שו"ת רב פעלים, חלק ב, סוד ישריםResponsa Rav Pealim, Volume II, Sod Yesharim

א׳אמר הצעיר המחבר, ראיתי לסיים סה"ק רב פעלים ח"ב בקונטריס הזה אשר קראתיו בשם סוד ישרים חלק שני כאשר עשיתי בסיום סה"ק רב פעלים ח"א, והשי"ת ברחמיו יזכני ויעזרני ללמוד וללמד תורה לשמה אכי"ר.

ב׳שאלה. נשאלתי מאיש נכבד שהיה מאנשי עירינו ואח"כ נתיישב בעיר אחרת, יגיד לנו האדון נר"ו, אם ביום אסרו חג הן סוכות הן פסח הן שבועות צריכין להזהר האנשים והנשים מלעשות מלאכה ומשא ומתן, או"ד אין בזה נדנוד איסור ולא מדת חסידות, ואיך הוא מנהג בעיר בג'דאד בזה, ואנחנו עתה נתיישבנו בעיר זו שאין בה מנהג ידוע בדבר זה:

ג׳עוד שאלה ב' יש לי, יגיד לי האדון נר"ו בענין הקדושין אם האדם רוצה לקדש בטבעת, באיזה אצבע ילביש אותה להכלה, גם ילמדנו מה טעם יש לענין קדושין חשיבות ועדיפות בטבעת יותר מדבר אחר:

ד׳ועוד שאלה ג' יגיד לנו האדון נר"ו בענין נשואי אלמנה אם יש חשש נזק בזה ח"ו כאשר אומרים העולם, ואם יש הפרש בזה בין הנושא אותה תוך י"ב חודש, ובין הנושא אחר י"ב חודש, ואם היא חלוצה יש בה חשש כמו אלמנה או לאו:

ה׳עוד שאלה ד' יגיד לנו האדון נר"ו, בענין נשואי הבנות בת כמה שנים ראוי להשיאה ע"פ מדת חכמים שמאסו בנשואי הקטנה. והנה שמענו שבעיר בג'דאד עשו הסכמה מקרוב שלא להשיא הבת פחות מן י"ג שנים, ויש אומרים עשו על פחות מן י"ד, ויש אומרים על פחות מן י"ב, אך כשהיינו בעיר בג'דאד לא היתה הסכמה זו עדיין, ועתה אנחנו רוצים שתודיע לנו שיעור הממוצע שהוא הנכון והישר לנהוג בו, ותקנינו בעיצה טובה ונכונה ע"פ חכמים:

ו׳ועוד שאלה ה', כי שמענו שיש הסכמה קדומה בעיר בג'דאד מדורות הראשנים שלא לשחק בקוביא שקורין בערבי קמא'ר וזא'ר וכיוצא, אם אמת הוא כך, ואם אנחנו שיושבים עתה בעיר אחרת שדרכם לשחק בקוביא מוכרחים לנהוג בזה איסור מכח ההסכמה, ויגיד לנו מאיזה שנים היתה ההסכמה הנז', ואם שטר ההסכמה עודנו קיים ומאן חתים עליה, ויבא דברו הטוב על כל הנז"ל ושכמ"ה:

ז׳תשובה. איתא בגמרא דפסחים דף נו"ן ע"ב, גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יוה"כ, ובכל מקום שיש נדנוד עבירה לאתויי תענית ציבור אינו רואה ס"ב לעולם ע"ש, וכתב רבינו הטור ז"ל בא"ח סי' רצ"ט, גרסינן בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה ס"ב, ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא, באפוקי שבתא לאו מנהגא, עד דתתפני סדרא פירוש עד שישלימו סדר התפלה מנהגא עכ"ל, נמצא מפורש יוצא דמוצאי שבת ומוצאי יו"ט שהוא יום אסרו חג אין שום טעם לנהוג בו שלא לעשות מלאכה אפילו בלילה אחר ההבדלה בין לאיש בין לאשה וכ"ש ביום, ובאמת לשון הברייתא נמי דייק הכי, מדלא קאמר ובאחד בשבת ובאסרו חג, אלא אמר במוצאי שבת ומוצאי יו"ט, משמע דעל זמן הסמוך לשבת ויו"ט הוא מדבר, שהוא התחלת הלילה בלבד, ובהכי ניחא מה שיש להעיר על דברי הגאון חיד"א ז"ל בספרו יוסף אומץ סי' כ' דף י"ט ע"א דעשה הוכחה לדבריו ממה דכייל חנוכה, ויש להעיר בדבריו דהו"ל להוכיח ג"כ ממה דכייל מוצאי שבת ומוצאי יו"ט, דהתם הכוונה היא רק על התחלת הלילה קודם ההבדלה. אמנם במ"ש בס"ד אין כאן הערה דגבי מוצאי שבת ומוצאי יו"ט נראה הדבר מפורש בברייתא דודאי על זמן הסמוך לשבת ויו"ט בלבד קאי, והיינו מדלא אמר באחד בשבת ובאסרו חג, ולהכי ליכא הוכחה לדבריו מכאן, ולזה הוכיח ממה דכייל חנוכה בסתם, ואפ"ה הכונה הוא רק על שעת הדלקת הנרות בלבד:

ח׳הנה כי כן מוכח מזה דמן הדין אין טעם למנוע עשיית המלאכה ביום אסרו חג, מיהו במקום שנהגו שלא לעשות צריכין לקיים מנהגן ולא יעשו, וכמ"ש הרב שו"ג בסי' תצ"ד סוף ס"ק ד' וז"ל, מן הדין כל מוצאי יו"ט מותר במלאכה גם במוצאי חג השבועית, ומ"מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור משום דברים המותרים, ונהגו בהם איסור, כ"כ מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סי' ח', וכ"כ חמדת ימים בח"א דף ס"ט ע"א עכ"ל. והנה פה עירינו בג'דאד יע"א המנהג הוא שלא לעשות בעלי המלאכות את מלאכתן ביום אסרו חג, וכן אין עושין משא ומתן כמו בחול המועד, אך לא נהגו בו אלא רק באסרו חג סוכות ופסח, אבל באסרו חג שבועות לא נהגו כן, אלא הכל יוצאין למלאכתן, והסוחרים ג"כ יוצאין בחנות שלהם בשוק, ובאמת מנהג זה תמוה, דאדרבה אסרו חג שבועות עדיף טפי, אמנם מאחר דמעיקר הדין ליכא חיוב בזה אין לערער על המנהג, ובודאי הנזהר גם באסרו חג שבועות תבא עליו ברכה:

ט׳ודע, דודאי גם על פי הסוד יש טעם בקדושת אסרו חג שימשך בו קצת קדושה מקדושת יו"ט בסוד אסרו חג עשו איסור לחג שלא תסתלק הארתו לגמרי מכם, וכנז' בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות, ובודאי כי אסרו חג דא"י עדיף טפי מן אסרו חג דחו"ל, ורב המרחק ביניהם, כי זה בא אחר קדושת יו"ט דאורייתא, וזה בא אחר קדושת יו"ט דרבנן, ובתשובה אחרת ביארתי בס"ד ענין קדושת יו"ט שני מה עניינו ע"פ הסוד, ואין כאן מקום לדבר בזה:

י׳ועל שאלה הב' ששאלת בענין הטבעת דקדושין, הנה מצינו בתיקונים תיקינא עשיראה דף כ"ה ע"ב שכתב וז"ל, ובגין דטבעת איהי יו"ד וכו' בה אתקדשת כלה לאעלאה לה באצבעא דילה דאיהו דיוקנא דאות ו' ואתעבידת ז' וכו', וכתב שם המגיה ימי"ן, מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה עכ"ל, ובס' כסא מלך דף למ"ד ע"ב כתב וז"ל, דטבעת איהי יו"ד שרומזת לחכמה ואצבע ו' ואז היא תגא על רישא והענין שהכלה רומזת למלכות, וצריך שתקבל משורש מלכות שבאבא והיא פושטת האצבע שהוא ו' פירוש שאינה יכולה לקבל מאבא כי אם ע"י ו' שהוא זעיר והוא באמצע בתווך, ושורש המלכות שבאבא שהיא יו"ד הנז' היא תגא על רישיה, וצריך לאעלאה לה באצבעא לרמוז לתגא זאת עכ"ל. מפורש יוצא מכל זה שהטבעת דקדושין של איש ואשה צריך להניחה לה באצבע האמצעי הנקרא אמה שהוא היותר גדול וארוך מן שאר האצבעות, והוא אותו שכורכין עליו ג' כריכות דתפילין כנודע, והרב המקובל מהר"ן ז"ל במצת שמורים דף ס"ג ע"ג הביא דברי התיקונים הנז' וז"ל, א"כ נראה מכאן מאחר שאמר וצריך לאעלאה לה באצבע דילה, ופירש הרב זלה"ה שזה האצבע הוא אצבע צרדא הנקרא אמה, ובו הוא סוד הקדושין כנז"ל, לכן ראוי ג"כ לקדש את הכלה דלתתא באצבע צרדא הנקרא אמה עכ"ל:

י״אמיהו ראיתי להרב יד אהרן, אה"ע סי' כ"ו הגה"ט אות ד' שכתב בשם מהר"ם מינץ סי' ק"מ, שישים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם, וכתב שכן הוא מנהגם ומנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם, ומ"ש מהר"י וילנא ז"ל שישים בראש אצבע הנקרא אמה וכן הוא מנהג הספרדים, זה לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שמניחין באמה, אלא מניחין באצבע הסמוך לגודל, וגם הרב הכנה"ג ז"ל מעיד על המנהג לשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם ע"ש, גם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו העיד במכתבו על מנהג עה"ק ירושלם תוב"ב בזה"ז להשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל:

י״בועל כן נראה אע"פ שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לגידל הנקרא אצבע בסתם כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעה"ק ירושלם כן הוא וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים:

י״גברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל, וראיתי בקמח סולת דף קל"ב שהביא מספר יסוד התשובה וז"ל, מה שנוהגין לקדש האשה באצבע ולא בשאר אצבעות, לפי כשאתה מתחיל למנות בגודל מן תורת ה' תמימה וכו', אז יבא בכל פעם שם הוי"ה ב"ה על האצבע הסמוך לגודל עד הנחמדים מזהב עכ"ל ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, לתת טעם למנהג זה, דידוע ששם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמייא וארעא, ונרמז בר"ת את השמים ואת הארץ, והשם הזה הוא בדעת והוא בגי' טוב, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב דף נו"ן שהשם הזה במילוי יודין כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י עולה מספר אצבע ע"ש, ולכן מאחר ששם זה הוא עצמו סוד גושפנקא דחתם ביה שמייא וארעא, והוא בסוד הדעת, ופשוטו עולה מספר טוב, ולכן הטבעת הזאת הנחתם ונגמר בה הקדושין של איש ואשתו, שהם דוגמת שמייא וארעא כנודע, שהם ג"כ צריכין להארת הדעת, כי הבנים באים ע"י הארת הדעת כנודע בסוד אין קשוי אלא לדעת, נותן הטבעת הזאת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם, שהוא מספר שם אהו"ה במלואו ביודי"ן, שהוא בסוד הדעת כאמור, והבן בדברים כי נכון הוא בעז"ה. והנה בזה הטעם שהסברנו בס"ד עם צירוף טעם שכתב בקמח סולת בהזכרת שם הוי"ה ב"ה על האצבע כנז"ל, בזה יובן בס"ד הכתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ודוק היטב:

י״דועוד נ"ל בס"ד לתת טעם אחר למנהג הנז', שטעם הטבעת באצבע הסמוך לגודל לסימן טוב, והוא כאשר תחבר שתי הידים זו אצל זו שיהיו כסדרן פניהם למטה וגביהן למעלה, דהיינו שיהיו הגודלים סמוכין זל"ז אז אם תמנה הפרקים של האצבעות משמאל לימין יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד ימין הוא פרק טוב, וכן אם תמנה מימין לשמאל יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל פרק טוב. וידוע שהחתן צריך להלביש את הטבעת לכלה בפרק ראשון של האצבע לפי סודן של דברים, כי האצבע היא דוגמת ו', והטבעת היא הוד יו"ד, וכאשר יניחנה בראש האצבע עושה אותה זי"ן, נמצא ההנחה היא בפרק ראשון של אצבע שהוא פרק י"ז, לרמוז שע"י הטבעת שהיא סוד יו"ד עושה את האצבע סוד זי"ן, גם עוד פרק זה שהוא פרק י"ז הוא מספר טוב ובזה יהיה להם סימן טוב בקדושין אלו, ויתקיים בהם מצא אשה מצא טוב:

ט״וועוד נ"ל בס"ד טעם שלישי, כי בהתחברות הידים גודל אצל גודל יהיה אצבע הסמוך לגודל אשר ביד ימין חצבע שביעית, גם תמנה משמאל לימין, וכן אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל תהיה אצבע שביעית, אם תמנה מימין לשמאל, ולכן בה נותן הטבעת של הקדושין לרמוז שאחר הקדושין עושין החופה בשבע ברכות ובשבעה ימים, ועוד נמי נבחרה זו מכל האצבעות מפני שהשביעי נבחר בכל מקום:

ט״זועוד נ"ל בס"ד טעם רביעי למנהג הנז', דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ השתא כאשר יתפשטו הידים ויהיו גודל אצל גודל סמוכים זל"ז יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה, וימין דידיה כנגד שמאל דידה, וא"כ כאשר יתחיל הוא למנות עשרת הדברות על אצבעות אשתו מוכרח שיתחיל המנין בשמאל שלה ויסיים באצבעות הימין שלה, ואז יהיה הסדר כך, זרת שמאלית כנגד אנכי, וקמיצה שמאלית כנגד דבור לא יהיה לך, ואמה שמאלית כנגד לא תשא, ואצבע שמאלית כנגד זכור את יום השבת, וגודל שמאלית כנגד כבד, וגודל ימנית כנגד לא תרצח, ואצבע ימנית כנגד לא תנאף, והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל:

י״זועוד נ"ל בס"ד טעם חמישי ליישב המנהג שלא בחרו לקדש באצבע הנקראת אמה כמ"ש בתיקונים, אלא בחרו בזו הסמוכה לגודל, מפני שצריך שיראו העדים היטב עת שנותן הטבעת להכלה באצבעה, ולכן בחרו לשים לה הטבעת באצבע זו הסמוכה לגודל שהיא מצד אחד עומדת בפני עצמה ומובדלת מן הגודל שמסויימת ונראית לעיני העדים היטב מצד אחד, ורואים בעיניהם איך הוא מכניס הטבעת בראש האצבע הזאת:

י״חועוד נ"ל בס"ד טעם ששי לישב המנהג שלא נהגו באצבע הנקראת אמה כאשר מובן מן התיקונים, והוא דאמרו במשנה דיומא פ"א, מכין לפניו באצבע צרדא, ואמרו בגמרא שם דף י"ט ע"ב מאי צרדא, א"ר יהודה צרתא רדא, והגם דרש"י ורע"ב פירשו זו על אצבע הסמוכה לגידל, הנה בתוי"ט הביא מן תוספות דמנחות דצרדא קאי על אצבע הנקרא אמה, וכן הביא שם מן המדרש וכן הביא מן התוספתא, וכן הביא מן פיוט הקלרי ז"ל, וכן הביא מהרמב"ם ע"ש, ובאמת כן הוא להדיה בר"מ בפרשת פינחס דף רכ"ח ע"כ, דצרדא היינו אצבע הנקרא אמה, ומאחר דצרדא היא מלה נטריקון צרתא דדא ברחי העולם מליתן הקדושין לאשה באצבע הנקרא עליה שם צרה, דאמרו לא מסמנא מלתא שלא יזכר ולא יפקד שם צרה בקדושי אשה, שלא יהיה לאשה זו צרה בצידה ח"ו. איך שיהיה מנהג ישראל תורה ואין לשנות:

י״טומה ששאלת מה טעם יש בטבעת לענין קדושין טפי מדבר אחר, נראה הטעם הוא ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא בפ' כי יקח איש אשה וז"ל, דע כי ע"י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל והוא בבחינת אור מקיף, ואחר שכבר נמשך לה אור מקיף מן רוחא דיליה, אח"כ בא עליה ביאה גמורה, ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגוה מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים הקדושין, כי אין רוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף של זה הרוח ע"ש. נמצא בקדושין נותן לה אור מקיף, לכך טוב ונכון לקדש בטבעת שהיא מקפת את האצבע דוגמת אור המקיף ודו"ק:

כ׳ואשר שאלת על נשואי האלמנה, כבר נשאל על זה הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט, והשיב כי ודאי שעל פי הדין היח מיתרת ואין איסור באלמנה כי אם רק לכה"ג, אמנם דע כי ע"פ זוה"ק כמעט הוא סכנה לישא אלמנה כמבואר בפ' משפטים בסבא קדישא והיה טעמי כי יתן את רוחו ורוחא דשביק בה בעלה קמא מתגרין זה בזה וזמנין דנצח קמא. ושמעתי ממקובלים דתוקף הסכנה הוא בתריסר ירחי קמאי שמת בעלה, ובעיני נראה דיש ליזהר שלא לישא אלמנה כלל, והגם שאמרו דברי חלומית לא מעלין וכו', הרי כתב הרשב"ץ בתשובה דיש לחיש מיהא, ואגיד לך מה שאירע בזה זה שלושים שנה והותר שהייתי אני הצעיר במדרש הרב החסיד המקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה עם רב אחאי גאון הרב המופלא ח"ק מהרי"ט אלגאזי נר"ו, ובא לפנינו רב אחד חסיד אשר נשא אשה זה שלש שנים והיא היתה אלמנה מרב ואחד חסיד קדוש זלל"ה, ובתחלה נשאת עם בחור אחד ושהה עמה קצת ומת במגפה, ואח"כ נשאת לזקן אחד ומת, לאחר כמה שנים נשאה הרב חסיד קדוש הנז' ואחריו נשאה הרב אשר בא לפנינו, ההוא אמר שחלם שבאו לו שלשה בעלי אשתו, והזקן לא היה אומר כלום, והרב היה מוחל לו, אך הבחור התריס כנגדו ואמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים, ונתפעל מאד מחלום זה ושאול שאל מהחסיד מהר"ש שרעבי ז"ל ומאתנו שנחרים לבחור הנז' שלא יתבענו לדין, וענינו לו כי מי הוא זה אשר יחרים לשואל דין בשמים, וכמעט לא ניתן ד"ז לישאל, ופייסניהו להרב הנז' כי יראנו להטפל בזה, ולא היו ימים מועטים ונפטר הרב החסיד הנז' וחל"ש, ובו בפרק נצטערנו מאד על ענין זה, ואמרנו כמה גדולים דברי חכמים וכו' הראתה לדעת דהנזהר שלא ישא אלמנה טעמו ונימוקו עמו ולא סגי כשעברו י"ב חודש, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לצנועין ולא לפרסמן והנח להם לישראל ושומר פתאים ה' ורבים שתו והאריכו ימים ושנים והן מפלאות תמים דעים עכ"ל. ועיין עוד להגאון חיד"א ז"ל הנז' בספרו יוסף אומץ סי' מ"ט שנשאל על נשואי אלמנה אחר י"ב חודש, ועוד איכא התם צירוף אחר דאיכא אומדנא שאותו הבעל שמת לא היה בן זוגה, כי ביום חתינתו היה לו קדחת ונפל למשכב ואחר ב' שבועות היתה מנוחתי, והשיב הגאון חיד"א ז"ל הלא מראש דא תהא למיקם כי אין לפרסם דברים אלו כי כל המון ישראל אינם משגיחים על זה, ונפק חורבא לפרסם דברים אלו דשכיחי רבות בנות אלמנות בנערותן, ויש תקלה ח"ו. ואולם לת"ח שיודע דברי זוה"ק נראה דיש לאיש, ובפרט דבזה"ז אירעו מעשים דנסתכנו וחל"ש, ומלבד ההיא עובדא דכתבתי בקנטריס חיים שאל ח"ב סי' י"ט עוד אירעו מעשים אחרים בזמנינו אין צורך לכתבם, באופן דשומר. נפשו ירחק, ואת צנועים חכמה:

כ״אוהא דאיכא דאמרי דהסכנה היא תוך י"ב חודש לאלמנותה, הנה מדברי מהר"ש הלוי בן אלקבץ נראה, שתדיר הוא בסכנה, אך בי"ב חודש הוא סכנה עצומה, וכן משמע מדברי הסבא קדישא, והמעשים שארעו בזמנינו היו שנשאו אחר שעברו י"ב חודש והותר רח"ל אכן הא דקאמר השואל דאיכא אומדנא שאינו בן זוגה וכו' אם היה נודע ודאי שלא היה הראשון בן זוגה יש לסמוך על זה שכן נראה מדברי הסבא קדישא, ומדברי הר"ש הלוי ז"ל דרוחא קדמאה אין לו כח כשאינו בן זוגה, וכ"ש בנדון שלנו שאמרו דעל הרוב לא בא עליה כמ"ש בשאלה עכ"ד, ע"ש:

כ״בובספר אמת ליעקב למהר"י ניניו ז"ל בקנטריס שפת אמת דף קי"ב הביא תיקון א' מהרב החסיד מהר"ש שרעבי ז"ל שעשה לנושא אלמנה להצילו מסכנה וצריך שיעשה התיקין הנז' קודם שיקדשנה, וכתב, שנראה אחר אותה מעשה שהביא הרב חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט נתפעל הרב החסיד מהרש"ש ז"ל ויסד תיקון הנז' ע"ש, והנה פה עירינו בג'דאד יע"א יש כמה אנשים שנשאו אלמנה, ועשו התיקון הנז' וב"ה לא נזוקו והולידו בנים ובנות והאריכו ימים, ולכן תשיא עיצה להשואל שיעשה תיקון שבספר אמת ליעקב הנז', וזכות רבינו הרש"ש שסידר תיקון הנז' יגין בעדו שיועיל לו:

כ״גוע"ד החלוצה ששאלת אם יש ממנה נזק, הנה הדבר פשוט שאין כאן נזק, יען כי רוחא דשביק בה בעלה יצא ויסתלק ממנה ע"י החליצה כאשר מסתלק ע"י הגט, וזה פשוט וברור, וכן מפורש להדיה:

כ״דואשר שאלת להגיד לכם עצה נכונה בשיעור השנים של הבתולה שראוי להשיאה בהם ע"פ חכמים, הנה מצינו להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק' דף ס"ד ע"ד שכתב על עיר קדשינו ירושלים תוב"ב וז"ל לשנים קדמוניות היו נושאות בנות אחד עשר, ויצאו תקלות גדולות, לכן הרב כמהר"ר שלמה עבדלה ובית דינו ז"ל בשנת הת"ץ הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה כאשר עיני ראו גוף ההסכמה הנז' עכ"ל ע"ש, וכן הרב אדמת קודש אה"ע סי' ל"ח הביא ג"כ ההסכמה הנז' דעה"ק תוב"ב וא"כ אע"פ שנראה דהעיצה הנכונה ללכת בעקבות הראשונים כמלאכים שעלתה השערתם בחכמתם לעשות השיעור הזה שהוא אחר שתשלים כל י"ב שנה, עכ"ז לפ"ד הרופאים שבזה"ז אין ראוי שתנשא הבת בת י"ב שנה כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו וטעמם נכון מאד דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפליים על הגופים שבזה"ז, לכן נראה עיצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים:

כ״הואשר שאלת בענין הסכמה של השחוק שיש בעירינו בג'דאד יע"א, הנה נמצא אצלינו שטר הסכמה בדבר זה וזמנו היה בשנת חמשת אלפים ותקע"ו בחודש אדר וחתים עליה הרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה והרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל והרב המופלא הדיין המצויין מהר"ר ראובן דוד ז"ל, והרב המובהק הדיין המצויין מהר"ר יעקב פתחי ז"ל, ועוד. כל החכמים שהיו נמצאים בזמן ההוא, וחתים עלה השר נשיא ישראל הגביר ששון צלח דוד נ"ע, וכמה וכמה אנשים נכרים וידועים מן הקהל של פה עירינו בג'דאד, וזה הוא נוסח ההסכמה, בשבטי ישראל הודענו נאמנה שאיך אנחנו ח"מ ראה ראינו שהזמן פרוץ וכו' לכן קמנו ונתעודד ונשב ונחפש וכו' תחלת הכל מצד לעב אל קמאר כמה מיני איסורים תלויים בו, גזל ושביעת שוא ושקר ומרמה וביטול תורה ותפלה וליצנות וכאלה רבות, הנה היא אב הטומאה וכמה תולדות יוצאות ממני, וכבר נודע אשר על ידו ובסיבתו באו בדור שלפנינו לשפיכות דמים, וכבר הסכימו הקהל והחכמים שהיו באותו הדור על כל מי שיתעסק בזה השחוק של קמא'ר ושאר מינים כיוצא בו נידוי וחרם ושמתא, והרב מהר"ר צדקה חוצין נ"ע, והחכמים והקהל שהיו באותו הדור כולם חתמו בהסכמה הזאת, ומי יוכל להתיר הסכמה הזאת ואפילו אם היו עומדים כל אותם המסכימים להתירה לא היו יכולים להתיר אותה, מאחר שזה הענין בעצמו הוא איסור גדול, וגם עשו זה החרם בשביל גדר וסייג ואין לו התרה, והנה בעוה"ר עינינו הרואות כי מעט מעט הותרה הרצועה ופסתה המספחת ונעשית כהיתר, עד שנעשו לבזיון בעיני הגוים וללעג וקלס מאד, עד שהיו הגוים קורים את הפורים עיד אל קמא'ר מאל אל יהוד, ואין לך חלול השם גדול מזה, באמור עם ה' אלה וכו'. והגוים כפי דתם המשחק בקוביא פסול לעדות כמו שיש בד"ח, ואיך תהיה כזאת בישראל. הן לזאת עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ עלא כל ג'נס לעב אלד'י ילעבין בפלוס, הן לעב בוראק הן זאר הן כעיב הן כל שכל לעב אלד'י ילעבון בפלוס. והעובר על הסכמה הזאת גדול עונו מנשוא ואשמו בראשו, והרי הוא מובדל ומופרש מעדת ישראל והבדילו ה' לרעה וכו' יגלו שמים עונו וכו'. ועוד כתוב בהסכמה הנז' תקנות אחרים וסו"ד כתוב בה בזה"ל אשר על כן עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ הסכמה חזקה כתחז"ל ברוב מנין ורוב בנין של הק"ק הי"ו ככל הדברים הנז"ל, ולא יפיל דבר מכל דברינו הטוב וכו' ותקננו תקנות הנז"ל להיות עומדים וקיימים, וכל מי שיעבור על אחת מאלה הנז"ל, הרי זה עובר על תקנות הקהל הי"ו ונקרא עבריין, ויהיה מופרש ומובדל מעדת ישראל ולהיות לאות לעיני כל ישראל, כתבנו וחתמנו שמותינו פה בג'דאד יע"א, והיה זה בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושבעים ליצירה בחודש אדר, ושומע לנו ישכון בטח וכו' והכל שריר ובריר וקיים, ע"כ:

כ״והראת לדעת דהסכמה של השחוק פה בג'דאד יע"א, היא הסכמה קדומה מזמן הרב הגדול מהר"ר צדקה חוצין זלה"ה, וחזרה ונתחדשה בזמן הרב הגדול מור זקיני רבינו משה חיים זצוק"ל, והיא עשויה בכל תוקף לדורות עולם, וזה הענין של השחוק מלבד שהוא דבר האסור מצד עצמו הנה הם עמדו וגזרו בו נדויים וחרמות וקללות והסכימו בביטולו לגמרי מצד הרעות שנולדו ממנו כי רבו מאד וחליל השם גדול מכולם, וא"כ אין להסכמה זו ביטול, אך מפורש בהסכמה שהוא רק על אותם המשחקים בקוביא במעות, אבל המשחקים בקוביא דרך טיול בעלמא בלתי מתן דמים באמצע אין זה בכלל ההסכמה הנז':

כ״זודע כי במנהג שהוא משום סייג וגדר יש פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל דאיכא דס"ל אין לו התרה ואיכא דס"ל יש לו התרה ע"י פתח וחרטה, ועיין להרב פר"ח במנהגי איסור, ועיין משא מלך מה שאסף וקבץ בזה, ועיין אחרונים על ש"ע יו"ד סי' רי"ד ורכ"ח. גם עוד איכא פלוגתא אחריתי דאיכא דס"ל הא דאמרו מהני התרה היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מה שלא נהגו אבותיהם, אבל בדבר שנהגו אבותיהם א"א להתיר, וי"א גם בכה"ג מהני התרה, ועיין מהרשד"ם יו"ד סי' מ', ומהרח"ש הובאו דבריו בתשובות רב ברוך אנג'יל סי' וא"ו, ועוד בספרי האחרונים אשר האריכו בזה, והרואה יראה כי מן תרי פלוגתא הנז' יש לעשות ס"ס להחמיר, ואין לי פנאי עתה להאריך בזה:

כ״חוהנה פה עירינו בג'דאד הסכמה הראשנה בענין השחוק היתה בחרם וכו' ועשו אותה משום גדר וסייג כמפורש בהסכמה וכבר נהגו בהסכמה זו באותו הדור, אך בדור שאחריהם שראו דהמון העם היו מקילים בה, חזרו ואסרו איסר וחזקו וקיימו שנית ההסכמה הראשנה שכבר קבלו וקיימו אותה דור שלפניהם והוסיפו קללות ונדויים בה, ובפירוש כתבו דלא אית בר אינש יכול לבטלה, ואפילו אם המסכימים הראשנים יעמדו לבטל הסכמתם אינם יכולים, על כן הדבר ברור דתיקף וחוזק האיסור הזה נוהג פה עירינו לדורות עולם ואין לו מתירין, ופוק חזי להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק"ג שהביא תשובה א' מן הרמ"ח בהסכמת איסור הרקוד שרצו להתירה מחמת שרואים רבים נכשלים בה ועוברים על החרם וההסכמה הנז', והעלה הרב דאין לה היתר בשום אופן ולא מהני האי טעמא להתירה, והסכים עמו הגאון חיד"א ז"ל בכל תוקף וחוזק ע"ש, ועיין ביוסף אומץ סי' פ"ו דף נ"ח, ובשיורי ברכה יו"ד בהשמטות הנקראים שירי שירים סי' רכ"ח ע"ש:

כ״טמיהו נראה כי אלו האנשים אשר עקרו דירתם מעיר בג'דאד והלכו לעיר אחרת ששם ליכא חרם והסכמה בענין השחוק הנז' לא חל עליהם ההסכמה והחרם הנז' הנעשה פה בג'דאד, כי י"ל ההסכמה נעשית רק על תוך העיר ולא חוצה, וכ"ש דאינה חלה על אנשי העיר שהלכו לשכון בעיר אחרת הרחוקה ממנה, ועיין להרב מהרח"ש ז"ל בתשובה הנז"ל שכתב במי שעקר דירתו ממקום האיסור פקע מיניה חומרי המקום ההוא, וכמ"ש שם בשם הרז"ה והר"ן, ועיין בבאה"ט סי' רי"ד סק"ה ואחרונים שם. והנה כבר כתבתי לעיל בשם הגאון חיד"א ז"ל שיש הסכמה קדומה בעה"ק ירושלם תוב"ב מזמן מהר"ש עבדאלה ז"ל, שהסכימו בחרם שהבת פחות מן י"ב שנה לא תנשא ע"ש, וכתב הרב החסיד אג"ן ז"ל בחוקי חיים סי' י"ד על המנהג שנהגו שם כשרוצין להשיא בת פחות מן י"ב שנה הולכין חוץ לתחום באיזה כפר ועושין הנשואין שם, וכתב הרב שם בדף כ"ה ליישב המנהג ההוא וז"ל מנהגם של ישראל תורה הוא, וכן פסק מרן בא"ח סי' קצ"ז ס"ז דכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, וכ"כ המרדכי בפרק כ"ה והביאו השה"ג בפרק לא יחפור, ופסקו מור"ם בסי' רכ"ח, והרב משאת משה אה"ע סי' י"א הביא לשון המרדכי הלז, ללמוד ממנו דהסכמת העיר והנהגותיה ותקנותיה חל עד החומה ולא דמי לההיא דנדרים, משא"כ באופן דמצינו הדבר מפורש לעיקר המנהג דהולכין חוץ לתחום, עכ"ל הרב חוקי חיים ע"ש:

ל׳גם ראיתי להגאון הרדב"ז ח"ב סי' תרס"ד שכתב שיש בירושלם תוב"ב הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין ולא קודם ע"ש, וראיתי להרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ב ע"ג שזכר ההסכמה הנז' וכתב המנהג הרוצה לקדש קודם, יוצא חוץ לעיר בציון שמעון הצדיק זיע"א ע"ש, והנה בודאי כי ההסכמה היתה בסתם ולא נזכר היתר זה בהסכמה הקדומה עצמה, ורק החכמים הורו להם היתר באופן זה לצאת חוץ לתחום, כי דנים מדעתם שאין ההסכמה חלה על חוץ לתחום:

ל״אועל כן גם הסכמה של השחוק הנעשית פה עירינו בג'דאד לא חלה אלא רק על תיך העיר ולא על חוצה לה, ומי שיוצא חוץ לתחום בכפרים ובאהלי הערביים לא חלה עליו הסכמה הנז' וכ"ש למי שעקר דירתו ונתיישב בעיר אחרת דלא חלה עליו הסכמה הנז', כן נראה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באיר תורתו אכי"ר:

ל״בכ"ז סי' תרמ"ז לעיר ווילנא יע"א.

ל״גהמאור הגדול הגאון המפורסם מהר"ר שניאור זלמן דובער נ"י ויזהיר כאור החמה כיר"א:

ל״דאחרי עתרת החיים והשלום, לנעמי מודע איך בסוף שבוע העבר הביא לי איש אחד שמו אהרן יצ"ו, ספר אחד שמו נאה לו מצב הישר, והוא חלק מן החיבור שחיבר מעכ"ת ונתתי מחירו מאנא וחצי כאשר הושת עליו, ובראשיתו ראיתי כמה הסכמות מגאוני הדור מעידין בגודלן בשבח הספר ותפארתו ויהללו אותו בתוקפו וגבורתו ויושר סברתו, ועוצם הבקיאות הנמצא במחברתו, אשרי יולדתו:

ל״הוכאשר שמתי עיני לראות בגוף התשובות המזהירות שבספר הנז' נזדמן לפני תחלה תשובה ז' ועיינתי בה היטב, ושם ראיתי שנשאל מעכ"ת באלמנה, אם תנשא לאחר אם תחזור בתחיית המתים לבעלה הראשון או תהיה לשני, והגאון השואל חקר בזה, אם תחזור לראשון איך יכון זה ע"פ משפט התורה שהאשה אם נשאת לאחר נאסרה לבעלה הראשון, ומעכ"ת השיב להגאון השואל תשובה באורך, והביא ראיה מזוה"ק פ' בראשית דף כ"א ע"ב, שתחזור לראשון אחר תחיית המתים וכנז' בד"ק,:

ל״ווהנה לכאורה נראה דאין מדברי הזוהר דפרשת בראשית הנז' הוכחה לזה, כי שם לא קאמר על תחיית המתים בעת שיחיו הגופים דזווגם הוי גופא בגופא, אלא קאי על ההוא עלמא, דהיינו אחר פטירתם מעוה"ז והולכים לג"ע ששם הוא זווג הנפשות דוקא, ואין שם גופים אלו של עוה"ז, ורק מלבוש יהיה לנפש שנחשב גוף בערך הנפש כי באמת כן הוא זווג לנפשות בג"ע איש עם אשתו, וכמ"ש בזוהר פ' שלח לך דף קס"ז ע"ב דזווגא איהו בפלגות ליליא בין בהאי עלמא בין בההוא עלמא, זיוגא דההוא עלמא אדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא זווגא דהאי גופא בגופא וכו' ע"ש, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער טעמי המצות בדף ה' ע"א וז"ל, אחרי פטירת האדם מתחבר עם בת זוגו בג"ע אחר חצות לילה כנז' בזוה"ק פ' שלח לך, ומולידים נפשות לגרים וכו' עכ"ל, ע"ש. ומ"ש מעכ"ת בשם אמרי בינה שכתב חוזרת לעתיד לבעלה הראשון, הנה ודאי לשון לעתיד שכתב הרב הנז' יורה על תחה"מ, אך אין לזה הכרח מדברי זוה"ק הנז' וכדאמרן. ומ"ש מעכ"ת בשם גדול קדמין שמואל בקוראי שמו שכתב חוזרת לראשון לעוה"ב, הנה גם דבריו אלו י"ל דקאי על הנשמות אשר בג"ע דוקא, ולפ"ז אי אזלינן בתר פשט דברי הזוהר הנז' דאיירי בזווג דנשמות דאיש ואשתו בג"ע ולא קאי על תחיית המתים, הנה אז לא שייכה בזה חקירת החכם השואל מה שהעיר מדין התורה, יען כי דין התורה באיסורה על בעלה הראשון איירי בגופים שהוא זווג גופניי ובעוה"ז, ולא איירי בנשמות שהוא זווג רוחניי ובג"ע:

ל״זמיהו באמת כבר אנא עבדא כתבתי בס"ד על דברי הזוהר דפרשת בראשית הנז', אע"ג דקאמר התם בההוא עלמא דמשמע על זווג הנשמות בג"ע, מ"מ האמת יורה דרכו שגם בתחיית המתים כאשר יחיו הגופים, אז בזווג הגופים ג"כ יהיה כך, שהאשה שנשאת לשני תחזור לבעלה הראשון, וענין זה הוא מוכרח כי מאחר שקודם התחיה של הגופים בהיות נשמות שלהם בג"ע, אמרינן דנשמת האשה תחזור לנשמת בעלה הראשון להזדווג יחד, איך יתכן שאחר התחיה תחזור האשה להתחבר עם בעל השני גופא בגופא, אחר שחזרה להתחבר עם בעלה הראשון בג"ע קודם התחיה:

ל״חואפילו אם נניח במונח שבתחיית המתים אותם הנפשות שכבר הלכו לג"ע ונתיישבו שם, לא ישיבו לעוה"ז לעמוד באותם הגופים אשר יחיו כאשר היו בתיכם קודם המיתה, אלא רק אותו חלק הנפש הנשאר על עצמות שבקבר, הוא בלבד יהיה בתוך הגוף הזה אשר יחיה בתחיית המתים, והגם כי זה החלק הוא קטן בערכו כי הוא מסוד הקטנות כנודע, אפשר שישלח הקב"ה לאותם הגופים שיחיו נשמות חדשות שלא באי עדיין לעולם, להיות בתוך הגופים שיחיו עם חלקי הנפש שהיו על העצמות שבקבר, כי ידוע דלעתיד אחר ביאת המשיח קודם תחיית המתים, נבראים נשמות חדשות הרבה, דנמצא הגוף אשר יחיה לא יש בו נשמה חדשה, מלבד חלק הנפש שלו שהיה בו קודם המיתה, שהוא בסוד הקטנות, הנה אפילו אם נניח במונח כך, עכ"ז קשה הדבר לומר, שהנפשות של איש ואשה בג"ע תתחבר ותזדווג נפש האשה עם נפש בעלה הראשון, וחלקים של אלו הנפשות עצמן הנשאר בקבר על העצמות יתחברו בגופים אחר תחיה חלק נפש גוף האשה עם גוף בעלה השני, מאחר כי אלה החלקים אשר יהיו בגופים אחר התחיה הם חלקים מנפשות הגדולים העקרים שהם בג"ע, ואיך חלק הגדול של נפש האשה בג"ע מתחבר עם בעלה הראשון, וחלק הקטן של איתו חלק הגדול של האשה מתחבר עם בעלה השני, כי באמת מפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל בפסוק ומעיל קטן תעשה לו אמו, שזה החלק של הנפש הנשאר בקבר עד זמן תחיית המתים הוא חלק קטן מן הנפש אשר הלכה לג"ע אחר שנתעכל הבשר וישבה לה שם, ודברים אלו הם ג"כ הובאו בעץ חיים שער לידת המוחין פ"ב ע"ש, וא"כ איך אחר התחיה הנפש שבג"ע מזדווגת עם נפש בעלה הראשון, וחלק שהוא מן הנפש הזאת הנשאר בקבר אשר יעמוד בגיף אחר התחיה יזדווג עם בעל השני. על כן נראה כי הגם שדברי הזוהר בפרשת בראשית דף כ"א הנז"ל איירי בזווג הנשמות בג"ע, מוכרחים אנחנו דה"ה שצריך להיות כן לעתיד בתחיית המתים, בזיוג איש ואשתו גופא בגופא, שתחזור האשה לבעלה הראשון כאשר המה בג"ע:

ל״טוהשתא חובה עלינו לעיין בחקירת חכם הוא הגאון השואל, שחקר איך תחזור האשה לבעלה הראשון בתחיית המתים מאחר שנשאת לאחר ונאסרה, וגם מה שחקר עוד אם אדם נשא אשה ומתה ולקח אחותה אחר מות אשתו ונעשו שתיהם נשיו איך יתקיימו שתיהם אצלו בתחיית המתים אשה ואחותה ביחד. ומה שהוסיף מעכ"ת לחקור בענין יעקב אע"ה איך יקיים אצלו את רחל ולאה אחר תחיית המתים שכבר נתנה תורה ואסרה שתי אחיות הנה אין זו חקירה ואין זו שאלה לפי הטעם שכתבו המפרשים בכלל הטעמים מה שנשא יעקב אע"ה שתי אחיות, היינו כי רחל ולאה אין להם דין שתי אחיות, כי נתגיירו אחר לידתם ויש להם דין גר דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אך חקירת הגאון השואל הנז"ל הם חקירות עצומות. ונ"ל בס"ד בישוב דברים אלו, והוא דאפילו אם נאמר המצות אינם בטלות בתחיית המתים, הנה זה אינו אלא במצות התורה אשר החיוב שלהם נמשך ובא מצד הנפשות שכולם היו במעמד הר סני, וכמ"ש רז"ל ע"פ אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ולכן גם הגופים הנולדים בכל דור ודור הם מתחייבים ממילא מצד הנפש שבקרבם שכבר היתה בהר סיני, וכל אדם מושבע ועומד מהר סיני על קיום המצות מצד נפשו אשר בקרבו, ולכן גם הגופים אשר יחיו בתחיית המתים לא גרעי מן הגופים הנולדים תמיד בכל דור ודור, וכמו שגופים הנולדים עתה מתחייבים במצות מכח הנפשות כן הגופים אשר יחיו בתחיית המתים מתחייבים במצות מכח הנפשות, דמאי שנא גוף נעשה חדש על ידי זרע אב ואם מגוף הועמד וחי בטל התחיה במאמרו יתברך, הלא בין גופים אלו הנולדים עתה בין גופים הקמים בתחיית המתים לא היו בהר סיני בעת השבועה, ולכן כמו שגופים הנולדים עתה מתחייבים במצות התורה מכח הנפשות שנשבעו כן גופים הקמים בתחייה יחחייבו במצות התורה מכח הנפשות שנשבעו כבר הם בעצמם במעמד הר סיני:

מ׳וכל זה נאמר בחיוב מצות התורה שנתחייבו בהם הנפשות עצמן, אשר הנפשות הן הן שעמדו בה"ס ונשבעו ולא נעשה בהם שינוי, אך דבר הנעשה בגופים עצמם קודם המיתה הנה הוא מתבטל אחר המיתה, וכשיעמוד הגוף ויחיה הנה זה גוף חדש, ועל כן כל קשר ואגד של קורבה שיהיה בין הגופים בהיותם חיים בעוה"ז הנה בודאי שיופר ויתבטל אחר המיתה דהגוף משתנה, וכאשר יחיה הגוף לעתיד פנים חדשות באו כאן ואינו חוזר וניעור אותו הקשר והאגד שנעשה בגוף בהיותו חי אחר שנתבטל במיתה שהלכה צורת הגוף ותוחרו ולא נשאר אלא העצמות' וכ"ש בהיכא שגם העצמות נעשו עפר ולא נשאר אלא עצם קטן הנקרא נסכוי ולכן הקורבה של אחיה שהיתה בהיותם בחיים בטלה במיתה, ואחר שיחיו הגופים פנים חדשות הם ואין נקרא שם אחוה עליהם, ושתי אחיות נכריות הם חשובין, וכן הקשר שנעשה בין זכר ונקבה ע"י קדושין שקדש זה את זאת ונעשית אשתו גם זה בטלה, ואין גופים של אלו נקראים איש ואשתו, מאחר כי האגד והקשר נתבטל, והיה כלא היה, וזה ברור:

מ״אוהגם שהסברה הישרה כך מחייבת באמת בלי תפונה, עכ"ז הבאתי בס"ד ראיה לזה מדברי רבינו הרשב"ץ ז"ל בזוהר הרקיע, שכתב אהרן ובניו צריכים מלואים ומשיחה מחדש, כי כשמתו בטלה משיחתם ע"ש, נמצא אע"ג דהמצות נוהגים בתחיית המתים שיש כהנים וקרבנות, עכ"ז דברים מחודשים שנעשו בגופים קודם בטלים אחר המיתה, דהגוף יש לו דין חדש ממש ואין נוהג בו כל מה שנעשה בו קודם המיתה, דלכך כתב צריכין משיחה מחדש ולא מהני משיחה שהיה להם קודם המיתה, והנך רואה שדברי הרשב"ץ ז"ל אמורים גם על אהרן הע"ה, אשר גופו לא נשתנה בקבר כלל, והוא עודנו כאשר היה בחיים, ורק הוא כאדם שהוא ישן, דהא ארז"ל על אהרן הע"ה שלא שלטו בו רמה ותולעה, וכאשר היה אצל אברהם יצחק ויעקב וכ"ש בשאר אדם שהגוף משתנה לגמרי, וכבר ארז"ל אפילו הצדיקים צריכין להיות עפר, עכ"פ שעה אחת קודם תחיית המתים, לקיים מש"ה ואל עפר תשוב, וכנז' בגמרא:

מ״בנמצא לפ"ז המיתה מבטלת ומפרת כל קורבה ואחוה של הגופים, וכן מבטלת ומפרת כל קשר ואגד שנעשה לגופים זע"ז, כגון איש עם אשתו, ולכן שתי אחיות ואיש ואשתו אחר התחייה המה רחוקים זע"ז, ואין להם קישור זע"ז מצד אחוה ומצד קדושין שהיה להם קודם מיתה, ולכן שתי גופים שהיו אחיות קודם מיתה אם יזדווגו אחר התחיה עם איש אחד אין זה נושא שתי אחיות, וכן האשה שנשאת קודם מיתה לבעל שני, אם תזדווג אחר התחיה לבעלה הראשון אין כאן איסור ליקח אשתו אחר שנשאת לאחר, אמנם קשר ואגד שהיה לנפשות זע"ז לא יופר אחר מיתת הגוף, יען כי בנפש לא היה שום שינוי בין אחר מיתה לקודם מיתה, ולכן ראוי שאותו חלק של נפש האשה הנשאר בקבר יתחבר אחר התחיה של הגופים עם גוף בעלה הראשון, כאשר נמצא בנפשות של איש ואשתו הגדולים המיושבם בג"ע דנפש האשה תתחבר עם נפש בעלה הראשון ולא עם השני, כן יהיה בחלקים הבאים בתוך הגופים בעוה"ז אחר התחיה:

מ״גודע, כי אע"פ שכתבתי שהמיתה מבטלת אגד וקשר הקורבה שהיה בגופים קודם מיתה, עכ"ז קרבת הבנים עם אביהם ואמם לא תופר ולא תפסק, שגם אחר התחיה חייב כל אדם בכבוד אביו ואמו, יען כי הגופים אשר יחיו עומדים בקרבם חלקי הנפש אשר ישארו בקבר על העצמות וכאמור לעיל, וזו היא נפש דקטנות אשר נמשכה לולד ע"י אביו ואמו, וחיוב כבוד או"א לאו בעבור יצורת הגוף דוקא אלא בעבור חלק הנפש שהמשיכו לולד בזווגם, ועיין בעץ חיים בשער פרקי הצלם, ובשער המוחין, ועיין בשער הגלגולים ובשער טעמי המצות, ומאחר שזו הנפש היא הנשארת בגוף אחר שיחיה, יתחייב האדם בכבוד אביו ואמו בעבורם, ואע"פ שזה הגוף אשר יחיה נחשב גוף חדש, הנה הוא נעשה ומתחדש מן עפר או עצם של גוף שבקבר שזה הנשאר בקבר נעשה כמו עיסה לזה הגוף אשר חי ועומד בתחה"מ, וזו העיסה היא יצאה ונהייתה מגוף האב ואם החיים עתה בתחה"מ, אשר גם באלו הגופים של אב ואם יש עיסה שהיא מגופים הראשונים שהולידו גוף זה הולד קודם המיתה, נמצא עדיין יש קשר לולד עם גוף אביו ואמו אחר תחייה, ולכך צריך לכבדם גם אח"כ:

מ״דוהנה הואיל ובאתי להתבונן עתה בדבר זה, ארחיב עוד הדיבור בענין זה, והוא כי אע"פ שכתבנו שהמיתה פקעה ופסקה כל קשר ואגד וקורבה שהיה בגופים בהיותם בחיים קודם מיתה, אין דבר זה נוגע למ"ש הגאון חיד"א בברכי יוסף אה"ע סי' טו"ב שנסתפק באשתו של רבי זירא שנשחט בפורים ואח"כ החייהו רבא אם פקעי קדושיה והותרה לשוק וכי חיה רבי זירא למחר היה צריך לקדש אשתו קדושין חדשים דפנויה היח ע"ש, הנה אין דברינו נוגעים לענין זה, דהתם במיתה לא נשתנה כלל כי חיה סמוך למיתתי, ודברינו הם על זמן התחיה שכבר נשתנו הגופים, כי אפילו הצדיקים אתמר בהו עתידים להיות עפר קודם שעה של תחיית המתים, וכאמור לעיל, ולכן גם לסברת הכנה"ג ז"ל באה"ע סי' טו"ב, דפשיטה במיתה של בן הצרפית, ובן השונמית, אי הוה כה"ג לאשה דלא פקע זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר, גם התם שאני דלא הוה שינוי במיתה, ועיין להכנה"ג שם שהביא דברי פסקים וכתבים ולא נסתפק אלא בהיכא שבעלה נשאר חי, אבל אם גם בעלה מת פשיטה ליה דודאי פקעה. מיהו באמת בהא שרצה הכנה"ג לחלק בהיכא דנשאר בעלה חי, אחהמ"ר איני רואה שום טעם וסברה, כיון דגופה של האשה בטל ונשתנה שמה לגמרי, מה נשאר לבעל קשר ושייכות בגוף זה אחר שחיה, הלא גוף זה של האשה שחיה אחר מיתה גמורה פנים חדשות באו, וגוף הבעל אשר עודנו חי מהו מעלה ומוריד בדבר זה של הזיקה שהיה לו באותו הגוף:

מ״הודרך אגב ראיתי להרב נחלת בנימין ז"ל מצוה ל"ה בסי' ט"ז דפשיטא ליה כאשר פרחה נשמתו של פנחס במעשה זמרי הותרה אשתו לעלמא, ולא נשאר עליה זיקת א"א, וכן סבר בפשיטות שם בסי' יו"ד גבי יצחק אע"ה כאשר פרחה נשמתו בעקידה, שאם היתה רבקה בעולם ונשואה לו היתה זקוקה ליבם לישמעאל, ואף כי חזר יצחק וחי היתה אשתו אסורה מצד זקיקתה לישמעאל ע"ש, ודברים אלו תמוהין הם, ואין הדעת סובלתן, ולפ"ד נמצאו נכסיו של פנחס זכו בהם יורשיו, ולא נשאר לפנחס כלום, והגם כי י"ל דרך דרש קאמר, הנה כל כהאי מילתא אמרינן אין מקשין על הדרש, ועיין עוד להרב נ"ב הנז' במצוה ק"ד סי' כ"ו שנסתפק באותם שנכנסו חיים לג"ע אם מחוייביו עדיין במצות או לאו, די"ל המקום גורם ובג"ע ליכא חיוב מצות וכו' ובענין זה דברתי בס"ד במ"א ואין כאן מקומו כדי שלא להאריך יותר:

מ״ואיך שיהיה לפי האמור במיתה גמורה שבטל הגוף לגמרי ונשתנה פקעה הזיקה והקורבה והתר האגד והקשר שהיה בגופים קודם מיתה, וכאשר מפורש יוצא מדברי רבינו הרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. והנה איתא ביומא דף פ' ע"א, א"ר אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור, ופירש רש"י ז"ל שמא יבנה בהמ"ק בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה, והגאון חיד"א בקנטריס סבר פנים שבסוף ספרו פני דוד כתב, מדברי רש"י שכתב שמא יבנה בהמ"ק בימיו נראה, דאם מת פקע חובו, ולתחיית המתים פנים חדשות באו לכאן, אך מדברי רבינו האר"י ז"ל מוכח בכמה דוכתי דאף אם מת צריך לתקן כל אשר חטא בגלגולים אחרים כנודע עכ"ל. ומה דדייק מדברי רש"י יפה דייק, ומ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל, כן נמצא בשער הגלגולים בהקדמה י"א, אך גם מדברי רבינו האר"י ז"ל אין סתירה למה שכתבתי, דאה"ן המיתה פקעה חובו של גוף, אבל חיוב של נפש במה פקע דלא נעשה בה שינוי, וידוע דעיקר חיוב המצות הוא לנפש שהיא היתה במעמד הר סיני ונשבעה לקיים התורה כולה, ולכך תחזור הנפש בגלגול לקיים החיוב שלה, דבה לא שייך לומר פנים חדשית באו, כי היא לא תשתנה, וזה פשוט וברור:

מ״זוראיתי עוד בשער הגלגולים הקדמה ט"ז דף י"ז שכתב וז"ל, אמנם הבחינה השלישית והם המצות שהוא מן הנמנע לקיימם בזה"ז כמו מצות הקרבנות וכיוצא, ונתבאר שהאדם מוכרח לקיים כל תרי"ג מצות ולהתגלגל עד שיקיים אותם, ואמנם בזה"ז לא יתגלגל לקיימם, כיון שאין יכולת לקיימם, אמנם אחר ביאת המשיח שיבנה בהמ"ק בב"א, אז יתגלגלו בגנגול ממש כדי לקיימם, ואל זה רמז רבי ישמעאל בן אלישע כה"ג כשהטה את הנר בליל שבת שאמר אכתוב על פנקסי לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה עכ"ל, וכאן פירש רבינו ז"ל להדיה שישלימו החיוב אחר ביאת המשיח קודם שיחיו המתים, ולא אמר שישלימו אחר תחיית המתים, שאותם הגופים עצמן יעמדו וישלימו, והיינו כי תרי טעמי איכא בזה, חדא כי אין תחיית המתים נעשית עד שישלימו כל החיוב המוטל עליהם, ולכך צריך להקדים לגלגלם קודם תחיית המתים כדי שישלימו, ועוד כבר אמרנו דבמיתה גמורה נשתנה הגוף ופקע מיניה כל אגד וקשר שנעשה בו, ולפ"ז אין יתרון וחשיבות להשלים החיוב בזה הגוף עצמו שהיה בו, כי אחר שמת ופקע מיניה הכל, הנה גוף אשר חיה נחשב חדש ממש, ואין בו יתרון לענין ההשלמה על גוף אחר שנולד בכל זמן שיהיה, כי הנחיה והנולד חדא אינון, דתרווייהו חדשים נינהו:

מ״חולך נא ראה מ"ש בס' חסידים סי' תתשכ"ט, דרבינו הקדוש היה נראה בבגדים ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשי, ועמ"ש הגאון חיד"א בס' ברית עולם ביאור על ס' חסידים, ונ"ל דודאי לא היה בא באותו הגוף שקברו אותו במערה, כי זה הגוף א"א שיקום אלא עד תחה"מ, וכמ"ש בגמרא על רב אחאי בר יאשיה דהיה שלם בכל גופו, והיה מדבר עם רב נחמן כשאר חיים, וכשא"ל ר"נ שיקום ויבא לבית, א"ל אפילו מקרא לא ידעת, כי מפורש ביחזקאל שא"א לזוז ממקומו אלא עד תחיית המתים, אלא היה מתלבש בגוף חדש כמו גוף שמתלבש בו אליהו זכור לטוב ושאר נשמות צדיקים, כמו בניהו בן יהוידע, ורב המנונא סבא, ורב ייבא סבא וכיוצא שהיו נראים לתנאים, ומלמדים אותם תורה, וכן י"ל באותה מעשה של נס שנעשה בחברון תוב"ב שבא אברהם אע"ה ביוה"כ לבית הכנסת והשלים לעשרה, וכמ"ש בעמק המלך ע"ש. ומ"ש אליהו זכור לטוב לרבינו הקדוש על האבות זיע"א שיקום לכל אחד להעמידו להתפלל בפ"ע, התם עומד במקומו ולא יצא מן המערה, ולא זז ממקומו, ויש להאריך בדברים אלו ולהתיישב בהם, ואכמ"ל:

מ״טואשובה לדבר בשאר דברי מעכ"ת שכתב בתשובה הנז"ל בענין נצחיות התורה, והביא דברי הרמב"ם ז"ל ודברי בעל העקרים, והנה לא זכר שר כי דבר זה מקורו בגמרא דנדה דף ס"א שהתירה הברייתא כלאים גבי מת, והכי אפסיקא הלכתא, וקאמר התם זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל, ובזה נתחבטו הראשונים, יש מפרשים לעת"ל משעה שמת קאמר, אבל אה"ן אחר התחיה נהוגין המצות בכל אותם שיחיו, וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א, אך הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים כתב בשם הריטב"א שהוקשה לפניו ד"ז דאינו מתיישב לא מצד הלשון ולא מצד הענין, ומסיק דהעיקר כדעת הראשונים שפרשו לעת"ל לזמן תחיית המתים שלא נהיה חייבין, אבל ינהגו מעצמן כמה מצות מפאת שלימותם ותפארתם ולא בדרך חיוב, וכאשר מצונו באבותינו זיע"א שקיומו כל התורה כולה קודם שנתנה, ובסו"ד ציין על תשובת הרשב"א ח"א סי' צ"ג וצ"ד, והרדב"ז סי' תרס"ו ע"ש, וכן הרב יערת דבש ז"ל ח"ב דף נ"א כתב מ"ש מצות בטילות לעת"ל היינו דבתחה"מ יקיימו המצות כאינו מצווה ועושה, ועיין יוסף אומץ סי' וא"ו שכתב מה שחקר חתנו הרב רא"ף ז"ל כשהקב"ה יחיה המתים בביאת משיחינו אם יהיו חייבים בקרבן פסח שני והאריך בזה, ובאמת יש אריכות בזה בספרי האחרונים במחלוקת זו של הראשונים די"א בטלים בתחיית המתים, וי"א דחייבין בהם, והביאו דברי הילקוט בירמיה לעת"ל תאנה אומרת שבת היא וכו', גם מ"ש בשוחר טוב על פ' ה' מתיר אסורים, לעת"ל מתיר הקב"ה כל מה שאסר בבהמות טמאות, וי"א אינו מתירם, ומהו מתיר אסורים אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם וכו' שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואין טומאה אלא נדה וכו' והאריכו בכל זה ואכמ"ל:

נ׳ומה שרצה מעכ"ת להביא ראיה לדברי הזוהר מדברי רז"ל מ"ש ע"פ ומבשרך אל תתעלם שדרשו זה על גרושתו דקרי לה בשרו גם אחר שגרשה ונשאת לאחר, ועשה מזה הוכחה דגם רז"ל ס"ל דעתידה לחזור לו בתחה"מ, ולהכי קרי לה בשרו, אחר המחילה דברים אלו לא נתנו להאמר, חדא קרי לה בשרו על זמן העבר שהיתה אשתו, ועוד, דגם השתא בשרו קרינן לה, דאם בא לישא אחותה אמרינן לו זו אחות בשרך ואסורה לך, ואם בא לישא אמה אמרינן ליה זו אם בשרך ואסורה לך, ועוד מאי קא מוכח מר מהכא דהא רז"ל דרשי זה בסתם על כל מי שנשא אשה וגרשה, ונמצא בכלל גם מי שנשא אשה גרושה או אלמנה ואח"כ גרשה הוא ונשאת לאחר דג"כ צריך לפרנסה דבשרו קרינן לה, ואע"פ שזאת לא תהיה אצלו בתחה"מ, אלא חוזרת לבעלה הראשון:

נ״אוהנה מדברי הסבא בפרשת משפטים דף ק"ג ע"א וע"ב נראה, דיש לחלק בין גרושה ובין אלמנה, די"ל אם גרשה ונשאת לאחר גם בתחיית המתים לא תשוב עוד לבעלה הראשון, דכן אמר התם בזה"ל, לא יוכל ודאי לאתבא לההוא דרגא לעלמין אחרי אשר הוטמאה תנינן דהטמאה בלביה ע"כ, אך דברי הזוהר דפרשת בראשית הנז"ל איירי באלמנה שמת בעלה, דהא נקיט האי מלתא על ענין יעקב אע"ה ומרע"ה, ועל דא קאמר מכאן וכו' והא דמי להא, וא"כ שפיר השיב מעכ"ת להשואל בנידון שלו דאיירי באלמנה שתשוב לבעלה הראשון:

נ״בשוב אחרי כותבי כל הנז"ל, ראיתי במדרש רבא פרשת נשא פרשה י"ד וז"ל, וכן הוא אומר זאת משחת אהרן ומשחת בניו יכול שהם נמשחים מעתה, ת"ל זאת עוד אין נמשחים, ועדיין אני אומר לא משחו לימות המשיח, אבל משחו לעת"ל, ת"ל זאת, אינם נמשחים לעת"ל, ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר, זה אהרן ודוד, זה מבקש כהונתו, וזה מבקש מלכותו, ע"כ, וכן הוא ג"כ בספרא פ' צו וז"ל, רבי יאידה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעת"ל, ת"ל זאת משחת אהרן ומשחת בניו, הא מה אני מקיים אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, זה אהרן ודוד ע"כ, ולפ"ז נמצא המדרש והספרא הם הפך דברי הרשב"ץ שהבאתי לעיל שכתב אהרן ובניו צריכין מלואים ומשיחה מחדש, כי כשמתו בטלה משיחתם, ובאמת ספר זוהר הרקיע להרשב"ץ אינו מצוי אצלו לראות אם הביא דברי רז"ל אלו ומה דבר בהם, ואני ראיתי דברי הרשב"ץ ז"ל הנז' בספר אחר שהביא כן בשמו, ועמ"ש בספר קרבן אהרן ובספר התורה והמצות, ואין לי פנאי להאריך יותר בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

נ״גשאלה נשאלתי מחד יניק וחכים. שאלה אחת יש לי לשאול מאת אדוני בנוסח יוצר בשבת שאומרי' האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, איך יתיישב הנוסח הזה לפי חכמת התכונה הנמצאת בזה"ז, יורני ושכמ"ה:

נ״דתשובה. החכם המובהק בספר הברית מאמר ד' פרק ז' כתב וז"ל, דע שהארץ היא כדורי ותלוי על מרכז זו באמצע אויר השמים על בלי מה בגזרת חי, ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב, באופן שגם חלק הארץ אשר על עבר השני נכח השטח, והחלק אשר יושבים עליה ממול רגלינו גם שמה יש מדינות מיושבות מבני אדם, ועומדים בקומה זקופה כמונו רקיע על ראשם ושמים ממעל להם, מלבד בערך עשרה מעלות ממעלית השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ מפה ומפה, אין בו מדינה, ולא ישב אדם שם מרוב הקור, על כי רחוקים המה בתכלית מקו השוה מן מהלך השמש ותקופתו, שאינו אלא כ"ד מעלות מקצה זה לפאת נגב תימנה לקו השוה, וכ"ד מעלות מקצה מזה לפאת צפון מקו השוה, וחום השמש אינו מגיע לשם, ולפני קרתו מי יעמוד, אבל שאר הכדור מיושב מסביב:

נ״העל כן בכל מקום שאדם עומד על הארץ בעיניו יראה חצי הכדור משטח השמים, והשמש שהוא אור העולם מסבב את כדור הארץ רחוק מאד מן הארץ ומקיף אותו במרחק שוה משלים הקפתו בכל ב"ד שעות, וכן בכל מקום שאדם עומד על הארץ רואה חצי הקפת השמש, כמו שרואה חצי השמים ממעל לו, ואם השמש שוהה בהקפתו כ"ד שעות שוה בחצי הקפתו י"ב שעות, ולכן לכל אדם י"ב שעות הם יום, כי כל זמן שהוא רואה את השמש, השמש רואה אותו ואז אור לי, וחצי הקפתו השנית הולך וסובב תחת לארץ לנכח המקום אשר הוא עומד עליו, ואז החשך ישיפנו, ואצלו לילה בעבור העדר אור השמש ממנו, וזה שוהה ג"כ י"ב שעות מטעם שהוא חצי הקפה, ובאותי העת השמש מאיר ובא. לאותם בני אדם היושבים שמה, וא"כ כשהוא יום במדינה זו אז הוא לילה במדינה שכנגדו על הארץ ממולו, וכמ"ש בזוהר ויקרא דף יו"ד אית אתר בישובא כד נהיר לאילין חשיך לאילין, לאילין יממא ולאילין ליליא:

נ״וואתה איש חמודות הבן בדברים הנאמרים במהלך השמש ראה דרכיה וחכם, שלא בכל המקומות מתחיל היום בשוה, רק בכל מדינה ומדינה מקום אשר השמש מגיע על האופק שלהם שהוא עיגול הנראה לעיני האדם שהשמש נוגע בארץ סביב לה, באותו הרגע מתחיל לשם היום, ובמדינה אשר לאחריה לצד מערב רכ"ה פרסאות מתחיל היום כשיעור שעה אחת אח"כ, מפני איחור הגעת השמש לשם שעה אחת, ובמדינה היותר רחוקה לצד מערב רכ"ה פרסאות, והוא ת"ן פרסאות ב"פ רכ"ה יתחיל היום בשתי שעות אח"כ, וכן בזה אחר זה, לכן אמור שגם הלילה לאו בכל המדינות מתחיל בשוה, מטעם איחור הגעת הצל לשם, כי כל הארץ היא חמשת אלפים וארבע מאות פרסאות בעיגולה, והשמש מקיף אותה בכ"ד שעות, נמצא הולך השמש בכל שעה רכ"ה פרסאות, אשר על כן מתחיל היום והלילה בעיר המלוכה ווין בעסטרייך המדינה שעה אחת קודם, ופאריז במערב רחוק מן ווין רכ"ה פרסאות בקירוב עכ"ל:

נ״זעוד כתב שם בפרק יו"ד וז"ל, מן הידוע שכל הקף השמש נחלק לש"ס מעלות, לפי שחילקו כל מזל מן י"ב מזלות אשר השמש הולך תחתיהם על סביבותיו לשלשים מעלות, וי"ב פעמים שלשים עולה ש"ס, וידוע שכל אדם רואה חצי הקפתו של השמש, והואק"ף מעלות בי"ב שעות של היום, ושיעור כל מעלה מן השמש למטה על הארץ הוא ט"ו פרסאות אשכנזית, ונודע שבכל שעה יש ששים מנוטי'ן, נמצא שביום אשר בו י"ב שעות יש בו תש"ך מנוטי'ן, כי ששים פעמים י"ב עולה תש"ך, ונמצא השמש שוהה בהליכתו בכל מעלה ארבעה מנוטי'ן, כי ד"פ ק"ף עולה תש"ך, על כן אם אדם מתחיל לנסוע מתחלת היום ונוסע והולך ממערב למזרח עד הערב שבעה פרסאות אשכנזית וחצי שהוא דרך הטבע, ושיעורו חצי מעלה ממעלות השמש הרי נתקצר לו יומו שני מנוטי'ן משאר כל האדם, מפני שהשמש הולך. ממזרח למערב, והוא הולך כנגדו לצד מורח ומתקרב עצמו אל הצל והחשך חצי מעלה, ששיעורו שני מנוטי'ן ואם אף גם הלילה ההוא היה נוסע והולך עוד שבעה פרסאות וחצי יתקצר לו הלילה ההוא ג"כ שני מנוטי'ן, על כי הולך נגד הצל ומקרב עצמו אל השמש והאור, ואין בידו מעת שזרחה עליו השמש ועד עתה רק אלף ותל"ו מונטי'ן, ולשאר כל אדם אלף וארבע מאות וארבעים מנוטו'ן שהוא ב"פ תש"ך, ובהפך אדם כי יקריב עצמו לצד מערב מן המזרח ונוסע והולך מן הבוקר עד הבקר ט"ו פרסאות יתארך לו מעת לעת שלו ארבע מנוטין, וידעת היום והשבות אל לבבך שיהיה הפרש בין הולך למזרח אל ההולך למערב שמונה מנוטי' שהוא יותר מחצי רבע שעה:

נ״חאשר על כן יורדי הים באניות המסבבים כל כדור הארץ, זה הולך למזרח וזה הולך למערב, כשפוגעים אלו עם אלו, זאת אומרת היום יום ראשון בשבת, וזאת אומרת היום יום שני בשבת וצדקו יחדיו, מפני שההולכת לצד מזרח מחסרת ומאבדת כל כך מנוטי"ן עד שברבות הימים מצטרפים לחשבון שיעור מעת לעת שהוא יום אחד שלם, וההולכת לצד מערב מרויח ומוסיף מינוטי"ן עד שמצטרפים לשיעור מעת לעת וכו' ע"כ, ודברים אלו הם ברורים והם מוסכמים על ספרי בעלי חכמה של התכונה אשר בזה"ז וזמן הקודם:

נ״טוכדי שתבין ותשכיל בענין זה יותר, אעתיק לך פה לשון החכם מהר"י שווארץ ז"ל בספר דברי יוסף בתשובה ח' וז"ל, ובזה אירע לי בנסעי מעיר נויארק במדינת אמריקה לעיר ליורפ'ול במדינת בריטניא, והיה תחת ידי שני כלים מורי השעות, אחד הנחתי לסבב כדרכו ולא תקנתיו על שעות היום והשני סבבתי בכל יום על חשבון האופק, ר"ל שברגע חצות היום ממש יורה שעה י"ב, ומצאתי וראיתי כי מדי יום ביומו מאחר כלי הראשון איזה דקים מכלי השני, והסיבה היתה שנתרחקתי. מדי יום ביומו מאופק עיר נויארק אשר עליו מורה הכלי הראשון לרוח היום לצד מזרח, והכלי השני מורה על אופק מקום תכונתינו בלב הים, ועל ידי תחבולה זו ידעתי מדי יום ביומו בחצות היום כמה התרחקנו מעיר נויארק וכמה נתקרבנו לעיר לוירפ'ול, וכל מה שירבה ויגדל ההפרש בין שני כלי מורי השעות, ידעתי כי קרובים אנחנו למדינת בריטאניה, ר"ל קרבנו הרבה מאד לצד מזרח, עד כי בבואינו לעיר ליורפ'ול היה בכלי השני המורה על אופק תכונתינו חצות היום ממש, ובכלי הראשון היה בערך שלשה שעות וחצי קודם חצות וכו':

ס׳וידוע פליאות מעשה טיליג'ראף אשר כעת יקימוהו גם בים אוקיינוס בין בריטאני'א ובין אמריק'א וברגעים אחדים ידעו בקצה חוט הברזל אשר שם באמריק'א מה שלוחשים לו בקצרה פה במדינת בריטאני'א וכן בהיפך ואז ימצא ע"פ המציאות והאמת שיודיעו דבר בעיר ליורפ'ול בדרך משל בחצות היום, ויודיעו שם באמריקא הדבר ההוא בשחרית יום ההוא, כמעט שלשה שעות קודם חצות היום ביודעי העתידות טרם הם מדברים בליורפ'ול ישמעו וידעו באמריקא בחשבון עת ושעות היום והדבר מסיבה הנזכרת עכ"ל. כל הדברים האלה העתקתי אליך השואל כדי שתבין ענין מהלך השמש וזריחתה ושקיעתה בכל יום ויום שמוכרח להיות שינוי בכל זה כפי המקומות שאין המקומות שוים, ומתוך הדברים האלה תבין מה היא הסיבה של השינוי ודברתי אליך והודעתיך על דבר שלא שאלת:

ס״אברם על השאלה ששאלת בנוסח שתקנו אנשי כנה"ג ביוצר דשבת במאמר הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע וכו', שנראה לך אין דברים אלו מכוונים לדברי בעלי התכונה שבזה"ז, דע כי החכם בעל ספר הברית במאמר ד' פרק יו"ד כתב, שדברים אלו לפי פשוטן הם מסודרים בלשון בני אדם כפי בינת לבב העם שחושבים כי בעד חלונים יבואו השמש והירח להאיר על הארץ ולדרים עליה, שהשמש קרע לו חלוני שקופים אטומים אשר ברקיע ובא להיות מתחת לרקיע כדי להאיר ביום, וכן הלבנה בלילה, אבל באמת אין הדברים האלה מיוסדים לפי פשוטן הנז', אלא הם נאמנו מאד על פי הסוד בסתר עליון בשמים ממעל גבוה מעל גבוה של גלגל חמה הגשמי, כי שם באמת יש חלונות למהלך השמש הרוחני בעד החלונים הרוחניים וכי', והנה בודאי מ"ש שבדברים אלו יש סוד, ובעד שמש וירח הרוחניים הם מדברים זה אמת ויציב, אך מ"ש שיסדו פשוטן של דברים לפי דעת המון העם שאינו אמת לא שמיע לי, כלומר לא סבירה לי:

ס״באמנם בספר יבקש רצון ביאור על מדרש שוחר טוב בדף ע"ט, יישב פשוטן של דברים ג"כ לנכון, וז"ל הקדמה הראשונה הצאתיה מהירושלמי ופרקי ר"א, שדעת רז"ל הוא שבתוך עובי הרקיע שמהלכו ת"ק שנה נתונים בתוכו חמה ולבנה ומזלות זו למעלה מזו גבוה מעל גבוה, ואע"פ שהם בתוך עובי הרקיע, מ"מ נתראים ע"י חלונות שהם בעצם השמים, ואם היו הכוכבים קבועים ברקיע במסמורות נטועים, אז היה בכל עתותי השנה היום והלילה שוים, כי גלגל הרקיע מסבב תמיד ממזרח למערב מן הקצה אל הקצה במשך כ"ד שעות פחות חלק ט"ו מן השעה בקירוב, אכן לאשר שלהכוכבים בעצמם יש לו לכל אחד לפי גבהו מן הארץ דרך ושביל בתוך עובי הרקיע אשר בו מסבב בלכתו מחלון לחלון ברקיע ממזרח למערב הפך תנועת הרקיע, נמצא אחר שגמר גלגל הרקיע את הקיפו הלך לו החמה מהלך מה לצד מזרח, על כן יתראה השמש עוד על הארץ ערך חלק ט"ו מן השעה עד שיסובבו הגלגל תחת האפק, ונמצא משקיעת החמה היום עד שקיעתה למחר כ"ד שעות שלימות, וגם עי"ז ישתנה אריכות הימים והלילות מיום ליום כמבואר בחבורי הנז"ל מפי ספרים וסופרים:

ס״גועפ"ז יובן מה שיסדו לנו רז"ל ביוצר של שבת, האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים, דה"פ שהקב"ה פותח בכל יום הדלתות שבין חלונות הרקיע, ודלתות השערים הללו נפתחים למזרחו של עולם כדי שתלך החמה מהלכה הרצונית, ובוקע חלוני רקיע בכדי להאיר שם על פני תבל ומוציא חמה בכל יום ממקום שהיתה בו ולבנה ממכון שבתה, ועי"ז הוא מאיר את העולם וליושביו שברא במידת רחמים, שאם היתה החמה תמיד בחלון אחד, אז היה תמיד באמצע העולם חום גדול שורפת ומייבשת כל צמח האדמה וכל הברואים לא היו סובלים את תוקף החום, ובמדינות הנוטים לצפון ולדרום היה תמיד תוקף הקור אשר לא יוכלו הברואים לשאת, על כן ברחמי הבורא ב"ה על בריותיו מוציא בכל יום החמה ממקומה שהיה ביום אתמול, ולבנה ממכון שבתה, ועי"כ תבא החמה לפעמים לצד צפון, ופעמים לצד דרום, ונעשה האויר ממוזג בין קור לחום לפי העת והזמן והצורך, הרי שמאיר לעולם כולו וליושביו שברא במדת רחמים, עכ"ל.

ס״דועוד שם בדף פ' כתב וז"ל, ונוטלין זה מזה מכנה החלונות שביארנו בשם פינוסין, והוא מלשון פנס, על שם שהחמה הנתונה בחלון דומה לנר הנתון בפנס ונושאין אותו ללכת להאיר בלילה, כמו כן החמה נתינה בפנס והרקיע מוליך אותה להאיר על הארץ, והנה אם היתה החמה נתונה תמיד בפנס אחד אז היו כל הימים וכל הלילות שוים, אבל להיותה מהלכת בפינוסין הרבה, ובכל יום יוצאת מפנס זה ונכנסת לפנס אחר, והפנוסין נתונין בין צפון לדרום עי"ז הימים לוין זה מזה, ופרעין זה לזה עכ"ל ע"ש, והנה לפי דבריו מתיישב פשוטן של דברים הנז' שתקנו ביוצר שבת היטב, אך ודאי יש בדברים אלו סוד כמוס, וכמ"ש בס"ה, ואין צורך להאריך יותר בזה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

ס״העלה בלבי לחקור חקירה אחת בענין השבת, דידוע שהזמן של לילה ויום משתנה ממקום למקום מחמת הלוך השמש, ויש הפרש רב כמה שעות בין יושבי מזרח לבין יושבי מערב, ובין יושבי הרים גבוהים לבין יושבי עמקים כאן יום וכאן לילה, וכד נהיר לאלין חשיך לאילין והשתא יש לחקור אם אחד עשה התחלת השבת במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו יום שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך למקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש, דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיון ששקעה השמש ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שהוא לא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או"ד צריך לשמור קדשת שבת כ"ד שעות שלמים:

ס״וומצינו דוגמה לזה בשבת דף קי"ח, אר"י יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי, ופירש רש"י טבריה עמוקה ומחשכת מבע"י וסבורין שחשכה, וצפורי יושבת בראש ההר, ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת, וכתב בפ"ע בשם רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובה סי' י"ח דטבריה וצפורי בתוך תחום שבת, ובחד גברא מיירי, דאלו בתרי גברי כל חד יצא שכרו בהפסדו ע"ש, אך מציאות זו דנקיט ר"י היא לחומרא, ואופן הספק שלנו הוא לקולא, דאנו מסתפקים במי דלא שמר כ"ד שעות בקדושת השבת, אי קפדינן אשעות, ובהשקפה הראשנה אמרתי לפשוט חקירה זו ממ"ש בירושלמי בפ"ט דכלאים, ופרק י"ב דכתובות בפטירתו של רבי ערב שבת היה, ולא שקעה חמה ביום שישי בעונתה, אלא נתאחר שקיעתה עד אחר שש שעות מליל שבת והיו מציקין בעבור חלול שבת, שנתעסקו במלאכה באותם שש שעות של ליל שבת, שהיתה חמה זורחת בהם, ויצאה בת קול ואמרה כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי עוה"ב חוץ מאותו כובס שלא היה בהספדו של רבי, כיון ששמע אותו כובס כך הפיל עצמו מן הגג ומת, ויצאה בת קול ואמרה אפילו אותו כובס, וכתב הרב טירת כסף דף ג' מכאן נראה שאם יעמוד השמש יותר מן י"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה אז אותו זמן שנשאר ע"י נס נחשב מן הלילה הבא, והו"נ כאלו הוי לילה, דהראיה שהיו ישראל מציקין על שעשו מלאכה של הדלקת נר וכיוצא בחצי ליל שבת שעמדה בו החמה ולא שקעה, ואמאי היו מציקין מאחר דלא שקעה חמה, אלא ודאי אע"ג דלא שקעה נחשב כל זמן היתר על י"ב שעות ליל שבת עד שנתבשרו ע"י בת קול ע"ש, ורבינו בצלאל בש"מ כתובות פרק י"ב דף ק"ג כתב בשם רבינו קלונימוס ז"ל שהרג אותו כובס את עצמו בסקילה שנפל מן הגג משום דהוא לא היה בהספדו של רבי ונמצא דחלל שבת במלאכה ולא נתעסק בהספדו של רבי, כדי שיתכפר לו, לפי מ"ש בת קול ע"ש, וכ"כ הרב מהר"א הכהן ז"ל באגדת אליהו, בעבור זה הפיל עצמו, דהמתחייב סקילה נופל מן הגג ונתכפר לו בזה, ולכן יצאה בת קול אח"כ ואמרה גם הכובס מזומן לחיי עוה"ב ע"ש. נמצינו למידין אע"ג דלמראה עינים היתה חמה זורחת והוא יום, עכ"ז בעינן שמירת שבת כ"ד שעות שלמים, ועתה שזרחה השמש בשש שעות ראשנות של ליל שבת, לא תועיל זריחת השמש לאפקיעי מן אותם שש שעות קדושת שבת:

ס״זמיהו אחר הישוב נראה דאין מזה הוכחה לדינא בענין חקירתינו, די"ל הם לא נצטערו בחשבם שחללו שבת מדינא, אלא רק משום חסידות נצטערו, וכן משמע לשון הגמרא דאמר שריין מציקין אמרין דילמא דחללינן שבתא, ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא, ועיד י"ל דודאי הוה ס"ל דליכא איסור מדינא, דהא הם אחר שגמרו הספד של רבי וחזרו לביתם הדליקו הנר, ואח"כ שקעה חמה, ומי התיר להם להדליק נר לכתחילה, ולמה לא חשו, והלא בודאי הם הרגישו כי החמה עמדה בשעות של ליל שבת, ומ"ש רבינו קלונימוס, דהכובס הפיל עצמו בשביל חלול שבת אין מזה הוכחה כלל, דאע"ג דאותו כובס היה ת"ח, כדמשמע בגמרא דאהדריה גמריה לרבי, עכ"ז ודאי מה שהפיל עצמו לא עשה זה משורת הדין, דאפילו אם חלל שבת ממש, מי התיר לו להמית עצמו בידים, אלא ודאי מרוב דבקיתו בהשי"ת ותוקף חסידתו נצטער הרבה משום חסידות, ועשה דבר חוץ מן השורה, ואין למדין ממנו לענין הלכה:

ס״חובספר הברית ח"א מאמר ד' פרק י"א כתב וז"ל, ומן מוצא דבר האמור תבין ותשכיל שבעת הזה אשר כל כדור הארץ מיושב מסביב מבני אדם, ועם ה' מפוזר ומפורד בכל המדינות ודרים בכל המקומות, שאין כל ישראל שובתים כל השבת בשוה, אלא י"ב שעות ממנו ישבתו וינוחו יחד, וכשמצד אחד של הכדור הוא יום שבת אז הוא לכשנגדו ליל השבת, ושתי האניות הנותנים בים דרך ונפגשו ביחד שזכרנו בפרק הקודם, אם יקר מקרה שהיו יהודים על שניהם אז לא ישבתו שבתם בשוה כלל וכו' וכן בימי החול אין זמן ועידן התפילות של כל בני הגולה בשוה, אבל כשמקוננים על חרבן בהמ"ק בחצות לילה מצד זה אז הוא חצות היום לכשנגדו ואוכלים סעודת הצהרים, וכשמתפללים ערבית מפה ומתפללים שחרית מפה איך הדין הוא בענין זה, שכל אדם מישראל צריך לעשות דבר יום ביומו בעתו ובזמנו באשר הוא שם, בזרוח לו השמש בכל המקום אשר עומד עליו הן ביבשה הן באניה בים, יתפלל שחרית, ובבא השמש יתפלל ערבית, ויהי בחצי הלילה שלו יעשה סדר תיקון חצות וכו' וכמו כן בכללות הימים שבמקומו ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי לחשבונו באשר הוא שם ישבות, ולכן נאמר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, מלבד אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני או הדרומי, אשר שם לפעמים היום כהרבה ימים של כ"ד שעות, כמו בנרגולאר שם סיון ותמוז יום אחד ארוך, או אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני לצוד שם התנינים הגדולים הנקראים ווא'ל פ'יש, ושם ששה חודשים יום אחד וששה חודשים לילה אחד, אז אחר שימנה ששה פעמים כ"ד שעות על כלי המורה שעות יעשה את השבת, וכן בענין התפילות והצומות, יעשה דבר יום ביומו של כ"ד שעות עכ"ל:

ס״טשוב נתבוננתי בס"ד בענין זה של יום פטירת רבינו הקדוש, ואמרתי דאין כאן הכרח לומר דאותה ליל שבת היתה קצרה של שש שעות בלבד כאשר דקדק הרב טירת כסף מקריאת הגבר שכתב דמוכח לא הוה אותו לילה אלא רק ששה שעות, אלא נ"ל לעולם היתה אותה לילה שלימה בי"ב שעות כמנהגה, ומה שקרא הגבר תכף אחר ששקעה חמה היינו כי טבע הגבר למנות כ"ד שעות מחצות לחצות וקורא, ולכן הטבע המוטבע בו מאת הבורא יתברך על הקריאה הזאת שיהיה קורא בחצות שהוא כ"ד שעות מחצות שקרא בו אתמול, הכריח אותו לקרא גם באותה הלילה אחר שש שהוא בשעה כ"ד מקריאתו בחצות של ליל שישי, דטבעו לא נשתנה באותה הלילה, אך השי"ת עשה את שלו שהאריך לאותה ליל שבת ולא האיר היום אלא עד שעברו שעות שלמים של לילה אחר ששקעה חמה, ונמצא שהם שמרו אותו שבת כ"ד שעות שלמים, ואותם שש שעות שנתאחרה שקיעת החמה היו בכלל יום שישי שהוא חול ונ"ל זה אמת ויציב בלי שום ספק:

ע׳ובזה ניחא לתרץ בס"ד קושיא גדולה, דאמאי לא חשו ושריין מציקין בשביל חלול שבת אלא רק עד אחר קריאת הגבר, והלא ודאי הרגישו מאריכות היום קודם שקרא הגבר, ובזה ניחא כי הרגישו וידעו שנתארך היום ולא חשו לחלול שבת, כי חשבו דאלו השעות שעמדה בהם חמה והם נתעסקו בהם במלאכה לא יחסרון משעות השבת, אלא אחר שקיעת החמה ימשך ויתארך הלילה שיעור לילה שלימה עד הבוקר, באופן שהם ישמרו שבת כ"ד שעות של לילה ויום שלמים, כי אלו השש שעות שעמדה בהם חמה עשאים מן השמים בכלל חול, אך שראו קרא הגבר שדרכו לקרא בחצות לילה הבינו שלא נשאר לילה שלימה באותו שבת, ואותם שש שעות שעשו בהם מלאכה הם נחסרו מן השבת, ולכך שריין מציקין דילמא חללו שבת בזה, והם עדיין לא ידעו ולא ראו מעשה השי"ת שרצונו להאריך הלילה ותהיה שלימה בקדושת שבת, ומה שקרא הגבר היינו מצד הטבע המוטבע בו לקרא בשעה כ"ד מחצות לילה שעבר וכאמור:

ע״אודע כי בפרקי ר"א שהביאם הרב טירת כסף איתא וז"ל, מופת השישי, מיום שנבראו שמים וארץ השמש והירח וכוכבים עולים להאיר על הארץ, עד שבא יהושע ועשה מלחמתם של ישראל, והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו השבת, מה עשה, פשט ידיו לאור השמש ולאור הירח והזכיר עליהם את השם, ועמד כל או"א ל"ו שעות עד מוצאי שבת וכו' ע"ש, נמצא יהושע עשה תקנה לישראל שלא יחללו שבת במלחמה, שהעמיד את השמש ביום שישי ולא שקעה חמה ולא עד תחילת מוצאי שבת, דאז נמצא הם עשו ושמרו את השבת לילה ויום בליל מוצאי שבת וביום מוצאי שבת, ששמרו שבת שלם בלילה וביום, ואחריו התחילו למנות ימי השבוע מכאן ואילך, וא"כ בזמן רבינו הקדוש שכבר ידעו מה שנעשה בזמן יהושע תקנה בשביל חלול שבת בהכי, גם הם חשבו שיהיה להם כך, דאחר שקיעת חמה יתארך הלילה שיעור לילה אחת שלימה וישמרו שבת שלם כ"ד שעות לילה ויום, ולכן לא נצטערו קודם קריאת הגבר:

ע״בולפ"ז נראה דאין לפשוט ספק חקירתינו מזמן יהושע ולא מזמן עובדא דפטירת רבינו הקדוש, דבתרווייהו י"ל התם שמרו שבת כ"ד שעות שלימות, וחקירתינו היא על מי שלא שבת אלא י"ח שעות או פחות. מיהו נראה דליכא שום סברה להסתפק בזה, מאחר דאנו רואין מדינה זו שובתת ביום שבת, ובמדינה אחרת הם עושים חול את הזמן הזה עצמו שעושים כאן שבת, והיינו טעמא משום דגבי שבת כתיב בכל מושבותכם דהולכים בו אחר המקום, א"כ גם כה"ג דנידון חקירתינו נלך בו אחר המקום, וכיון שבמקום הזה נשלם שבת ונכנס חול אז גם האדם היושב באותו מקום צריך לנהוג כך, דהא לא תלה הכתיב שמירת השבת וקדושתו במספר השעות, שלא אמר צריך לשבות כ"ד שעות, אלא אמר יום ואמר בכל מושבותיכם שתלה היום במקום, ואם הוא עומד במקום שפנה היום ונכנס הלילה, הא ודאי לא נשאר אצלו מקדושת שבת כלום, ואם נאמר לו שישבות בחול הגמור והודאי עוד שעות בשביל להשלים כ"ד שעות, ה"ז מחזי חוכא ואטלולא וה"ז דומה כמי שלא שמר שבת ביום השביעי ובא לשבות בחול ביום ראשון תשלומין לשבת, דודאי מעשה שטות הוא זה דאין תשלומין לשבת בימי החול וה"ה הא הוא דכוותה:

ע״גוצופה הייתי להרב מהר"י שווארץ ז"ל בדברי יוסף תשובה ח' שהעלה לדינא ליושבי הצפון וליושבי הצירים לחשוב כל כ"ד שעות לילה ויום, ונראה דין זה אמת ויציב, ונ"ל בס"ד להביא הוכחה לזה ממ"ש בירושלמי דפסחים, נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה, וידוע דאיכא פלוגתא בשמוש המזלות בשנת המבול, וכמ"ש במדרש רבא פרשה ל"ד ע"פ עוד כל ימי הארץ, א"ר יוחנן לא שמשו המזלות כל י"ב חודש, א"ל רבי יונתן שמשו אלא שלא היה רשומן ניכר, ועיין יפה תואר מ"ש בפרשת כ"ה ול"ד בדברים אלו, ומה שתירץ קושית הרא"ם ע"ש, ולפ"ז דכל שנות המבול היה העולם כולו חושך, מוכרח דבימי החשך שלא שמשו המזלות נחלק הזמן ההוא לימים ולילות, שכל כ"ד שמות נחשבו ללילה ויום, דהא כתיב להדיה ויהי המבול ארבעים יום וארבעים לילה, וכן ויגברו המים מאה וחמשים יום, וכן ויחסרו המים מקצה מאה וחמשים יום, וכן ותנח התיבה בחודש השביעי בתשעה יום לחודש, וכן בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, נמצא כל כ"ד שעות של זמן החשך נחשבו לילה ויום עד שנעשו מספר ק"ן יום, ולא אמרינן כל ימי החשך נחשבים עונה אחת של לילה ארוכה, וא"כ ה"ה אצל יושבי הצירים דיש להם כמה ימים וחודשים שהם חושך, דנחשבים כך בודאי כל כ"ד שעות הם לילה ויום, ועיין יפה תואר בפרשה ל"א שכתב מה שהוצרך נח להבחין בין יום ובין לילה ע"י האבנים טובות, י"ל כדי לדעת זמן ישיבתו בתיבה כדי לפתוח החלון לסוף השנה כמו שעשה, וגם כדי לפרנס הבע"ח שיש אוכל ביום ויש בלילה כדאיתא בירושלמי ותנחומא, וכ"ש אם שמר כל התורה שהיה צריך לשמור שבתות וזמן תפלה ותפילין וכמה מצות, ובכלי השעות אי אפשר לכוין שהימים מאריכין ומתקצרים עכ"ל, ומ"ש שהימים מאריכין ומתקצרים זה אינו, דודאי שם נחשב עונת יום בי"ב שעות, ועונת לילה י"ב שעות כמו מקומות שהם תחת קו המשיה:

ע״דועוד נ"ל בס"ד להוכיח ד"ז מזמן ישיבתו של מרע"ה במרום ארבעים יום וארבעים לילה, שהוא לא ראה חשך בכל הזמן ההוא אלא אור, והכי איתא במדרש שוחר טוב בתהלים מזמור י"ט ע"פ יום ליום יביע אומר וז"ל, ומנין היה יודע משה מתי יום ומתי לילה שהוא אומר ארבעים יום וארבעים לילה, אלא בשעה שהקב"ה מלמדו תורה יודע שהוא יום, ובשעה שהוא מלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להקב"ה בקדוש יודע שהוא יום, ובשעה שרואה אותם מקלסין בברוך יודע שהוא לילה, ד"א כשהוא רואה המלאכים שוחקין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום, וכשהיה יורד להם יודע שהוא לילה, ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע היה יודע שהוא לילה, וכשרואה כוכבים והלבנה והמזלות באין ומשתחוים לפני הקב"ה יודע שהוא יום, ד"א כשהוא שומע ק"ש קודמת לתפלה יודע שהוא יום, וכשהיתה תפלה קודמת לק"ש יודע שהוא לילה עכ"ל, ופירש המבאר דאתיא כריב"ל דס"ל בברכות דף ד' תפלות באמצע תיקנום, וענין זה ג"כ הובא במדרש תנחומא בפרשת כי תשא, נמצא מרע"ה בכל אותו זמן שהיה במרום, אע"פ שלא היה רואה מדת לילה ומדת יום חלוקין שלא היה רואה חושך אלא הכל אור, לא היה נחשב לו כל אותו זמן ליום אחד כדי לקיים בו מצות התליות ביום של ק"ש ושל תפלה, וגם לקיים מצות שבת לקדשו ותפלה, אלא היה מחלק הזמן ההוא ללילה ויום בזא"ז לקיים מצות לילה בלילה ומצות יום ביום, וא"כ ה"ה ליושבי הצירים אע"פ שרואין משך כמה חודשים אור השמש, ומשך כמה חודשים חושך, אין נחשב להם כל הזמן הזה יום ארוך או לילה ארוך, אלא צריכין לחלק כל כ"ד שעות לילה ויום, והם מוכרחים לחשוב הלילה בי"ב שעות, והיום בי"ב שעות כמו מקומות העומדים תחת קו המשוה, דאין רואין דבר שראוי להאריך או לקצר על ידו הימים או הלילות, וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

ע״השאלה. נשאלתי מחד צורבא מרבנן לא נודע שמו, נא ונא יודעני מלתא חדא דתמיהא לי, במה שמצאתי כתוב בשער הכונות לרבינו האר"י זלה"ה בדרוש יצ"מ שז"א היה בסוד העיבור בגלות מצרים, ונודע כי הנהגת העולם הוא ע"י ז"א, ואיך נתקיימו העולמות ואיך היה בא הדיבור למרע"ה. ויותר תמוה לי, מה שמצאתי כתוב בשער הכונות הנז' בזה"ל, והנה פרעה הרשע היה חושב כי כיון שז"א הנקרא בוכרא חזר להתעלם תוך אימא בסוד העיבור, שח"ו לא יחזור לקדמותו להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אימא עילאה, ועי"כ עם בני ישראל התחתונים הנקראים ישראל על שמו של ז"א הנקרא ישראל, גם הם ישארו בגלות תוך מצרים, כיון שישראל העליון השולט עליהם נתבטל ח"ו מציאותו, לכן שלח לו השי"ת ע"י מרע"ה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן הבכור העליון הנקרא ישראל, כי קיומו קיים ולא נתבטל ח"ו, והודיעו כי לפי שכפר במציאותו, לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה במכת בכורות, לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך וכו' עכ"ל, ולזה צריך הבנה גדולה ממי יצאו הדברים האלה למרע"ה, נא ונא יודיעני בהרחבת ביאור ושכמ"ה:

ע״ותשובה. אעתיק לך מה שכתוב אצלי בספר דעת ותבונה בפרק כ"ג, ששם הבאתי תחלה לשון רבינו ז"ל בשער הכונות אשר זכרת בשאלה שלך, ועוד הבאתי לשון רבינו זלה"ה מ"ש בספר מביא שערים שער ה' פ"ז, וז"ל וז"ס הפסוק, ויאמר אהיה אשר אהיה, והענין כמ"ש אצלינו בסוד כונת יצ"מ בליל פסח, כי אז היה הז"א בבחי' עיבור תוך אימא, ורצה השי"ת להודיע למרע"ה כי עתה נולד הז"א שהוא ענין יצ"מ, והודיעו התחלת הדבר איך היה, כי בתחלה היה הזווג דא"א בסוד הנשיקין כנז' להוציא זו"ן על ידי ב' אהיה אלו הנז' שהם בגרון א"א שהם ב' אהיה לצורך זו"ן, א' לז"א וא' לנוקביה, והבן זה כי כמו שכתבתי לעיל שהם ב' אהיה כנגד או"א, כן משם נמשך אל זו"ן, ואלו הב' אהיה הם מ"ש הכתוב אהיה אשר אהיה כמבואר בפרק זה. ואח"כ ירדו טיפות אלו ליסוד דא"א, ומשם למלכות דא"א, ומשם לאבא, ומשם לאימא כמ"ש בפרק הבא בע"ה, ושם באימא נשאר בסוד עיבור ושם נתקן לגמרי, ואימא זו היא סוד שם אהיה השלישי, וכמ"ש אהיה שלחני אליכם, ועיין בח"ג פ"ג. ואח"כ כשנולד ז"א הנקרא שם הויה כנודע, אז נאמר כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם וכו', כי כבר נולד ז"א ונתגלה שם ההויה, עכ"ל רבינו ז"ל בספר מבוא שערים:

ע״זוכתבתי בס"ד שם, צריך לבאר חקירה נפלאה, שאיך יצוייר ענין זה שיהיה ז"א חוזר בסוד העיבור גו אימא עלאה, והלא מציאות כזה אי אפשר להיות באדם התחתון שיהא חוזר האדם בסוד עיבור בבטן אמו אחר שנולד, וידוע מ"ש מבשרי אחזה אלוק, ואיך יתכן זה. אך באמת ד"ז נתבאר היטב בדברי רבינו זלה"ה והוא, כי רבינו זלה"ה עצמו חקר חקירה כזו בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרת האזינו, בענין עיבור השני לצורך מוחין דהולדה וז"ל, ותחילה נבאר בענין עיבור השני הזה איך אפשר להיות כי הרי בצלם אלקים עשה את האדם ומבשרי אחזה אלוק, והרי אין ענין זה יכול להיות באדם התחתון שיחזור בסוד עיבור בבטן אמו אחר שנולד. ואמנם להבין זה צריך שנבאר ענין מיין נוקבין ועלייתם הנז' בכל מקום מה עניינם, דע כי בחי' המ"ן כל זו"ן הם שמות הצדיקים שהם נקראים בנים שלהם בסוד בנים אתם לה' אלקיכם, ובחי' המ"ן של או"א הם זו"ן בנים שלהם, וכמו שביארנו בכל לילה ולילה עולים נשמות התחתונים בסוד בידך אפקיד רוחי, בעת השכיבה ומתעברת מהם נוקבא עילאה דז"א בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך, ותועלת העליה ההיא עניינה היא כדי לחדש את הנשמות ההם ולתת כח בהם ולהאיר בהם, וענין החידוש הזה הוא מה שמחדש ומתקן את המוחין שלו שהוא בבחינת הנשמה שלו היושבת במוח כנודע, וכן זו"ן בני או"א עולין בסוד מ"ן למעלה באו"א כדי לחדש המוחין שלהם ולהוסיף בהם הארה, וזו ההעלאה היא מה שאנו קורין אותה עיבור השני של המוחין דהולדה והבן זה עכ"ל, ועיין בעץ חיים שער הנסירה פ"ג שכתב שם כדברים האלה:

ע״חובספר אמת ליעקב הביא על זה דברי הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל וז"ל, הנה נודע דסוד יצ"מ, ומה שחזר ז"א לבחינת עיבור תלת כלילן בתלת הכל הוא בפרצוף המוחין, דכל מה שנוגע לפרצוף זו"ן דאצילות ודבי"ע שהם חותם פרצופי האצילות, כולם כבר נגמרו ונתקנו בזמן הראוי להם, בעת שעלה רצון המאציל והאציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם בצביונם ותיקונם, ואין שייך בהם לא מיעוט ולא ירידה לא עליה ולא גדלות וקטנות, וכל כוונתינו ודרושי הרב ז"ל מדברים בפרצוף המוחין דזו"ן, וזו"ן שהם בנים לאו"א מתקנים פרצוף המוחין דאו"א הנקראים זו"ן גם הם לענין מה שלמעלה מהם וצריכין עי"מ, והכל נתקן על ידי זו"ן דאצילות שהם בנים שלהם, וכעד"ז או"א לא"א וכו' עד א"ק, והכל תלוי. לפי מעשינו על ידי קיום התורה ומע"ט, ומה שאנחנו פועלים בזו"ן הם נודעים ופועלים זו"ן לאו"א וכעד"ז כולם, כי מה שנתקן ע"י המאציל העליון יתברך בעת התיקון, הוא זו"ן הכוללים דכל פרצוף, שהם השבעה תחתונות דכל פרט ודכל כלל, דכל פרטי א"ק ועתיק וא"א ואו"א וזו"ן, וכל דרושי הרב ז"ל כולם מדברים ובנויים על ערכי הכינויים, דלפי ערכינו אנחנו בנים לזו"ן, וזו"ן דאצילות הם דוקא חסרים עי"מ וצריכין אנחנו להשלימם על ידינו, אמנם או"א הם שלמים וכ"ש פרצוף שלמעלה מהם:

ע״טוזה כלל גדול דכל כוונתינו לתקן בתפילה ועבודה והמצות הכל הוא בפרצופי המוחין דזו"ן, ובזה נבא אל מ"ש הרב ז"ל שבגלות מצרים חזר ז"א בבחינת תלת כלילן בתלת גו אימא עלאה, דא"כ מי היה המדבר עם מרע"ה, ומי היה המוציא את ישראל ממצרים, ואיך יתקיימו כל העולמות דבי"ע שהם חותם האצילות וחיילי הנוקבא, ולא חזר העולם לתהו ובהו, ועוד יש לתמוה שהרי כתב הרב בשער מיעוט הירח, דכל זמן גלות מצרים היו זו"ן בחול אבא בבחי' הב', ובשבת חוזרת פנים בפנים בבחינה השישית, וזה סותר כל מ"ש הרב בספר הכונות, אלא פשוט ומבואר דכל הדרושים מדברים בבחינת פרצוף המוחין דזו"ן, אמנם פרצוף זו"ן דאצילות שנאצלו בעת אצילות העולמות, וכל הפרצופים לא היה בהם שינוי כלל. ובזה יובן ג"כ מ"ש רבינו ז"ל בדרוש פורים, דבכל אותם שבעים שנה דגלות בבל היה ז"א בסוד הדורמיטא, וא"כ למי היו צועקים ומתפללם ומי היה המשגיח, ולפי מ"ש הכל מבואר עכ"ל ע"ש:

פ׳וכן נמצא הדבר מפורש יוצא בדברי רבינו הרש"ש ז"ל בהגהותיו לעץ חיים בשער הפרצופים דרוש ד' וז"ל, הנה נודע מ"ש הרב ז"ל בכמה מקומות ובפרט בשער המוחין, דא"א כלול מנרנח"י והוא יחידה דכללות דאצילות, ואו"א עלאין כלולים מנרנח"י והם חיה דכללות האצילות, וישסו"ת כלולים מנרנח"י והם נשמה דכללות האצילות, וז"א כלול מנרנח"י והוא רוח דכללות האצילות, והנוקבא רחל כלולה מנרנח"י והיא נפש דכללות האצילות:

פ״אוהנה א"א ואו"א וישסו"ת שהם נשמה חיה יחידה דכללות האצילות יצאו שלמים כל אחד כלול מי"ס שהם נרנח"י שבו. אמנם זו"ן יצאו חסרים כי ז"א יצא כלול מן ו"ק שהם נפש ורוח שבו, וחסרים כח"ב שלו שהם נשמה חיה יחידה, ובעת התיקון תיקנו או"א את שני הפרצופין דחיצון, והאמצעי הנז"ל שהיתה בהם השבירה וחיברו בהם הו"ק דמ"ה. ואלו השני פרצופים אינם צריכין מוחין, כי הם שלמים לגמרי כל אחד מעשר ספירות שהם נרנח"י דפרטית הפרצוף ההוא בלי הצטרכות מוחין מאו"א, והם נפש ורוח דז"א, ואלו לא יחסרו מהז"א לעולם:

פ״בואח"כ בא לו פרצוף השלישי שהוא בינה דז"א כלול משלשה פרצופים דכלים פנימי ואמצעי וחיצון שהם עיבור יניקה ומוחין דנשמה, ובהם נתפשטו המוחין דקטנות וגדלות ראשנים מצד ג' בחינות דכלים דישסו"ת שהם נר"ן שבהם מנפש שבהם לנפש דנשמה דז"א שהוא עיבור דנשמה, ומרוח שבהם ליניקה רוח דנשמה, ומנשמה שבהם למוחין דגדלות נשמה דז"א, ומחכמה וכתר שבהם חיה יחידה מקיפים, וכל זה הוא לפרצוף השלישי בינה הנקראת נשמה, כי כל המוחין הבאים מישסו"ת הנקרא נשמה כולם נשמה:

פ״גואח"כ בא לו פרצוף הרביעי שהוא חכמה דז"א חיה דז"א ובו נתפשטו המוחין מצד או"א הנקראים חיה ע"ד הנז' בפרצוף השלישי ממש, ואח"כ בא לו פרצוף החמישי שהוא כתר יחידה דז"א, ובו נתפשטו המוחין מצד א"א הנקרא יחידה ע"ד הנז"ל ממש, ואז נשלם ז"א בשלשה ראשונות החסרים לו, הרי כל המוחין הבאים לז"א מצד ישסו"ת כולם הם להשלים לו נשמה שלימה שהוא לפרצוף השלישי הנקרא בינה, ואפילו נפש ורוח שלהם הבאים בימי עיבור ויניקה הוא לעיבור ויניקה לפרצופי הבינה דז"א נפש ורוח דנשמה, ואלו הם המסתלקים ובאים בק"ש ועמידה, אבל השני פרצופים דנפש ורוח דכללות ז"א הנה הם שלמים לגמרי, ושום מוחין אינם צריכים ואלו לא יחסרו לעולם מהז"א, וכשלפעמים חוזר הז"א לקטנות גם לעיבור, כגון בחרבן הבית או בגלות מצרים, הוא בעיבור ויניקה דנשמה, ודי בזה עכ"ל ע"ש:

פ״דועתה בין תבין מעצמך כי המדבר הוא המאציל העליון המתפשט אורו באורות הספירות, והוא המסתתר ומתלבש בז"א דאצילות בהתלבשות כל הפרצופין, שכולם נכללים בשם הוי"ה ב"ה, שבו נכלל הכל אור המאציל, והנאצלים כולא חד, שהוא קיץ היו"ד וארבע אותיות הוי"ה שהם כוללים מן אור א"ס דטמיר וגניז בכתר עד זו"ן אלא שכל הדברים והצווים של המאציל, הם יוצאים ומתגלים מן ז"א דאצילות שהוא הנקרא בשם הוי"ה בסתם, וכבר אמרנו דפרצופי זו"ן שנאצלו בעת האצילות הרמוזים בו"ה בשם הוי"ה הם פרצופים שלמים בכל המוחין הראויים להם, ומשם היה יוצא ומתגלה הדיבור למרע"ה, אך באמת הדיבור נמשך מן המאציל ב"ה. ובזה מובן היטב מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות וז"ל, לכן שלח לו השי"ת ע"י משה כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן הבכור העליון הנקרא ישראל כי קיומו קיים וכו', והיינו כי באמת הגם שהדברים יוצאים ומתגלים למרע"ה מן ז"א דאצילות הנקרא ישראל, מ"מ הנה באמת הם נמשכים ובאים מן המאציל העליון ב"ה המסתתר שם, והוא מדבר על פרצוף המוחין דז"א, ודרך משל נאמר, ראובן מדבר עם שמעון, הנה הדבור יוצא ומתגלה מן הגוף של ראובן, אך באמת הוא נמשך ובא מן הנשמה אשר בקרבו:

פ״הוכן תמצא הענין מפורש ממה שכתבתי בספר הנז' בפרק כ"ב לשון רבינו ז"ל בדרוש הפסוק של ראיתי את העם הזה והנה עם קשי עורף וכו' ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי גדול, שרצה המאציל העליון יתברך לבטל מציאות נוקבא התחתונה רחל ולעשות נוקבא חדשה אל ז"א מצד בחינה הד' דאחד היא לאה וכו' ע"ש באורך שכל אלו הדברים ודאי הם באים ונמשכים מן המאציל העליון שהוא נשמת הכל, אלא שהם יוצאים ומתגלים אל מרע"ה מן ז"א הנקרא הוי"ה שבו נכלל הכל, וכמ"ש באדרא וז"ל, כללא דכל מילין עתיקא דעתיקין וז"א כולא חד כלא הוה כלא הוי כלא יהא לא ישתני ולא משתני ולא שנא, וכתב רבינו ז"ל בביאורו שם הכונה כי א"א הוא אוחז כל קומת האצילות, ומתלבש תוך או"א וזו"ן ונמצא כי עתיקא דעתיקין כולל את ז"א ואת כולם, והכל דבר אחד זה לבוש לזה וזה לבוש לזה עכ"ד ע"ש, וכאשר כתבתי בס"ד בספר הנז' בפרק ראשון באורך בסוד התלבשות הזה אשר הוא נכלל בשם הוי"ה ב"ה, שהוא קוץ היו"ד וארבע אותיות כוללים מן אור א"ס דטמיר וגניז בכתר עד זו"ן דאצילות

פ״וודע, כי הגם שבאמת פרצוף ז"א העקרי דבחינת רוח ונפש הוא פרצוף שלם ובו הנהגת העולם והוא היה גלוי ומפורסם ולא היה ח"ו בסוד העיבור, ועל כן עולם כמנהגו הולך תמיד, וממנו היה יוצא הדיבור למרע"ה דהיינו בהתחברות והתלבשות כל הפרצופים כולם עם אור א"ס המתפשט ומסתתר בתוכם כי הכל הוא באחדות אחד וכאמור לעיל, הנה עכ"ז כפר פרעה בז"א מפני שידע שפרצוף המוחין השייך לז"א היה בסוד העיבור, וידע כי זה פרצוף המוחין שייך יותר לישראל וחשב כי ישאר ח"ו כך בהתעלמות זה, ואז בזה יוכל לעכב את ישראל בגלות תחת רשותו ח"ו, כי באמת הוא שבהיות פרצוף המוחין הנז' בסוד העיבור יהיה עי"כ מיעוט השגחה על ישראל, וככה חשב המן הרשע בזמן גלות מדי שהיה ז"א בסוד הדורמיטא, אשר ג"כ זה היה בפרצוף המוחין וכנז"ל אך פרעה ברשעו כפר בז"א יותר ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו ולכן שלח לו השי"ת דברים הנז"ל ע"י מרע"ה, ועיין בספר יפה שעה למהרש"ך ז"ל בהגהותיו לשער הכונות דף ר"ו שנתקשה בקושיות אלו, ונחה דעתו לומר שכל אותו הדיבור שדבר הקב"ה עם מרע"ה היתה אימא עילאה קדישא המדברת ע"ש. והנה באמת שכל קושיות שנתקשה בהם הרש"ך ז"ל שם כבר נתיישבו היטב לעיל, וכבר ביארנו שהדברים נמשכין ובאין מן המאציל העליון שהוא נשמת ז"א והם יוצאין מן ז"א הנקרא הוי"ה שבו נכלל הכל ומתגלים אל מרע"ה, דהיינו שהיה הדיבור יוצא מן פרצוף העיקרי דז"א דבחינת רוח ונפש בהתחברות והתלבשות כל הפרצופים כולם עם אור א"ס המתפשט ומסתתר בתוכם, כי הכל הוא באחדות אחד, ועל כן שפיר יצדק הרמז על בני בכורי ישראל כי דברים אלו מן המאציל נמשכין ובאין:

פ״זוהנה בודאי כל התורה והמצות הם מן המאציל א"ס ב"ה אלא שכל הדברים והצויים הם יוצאים ומתגלים מן ז"א דאצילות שהוא הנקרא בשם הוי"ה בסתם ע"ד שכתבנו, וכתב הרב מקדש מלך ז"ל בס' בראשית על דף ט"ז ע"ב בענין ויאמר דמעשה בראשית וז"ל, חילא דאתרם וכו' פירוש אע"פ שויאמר הוא אבא אומר לאימא הכל הוא מכח א"ס אשר ממנו נברא הכל עד שנתפשט אותו הכח ברזא דמחשבה שהוא אבא, ואז נתעורר אבא בכח א"ס אשר בקרבו ואמר לאימא וכאלו אמר הכתוב ויאמר א"ס שהוא העיקר עכ"ל ע"ש:

פ״חובכתבי מהרח"ו ז"ל על ההגדה מצאתי כתוב על פסקא של מצה זו שאנו אוכלין וכו' עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד וכו' שכתב וז"ל, דע כי לא כל גילוי שכינה הוא שוה, כי הנה מצאנו בפרשת לך לך בזוה"ק שאומר שלא נאמר לאברהם וירא אלא בתר דאתגזר, אבל עד לא אתגזר לא כתיב ביה אלא ויאמר, וקשא דהא מצינו שהכתוב אומר וירא ה' אל אברם עד דלא אתגזר, אלא עם מה שאומר הזוהר בפ' וירא וז"ל, קרא דכתיב וירא ה' אל אברם עד לא אתגזר הוא השכינה בלבד דמללת עמיה, ולא היו מאירים בה האורות של התפארת, אבל מה שאומר וירא אליו ה' בתר דאתגזר הוא גילוי שכינה שהאירו בה האורות של התפארת, וזהו שבחא יתיר מן די בקדמיתא, וכל שכן וקל וחומר כאן ביצ"מ שהיו ישראל טבועים במ"ט שערי טומאה, ודאי שהיה צריך כח גדול כדי להוציאם ממצרים ולא היה מספיק גילוי שכינה בלבד, ואף אם יאירו בה האורות של התפארת לא היה מספיק להוציאם ממצרים, ולכן מה עשה המאציל נתלבש במלך שהוא א"א, גם נתלבש במלכי שהוא או"א, גם נתלבש במלכים שהם ששה קצוות של התפארת, ומלת הקב"ה קאי על המאציל וכל האורות הנז' נתלבשו בשכינה בשעה שנגלית במצרים, ובזה הכח יכלה להוציא את ישראל ממצרים, וזה הוא אומרו עד שנגלה עלוהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, עכ"ל והכן בדברים:

פ״טודע כי ראיתי להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה בתורת חכם שכתב וז"ל, בחינת זו"ן שחזרו בגלות מצרים בבחינת תכ"ב, זה הוא בזו"ן דסדר הזמנים שהם בחינת נה"י וחג"ת דנה"י, שכבר נודע שהנה"י הם לבר מגופא ושם אחיזת הקליפות כנודע, לכך חזרו זו"ן דסדר זמנים בבחינת תלת כלילן בתלת, אבל בזו"ן דששת ימי בראשית לא היה כ"כ אחיזה בהם שהם בחינת גופא עכ"ל. והנה דבריו אלו הם בנויים ע"פ הקדמה חדשה הנמצאת להרב החסיד. רבינו הרש"ש ז"ל בספר הבהיר נהר שלום, דיש שני מיני בירורים, האחד הוא בירור מבחינת ששת ימי בראשית שהם חג"ת ונה"י דחג"ת שהם ו"ק שהם נפרטים לשנים ולחודשים ולשבועות ולימים, והב' הוא בירור מסדר הזמנים, שהם חג"ת ונה"י דנה"י, שמשם התחילו לשמש המאורות והם נפרטים ליובלות ולשמטין ולשנים ולחודשים ולשבועות ולימים ע"ש. ועל כן פירש מ"ש רבינו ז"ל שחזר ז"א בבחינת עיבור מיירי על ז"א דבחינת הזמנים, כי ענין זו"ן דסדר זמנים תלוי ביד ישראל, כמ"ש אשר תקראו אותם במועדם, ולכן שם מנינו הפגם, משא"כ בזו"ן דבחינת הימים לא הגיע בהם הפגם. והנה הנהגת העולם הוא בז"א דבחינת הימים, אך עד עתה לא נודע לנו מאיזה מקום בדברי רבינו האר"י ז"ל למד והוציא רבינו הרש"ש הקדמה זו:

צ׳והנה הגם שבדברים הנז"ל נתיישבה החקירה היטב שכן הוא האמת דכל דרושי רבינו האר"י זלה"ה בעניינים אלה מדברים בפרצוף המוחין דזו"ן, אמנם עדיין ביאור זה חסר דבר אחד, והוא כי מצאתי למהר"י כחלי ז"ל בספר תורה לשמה סי' תקל"ג שנשאל בזה"ל, ידוע הוא כי הנהגת העיל' הוא ע"י ז"א, ורצינו לדעתי איך יהיה זה בשינוי הזמנים הנזכרים בדברי מרן האר"י זצ"ל דלפעמים היה ז"א בבחינת עיבור וא"כ בזה"ז איך תהיה הנהגת העולם יורינו וכו', והשיב להם תשובה, למדוני רבותי ז"ל שענין חזרת ז"א בסוד העיבור זה אינו אלא בפרצוף המוחין, אבל בפרצוף העקרי של הו"ק זה שלם, ובזה לא יש שינוי ואינו משתנה לעולם, והנהגת העולם היא בפרצוף זה של הו"ק. ברם ידוע תדעון דגם זה אינו אלא במחצב הנשמות, אבל לא במחצב הספירות, דשם הכל הוא בשלימות ובגדלות גמורה בהשלמת כל התיקון הראוי והצריך והיה זה שלום, וה' יעזור לי, כ"ד הצעיר יחזקאל כחלי ע"כ. ודבריו הם בקיצור שכן דרכו בכל תשובותיו שבספר הנז' שהם על הלכות ד' טורים, והנה תוספת ביאור שכתב בסוף דבריו שכל אלה הדברים של השינויים והתיקונים המה אמורים במחצב הנשמות דוקא, זה אמת ויציב, והקדמה זו היא נמצאת בספר שערי קדושה למהרח"ו ז"ל ח"ג שער א' וב' ע"ש:

צ״אוהעולה מדברי מהרח"ו בשערי קדושה הוא, דהן במחצב הספירות והן במחצב הנשמות בכל מחצב מהם ישנם לכל הפרצופין של א"ק ועתיק וא"א ואו"א וזו"ן וגם אבי"ע, ועוד עולה מדבריו שם, דכל פגם שגורמים ישראל בעוונות הכל הוא במחצב הנשמות, ולפ"ז מובן דמ"ש רבינו ז"ל שיש חסרון בזו"ן מצד פרציף המוחין הכל הוא במחצב הנשמות, אבל במחצב הספירות אין שם חסרון וקטנות כלל ועיקר, שגם פרצוף המוחין דזו"ן שם היא שלם בכל עת, ועומדים בגדלות תמיד, וכן כתב עוד מהר"י כחלי ז"ל הנז' שם בסי' תקל"ד דמ"ש בעץ חיים בשער הנסירה פ"ה בסוד הכתוב ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שעל ידו נגלה היסוד הזה, דמה שנעשה ע"י אברהם אע"ה זה הוא בפרצוף המוחין ולא בפרצוף העקרי דז"א, שהיה בשעת תיקון העולם, יען כי פרצוף העקרי כבר נגמר ונעשה בעת תיקון העולם ע"י המאציל, והחידוש שהיה בזמן אברהם אע"ה היה בפרצוף המוחין, כי זה הפרצוף התחיל להתעלות בימיו, והפסוק מרמז על שניהם, כי כל מה שיש בזה יש בזה, וידיע להוי לכון, שכל זה הוא במחצב הנשמות כי שם נעשים התיקונים אלו וכיוצא בהן, ועל זה מדבר הרב ז"ל בדרושים ובכונות, אבל מחצב הספירות הוא גמור ושלם בכל מכל כל, ואין אנחנו יכולין לדבר בו, ואין צריך שום פעולה על ידינו עכ"ל:

צ״בוהנה ידוע מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה שהדיבור יוצא אל הנביא מן מחצב הספירות, כי הוא יגיע במחשבתו וכונתו עד מחצב הספירות, שזהו סוד מ"ש יחזקאל הע"ה, ועל דמות הכסא כמראה אדם וכו' שהוא אור דמחצב הספירות, אמנם הכסא עצמו הוא אור מחצב הנשמות בסוד האבות הן הן המרכבה, וכמבואר שם להדיא ע"ש, והשתא בזה נתיישבו הדברים שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות על פסוק כה אמר ה' בני בכורי ישראל כמין חומר, שהדברים יוצאים מן מחצב הספירות ואומר בני בכורי ישראל על ז"א דמחצב הנשמות מצד פרצוף המוחין שלו, וכן כל הדברים הנאמרים למרע"ה ולכל הנביאים הם יוצאים ממחצב הספירות, וזה מוכרח וכנז"ל:

צ״גודע כי מחצב הנשמות הגם שיש בו כל הפרצופים ויש בו אבי"ע עכ"ז הוא יקרא בערך מחצב הספירות בריאה, ומחצב הספירות נקרא אצילות בערכו, וז"ס מ"ש רבינו זלה"ה בשער הכונות בכונת ברוך אלקינו שבראנו לכבודו שנשמות ישראל הם מן הבריאה ע"ש, והיינו כי מחצב הנשמות נקרא בריאה בערך מחצב הספירות, וזהו ענין מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה ח"ג שער וא"ו וז"ל, וז"ס מ"ש רז"ל ששים רבוא נביאים עמדו בישראל ומרע"ה כולל כולם ושקול ככולם, ואמנם דרך כללות נבאר מדרגתם, כי מרע"ה היה עולה עד האצילות ומשם רואה ממש, אלא הוא על ידי התלבשו בבריאה לבדה, וגם זה אינו אלא בדרך מעבר לבד, כי האצילות לבדו הוא נמנע וז"ס כי לא יראני האדם וחי, ושאר הנביאים היו רואין באצילות על ידי התלבשות גמור באורות הבריאה, ואחר החרבן היה יחזקאל הע"ה והתנבא מן האצילות אחרי התלבשו בבריאה והבריאה ביצירה התלבשות גמור, ומאז ואילך אין עוד אור אצילות ובריאה נראין כלל, ואל זה כוונו רז"ל כי אחר חגי זכריה ומלאכי פסקה הנבואה לגמרי ונשתייר רוה"ק, והוא המשך אורות היצירה עצמם לבדם ומשם ולמטה, וזהו הנקרא בתלמוד עליית הפרדס אשר הוא היצירה הנקרא עולם מטטרו"ן וכו' עכ"ל ע"ש, והכונה כי הדיבור בא מן מחצב הספירות הנקרא אצילות אמיתי, אבל א"א שיראה במחצב הספירות לבדו כי עליו נאמר לא יראני האדם וחי, אלא צריך שיראה ויקבל משם בהתלבשות מחצב הנשמות שהוא נקרא בריאה בערך מחצב הספירות, ובזה יש מדרגות כי אצל מרע"ה הוא דרך מעבר לבד, ושאר הנביאים ע"י התלבשות גמורה, וגם בזה של שאר הנביאים יש הדרגות הרבה, וכמ"ש רז"ל שם:

צ״דודע, כי כמו אותם התמיהות שתמהו המקובלים ז"ל בדברי רבינו בספר הכוונות הנז"ל, כן יש לתמוה נמי כיוצא בהם, במ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים פרשת לך לך שכתב קודם שנולד אברהם אע"ה לא היה זווג אל ז"א עם נוקביה, לפי שעדיין בזמנים ההם היה ז"א בן ו"ק הנקרא זמן היניקה ולא נכנסו בו המוחין דגדלות, וכאשר נולד אברהם התחיל למעלה התעוררות זווג עליון, ועל כן קודם זה לא היתה נגלית בחינת לאה, ולא נגלית אלא רק רחל הנקראת ארץ התחתונה ע"ש, ועל זה ג"כ יש לשאול א"כ איך נולדה נשמת אברהם אע"ה ונשמות שקדמו לו, ועוד יש לתמוה בזה מצד אחר, אך גם כאן מוכרח לפרש דכל זה מדבר רבינו ז"ל על פרצוף המוחין, אבל שני הפרצופין דנפש ורוח דז"א הם שלמים לגמרי כל אחד מעשר ספירות שהם נרנח"י דפרטות הפרצוף ההוא בלי הצטרכות מוחין מאו"א, וכמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל והבאתי דבריו לעיל, ועל כן מהם היה ההולדה של הנשמות קודם התיקון שנעשה בזמן אברהם אע"ה, גם זכור ואל תשכח מ"ש לעיל שכל זה הוא במחצב הנשמות בלבד:

צ״הגם עוד אתה המעיין והמשכיל, פקח עיניך וראה מ"ש הרב החסיד מהר"ח ז"ל בספר תורת חכם דף קנ"ח ע"ב וז"ל, נראה שמוה"ר ז"ל (הוא הרש"ש) סובר שמ"ש הרב ז"ל שיש בירור גם במחצב הספירות מדבר באצילות דמחצב הנשמות שנקרא ספירות כמו שנראה בתיקונים ושם יש בירור, אבל הספירות הגמורות אין בהם שום חסרון, ושם נאמר אם צדקת מה תתן לו ושם הזווג תדירי, ושם עולים הנשמות להתקן ע"י זווג של הספירות הגמורות, ומשם נתנים למחצב הנשמות ומזדווגים גם הזו"ן של מחצב הנשמות וכן נראה בשערי קדושה למהרח"ו ז"ל, ומוה"ר לא רצה לגלות זה בפירוש אלא בהעלם עכ"ל ע"ש, ועיין עוד שם בת"ח דף ע"ג ע"א שכתב באבי"ע דאצילות אין לנו עסק כלל ואינו צריך למעשינו כלל ע"ש:

צ״ובאופן כי הקדמה זו של מחצב הספירות ומחצב הנשמית היא תאיר עיני האדם בכמה חקירות וכמה עניינים, והואיל והיא הקדמה יקרה וצריכה מאד לכל דרושים של רבינו האר"י ז"ל אכתוב לך השואל דבר נחמד וחשוב שיש לי בענין הקדמה זו בס"ד, והוא כי כל איש קירא ישר לבו הומה בדבר הקדמה הזאת שכתב אותה רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה, ולא זכר אותה בעץ חיים הוא הספר הנורא ולא בספר מבוא שערים ולא בשמונה שערים. ולמה העלים דבר זה אשר הוא ראשית בכורי פירות החכמה הזאת שצריך כל אדם לידע הקדמה זו תחילת כניסתו ללומוד הקדוש של עץ החיים ושאר ספרי הקדוש של רבינו ז"ל:

צ״זאך דע באמת כי הקדמה זו אינה חידוש וכבר נזכרה בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים, ומ"ש ומאמרי רשב"י ונרמזה בשער הכונות, ורק בספר שערי קדושה הואיל וכתב הספר ההוא בקיצור שיהיה מצוי ביד כל אדם, כתב דברים אלו בנוסח הנז' בקיצור נמרץ ועומק הדברים האלה הובאו בעץ חיים ברחבה, ונמצא אין זו הקדמה חדשה דאין ענין זה חדש, ורק הלשון חדש שנכתבו דברים אלו בקיצור. והענין הוא כי נתבאר בעץ חיים בענין העולמות כולם מתחלה ועד סוף שיש בהם בחינת עצמות, והם הספירות והאורות, ויש בהם בחי' כלים, ונתבאר עוד כי בכלים עצמם יש בחינת פנימיות ובחינת חיצוניות, וכאשר נעתיק לשונות רבינו ז"ל בזה לקמן בע"ה, והנה לאורות שבתוך הכלים קרי להו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה הנז' בשם מחצב הספירות, ולפנימיות של הכלים קרי להו בשם מחצב הנשמות ולחיצוניות הכלים קרי להו בשם מחצב המלאכים, והיינו כי נשמות של ישראל באים מאור פנימיות של הכלים והמלאכים באים מאור חיצוניות של הכלים:

צ״חוהא לך לשון רבינו זלה"ה בעץ חיים שער כ"ח, הנקרא שער העיבורים פרק א' וז"ל, ונבאר ענין חיצוניות ופנימיות מה עניינם כי החצוניות הם מציאות העולמות ופנימיות הם בחינת הנשמות, והענין כי הנה יש בזו"ן וכעד"ז בכל הפרצופים שני בחינות, הא' הוא בחי' החיצוניות אשר בהם כדמיון הגוף אל הנשמה שמבפנים ומזה החיצוניות דזו"ן דאצילות נבראו כל העולמות כולם של בי"ע כנודע, כי כל הנבראים וכל הבריות שיש כולם הם בציור דמות פרצוף אדם כנז' בזוהר פרשת תולדות, דכל שייפי ושייפי אתקרי אדם, ואפילו המלאכים כולם הם מבחינת חיציניות דזו"ן דאצילות. אמנם יש בחינה שנית והוא הפנימיות שבו שהוא כעין נשמה אל הגוף שמבחוץ, ומבחינה זו נבראו נשמות בני אדם הצדיקים התחתונים, כי נשמת הזכרים מז"א ונשמת הנקבות מנוקבא דז"א, כי כל נשמות הצדיקים הם יותר פנימים מהמלאכים כולם חוץ מהנשמות שהם מבחינת בי"ע כנודע, גם נשמות אלו יהיו פנימים בערך המלאכים אשר מן העולם ההוא שממנו חצבו הנשמות, כמ"ש במקומו בע"ה:

צ״טוז"ס הן אראלם צעקו חוצה, וארז"ל אפילו מלאכי שלום אינן יכולין להכנס וכו' וצריך להבין מאי ואפילו דקאמר, ולמה נשתנו אלו המלאכים מזולתן עד שהוצרך להשמיענו חידוש שאפילו הם אינם נכנסים, אבל הענין מובן עם הנז"ל, כי להיות שכל המלאכים הם מחיצוניות והנשמות מהפנימיות, והנה יש בחינת מלאכים קרובים אל הנשמות של הצדיקים יותר משאר מלאכים ונקראים מלאכי שלום, מהו דתימא כי כיון שבבחינה זו שיש לאלו המלאכים על השאר, והוא שהם כח המלאכים המקבלים את נשמת הצדיקים כשנפטרין מעוה"ז ואומרים לו יבא שלום יניחו על משכבותם הולך נכוחו, כמו שארז"ל, לכן נקראו מלאכי שלום, ומצד בחינה זו היה אפשר שיכנסו בפנימיות עם הנשמות, ולזה השמיענו שאפילו הם עומדים בחוץ, ואין נכנסים בפנים עכ"ל זלה"ה ע"ש, וכן כתב בלשון הזה בספר מבוא שערים שער ה' ח"א פ"ד, וכן כתב כזאת עוד בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרא זוטא ע"ש:

ק׳ובשער הכוונות בדרושי תפלת השחר דרוש ב' כתב וז"ל, הנה כבר ביארנו בביאור הקדמת אדרת האזינו בסופה הקדמה אחת בענין ב' בחינות שיש למעלה בכל העולמות דאבי"ע, כי בחינה אחת היא ענין חיצוניות העולמות שהוא בחינת כללות העולמות בבחינת חיצוניותם הנקרא כסא הכבוד ומלאכים ואופנים, והבחינה הב' היא ענין פנימיות העולמות שהם בחינת הנפשות של בני אדם דעשיה, והרוחות שביצירה, והנשמות שבבריאה וכו' וכל בחי' מהם יש לה או"פ ואו"מ וכו' עכ"ל ע"ש:

100

ק״אועוד שם בשער הכונות הנז' בדרוש ענין שינוי התפילות כתב וז"ל, גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונים ומקשרים אותם זה בזה כנז' בפרשת בראשית בענין ההיכלות, וג"כ בפרשת פקודי, אבל צריך שתדע כי אין אנחנו יכולין להעלות עולמות בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם, אלא מבחינת הנפשות והרוחין והנשמות אשר בשלשה עולמות אלה, ואלו הם העולים עם השכינה למעלה שהיא המלכות העליונה, וכמ"ש בתפלת ר"ה, כי הנשמות הם יותר פנימיים מן המלאכים, ולכן המלאכים אינם עולין רק בשבת לבד, וז"ס הן אראלם צעקו חוצה, ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים, ולכן אינן יכולין לעלות עם המלכות, אבל בבחינת העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א, כי אז יתעלו ויעלו העולמות עצמם, אבל עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה, אלא בבחינת הנשמות בלבד עם המלכות, וכמ"ש לקמן שאין שום חיצוניות עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות עכ"ל:

101

ק״בעוד שם בשער הכונות בדרושי ערבית ליל שבת דרוש ג' כתב וז"ל, הנה נתבאר אצלינו הקדמה אחת יקרת הערך בכמה מקומות, והוא כי בכל העולמות העליונים יש בחינת עצמות ובחינת כלים, והנה בבחינת הכלים יש בה שתי בחינות, והם בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות, והנה המלאכים הם מבחינת חיצוניות הכלים והנשמות הם מבחינת פנימיות הכלים וכי' עכ"ל, הנה כאן תמצא שכתב הדברים בקיצור, כמ"ש בשערי קדושה, ורק הלשון הוא באופן אחר, כי בשער קדושה אמר מחצב הספירות, וכן מכנה למחצב הספירות בשם עצמות, שכתב יש בחינת עצמות ובחינת כלים, וכן בשערי קדושה כתב מחצב הנשמות ומחצב המלאכים, וכאן מכנה למחצב הנשמות בשם פנימיות הכלים ולמחצב המלאכים בשם חצוניות הכלים, והן הדברים שכתב בעץ חיים הנז"ל, ומבוא שערים ובשער מאמרי רשב"י כנז"ל, אלא ששם הרחיב הדביר בזה יותר כאשר תראה בעיניך, ועיין עוד מ"ש בשער הכונות בדרושי ר"ה דרוש ב' שחזר שם ופירש דברים אלו הנז"ל בקיצור:

102

ק״גהראת לדעת דסוד הפסוק של הן אראלם צעקו חוצה שכתבו רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה על פי ההקדמה של מחצב הנשמות ומחצב המלאכים, כבר כתבו רבינו מהרח"ו ז"ל בעץ חיים, ומבוא שערים, ובשער מאמרי רשב"י ובשער הכונות:

103

ק״דועוד אבא להאיר עיניך אתה המעיין המשכיל בדברים יקרים הנחוצים לדעת אותם בענין הקדמה של מחצב הספירות ומחצב הנשמות ומחצב המלאכים, והן הן דברי רבינו זלה"ה בעץ חיים שער מ' הנקרא שער חצוניות ופנימיות דרוש יו"ד, ואם לא תביט ותבין בדברים אלו שכתב רבינו ז"ל כאן אין עולה בידך כלום מהקדמה הנז' ולא תדע על מה אדניה הטבעו, ולא תבין מה אתה שח בה, ורק בדברים אלו תבין מה שצריך להבין בה, והוא מ"ש רבינו ז"ל וז"ל, דע כי בכל עולם מאבי"ע יש בו עצמות וכלים, והעצמות נחלק לחמשה בחינות נרנח"י, והם נר"ן פנימיים וחיה ויחידה ב' מקיפים, וזה נקרא עצמות האורות, וזה העצמות מתלבש תוך הכלים, וכמו שהעצמות נחלק לפנימי ומקיף עליו ומקיף גדול מהפנימי, כן הכלים נחלקים לשנים חיצון ופנימי וכו':

104

ק״הוהנה מכלי החיצון של העולם ההוא מסוד זווג כלים החיצונים הזכרים עם כלם החיצונים הנקבות, יוצאין טפין וניצוצין ונעשים מהם נשמות המלאכים שבאותו עולם וכו':

105

ק״וומבחינת הכלים הפנימיים של העולם ההוא בסוד זווג כלים הפנימיים הזכרים, עם זווג כלים הפנימים הנקבות, יוצאין טפין וניצוצין, ונעשים מהם נשמות בני אדם הצדיקים עצמן וכו':

106

ק״זואל תטעה לחשוב שהכלים הפנימים מזדווגים לבדם, כי זה לא יתכן, אך הכונה כי לזווג המלאכים אין הטיפה נמשכת אלא מחיצוניות הכלי ולא מפנימיות, אך לזווג נשמות הצדיקים נמשכה הטיפה מן הכלים הפנימים עצמן, אבל לעולם אי אפשר שיזדווגו הכלים הפנימים בלתי החיצונים וימשיכו טפין כי זה א"א, אבל להפך אפשר כי יזדווגו כלים החיצונים, וימשיכו טפה מזה לזה, והפנימי כאשר לא ימשוך טפין לא יקרא זווג שלם וכו' וכו':

107

ק״חנמצא א"כ כי המלאכים עצמן אינם חיצוניות העולמות, וכן הנשמות אינם הם עצמן פנימיות העולמות, רק הכוונה לומר כי מהחצוניות עשר ספירות שבכל עולם נמשכים ונעשים נשמת המלאכים, ומהפנימיות נעשים נשמות בני אדם והבן זה מאד, עכ"ל רבינו זלה"ה, ומדברים אלו בין תבין היטב ענין ההקדמה של המחצבים הנז"ל על בוריה אם תעמיק להביט בכל הנזכר בדרוש יו"ד זה כולו:

108

ק״טגם עוד הבט נא במ"ש רבינו ז"ל שם בדרוש י"א כולו, וראה תראה מ"ש שם וז"ל, ודע כי כל הפנימיים שיש בכל עולם ועולם מאלו החמשה עולמות הם בחינת יחידה חיה נשמה רוח נפש שבאותי עולם עצמו, והחצוניות שלו הם הם הכלים, והגוף שבתיכם מתלבשים היחידה וחיה ונשמה ורוח ונפש. נמצא עתה כי כל העולמות המה בחינת פרצוף אחד מי"ס בלבד, וא"ק בכל בחינותיו הוא הכתר שבהם והאצילות אבא שבהם, והבריאה אימא שבהם, והיצירה ז"א שבהם, ועשיה נוקבא שבהם, וכולם פרצוף אחד לבד. ויש עצמות שהוא הפנימיות, והכלים שהוא החיצוניות, ובתוך כולם אור א"ס אשר כולם נקראים בערכו כלים וחצוניות לבד, והוא לבדו בתוכם עצמות ופנימיות עכ"ל זלה"ה, והבן בדברים אלו:

109

ק״יואתה המשכיל אחר אשר השכלת לדעת אמרי בינה בהקדמה זו שקראה מהרח"ו ז"ל בשער הכונות הנז"ל וקרת הערך, עתה בין תבין כי כל מ"ש בעליות שבת ויו"ט ור"ח ודרושי הזווגים ודרושי הקטנות וגדלות, וכל דרושי ימות החול לילות וימים בעיתות שונים הכל הוא במחצב הנשמות, וכן מ"ש בשער רוה"ק בתקיני העונות בענין הפגם והתיקון הנעשה על ידי האדם הכל הוא במחצב הנשמות, כי במחצב הספירות אין שם מגע יד ח"ו ולא קטנות ולא שינוי חלילה בשום זמן מן הזמנים כלל ועיקר וכלל:

110

קי״אאך דע לך כי סדר התלבשות המחצבים שכתב מהרח"ו בשערי קדושה עד עוה"ז שאנחנו עומדים בו, וכן סדר התלבשות הפרצופים אשר בכל מחצב ומחצב וסדר התלבשות העולמות זב"ז והיושר והעיגולים, לא אית אינש דיכול למנדע רזא דנא איך הוא עשוי, איך הוא עומד ולא אפשר לשכל אנושי לצייר כל הנז' על אמתיתם ועל בוריין, מפני כי שכל האנושי בהיותו עצור ומונח בגוף גשמיי א"א לו להשיג דבר רוחניי, וה"ז דומה לאדם סומא מן הבטן שלא ראה מאורות מימיו, דודאי א"א לו לצייר מראות השמש והירח הנראין לעיני הבריות וכ"ש מה שיש למעלה למעלה:

111

קי״באברא דהראשונים שהיו נביאים וכן בעלי רוה"ק עד אחרן רשב"י ע"ה ועד אחרון האחרונים של בעלי רוה"ק הוא מורינו ורבינו האר"י זלה"ה, היו יכולים להשיג איזה השגה בכל הנז"ל, היינו מחמת קדושתם וזיכוך חמרם כל אחד כפי כחו היה להם הפרדת השכל מגוף החמרי באיזה מדרגה, ומחמת כן היו מציצין ורואין במה שיש למעלה כדרך שרואה הנשמה בהיותה לבדה בלתי גוף חמרי, ובעת שהיו מוסרים הסודות לתלמידיהם, היו מסבירים להם קצת מסדר התלבשות המחצבים והפרצופים שבהם, וסדר עמידת העיגולים והיושר וגם ענין הזווגים, וענין עליה וירידה וקטנות וגדלות ופגם ותיקון שיש בעולמות ובפרצופים אשר במחצב הנשמות ומחצב המלאכים, והיו מסבירים להם כל מה שאפשר להסביר בדרך משל וציור הגשמי לכל אחד כפי מה שיכול לקלוט בשכלו, דהא ודאי רבינו הגדול האר"י זלה"ה לא היה אפשר שיוציא מפיו הסודות הנז"ל, כפי מה שהוא מצייר ויודע אותם בלבבו:

112

קי״גובזה תבין טעם לדברי רבינו האר"י ז"ל, מ"ש למהר"י הכהן ז"ל בשעת פטירתו מעוה"ז כשנכנס אצלו וא"ל מה נעשה מכאן ואילך, והשיב לו רבינו האר"י ז"ל תאמר להחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתים, כי לא הבינו אותה כראוי ויבאו ח"ו לידי כפירה ואבוד נפש, ואמנם הר' חיים ויטאל לבדו יעסוק בה בלחישה בסתר וכו' ע"ש, והדבר יפלא והלא כל הסודות ההם שמעו אותם מפיו של רבינו האר"י ז"ל בעצמו שלימד אותם ולא למדו אותם מתוך ספר, ומה יש מקום חשש בזה שיבואו לידי כפירה ואבוד הנפש, והלא אלו הסודות שלומדים אותם המקובלים עתה בספר עץ חיים, ושמונה שערים ומבוא שערים הם שמעו אותם מפיו של רבינו האר"י ז"ל עצמו. אך בזה שכתבתי ניחא, כי ודאי הם לא השיגו ענין הזווגים ועליה וירידה וקטנות וגדלות, ופגם ותיקון איך הוא נעשה למעלה, ומה עניינו ומהותו, והיה חושש רבינו האר"י ז"ל פן הם יבינו בדעתם ויחשבו שהדברים האלה האמורים על העולמות העליונים הם דברים כפשוטן כאשר מצייר להם העניינים במשל הגשמיי התחתוני למטה ובזה יבואו לידי כפירה ואבוד נפש ח"ו, רק על רבינו מהרח"ו ז"ל לא חשש כלום, משום דידע בו שמכח קדושת נשמתו השיג בסודות אלו יותר מהם עשר ידות, וגם קי"ל בגויה שלא יעבור במחשבתו בעת שלומד סודות הנז' איזה מחשבה של פיגול ח"ו לצייר הדברים כפשוטן חלילה:

113

קי״דוגדולה מזו תדע כי אפילו רבינו מהרח"ו ז"ל שהיה לו נשמה גדולה מאד, וסמך רבינו האר"י ז"ל שתי ידיו עליו וא"ל שהוא בא לעוה"ז בעבורו לתקנו וללמדו, עכ"ז הוא היה אומר על דרושים שגילה לו רבינו האר"י ז"ל, שלא השיג אותם אפילו ערך טיפה מן הים, כי כן כתב בספר הכונות בדרוש ספירת העומר דרוש י"ב דף פ"ו ע"ג על סוד א' בענין הקטנות שגילה אותו רבינו האר"י ז"ל ונענש בעבור זה, וכתב מהרח"ו וז"ל ולכן הסוד הזה צריך להעלימו אם מפאת עצמו, ואם מפני שאין אנחנו יודעים אמיתתו אפילו טיפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא עכ"ל. ראה דברים אלו שכתב צדיק וישר ונאמן שאמר אין אנחנו יודעים אמיתתו אפילו טיפת גרגיר של חרדל, המה יורדים חדרי בטן של אדם שיש לו מוח בקדקדו ותופס ספרי קבלה בידו, המדברים בענין קטנות ופגם, ובענין שבירה ומגע הקליפות וכיוצא, שצריך להחליט בדעתו על עניינים אלו, שהם אינם כפשוטן והם סתומין וחתומים באלף עזקין, ויאחזנו פחד ורעדה בקריאתו בסודות התורה בכתבי רבינו האר"י ז"ל האמתיים, ויזהר שלא להוסיף או לגרוע בהם שום דבר מהשערת השכל, ולא יעשה בהם חילוקי' והמצאות שכליות כדרך שעושין בחכמת הפשט, ובכלל יזהר שלא יתמיד ללמוד בסוד השבירה והקטנות ובשערי הקליפות, ואם יבא לפניו איזה ענין מאלה באמצע, לא יוציא הדברים מפיו אלא ילמדם בהבטת העין בלבד, כי שמעתי שנזהרין בכך כמה חסידים מקובלים. והנה יצאתי מגדר התשובה והרחבתי לך הדיבור בתשובה זו, כדי ליעצך עצה טובה בענין הלימוד הקדוש הזה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

114

קי״השאל עוד הצורבא מרבנן הנז' וז"ל, תשובת מעכ"ת ראיתי וששתי ושמחתי כי הדברים אשר באו שם האירו את עיני להשכיל, ויותר ממה שבקשתי ניתן לי, ברם זאת אשאלה עוד על עולמות קו היושר היכן מגיע ויורד, ועולם הזה שאנחנו עומדים בו, אם נחשב מן העיגולים או מן היושר, גם עוד יש לשאול אם השבירה הייתה במחצב הנשמות דוקא, יורני ויאמר לי ושכמ"ה:

115

קי״ותשובה. בספר נהר שלום הנדפס בירושלים תוב"ב, בסוף עץ חיים דף ט"ו ע"ב, הביא הרב המגיה רב"א מכ"י רבינו הרש"ש ז"'ל ע"פ עדותו של הרב היר"א ז"ל וז"ל, ובנקודת המרכז דגן עדן עומד עץ החיים כמ"ש ועץ החיים בתוך הגן, ובתוכו מלובש קו היושר דכל העולמות יורד ונוקב ומתפשט עד קרקעית עיגולי הפנימי, דעיגולי עתיק מצד מחציתם התחתון המתעגלים תחת כל מעשה בראשית, וסביבות עץ החיים הוא העדן, וסביביו הוא הגן, וכל זה הוא שיעור נקודת המרכז דכל העולם בכללו, ושם היום והלילה שוים בקיץ ובחורף, כמש"ה ויהי ערב ויהי בקר וכו' ע"ש:

116

קי״זובספר עץ חיים שער מ"ב הנקרא דרושי אבי"ע פרק ד' כתב וז"ל, ונבאר עתה ענין עוה"ז, כי הנה הרקיעים שאנחנו רואין בעינינו הם עשרה עגולים שבראש המלכות דעשיה ובאותו אמצעי החלל שלהם מתפשט גוף קו יושר דמלכות דעשיה דרך אצבע חלל והוא בג"ע הארץ וכו', וקו זה נמשך עד הקרקע, נמצא כי אמצעית הקרקע הוא ג"ע הארץ, והוא חומר זך מאד קרוש, וסביבותיו הארץ הזאת חמרית מאד ששם שולטין הקליפות, ובה שמרי הקליפות הגסות שאין גסות גדול מהם, והוא תכלית הבירור והעבות, כי כמו שג"ע הארץ תכלית גסות ועביות של כל העולמות והיכלות עליונים דקדושה, כן הארץ הזו תכלית ועביות דקליפות, לכך כל מעשה עוה"ז קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, בסוד יש הבל אשר נעשה על הארץ עכ"ל ע"ש, ואם יתקשה לך מלשון רבינו ז"ל בע"ח הנז' על דברים שהעתקנו בתחלת דברינו בשם רבינו הרש"ש ז"ל, אין אנחנו נזקקין לדבר בזה עתה, והרי שלך לפניך:

117

קי״חאמנם דבר אחד צריך אני להעתיק לך מדברי רבינו האר"י ז"ל בע"ח, כי הוא צריך לך מאד שתדע זה, והוא מ"ש בשער מ"ב הנז' פ"ג, במה יוכר בחינת מעלת אבא על אימא וכן שאר הבחינות בבחינת העיגולים והרי חצי העגולים הראשונים יהיו כסדר, כתר על חכמה וכו', אמנם חצי העגולים למטה יהיה להפך, כי עגול מלכות עומד ע"ג עגול יסוד וכו' א"כ במה יוכר בחי' מעלות הספירות זו מזו, ושם ביארנו כי יש חלונות דרך יושר, ומשם אבא מאיר לאימא ואימא לז"א וכו' ועי"כ ניכר מדרגת מעלתן, גם ידעת ענין פתחים ושערי רקיעין שדרך שם עולין ויורדין המלאכים והנשמות, א"כ גם עד"ז הנזכר שבדרך אותו שער השמים והרקיע שהוא חלל באמצע, שהוא בחי' הפתחים, דרך שם יורדין ועולין גם הקליפות מעולם לעולם, ומתלבשים יחד זו בזו אצילות בבריאה כנזכר בענין הנהו תרין צפרין עכ"ל ע"ש:

118

קי״טואשר שאלת אם השבירה היתה במחצב הנשמות דוקא, הנה הרב החסיד תורת חכם דקנ"ד ע"ב כתב וז"ל, אבל הספירות הגמורות אין בהם שום חסרון, ושם נאמר אם צדקת מה תתן לי, ושם הזווג תדירי וכו' וכן נראה משער קדושה למהרח"ו ע"כ, משמע דמחצב הספירות לא היה שבירה, וכ"כ להדיא שם בדף ע"ג וז"ל, וכפ"ז מתיישב כי במקום אחד כותב הרב ז"ל שיש בירורים ועליה אף למחצב הספירות, ובמ"א כותב שאין בירורים כי אם למחצב הנשמות, כי הספירות נגמרו להתקן, אך נראה כי בכאן כיון מוה"ר ז"ל (הרש"ש) להסיר ספק זה, כי זו האבי"ע דאצילות, אין בו שום חסרון ושינוי כלל, כי זה נקרא מחצב הספירות, שכתב הרב בשער קדושה שנאמר בו אם צדקת מה תתן לו, אבל באבי"ע דבי"ע הכולל האצילות שבו נקרא ג"כ בשם מחצב הספירות, והבי"ע דבי"ע שבו נקרא מחצב הנשמות ושניהם צריכין תיקון, בין מחצב הספירות שהוא אבי"ע דבי"ע, בין מחצב הנשמות שהוא בי"ע דבי"ע, וזה מ"ש הרב ז"ל בשער הפסוקים פ' בראשית, שהתורה התחילה בבי"ת, לפי ששורש התורה מבריאה ולמטה, אבל באבי"ע דאצילות אין לנו עסק כלל, ואינו צריך למעשינו כלל, ואם צדקת מה תתן לו עכ"ל:

119

ק״כוראיתי בכתבי ידידינו הרב החסיד ארי במסתרים מהר"ר אליה מני נר"ו, שהביא דברי הרב תורת חכם הנז', וכתב עיין עוד בת"ח דף פ"א ע"א ודף קנ"ח ע"ב, ועיין דברי שלום דף ט' ע"ד סי' כ"ח שלפקד"ן שגם הוא אזיל בשיטה זו, ואם תאמר א"כ רבינו הרש"ש זיע"א בנהר שלום דף צ' ע"א וק"ג ע"א ובהגהותיו על עץ חיים שער י"ז שער ז"א פ"ב כאשר נתקשה בזאת הקושיא, וישב כאן קודם החטא דאדה"ר כאן לאחר החטא למה לא ישב כן, אי לזאת אפשר שלא רצה לגלות זה, וכמ"ש הרב ת"ח דף קנ"ח ע"ב, והיותר נראה שהטעם שלא ישב כן הוא לפי דס"ל לרבינו הרש"ש זיע"א כמ"ש הרב תורת חכם דף פ"א ע"א, שמחצב הספירות האמיתי מעיקרא לא היה בו שבירה ולא שייך בזה תיקון, א"כ פשטות דברי רז"ל שאמר שנתקן אינו מתיישב בזה, ולכן ישב שאפילו כפי פשטות הדברים דמיירי במחצב הנשמות וקארי לאצילות שלו מחצב הספירות, ליכא קושיא שזה היה קודם החטא וכו', והכונה דאצילות דמחצב הנשמות קודם החטא נתקן לגמרי ולא נשאר כי אם בי"ע דמחצב הנשמות דנקרא מחצב הנשמות, אמנם אחר החטא שהפיל המ"ן דאצילות דמחצב הנשמות שנקרא ג"כ מחצב הספירות, א"כ צריך בירור ותיקון גם למחצב הספירות הזה שהוא אצילות דמחצב הנשמות, ולפקד"ן להביא קצת ראיה מדברי עולת תמיד דף ה' ע"ב, שכתב שמועה זו שגם במחצב הספירות צריכין תיקון, וכתב שמשם יסודם של הנשמות ואי אמרינן דאיירי באצילות דמחצב הנשמות, אתי שפיר הא דקרי ליה יסודם של נשמות, אבל אי איירי על מחצב הספירות האמיתי תיבת יסודם לא אתי שפיר כ"כ, ולפ"ז מ"ש הרב תורת חכם דף ט"ו שכל העולמות בבחינת אב"א ולא נתקנו, איירי על אצילות דמחצב הנשמות כי אצילות האמיתי מעיקרא לא היה בו שבירה וכנז' בדף פ"א ע"א הנז', ועיין מ"ש יפה שעה, ולפק"ד לשון שער קדושה אינו סובל דוחק זה, ועיין ת"ח דף ק"י ע"א, וצריך להתיישב בדבריו עכ"ל הרב החסיד רא"ם נר"ו בכתיבת יד, ואין לי פנאי עתה לפלפל בדבריו, ורק זאת אגיד כי ברור לי שבמחצב הספירות האמיתי לא היה שבירה ח"ו כלל ועיקר, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

120

קכ״אשאלה מה טעם אין עושים הקפות לשלחן בסעודת מנחת שבת כדרך שעושין בלילה ובשחרית, ואם עשה מעכב, או"ד אם לא יועיל לא יזיק. ועוד יש לנו לשאול למה אין אומרים ישמחו במלכותך במנחת שבת, גם יש לשאול למה אין אומרים זכר למעשה בראשית בתפלת שחרית אלא רק בערבית ומוסף, יורינו ושכמ"ה:

121

קכ״בתשובת על שאלה הא', הנה בשער הכונות דף ע' ע"ד, אחר שכתב טעם לשני הקפות שעושים בליל שבת כתב, ואמנם היה צריך עתה להקיף השלחן פעם אחרת כדי להמשיך בחי' יסוד המקיף דמוחין דז"א אל הנוקבא, כי בסוד הקדוש לא האיר בה אלא רק או"פ שלהם בלבד כנז', אבל להיותו או"מ עליו עליון מאד, כי הוא מקיף אל המוחין עלאין דז"א, ולכן אינו נעשה על ידינו, אמנם מאיליו נעשה המשכת האור ההוא עכ"ל. ושם בדף ע"ד ע"ב בענין הקפות של שחרית, אחר שכתב טעם לשתי הקפות שהם כנגד עליות של ז"א כתב וז"ל והנה כמו שבסעודת הלילה לא עשינו הקפה ג' כנגד מה שקבלה משלש מוחין דז"א בבחינת או"פ, ושם ביארנו טעם הדבר הזה מפני שהדבר הזה נעשה מאיליו, ואין בנו כח להמשיכו כי הוא מקום עליון, לכן גם עתה בסעודת שחרית אין אנחנו עושין הקפה הג' כנגד עליית ז"א באו"פ דנ"ר דאבא בתפלת מוסף דלחש ודחזרה לפי שהוא בחי' מוחין, והוא מקום עליון, ובפרט מוחין מקיפין דאבא, ואין בנו יכולת להמשיכם בסוד או"מ שלהם והדבר נעשה מאיליו עכ"ל. והנה שם בדף ע"ה ע"ד כתב וז"ל ענין סעודת המנחה כבר הודעתיך לעיל כי עתה מזדווג ע"ק בבחינת הפה שבו מיניה וביה, ומהשפע הנשפע מזווג זה אנו אוכלים סעודה, והוא כי ז"א עולה עתה עד דיקנא דע"ק במזל העליון בחזרת התפלה דמנחה, ושם הוא מקום הפה דעתיקא, ומשם אוכל ז"א בסעודה זו מפומא דע"ק, ולכן צ"ל תחלה בקו"ר דא היא סעודתא דז"א, כי המלכות איננה עולה עמו רק הוא לבדו כנז"ל, ולכן אין בחינת קדוש על היין בסעודה זו כמו בסעודת הלילה ובשחרית עכ"ל, והשתא בזה מובן שאין עושין הקפות כלל בסעודה זו, כי להיות כל סעודה זו עצמה היא במקום עליון מאד, דלכן אין קדוש בסעודה, לכך אין לנו יכולת להמשיך כלום על ידינו בהקפות כלל:

122

קכ״גועל שאלה השנית הנה נתבאר הטעם להדיה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ע' ע"א וז"ל הדבר הוא כמש"ל כי כל עליות שיש בכל תפילות שבת הם כדי לקשר זו"ן יחד, והוא כי בתפלת ערבית דשבת, העליה היא כדי לקשר הנוקבא בז"א ולהעלותה בשלשה אחרונות שבו, ובתפלת שחרית דשלת בלחש ובחזרה, וכן בתפלת מוסף וחזרה, כל אותם התפלות הם כדי להעלות הנוקבא שתהיה שוה בשוה עם ז"א, כמ"ש במקומו כי בחזרת תפלת מוסף נמצאים זו"ן שוים בקומתן ועומדים במקום או"א, ולכן בכל תפלה באלו התפלית אנחנו אומרים ישמחו במלכותך, לרמוז כי כונתינו בתפילות האלו, להעלות המלכות למעלה כדי שישמח בה ז"א בעלה, וגם אנחנו בניה עם בני ישראל שומרי השבת, אבל בתפלת מנחה דשבת כונתינו היא להרחיק הז"א מן הנוקבא ולהעלות את ז"א בדיקנא דא"א כמ"ש במקומו והנוקבא נשארה למטה מרוחקת ממנו ולכן לא שייך התם לומר ישמחו במלכותך כי הרי אז המלכות מתרחקת מז"א ובטלה השמחה ההיא באותה התפלה דמנחה עכ"ל, והרב מהרש"ו ז"ל נתן טעם אחר פשטי, מפני שבעת מנחה מתו שלשה הראשים יוסף ומשה ודוד ולכן אין אנחנו מזכירין בתפלת המנחה השמחה ובמקום ישמחו אומרים צו"ץ ג"פ ע"ש, וכן כתב מהר"י צמח ז"ל בהגהותיו בספר פרי עץ חיים ע"ש:

123

קכ״דועל שאלה הג' לא נמצא טעם בשער הכונות שסידר מהרש"ו ז"ל, אך בספר משנת חסידים במסכת שחרית דשבת דף קט"ז כתב וז"ל, ואין אומרים עתה זכר למעשה בראשית, מפני שאינו כן, כי הז"א אינו כמעשה בראשית עם נוקבא, כי הוא במקום או"א והיא במקום ז"א עכ"ל, ובדף קי"ז ע"א במוסף שבת כתב וז"ל ויאמר זכר למעשה בראשית, לפי שעתה שני היסודות דזו"ן שוים, והם מזדווגים עכ"ל, ולא היה לי פנאי לחפש בספר פרי עץ חיים בשני הדפוסים לראות אם נזכר טעם זה שם. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

124

קכ״הלאהובינו הרב הכולל מהרש"א נר"ו יחיה לעד אכי"ר.

125

קכ״ומה ששאלת אם לבישת השק הוא צריך להיות רק על הבשר ממש, או אפילו ע"ג החלוק נמי שפיר דמי.

126

קכ״זתשובה. לבישת השק ודאי הוא רק על הבשר, אב"א קרא דכתיב במלכים א' סי' כ"א, וישם שק על בשרו ויצום וכו', וכן במלכים ב' סי' וא"ו, וירא העם והנה השק על בשרו מבית, ותרווייהו הוו עבדי לבישת השק לתיקון ולכפרה. ואב"א סברא שצריך שירגיש גופו צער מלבישתו שיהיו שערות השק עוקצים את בשרו, ואם ע"ג חלוקו מה הרגשה יש לגופו מן השק והרי הוא כאלו אינו. ועוד תיקון השק ותיקון האפר דמיין להדדי, והתם מפורש שצריך להניח האפר במקום הנחת תפילין שאין חוצץ בינו לבשר, וכן מפורש בדברי רז"ל בגמרא דתענית דף י"ד, אר"א אין אדם חשוב רשאי לחגור שק על בשרו, אא"כ נענה כיהורם בן אחאב שנאמר ויהי כשמוע המלך וכו', והנה השק על בשרו מבית ע"ש:

127

קכ״חומה ששאלת אם די לכסות הגוף בלבד עד רישי ירכין, ואם צריך לכסות גם המרפק או סגי עד רוחב רישי כתפין לבד שהוא כמו מלבוש שקורין בערבי צדריי אלא שהיא ארוכה, גם עוד שאלת מה ענין חגירת השק האמורה במקרא בכ"מ, וכן מ"ש גבי יעקב אע"ה וישם שק במתניו, אם היא כפשוטה דהיינו כמין אזור ממש, או"ד הכונה כיון שלובש שק על בשרו מבפנים אז כשחוגר אח"כ אזור מבחוץ נקרא עי"כ חוגר שק עכ"ד:

128

קכ״טתשובה. הנה השק לובשי' אותו על חצי העליון של הגוף עד רישי ירכין ששם המתניי', ומ"ש ויחגור שק במתניו, וכן חגרו שקים, וכן ולקרחה ולחגור שק, וכן ועל כל מתנים שק, וכיוצא בזה במקראות הטעם הוא מפני שהשק מגיע סופו עד המתנים, ושם בסופו חוגר עליו זה הלובשו ברצועה כדי שיהיה דבק על בשרו בחוזק שאז ירגיש בצער לבישתו יותר וגם כדי שיהיו נוגעים צדדי השק זב"ז לכסות כל בשרו דמאחר שהוא פתוח לכן קושרו ברצועה בעבור זאת, ולכך נאמר בו לשון חגורה מפני שצריך לחגור אותו ברצועה, או בד"א כדי שיהא חגור על בשרו סביב כאשר אמרנו, וגם עוד נזכר בי המתנים מפני שמגיע עד המתנים, ושם תהיה חגורתו:

129

ק״לולכן תמצא גבי ישעיה הע"ה, כתוב בספר ישעיה סי' ך' שא"ל השי"ת לך ופתחת השק מעל מתנך, ותרגם יונתן ותיסר שקא בחרצך, ופירש רש"י ז"ל ופתחת כמו מפותחות פתוחי חותם לחגור שק בדוחק על בשרו כדי שתראה חקוקה בבשרו מעל מתניך למעלה ממתניך עכ"ל. ומלשון רש"י ז"ל הנז' אתה למד כאשר כתבתי, דלבישת השק הוא בחצי העליון של הגוף ומגיע סופו עד המתנים, ורד"ק ז"ל פירש שא"ל שיפתח אותו השק שיהיה על בשרו ועל מתניו וכו' ע"ש:

130

קל״אואשר כתבת אם צריך גם המרפק והזרועות או סגי עד רישי כתפין לבד, לא ברירה לי האי מלתא, ומשום ספיקא בעי למעבד הכי לכסות גם המרפק שמניח בו תפילין, אבל לכסות גם הזרוע אינו צריך והכי מסתברא בודאי:

131

קל״בומה שכתבת שראית להרב אמת ליעקב ז"ל במע' השי"ן מבו"ש אות ד' שדן הרב המחבר מדעתו שצריך להיות השק משערות לבנית, וכתבת שמדברי רבינו ז"ל בשער רוה"ק דף ח' לא משמע הכי, יפה כונתה, דהכי מפורש שם בדף ח' ע"ב בד"ה עוד כשחוטא האדם גורם למנוע אותם ת' קוצי וכו' מלהאיר אל הקדושה והאירו אל הקליפה הנקראת שק וכו' ע"ש, וכונתו כאשר ח"ו מאירים לקלי' נקראים שחורות וע"י התשובה שאז יאירו למקומם וכו' נקראים לבנים, ועיין בבקשה שסידר רבינו הרש"ש בתיקון השק והאפר, והביאה בספר אמת ליעקב דף קי"ו. ועיין מ"ש שם. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

132

קל״גשאלה. נשאלתי יודענו כת"ר מה שנתבאר בשער המצות פרשת ואתחנן דף נו"ן בענין שינת היום שהחמיר בה רבינו ז"ל, ובפרט במה שכתב שיתפרדו ממנו נשמות העיבור, א"כ על מה סומכים עתה רבים וכן שלמים אשר המה באו בסוד ה' שהם ישנים ביום כמו שעה א' או שתים, האם יש להם איזה יחוד או כונה שהם עושים להרחיק מהם הנזק. גם רצינו לדעת אם נזהר שלא ישן שתין נשמי, אם תזיק לו השינה או לאו, וכמה שיעור שתין נשמי. ועוד יורינו במ"ש בשער המצות פ' קדושים במצות כיבוד חכמים שכתב, וכנגד הנוקבא דז"א שאין בה דיקנא, אמרו ויראת מאלקיך שהיא נקראת יראה כנודע, וסיים בזה"ל, ובאשה נאמר ויראת מאלקיך יראה בלב ואין צריך לא קימה ולא הידור, ויודיענו כת"ר מה כונתו לומר שצריך לעשות לאשה זקנה קימה או הידור, כי כן מוכח מדבריו, והיא מדאורייתא הואיל וסמכה אקרא, ועיין במפתחות של ספר הנז' וז"ל, סוד קימה מפני הזקן אפילו בן ששים שנה, ואפילו נקבה מפסוק ויראת מאלקיך ע"ש, ומדאמר ואפי נקבה מוכרח שרצונו לומר לעשות לה קימה או הידור, ועל כל זה יורינו ושכמ"ה:

133

קל״דתשובה. אשר שאלתם על הבאים בסוד ה' איך ישנים שעה או שתים ביום ולא חיישי לדברי רבינו האר"י ז"ל, הנה הבאים בסוד ה' אין ישנים אלא מחמת הכרח שהיו נעורים בלילה בעסק התורה וא"א להם בלי שינה ביום, מיהו ודאי דאין חוששין להפסד נשמות העיבור, היינו דעתה בדורות אלו אין מחזיקים עצמם לצדיקים גדולים שזוכים לבא להם נשמות בסוד העיבור כדי שיהיו חוששין להפסידם, והאומר בזה"ז שהוא חושש לכך מחזי יוהרא ע"ד שאמרו בענין התכבדו מכובדים דבטלה אמירה זו בזה"ז מהאי טעמא והאומר כן מחזי כיוהרא, וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבין באויר, יען כי בזה"ז נחלש כח הסט"א, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש, וכאשר תראה שבזה"ז נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם ולא נשאר בד"ז ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף, וכל זה מחמת חולשת הסט"א ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע:

134

קל״הואשר שאלתם אם יש איזה כונה או יחוד לאומרו קודם שינת היום כדי להנצל מן הנזק של שינת היום, הנה בדברי רבינו האר"י ז"ל הנמצאים לא מצינו יחוד וכונה לשמירה זו, ואי רבי לא שנאה ר"ח מנ"ל, ויתכן הראשונים היה אצלם כזאת, אך בודאי הראשונים היו נזהרים בחול שלא ישינים ביום שנת קבע, ובודאי בשינת עראי שהוא פחות משתין נשמי ליכא חששות הנז' כלל, יען כיון דלא שליט עליה דרגא דמותא לא יצאו מקרבו נשמות הצדיקים שבאו אצלו בסוד העיבור, ובשינת הלילה אע"ג דישנים שינת קבע גמורה דשליט בהו דרגא דמותא דהא נתחייבו בנט"י אין מתפרדים ממנו נשמות של העיבור, יען כי נשמות העיבור דבוקים בנשמתו העיקרית, ומאחר שקורא ק"ש קודם מטתו ואומר פסוק בידך אפקיד רוחי תעלה נשמתו למעלה, ונשמות העיבור המתחברים עמה גם הם יעלו עמה ולא יתפרדו ממנה, ואז כשיורדת אליו בבוקר כשיקיץ משנתו הם באים עמה כי לא יתפרדו, ועוד כיון דשינה בלילה היא צורך גבוה ומצוה קא עביד, איך יתפרדו ממנו אותם הנשמות הצדיקים שהם אצלו בסוד העיבור, ומוכרח שגם הם יחזרו אצלו עם נשמתו העקרית כשיקיץ, ולכן אין מתחבר עם נשמתו העקרית בבואה אליו בבוקר כשהולכת באויר עוה"ז נשמת רשע או כח טומאה, כי בעבור זה האדם מברך כל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד, היינו מפני כי הפרדת נפשו מגופו ע"י השינה היא מצוה ותיקון, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, משא"כ שינת היום שאין בה מצוה:

135

קל״וובזה מתחדש אצלינו טעם אחר בעבור אותה חששה אשר צריך לחוש בשינת היום פן יתחבר עם נפשו נשמת רשע כנז"ל, והוא, דאם הוא ישן ביום מחמת שהיה ניעור בלילה בעסק התורה יש בשינה זו מצוה, כי נחשב זה בכלל עבודת הקודש, וכיון שהוא דבר מצוה תגין עליו זכות המצוה ולא יפגעו בנפשו כוחות טומאה, ולא יתחברו עמה, כי כח המצוה של לימוד הלילה דוחה אותם ממנו, וככתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, וכה"א יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, ואמרתי בס"ד על זה רמזו רז"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, והכונה כיון שעסק בתורה בלילה דעביד מצוה רבה כי תורה של לילה עריבה היא לפני הקב"ה אז הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, דאע"פ שהוא עי"כ מוכרח לישן ביום לא יהיה נזוק מחמת דבקות הכוחות רעים בו, וגם לא יהיה מפסיד עיבור נשמות הצדיקים, כי זכות המצוה יגין בכך, ובזה ידענו טעם מספיק לכל הבאים בסוד ה' דהם ישנים ביום ואין חוששים לא בעבור הפסד נשמות הצדיקים ולא בעבור נזק דבקות כוחות רעות וטמאות מפני שהם אינם ישנים ביום אם לא היו נעורים בעסק התורה בלילה, וכל כהאי גוונא מצות עסק התורה של הלילה תגין עליהם לשמרם בזה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, מאחר שהשינה של היום היתה להם מחמת נדוד שינה שהיה להם בלילה בעסק התורה, ונראה בכלל זה גם אדם הישן ביום מחמת חולי, גם שינה זו בכלל מצוה, ויהיה שמור בכך, ורק הישן ביום לתענוג בעלמא, זה יש חשש בשינתו מ"ש רבינו האר"י ז"ל, וזה ברור:

136

קל״זואשר שאלתם שיעור שתין נשמי כמה הוא, הנה הרה"ג מהר"ר חיים פלאגי ז"ל בלב חיים ח"א סי' ס"ט האריך בדבר זה והביא כל הדיעות שיש בשיעור זה, וגם אנא עבדא כתבתי בזה במ"א וכעת לא אוכל להעתיק הדברים ורק אודיע לכם כי דבר זה לא מצינו אותו מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כדי לסמוך עליו סמיכו דאורייתא כדחזי, ואתם תקחו לכם שיעור הממוצע אשר הובא בספר הנז' ובספרים אחרים:

137

קל״חועל השאלה השנית אשר שאלתם, אין כאן תורת שאלה כי דבר זה מפורש להדיה בדברי רבינו האר"י ז"ל דבאשה תהיה מה שתהיה אין צריך לא קימה ולא הידור, דכן כתב להדיה בזה"ל ובאשה נאמר ויראת מאלקיך יראה בלב ואין צריך לא קימה ולא הידור ע"כ, וכונתו לומר באשה התחתונה נאמר בבחינה העליונה שהיא כנגדה ויראת מאלקך יראה בלב שאין שם מעשה, ולכן אין צריך באשה התחתונה לא קימה ולא הידור. ומה שכתבתם יודיענו מה כונתו לומר לעשות לאשה זקנה, כי כן מוכח מדבריו וכו' תמהני אנה מצאתם בדבריו הוכחה זו שצריך לעשות איזה דבר לאשה זקנה, ועוד אם צריך לעשות איזה דבר לאשה, מאי שנא זקנה מאינה זקנה, והלא האשה מעיקרא אין לה רמז במקום הזקנה כלל ולא במקום החכמה ורק יש לה רמז במלכות, ושם כל הנשים שוים, דכולם יש להם רמז במלכות, ואין הפרש בין זקנה לאינה זקנה, ומה ענין ספק זה שלכם אשר נסתפקתם באשה זקנה, ומה טעם ויתרון מצאתם באשה זקנה על פי הסוד:

138

קל״טהנה כי כן המובן מדברי רבינו האר"י ז"ל הנז' כיון דהאשה רמוזה במלכות, ושם ליכא ענין זקנה וחכמה דבעו קימה והידור, אלא רק יש יראה שהיא בלב שאין בה מעשה, לכן באשה התחתונה שהיא רמוזה אליה אין לנו חיוב לעשות שום דבר של מעשה ולא קימה ולא הידור, ואשר הבאתם לשון המפתחות של הספר, תמהני אפילו אם יהיה זה דקדוק, מי הגיד לכם שזה שעשה המפתחות הוא חכם ומקובל אשר באתם ללמוד דבר מדקדוק דבריו, הלא על הרוב זה המגיה בבית הדפוס עשה המפתחות, ואפילו אם יהיה חכם הוא כתב כאשר יעלה המזלג ואין למידין ממנו כלום:

139

ק״ממיהו, ראיתי בספרי המקובלים ז"ל שכתבו במצוה זו וז"ל, וכנגד הנקבה שאין בה זקן אמר ויראת מאלקך סוד המלכות שבה סוד היראה ואין בה זקן, והיא אשת חבר שחייבין לכבדה לכבוד הנקבה העליונה עכ"ל, נראה כונתם דנקבה העליונה שהיא המלכות נוקבא קדישא דז"א נקראת אשת חבר, ולכן אשת חבר התחתונה שהיא כנגדה צריך לכבדה לכבודה, מיהו לדברים אלו שכתבו המקובלים באשת חבר אין להם רמז בדברי רבינו האר"י ז"ל הנז"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

140

קמ״אשאלה. תמיהא לי האי מילתא דאיכא בי"ג שבחים ישתבח שאומרים בסוף פסוקי דזמרא דנקטי הסדר נצח גדולה גבורה, שמקדים נצח לגדולה שהוא החסד, ובספירות, החסד קודם הנצח, יורינו ושכמ"ה:

141

קמ״בתשובה. אתה חושב כי נצח הנזכר בי"ג שבחים הנז' הוא שם הספירה שבעשר ספירות ועלה קאי, וכן גדולה וגבורה הנז' קאי על ספירות חסד וגבורה אשר בעשר ספירות, ואינו כן, אלא י"ג שבחים הנז' הם כנגד י"ג מידות שכנגדן תיקנו אנשי כנה"ג י"ג שבחים אלו, וכמפורש בספר הכונות, ובסידור הרש"ש ז"ל, וכן הוא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ב, וכך הוא סדר כונתם, שיר (אל) ושבחה (רחום) הלל (וחנון) וזמרה (ארך) עוז (אפים) וממשלה (ורב חסד) נצח (ואמת) גדולה (נוצר חסד) וגבורה (לאלפים) תהלה (נושא עון) ותפארת (ופשע) קדושה (וחטאה) ומלכות (ונקה), נמצא האי נצח דנקטי הכא אינו שם ספירה אלא שם מדת ואמת, וכן גדולה וגבורה דנקיט הכא אינו שם הספירות אלא שם המידות שהם נוצר חסד ולאלפים, ולכן הזכיר תפארת אחר תהלה, כי האי תפארת דנקיט הכא אינו שם הספירה שבעשר ספירות אלא הוא שם למדת ופשע, ולפ"ז אין כאן קושיא דלא באו כאן להזכיר עשר ספירות, אלא באו להזכיר י"ג מידות הנז':

142

קמ״גברם דא קשיא לי טובא שראיתי בשער הכונות בנוסח התפלה דף נ"א ע"ב שכתב מהרח"ו ז"ל בזה"ל, ואח"כ אומר ובכן ישתבח שמך וכו' גדולה גבורה תהלה ותפארת ויקדים גדולה לגבורה, כי כן הסדר בעשר ספירות, וכן נזכר בזוהר פ' תרומה עכ"ל, והדבר יפלא אם הוא עושה הכרח להקדים גדולה לגבורה, משום כי כן הסדר בעשר ספירות, א"כ איך מקדים כאן נצח לגדולה, והלא בספירות החסד והגבורה והתפארת קדמי לנצח, וכאן הקדים הנצח על כולם, והנה בספר פרי עץ חיים כתב כך, ואח"כ צ"ל גדולה גבורה כמ"ש בזוהר, ולא כמו שכתבו ס"א גבורה גדולה ע"כ, ולא כתב טעם זה דנקיט בשער הכונות דהוא משום כי כן הסדר בי"ס, ועוד קשא בדברי רבינו מהרח"ו ז"ל הנז' כיון דכאן הם י"ג שבחים היה לו להכריח קדימת גדולה לגבורה מן סדר השבחים שאמר דוד הע"ה לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, שהוא פסוק מפורש, והוא אמר בתורת שבח, ולא להכריח מטעם דהוא קדים בסדר עשר ספירות, על כן נראה דחמש תיבית אלו שכתב כי כן הסדר בי"ס לאו מקלמוס רבינו מהרח"ו ז"ל יצאו, אלא המעתיק הוסיף דברים אלו מדיליה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

143

קמ״דשאלה. יודיע לנו מורינו בענין זה שאנחנו נבוכים בו כי מצינו בעץ חיים שער המלכים פ"ו שכתב כל עבודתינו ומצותינו הם בזו"ן ומצינו בספר עולת תמיד שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל שכל עבודתינו היא לא"ס ב"ה ואחלה פני קדשו להגיד לנו את דרכינו איך תהיה כונתינו בתפלתינו ובמצותינו ואנחנו לא נדעה איך תהיה מטרת כונתינו ושכמ"ה:

144

קמ״התשובה. בזוה"ק בהקדמת בראשית דף י"ב איתא וז"ל פקודא תליתאה למנדע דאית אלקא רברבא ושליטא בעלמא ולייחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות באינון שית סטרין עלאין ולמעבד לון יחודא חדא בשית תיבין דשמע ישראל ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו וכו' וכתב הרב בעל מקדש מלך ז"ל שם וז"ל אלקא רברבא וכו' הוא א"ס ב"ה המתלבש בשש קצות דז"א דאצילות ובהיותו שם נקרא אלקא רברבא ושליטא, כי כח א"ס ב"ה מתגלה בז"א וכמ"ש וידבר ה' אל משה הוא א"ס הנקרא הוי"ה בהתלבשותו בז"א כי קודם התלבשותו אין לו שם ולא נקודה, אמנם בהתלבשותו בז"א שהוא אוחז בשיעור קומתו את כל האצילות עילא ותתא אז נקרא אלקא רברבא ושליטא בעלמא וכמ"ש בתיקונים בגדולה אתקרי א"ס גדול ובגבורה גיבור ובנצח מארי נצחן וכו' הרי כי בהתלבשותו בגדולה וכן בגבורה אתקרי גבור וכן בהתלבשתו בתפארת איקרי הוי"ה כלומר בהתלבשותו בתפארת אקרי א"ס הוי"ה שהוא היה הוה ויהיה, ונמצא דכונת רז"ל בספרי שאמרו לו ולא למדותיו הכונה הוא דאין אנחנו מכוונים לגדולה מצד עצמה אלא לא"ס הנקרא גדול בהיותו מלובש בגדולה, או להא"ס הנקרא גבור בהיותו מלובש בגבורה, אבל לכוין אל הא"ס בעצמו בלתי התלבשות זה א"א בשום ענין כי הא"ס ב"ה אין בו לא שם ולא נקודה, דרק בהיותו מלובש במדותיו הוא נקרא גדול גבור ונורא בשם הבחינה שהוא מלובש בה וכשאנחנו אומרים הגדול הגבור והנורא, הכונה הוא על אור הא"ס המתלבש בגדולה או בגבורה וכן רחום וחנון הכל הוא על הא"ס המתלבש במדה ההיא עכ"ל:

145

קמ״ונמצא בכל מקום שאנו מכוונים בשום שם משמות הקודש צריך לכוין אל הא"ס המתלבש תוך אותו השם שהוא המחיה אותו ולא נקרא שם הוי"ה או שם אדנ"י וכיוצא אלא מחמת אור א"ס שבתוכו שהוא האדון והאלוק האמיתי, ואם יצוייר ח"ו שיסתלק אור א"ס מאותו השם יתפרדו האותיות ולא ישאר אותו השם כלל, וא"כ כשאנו מכוונים בשם מהשמות אנו מכוונים אל הא"ס שבתוכם כי לא נצטרף ונקרא השם אם לא בכח הא"ס שבתוכו כמ"ש בתיקון נ"ז ודבר זה מפורש יוצא בכמה מקומות בזוהר ותיקונים ור"מ. פקח עיניך וראה נוסח התפלה שסידר רבינו הרש"ש ז"ל לאומרה בחצות לילה וז"ל יהר"מ ה' או"א שימשך מן הא"ס ב"ה אור ושפע גדול לשורש יחידה העליונה המלובש בעתיק ואריך דא"ק, ומשם ימשך השפע ההוא לפרצוף חכמה דא"ק ושיתפשט פרצוף החכמה דא"ק עם אור הא"ס מלובש בו להתלבש בפרצוף מלכות דמ"ה וב"ן וכו' וכו' ואתה המשכיל שים עיניך ולבך אל הדברים הנזכרים איך הם מסודרים בכמה פרטים של המשכות והארות והתלבשות מדרגא לדרגא, ובין תבין את אשר לפניך ישמע חכם ויוסף לקח, ותפלה זו דחצות לילה היא הובאה בספר אמת ליעקב ניניו ז"ל.

146

קמ״זולכן כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בריש ספר עולת תמיד וז"ל, האצילות הוא עצם הספירות ויחודם בא"ס הוא ע"י העצמות המתפשט בהם וכו' וכל תפלותינו הם לא"ב ב"ה, אך להיות שאין אנחנו יכולום לכנותו בשום כינוי ושם, לזה אנחנו מתפללים על ידי הספירות, כי שם שייכי הכנויים והשמות כי כל הכנויים והשמות הם שמות העצמות המתפשט בספירות וכו' עכ"ל. וכן כתב רבינו זלה"ה בשער ההקדמות וז"ל, והנני מבאר לך בקיצור ענין כללות של כל העולמות ושים דעתך בזה מאד, הנה בשתי בחינות נפרט כל מה שיש בעולמות, הלא הם בחינה ראשונה היא בחינת הא"ס הוא המאציל העליון האמיתי אשר האציל כל העולמות כולם, וכל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כולם נאצלו ממנו והם עילת עלולות ממנו כולם כאחד, והבחינה השנית הם כל העולמות הנזכרים כולם כאחד, ויש בהם עצמות אורות המתפשט מן הא"ס בתוכם להאירם ולחיותם, ודבר זה נמשך בכל העולמות מן הנקודה הראשנה העליונה שבכולם ועד נקודה התחתונה וכו', והמשכיל כאשר יפקח עין שכלו יבין איך כל העולמות בחינה אחת לבושי הא"ס, והא"ס מתלבש בתוכם וגם סובב עליהם ומחיה את כולם ואין דבר יוצא חוץ ממנו והכל בחינה אחת וכל העולמות נקשרים במאציל ודי בזה כי אין ראוי לגלות יותר בענין דרוש זה עכ"ל ע"ש:

147

קמ״חואחרי שידעת כל זה אשיב לדבר אליך בדברים שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל הנז"ל שכתב כל תפלותינו הם לא"ס ב"ה, הנה כונתו לומר כי אל א"ס אנחנו מעלים כונת התפלה והברכות ולמוד התורה וקיום המצות וכל דבר שבקדושה כדי להוריד שפע וברכה מהארתו מדרגא לדרגא עד סיפא דכל דרגין, יען כי כבר ידוע שהניצוץ ההוא הנמשך ומתפשט מן א"ס הוא נתלבש בכח נצוץ אחר נברא והוא נשמה דקה מאד הנקרא יחידה, שזו היחידה יש בה שרשי כל הי"ס והוא קוץ היו"ד דשם הוי"ה הכולל אשר בו שורש כל הארבע אותיות דהוי"ה, והנה אור הבחינה הזאת דקוץ היו"ד של הוי"ה הכולל הוא נמשך ומתפשט תוך המוחין דכל הפרצופים מדרגא לדרגא עד סיפא דכל דרגין שהוא עד תוך המוחין דזו"ן ונעשה הכל אחדות אחד, ועיין בנוסח ליקבה"ו שסידר רבינו הרש"ש ז"ל:

148

קמ״טנמצא אור א"ס טמיר וגניז בכתר ומתלבש בעשר ספירות דאצילות, אך הוא מתגלה בתפארת ומלכות שהם זו"ן, יען כי הם סיפא דכל דרגין, ולכן ז"א נקרא הוי"ה סתם, והשתא בין תבין מדעתך כי באמת הגם שאנחנו מכוונים בתפלה וברכות בחבור הוי"ה אדנ"י שהם זו"ן, וכן נמי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שאנחנו נקראים בנים לזו"ן דאצילות כי הוא אלקינו, עכ"ז הנה אנחנו באמת מעלים כונתינו לא"ס וכל תפילותינו הוא לא"ס יען שזו"ן שהם אלקינו בתוכם אור א"ס, מפני כי בעתיק דא"ק שלהם מלובש הא"ס, והוא סוד קוץ היו"ד דהוי"ה הכולל אשר בו שורש כל הארבע אותיות ההוי"ה, ואז הזו"ן נקראים על שם בחי' א"ס כי נעשה הכל אחדות אחד, וכאשר תראה שתואר אדם עקרו בנשמה והגוף נקרא בו, וכן תמצא שאתה מדבר עם ראובן ותבקש ממנו איזה דבר ואע"פ שאתה רואה דבורך הוא עם הגוף ובקשתך היא ממנו, הנה באמת כאשר תשכיל תדע שדבורך הוא עם הנשמה שבו שהיא המחיה את הגוף והוא שומע ומדבר ועושה כל פעולותיו בכוחה, וכן הענין כאן, כי א"ס הוא נשמה לכל הנשמות והוא טמיר וגניז בתוכם ומחיה את כולם, ולכן אליו אנחנו מעלין כונת התפילות והמצות וכל דבר שבקדושה:

149

ק״נועל כן אמר דוד הע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד, כי ישים האדם תמיד ההוי"ה נגד עיניו, כי בקוץ היו"ד וארבע אותיות הוי"ה רמוז הכל וכליל הכל מן אור א"ס עד סוף כל דרגין והכל באחדות גמור. וכן כתב בשער רוה"ק דף ט"ל וז"ל, קצורו של דבר ישים שם ההוי"ה בארבעה אותיותיו לנגד עיניו ויכוין ליחד וכו' ע"ש. והכי איתא בז"ח וז"ל ואיהו דמיחד י' בה' ו' בה' ולא אתקריאי הוי"ה אלא ביה, וכן אדנ"י וכן אלקי"ם וכן אהי"ה, ומיד דאסתלקת מנייהו לית ליה שם ידיע ע"ש, א"כ בזכרינו שם ההוי"ה ושאר השמות, נכללו ג"כ כח הא"ס המייחדם, כי הוא נשמה לכולם ומחיה את כולם.

150

קנ״אנמצאת אתה למד שהמתפלל ואומר יהר"מ ה' או"א הגם שהוא מתפלל לז"א, הנה היא מתפלל לא"ס המסתתר בו בהתלבשות כל הפרצופים שקודם ממנו, שכולם נכללים בשם הוי"ה ב"ה כאמור, כי מבלעדי א"ס אין כל מאומה בידו, ובקראינו לז"א ונדבר עמו בתפלה וברכות ותשבחות והודאות הרי אנחנו קוראים ומדברים אל כל הפרצופים כאחד עם אור א"ס המסתתר ומתלבש בהם שהוא נשמה לכל, ושים עיניך ולבך היטב כמ"ש רבינו ז"ל בעץ חיים בענין האצילות הטעם שנקרא מחשבה ורצון ויאיר לעיניך הדברים יותר.

151

קנ״בוכן תמצא מפורש בתיקונים דף ג' וז"ל לקביל אלין אזכרות דאינון יאהדונה"י בין בק"ש בין בצלותא בין בשירות ותשבחות והודאות דבכל אזכרה דיפוק מפומוי בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדנ"י קול בהוי"ה וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד ונעלם דמחבר לין ומיחד לון כחדא, וביה צריך הכונה דלא תליא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבתא עכ"ל. הרי מבואר דהגם שאנחנו מזכירים בהודאות ותפילות שמות זו"ן, צריך לכוין במחשבתינו אל הא"ס שהיא היחיד ונעלם דמחבר לין ומיחד לון כחדא, יען כי כל הפרצופים העליונים עם אור א"ס המתלבש בהם שהוא נשמה לכל הנשמות הכל נכלל בשם הוי"ה ב"ה.

152

קנ״גולכן סוד היחיד האמיתי של זו"ן שהם סוד קול ודבור הוא להעלות מ"ן מזו"ן לאו"א ומאו"א לא"א ומא"א לעתיק עד א"ס ב"ה, כי לו לבדו הכח והגדולה והממשלה להשפיע בנאצלים, וכמו כן צריך להמשיך שפע מן א"ס לעתיק ומעתיק לא"א ומא"א לאו"א ומאו"א לזו"ן ועל ידי שפע הא"ס שמקבלים זו"ן על ידי או"א יהיה זווג זו"ן וכאשר תמצא הדבר מפורש בעץ חיים שער מ"ן ומ"ד פרק ז' שכתב שאין זווג דזו"ן אא"כ יהיה זווג ההוא נמשך מלמעלה עד א"ס, כי הוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף, משא"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה, וז"ס כונת יחוד ק"ש באמיתות, שכבר נודע שהוא בחינת זווג או"א כדי לתת מוחין חדשים לזו"ן כדי שיוכלו להזדווג, וצריך לכוין בק"ש להשלים כל הזווגים עד א"ס, כי ז"א יקבל מאו"א ואו"א מא"א וא"א מעתיק וכו' עד א"ס עכ"ד זלה"ה ע"ש.

153

קנ״דוהשתא בין תבין, דהגם דאנחנו מזכירים בתפילתינו שם אחד מהשמות השייכים לפרצופים אחרים העליונים מפרצוף ז"א, אין כונתינו לדבר ולבקש בפרטות מהפרצופים העליונים אלא אנחנו מדברים עם ז"א ומבקשים שישפיע לנו בפרטות מאיתו הפרצוף שאנחנו מזכירים שמו, מאחר כי אותו הפרצוף הוא מלובש בז"א, וכאשר כתבנו שכל הפרצופים העליונים כאחד עם אור א"ס שבתוכם, הכל הם מלובשים תוך ז"א.

154

קנ״הובזה תבין ענין הבקשה שכתב בשער הכונות של יהא רעוא מן קדם ע"ק וכו' שאומרים אותה קודם הסעודה, שבאמת גם בזה צריך האדם לכוין שהוא מדבר עם ז"א ע"ד שאמרנו, ולא ליחד הדבור הזה לע"ק לבדו כאלו הוא מדבר ומבקש ממנו בפרטות בלתי התלבשות ז"א דזה אי אפשר להיות, אלא צריך להיות הכל על ידי ז"א, ואע"פ שבבקשה זו האדם מבקש ומתפלל על הז"א עצמו להמשיך לו שפע אורות ומוחין, לא איכפת, וכבר עשיתי לך משל לזה שתצייר בשכלך אם אתה מדבר עם ראובן ומבקש ממנו שישים לב על דבריך להבינם, אע"פ שאתה רוצה פעולה זו מן הלב ואתה זוכר בפיך את הלב שלו, הנה זאת הפעולה אינו עושה אותה הלב עצמו אלא נעשית ע"י כח הנשמה של ראובן, אך בגלוי אתה מדבר עם גופו של ראובן שהוא עומד לפניך שאתה משים פניך כנגד פניו ומדבר עמו, וכן הענין כאן, והבן בדברים.

155

קנ״ווכבר ידוע מ"ש רבינו האר"י זלה"ה דאזן אריך אין התפילות פועלים בה וכנז' באד"ר ע"פ הטה ה' אזנך, בז"א אתמר, והכונה הוא דאין אנחנו יכולים להשיג להעלות קולינו בתפלתינו אלא עד ז"א ולא יותר למעלה והטעם מפורש בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י בפרשת תרומה כי א"א הוא רחמים פשוטים ואינו משתנה כלל, אמנם ז"א יש בו דין ורחמים וכאשר יחטאו בעולם התחתון יעלה קולם באזניו יתמלא דין עליהם, וכאשר יגיע לאזניו כי שבו בתשובה, הרחמים גוברים, כי אז ז"א יתקן עצמו על ידי צעקת התחתונים כי שבו מדרכם הרעה ויאיר אליו א"א בעינא פקיחא טבא ואז יתבטלו הדינין עכ"ד ע"ש, ונמצא שהתפילות והצעקות עדין יבואו והוא מתתקן על ידם לקבל שפע מא"א, דהיינו מאור א"ס שבתוכו ונמצא שאוזן א"א הוא לצורך ז"א לשמוע קולו להאיר לו ואין אנחנו יכולין להעלות קולינו עד שם, וכמ"ש רבינו ז"ל שם:

156

קנ״זאשר על כן בכל תפלה ובקשה שתהיה אפילו בתפלת יהא רעוא הנז' אנחנו מדברים עם ז"א ומעלים קילינו ותפלתינו עדיו, והוא יעלה קולינו ותפלתינו לאוזן העליונה, ומשם עד א"ס כדי לעשות הפעולה אשר אנחנו מבקשים כי הכל מלובש בז"א וכלא חד. ולכן תמצא בסדר התפלה המתוקנת מרבינו הרש"ש ז"ל בתיקון חצות שהיא מתחלת כך, יהר"מ ה' או"א שימשך מן הא"ס וכו' ע"ש, הנך רואה הבקשה היא משה הוי"ה ב"ה, ואומרים שימשך מן א"ס וכו', ואע"ג דשם הוי"ה בסתם הוא בז"א, כי אנחנו מכוונים בשם הוי"ה בקול ודבור שהוא שלוב הוי"ה אדנ"י, הנה כבר אמרנו שהכל נכלל בו, וגם א"ס הגניז וטמיר בכתר הוא מלובש בו, ונמצא שבאמת ענין הבקשה הנז' הוא שאנחנו מבקשים מן א"ס שימשך ממנו אור גדול לשרשים העליונים וכו', אך אין אנחנו יכולים לומר הבקשה בלשון זה יהר"מ א"ס שתמשיך אור גדול ושפע גדול לשרשים וכו', שא"כ נמצא אנחנו מדברים עם א"ס לבדו ומבקשים ממנו בפרטות בלתי התלבשות הפרצופין, וזה אי אפשר להיות כי אין לנו יכולת בזה, אלא צריך שיהיה הדיבור והבקשה אל א"ס בבחינת התלבשותו בכל הפרצופין עד זו"ן שהם סיפא דכל דרגין, והתלבשות הזה נכלל בשם הוי"ה ב"ה שהוא קוץ היו"ד, וארבע אותיות שהם כוללים מן אור א"ס דטמיר וגניז בכתר עד זו"ן, לכן אנחנו מיחדים הדיבור והבקשה על שם הוי"ה ב"ה, אך באמת המקור של המשכת השפע וההארה הוא מן א"ס המאציל הכל, ולו לבדו הכח להשפיע בנאצלים כולם ולחדש שפע תמיד, וכאשר אנחנו מבקשים הבקשות שלנו הדברים עולים לאוזן ז"א בסוד הטה ה' אזנך ושמע, ומשם יעלו ויגיעו מדרגא לדרגא עד א"ס, ואז משם תהיה הפעולה שימשך השפע מן א"ס לעתיק ומעתיק לא"א ומן א"א לאו"א ומן או"א לזו"ן ומהם יגיע לנו, וזכור תמיד הכלל הזה שכתב רבינו האר"י זלה"ה והוא, כלל של דבר ישים האדם שם ההוי"ה נגד עיניו כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד כי בו נכלל הכל אור המאציל והנאצלים כולא חד:

157

קנ״חוזכור נא תמיד מ"ש רשב"י זיע"א באדרא רבא וז"ל, כללא דכל מילין עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כולא חד כולא הוה כולא הוי כלא יהא לא משתני ולא ישתני ולא שנא, ופירש רבינו האר"י זלה"ה דברים אלו בביאור אדרא רבא הכונה כי א"א היא אוחז כל קומת עולם האצילות ומתלבש תוך או"א וזו"ן, ונמצא כי עתיקא דעתיקין כולל את ז"א ואת כולם והכל דבר אחד זה לבוש לזה וזה לביש לזה ע"כ, והוא שכתבתי לעיל, שבאמת אותיות הוי"ה הם כוללים כל הפרצופים, ובכל פרצוף יש בו בפרטות אותיות שם ההוי"ה, אך הואיל וזו"ן הם סיפא דכל דרגין, לכן הז"א נקרא בשם הוי"ה בסתם הכולל, ואנחנו הואיל ונשמתינו מזו"ן נקראים אנחנו בנים להם, ולכן אין אנחנו יכולים לדבר ולבקש כי אם מז"א כי הוא אבינו, אך באמת כונתינו הוא לקבל מאור א"ס המתפשט ומסתתר בתוכו בהתלבשות כל הפרצופים העליונים כולם, כי הכל הם באחדות אחד גמור:

158

קנ״טוהבט נא וראה מ"ש בזוה"ק פרשת בלק דף קצ"א וז"ל, והאי ישראל כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין ואיהו משתבח ואמר ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, והכי הוא ודאי דהא אבא ואימא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא נשקו בר, נשקו ידא להאי בר כביכול שולטנו יהיב ליה על כלא דכולא יפלחון ליה. ועוד שא עיניך וראה בזוה"ק יתרו דף פ"ה וז"ל, אי מלכא ומטרוניתא מסתכמין כולא מסתכמין באתר דאילין משתכחין כולא משתכחין ע"ש:

159

ק״סהרי שכל הפרצופים העליונים נקשרים ומסכימים עם זו"ן, שעל ידם מתנהג העולם בכח כל השתלשלות עד א"ס הפועל האמיתי, ובדרך שהגוף פועל כל הפעולות בכח הנשמה כן זה, ושינוי ההנהגות תלוי בהבנתם של זו"ן, כי כאשר זו"ן הם בתיקונתם ובשלימותם יתנהג העולם בחסד וברחמים, וההפך ח"ו להפך, והתחתונים ע"י מעשיהם הם הגורמים הכנתם ותיקונם של זו"ן, ולכן הדינין שהם לצורך ההנהגה נגלו בז"א, והוא פועל אותם בכח החיים העליונים המתקשרים בו, ולכן סידר רבינו הרש"ש ז"ל בכל יום קודם תפלה, וז"ל עלת כל העלות המתלבש בי"ס דאצילות על ידי שמו הגדול המתגלה בתפארת ומלכות וכו':

160

קס״אואחר שידעת כל זאת בין תבין מעצמך על תפלת יהא רעוא וכיוצא בזה, אשר מזכירין שמות הפרצופין העליונים בבקשה, דאין כונתינו לבקש מעתיקא קדישא בפרטות וליחד אליו הדיבור הזה של הבקשה, כי באמת לא נוכל להשיג בדרך זה, אלא אנחנו מבקשים מן ז"א שיהיה לו רצון לעורר הרצון מעתיק יומין, וכונתינו להעלות קול דברינו ובקשתינו לאוזן ז"א, והוא כרצונו הטוב יגביר ויעורר הרחמים ויעלה הדבר מדרגא לדרגא עד א"ס ב"ה, כי הוא הפועל האמיתי, וכאשר כתבתי לעיל, ודבר זה מפורש יוצא להדיה בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י בפרשת תרומה וז"ל, ומטעם זה לא נתכסו האזנים העליונים (פירוש אזן א"א) בשיער, כי גדולה התפלה שעולה עד מקום גבוה בלי אמצעי, ובלי הפסק שום דבר ואין שום דין מעכב, וזה על ידי ז"א המתקן עצמו על ידי התפלה והוא מעלה התפלה לפניו (פירוש לא"א), וכבר כתבנו זה למעלה, ובמצחא אמרינן באדרא דכד סליקו צלותהון דישראל לקמי עתיק יומין ובעי לרחמא על בנוי, גלי מצחא דרעוא דרעוין וכו' והיינו על ידי ז"א המעלה התפלה שם, והיינו דלא קאמר כד שמע עתיק יומין צלותהון דישראל, או כד קביל צלותהון עכ"ל רבינו ז"ל שם ע"ש, הרי הדבר מפורש בדברי רבינו זלה"ה כאשר כתבנו:

161

קס״בוהנה בזה נבין בס"ד רמז הכתוב אשא עיני אל ההרים הם המדרגות העליונים להמשיך שפע מהם, והגם כי מאין הוא א"א הנקרא אין יבא עזרי שהצלחתי במעשי ותפלתי למשוך שפע, עכ"ז עזרי מגיע לי מעם ה' שם הכולל שהכל נמשך ע"י ז'א שבו מתגלה שם הוי"ה המורה על קשר א"ס, והתלבשותו בכל הי"ס דאצילות וכאמור לעיל:

162

קס״גוהנה מכל הדברים אשר כתבנו תבין דברי רז"ל בספרי בפסוק כה' אלקינו בכל קראינו אליו, אליו ולא למדותיו, פירוש הספירות כי באמת הכונה צריכה להיות אליו וכאמור, וידוע הוא כי אור א"ס המתפשט בספירות הוא הוא נשמתא דחיי שהזכיר רשב"י ע"ה באדרא רבא דף קמ"א ע"ב וז"ל, ויפח באפיו נשמת חיים טברקא דגושפנקא גו בגו, וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עלאה עד סופא דכל סתימין נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההיא נשמתא ומתקיימי בה, ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתיקינין כגוונא דא ולאשלפא לההיא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא, ולמהוי כולא ביחודא חד, ומאן דפסיק האי יחודא מן עלמא כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי ובגין כך ישתני הוא ודוכרניה מעלמא לדרי דרין, והבן בדברים:

163

קס״דואתה תחזה עוד מ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער המלכים פרק וא"ו וז"ל, דע כי כל העולם כולו מתנהג על ידי זו"ן, וכמו שהם בנים של או"א, גם אנחנו נקראים בנים של זו"ן בסוד בנים אתם לה' אלקיכם וגם כי הכתוב אומר כי אמרתי עולם חסד יבנה, ר"ל שהעולם. מבחינת החסד ואילך שהם ז"ת שהם כללות זו"ן וס"ז ז' ימי בראשית, ולכן כל הפגם שגורמים התחתונים ע"י מעשיהם הרעים אינו מגיע בנ"ד שהם א"א ואו"א רק בז"ת שהם זו"ן וכו' ע"כ, ובין תבין דמ"ש רבינו זלה"ה שם שכל עבודתינו ומצותינו הם בזו"ן, פירושו הוא לתקן לזו"ן דחמשה פרצופין ע"י וא"א ואו"א וזו"ן והוא להביא להם בחי' מוחין של נ"ר אשר נחסרו מהם שלא יצאו בעת תיקון המלכים רק ו"ק על ידי המאציל, ועתה ע"י תפלתינו ומצותינו אנחנו ממשיכים להם נ"ר ונגדלים דהיינו כמו בתפלת החול שמקבלים זו"ן מוחין מישסו"ת ונגדלים ועולין למדרגת ישסו"ת, ואח"כ נגדלים עוד ועולין למדרגת או"א, דהיינו בתפלת שחרית דשבת, וכן במנחת שבת במדרגת א"א:

164

קס״הודע כי הרב החסיד מהר"ח ז"ל בתורת חכם כתב וז"ל, מ"ש מורי הרב ז"ל (הרש"ש) אי אפשר שימשכו מוחין לזו"ן עד שיהיו מלובשים תוך המוחין, דכל פרצופים העליונים ממנו עד עתיק דא"ק, שבו מלובש אור הא"ס שהוא הנצוץ שהיא הבחינה האמצעית הנז' שם, אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלקיכם וכו', הנה כל אלו הכנויים כתבם הרב ז"ל בכ"מ על זו"ן דאצילות שנקראו בנים בערך או"א וגם אנחנו נקראים בנים לזו"ן דאצילות כי הוא אלקינו, וכן הוא על כל פרצוף ופרצוף בערך הקודם אליו. וגם כתב הרב ז"ל בעולת תמיד כי כל תפלתינו לא"ס מוכרח לומר כונתו ז"ל שזו"ן יש בהם א"ק ואבי"ע כי כל בחינה כוללת כל מה שלמעלה ממנה ומקבלת מכולם כמ"ש בעץ חיים שער מ"ב שער דרושי אבי"ע פ"א, שהמדרגה אחרונה של העליון שהיא מלכות דמלכות שלו היא האצילה להמדרגה העליונה של התחתון, וכ"כ בספר מבוא שערים ש"ב ח"א פ"ג וז"ל, והמשכיל יקיש איך בכל העולמות בחינת נה"י וחצי תפארת שבפרצוף א' הם המולידים פרצוף תחתון, כי הרי נה"י דא"ק מולידים עולם האצילות ששרשו פרצוף עתיק, ונה"י דעתיק הולידו לא"א, ונה"י דא"א לאו"א, ונה"י דאו"א לז"א, ונה"י דז"א לנוקבא עכ"ל, והכונה הוא ר"ל דהמלכות שבאחורי הנה"י היא האצילה הפרצוף התחתון ממנה כנז' בשער הנז', א"כ כשנמשכים המוחין לז"א מלובשים תוך כל הפרצופים שעל גביו אפילו דעתיק דא"ק, ואמת שאו"א הם האלו"ק דז"א, וכן אנחנו נמשכים לנו הנרנח"י ובהם מלובשים אפילו המוחין דעתיק דא"ק שבתוכו אור הא"ס אבל הוא א"ק דמלכות. נמצא שזו"ן הם אלקינו והם בחי' א"ס כי בעתיק דא"א שלהם מלובש הא"ס שהוא ההוי"ה, וכ"כ רבינו זלה"ה בספר מבוא שערים ח"ג פ"ד וז"ל, כי כל האורות שהם עליות נקראים א"ס לבחינת עולם שלמטה מהם, ועיין בשער מ"ב פ"א שכ"כ שם, עכ"ד הרב החסיד מהר"ח ז"ל בתורת חכם והבן בדברים:

165

קס״והנה הארכתי קצת להבינך תשובת שאלתך והכינותי לפניך מקור הדברים מה שאתה צריך ללמוד ולידע ולשתות מים טהורים מבאר מים חיים של רשב"י ע"ה ושל רבינו האר"י זלה"ה כדי שתשכיל בדברים ותבינם על מתכונתם. ועתה אתה יודע לפני מי אתה עומד ומתפלל וממי אתה מבקש שאלתך ובקשתך, ולמי אתה מעלה עסק התורה והמצות ומה התיקון אשר תעשה בעסק התורה והמצות והתפלות, וזה הכלל הגדול תהיה אוחז בידך וממנו לא תזוע, והוא שתשים תמיד לנגד עיניך שם ההוי"ה דביה כולא וככתוב שויתי ה' לנגדי תמיד:

166

קס״זועתה תדע ותבין שאין הפרש במטרת הכונה בין המקובלים ובין שאר בני אדם פשוטים המציירים שם הוי"ה נגד עיניהם ומכוונים בשילוב הוי"ה אדנ"י, כי הכל הלך למקום אחד ורק זה בא בקצרה וזה בא קצת בארוכה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

167

קס״חשאלה. יבאר לי מעכ"ת דבר אחד שהוא פלא גדול אצלי, ותמיהא לי מלתא טובא, במ"ש בעץ חיים שער ל"ח הנקרא שער לאה ורחל פרק וא"ו ע"פ ועתה הניחה לי ואמחה את שמם, שרצה המאציל העליון לבטל כל מציאות נוקבא דז"א התחתונה רחל, ולעשות נוקבא חדשה אל ז"א מצד בחינה זו הד' עליונה לאה, כלולה מעשר ספירות גמורות, ולכן אמר ואמחה את שמם שהיא רחל שם שלהם, כי היא אמם והם בניה נאחזים במלכות רחל הנקראת שֵם מפני שבכל עת שחוטאין ישראל הנאחזין בה, נפגמת ונחסרה ונשארת בסוד נקודה לבד, ולכן חשב לתקן ולבנות את לאה, ואח"כ להחזירה פב"פ עם ז"א, ומרע"ה לא רצה בכך והקב"ה שמע אליו וקיים דבריו ודברי משה עבדו שנתקיימו שתיהן ולא מחה את רחל התחתונה, וגם את לאה זו העליונה שהיתה אז נקודה אחת בלבד, תקנה בי"ס בפרצוף גמור, אבל לא החזירה פב"פ, וז"ס וראית את אחורי, זהו קשר של תפילין שה"ס לאה שנתקנה, ואמנם ופני שהוא החזרת פנים בפנים עם ז"א לא יראו ולא יהיה בך וכנז' שם, ועל זה אני תמיה מאד איך אפשר שיבטל מציאות רחל לגמרי ויעשה נוקבא חדשה לז"א, והלא אין כל חדש תחת השמש ועוד הגידו לנו בשם מעכ"ת נר"ו שאמרת כל זה היה במחצב הנשמות ולא במחצב הספירות, גם אמרת שכל זה הוא בפרצוף המוחין ולא בפרצוף דז"א העקרי שהוא ברוח ונפש, ובזה פליאה גדולה יש לי דהלא כל מה שיש בפרצוף העקרי ישנו בפרצוף המוחין, וכן כל מה שיש במחצב הספירות ישנו במחצב הנשמות, ואיך תתבטל כאן ותשאר כאן. גם יורני בחסדו ממי יצאו הדברים האלה למרע"ה ושכמ"ה:

168

קס״טתשובה. כן אמרתי דענין זה הוא רק בפרצוף המוחין ובמחצב הנשמות, אך ענין זה שרצה המאציל לבטל בחינת רחל הכונה הוא ע"ד מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות בדרושי הלילה דרוש ד' שאם עיקר הזווג הוא ברחל אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף והכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם, ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם רחל, ואם עיקר הזווג בלאה אז הוא להפך, כי רחל נותנת ללאה בדרך הלואה והשאלה את הגוף והכלים שלה להגדילה, ואז הכל נקרא פרצוף לאה, והנה קודם חצות לילה נכנסין נה"י דאימא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור, והם נכנסין מעט מעט והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש, כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל ונגמר הכל להעשות פרצוף אחד, והכל נקרא על שם לאה, ובחצות לילה חוזרת לאה פב"פ, והנה היא ארוכה בכל שיעור קומת ז"א על ידי מה שלוקחת בהלואה מרחל הנז' ואז מזדווגת עם יעקב וכו' עכ"ד ע"ש, וכן הענין כאן, כיון שהמאציל העליון רצה להשלים את לאה בי"ס גמורות, על כן רצה שתתארך ותהיה בכל קומת ז"א גם כנגד נה"י שתקח מקום רחל ג"כ, ומאחר שרצה לעשית כן בפרצוף המוחין בתמידות ולא לעתים ולפרקים, א"כ בהכרח שהיתה מתבטלת רחל התחתונה בפרצוף המוחין, וענין הביטול הזה הוא שהיה נכלל כאן פרצוף רחל בפרצוף לאה, ולהיות שהיה רוצה שיהיה כאן דבר זה בתמידות, לכן התכללות זה נקרא ביטול ברחל ובנין חדש בלאה:

169

ק״עוהנה מרע"ה לא רצה בכך והטעם מפני שהיו כל ישראל הנכנסין לארץ ישראל אחוזים ברחל, ואם היה נעשה כך בפרצוף המוחין בתמידות היו כולם מתבטלים ומתים ולא היו נכנסין לארץ ישראל, וכמ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער ל"ב פרק ג' שכל אותם שנכנסו לארץ ישראל הם היו אחוזים ברחל, ואותם שמתו במדבר לא היו אחוזים בה, ולכך לא נכנסו ע"ש, ואם תאמר א"כ איך היתה מתקיימת הבטחתו יתברך לאבות במתנות הארץ מאחר שגם אותם יוצאי מצרים לא היו נכנסין לארץ ישראל, הנה י"ל כי היתה מתקיימת הבטחתו יתברך במתנת הארץ בזרעו של משה כי עתה אחר שהיתה נגדלת לאה וחוזרת פב"פ עם ז"א בתמידות אז ארץ ישראל היתה מתעלית להיות מבחינת לאה זו, ואז זרעו של מרע"ה שהיו באים מבחינת לאה זו הגדולה המעולית הם היו נכנסים לארץ ישראל, ומרע"ה ברוב אהבתו בישראל לא רצה בכך, ונשאר קיומה של רחל בפרצוף המוחין, וממילא נתקיימו כל אותם הבאים לארץ ישראל שהם אחוזים בה:

170

קע״אוצריך אתה לדעת דמאחר שלא החזיר את לאה פב"פ אע"פ שתיקנה בי"ם גמורות אין זה תיקון גמור ובנין חדש, ולכן לא נתבטל מציאות רחל בזה, כיון שלא חזרה לאה בי"ס גמורות פב"פ בתמידות כיון דעתה הזווגים נעשים בפרצוף המוחין פעמים בלאה פעמים ברחל כפי העתים וכנז' בשער הכונות בדרושי הלילה שבעת שיהיה הזווג ברחל תחזור היא פב"פ ולוקחת בהשאלה והלואה את הגוף והכלים של לאה כדי שתתארך, וגם לאה בזמן שהזווג הוא בה ג"כ תצטרך לקחת בהלואה והשאלה את הגוף והכלים דרחל, יען כי אע"פ שנתקנה בי"ס עכ"ז כיון שלא החזירה פב"פ באורך כל פרצוף ז"א עד סיום הנה"י שלו אז כשתחזור פב"פ בעת הזווג מוכרח שתקח בהשאלה והלואה מרחל, והבן זה מאד:

171

קע״בודע כי מה שרצה המאציל יתברך לעשות התיקון הזה בלאה ולא ברחל, כי הלא גם ברחל אפשר לעשות כן, שהוא ענין התכללות כאשר בארנו, ואין מעצור לה', והיינו כי רצה לעשות תיקון זה ע"י כח מעשה התחתונים, ולא היה כח בתחתונים מספיק לזה, כי אם כח זכות מרע"ה והוא היה בסוד לאה, ולכן אם היה מסכים לדבר היה מתעורר כח זכות מעשיו ותפלתו לעשות תיקון זה על ידו, והנה באמת הכל גלוי וידוע לפני השי"ת שמרע"ה לא ירצה באופן זה מרוב אהבתו בישראל, ולכך א"ל תחלה לעשות כן כדי שהוא ילמד זכות ולא ירצה בכך, ויעשה הקב"ה כדבריו ויזכה בשכר גדול ממילא:

172

קע״גהראת לדעת כי ענין הביטול הזה שכתב רבינו זלה"ה אינו ביטול ממש למציאות רחל ח"ו, אלא הוא ענין התכללות כאשר כתבתי, ולהיות שדבר זה היה נעשה בתמידות, קרי ליה ביטול, אבל באמת מציאות רחל עודנה קיימת, ורק שהיא נכללת בלאה, וכל זה היה בפרצוף המוחין ששם דוקא גורמין העונות חסרון ושינוי והסתלקות, משא"כ בפרצוף העקרי דז"א, דרוח ונפש אין נעשה שינוי ע"י העונות, ולכך שם היה נשאר הענין הזה דלאה ורחל כמנהגו.

173

קע״דואשר שאלת מי היה המדבר דברים אלו עם מרע"ה, דע כי המדבר הוא המאציל העליון המתפשט באורות הספירות והוא המסתתר ומתלבש בז"א דאצילות בהתלבשות כל הפרצופים, שכולם נכללים בשם ההוי"ה, וכמ"ש רבינו זלה"ה במ"א וז"ל, כללו של דבר ישים האדם שם ההוי"ה נגד עיניו כמ"ש, שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בו נכלל הבל אור המאציל והנאצלים כולא חד עכ"ל. והנה בודאי שכל התורה והמצות הם מן המאציל א"ס ב"ה, אלא שכל הדברים והצוויים הם יוצאים ומתגלים מן ז"א דאצילות שהוא הנקרא בשם הוי"ה בסתם כנודע:

174

קע״הוכתב הרב מקדש מלך ז"ל בספר בראשית על דף ט"ז ע"ב, בענין ויאמר הנזכר במעשה בראשית וז"ל, חילא דאתרם וכו', פירוש אע"פ שויאמר הוא אבא אומר לאימא הכל הוא מכח א"ס, אשר ממנו נברא הכל עד שנתפשט אותו הכח ברזא דמחשבה שהוא אבא, ואז נתעורר אבא בכח א"ס אשר בקרבו ואמר לאימא, וכאלו אמר הכתוב ויאמר א"ס, שהוא העיקר עכ"ל.

175

קע״וובכתבי רבינו מהרח"ו ז"ל על ההגדה בפסקא של מצה זו וכו' שאמרו עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד, מצאתי כתוב וז"ל כאן ביצ"מ שהיו ישראל טבועים במ"ט שערי טומאה ודאי שהיה צריך כח גדול כדי להוציאם ממצרים, ולא היה מספיק גלוי שכינה בלבד, ואף אם יאירו בה האורות של התפארת לא היה מספיק להוציאם ממצרים, ולכן מה עשה המאציל נתלבש כמלך שהוא א"א, גם נתלבש במלכי שהם או"א, גם נתלבש במלכים שהם ששה קצוות של התפארת, ומלת הקב"ה הוא המאציל הנז' אשר נתלבת, וכל האורות הנז' נתלבשו בשכינה בשעה שנגלית במצרים, ובזה הכח יכלה להוציא את ישראל ממצרים, וזה הוא אומרו עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה עכ"ל, ודי בזה שכתבתי לך ואין לי פנאי להרחיב הדברים יותר, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

176

קע״זשאלה. ילמדנו רבינו קו היושר היכן הוא עומד בעוה"ז התחתון והיכן מגיע, גם איך עומדים העולמות העיגולים והיושר מתחלה וע"ס בכל העולמות אבי"ע, ואיך הוא סדר עמידתן במחצב הספירות ומחצב הנשמות ומחצב המלאכים:

177

קע״חעוד ילמדנו רבינו על שתי קושית שכתב רבינו הרש"ש ז"ל בריש ספרו אמת ושלום בהגהות ספר עץ חיים בשער א' שהניח שתיהם בצ"ע, אם נמצא להם פתרי הן בדברי הרש"ש ז"ל הן בספרי המקובלים אחרים:

178

קע״טגם עוד על דברים שנראין סותרין זא"ז שבמקום א', נראה מדברי רבינו ז"ל שיש בירורים למחצב הספירות, ובמקום א' משמע דאין בירורים אלא רק למחצב הנשמות בלבד. על הכל יודענו בהרחבה, ושכמ"ה:

179

ק״פתשובה. על שאלתכם הראשונה נמצא כתוב בספר עץ חיים דפוס ירושלים, בספר נהר שלום הנדפס שם הגה"ה א', וכתוב עלה שהיא מתורתו של רבינו הרש"ש ע"פ עדותו של הרב החסיד מהר"ר רפאל ידידיה אבואלעפייא וז"ל, ובנקודת המרכז דגן עדן עומד עץ החיים כמש"ה ועץ החיים בתוך הגן, ובתוכו מלובש קו היושר דכל העולמות יורד ונוקב ומתפשט עד קרקעות עיגולי הפנימי דעיגולי עתיק, מצד מחציתם התחתון המתעגלים תחת כל מעשה בראשית, וסביבות עץ החיים הוא העדן וסביביו הוא הוא הגן, וכל זה הוא שיעור נקודת המרכז דכל העולם בכללו, ושם היום והלילה שוים בקיץ ובחורף, כמש"ה ויהי ערב ויהי בקר וכו' ע"ש:

180

קפ״אואשר בקשת להבין ולהסביר לך איך עומדים עולמות העיגולים והיושר, ואיך המה במחצב הספירות ומחצב הנשמות ומחצב המלאכים, תשובה, אין אני יודע כלום בדבר זה ואפילו אם היתי יודע א"א להסביר ולפרש דברים במכתב אלא במסורת מפה לפה, ואביא לך דבר אחד לדוגמא, והוא מ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער דרושי אבי"ע פ"ב ופ"ג, וז"ל בענין י"ס דעיגולים במה יוכר בחי' גובה אבא על אימא, וכן שאר הבחינות וכו', גם ידעת ענין פתחים ושערי רקיעים שדרך שם עולין ויורדים מלאכים ונשמות, ובזה תבין איך עולין ונכללים נוקבא בז"א ובריאה באצילות אם העיגולים מפסקין, אלא יובן עם הנזכר דיש חלל ופתח פתוח, ודרך פתחים וחלונות ההם עולין בחי' היושר של כל העולמות, גם בזה תבין ענין מעמד הקליפות, דמאחר דהעיגולים ואורות מקיפים הם סובבים משני קצוות הראש של עולם ההוא, ח"כ איך הקליפות עומדים ומתלבשים יחד זו בזו, ובזה אתי שפיר ע"ש, והנה אם איש חכם אתה תרגיש כמה וכמה שאלות וספיקית וחקירות נופלים בדברים אלו שגילה אותם רבינו ז"ל בתירוץ הקושיא והסברת הדברים, ונמצא שלא ידענו כלום מדברים אלו, ועכ"ז נכתבו כי סמך הרב על המסורת שצריך למסיר זה לזה מפה לאוזן, הרי ידעת שא"א להבין דברים אלו מתוך ספרי דבי רב רבינו הגדול זלה"ה, ועל כן אנא עגיא מה אשיב לך ומה אסביר לך על דברים אשר בקשת ושאלת:

181

קפ״בואמרתי משל על הלומד דברים אלו מפי ספרים למה"ד לאדם שהיה סגי נהור מבטן אמו ואומרים לו בא עמנו לחצר בית המלך והולך עמהם, וכשנכנס לחצר א"ל עתה נכנסת בחצר החיצונה, וכשנכנס לחצר הפנימית א"ל עתה נכנסת לחצר הפנימית, וכו"כ בתים יש בו, וכו"כ חדרים יש בו, וכו"כ אכסדרות יש בו, וכו"כ עליות יש בו, וכו"כ מגדלים יש בו, וכו"כ חלונות פתוחים בו, וכו"כ שערים יש בו, וכו"כ גנות יש בו, וכו"כ אילנות ומיני ורדים יש בו, והוא נכנס ויוצא עמהם בכולם ובאמת אינו יודע מהו חצר חיצונה ומהו חצר פנימית ומהו ציור שלהם ותכונתם, ומהו בית ומהו חדר, ומהו אכסדרה ומהו עליה ומהו מגדל, ואיך נבדלים זה מזה ואיך נכנסים מזה לזה, ומהו חלון, ומהו שער, ומהו צורת הכותל, ואיך נכנסים בפתח ואיך נכנסים בכותל, ומהו תקרה ומהו גג, ואיך הוא צורת האלנית וצורת ירקית וצורת ורדים, ואיך נכנסים ויוצאין ועולין ויורדין מזה לזה, ומהו הרקיע החופף עליהם, ומהו השמש והירח שזורחים עליהם, וכן כיוצא בזה. וכן הענין כאן אע"פ שביאר לנו רבינו דרושים הרבה ביושר ועיגולים ובמעמד הפרצופים ובמחצב הספירות ובמחלב הנשמות, אין אנו יודעין איך הם עומדים ואיך הם מלבשים זה לזה, ואיך עילין מזה לזה ואיך נכללים זה בזה, ואיך מאירים זה לזה ואיך מעמדם ומצבם ותכונתם:

182

קפ״גומי לנו גדול מרבינו הרש"ש ז"ל, בא וראה מ"ש בהגהותיו על עץ חיים שער ל"ז פ"ב, על מ"ש רבינו ז"ל בענין עמידת פני פרצופי או"א וז"א בהיותן מלבושים את א"א וכו' שהרש"ש ז"ל נתקשה בזה, וכתב מה שכתב, ובסוף דבריו כתב וז"ל, וה' יכפר בעדי כי דברים אלי אינם כפשוטן, אלא שדברתי בלשון שנשתמש בו הרב, אבל אמיתות עניינים אלו ידעת דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואם היה אפשר להבין האמיתות לא היה מקום להקשות עכ"ל. ועוד תראה לרבינו הרש"ש ז"ל בהקדמת רחובות הנהר, בענין העליות של הפרצופים העליו' וכו' וז"ל, אמנם צריך להבין ענין עליות אלו, לפי משמעות פשט הדברים, אע"פ שאינם כפשוטם שיש בהם סודות נעלמים, הנה מתוך פשטם אפשר להבין מעט מסודם, אע"פ שאין לסודם דוגמה עם הפשט כי הם סודות נעלמים, עמוק עמוק לית מחשבה תופסת בהם כ"ש דבור, אלא שדברה תורה כלשון בני אדם, וכנז' בסוף הקדמה הראשונה משער ההקדמות וז"ל, ואמנם דבר גלוי כי אין למעלה גוף ולא כח בגוף חלילה, וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך ח"ו, אמנם לשכך את האוזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים בשכל האנושי וכו' עכ"ל:

183

קפ״דקנצי למילין, דברים אלו א"א להבין אותם אפילו במקצת מתוך הספר, אלא צריך ללמוד מ"ש בספר על ידי חכם ורב, וכמ"ש המשורר בקערת כסף, עשה לך רב ואל תבטח בספרא, אך אם גם הרב שלך כל בטחונו בספרא מה תועלת יש לך בו, מיהו אם חכם ונבון ושכלו ישר ואמיתי בחכמת הפשט, ודאי יוכל להשיג מספרי הקודש דברי אמת שיהיו אצלו ברורים ומפורשים יותר, אע"פ שא"א להבינם על בוריין בלתי קבלה מפה לאזן, עכ"ז הוא ישר ונאמן לאחוז בידו כלל גדול שיש לנו בחכמת האמת, שכל הדברים הנזכרים בחכמה זו אין הדברים כפשוטן, וכל מה שגילה רבינו האר"י זלה"ה לא גילה מכל דבר ודבר אלא קצת מן המקצת מכל דבר ודבר, וכאשר אזהרה זו שמענו בריא מפיו של רבינו הגדול ונכתבה בביאור אדרא רבא על דף קכ"ח וז"ל, השמר בנפשך מאד מאד אל יעלה בדעתך שהדברים כפשטן כמה שאמרו רז"ל שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי חלילה להאמין דברים כפשוטן, וכו' ע"ש, והנה שם ביאר הסוד הזה מה עניינו, וגם הביאור הזה שביאר בד"ז, אין אנחנו יכולין לעמוד על אמיתת הענין ולהבינו, כי א"א לנו לצייר ד"ז בשכלינו ורק אנחנו לומדים הדברים כמו חלום, ומזה תקיש לכמה עניינים, ואין פנאי להאריך כאן בזה יותר:

184

קפ״הואשר בקשת ממני אם יש תירוץ לשתי קושיות שנתקשה בהם רבינו הרש"ש ז"ל בריש ספרו אמת ושלום בהגהות עץ חיים שער א'. תשובה, אין לי מה להשיב בד"ז ואין לי עסק בנסתרות ומה תשאל ממני, אמנם נמצא אתי מכתב א' שכתב לי הרב החסיד מהר"ר ידידיה אבו אלעאפיה ז"ל קודם שנת כת"ר, ואעתיק אותו כאן וז"ל, על השתי קושיות של מורינו הרב ש"ש זיע"א בתחלת ספרו נהר שלום כבר ידוע ומפורסם שרוב קושיות הצ"ע שכתב והקשה מוה"ר אשר הניחם בצ"ע אינן אלא לכאורה והמה הכרחיות כדי לבא אל הכונה אל מה שכתב וסידר בהקדמתו רחובות הנהר, והקדמתו השניה אשר בספר נהר שלום, ומי שבקי ולומד בהתמדה ושקידה ועיון רב בעיניו יראה כי הקשיות הללו אינן אלא הכרח גדול על מ"ש בהקדמתו דף ק"ו ע"א, ועיין למודי הרב דברי שלום ז"ל בדף למ"ד ע"א וז"ל, על קישיא הראשונה אפשר שנתעגלו בין המקיף להיושר של הפרצוף העליון מן הצדדים ולא מתחת הרגלים ונשארו ממילא בקיע וכו', יע"ש, וכ"כ תירץ ג"כ הרב תורת חכם בדף ע"ג יע"ש, ועל הצ"ע השני כתב עוד הרב דברי שלום שם עיין שער ההקדמות דרוש א"ק דף ל"ה שהקשה מהרח"ו זלה"ה וז"ל, והוא אחר שהביא התלבשות העולמות זב"ז כתב וז"ל אמנם כפי מ"ש למעלה בזה הדרוש ובכ"מ, כי בי"ע הם למטה מאצילות במקום שנמשכו פ"ת דנו"ה דע"י בסוד שני דדים אינו כפי מה שנתבאר כאן וצ"ע עכ"ל הרב דב"ש, ולענ"ד רציתי לעמוד בזה דהרב ש"ש כל רז לא אניס ליה, וכבר ראה הצ"ע של שער הקדמות, ואין תימה מה שלא הביא לשונו, דהתכלית הוא שבא הרב לתי', והוא שכתב בהעלם גדול ואי אתמר לא אתמר אלא בבחי' פרטי הפרצוף דעולם, ולא בבחינת כללותו ע"כ, וצריך לבאר דבריו אלו, ובתחלה צריך שתלמוד מ"ש רבינו בשער ההקדמות דרושי א"ק דף כ"ה בד"ה ונבאר, והיבא ג"כ קצת במבו"ש דף ח' יעוש"ב קחנו משם. עוד נקדים מ"ש רבינו בשער השמות רפ"א ובשער מ' פ"ב, והביאו ג"כ הרב ש"ש בספר נהר שלום דף ל"ב, כי בחינת אצילות דאצילות החתימו חותמם בבי"ע אורות מאירות וכלים מכלים, והם אלקות גמור, והם נקראים אבי"ע דאצילות, ומ"ש דאבי"ע הם בארבע בתים זע"ז הוא בבחינת אבי"ע דבי"ע התחתונים העומדים תחת אבי"ע דאצילות הנז"ל, וכ"כ בס' תורת חכם רע"ב רע"א וז"ל, הצריך לעניינינו בקיצור, דמ"ש הרב ז"ל שעיגולי הבריאה הם כך, עגולי האצילות הם בעגולי הבריאה דאצילות, וכן עגולי היצירה דאצילות בתוך עגולי הבריאה דאצילית, אבל עגולי אבי"ע דבי"ע הם תחת העיגולים דאבי"ע דאצילות, ויצאו מתוכם העגולים דאבי"ע דאצילות, וכן עגולי דאבי"ע דיצירה תחת העגולים דאבי"ע דבי"ע וכו', ובזה מתיישב הכל עכ"ל:

185

קפ״וועתה נבאר מושבם ומעמדם דבי"ע אל התחתונים לפי הנז' בשער ההקדמות שם, והוא, דע דבי"ע אלו הם עומדים בעובי עגולי א"א דא"ק מצד מטה, וחיצוניות נה"י דא"ק שהם בי"ע דאצילות דא"ק, אחר שנרשום עולם הנקודים הם עלו למעלה אחורי אבי"ע דאצילות אשר היו נקראים קודם התיקון בשם עולם הנקודים, נמצא דאבי"ע דאצילות דא"ק בפנימיות היושר דא"ק, אלא שהם באחוריים של הנקודים מצד אחור, ובי"ע התחתונים דא"ק הם בעובי עגולי ע"י מצד מטה, ועיין עוד בשער ההקדמות לקמן בד"ה ועתה נשאר לי וכו', באופן דא"ק יש בו אבי"ע דאצילות שבו ובי"ע התחתונים שבו, וכן עולם הנקודים עד"ז אבי"ע דאצילות ובי"ע התחתונים שבו, וסדר מושבם היה ע"ד הנז"ל וכל זה מבואר בס' תורת חכם דף קמ"ט ע"ב יע"ש היטב, ועיין עוד שם דף קנ"א סע"ב, ועיין בהקדמת רחובות הנהר להרב ש"ש ז"ל דף ק"ו ע"א, ועיין בס' מקום בינה דף ק', עכ"ל הרב החסיד מהר"ר ידידיה זצ"ל, אשר כתב לי במכתבו מקודם זמן ש' כת"ר, ואנא עבדא אין לי עסק בנסתרות כדי שאדבר משלי בדברים אלו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

186

קפ״זואשר שאלת, במקום א' נראה מדברי רבינו ז"ל שיש בירורים למחצב הספירות, ובמקום א' משמע דאין בירורים אלא למחצב הנשמות בלבד, הקשית לשאול שאלות על דברים נסתרים כאלה מאיש כמוני, שאינני מקובל ואין לי עסק בנסתרות. והנני מזהירך מכאן ולהבא בזה, אך כיון שכבר כתבת ושאלת לפי תומך, אעתיק לך מה שמצוי אצלי בענין זה מכתיבת יד הרב החסיד מהר"א מני זלה"ה וז"ל, במקום אחד אומר הרב שיש בירורים ועליה אף למחצב הספירות, ובמ"א אומר שאין בירורים כ"א למחצב הנשמות, אך נראה כי בכאן כיוון מוה"ר ז"ל (הרש"ש) להתיר ספק זה, כי זו האבי"ע דאצילות אין בו שום חסרון כלל, וזה נקרא מחצב הספירות שכתב הרב ז"ל בשער קדושה שנאמר בו אם צדקת מה תתן לו וכו', אבל באבי"ע דבי"ע הכולל והאצילות שבו נקרא ג"כ בשם מחצב הנשמות של זה אבי"ע לשניהם צריכין תיקון, בין מחצב הספירות ובין מחצב הנשמות של זה אבי"ע הכולל, כנז' בתורת חכם דף ע"ג ע"א ודף פ"א ע"א ודף קנ"ח סוף ע"ב. ועיין דברו שלום דף ט' ע"ד סי' כ"ח, שלפקד"ן שגם הוא אזיל בשיטה זו, וא"ת א"כ רבינו הרש"ש זיע"א בנה"ש דף צ' ע"א ודף ק"ג ע"א ובהגהותיו על ע"ח שער י"ז שער ז"א פ"ב כשנתקשה בזה הקושיא ויישב, כאן קודם החטא דאדה"ר, כאן לאחר החטא, למה לא ישב כן, אלא ודאי שאין ש"ר המסכים על זה, לזאת אפשר שלא רצה לגלות זה, וכמ"ש הרב ת"ח ז"ל דף קנ"ח סוף ע"ב יעו"ש. והיותר נראה שהטעם שלא ישב כן הוא, לפי דס"ל לרבינו הרש"ש זיע"א כמ"ש הרב ת"ח דף פ"א ע"א שמחצב הספירות האמיתי, מעיקרא לא היה בו שבירה ולא שייך בו תיקון, א"כ פשטות דברי רבינו ז"ל שאמר שנתקן, אינו מתיישב בזה, ולכן ישב שאפילו כפי פשטות הדברים דמיירי במחצב הנשמות, וקארי להאצילות שלו מחצב הספירות, לאו קושיא, שזה קודם החטא וכו', והכונה דאצילות דמחצב הנשמות קודם החטא נתקן לגמרי, ולא נשאר אלא בי"ע דמחצב הנשמות שנקרא מחצב הנשמות, אמנם אחר החטא שהפיל כל המ"ן דאצילות דמחצב הנשמות שנקרא מחצב הספירות, א"כ צריך בירור ותיקון גם למחצב הספירות, כלומר לאצילות דמחצב הנשמות, ועיין ת"ח דף ז' ע"ב שיטה ד' דפירוש כונת רבינו הרש"ש זיע"א, לפי שכל הנתקן נקרא מחצב הספירות, ולפק"ד אינו צריך שהאמת הוא האצילות של מחצב הנשמות נקרא מחצב הספירות לפי שהוא ממוצע בין זה לזה, ונכלל במחצב הספירות, ואין צריך לפרש בשביל שנתקן נקרא מחצב הספירות, (ומה שהוצרך ת"ח לומר שכל הנתקן נקרא מחצב הספירות לפי שעדיין לא נחת לחלק במחצב הנשמות כמו שכתב בדף ע"ג ואה"ן אחר שחילק נוכל ליישב כן):

187

קפ״חומ"מ גם ת"ח בדף ז' ע"ב הנז' מיירי על אצילות דמחצב הנשמות ולא על מחצב הספירות האמיתי, ולפקד"ן להביא קצת ראיה מדברי עולת תמיד דף ה' ע"ב שכתב שמועה זו, שגם במחצב הספירות צריכין תיקון, וכתב שמשם יסודם של נשמות יעו"ש, ולפ"ז דאיירי באצילות דמחצב הנשמות אתי שפיר דקרי ליה יסודם של נשמות, אבל אם הוא מיירי על מחצב הספירות האמיתי, תיבת יסודם לא אתי כל כך שפיר, ולפ"ז א"כ מ"ש הרב ת"ח דף ט"ו ע"ב שכל העולמות בבחינת אב"א ולא נתקנו, איירי על אצילות דמחצב הנשמות, שאצילות האמיתי מעיקרא לא היה בו שבירה וכנז' בדף פ"א הנז' ולא שייך בו בחינת אב"א:

188

קפ״טאמנם עיין ת"ח דף ע"ג ע"ב שיטה א', דלפי הנז' שם אפשר דגם הוא בבחי' אב"א, וע"י נמשך לו בחי' פב"פ, ונקרא תוספת אור דוקא ולא תיקון ח"ו וח"ש את"מ והיעב"ת, ועיין יפה שעה בהגהותיו על שער הנסירה פ"ב דף צ"ב ע"ב, ובהגהותיו על שער מ"ר ומ"ד דף קכ"ג שישב שאפילו במקום שכתב שמחצב הספירות נתקן, ר"ל מה שהיה ראוי להתתקן באותה שעה ולא כולו, ולפק"ד לשון שער הקדושה שהזכיר רבינו הרש"ש זיע"א שכתב דאין עוד בירור אלא למחצב הנשמות, אינו סובל דוחק זה והיבע"ת, ועיין ת"ח דף ק"י ע"א, וצריך להתיישב בדבריו עכ"ל הרב החסיד מהר"א מני זלה"ה הכתוב אצלי, וכבר הגדתי לך שאין לי עסק בנסתרות ואינני כדאי לזה, על כן לא הבאתי לך משלי כלום בזה, ואתה תבחר ותקרב והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

189

ק״צשאלה. יודיענו מורינו מה שנתקשה לי מאד בלשון אדרא רבא דאמר רשב"י ע"ה בזה"ל, ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע ולא אסתכל הה"ד ומשה לא ידע כי קרן עיר פניו, ותמיהא לי מלתא, א"כ היה רשב"י גדול ממרע"ה, דהוא ידע ומרע"ה לא ידע, ואם נאמר ידיעה זו אינה תלויה במעלה, א"כ למה אמר רשב"י דבר זה עתה, אם להודיע שיש לו יתרון על מרע"ה ובאמת ד"ז אין הדעת סובלו, דמי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה:

190

קצ״אועוד קושיא עומדת לנגדינו בלשין אדרא רבא, שהוא בסוף האדרא שאמר בזה"ל, בעא עתיקא קדישא למחזי אי אתבסמו דינין ואתדבקו תרין אלין דא בדא, ולשון בעא למחזי נראה ח"ו שהיה מסתפק ולא ידע ח"ו מעיקרא ברירו דמלתא דא, וזה ודאי א"א לומר כן:

191

קצ״בעוד נתקשה לנו לשון אדרא זוטא בריש אד"ז דאמר בזה"ל, ואי תימא מאן עתיקא קדישא, תא חזי לעילא לעילא וכו', ואיך יתכן להיות עד יום פטירתו של רשב"י לא נודע להחברים מאן עתיקא קדישא שבא עתה לפרש להם, והלא שם עתיקא קדישא נזכר בזוה"ק ובתיקונים כמה פעמים, ובפרט באדרא רבא, והנה אנחנו אנשים חכמים פשוטים, ואין אנחנו מקובלים, ונתקשינו בשלשה דברים הנז"ל בלמודינו אדרא רבא ואד"ז בחבורה, כן יניח לנו דעתינו בדברים אלו ושכמ"ה:

192

קצ״גתשובה. אין כונת רשב"י ע"ה להתפאר ח"ו בזה להודיע שיש לו יתרון על מרע"ה דהוא ידע ומרע"ה לא ידע, דבאמת אין מזה הידיעה הוכחה לענין יתרון ומעלה, יען דבאמת תשאל לעצמך אמאי כל ישראל ראו כי קרן עור פני משה, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, וכי המון העם יהיו עדיפי מיניה ח"ו, אלא הטעם בזה הוא ידוע ופשוט, כי השי"ת העלים מעיני מרע"ה אור הזורח על פניו, כדי שלא יהיה הוא עצמו נהנה מן כבודו באור הזורח על פניו תמיד בימים ובלילות, ושיהיה שמח בכבודו בעוה"ז, אך לישראל נתן להם כח לראות את האור הזורח על פניו בשביל כבודו, שידעו כמה הוא כבודו של מרע"ה, על כן התעלמות האור הזה מעיניו של מרע"ה אין זה חסרון ח"ו למרע"ה, דהא אם היה מרע"ה רואה אור עצמו אין הוכחה של מעלה בראיה זו, כיון דכל ישראל רואין, ומאי רבותא איכא למרע"ה אם היה גם הוא רואה בשלו, אלא נעלם ראיית האור ממנו משום הך טעמא דכתיבנא דאין מן הראוי שיהיה נהנה מאור כבוד עצמו בראייתו אותו בתמידות בעידו בעוה"ז, דשמחתו בראייה זו היתה נחשב לו בכלל שכר עוה"ב:

193

קצ״דאך כאן בא רשב"י ע"ה להוכיח לחברים שיהיה לבם בטוח שהקב"ה יש לו רצון באותה אדרא, ומסכים הוא יתברך בכל הסודות האמורים שם, והוא כי השי"ת הזריח על פניו של רשב"י אור שמש שעתיד לזרוח לעתיד, וכמ"ש דאנא חמינא אנפאי נהרין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסותא לעלמא, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וזה האור לחוד, ואור של עור פני מרע"ה לחוד, כי זה הוא אור חדוש, שהוא אור שמש צדקה שזרח על פני רשב"י באותה אדרא דוקא לפי שעה, ולא היה בתמידות כמו אור של מרע"ה, אלא רק זרח באותה אדרא להיות סימן שהקב"ה מסכים באותם הסודות וגלויים, וכיוצא בזה מצינו במדרש רז"ל גבי עיבור השנה, שבעת שמעברים השנה נכנסים הנשיאו אב"ד, ועוד חכמים המזומנים לכך לבהמ"ד, ונושאין ונותנין בדבר הלכה בבהמ"ד, ואחר שיסכימו לעבר, רואין אור יורד מלמעלה וזורח בבהמ"ד, ואז ידעו שהקב"ה הסכים בעיבור השנה, הה"ד אuר זרוח לישרים וכו', ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ותגזר אימר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, כלומר תגזור אומר למטה בעיבור השנה, ויקם לך למעלה, על ידי שתראה על דרכיך נגה אור:

194

קצ״העל כן גם כאן באדרא, נתן להם הקב"ה סימן שהוא יתברך מסכים באותם הסודות שאומרים ומגלים, לכך הזריח על פניו של רשב"י אור יקר של שמש צדקה, וזריחת אור שמש זה היה לפי שעה באותה אדרא ריקא, כי הוא זרח לסימן בעבור אותה אדרא, אך מפני שאותו האור שזרח על פניו של רשב"י ע"ה היה אור יקר ונשגב מאד, שהוא מן המזומן לעת"ל דוקא, לא רצה השי"ת שיראו את האור הזה כל החברים שהיו באותה אדרא, אלא רק לרשב"י עצמו נתן לו כח ויכולת לראות את האור הזורח על פניו כדי שיתאמת אצלו ואצל החברים, שדבר זה הוא נעשה לסימן, ושיהיה לבם בטוח שהקב"ה מסכים עמהם באדרא זו:

195

קצ״וועל זה בא רשב"י ע"ה להגיד לחבירים מזריחת אור השמש אשר ראה זורח על פניו, והם לא ראו, ואמר הסימן שהקב"ה מסכים עמנו הוא ממה דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא לעלמא, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי וכו' שהוא אור נשגב ויקר שלא שזפתו עדיין עין בעולם, וכל זה נעשה עתה, ודאי הוא לסימן שהקב"ה מסכים עמנו כדרך שנעשה בעבור השנה סימן בזריחת אור. ועוד יש טעם שזה הזריחה של אור השמש שנעשה על פניו הוא נעשה לסימן על הסכמתו של הקב"ה, ולא תאמרו שמא לכבודי נזדמן כך לז"א מלתא בטעמא דאנא ידענא דאנפאי נהירין, ומשה לא ידע ולא אסתכל, כלומר לא ידע בזריחת אור פניו קודם שידעו ישראל, ולא אסתכל אחר שראו וידעו ישראל, והיינו טעמא שישראל ראו וידעו והוא לא ראה ולא ידע, היינו מפני דכיון דזה האור נעשה לכבודו אין מן הראוי שהוא יראה ויהנה מכבוד עצמו בעוה"ז, וא"כ גם כאן אם זה האור זרח לכבודי דוקא, ולאו משום סימן מורה על הסכמת הקב"ה, אין מן הראוי שאהיה רואהו אני ונהנה מכבוד עצמי בעודי חי בעוה"ז, ולכן כיון דאנא לבדי ידענא דאנפאי נהירין, ש"מ לאו בעבור כבודי זרח האור הזה, אלא זרח בעבור שיהיה סימן שהקב"ה מסכים באדרא זו ובסודות שאני ואתם אומרים ומגלים אותם, ועוד יש לנו הוכחה שאנחנו מגלים סודות אמתיים, והקב"ה חפץ בנו ובדברינו, דהא אנא חמי בעיני תליסר מכילן גליפין קמאי וכו', שההבל והדבור היוצא מפינו נעשה אורות, ואני ראה האורות בעיני:

196

קצ״זומ"ש רשב"י בתחלת דבריו, דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא דסיני, פירש רבינו האר"י זלה"ה בביאור האדרא, שזכה למדרגה שזכה מרע"ה בלוחות שניות ע"ש, הנה אין זה נוגע למ"ש חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין לאפקא באסוותא לעלמא וכו' כי זה הוא אור לחודיה ואינו בא מכח אותה המדרגה שזכה אליה כאשר זכה מרע"ה בלוחות שניות, ודברים אלו הם הודעה בפ"ע שהיה מודיע לחבירים ע"פ מה שבארנו בס"ד:

197

קצ״חואשר שאלת על מ"ש באדרא, בעא עתיקא קדישא למחזי אי אתבסמו דינין, אין הכונה של למחזי קאי על ע"ק שהוא רוצה לראות, אלא הכונה של למחזי הוא להראות לאחרים שהם הפרצופים, וב"ד של מעלה שיש בעולמות, שהם ידעו ויכירו הדבר הזה, והוא ע"ד מ"ש רז"ל בפ' כי תשא, מכאן לידע הנותרים, וכמ"ש רש"י ז"ל, ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פ' כי תשא הכונה כדי שהנותרים ידעו כמה נשארו, וידיעה זו לצורך הנותרים, אבל הוא יתברך יודע כמה הם בלא מנין, וכן כאן למחזי ר"ל להראות לב"ד של מעלה אי אתבסמו דינין ואתדבקו תרין אלון דא בדא:

198

קצ״טואשר שאלת על מ"ש באדר"ז, ואי תימא מאן עתיקא קדושא וכו', הכונה כי ידוע דא"ס נקרא עתיקא קדישא, גם עתיק יומין נקרא בשם ע"ק, וגם א"א נקרא ע"ק, ולזה אמר רשב"י כאן וכי תימא ותשאל על מה שאני מזכיר עתה עתיקא קדישא, באיזה בחינה אני מדבר ולמי אני קורא עתיקא קדישא בדרוש זה שאני דורש עתה. וזה פשוט וברור, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

199

שו"ת רב פעלים, חלק ב, סוד ישריםResponsa Rav Pealim, Volume II, Sod Yesharim

Welcome to Sefastia