שו"ת רב פעלים, חלק ד, אורח חייםResponsa Rav Pealim, Volume IV, Orach Chayim

א׳שאלה מי שלא ישן בתחילת הלילה והגיע חצות והוא לא ישן עדיין ורוצה לומר תיקון חצות וללמוד עוד מעט וישן עד אור הבוקר. אם יברך ברכות השחר קידם תיקון חצות אחר חצות או טוב להניח ברכות השחר כולם עד שיקום ממטתו באור הבוקר והנה שמענו שאתם נוהנים כן בליל הו"ר וליל שבועות וכל לילה שעושים בה תיקון כרת לברך ברכות השחר, אחר חצות חוץ מברכת התורה ורצינו לידע אם זה המנהג שייך גם במי שירצה לישן אחר חצות או לאו יורני ושכמ"ה:

ב׳תשובה מנהגנו זה הוא ע"פ סברת רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שהביא הרב שלמי צבור דף מ"ו ע"ג וע"ד שהקפיד מאד להזהר לומר ברכות השחר בחצות לילה כדי להחזיר המוחין שנסתלקו קודם חצות שע"י ברכות של שחר חוזרין המוחין ההם דאחור ופנים להתפשט בז"א הכולל דמדת היום וכדי להמשיך השפע והמוחין לפרצופים העליונים ולבטל מהם אחיזת הקליפות שנתאחזו בהם קודם חצות כנודע וכדי לברר הבירורים המתיחסים לכל ברכה וברכה ואם לא יאמר אותם כולם בקומו בחצות מונע המשכת השפע והמוחין לפרצופים העליונים וגורם להשאיר אחיזת הקליפות במקומות העליונים ובנרנח"י שלו ובחושים שלו נשאר התפשטות הקלי' והוא משתמש בהם עם אחיזת הקלי' שבהם וילכו בלא כח בעת ובזמן שהיה לו כח להפרידם ולבטלם והיא סיבה לכמה רעות ח"ו ולכן ראוי להזהר לאומרם כילם בקומו בחצות ואפילו שהוא רוצה לישן אח"כ אין בכך כלום והו"ל כישן ביום, ולא מבעיא מי שישן בחצות שצריך לעשות כן כנז' אלא אפילו מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחלת הלילה הנה בהגיע חצות צריך לאומרם חוץ מברכת התורה שאם לא ישן שאין צריך לאמרה עד שיעלה עמוד השחר וכו' עכ"ל ז"ל, ראה כמה החמיר בדבר זה שצריך לברך תכף אחר חצוח הן לנעור מתחילת הלילה עד הבוקר הן למי שרוצה לישן אחר חצות, ועל פי דבריו הנז' אנחנו נוהגים פה וכך אנחנו מורין לכל אדם:

ג׳ואע"פ שמצינו שיש חולקים על דבריו וכמ"ש הרב אות אמת ז"ל בדף ק"ו ע"א וז"ל ואנכי שאלתי את פה קדוש הרב החסיד כמהר"ר דוד דידיע מאג"ר בעברו דרך פה בשנת התקנ"ו על פתגם דנא איך הוא מנהגם של מקום העומדים בבית ה' בכל הלילה ההוא אמר דמנהגם כפשט דברי רבינו האר"י זלה"ה דמי שלא ישן כל הלילה שמברכין בשחרית כל הברכות חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר אם לא עשה צרכיו ואולי מ"ש הרב הקדוש מהרש"ש דבהגיע חצות צריך לברך לגרמיה הוא דעבד מסוד הכמום עמו אלו תורף ד"ק של הרב החסיד הרד"ם וכן שמעתי מפי מורי הרב המופלא רב"י נר"ו בעברו דרך העיר הזאת לעה"ק צפת תוב"ב עכ"ל הרב אות אמת ע"ש. ועכ"ז אנחנו נוהגים כדברי הרש"ש ז"ל הנז' מפני שמנינו שהחמיר בדבר הרבה ודבר קשות על מי שאינו נוהג בכך והרב החסיד הרד"ם ז"ל אינו אומר שיש חסרון וגרעון אם יברך הברכות בחצות לכן יש למיחש לדברי הרש"ש ז"ל:

ד׳גם בדברי שלום להרב החסיד מהר"א שרעבי ז"ל הביא שם בדף ס"ד דברי הרב מהר"ק ז"ל מה ששאל ממנו על פתגמא דנא והביא דברי הרב אות אמת ז"ל מה שהעיר על דברי הרב החסיד הרד"ם ז"ל והשיב לו מהר"א שרעבי ז"ל מ"ש משם מהרד"ם אין ראיה ממנו דבכמה דברים חלוק עמו ומה שדקדקת מלשון רבינו האר"י ז"ל אין כח בדקדוקים הללו לדחות סברת מרן מו"ז הרש"ש ז"ל אשר ירד והעמיק ודרש כתרי אותיות של רבינו האר"י ז"ל ולא הניח פינה וזוית אשר לא ראתה עינו והיה דורש וחוקר בפלפול עצום דברי האר"י ז"ל ובפרט דהיה מדקדק לעשות מלאכת שמים שלימה והיה לומד התורה בקדושה ובטהרה ובודאי שמן השמים היו מסייעין אותו לבל יכשל בשום מכשול ואין להרהר אחר מעשיו והלכותיו ועל הכל יש תשובה והבנה עכ"ל:

ה׳גם כתב לו מה ששמעת שמנהגי לברך ברכת השחר אחר הקימה האמת כך היה מנהגי מקודם אך לא ח"ו לעשות הפך הרב מו"ז אלא כונתי לשמים יען דפעמים כשהייתי מסדר הברכות בחצות הייתי שוכח והייתי אומר ברכת התורה ולפעמים כשהייתי מניח ברכת התורה לבוקר הייתי שוכח לאומרם וכדי שלא נכשל בעון ברכה לבטלה גמרתי בדעתי להניח הכל עד הבוקר אך עתה אני מסדרם בחצות והקב"ה יעזור לי לקיים מילי דאבות עכ"ל ואין צורך להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

ו׳הנה נודע בענין הבתים של תפילין ראש ויד שהיו עושין פה עירנו בגדאד יע"א משנים קדמוניות ולא היו מרובעות עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה ובזמן רבינו הגדול מו"ר זקיני הרב רבינו משה חיים זצ"ל בא פה עירנו החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מו"ז זלה"ה ע"ד התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים והרב מו"ז זלה"ה אחר שעיין בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם וכאשר דבר בזה הרב קרבן אשה ז"ל א"ח ס"ז ז' באורך ע"ש אז הכריז בכל בתי כנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה רבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם וכן היה שכל הקהל למקעין ועד גדול כולם לא ברכו על התפילין ואחר שישב חר"י אשכנזי ז"ל הנז' עם האומן יומם ולילה ולמדו לעשות תפילין מרובעים היטב ומכוונים במחוגה ובכלי המדה אז כל הקהל עשו בתים חדשים וברכו עליהם ואע"פ שהיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים עכ"ז לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מו"ז זלה"ה ומי יוכל למרות פיו ובעל כרחם כפפו ראשם לקיים גזרתו ועל ידו זכו כל הקהל הגדול שבעיר פה אשר היא עיר ואם בישראל למקטון ועד גדול במצוה הגדולה הזאת של תפילין לעשותה כתקנה. צדקת ה' עשה זכה וזיכה את הרבים כי אע"ג דאיכא סברת ריא"ז ריש הלכות תפילין שרמז עליו רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר אחר שהביא תשובת הרב זרע יעקב ז"ל ע"ש עכ"ז הנה נודע דסברת ריא"ז ז"ל הנז' יחידאה היא דכל הפוסקים ס"ל שכריך לרביע גם הבתים ולדידהו התפילין שהיו עושים פה שהיו נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות הרי אלו פסולין והרב עט"ר מו"ז זלה"ה שעשה התיקון הזה על ידו אשריו ואשרי חלקו זכות הרבים תלוי בו:

ז׳והנה תהלות לאל יתברך עוד נעשה פה עירנו יע"א תיקון אחר בענין התפלין כי אחר ערך ט"ו שנה שנפטר עט"ר הרב מור זקני זלה"ה מ"מ נרגשו החכמים במעשה הרצועות שהיו עושין הסופרים וראו שלא היו מעבדים עור הרצועות לשמן אלא קונים עורות מעובדים ע"י גוי עבוד גמור והם זורקין עליהם מעט סיד ואומרים לשם קדושת תפילין אך זה העבוד השני שעושים בידם לא מעלה ולא מוריד כלום כי אינו חוזר העור ההוא לידי מתוח כדי שיתבטל עבוד הראשון של הגוי לגמרי אלא הוא נשאר בעבוד הגוי וזה הוא העיקר וידוע כי אין היתר בזה אלא רק על סברא יחידאה ובשעת הדחק ואז נתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אבי זלה"ה ועשו רצועות חדשים מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו תלי"ת ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה:

ח׳ואנא עבדא עלה על לבי לחקור על עניינים אלה וכיוצא בהם בדבר שהוא פסול מדינא, והיו שוגגין בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר ח"ו לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה כאשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, א"כ ח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת אל ראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זמנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת יסבלנה:

ט׳גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על ואת ועשה לו הגהה ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון חיבה אחת או אות אחד וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז' ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל:

י׳ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמין שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו הרב הגדול מהרח"פ בספר לב חיים ח"ב סי' יו"ד שגם הוא ז"ל נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב וז"ל הנה ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דבש לפי מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול וז"ל וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן עכ"ל הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין ע"כ ע"ש:

י״אולכאורה י"ל הפך הנז"ל ממה ששנינו בסוכה פ"ב משנה ז' שאמרו לר"י בן החורני אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ופירשו התוס' ז"ל בריש סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר לך מני וכו' שהכונה לומר דאפילו מדאורייתא לא קיים ע"ש, נמצא אע"פ שכונתו היתה לשמה לקיים מצות ה' אפ"ה א"ל אם כך היה נוהג לא קיים המצוה מימיו דח"ו היה יוצא ערום מאותה המצוה ועיין בתיו"ט:

י״במיהו הר"ן ז"ל בפרק יו"ד דפסחים משנה ה' כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח פירש לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכוותא בסוכה אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלא אתי לאמשוכי בתר שלחנו וכל היכא דלא נמשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן עכיד שהביאו התוי"ט בפרק בתרא דפסחים ע"ש ולפ"ז מ"ש לא קיימת הוא לאו דוקא אלא ר"ל לא קיימת מצות סוכה כראוי, אך הרב יעב"ץ ז"ל בלחם שמים בפסחים פקפק הרבה הר"ן ז"ל וכתב דבאמת האי פירושא דהר"ן ז"ל הוא דרביה הרמב"ן ז"ל במלחמות ומ"מ אדברה נגד מלכים ולא אבוש אטו לאו היינו דאפליגו ביה אמוראי פ"ק דברכות דרבי יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ופירשו לא יצא י"ח כלל וכו' ואם לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו אע"פ שלא קיים תקנת חכמים מנליה הא אדרבה אשכחן דנענש וכו' אלא שבזה יש לחלק בין כשעובר על ד"ת במזיד וכו' לא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי אבל שגג ולא קיים המצוה כתקנת חז"ל ועבר הזמן וא"א לתקנה מ"מ שכר מצוה בידו כיון שעשה כדין תורה אף שחסר תקנת חכמים אחר ששגג בה כן נ"ל דברים ברורים עכ"ד, ולפ"ז היינו דוקא שעשה מצוה כדין תורה אבל אם שגג ולא עשה המצוה כלל גם מדין תורה כגון שהיה בה פיסול הפוסל גם מן התורה אין לו שכר כלל ולא אזלינן בתר כונתו:

י״גאיברא שגם לדברי התוס' דפרשי לא קיימת מצות סוכה מימיך אפילו מן התורה אין מזה סתירה לדברי הרב הקדמון שהביא רבינו חיד"א כנז"ל די"ל ע"ד ההפלגה אמרו כן להעמיד ולחזק דבריהם במסמר קבוע וחזק כדי לקבוע ההלכה אצלו הזאת מכאן ולהבא אבל אה"נ גם הם מודים כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים ישלו שכר שלם על מצותו והשתא ה"ה לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל דס"ל אם בשגגה לא קיים המצוה אפילו כדין תורה אין לו שכר כלל:

י״דואביא ראיה בס"ד לזה ממ"ש בגמרא דהוריות דף יו"ד ע"ב א"ר נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל וכו' ע"ש, הרי כאן המעשה עצמה עבירה היא עכ"ז כיון דהכונה היתה לש"ש יש לו שכר גדול וכ"ש הכא בנ"ד בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לש"ש לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לש"ש דודאי יש לו שכר שלם ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא מ"מ הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר ודוק היטב:

ט״ומה שכתבתי לחד צורבא מדרבנן בענין ברכת לימוני חמוץ:

ט״זע"ד לימוני החמוץ שכתב מהריק"ש ז"ל בסי' ר"ד שהוא מזיק ואין לברך עליו וקשיא לך מדין סחיטת הלימוני החמוץ הנז' בסי' ש"ך ס"ו דהתירו לסחטו בשבת ולפ"ד מהריק"ש דחשיב מזיק ואינו ראוי לאכילה איך מותר לסוחטו דמאי שנא מבוסר לסברת ר"ת הנז' בסי' ש"ך דאוסר לסוחטו משום דאינו ראוי לאכילה והו"ל בורר:

י״זהן אמת כי קושיא זו הקשו לפני החכמים הי"ו בשבוע שעבר בהיותם מסובים בביתינו בסעודת מצוה ואני אמרתי כי בלימוני החמוץ יש מוץ ממשי שהוא פרי הנאכל היטב ורק בהיותו מלא וגדוש במים החמונים קשה לאכלו מתוקף החמיצות אבל אם יסחטו אותו קצת למעט מימיו יחלש תוקפו ויהיה ראוי לאכילה ועל כן הו"ל המים היוצאים ממנו בסחיטה המה יוצאים מתוך אוכל שהוא המוץ הנז' וה"ל כמפריד אוכל מאוכל, משא"כ הבוסר לא יש בו מוץ ממשי אלא כל זה המונח בתוך קליפה החיצונה של הבוסר הוא משקה חמוץ קרוש ובסחיטה נעשה משקה גמור ויוצא כולו וישאר רק הקליפה החיצונה עם הגרעינים ואין נשאר דבר הנאכל שיקרא עליו שם אוכל כדי שנאמר ה"ז כמפריד אוכל מאוכל יען כי אפילו אם הסוחט ישייר איזה חלק שם בתוך קליפת הבוסר ולא יסחוט הכל הנה גם הנשאר הוא חמוץ בתוקפו הראשון ולא נתקן כן י"ל בעד סברת מהריק"ש דחשיב להלימוני בתורת מזיק שאין ראוי לאכילה:

י״חודע דאע"ג דאין כל רוב מימיו יוצאים ממנו בדחיקה הראשונה שדוחק הסוחט בידו וצריך לדחוק עוד שתים ושלש עד שישאר המוץ ראוי לאכילה מה בכך הא גוף המוץ המונח שם סופו להיות מתוקן לאכילה ע"י הסחיטה ומעתה אפילו קודם שסחט והוציא ממנו כלום ג"כ נקרא פרי הראוי לאכילה כיון דאפשר לתקנו בכך, אטו אם הביא פרי משאר פירות הראוי לאכילה שיש עליו קליפה קשה שא"א לאכלו אם לא יסיר קליפתו ממנו והוא עשה בו נקב וסוחטו להוציא ממנו מים דרך הנקב האם נאמר שאלו הם יוצאים מתוך פסולת מפני שעדיין חסר הפרי קליפה של קליפתו שא"א לאכלו אם לא יסיר ממנו קליפתו זה לא יתכן:

י״טוכן תמצא נמי בדין חולב בהמה בשבת לתוך האוכל דאסור משום בורר מתוך פסולת כיון דלא חזיא הבהמה אבל ביו"ט שרי משום דחזיא לשחיטה וכנז' בסי' תק"ד ואע"ג דבעת החליבה עודנה צריכה שחיטה ותיקון אפ"ה חשבינן לה אוכל מעתה כיון דאפשר לשחטה ולאכלה:

כ׳אמנם בעיקר הדין של מהריק"ש ז"ל נראה שגם הוא לא אמר כן אלא באותם הלימוני החמוצים הרבה שהאדם קץ לאכלם מחמת תוקף חמיצותם והם אותם שגדלו היטב אבל בתחילת גידולם שאין חמוצים הרבה והם אותם שמביאים למכור פה עירנו יע"א באב ואלול שהם עודם קטנים שאין בהם חומץ תקיף והם נוחים לאכול וערבים לכל אדם ודאי גם הרב מהריק"ש ז"ל יודה בזה לברך עליהם כי הוא תלה מילתא בטעמא ואלו אין האדם קץ בהם אלא ערבים לאכילה וכן אנחנו נוהגים לברך עליהם שהכל, וכן עוד גם הלימוני הנשאר באילן אחר גידול כל ימי החורף עד חדשי הקיץ הוא מתמתק מעט שנמזג תוקף חמיצותו ויהיה ראוי לאכילה שאין אדם קץ בו וכן גם בחורף ימצא לפעמים לימוני אחד שמימיו מועטים והמוץ שלו אינו רטוב כ"כ שיש בו יבישות מעט וקורין אותו בערבי מחשי"ף זה ודאי אין אדם קץ באכילתו וגם בזה לא דבר הרב מהריק"ש ז"ל:

כ״אוכן מפורש בס' הלכות קטנות ח"א סי' צ"ג וז"ל תשובה על הר"א נג'אס יש לברך ברכתם אבל על מין הלימוני"ס שהוא חמוץ הרבה אפשר שאין לברך כמו על החומץ דדוקא כשהוא מזוג מברך עכ"ל:

כ״בוהנה מסתברא דכל לימוני חמוץ הנמצא פה עירנו יע"א הוא נאכל ע"י הדחק ויש לברך עליו שהכל וגם הרב הלכות קטנות דנקיט להדיא לימוני שהוא חמוץ הרבה לא פסיקא ליה מילתא בלא ברכה אלא כתב אפשר שאין לברך והרב מהריק"ש ז"ל ודאי דאיירי בלימוני החמוץ הרבה ואנחנו לא נדע אולי לימוני הגדל במקומו הוא חמוץ הרבה יותר מן המצוי במקומנו כי לפי ראות עינינו זה הגדל במקומנו נאכל ע"י הדחק:

כ״גוהנה ראיתי להרב חסד לאלפים וז"ל חומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו אבל אם אינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ומברך שהכל וכן על לימונים חמוצים מברך שהכל עכ"ל:

כ״דעל כן נראה לענין הלכה האוכל לימוני חמוץ יפטור אותו בברכה דפרי אחר ולא יאכלנו בלא ברכה כסברת מהריק"ש וגם לא יברך עליו להדייא הפך דברי מהריק"ש ודבר זה לפטור אותו בפרי אחר יוכל לעשות האדם בנקל:

כ״המיהו אותם הלימוני בעודם קטנים שמביאים פה עירנו למכור באב ואלול ותשרי זה ודאי יברך עליהם שהכל כי באלו גם מהריק"ש ז"ל ייודה לברך וכמ"ש לעיל:

כ״וומה שכתבתי על דברי חיי אדם כלל נ"א ס"ז שכתב בפירות החמוצים כיון שאין נאכלים אלא ע"י הדחק יברך עליהם שהכל ולא כמו דמשמע מדברי מרן ז"ל דס"ל לברך בפה"ע וכתבתי שהפריז על המדה לחלוק על מרן ז"ל וכו' הנה סברא זו דחיי אדם לברך שהכל על הנאכל ע"י הדחק היא מוסכמת מן האחרונים ז"ל וכן הרב פנים מאירות ח"א סי' ס"ד דף ע"ז ע"ד בד"ה אכן חלק על דברי מרן ז"ל וס"ל לברך שהכל ע"ש ועיין בב"י סי ר"ח שהביא בשם הרד"א בכוס שעורין דאינו מברך כלום ותמה עליו מרן ז"ל ודחה דבריו ועיין באהעו"ז שהחזיק בדברי הרד"א ז"ל ממ"ש ביומא דף פ"א בזה שכסס שעורין ועיין למהר"ם בן חביב ז"ל מ"ש בחדושיו ביומא בזה ועיין בדברי האחרונים ז"ל מה שפלפלו בזה ועכ"פ לענין הלכה צריך להורות לברך שהכל כי זה הוא ענין ספק ברכות ואין לי פנאי עתה להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

כ״זלאחינו ק"ק עמארה הי"ו

כ״חאשר שאלתם מי שהתפלל מנחה וערבית ביום יום ושכח לקרא ק"ש בעונתה ונזכר בעת שהוא קורא ק"ש על המטה, כיצד יעשה יקרא ק"ש ב"פ זא"ז או סגי באחת ועולה לשתיהם:

כ״טתשובה יגמור ק"ש על המטה ואח"כ יקרא ק"ש פעם שנית בשביל ק"ש בעונתה:

ל׳ואשר שאלתם על אשר כתוב בס' בן איש חי בהלכות שנה ראשונה פ' ויקהל אות יו"ד בתפלת המנחה אם התחיל פסוק אדני שפתי תפתח ועדיין לא התחיל בברכה ושמע קדיש וכו' יענה ויחזור לומר אדני שפתי תפתח וכו' ונסתפקתם אם דין זה נוהג גם בתפלת מוסף דאין שם סמיכות גאולה לתפלה או לאו:

ל״אתשובה פשוט הוא דדין זה נוהג גם בתפלת מוסף כיון דהטעם הוא שוה כאן וכאן דבשניהם אין חשש משום סמיכות גאולה לתפלה:

ל״בואשר שאלתם אם לא יש לוי לעלות לס"ת ויש בקהלה שניה לוי והוא עומד ביוצר והשמש יודע שהלוי הוא ביוצר אם לכתחלה חייב לקראו לס"ת דהא פסק בדש"א פ' שמות אות ז' אם קראוהו בשמו חייב לעלות ומשמע בדיעבד, או יעמוד כהן במקים לוי, ולפעמים יזדמן כשאתם מתפללין בבית הכנסת החיצונה והלוי הוא בחצר הפנימי והוא ביוצר ואין כאן לוי במקום אחר מה לעשות:

ל״גתשובה אם הלוי הוא ביוצר או אפי' אם הוא בזמירות אחר ברוך שאמר לא יקראו בקהלה אחרת אלא יעמוד כהן במקום לוי:

ל״דואשר שאלתם כי המנהג במקומכם שהחתן עם שושביניו וקרוביו יבואו לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית קודם החופה כי אחר התפלה ילכו לבית הכלה בשביל חופה ולברך ז' ברכות של חופה, והקהל קורין יהי שם, ויש מהקהל אומרים מאחר שלא ברכו ז' ברכות של חופה למה קורין יהי שם, ולכן לשאול ע"ז וכיוצא בזה עוד נמי כשיש מילה ולפעמים ימולו בבית אבי הבן וגם הקהל אין אומרים וידוי, ואפשר בזה שהם סומכים על אבי הבן שמתפלל עמהם:

ל״התשובה בדין החתן כיון שהוא ושושביניו וקרוביו הכל מוכנים אחר התפלה ביציאתם מבית הכנסת לילך לבית הכלה בשביל החופה ולברך ז' ברכות ראוי שכל הקהל לא יאמרו ודוי כיון דהוא ושושביניו מתפללים שם והחתן מוסיים ועומד ביקר תפארת מלכות וגם שהוא סמוך לכניסתו לבית החופה וז' ברכות. אבל דין המילה שאני דאומרים יהי שם לכבוד מצות המילה ותינוק הנימול וכיון דאין התינוק שם בבית הכנסת ואין מצות המילה נעשית שם בביה"כ לא שייך לומר יהי שם בשביל שאבי הבן מתפלל שם ואינו עושה המצוה שם ואין התינוק הובא שם. ואפי' שיש מנהג באיזה מקומות שאם נמצא מצות מילה בעיר אז כל אנשי העיר יאמרו יהי שם ואין אומרים ודוי, זה מנהג גרוע ובמקומנו לא יזכר ולא יפקד מנהג הזה, ואשר נמצא ממקצת שנים קודם זמן זה שגם בעיר בגדאד עושין כנידון שלהם שהמילה עושין בבית הנימול ואה"ב בא לביה"כ להתפלל וקורין יהי שם זה המנהג השמשים בדו אותו מלם באיזה פעמים כשרואין אה"ב עשיר עושה השמש חנופה בשביל כבודו וצועק יהי שם והחזן והקהל אינם יודעים על מה הוא וקורין יהי שם ואין אומרים ודוי כבר יזדמן לפעמים אשר לא כדת ואין לסמוך על זה ואינו חשוב מנהג:

ל״וואשר שאלתם במקומות שאין להפסיק כי אם לקדיש וקדושה וכו' למה אין עונים פסו' שלישי שהוא פסוק ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון:

ל״זתשובה כתב הגאון ר"ז ז"ל בסי' ס"ו סעי' וא"ו וז"ל בקדושה יאמר רק פסוק קדוש ופסוק ברוך ולא יאמר פסוק ימלוך מפני כי פסוק ימלוך אין אומרים המלאכים ואינו מעיקר הקדושה, ויש מי שאומר שגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל וכמ"ש הגאון מג"א ז"ל ע"ש:

ל״חעוד מצינו בקדושה של יוצר אין אומרים פסוק ימלוך והיינו טעמא הוא קרוב לזה הטעם של סברא הא' הנז' וכמ"ש הרב מנחת אהרן ז"ל כלל י"ג וז"ל ואין אומרים ימלוך כמו שאומרים בקדושת העמידה של תפלת י"ח מפני שכאן אין אנו מזכירין אלא שבח שאומרים המלאכים וימלוך ישראל אומרים אותו על כן אין מקום לאומרו כאן, כ"כ הרב ש"צ בשם הכלבו עכ"ל. ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד כי כוונות של רבינו האר"י ז"ל בפסוקים הנז' נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום כוונות של שני פסוקים קדוש וברוך, משמע דתלת פסוקי הנז' שייכי אהדדי וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פסוק ימלוך, מיהו אין בדבריו הכרח לזה ולכן כיון דלסברת הפשטנים דעיקר שלא יענה להפסיק בפסוק ימלוך, ואין לנו בדברי רבינו האר"י ז"ל דבר ברור שחולק עליהם לכן כתבתי כל כהאי גוונא שב ואל תעשה עדיף משום חשש הפסק ולכך יאמר פסוק ימלוך בהרהור הלב כן כתבתי שם, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ל״טשאלה נשאלתי מאת חכמי המדרש הי"ו לענין נשיאות כפים במנחה של ת"צ הנה חדשים מקרוב נהגו פה להתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה ומרן ז"ל סי' קכ"ט כתב וז"ל אבל בתענית שאין בו נעילה הואיל ותפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה אז עושין נ"כ אבל אם מתפללין אותה מקודם כמו ביוה"כ אז אין נושאים כפיהם, והגם דבסי' תקס"ו סעי' ח' כתב מרן ז"ל בסתם וז"ל כל ת"ץ יש בו נ"כ במנחה חוץ מביוה"כ הנה מרן ז"ל סמך על סי' קכ"ט, וכ"כ בב"י בהדיא ונתבאר בסי' קכ"ט משמע שקיצר כאן וסמך אסי' קכ"ט. ועי' להר' שו"ג סי' תקס"ו והרב בית אב הנד"מ בסידור תעניות שהאריך הרחיב בזה והביא כמה פוסקים ראשונים ואחרונים ובסוף העלה דאין לעשות נ"כ גם במנחה של ת"ץ אלא דוקא סמוך לשקיעת החמה עיש"ב, אך הביאו שמועה מפ"ק המני"ר נר"ו דגם אם מתפללין מבע"י יעשו נ"כ וליכא חששה לזאת נא בבקשה יודיענו כוחא דמר ושכמ"ה: תשובה הן אמת כי אחר יום התענית של י"ז תמוז דהאי שתא הגיד לי איש אחד יר"א על נ"כ שעושין הצבור פה עירנו יע"א בזמן פלג המנחה שערערו עליהם בזה חכמי המדרש ואומרים שצריך להתפלל מנחה בזמן שהחמה בראש האילנות ואז נושאים כפיהם ואמרתי לו כל שהם מתפללים אחר שעה אחד עשר דהיינו שעה אחת קידם קריאת המגר"ב בעירנו אין למחות ולערער בזה:

מ׳ועתה אשר מעכ"ת בקשתם ממני לחוות דעתי בזה אדברה וירווח לי בע"ה. והנה טרם כל שיח נביט במאמר הגמ' דתענית דף כ"ו עיב דקאמר והאידנא מ"ט פרשי כהני כפייהו במנחה דתעניתא כיון דבסמוך שקיעת החמה קא פרשי כתפלת נעילה דמייא וכן דבר זה הובא בש"ע סי' קכ"ט ע"ש. והנה ידוע כלל גדול יש לנו בכמה דוכתי כל שאומר סמוך היינו חצי שעה קודם וכדאיתא בסי' רל"ב ובכמה דוכתי:

מ״אוכבר הב"ח ז"ל נתעורר בזאת על מרן ז"ל במ"ש על דין הנעילה בסי' תרכ"ג דסמוך היינו חצי שעה קודם ותי' לו הרב יד אהרן ז"ל שם דלישנא דתלמודא לחוד ולישנא דפוסק לחוד ע"ש והנה הכא לישנא דתלמודא וא"כ בע"כ צריך אתה לפרש האי סמוך לשקיעת החמה דנקט במנחה דתעניתא היינו ר"ל חצי שעה קודם, ולפי"ז פה עירנו יע"א אשר בדקו וראו קודם כמה שנים ונתברר אצלם דשקיעת החמה היא עשרה דקים קודם קריאת המגר"ב א"כ סמוך לשקיעת החמה הוא ארבעים דקים קודם קריאת המגר"ב פה עירנו יע"א שהוא שני שלישי שעה וא"כ לפי"ז הוי שיעור זה קודם שיעור חמה בראש האילנות שהוא זמן תפלת הנעילה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ג דידוע חמה בראש האילנות הוא שליש שעה קודם קריאת המגר'ב וכמ"ש הרב מהרח"ף ז"ל ברוח חיים ומועד כל חי וא"כ לפי"ז זמן מנחה ביום התענית שעושין בו ג"כ אינו כזמן תפילת נעילה ממש אלא הוא קודם תפילת הנעילה כשליש שעה לפי החשבון שעשינו וצריך לומר דלא קפדינן שתהיה תפילת המנחה דיום ת"ץ כזמן תפילת נעילה דיוה"כ ממש בדקדוק וגם בכה"ג שהוא שליש שעה קודם נמי חשיבה דמייא לתפילת נעילה:

מ״בועוד יש לי לבאר בדבר הזה דהאי שיעורא דארבעים דקים קודם קריאת המגר'ב אשר העלינו מכח לשון סמוך לשקיעת החמה כל זה הוא על עת נשיאות כפים עצמה דהכי מפורש בגמ' דתענית דאמר כיון דבסמוך שקיעת החמה קא פרשי ולא אמרו קא מצלו. וכן ראיתי להרב העמק שאלה על שאלתות פ' בהעלותך סי' קכ"ג שכתב לפי עניינו בדקדוק זה בלשון הגמ' דנקט קא פריש, ולא אמר קא מצלו דמשמע שיעור זה הוא על עת נ"כ עצמו ובאמת דבר זה מוכרח אתה לאומרו וא"כ השתא לפי מה שהעלינו הנה אם הצבור פה עירנו יתחילו במנחה שעה אחת מ"מ קודם קריאת המגר'ב או שעה אחת פחות חמשה דקים אז תגיע נ"כ סמוך לשקיעת החמה שהוא ארבעים דקים קודם קריאת המגר'ב יען ודאי אמירת למנצח וכו' וקריאת ס"ת ותפילת העמידה לחש וחזרה צריך לה לפחות חמש עשרה דקים או כ' דקים:

מ״גודע כי אע"ג דהרמב"ם בפ"ה מה' תפילה והטור בסי' קכ"ט כתבו הואיל ותפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה ולא כתבו הואיל ופורשים כפיהם סמוך וכו' כדנקיט הש"ס ואחריהם נמשך מרן ז"ל בלשונו בש"ע כדרכו דרך הקודש לתפוס לשון הרמב"ם ז"ל עכ"ז מוכרחים אנחנו לומר דלא בדקדוק נקטי הכי וגם הם כוונתם על נ"כ שבמנחה והא ודאי לשון הגמ' הוא עיקר דאמר קא פרשי וכן העתיקו כל הראשונים ז"ל וכן מרן בב"י על לשון הטור ובכ"מ על לשין הרמב"ם הביא לשון הגמ' כיון דסמוך לשקיעת החמה פרשי ועל כן מוכרח לומר דלא נקטי מילתייהו בדקדוק וכוונתם על נ"כ שבתפלת המנחה, וכעת לא ראיתי מי שנרגש בזה, ואיך שיהיה ברור הדבר דהאי שיעורא דסמוך לשקיעת החמה הוא על עת נ"כ עצמה וכמפו' בגמ' ובכל ספרי הראשונים ז"ל:

מ״דועתה נעתיק עצמינו מתפלת המנחה דיום התענית ונבוא לחקור בתפלת הנעילה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ג שהוא בזמן חמה בראש האילנות. די"ל אם זמן זה של ההתחלה הוא לעיכובא או למצוה מן המובחר. והנה ראיתי להר' מאמר מרדכי ז"ל שכתב שם בסוף ס"ק א' וז"ל ולענין הלכה נ"ל עיקר כמו שביארנו דעת מרן ז"ל בש"ע והוא מכוון לדבריו בב"י ודעת רוב הפוס' הילכך שפיר דמי להתחיל אותה שעה ורביע קודם הלילה וצריך למהר בה ולסיימה עד סוף שקיעת החמה קודם שיחשך היום וכן אנחנו נוהגים ברוב השנים עכ"ל:

מ״הושו"ר להגאון מש"ז בהי' תרכ"ג שכתב דיוכל להתחיל נעילה מן פלג המנחה אבל קודם פלג המנחה לא יתחיל ע"ש. והרב דרכו לכתוב בקיצור גדול והאמת אתו בזה כי מאחר דזמן פלג המנחה הוא זמן ערבית לר"י ראוי שגם תפלת נעילה יוכל להתחיל בו משורת הדין:

מ״וולפי"ז מה שנזכר בירושלמי וכן בפוסקים ובש"ע על זמן הנעילה כשחמה בראש האילנות הוא למצוה מן המובחר משום כדי שתהיה נשלמת בשקיעת החמה שהוא זמן נעילת שערי שמים לרב ואע"ג דקיי"ל כרבי יוחנן דקפיד אנעילת שערי היכל בלבד מ"מ למצוה מן המובחר עבדינן כרב נמי והיינו שלפחות תהיה ההשלמה שלה בנעילת שערי שמים שהוא בשקיעת החמה ואם יתחיל בה קודם שיעור זה של חמה בראש אילנות נמצא גומרה קודם נעילת שערי שמים זמן הרבה. וכן מוכח לשון מרן ז"ל בש"ע שכתב זמן תפלת נעילה כשחמה בראש אילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקי' החמה ע"כ משמע כי זמן ההתחלה עבדינן ליה בהכי בשביל הגמר וכבר פירשו האחרונים דברי מרן ז"ל דהאי סמוך דנקט כאן אינו כלשון סמוך דמשנה וגמ' שהוא חצי שעה קודם אלא הוא ר"ל בזמן שקיעת חמה. ועי' ביד אהרן ז"ל דכתב דלשון פוסקים לחוד ולשון הגמ' לחוד. ובאמת זה מוכרח מאחר דנקיט ההתחלה כשחמה בראש אילנות איך אומר גומרה סמוך לשקיעה אלא ודאי האי סמוך לשקיעה אינו כשאר לשון סמוך דמשנה וגמ' דאמרינן בעלמא:

מ״זוהנה בענין זמן תפלת מנחה דפליגי ביה רבנן ור"י אפסיק הלכתא בגמ' דברכות דף נ"ז מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד והכי פסק בש"ע סי' רל"ג וכתב דאין לעשות כקולי שניהם להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה. אך ידוע כי פה עירנו יע"א נהגו לעשות כקולי שניהם שמתפללים מנחה וערבית ביחד בזמן פלג המנחה והיינו טעמא דנהגו פה עירנו יע"א בהכי עפ"י מ"ש מרן ז"ל בב"י שנהגו העולם לעשות תרי קולי שסמכו על סברת ר"ת ושכ"כ הרשב"א ז"ל ע"ש, וכן מפורש המנהג בדברי הלבוש ז"ל וכ"כ גדולי האחרונים ז"ל. ובס' שלמי צבור בדף ק"ס ע"א וע"ב הוסיף להביא סעד לזה ממנהגו של רבינו האר"י ז"ל ועי' בשערי תשובה סי' רל"ג ע"ש:

מ״חהנה כי כן יש לומר כל היכא שהם מתפללים מנחה אחר זמן פלג המנחה שהוא זמן ערבית לר"י חשיב זה סמוך לשקיעת החמה ודמייא לתפלת נעילה דכיון שהיא סמוכה לשקיעת החמה עושין בה נ"כ שהרי מעיקר הדין אי הוה בעי להתפלל נעילה בזה הזמן שפיד דמי ומה שאין מתפללים נעילה אלא כשהחמה בראש אילנות הוא למצוה מן המובחר כדי להשלימה בנעילת שערי שמים וכמש"ל:

מ״טואם תאמר והלא היינו טעמא דאין נושאין כפים במנחה בתענית שיש בו נעילה משום דאתי לאחלופי במנחה דשאר ימים וא"כ גם בהאי מנחה דנ"ד נימא כיון דבכלהו יומי מתפללין פה עירנו יע"א מנחה בזה הזמן שהוא פלג המנחה ולמעלה השתא נמי אם ישאו כפיהם במנחה זו ביום תענית צבור אתי לאחלופי במנחה דשאר יומי זה אינו דאי חיישינן בהכי א"כ לא יהיו נושאין כפיהם פה עירנו יע"א אפי' אם יתפללו במנחה בחמה בראש אילנות שהוא שליש שעה קודם קריאת המגר'ב. יען כי פה עירנו כל יום ויום מתפללין מנחה וערבית כיתות הרבה בזא"ז ומתפללין מנחה גם אחר קריאת המגר'ב ועל הרוב ימצא שרוב הצבור הם מתפללין מנחה בזה הזמן של חמה בראש אילנות שהוא שליש קודם קריאת המגר'ב וא"כ צריך לבטל נ"כ מן פה עירנו יע"א לגמרי כיון דבכל יום יש הרבה מתפללים מנחה עד קריאת המגר'ב ותגזור משום דאתי לאחלופי אלא ודאי היכא שהם אין מתפללין ביום התענית מנחה מבע"י דהיינו קודם זמן פלג המנחה שהוא זמן הראוי לתפלת ערבית ג"כ תו לא חיישינן לאחלופי אלא חשבינן לענין זה כל הזמן הזה כולו סמוך לשקיעת החמה ודמי לתפלת הנעילה דדווקא במנחת יוה"כ אשר מתפללין מבע"י גדול קודם זמן פלג המנחה הרבה כדי לומר ודויים ופיוטים וסליחות שהוא זמן שאינו ראוי לתפלת ערבית אז גזרינן בזה משום אחלופי משא"כ בתענית צבור כיון שהם מתפללים המנחה בפלג המנחה שהוא זמן הראוי להתפלל ערבית ג"כ לא גזרינן משום אחלופי וחשיב כ"ז הזמן סמוך לשקיעת החמה לענין זה:

נ׳והנה נראה כי זה טעמא דמסתבר יען כי כשגזרו במנחה של כל יום משום שכרות הוא משום סעודת הצהרים דשכיח בה שכרות מיין ששותין בתוך סעודת הצהרים וכנז' בפוס' ז"ל ולכן גזרו משום זה הן במנחה גדולה שהיא סמוכה לסעודת הצהרים הן במנחה קטנה שהיא רחוקה קצת מסעודת הצהרים ועל כן יש לומר שפיר דווקא הזמן הראוי ומיוחד בלבד נכנס כולו בכלל הגזרה משום דלא נתנו רז"ל דבריהם לשיעורים לחלק בזמן המנחה בין זמן הקרוב לסעודה ובין זמן המופלג טובא כיון דכל זמן זה הוא נקרא זמן תפלת המנחה ולא פלוג בזה אמנם אחר שהגיע זמן פלג המנחה שהוא זמן המובדל ומוחלק מעצמו מזמן המנחה הקודם אליו יען דעתה בזה הזמן הוא זמן תפלת ערבית לר"י ופלג המנחה נקרא לכן יש לומר דלא נכנס זה הזמן בכלל הגזרה דזמן תפלת המנחה כיון דבאמת הוא מופלג מאד מאד מסעודת הצהרים והוא סוף היום ומתפללים בו ערבית שהיא תפלת הלילה ואתה קיראו בשם מיוחד ומובדל כי נקרא זה פלג המנחה:

נ״אועוד יש לנו להוכיח הוכחה גמורה דליכא למיחש לאחלופי בהכי דהא לרבנן תפלת המנחה עד הערב וכן עמא דבר בכל מקום וא"כ גם אם יתפללו מנחה בזמן הנעילה שהוא חמה בראש אילנות איך ישאו כפיהם אכתי לגזור אטו מנחה דכל יום ויום שהם מתפללים אותה עד הערב שהוא זמן חמה בראש אילנות וגם אחר שקיעתה לגמרי ואתי לאחלופי אלא ודאי לא גזרינן משום אחלופי אלא על זמן שהוא מיוחד למנחה דווקא שאין ראוי להתפלל בו ערבית ג"כ אבל כל היכא שהגיע זמן שיכולים להתפלל בו ערבית ג"כ שנמצא זמן זה אינו מיוחד למנחה דווקא תו לא גזרינן ביה משום אחלופי והיינו טעמא משום דאי גזרת ביה משום אחלופי נ"כ לא שייך שיעשו נ"כ כלל דהא עד הערב אפשר להתפלל מנחה ובערב מעיקרא אין נושאים כפיהם דאין נ"כ בלילה וזו הוכחה גמורה בעזה"י:

נ״בוראיתי לרש"י ז"ל בגמ' דתענית הנז' שכתב וז"ל כיון דסמיך לשקיעת החמה וכו' שמאחרין עד שקיעת החמה ומתפללין כל שעה ואין הולכין לביה"כ משש שעות ולמעלה כמי שהיו עושין באותן הימים כתפלת נעילה דמייא השתא ליכא למגזר משום מנחה דכל יומא עכ"ל. ונראה כי באומרו ומתפללין כל שעה יש חסרון תיבה בכאן. ועי' להר' פ"ע על תענית שכתב מרוב העתקות נפל טעיות ע"ש. ומדבריו הנז' יש סעד לדברינו הנז' ואין פנאי להאריך בזה:

נ״גהנה כי כן המנהג הזה שנהגו פה עירנו להתפלל מנחה ביום ת"צ מן פלג המנחה ולמעלה ולעשות בו נ"כ אין לערער עליהם ולמחות בידם כי יש להם טעם רב לסמוך עליו לפי המנהג של עירנו שהם מתפללים כל יום מנחה וערבית יחד מן פלג המנחה עד הערב וכאשר כתבנו בס"ד דברי טעם בזה:

נ״דמיהו אני לא אמרתי לאותו האיש המדבר להתיר בפי' אלא בהיכא שהם מתפללים בתחלת שעה אחד עשר שהוא שעה אחת מ"מ קודם קריאת המגר'ב כדי שיהיה הפרש קצת משאר ימים באיחור תפלת המנחה אך עכ"ז אני אומר דאין למחות באותם המתפללים בתחלת זמן פלג המנחה ממש משום האי טעמא דכתיבנא:

נ״הועוד נראה שיש סניף להקל בזה משום דוחקא דצבורא כי הצבור נאספים ונקבצים בביה"כ ביום התענית קודם קריאת המגר'ב בשעה אחת וחצי ואם נאמר להם שיתאחרו להתפלל בשביל נ"כ הוי טרחא דציבורא מאד דקשה עליהם להתעכב בביה"כ כ"כ ובפרט בימי החום. ועוד יש הרבה רוצים לצאת אחר תפלה לקנות דבר מאכל מן השוק ואם נאמר להם שיתפללו בלא נ"כ. חדא אינהו קפדי אנ"כ ביום התענית. ועוד למה נבטל מצוה רבא כזאת. והנה נודע כי מעיקרא טעם מניעת נ"כ ביום התענית הוא גזירה משום אחלופי בשאר יומי וגם בשאר ימים גופייהו הוא גזרה דרבנן משום שכרות על כן ודאי כל היכא דאיכא דוחקא כהאי גוונא יש להקל וכ"ש וכ"ש דאיכא נמי טעם רב שכתבנו לעיל בס"ד לחלק ולהתיר דודאי אין חוששין בכהאי גוונא להחמיר:

נ״והנה כי כן נראה להעלים עין ולשתוק לבלתי נמחה באותם שנוהגים להתחיל בתפלת המנחה מעת פלג המנחה אמנם להורות לכתחילה אין מורין אלא רק לעשות נ"כ ארבעים דקים מ"מ קודם קריאת המגר'ב שהוא חצי שעה קודם שקיעת החמה פה עירנו יע"א ואותם המתחילים להתפלל אחר שעה אחד עשר דהיינו בתפלת שעה אחת קודם קריאת המגר'ב הם ודאי יגיעו לשיעור זה לעשות נ"כ שני שלישי שעה קודם קריאת המגר'ב כי לאמירת למנצח וכו' וקריאת ס"ת ותפלת העמידה לחש וחזרה ודאי צריך לה שליש שעה מ"מ, כן נראה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

נ״זמה שכתבתי לאחד מעיר במב"י ששאל שאלות קטנות:

נ״חהקושיא שנתקשית בדברי הש"ע או"ח סי' תפ"ט ס"ו במ"ש אם הוא ארבעה ופתח בברכה אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה דאינו חוזר ומברך ונתקשית והא הוציא שקר מפיו כי מנה חמשה והם ארבעה ואיך יצא י"ח, הנה קושיא זה כבר הקשה אותה הגאון הלבוש וגם הגאון ב"ח והסכימו דבהאי גוונא לא יצא י"ח וכ"כ הר' פר"ח ז"ל, והנה טעמו של הא"ז והש"ע דס"ל דיצא י"א היינו משום כי במחשבתו כיון על ארבעה אפי' בשעה שהוציא הספירה שאמר היום וכו' ורק מפיו יצא תיבת חמשה בטעות דבלבו חשב להוציא מפיו ארבעה ובטעות יצא מפיו חמשה ולהכי ס"ל דלמ"ד ספירה בזה"ז מדרבנן מקילינן בכה"ג לומר דיספיק לזה מה שהיה במחשבתו למנות היום על ארבעה ורק שבטעות לשון יצא מפיו חמשה ועם כ"ז הקשו הגאונים הנז' על סברא זו דמה תועיל מחשבתו וכוונתו דהעיקר הוא מה שהוציא מפיו לכן פסקו דבכה"ג לא יצאו י"ח, אך הגאון הט"ז פירש כוונת הא"ז ומרן ז"ל בש"ע דפסק כוותיה לא איירי שמנה בפיו חמשה אלא לעולם מנה ארבעה כפי האמת ורק בסיום הברכה חשב בדעתו לומר חמשה ומה שאמרו וסיים בחמשה קאי על הברכה אבל לעולם בעת שבא לספור מנה ארבעה כפי האמת וקמ"ל בזה דלא תימא כיון דבסיום הברכה כיון על הטעות שהוא בחמשה לא תועיל לו הברכה לז"א דבכה"ג יצא י"ח בברכה אבל אה"נ אם במנין טעה ג"כ ומנה חמשה גם הא"ז ומרן ז"ל יודו דלא יצא י"ח ע"ש וגם הגאון א"ר פירש כן כט"ז ז"ל וכן הרב נהר שלום ז"ל ג"כ פירש דברי מרן ז"ל כפירוש הט"ז ז"ל:

נ״טאבל נראה פי' הט"ז וא"ר הנז' בדברי מרן ז"ל בש"ע הוא דוחק כי עדיין יש להקשות לפ"ד מה ספק יש בזה כיון דהספירה היא היתה כראוי ורק בברכה הוא הספק דפשיטא הוא דלא יברך דספק ברכות להקל ואף למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכאשר הקשה כן הגאון מש"ז ז"ל ומה שרצה ליישב ע"ז הר' נהר שלום ז"ל הוא דוחק כאשר יראה הרואה. והנה הר' מאמר מרדכי ס"ק ח' כתב פי' הט"ז ז"ל הוא דוחק הרבה והוא תי' דברי מרן בש"ע באופן אחר דהיינו אין כוונתו לומר דיצא ידי ספירה בהיכא דסיים ומנה חמשה אלא כוונתו לומר דיצא י"ח ברכה ואה"נ ודאי צריך לחזור ולספור ארבעה ורק לא יברך דעולה לו אותה הברכה שבירך אעפ"י ששהה יותר מכדי דבור כל שלא הפסיק בדברים אחרים. ואה"נ מודה מרן ז"ל דאם לא חזר וספר ארבעה כפי האמת לא יצא י"ח וכן אם הפסיק בדברים אחרים דחוזר המברך ג"כ ע"ש. ודין זה כתבו הרב מ"א ז"ל אך לא פי' כן דעת הש"ע מפני שדוחק לפרש דברי הש"ע בהכי ועוד כי מדברי מרן ז"ל בב"י לא משמע כן וכבר הוא עצמו נרגש בדבר זה:

ס׳ודע כי יש עוד מן האחרונים ז"ל שהאריכו בדין זה ונתקשו בו ויש שהלכו אחר פשט דברי מרן בש"ע ועכ"ז קיימו דבריו משום דעיקר כוונתו בברכתו וספירתו היתה על הארבעה שהוא מספר האמתי ורק בטעות נזרקה תיבת חמשה מפיו ושאני טובא מהך דינא דסי' ר"ט דנקיט כסא דשכרא וסיים בדחמרא ועי' להגאון חק יעקב ס"ק י"ט מ"ש בזה ועוד אחרונים נקטי הכי ואין צורך להאריך יותר בזה:

ס״אוהנה כי כן לענין הלכה זה שבירך אדעתא דלימא ד' וטעה ואמר חמשה דחוזר וסופר ארבעה על האמת אך לא יברך עוד שנית משום ספק כיון דברכות אינה מעכבות:

ס״בומה ששאלת על לשון אשל אברהם הנדפס בש"ע סי' ת"צ ס"ק ב' שלא הבנת דבריו הנה דבר זה הביאו אש"א מתשו' בית יאודה עייאש ז"ל ח"א סי' ד' שנשאל מי שטעה בתפלת ערבית של ליל שמיני עצרת ולא אמר את יום שמיני חג עצרת הזה אלא אמר את יום חג הסוכות הזה כפי הרגלו בשבעת הימים ועקר רגליו ושמע ברכה מעין שבע מפי הש"ץ לפי שחל אותה שנה ש"ע בשבת ובא לשאל אם יחזור או לאו. והרב ז"ל שם בתשובה העלה דהדין הוא כל שחתם מקדש ישראל והזמנים הרי הזכיר שם יו"ט בסתם ואעפ"י שלא הזכיר באמצע שם אותו החג שעומד בו אין קפידא בזה לעיכובא בדיעבד ולכן כיון שחתם בחתימה כתיקנה שהזכיר שם יו"ט בסתם אעפ"י שבאמצע הזכיר שם חג אחר שאמר חג הסוכות אין זה מעכב דהא קי"ל הטועה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו דלא הוי הפסקה וכו' ע"ש. ודבריו אלו הביאם באש"א בקיצור ומ"ש וסגי בברכת חג סתם היינו כי בחתימה חתם מקדש ישראל והזמנים שהזכיר שם החג בסתם בתיבת הזמנים וסגי ליה בהכי ופשוט:

ס״גומה ששאלת על דברי הבה"ט ביו"ד סי' קמ"א ס"ק ט"ז שכתב נראה דנ"מ לענין אם פחתו וכו' דלא הבנת כוונת דבריו. הנה כוונתו פשוטה דקאי על הקו' שהוק' בתחלת דבריו כיון דצורת אדם שהיא אחת מן ארבעה פנים אפי' לבדה אסורה א"כ ל"ל למימר צורת ארבעה פנים בהדדי. וע"ז בא לתרץ נ"מ בדין זה לענין דין ביטול דע"ז והוא הדין הוא בביטול ע"ז איך תהיה בטלה ומותרת בהנאה היינו אם פחתה ר"ל שחתך ממנה אבר אחד שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה וכן באשרה אם נטל ממנה מקל או אפי' עלה אחת לצרכו וכנז' בסי' קמ"ו סעי' ו' וס"ז דכל שפיחתה הרי זו בטלה ולכן קמ"ל בהאי דינא דעשה צורת ד' פנים דאם לא פיחת אלא רק בצורת אדם בלבד דלא בטלה בהכי אלא צריך שיעשה פחת בכל הצורות שעשה ולא סגי לפחות בצורת אדם בלבד:

ס״דואשר שאלת על משרת גוי בבית ישראל והוא מבשל בשביל ישראל אם יש בזה איסור בשולי גוים, או"ד כיון שהוא משרת בבית הישראל אין בזה איסור בשולי גוים:

ס״התשובה הנה מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קי"ג ס"ד כתב יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפי' בדיעבד וכתב מורם בהגה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים ואפי' לכתחלה נוהגין בבית ישראל שהשפרות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי א"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט עכ"ל, והנה פה עירנו בגדאד יע"א נהגו לאסור השפחות גם בדיעבד כי אנחנו קבלנו הוראת מרן ז"ל שהביא בש"ע סברת האוסרים באחרונה וידוע כי סברא שהביא באחרונה היא עיקר ולכן נהגו פה עירנו לאסור גם בדיעבד, אמנם במקומות אחרים שנהגו להתיר אין למחות בידם כי יש להם על מה שיסמוכו ועי' להרב הכנה"ג הגב"י אות ח' שכתב במקומות הללו אין נוהגים היתר אפי' בשפחות שלנו שהם קנויות לנו אפי' בדיעבד ובשעת הדחק יש לסמוך על סברת הרמב"ן ז"ל ומתיר בשפחות הקנויות לנו ע"ש:

ס״ומיהו כ"ז בשפחות שהם קנויות לנו דמלאכה דעבדי דישראל הוא ומוזהרין עליהם בשבת מן התורה הילכך ליתנהו בכלל גזירות חתנות שגזרו גבי גוים אבל שפחות שאינם קנויות לנו רק שנשכרו לשכר ואין אנחנו מוזהרין עליהם בשבת גם הרמב"ן ז"ל יודה דאסור דיש בזה איסור בשולי גוים וכמפורש כן בדברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ הש"ך והט"ז ז"ל ע"ש:

ס״זאך יש עוד מקילין יותר. גם במשרת ומשרתת גוים שאין קנוי לנו כי אם נשכר לנו כיון דהוא מבשל בבית ישראל והוא דעת הר"א ז"ל שהביא הטור וכתב בס' או"ד דגם בזה יש להתיר בדיעבד ולסמוך על הר"א שמביא הטור שבבית ישראל אין בו משום בשול גוים אע"ג דלא קי"ל כוותיה ע"ש. הרי התיר בדיעבד דווקא ולא לכתחילה ועי' להר' ש"ך סק"ז והר' הט"ז סק"ג מ"ש בזה ע"ש. והר' פר"ח סק"ט בשפחות הנשכרות שאין אנחנו מוזהרים עליהם בשבת כמ"ש בש"ע א"ח סי' ש"ד אז לכ"ע יש לאסור ואפי' בדיעבד ע"ש והרב שו"ג ז"ל ס"ק יוד הביא דברי הפר"ח ז"ל הנז' וכתב וז"ל בידוע שנעלמו ממנו דברי האחרונים ז"ל שהביא הכנה"ג שמתירים בשפחות של אשכנז שאינם קנויות להם חלא מושכרים וכתב בשם ב"ח דכן נהגו היתר בשפחות גויות נשכרות. ומיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור תוך התבשיל להשביח חלקה עכ"ל:

ס״חגם הר' בית לחם יאודה ז"ל ס"ק ט' כתב וז"ל הפר"ח מחמיר בשפחות שלנו שנשכרות אבל הט"ז והש"ך וכנה"ג מאריך מאד בזה ומסיק שמותר בשם הגהת ש"ר ות"ח והפרישה ורש"ל ומהרי"ל ואיסור והיתר ומהר"ם וב"ח. וכן נהגו היתר בשפחת נכרית מיהו שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור תוך תבשיל, וכן הסמ"ע בקונטריס שלו הזהיר שלא ליתן לבשל שפחת גוים דלפעמים עושים בו דבר איסור גם תחבו כלי בשר בחלב או אפכא וגם יש בו קצת בשולי גוים עכ"ל ויש להעיר בדבריו בענין זה של גאוני אשכנז אשר קבצם יחד בדעת אחד ואין צריך להאריך יותר:

ס״טהנה כי כן אם אתה שואל על שפחות ועבדים הקנויות הנה בזה יש הרבה מתירים ואעפ"י דמרן ז"ל הביא סברת האוסרים באחרונה וכתבתי לעיל שפה בגדאד נהגו לאסור. מ"מ אם בעיר במביי נהגו כסברת המתירים לית לן בה ואעפ"י שאתה מעיר בגדאד וכתבתי שפה נהגו לאסור עכ"ז יש לך דבר זה אם הוא שעת הדחק שא"א לך להביא משרת ישראל וא"א שתבשל אשתך בעצמה במקומכם וכבר כתב הכנה"ג דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמב"ן ז"ל ועי' להר' פר"ח ז"ל סק"ו שכתב כל כי האי אמינא בשל סופרים הלך אחר המיקל ומה גם בנידון זה דאינו אלא גזירה בעלמא עכ"ל. ולכן יש להתיר לך אם הוא שעת הדחק אעפ"י שאנחנו מבני עירנו בגדאד יע"א דנהגו להחמיר בזה ורק בתנאי שיהא ישראל נכנס ויוצא כדי שתהיה השפחה מרתתת שלא תעשה דבר איסור להשביח מעשה ידיה או שלא תשמש בכלי חלב בבשר וכיוצא בזה וכמ"ש הסמ"ע ז"ל הנז"ל:

ע׳ואם השאלה שלך על משרת או משרתת גוים שאינם קנוים לך אלא נשכרים אצלך לשרת בשכירות דבזה הרמב"ן ז"ל לא התיר הא ודאי דיש להחמיר בזה וכמ"ש הר' פר"ח ז"ל אך עכ"ז כיון דאיכא כמה גדולים דסמכו על המתירים משום דהם מבשלים בבית ישראל. הנה אם אנשי עיר במבי נהגו בזה היתר אין למחות בידם, ורק בתנאי שיהיה ישראל יוצא ובא שם בבית התבשיל וגם שיהיה ישראל אחד מבני הבית מחתה באש בכל בישול ובישול דאעפ"י דלדעת מרן ז"ל לא מהני חיתוי בתבשיל וכמ"ש בסעי' ז' וכמ"ש הפר"ח ז"ל סק"י מ"מ כיון דאמרינן דסומכים על המתירים המקילים יש להם לפחות להזהר בזה. והנזהר שלח לסמוך על סברת המקילין בשום אופן תע"ב טוב ומי שיש לו מח בקדקדו יבין כמה תקלות יצא מזה אעפ"י שהישראל יוצא ונכנס ודי בהערה זאת ואין פנאי להאריך יותר והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

ע״אשאלה בתולה גדולה שנפטרה ואין לה זרע לומר קדיש בשבילה ואביה רוצה שישכיר לה אדם אחד שיאמר קדיש בכל יום בשבילה יען כי הוא יש לו עסקים אצל הערביים ומוכרח לישב שם כמה חודשים ולהתפלל ביחיד ועל כן נעשה שואל אם יש תועלת למת בקדיש שאומר בשבילה איש זר שאינו קרוב שלה:

ע״בתשובה זאת שאין לה זרע ודאי אם יאמר אביה הקדיש בעבורה יש בזה תועלת טפי מאיש זר שאינו קרוב שלה אך עכ"ז היכא דלא אפשר בו אה"נ יהיה לה תועלת בקדיש של אחר אע"פ שאינו קרוב שלה כי דבר זה שנהגו להשכיר אחד לומר קדיש על המת היכא דאין לו קרובים הוא מנהג קדמון ומנהג ישראל תורה היא והראיה שזה מנהג קדמון ויש לו סמך ע"פ חכמים הוא ממ"ש מרן ז"ל בב"י בסוף יו"ד וז"ל מצאתי כתוב אחד מדיירי העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעירו ואחד שהיה מלמד בעיר והיה אומר קדיש בעבור אמו אבל לא מתה בעיר ולא היתה דירתם בעיר ואחת היתה זקנה שנח נפשה בעיר ולא עזבה בן ולא בת וקרוביה שכרו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה וע"כ שלחו למהר"ר יוחנן נ"ע וזו טופס תשובתו וכו' ע"ש בדבריו הנז' שהנהיג בעירו מי שמת בעיר וגם בניו מדיירי העיר יש לו ב' חלקים נגד מי שמת במקום אחר ובנו דר בעיר וה"ה מי שמת בעיר והשכיר לו אחד שיאמר קדיש בעבורו כי המת יש לו זכות בקדישים מצד עצמו וגם הבן יש לו זכיה מצד עצמו ע"ש, והנה דין תביעה זו בקדישים לא שייכא במקומותינו כי כאן נוהגים שכל היתומים והקרובים שאומרים קדיש שיאמרו כל הקדישים כולם ביחד אך למדנו מתשובה הנז' שמנהג קדמון היה להם להשכיר אדם לומר קדיש בשביל נפש הנפטר נמצא יש תועלת בזה אע"פ שהוא איש זר:

ע״גוכן מוכח ג"כ מתשובת מהריק"ו ז"ל שורש מ"ד שכתב וז"ל ומ"מ אמת הוא שנהגו שאפילו איש נכרי שאין קרוב כלל אומר קדיש בשביל אחר ואפילו במקום שיש אומרים בשביל אב ואם אלא שאינו נוטל כ"כ כמו מי שאומר בשביל אב ואם ותמיד עושין פשרה שיטול הנכרי שליש או רביע והשאר יטול הבן בשביל אביו ואמו עכ"ל ע"ש ועיין כסא אליה דפוס ירושלים בענין תענית רג"ל ימים במשכב זכור יבא אדם שיתענה וישלים לו החשבון ע"ש:.

ע״דוראיתי להרב מהרח"פ ז"ל בספ' חיים בי"ד סי' קי"ד שכתב מה שנהגו בעירנו אזמיר ובכמה עיירות שנותנים קדיש בתרא להרב מורה צדק שבעיר שמעתי מפי קדוש מ"ר הרב הגדול מ"ז אור הירח ז"ל שהיה אומר כי יען אמירת הקדיש היא להגן על הנפש המת להצילו מן גיהנם והרי יש כמה מתים שבישראל שלא זכו לבנים שיאמרו קדיש עליו ולכן תיקנו שיאמר הרב מורה צדק קדיש והוא מגין לכל נפשות מת שמתו שאין להם מי שיאמר קדיש בעדם זת"ד עכ"ל ע"ש:

ע״ההנה מוכח דיש תועלת בקדיש למת אפילו ע"י איש זר שאינו קרובו ועל כן יפה הוא עושה זה השואל להשכיר אחד יר"ש שיאמר בכל יום קדישים בעבור נפש בתו אך כבר ידוע מ"ש רבינו האר"י י"ל בס' הכוונות כי עיקר הקדיש שיש בו תועלת למת הוא קדיש בתרא שאומרים אתר פטום הקטורת קודם עלינו לשבח לכן טוב שזה האיש שאומר קדיש שיאמר קודם זה הקדיש בזה"ל הריני מוכן לומר עתה קדיש וברכו כתקנת חז"ל שתיקנו לאומרו אחר קריאת פטום הקטורת קודם אמירת עלינו לשבח והריני מכוין באמירת הקדיש זה לתועלת נפש פב"פ לעורר הרחמים למנוחת נפשה ורוחה ונשמתה במנוחות שאננות בגן עדן כל זה הנוסח יאמר קודם תנא דבי אליהו ואח"כ יאמר תנא דבי אליהו ויאמר הקדיש:

ע״וגם עוד בכל יום אחר כל הקדישים בסוף היום יאמר בקשה זו יהירמ"י או"א שתחום ותחמול ותרחם ברוב רחמיך וחסדיך על נפש רוח ונשמה של פב"פ ולמען הקדישים שאמרתי אני עבדך ביום הזה תבטל כל המקטרגים והמשטינים ויעמדו מליצי יושר להליץ טוב על נפשה רוחה ונשמתה ותלוה אליהם השלום וישכנו במנוחת שלום השקט ובטח ותגביר חסדיך על מדת הדין ויתמתקו הגבורות הקשות על ידי פלא העליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים: יהיו לרצון וכו':

ע״זשאלה מעשה שהיה פה עירנו יע"א בש"ץ שא"ל לעלות הוא עצמו לס"ת והואיל והיה מבולבל שכח לומר ברכו את ה' המבורך אלא בירך תכף ברכת אשר בחר וכו' וקרא בתורה ובירך ברכה אחרונה ולא הרגיש בטעותו ורק קצת מן הציבור הרגישו ששכח לומר ברכו אך לא צעקו עליו כי תכף התחיל לקרות. ועל זה שאל השואל אם היה הש"ץ מרגיש בזה אחר שסיים ברכה הראשונה קודם שהתחיל לקרות אם יש לומר ברכו כדי שיענו הקהל ברוך ה' וכו' או"ד כיון דלא אמרה קודם הברכה תו לא מצי למימר, יורינו ושכמ"ה:

ע״חתשובה נראה משום הפסק בין הברכה לקריאת התורה ליכא למיחש כלל דהא אמירת ברכו היא נתקנה באמת קודם קריאת התורה והיא בכלל ברכת התורה ורק שהיא נתקנה לאומרה בראשונה קודם ברכת אשר בחר בנו ועל כן אם יאמר אותה אחר ברכת אשר בחר אין כאן חשש דין הפסק כלל וזה פשוט:

ע״טאך מה שיש להסתפק בזה הוא כיון דנתקנה קודם הברכה אין ראוי לאומרה אחר הברכה וכמו ברכו שאומרים אחר קדיש של ישתבח שנתקן לאומרו קודם ברכת היוצר דאם לא אמרו קודם ודאי תו לא מצי לאומרו אחר ברכות יוצר קודם ק"ש וה"ה הכא:

פ׳והנה ראיתי בס"ד כי ד"ז יתבאר ממ"ש מרן ז"ל בסי' ס"ט בדין פורס על שמע שאומר ברכו שצ"ל ג"כ ברכה א' של יוצר ומפורש הטעם בבית יוסף וז"ל וכיון שהש"ץ אומר ברכו עכ"פ צריכים לברך שום ברכה שאל"כ היו נראים כאלו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכה ראשונה של ברכת ק"ש וכ"כ רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל ע"ש משמע מדבריו דא"א לומר ברכו את ה' וכו' אלא א"כ אומרים אחר זה איזה ברכה וכל שאין ברכה לאחריה אין לאומרה ולפ"ז ה"ה בנ"ד דא"א לומר ברכו את ה' אחר שכבר בירך ברכת אשר בחר דאין עוד ברכה אח"ז אלא הוא קורא בתורה:

פ״אגם מצינו להריב"ש ז"ל סי' של"ד שערער על הנוהגים לומר ברכו אחר קדיש בתרא בשבתות ויו"ט ע"ש ודין זה פסקו מרן ז"ל להלכה בשה"ט סי' קל"ג וסי' רפ"ו ע"ש, והנה מפורש בדברי הריב"ש ז"ל הטעם שאין לאומרו בשבת ויו"ט מפני כי בחול נתקן לאומרו בשביל בני אדם שלא השכימו לבא ולא התפללו עם הציבור והציבור הולכין לדרכם והיחידים ההם נשארים שם ומתפללין כל אחד לעצמו ולכן נתקן לאומרו בשבילם כי עדיין הם לא התפללו משא"כ בשבת ויו"ט שמאחרין לצאת וא"כ קודם שיגיעו לקדיש בתרא כבר התפללו כולם ולא נשאר עדיין מי שלא התפלל להכי אין אומרים אותו וכנז' שם בד"ק הנה מ"מ משמע מדבריו שגם הוא סובר דא"א לומר ברכו אא"כ אומר אח"כ ברכות דאל"כ תקשי אמאי קרא תגר על האומרים בשבת ויו"ט וכתב שטעות בידם כי אפילו שהיחידים שאחרו לבא הנה הנם גומרים התפלה קודם שיגיעו הציבור לקדיש בתרא מה בכך אם יאמרו ברכו בקדיש בתרא אע"ג דלא נשאר בההיא שעתא שום אדם שלא התפלל הא עכ"פ איכא ודאי בני אדם שלא שמעו ברכו מן הצבור מפני שאחרו לבא דהא גם בשבת ויו"ט יש מאחרין הרבה יותר ורק ההפרש בין שבת לחול הוא לבסוף כי בחול הואיל ואין הציבור מאריכין על כן כאשר יגיעו לקדיש בתרא ימצא בני אדם שלא התפללו עדיין וצריכין הם לברכו בשביל התפלה דידהו אבל בשבת הואיל ומאריכין הציבור הנה גם המאחרין לבא יגמרו כל התפלה כאשר יגיעו הציבור לקדיש בתרא וא"כ אם אין קפידא לענין דינא לומר ברכה אחר ברכו מה בכך יאמרו גם בשבת ברכו בקדיש בתרא אע"פ שלא יש מי שלא התפלל עדיין אלא ודאי מן הדין אסור לומר ברכו אם לא יברך אח"ך ונמצא גם הריב"ש ז"ל אזיל בתר סברא הנז"ל שהביא בב"י סי' ס"ט וגם דין זה הריב"ש פסקו בשה"ט בסי' קל"ג וסי' רפ"ו:

פ״בוכן ראיתי להרב בית יאודה ז"ל א"ח סי' למ"ד שהעלה כדעת הריב"ש ז"ל הנז' האי סברא דס"ל אין לומר ברכו אם לא יש ברכה אח"ז ולכן העלה דאם העולה לס"ת אמר ברכו ואח"ך הפסיק בפיוט בין ברכו לבין ברכת אשר בחר בנו שצריך לחזור ולומר ברכו פעם שנית כדי לומר אחריה ברכת אשר בחר בין וכו' דאין לומר ברכו בלי ברכה אחריה ע"ש ודברי הרב בית יאודה ז"ל הביאם להלכה הרב אמת ליעקב ז"ל במשפט הברכות לעולין לס"ת סי' ע' דף כ"ו ע"ב וכן הביאו ג"כ רבינו חיד"א ז"ל בס' לדוד אמת שם ע"ש:

פ״גוכן נראה סברת הרב ב"ד ז"ל א"ח סי' ש"מ והביאו הרב ערך השלחן סי' תקנ"ט עמ"ש מרן ז"ל העולה בט"ב יאמר ברוך דיין קודם ברכת התורה דהיינו ר"ל קודם שיאמר ברכו דאחר ברכו אינו יכול להפסיק בין הזמנה של ברכי לברכה ע"ש נמצא גם הוא ז"ל נקיט עיקר כסברא זו דאמירת ברכו היא לצורך ברכה הבאה אחריה והיא ענין הזמנה לברכה וא"כ לפ"ז איך יאמר ברכו אחר שכבר בירך הברכה:

פ״דמיהו מור"ם ז"ל בהגהה סי' קל"ג תלה הטעם בדינו של הריב"ש ז"ל הנז' הא דאין לאומרו בשבת ויו"ט משום כי בשבת ויו"ט הכל באין לבית הכנסת קורם ברכו ונמצא שהכל כבר שמעו ברכו ע"ש, וראיתי להרב עטרת זקנים שהשיג עליו דלא משמע כן מהריב"ש ז"ל ע"ש ועיין להרב מאמר מרדכי ז"ל בסי' קל"ג מה שכתב בזה ובסו"ד כתב דאפשר גם מור"ם הבין שדעת הריב"ש ז"ל לומר דהדבר תלוי באם יש עוד אדם שלא התפלל אך מה שכתב בש"ע האי טעמא בהגהתו בש"ע משום דהוא לטעמיה אזיל דס"ל דשפיר דמי לומר ברכו אעפ"י שאין מברכין שום ברכה אח"כ דמה שעונים הקהל ברוך ה' המבורך לעולם זה הוי ברכה וכו' ע"ש, והנה באמת מצינו למור"ם ז"ל בד"מ סי' ס"ח שהקשה על דברי מרן ז"ל אפילו בלא ברכת יוצר אור אמאי נראין ככופרין שהרי הם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד והרי עשו מ"ש להם ברכו והראיה דסגי בהכי מברכת התורה שהעולה אומר ברכו את ה' המבורך והעם עונין אחריו ברוך ה' המבורך וסגי בהכי וכו' ע"ש, וכתב הרב אליה רבא ז"ל בשם הרב נחלת צבי ז"ל שדחה ראיית מור"ם ז"ל מדין ברכו של עליית ס"ת משום דהתם עיקר השבח הוא מה שהעולה חוזר ומברך אשר בחר בנו ואשר נתן שנתקנה בעשרה והשומע כעונה ע"כ ע"ש והם דברים נכונים כי ודאי התם שאני שאין אנו סומכין על עניית ברוך ה' המבורך אלא על הברכה שמברך העולה וכל הקהל שומעין ועונין אמן דהו"ל כאלו ברכו ברכה זו:

פ״הגם כתב הרב אליה רבא שם שהגאון התויו"ט במגילה ג"כ אזיל בתר סברא זו דבעי ברכה אחר אמירת ברכו ע"ש מיהו הרב אליה רבא ז"ל הסכים לענין דינא כמור"ם ז"ל דסגי במה שעונין ברוך ה' המבורך וכו' ע"ש וכן הב"ח והדרישה ועוד מרבני אשכנז אזלי בתר דברי מור"ם ז"ל:

פ״והרי לך שענין זה הוא מחלוקת בין הפוסקים ולדעת מרן ז"ל ודעמיה אין לומר ברכו אא"כ יש ברכה אח"כ והשתא מלבד כי אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן וצריכין אנו לפסוק בנ"ד שלא יאמר ברכו אחר ברכת אשר בחר בנו דבעינן ברכה אח"כ הנה בלא"ה נמי היה נראה להורות כן במקום דאיכא פלוגתא שב ואל תעשה עדיף ומה גם בדבר זה שאינו דבר המצוי ורגיל:

פ״זודע דאע"ג כי המנהג פשוט עתה במקומינו ובשאר מקומות בדין ברכו דקדיש בתרא דאומרים אותו גם בשבתות ויו"ט הפך פסק מרן ז"ל וכן העיד רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר סי' רפ"ו ס"ק ד' בארץ הצבי וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא ע"ש, וכן העיד הרב מאמר מרדכי ז"ל על מקומו ע"ש וכן העיד הרב המגי"ה בש"ץ דף רי"ב ע"ד על מנהג קושטא ואגפיה ע"ש הנה זה ידוע שהמנהג נתפשט ע"פ דברי רבינו האר"י זלה"ה שאמר צריך לאומרו גם בשבת ויו"ט כי אמירת ברכו בקדיש בתרא הן בחול הן בשבת לאו משום להוציא אחרים י"ח כדנקטי הפשטנים אלא יש בו צורך לאומרו גם לאותם שכבר אמרו ברכו קודם יוצר שיש לזה סוד וכונה בפ"ע וכתב בספר מנחת אהרן דף קע"ט ע"ב שסגולתו להעלות הניצוצות כמבואר ליודעי חן ע"כ ע"ש, ועל כן מאחר שגילה רבינו האר"י זיע"א שאמירת ברכו בקדיש בתרא חובה היא ע"פ הסוד להכי גם באתרי שקבלו הוראת מרן ז"ל אומרים אותו בלתי פקפוק כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור לטוב אין הולכין בתר מרן ז"ל וכאשר תמצא כיוצא בזה בכמה וכמה דברים וכאשר הבאתי פרטיהן בתשובה אחרת בס"ד:

פ״חועל כן השתא גם לדידן אין ללמוד לנ"ד מדין ברכו דקדיש כי יש לומר דוקא התם שגילה רבינו האר"י ז"ל בפירוש בחיוב אמירתו שיש בו טעם כפי הסוד בזה נהגנו כמותו אבל בברכו של עליית ס"ת מנ"ל שיש לברכו כונה וטעם בפ"ע ודילמא גם רבינו האר"י ז"ל יודה דברכו של עליית ס"ת נתקן בשביל הזמנה והתחלה לברכה הבאה אחריו:

פ״טועל כן גם לדברי רבינו האר"י ז"ל י"ל דאין ראוי לומר ברכו אחר שכבר בירך הברכה וכל כהאי גוונא דלא נתפרש הדבר בפירוש בדברי רבינו האר"י ז"ל וספרי המקובלים יש לומר שב ואל תעשה עדיף דאית לן למיחש לדברי הפוסקים הפשטנים:

צ׳ושו"ר להרב פתח הדביר ז"ל סי' קל"ג מה שהאריך בענין זה של ברכו דקדיש בתרא והביא כל דברי הפוסקים המדברים בזה גם הביא לנו תשובה מהר"י פינצי מריקאנטי ז"ל בכ"י שהביאה בספר מתן בסתר שאסר לומר ברכו בלתי ברכה אח"כ והפריז על המדה לדבר קשה לאסור איסר בזה והרב ז"ל הקשה עליו מנ"ל לכתוב כך והרב שם האריך בענין זה ואין לי פנאי להעתיק דבריו ולהאריך בהם ועכ"פ מה שכתבתי בס"ד הוא נראה ונכון בעזה"י:

צ״אוכל זה שכתבתי הוא להורות הלכה למעשה דודאי יש לנו לומר שב ואל תעשה עדיף אבל אם אחד עשה מדעתו לומר ברכו אחר הברכה מפני ששכח לאומרו מקודם אין ממחין אותו כי יש לו על מה לסמוך והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

צ״באחד היה מסב על השלחן וראיתי שלוקח גרגיר מלח או מעט מלח דק ונותן לתוך פיו לאכלו שכן דרכו תמיד בעבור רפואה באומרו כי זה יועיל למי שאין האכילה שלו מתוקנת יפה באצטומכא שמחמת כן הוא מעלה גרה חמה וקשה כקוץ מכאיב וע"י אכילת המלח יתוקן זה ואמרתי לו כי לא יפה עושה בזה שנוטל המלח בין שתי אצבעותיו שהם הגודל והאצבע הסמוכה לה כדי לאכלו כי דבר זה מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בשה"ט א"ח סוף סי' קמ"ט האוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל דקשה לקבור בנים ולא בזרת דקשה לעניות ולא באצבע דקשה לש"ר אלא באמה ובקמיצה ועיין להרב מחב"ר שכתב מ"ש קשה לש"ר בלבוש גרס שהוא ר"ת לשם רע ובאליה רבא פירש שהוא ר"ת לשחין רע אך באמת מקור הדברים הנז' הם בספר שבולי הלק"ט וראיתי בספר הנז' בכ"י בשבלת קמ"ט כתוב בהדיא לשם רע ע"ש, איך שיהיה הנה זו הלכה פסוקה דאין לאכול לא בגודל ולא באצבע הסמוך לגודל ולא בזרת שהיא הקטנה דכל א' יש בה קושי לדבר אחד וזה שאוכל בשתים הקשים ביחד שהם גודל ואצבע הסמוך לה הרי שתים רעות ב"מ לכן אמרתי לו שיאחז הגרגיר בין האמה והקמיצה ויתן לתוך פיו:

צ״גוראיתי להגאון מחב"ר ז"ל שם בס"ק ב' שהביא קו' מספר רגל ישרה דלכאורה זהו נגד גמרא דהוריות דף י"ג. ע"ב וכתב עליו הגאון מחב"ר דאם כונתו להקשות דבדין זה אמרו כאן אלא באמה ובקמיצה ושם בהוריות אמר ריש לקיש באחת לק"מ דהכא נמי קאמר או באמה או בקמיצה ואב"א דהכא באמה ובקמיצה בשתיהן קאמר הנה זה אתי כרבי יוסי דאמר התם שתים ולא שלש עכת"ד ע"ש והנה לפי תירוצו הראשון נראה שגם באמה וקמיצה אין לאכול בשתיהם ביחד אלא רק באחת מהם שיהיה טובל האמה לבדה במלח ואוכל או בקמיצה לבדה ועל כן לפ"ז גם אם יהיה אוחז הגרגיר של מלח בשתים שהם האמה והקמיצה לאו עביד שפיר להך תירוצא דהרב אך זה האדם שהוא עושה כן לרפואה כנז"ל לא יספיק לו טיבול האצבע במלח כי רוצה להכניס בגרונו גרגיר קטן בבת אחת או מלח דק שעור גרגיר קטן דטיבול בלבד שהוא דבר מועט מאד דבטיל בריר הפה ואינו יורד חדרי בטן שיגיע כוחו של מלח בתוך האצטומכא זה לא יועיל לו ועל כן אמרתי מאחר שלא שמענו קשות בשתים האלה שהם אמה וקמיצה וגם עוד לתירוץ השני של הגאון חיד"א שתירץ דאתיא כרבי יוסי דקי"ל רבי יאודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי נמצא לפ"ז אין פקפוק לרבי יוסי באוכל בשתים האמה והקמיצה ביחד לכן אמרתי לו שיעשה כך לאחוז הגרגיר בין אמה יקמיצה ויתן לתוך פיו:

צ״דמיהו יש עוד תקנה אחרת שיניח הגרגיר בכף ידו ויזרקנו לתוך פיו מכף ידו ואם נח לו בכך אה"ן גם זה נכון לעשותו:

צ״הועלה בלבי לומר שמותר לאכול המלח כדרכו בגודל ואצבע הסמוכה לה אם אוכלו על ידי כף וכיוצא שאוחז בידו רק את הכף ונותן לתוך פיו אך הדרו בי יען כי דבר זה הוא ענין סגולה ואין לעשות בו חילוקים מצד השערת השכל והסברא כי הסגולה היא איננה על פי השכל וכל עוד שלא מצינו דבר זה מפורש דאין הקפדה על ידי הכף הא ודאי יש להקפיד מספק ועל זה אמרו שב ואל תעשה עדיף ועיין בספר חיי אברהם סי' קכ"ו שהביא מן שו"ת באר עשק שאלה פ"א שזכר דבר זה וכתב דברי קבלה הם ואין להשיב עליהם אבל טעמא נמי איכא ע"ש שעשה טעמים לכל או"א וסיים ע"כ ראשי פרקים שמוסרים לחכם כמותך אבל דברי קבלה הם ומהם לא תזוז כי דבר ה' בפיהם אמת ע"כ ע"ש:

צ״וודע כי כל זה הוא אם אוכל המלח לבדו בפ"ע שנותנו בפיו אבל אם ירצה ליקח באצבעותיו הנז' מלח ולתת על איזה חתיכה של פרי ולאכול חתיכת הפרי באצבעותיו הנז' לית לן בה ולכן מטבילין הפת של המוציא במלח ואוחזה בכל אצבעותיו ונותנה לתוך פיו אע"פ שנוטל בפת מלח בעין יען כי אין זה חשיב אוכל מלח לבדו אלא אוכל עם הפת ולא נאמרה ההקפדה הנז' אלא באוכל מלח לבדו שנותנו לתיך פיו בלתי תערובת מאכל אחר וזה ברור ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

צ״זמה ששאלת במנורה דולקת בשמן שהיתה מונחת על הכסא ובא אדם והניח רגליו על הכסא בלא כונה ונתנענע וגם המנורה נאנענעה מחמת כן מה דינו:

צ״חתשובה הרב מהרח"פ ז"ל בלב חיים ח"ב סי' ס"א כתב אם בלי מתכוין נגע בעששית שהיתה דולקת ונכבית עי"כ כיון דלא נתכוין ולא נתעסק בכבוי אלא רק מדי עברו תחת העששית בלתי ראות ובלתי מתעסק ובלתי מתכוין נכבית הרי זה פטור לגמרי ע"ש:

צ״טולפ"ד בכהאי גוונא דנידון השאלה הנז' שהניח רגליו על הכסא ונתנענע הכסא וממילא נתנענעה גם המנורה אע"ג דנעשה כבוי קצת בנענוע השמן מ"מ הוא לא נתכוין לכך והכבוי נעשה ממילא בלא כונה וגם זה לא חשיב פסיק רישיה דאינו מוכרח שתתנענע המנורה בהנחת רגליו על הכסא ולכך יש לפטור אותו לגמרי:

ק׳ואע"ג דאנחנו מנהגנו להורות למי שנגע בלי כונה בעששית ונענע אותה שיתענה יום אחד וכמ"ש בזה בתשובה אחרת מ"מ נידון השאלה הנז' שאני שהוא לא נענע המנורה עצמה אלא שם רגליו על הכסא ונתנענע הכסא ומחמת נענוע הכסא נתנענעה המנורה ונתנענע השמן והו"ל כח כוחו כלאחר יד ובלתי מתכוין ולכך יש לפטרו לגמרי ועל צד היותר טוב ילמוד פרשת חטאת ויאמר אחריה יהי רצון הכתוב במעמדות:

100

ק״אומה ששאלת ספסל שיש עליו מנורה דולקת של שמן והיה אדם אחד מחתך את הרימון בסכין על הספסל ההוא וכו' מה תיקונו:

101

ק״בתשובה אם הספסל הזה הוא כבד הרבה שאינו מתנועע אם יעשו תשמיש כזה עליו ולא נתנענעה המנורה אין כאן איסורא:

102

ק״גאבל אם הוא ספסל קל שבודאי יתנועע כשעושין עליו איזה תשמיש הרי זה חשיב פסיק רישיה וכיון שעשה זה התשמיש של הרימון הנז' במזיד ובכונה על הספסל ההוא ונתנענעה המנורה הדולקת בשמן הרי זה עביד איסורא בכבוי השמן ואע"ג דלא נתכוין זה למלאכה זו של הכבוי מ"מ הרי זה פטור אבל אסור לכך יתענה שני ימים ואם הוא תש כח מאד יתענה לפחות יום אחד:

103

ק״דואשר שאלת על אחד עם הארץ שרוצה לעשות תיקון על עון נבלות הפה מה יעשה:

104

ק״התשובה יתענה כ"ב ימים בזא"ז כנגד כ"ב אותיות שיש בחמשה מוצאות פה:

105

ק״ושאלה אם מותר לומר לגוי ביום שבת שילך ויקנה לו דגים לצורך ליל מוצאי שבת ויצא הגוי מן הבית של ישראל בשקיעת החמה יען כי שוק של הדגים הוא רחוק מן הבית כמו חצי שעה ולכן ירצה שילך מן הבית בשקיעת החמה ולא אחר חשיכה יורינו ושכמ"ה:

106

ק״זתשובה קי"ל כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת אסור לומר לגוי לעשותו אחר שבת וכנז' בסי' ש"ז ולכן אם ירצה שהגוי יקנה לו דגים לצורך מוצאי שבת צריך שיאמר לו מערב שבת שיקנה לו דגים במוצאי שבת אחר חשיכה ואז אם הגוי הולך וקונה קודם חשיכה אדעתא דנפשיה קעביד כי הישראל אמר לו בפירוש שילך במוצאי שבת אחר חשיכה ויקנה:

107

ק״חואם שכח ולא אמר לו בערב שבת אסור לומר לו ביום שבת ואפילו בין השמשות דלא הותר בין השמשות אלא רק שבות דרבנן לצורך מצוה וכמ"ש בש"ע סי' ש"ז סעיף כ"ב כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגין לומר לגוי להדליק לו נר בין השמשות ע"ש וכ"כ עוד בסי' שמ"ב ע"ש:

108

ק״טואין לומר דהכא בנ"ד שאני כיון שהשוק רחוק מן הבית חצי שעה א"כ אם יאמר לו הישראל בין השמשות שילך ויקנה הוא לא יקנה אלא אחר חשיכה ואינו עושה המו"מ בין השמשות כי אם רק יוצא מן הבית בין השמשות, זה אינו דהא הגוי מוכרח שיוציא המעות שיקנה בהם הדגים מרשות לרשות בין השמשות דא"א לילך לקנות בלי מעות וא"כ הרי בין השמשות עושה המלאכה להוציא מרשות לרשות בשביל ישראל בשליחותו ומה גם במקום השואל דאיכא שם דין רה"ר הרי מוציא מרה"י לרה"ר ועוד הא אותו שעה בבין השמשות אינו יכול לעשות כן ואיך יאמר לנכרי לעשות ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

109

ק״יהנשים פה עירנו בגדאד נוהגים לטבול בשבת בלי פקפוק כהוראת מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' קצ"ז ועיין במזבח אדמה יו"ד סי' קצ"ט ע"ש בזה ועיין בית יאודה ח"ב סי' ל"ב, בהם דרכם בימות החורף שהקור הרבה להוליך עמהם לבית הטבילה כד אחד גדול של נחושת מלא מים חמין ובעת שתרד ותעמוד בתוך המעיין קודם שתרכין ראשה לטבול במים אז שופכין מעט מים מן החמין שבכד לתוך המעיין וחוזרין ומניחים בכד ההוא מים צוננין כדי שתוכל האשה לסבול חום המים שבכד כאשר שופכין על גופה ממנו עצמו ואחר שיניחו בו מים צוננין מעט ג"כ המים עודם חמים גמורים אך תוכל לסבול חמימותם ואז חוזרין ושופכין מן הכד ההוא מים חמין על גוף האשה עצמה בעודה עומדת בתיך המים כי גופה עם דדיה הוא למעלה מן המים ועושין זה כדי שיתחמם גופה ותוכל לסבול הקרירות של המים שבמעיין כאשר מרכנת ראשה לטבול בהם ולכן אחר ששופכין עליה מים חמין אז מרכנת ראשה וטובלת בתוך המעיין ההוא ודרך הנשים פה עירנו יע"א לטבול ג' פעמים תכופים זא"ז בעודם עומדים בתוך המעיין ואח"כ יוצאה האשה מן המים ואחר שיוצאה כולה מן המעיין אז חוזרין ושופכין עליהם כל מים החמים שנשארו בכד ההוא מראשה ועד רגליה כדי שיתחמם גופה המצונן מאד מקרירות מי המעיין שיצאה ממנו:

110

קי״אוהנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' שכ"ו שאסור לרחוץ כל גופו במים חמין בשבת אפילו בחמין שהוחמו מע"ש וכתבו האחרונים דאפילו רוב הגוף אסור ע"ש, והנה כאן אלו המים ששופכין מן הכד למעיין אין עושין חום במי המעיין אפילו כל שהוא ונמצא אין כאן טבילה בחמין וכן מה ששופכין עליה חמין בעודה בתוך המעיין ג"כ אין לחוש כי בזה אין כאן רחיצת כל הגוף שאין מים החמים ההם מגיעים אלא רק על חצי גופה העליון אך חצי גופה התחתון הוא מונח בתוך מים הקרים של המעיין ורק מה שיש לחוש בזה הוא מה ששופכין עליה חמין אחר שתצא מן המעיין לגמרי דהרי כאן איכא רחיצת כל הגוף כי שופכין המים מראשה ועד רגלה:

111

קי״בוהנה ידוע כי הגאון חכם צבי סי' י"א קרא תגר על מנהג הנשים שטובלין בחמין בשבת משום איסור הנז' ולא התיר אלא רק בפושרין שלא יקרא שם חמין עליהם וכן פסק הגאון סדרי טהרה בי"ד סי' קצ"ז ס"ק ט' דאין להתיר אלא בפושרין וכן פסק הגאון נודע ביאודה מה"ת א"ח סי' כ"ד וכתב הגאון חיד"א בברכ"י סי" שכ"ו כי הרב דברי יוסף סי' ס"ד הליץ על הנשים שטובלות בליל שבת בחמין שערער על זה הגאון חכם צבי אך בסוף דבריו עמד כנגדו תשובת רבינו האי גאון ז"ל שהביא בכלבו דף קנ"ד שכתב אסור לבעל קרי לטבול בשבת בחמין שהוחמו מע"ש והרב מהר"י עייאש בס' בני יאודה ח"ב סי' ל"ב קיים המנהג והאריך לתת טעמים להתיר עכ"ד ע"ש והנה הרואה יראה בספר בני יאודה הנז' דלא שייכי טעמי ההתיר שלו הכא בנ"ד ששופכין עליהם החמין אחר צאתם מן הטבילה והגם דאיכא חד טעמא מנייהו דשייך הכא והוא מ"ש שהאשה אחרת שלוקחת עמה היא מזכרת אותה הנה טעם זה בלא"ה דחוי וליכא לאומרו הכא וגם הוא ז"ל לא סמיך על זה לבדו:

112

קי״גגם עוד הרב זרע אמת שהביאו הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר בקנטריס אחרון סי' שכ"ו שקיים המנהג ג"כ לא שייכי דבריו בזה דנ"ד גם מ"ש הרב בני ציון סי' ע"ו ליישב המנהג ג"כ לא שייך למימר בנ"ד:

113

קי״דאשר על כן נראה שצריך להזהירם שלא ישפכו בליל שבת מים חמין עליהם אחר צאתם מן הטבילה דהא בזה הוי רחיצת כל הגוף ואפילו רוב הגוף נמי אסור וכנז' באחרונים אלא יזהרו לשפוך בעודם בתוך הבאר דאז הוי מקצת הגוף דרובו של גוף שקוע במים הקרים ושם לא יגיע כח של מים חמין הנשפכים שם:

114

קי״הודע כי אין לחוש בזה משום שהם מטילים מים צוננין לתוך מי החמים שבכד אחר ששופכין מעט מהם לתוך המעיין משום דקי"ל תתאה גבר ומחממו הנה זה אינו אלא בהיכא שמערה מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון אבל אם החמין הם בכלי שני אפילו היס"ב מותר לערות לתוכן צונן וכנז' בש"ע והנה כאן בנ"ד מים החמין האלו הם בכלי שני כי זה הכד של נחושת הוא כלי שני ואה"ן אם ימצא שמביאין החמין בכלי ראשון לבית הטבילה צריך להזהירם שלא יעשו כן אלא יערו המים לתוך כלי שני ויביאום לבית הטבילה כי הגם דיש מתירין גם בכ"ר אם נותן מים צוננין הרבה לתוך החמין באופן שהם מרובים הרבה מן החמין דלא אפשר שיתבשלו וגם שנותנם בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אך כאן כבר אמרנו דהמים ציננין הם מעט ולכן צריך ליזהר בכלי ראשון בזה:

115

קי״ושאלה אזהרה גדולה שמענו וגם ראינו בספרי הפוס' הפשטנים וגם בספרי המקובלים דאיכא חיוב על האדם להחליף כל בגדיו בשבת והסתפקנו אם גם חלוף הסנדלים בכלל החיוב כי אנחנו דרכינו לנעול בחול בסנדל שקורין פותין העשוי מעור חשוב צבוע שחור המבריק ונזהרים בזה בחול ללבוש סנדל חשוב באופן שאין לנו חשוב יותר ממנו שיהיה מיוחד לשבת ואם נייחד לשבת סנדל בפ"ע אין בו יתרון על סנדל של חול אם נאמר דאעפ"י כן חייב האדם לעשות לו שנים ללבשם א' בשבת וא' בחול או"ד בזה הסנדל אין קפידא וליכא חיוב להחליפו בשבת אלא ינעול בשבת הסנדל הזה שהוא נועל בחול שאם יתיישן ויתקלקל הוא קפיד גם בחול להחליפו ולא ינעלנו יורנו המו"ץ ושכמ"ה:

116

קי״זתשובה הסברא מחייבת דאין הסנדל הזה בכלל הבגדים שחייב האדם להחליף בשבת בגדים שלובשן בחול אעפ"י שהם חדשים ונאים דאין המנעל בכלל המלבושים, והראיה דברכת מלביש ערומים שנתקנה בשביל מלבושים של האדם לא נכלל בה המנעל והסנדל אלא תקנו רז"ל ברכה אחרת בשביל הנאת המנעל והיא ברכת שעשה לי כל צרכי דברכה זו נתקנה בעבור נעילת המנעלים כידוע:

117

קי״חועכ"ז אביא הוכחה לתשו' זו על שאלתכם ממ"ש בירושלמי דשבת פרק וא"ו הלכה ב' וז"ל לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשבתא עכ"ל, הרי לך להדיא דשאני סנדל משאר לבושין דאינו צריך ליחד סנדל א' לשבת אלא בשבת ובחול לובש סנדל א' וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

118

קי״טשאלה בעה"ב עם הארץ שאינו יודע לעשות ערובי תבשילין ולומר נוסח בדין ערובא וכו' איך יעשה וכן אשה אלמנה ובניה קטנים עדין איך יעשו אם אפשר ע"י שליח גם לענין הברכה אי מצי השליח לברך או הבעה"ב יברך יורינו ושכמ"ה:

119

ק״כתשובה דבר זה פשוט הוא ומפורש יוצא בתשובת חיים שאל ח"א להגאון חיד"א ז"ל. סי' ע"ד אות נ"ד דף צ"ד ע"ד בד"ה ולפום ריהטא שכתב וז"ל ומנהג עיר קדשנו ירושלים תוב"ב לשלוח הב"ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות וכו' עכ"ל ועל כן ככה יעשו עמי ארצות ונשים אלמנות שיבא אדם אחד ויקח הפת והתבשיל מידם וככה יאמר בעדם:

120

קכ״אולענין הברכה הנה נשאלתי מקדמת דנא בענין נרות חנוכה אם יכול בעה"ב לברך ואחר ידליק הנרות על סמך ברכתו והבאתי דברי הכנה"ג בסי' תקפ"ה בהגהב"י בשם רבו מהרימ"ט דהקובע מזוזה לחבירו או מל בנו של חבירו או עשה מעקה לחבירו מחוייב העושה לברך ולא בעל דבר ע"ש והבאתי דברי הרב חק"ל י"ד ח"ב סי' ט' דף ל"א ע"ד שהביא דבריו הנז' גם הבאתי דברי הרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א והעליתי דבכל דבר דבעי שליחות מצי בעל דבר לברך ואחר יעשה ומ"ש רש"ל ביש"ש חולין פ"א סי' ד' ע"ש שם איירי במידי דלא בעי שליחות והבאתי עוד דברי הפר"ח ז"ל סי' תל"ב שכתב להדיא שאפילו בעה"ב אינו בודק כלום יכול לברך ולא הוי ברכתו לבטלה ע"ש גם הבאתי דברי הרב ערך השלחן ז"ל שכתב להפך ומוכח ליה מדברי רש"ל הנז' ועוד הבאתי דברי הרב ז"ל עצמו בספרו חוקת הפסח סי' תל"ב שהביא דברי רש"ל ועשה חילוק דהיכא דהשליח עושה מצוה שחייב בה אחר כגון בדיקת חמץ אם ירצה בעה"ב יברך ושלוחו בודק דשלוחו של אדם כמותו ובזה גם רש"ל יודה ע"ש:

121

קכ״בוגם שהבאתי אח"כ דברי הרב בית ז"ל בה' ר"ה סי' שצ"ג שכתב שלא יהיה אחד עושה ואחד מברך ונתן טעם לזה ע"ש עכ"ז העליתי בדין חנוכה היכא דבעה"ב חולה ואינו יכול לקום להדליק ועושה שליח להדליק דמצי בעה"ב לברך והשליח ידליק וכמ"ש כל זה בס"ד בתשובה אחרת:

122

קכ״גולענין הלכה בנ"ד נראה להורות דמצי בעה"ב לברך והשליח יאמר נוסח בדין עירובא וכו' ואין בזה פקפוק, כן נ"ל והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

123

קכ״דשאלה יו"ט של שמיני עצרת שחל להיות ביום ה' וביום וא"ו אם מותר לישראל לעשות הלאב'ן שקורין בלשון תורגמה אורט"י לצורך השבת כיון שעשו עירובי תבשילין והוא לוקח חלב שחלבו גוי מבהמה של גוי וישראל רואהו בעת שחלב ועושה ישראל את הלאב'ן בביתו כדי לאכלו בשבת וידוע כי אופן עשיית הלאב'ן הוא שמרתיחין את החלב על האור ואחר שמסלקין אותו מעל האור משהין אותו עד שלא יהיה היד סולדת בו ומשליכין בתוכו מעט לאב'ן שהיה עשוי מקודם ועי"ז החלב הזה נקפה ונעשה לאב'ן ואוכלים ונסתפקו אם מותר לעשותו ביום ששי שהוא יו"ט שני לצורך השבת יורינו המורה ושכמ"ה:

124

קכ״התשובה על המלאכה של הלאב'ן עצמו שעושה ביו"ט אין בה מיחוש וכבר נשאל בזה הרב קרבן אשה ז"ל והעלה דכל העמדת החלב שאסר הירושלמי והפוסקים שהביא מרן בב"י סי' תק"י ומור"ם בהג"ה שם היינו במעמיד החלב בקיבה כמו שפירש רש"י והרמב"ם ושאר פוסקים דאז אסור משום בורר דנפרש הקום מן החלב אמנם זה הלאב'ן שמעמידין אותו במעט לאב'ן ואין בו ברירה ונקפה כולו כמות שהוא ואוכלין אותו כולו ביחד וליכא ביה לתא דברירה אין בזה איסור וכל הנך רבוותא דאסרי להעמיד החלב ע"י קיבה מודו בנ"ד דשרי ולית ביה סרך איסור כלל עכ"ד ע"ש ועוד הביא בסו"ד דברי הרב שיורי כנה"ג סי' תק"י בהגהב"י שהביא דברי הרב באר שבע ופירש דקייאדה היינו זה שקורין יגורט'י ותמה עליו הרב קרבן אשה דהב"ש קא עסיק ותני דקיאד'ה שלהם היינו העמדת חלב דהירושלמי שהוא ע"י קיבה ותירץ דבריו דאפשר היה להם יגורט'י שהיו מעמידין אותו בקיבה. ע"ש, איך שיהיה העלה דמלאכה של הלאבין מותר ביו"ט ואין בזה סרך איסור כלל וטעמו ונימוקו עמו:

125

קכ״וברם כל זה יתכן להיות בחלב שנחלב מעיו"ט אבל בנ"ד שנחלב ביו"ט אע"ג דנחלב ביו"ט שני ונחלב ע"י גוי מבהמה של גוי מ"מ הא בעינן שיהיה נחלב לתוך האוכל וזה החלב הנז' בשאלה לא נחלב לתוך האוכל וא"כ אין זה ראיי לבו ביום לשתותו ואיך יעשהו בו ביום לאב'ן בשביל שבת כי אע"ג שעשה עירובי תבשילין מה יועיל ערובי תבשילין לענין זה דהא בעינן שיהיה חזי לאכלו בו ביום וכמ"ש הרב מגן אברהם ריש סי' תקכ"ז דאין לסמוך על ערובי תבשילין גרידא אלא בצירוף הואיל ולכן בסמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל אין לסמוך על ערובי תבשילין גרידא ואסור לבשל ע"ש וכן פסק הגאון ר"ז בש"ע ויש לדמות זה לביצה שנולדה ביו"ט שני שחל בע"ש דאסור לבשלה לצורך שבת אע"פ שעשה ערובי תבשילין משום דלא חזיא בו ביום:

126

קכ״זוהנה בספר ישועות יעקב סוף סי' תק"ה כתב כשחלבו נכרי לקדירה שאין בה אוכלין אסור ביום שנחלב לכ"ע משום דהוי נולד דמעיקרא אוכל ועכשיו נעשה משקה ואמנם בשבת שלאחריה כיון דשתי קדושות הן ואין חשש רק שמא יאמר לנכרי לעשותו וכמו דאסור גבי נכרי שהביא דורון וכו' כאן בחליבה דעת רוב הפוסקים לא החמירו כיון דיש היתר לישראל לעשותו ע"י שיכניס האוכלים לתוך הקדירה אף שהנכרי עשה וחלב לקדירה שאין בה אוכלין ואסור בו ביום מ"מ בשבת שלאחריה ליכא איסורא וכ"ש אם הנכרי עשה לצורך עצמו דמותר בשבת שלאחריו וכו' וכו' ובאם נחלבה ביו"ט שני ע"י הגוי שעושה הדבר לצורך עצמו ולתוך הקדרה שאין בה אוכלין נראה להקל בשבת שלאחריו כיון דאין כאן הכנה גמורה וסמכינן על תירוץ זה של התוספות וכן נוהגין היתר:

127

קכ״חאמנם מה שאני מסתפק בזה אם רשאי לבשל החלב ביו"ט לצורך שבת (שקורין וועלין חלב) כיון דכתבתי לעיל דלדידן עיקר הטעם דאופין מיו"ט לחול ליכא איסור תורה דאמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה ומדרבנן הוא דאסורה וכיון דתקנו רבנן ערובי תבשילין אית ליה היכרא ומהאי טעמא כתב הרב מג"א לקמן סי' תקכ"ז דבסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל כמ"ש התוס' בפסחים מ"ו באמת אסור לבשל מיו"ט לשבת יכ"ש בזה כיון דחשוב נולד לענין לאסרו בו ביום ואף דאי מקלעי ליה אורחים לא חזו להו ביום הזה ואינו מותר רק ביום השני דהיינו בשבת א"כ יש איסור דאורייתא לבשל היום כי אף שאין איסירו כי אם מדרבנן ביו"ט מ"מ כיון שאינו יכול לאכול ממנו מדרבנן הוי בישול שלא לצורך ועבר על איסור וממילא אין רשות לבשל החלב מיו"ט לשבת דבשביל ערובי תבשילין אין מתירין איסור תורה וכו':

128

קכ״טוהנה התוס' פסחים שם הקשו למאן דאית ליה הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותרצו דחולה שיש ב"ס לא שכיח אבל איסורא דרבנן דחזי לחולה שאין ב"ס ולקטנים שפיר אמרינן הואיל וליכא כאן איסור תורה ולכך מהני ערובי תבשילין וזה ברור מאד. וה"ה בחלב שנחלב ע"י גוי לדעת המתירין בשבת שאחריו ואמנם מצד איסור טלטול יש לעיין בדבר ויש להאריך בזה ועיין רש"ל בענין טלטול דבר האסור וכו' עכ"ל:

129

ק״לוראיתי להגאון אמרי אש א"ח סי' ל"ח שנשאל מן גאון אחד בדורו על חלב שנחלב ע"י גוי בבהמת גוי וישראל רואהו ביו"ט שני שחל בע"ש אם יש להתיר בשבת שלאחריו וכו' ועולה מדבר דע"פ הדין יש להתיר בכה"ג אך חושש להורות היתר לעולם פן יהיו מקילין ביו"ט שני בפרט בימים אלו אשר כבר התחילו פורקי עול ובוזי דברי חז"ל לבטל יו"ט שני בפרהסייא ע"ש:

130

קל״אושו"ר להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תנינא ח"ב סי' א' שנשאל בר"ה שחל ביום ה' וביום וא"ו אם מותר לחלוב ביום ה' וביום וא"ו בשביל שבת והשיב בפשיטות דעכ"פ ביום ששי מותר בשביל שבת ואע"ג דשני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת הן ואין נ"מ בין יום ראשון ליום שני עכ"ז לא הורה להתיר אלא ביום שני של ר"ה והאריך קצת ב"ה וסו"ד כתב וז"ל והנה הישועות יעקב סי' תק"ה חקר חיך מיתר לבשל החלב ביו"ט ראשון או שני של שבת הא עיקר ההיתר הוא משום ערובי תבשילין והרי ביום זה אסור החלב וכו' ולפע"ד נראה כיון דבאמת אינו רק חומרא בעלמא ובפרט אם נחלב ע"י גוי דודאי יש להקל אף בו ביום כמ"ש הרש"ל רק דמ"מ החמירו עכ"פ מותר לבשל על שבת ועיין מג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו שמותר לטלטל המוקצה לצורך אוכל נפש אף דאסור לאכלו ע"ש. ואף דיש לחלק אבל עכ"פ יש לסמוך על זה. ובזה יש לפרש דברי המהרי"ל וכו' ולפמ"ש י"ל דהכונה לענין בישול החלב דזה ודאי דהביצה כשנולדה בזה אסור לבשלה על יום מחר דהיום איננה ראויה כלל אבל החלב מותר משום דראוי עכ"פ לחלוב לאוכלין כנלפע"ד ומצאתי באליה רבה שאוסר בר"ה אף על שבת אח"כ והנראה לפע"ד כתבתי עכ"ל:

131

קל״בהנה נודע דאיכא דסברי אין לנו דין רה"ר בזה"ז משום דליכא ששים רבוא בוקעין בו ואיכא דסברי יש דין רה"ר בזה"ז אע"ג דליכא ש"ר בוקעין בו ודרך בעינן שיהיה רחבו ט"ז אמה ובציר מהכי לית ליה דין רה"ר לכ"ע על כן נסתפקנו במסילות שהם חוץ לעיר המתוקנים להלך בהם מעיר לעיר די"ל אע"ג דליכא ט"ז אמה ברוחב המסילה המתוקנת לילך בה מ"מ כיון שאין לה מחיצת מן הצדדין אלא מהלכת בתוך המדבר הגדול הפתוחו ורחב מאד ולהכי י"ל דלא בעינן רוחב המסילה עצמה ט"ז אמה ואפילו בפתוחה מט"ז אמה המוליך בה איזה דבר יש בזה איסור תורה כדין המוליך ברה"ר. גם עוד י"ל נמי לדעת מאן דסבר דבעינן ששים רבוא בוקעין בו כל זה הוא ברחבות שהם בתוך העיר אבל אותם המסילות של חוץ לעיר אפילו אין ששים רבוא בוקעים שם יש להם דין רה"ר. גם עוד י"ל על המדבר עצמו שעוברת בתוכו המסילה ההיא שהולכים בה מעיר לעיר אם נחשב דינו כרה"ר כמו המסילה עצמה מאחר שהמסילה עוברת בתוכו והוא השטח שלו בהשוואה אחת עם המסילה וגם לפעמים ג"כ הולכים שם מקצת בני אדם חוץ למסילה:

132

קל״גתשובה איתא בגמרא דשבת דף וא"ו ע"א ת"ר ארבע רשויות לשבת וכו' סרטייא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רה"ר גמורה ופירש רש"י סרטייא מסילה שהולכין בה מעיר לעיר ע"כ ומרן ז"ל בש"ע סי' שמ"ה ה"ז פסק איזהו רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה וכו' וכתב המג"א ס"ק ה' דרכים שעוברים מעיר לעיר הוי רה"ר ע"ש משמע דבעינן שיהיו מסילות האלה רחבים ט"ז אמה ואם אינם רחבין ט"ז אמה אע"פ שבשני צידיהן של המסילות יש קרקע רחב במאד מאד אינו מצטרף עמהם אלא בעינן שיהיה במסילה רוחב ט"ז אמה וכ"כ להדיא בחיי אדם כלל מ"ט סעיף וא"ו הדרכים שעוברים מהם מעיר לעיר אם רחבה ט"ז אמה דינם כרה"ר ע"כ:

133

קל״דומדברי המאירי ז"ל במסכת שבת מוכח דיש בזה פלוגתא בין הראשונים דאיכא דס"ל בדרכים אלה אשר בתוך המדברות ההולכים בהם מעיר לעיר בעינן ג"כ שיהיה בהם רוחב ט"ז אמה ואיכא דס"ל שגם אם אינם רחבים ט"ז אמה קרויים רה"ר שכתב שם וז"ל וכן מדבריות ויערות ומבואות המפולשים להם משני צדדין פירשום גדולי המחברים וחכמי הצרפתים שבהם רוחב ט"ז אמה כמ"ש למעלה וכמו שלמדום בפרק הזורק מעגלות. ומ"מ חכמי הדורות משיבים עליהם שאף בלא רוחב שש עשרה אמה יהא קרוי רה"ר לפעמים הואיל ופילושיו ישרים ומכוונים זה לזה ושבקיעת רבים מצויה שם וכו' עכ"ל ע"ש:

134

קל״השו"ר להרב מהר"ר יעקב שאול אלישר נר"ו בספרו שמחה לאיש הנדפס מחדש שכתב שם דף י"ג ע"ב בשם רב אחד נכבד נר"ו שהוא מו"ץ בעיר קלוני"א ע"א שאסף וקבץ והכריח מכמה מקומות דבסרטיא דהיינו המסילה ההולכת מעיר לעיר אליבא דכל הפוסקים אע"פ שאינן רחבות ט"ז אמה ואין ששים רבוא עוברים עליהם חייב כרת במזיד ואפילו בלא התראה כבא על הנדה ואוכל חמץ בפסח ע"כ ולא העתיק הרב המחבר נר"ו שם דבריו והוכחותיו של הרב המו"ץ נר"ו הנז'. ורק כתב לו דלא יצא י"ח לומר זה אליבא דכל הפוסקים דהא הרא"ש ז"ל בפרק אין צדין סי' ב' כתב וז"ל ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רה"ר סרטיא ופלטיא דלא שכיתי האידנא רה"ר דששים רבוא בוקעים בו ע"כ נמצא דס"ל דדין זה דבעינן ש"ר בוקעים בו איתיה גם בסרטיא שהוא המסילה ההולכת מעיר לעיר ועוד שכן מוכח מדברי הרוקח ז"ל בסי' קע"ה בסופו וז"ל ובכל מלכותינו כאן אין רה"ר כי אין מצויים ששים רבוא בני אדם כמו שהיו במדבר הולכים במשכן הרי להדיא דגם במסילה ההולכת מעיר לעיר צריך שיהיו ש"ר עוברים בו כדי שיהיה לו דין רה"ר. ועוד כן מוכח מן הסמ"ג בריש ה' ערובין שכתב וז"ל שמן התורה אין קרוי רה"ר אלא סרטיא והוא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר ופלטיא הם המקומות שהם חוץ לעיר רחבים מאד וכו' הילכך אין חשוב רה"ר בפחות מרוחב ט"ז אמה ומפולש משער לשער ובוקעים בו ששים רבוא וכו' הרי להדיא דס"ל דסרטייא שהיא המסילה ההולכת מעיר לעיר ומסיים הילכך אינו חשוב רה"ר בפחות מט"ז אמה ובקעי בו ש"ר מכלל דסרטיא היינו דבקעי בה ש"ר ונקט בלשונו דרך המלך ההולכת מעיר לעיר וכו' עכ"ד נר"ו ע"ש:

135

קל״ועוד כתב הרב המחבר נר"ו הנז' וז"ל וכשאני לעצמי מזה שתי שנים הוה עובדא בעה"ק ירושלים תוב"ב אשר מזה זמן רב שנתוספו בנינים חוץ לחומה ונשאלתי בדין זה דעירובא להכריע בין ב' רבנים יען כי אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן ומצאתי כי דעת מרן שנוי במחלוקת וראיתי כי רבו מהרבה סברות הסוברים דבעינן ש"ר בוקעים גם מחוץ לעיר דהכי מוכח מהרא"ש והרוקח והרב א"ז וכן הרב מג"א ומחצית השקל וכו' ולדעתי לא אכחד כי תקילא לי מלתא להתיר בפומבי להוציא מתוך החומה לחוצה לא, חלילה חלילה, אבל לומר דחייב חטאת או כרת כבא על הנדה ואוכל חמץ בפסח אין אני כדאי ולא רשאי לומר דברים אלו יען אין הדין מוסכם מכל הפוסקים וכאמור עכ"ל נר"ו ע"ש:

136

קל״זועל הספק הב' אם כל המדבר שבצדדי המסילה נחשב רה"ר כיון שעוברת המסילא בתוכו והיא שוה עמו וגם לפעמים הולכים שם מקצת בני אדם חוץ למסילה וכנז' בשאלה הנז'. התשובה לזה הנה נודע כי בגמרא דשבת דף וא"ו ע"ב הקשה ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רה"ר וכו' ומשני אביי ל"ק כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזה"ז ופירש רש"י בזמן שהיו ישראל במדבר חשיבה רה"ר כאן בזה"ז אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי ע"ש, ברם הרמב"ם בפי"ד מה' שבת ה"א פסק איזהו רה"ר מדברות ויערות וכו' והקשה הרב המגיד ז"ל מ"ש רבינו המדברות והיערים בכלל רה"ר הוא דבר מתמיה דהא בגמרא הקשו וליחשב נמי מדבר ותירץ אביי ל"ק כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר וכו' ופירש רש"י וכו' והרשב"א ז"ל כתב בכלל כרמלית מדברות והיערות ודברי רבינו צ"ע עכ"ד ע"ש:

137

קל״חוכ"כ רבינו המאירי ז"ל במס' שבת וז"ל המדבר כבר מנינו ברשות הרבים וכן הדין ביערים ומכל מקום יראה. מסוגיא זו שבזה"ז המדבר כדין כרמלית אחר שאין שם ישוב ומכל מקום גדולי החכמים כתבוה בסתם כדין רה"ר ולא יראה כן שהרי הבקעה מצד שאין דריסת רבים לשם קרויה כרמלית כמ"ש עכ"ל ע"ש:

138

קל״טוהנה מרן ז"ל בכ"מ כתב ישוב לדברי הרמב"ם הנז' ע"ש אך הגאון הב"ח ז"ל תירץ דברי הרמב"ם וז"ל והשתא יש ליישב דברי הרמב"ם. דמ"ש דמדברות ויערות ודרכים המופלשים להם הוו רה"ר רצונו לומר דהיכא דנמצאים באיזה זמן דרכים המפולשים למדברות או ליערות השתא ודאי שכיחי רבים במדבר זה ויער זה וכל המדבר וכל היער נעשה רה"ר דהדבר ידוע דבשיירא ההולכת מסתלקים רבים מן המסילה והולכים במדבר וביער עצמו ולא לדרכים המפולשים לבקעה ושדה דאין מסתלקים מן המסילה ללכת בבקעה ובשדה בין בימות החמה בין בימות הגשם דשדה ובקעה נפסדת בדריסת רגלים כשיש בהן זרעים או עשאה ניר אבל במדברות ויערות אין הפסד כלל. וא"כ מבואר בדברי הרמב"ם שהורה באצבע דהכי קאמר דבדאיכא בזה"ז דרכים מפולשים למדברות ויערות דכל המדבר והיער נעשה רה"ר כיון דשכיחי בה רבים כדפרישית והרשב"א שכתב דבמדברות ויערות הם כרמלית היינו בדליכא דרכים מפולשים להם ואין ביניהם מחלוקת דלא כמו שהבין הרב המגיד דפליגי בהא וגם נתיישבה קושייתו באמת עכ"ל ע"ש הרי הספק בשאלה הנז' הוא מפורש כאן בדברי הב"ח ז"ל גם תראה שדעת הב"ח ז"ל הוא דהרמב"ם והרשב"א לא פליגי:

139

ק״ממיהו הרב מים רבים ז"ל בא"ח סי' ל"ח דף ל"ה ע"ג כתב וז"ל דומיא דבקעה שאע"פ שהיא פרוצה מארבע רוחותיה אינה רה"ר ואפילו בימית החמה שהולכים שם מקצת בני אדם כי אין בו זרעים אעפ"כ משום שאין רבים מסתלקים מן המסילה לילך בשדה כרמלית היא ודומיא ג"כ דמדבר בזה"ז שאע"פ שהוא פרוץ מארבע רוחותיו אינו חשוב רה"ר לפי' רש"י ולפי' הרשב"א והרב המגיד ודעמייהו ז"ל לפי שבזה"ז אינו מקום הילוך לרבים עכ"ל משמע דסבר מר דאיכא פלוגתא בדבר זה בין הרמב"ם ובין הרשב"א ז"ל ודעמיה דלדידהו כל המדבר דינו כרמלית אפילו אותו הסמוך למסילה ואע"פ שנמצא לפעמים מסתלקים מן המסילה ללכת בו אין זה מועיל לעשותו כרה"ר לפי שאלו מיעוטא נינהו ואין רבים מסתלקים ללכת בו:

140

קמ״אוכיוצא בזה כתב ג"כ בית אפרים א"ח סי' כ"ד דף ל"ו ע"ג וז"ל ואם נפשך דכל שעוברים בו לפרקים סגי א"כ מדבר נמי שהוא רחב הרבה והוא עמק שוה אע"פ שאין בו מהלך בדרך יחידי מ"מ שכיחי שיירתא דאזלא ואתי לפרקים ואפ"ה אמרינן דלא הוי רק כרמלית וזה כונת התוס' בשבת והג"א בשם המרדכי בערובין דמהא דאמרינן כאן בזמן שישראל שרויין במדבר מוכח דבעינן ס' רבוא דאל"כ אף דהולכי מדבריות לא שכיחי כולי האי מ"מ הא משמע דדוקא בגוונא שהיו ישראל שרויין הא לא"ה אע"ג דשכיחי שיירתא דאזלי והוא ג"כ מעבר לרבים ההולכים במדבר בישימון דרך שם ממדינה למדינה מ"מ כיון דלא שכיחי רק לפרקים אין מצטרפין להיות כרה"ר שששים רבוא בוקעים ושכיחי התם כובא:

141

קמ״בולכן כתב רש"י דבזה"ז מדבר הוי כרמלית שאינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי ור"ל דאע"ג דודאי לאו במדבר שמם לגמרי מיירי רק דאיכא שרייתא טובא דאזלי ואתו מ"מ לא שכיחי ורה"ר איכא רק אם רבים שכיחי התם כל שעה וכמ"ש רש"י בעירובין דף ק"א גבי ירושלים דעיר של רבים היא שאוכלסין הרבה באים לה אבל עכשיו דדלתותיה ננעלות לאו רה"ר היא שאינה כרגלי המדבר שהוא דרך פתוח כל שעה אע"ג דלפי רוב ההולכים שם לפרקים יעלו למנין ס' רבוא לא איכפת לן כיון שאין מצויים שם כל שעה עכ"ל א"כ השתא י"ל לדעת רש"י והרשב"א ודעמייהו דס"ל מדבר הוא כרמלית הנה אע"ג דהמסילה שהיא דרך המלך ההולכת מעיר לעיר היא עוברת בתוכו עכ"ז כל שהוא חוץ למסילה מכאן ומכאן יש לו דין כרמלית וכ"ש מדבר שמם שאין מסילה עוברת בתוכו ורק לדעת הרמב"ם וסיעתו המדבר חשוב רה"ר אך לפ"ד הב"ח ז"ל גם הרמב"ם יודה דמדבר שמם חשיב כרמלית ולא קאמר דינו רה"ר אלא בהיכא דאיכא מסילות עוברים בתוכו והיינו טעמא משום דאיכא מסתלקים מן המסילה ועוברים במדבר עצמו ולדעת הב"ח גם הרשב"א לא פליג על הרמב"ם בזה וכנז"ל:

142

קמ״גשאלה כיריים של ברזל ששופתים עליהם הקדרות של התבשיל כל השנה כולה איך דינם לענין פסח אם מותרים ע"י הגעלה או לאו יורינו ושכמ"ה:

143

קמ״דתשובה כתב מורם בהג"ה סי' תנ"א סעיף ד' חצובה צריך ליבון וכתב המג"א ס"ק י"ב היינו כלי שיש בו ג' רגלים שמעמידין הקדרה עליה וצריך לבון שלפעמים נשפך עיסה עליה ע"ש וכ"כ בחק יעקב ס"ק כ"ו ע"ש. ובש"ע להגאון ר"ז וז"ל סעיף כ"ד מפורש הדבר יותר וז"ל חצובה שקרין דרייפו"ס והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין עליו קדרה או מחבת בתנור על האש כל השנה אם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור שלא ע"י משקה עכ"ל:

144

קמ״הוהגאון אשל אברהם ס"ק י"ב כתב וז"ל שלפעמים נשפך עיסה עליה משמע הא נשפך משקה חמץ שבה וכיוצא אף שבחוץ הוא ואש שולט שם כל שבלע משקה יש כח במי הגעלה לפלוע ע"ש:

145

קמ״וובספר חמד משה סי' תנ"א סעיף ג' כתב כיריים שלנו שמבשלים ומטגנין עליהם מותרים ע"י היסק שיסיק כ"כ עד שיתלבנו היטב ויפזר גחלים ע"פ כולו שיתלבנו כ"כ עד שיהיו ניצוצות נתזין מהם ע"כ ע"ש:

146

קמ״זוהנה אלו הכירים של ברזל הנז' בשאלה ששופתים עליהם קדרה כל השנה יש חשש שנשפך על הכירה הנז' מתבשיל שיש בו קמח אי פת גם לפעמים מטגנים במחבת על הכור הנז' קמח וסוכר במעט שמן שקורין זה חלאוו'ה וזה דומה ממש לדין החצובה הנז' שהצריכו אותה ליבון מפני שלפעמים נשפך עליה טיסה שהוא טעם חמץ ע"י האור שלא ע"י משקה. גם לפעמים סותמים הקדרה שיש בה תבשיל חמין של יום שבת בבצק ואפשר שישפך מן הבצק ההוא על הכירה הנז' וגם מצד זה ידמה דין הכירה הנז' בשאלה לדין חצובה הנז' שצריכה ליבון ולא סגי בהגעלה:

147

קמ״חוהרב בית דוד ח"א סי' ר"ח והביאו הרב השו"ג ז"ל הביא דין חצובה הנז' וכתב וז"ל ומרגלא בפומייהו דכמה ת"ח לומר דהיינו מה שאנו קורין טרפידש והוא כלי ברזל שיש לו ג' רגלים והוא מיוחד לשפות עליו קדרה לבשל ומתמהין על זה מה צריך לבון אחר שאין נותנין בה מאכל אלא שולי הקדרה נוגעים בה. ועוד קשה דהא המנהג להשתמש בטרפידש קדרה של בשר ושל חלב ומאי שנא לענין חמץ מבשר בחלב ואפשר דמה שצריך ליבון לאו משום שפיתת הקדרה הוא אלא משום דבכל השנה רגילות לתת על. הטרפידש חתיכות לחם וכיוצא לחמם באש בימות החורף. וגם לפעמים נשפך ממרק הקדרה של דייסא וכיוצא ע"י הרתיחה ויורד דרך דופני הקדרה על גבי הטרפידש ואם יחממו מצה בפסח ע"ג הטרפידש בולע מחמץ אבל לענין בשר בחלב אין לחוש שאין נותנין ע"ג הטרפידש לא בשר ולא חלב ואע"פ שהרבה פעמים נשפך ממרק הבשר ע"י רתיחה דרך דופני הקדרה ע"ג הטרפידש וכן ממרק החלב אין להקפיד מפני שאין נבלע מן הטרפידש לקדירה רק כדי קליפה והדופן של הקדרה הויא קליפה ע"ש:

148

קמ״טמיהו מדברי מור"ם ז"ל וגדולי האחרונים ז"ל שהבאתי לעיל נראה דלאו משום לחמם מצה ע"ג. הטרפידש עצמו הוא דאצרכוה ליבון אלא גם משום דלשפות עליה הקדרות בפסח נמי אצרכוה ליבון ועל כן יש לנו להחמיר בדבריהם להצריך ליבון לכרים של ברזל אע"פ שאנו יודעים שאין דרכם לחמם מצה ע"ג הכירים עצמן אלא רק שופתים הקדרות עליהם בלבד:

149

ק״נוכן ראיתי להרב מאמר מרדכי ז"ל סע"ק י"א שגם הוא תמה על דין החצובה הנז' ואסיק להחמיר שכתב וז"ל ולפי דעתי חששא רחוקה היא חדא דאף אם אירע שנשפך שם חמץ יש לתלות שנשרף והולך לו כיון שבכל שעה הוא על האש ועוד דאף אם בלוע מחמץ מה בכך הרי אין מניחין עליו המאכל בעין אלא הקדרה או המחבת ואין הבלוע יוצא מדופן אל דופן ורחוק לומר שישפך שם מאכל ויאכלוהו בפסח ויש לחלק בין הך דהכא למ"ש לקמן בסעיף ד' בשלחנות ותיבות וכו' ומיהו אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה ופשיטא דיש להחמיר בדברי מוהר"ם ז"ל עכ"ל ע"ש:

150

קנ״אוראיתי להגאון כתב סופר י"ד סי' נ"ד שהביא שאלה מרב אחד שנתעורר ע"ד התנורים של ברזל שמבשלים עליהם קדרות של בשר ושל חלב וכל פעם נשפך מן הקדרה של בשר על התנור וכן נשפך ג"כ מן החלב ומושכין במקום שנשפך מן הבשר הקדרה של חלב וכן איפכא בלי שום הכשר ועיניו ראו וכן תמהו על זה והאריך הגאון המחבר בענין זה ולמד זכות קצת על העושים כן שמשתמשים בכה"ג וכתב אבל הירא דבר ה' יזהר שיהיה לו חתיכת ברזל לקדרה חולבת בפ"ע ע"ש:

151

קנ״באיך שיהיה הנה לענין השאלה בנ"ד יש להורות לעשות לכיריים אלו ליבון ללבן הצדדין שלהם הם וגביהן שיניח עליהם גחלים בוערות הרבה ויסיק. שם היסק הרבה עד שיהיו ניצוצות נתזין מהם ואם א"א ללבנם כשיעור זה שיהיו נצוצות נתזים מהם יש להקל ללבנם שיעור שיהא הקש או חוט נשרף מצד הב' שאין בו גחלים כץ יש להורות והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

152

קנ״גשאלה מפרם יע"א עיר שאין להם מים מתוקים לשתיה רק מחוץ לעיר יותר מאלפים אמה ימצא איזה בארות שמימיהם יכולים לשתות והגויים יושבי הארץ רשעים אינם מניחים לשום יהודי ליגע בבארות אשר מחוץ לעיר אלא הגויים הם שואבים מים מהבארות ומוכרים ליהודים כל ימות השנה ואם ירצו היהודים לשאוב מים למצת מצוה צריכים הם לשכור גויים שישאבו להם והגוי מניחם על החמור ומביאם לבית היהודי והיהודי הולך עמו לראותם בלבד:

153

קנ״דגם ימצא באותה העיר איזה באר בתוך העיר שהמים שלו הם מלוחים אבל לא כל כך כמו שאר הבארות שהם מלוחים ביותר ויכולים ללוש במים ההם עיסה ומאלו הבארות יכולים לשאוב מים בעצמם בצנעה ובנחת:

154

קנ״העוד יש אצלם ג"כ באר שמתכנסים בו מי גשמים מן הדרכים והמים ההם מתוקים כראוי אבל מאוסים קצת מחמת לכלוך הדרכים. הנה זה כתבנו שלשה אופנים יורינו המורה איזה מן האופנים ההם מוכשר יותר לשאוב לשם מצת מצוה ושכמ"ה:

155

קנ״ותשובה אופן השני בבארות שהם מלוחים זה ודאי לא מכשר דאע"פ שכתב השואל שאינם מלוחים ביותר שיכולים ללוש בהם העיסה מ"מ הוא קרי להו מלוחים ובודאי האדם אינו שותה אותם מחמת מליחותם ולהכי לא אריך למילש בהו המצה כי המלוחים חריפים הם וממהרים חימוץ העיסה ופוק חזי מ"ש מור"ם בהגה"ה סי' תנ"ד ס"ה דאם נתן מלח בעיסה אפילו בדיעבד יש לאסור ועיין באחרונים ז"ל:

156

קנ״זואופן השלישי גם זה לא יכון מאחר דהשואל קורא עליהם שהם מאוסים מחמת לכלוך הדרכים וא"כ יש לחוש בהם כמה חששות:

157

קנ״חאך אופן הראשון הוא נכון כי המים נשאבים בנקיות ממקום נקי ומה שהגוי שואבן בידו אין בזה פיסול בדיעבד כי מ"ש מור"ם סי' תנ"ד דאסור לשאוב מים על ידי גוי למצות של מצוה היינו רק לכתחילה וכמ"ש הגאון חק יעקב ז"ל סק"ח שכן מבואר במהרי"ל שחומרא יתירה הוא לכתחילה וכ"כ רש"ל ע"ש וכן מפורש להדיא בש"ע להגאון ר"ז ז"ל ומ"ש הפר"ח ז"ל טעם משום דמכשירי מצוה כמצוה היינו לכתחילה ולכ"ע כל דלא אפשר חשיב כדיעבד ושרי וכ"כ הגאון ר"ז סי' תנ"ד סוף סעיף י"ב דאם מוכרח לשאוב ע"י גוי חשיב כדיעבד ומותר:

158

קנ״טועוד הא בנ"ד עדיף טפי דכתוב בשאלה הנז"ל שהיהודי הולך עם הגוי עד מקום המים לראות בלבד דלפי הנראה דהגויים אע"פ שאין מניחים היהודי ליגע במים שבבאר לשאוב בידו אם יעמוד היהודי עם הגוי השואב לא קפדי מאחר דאינו נוגע וא"כ השתא דגוי שואב וישראל עומד על גביו והשתא יאמר היהודי לגוי בעת ששואב שישאוב המים לצורך מצת מצוה כי בכה"ג מצינו דמהני להרא"ש ז"ל בעיבוד העורות לס"ת שפוסל בהם עבוד הגוי אך אם ישראל עומד על גביו אע"פ שאינו מסייעו מותר ואע"ג דגבי טווייה של ציצית גם הרא"ש ז"ל פוסל בכך משום דאמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד היינו טעמא דעיבוד עורות שאני כיון דאין צריך לחשוב לשמה אלא בתחלת העיבוד וזה בנקל יעשה הגוי ע"ד ישראל המלמדו והמזהירו על כך משא"כ גבי טוויית ציצית דכל הטווייה צריכה להיות לשמה גם הרא"ש מודה דלא מהני שומר ע"ג ומזהירו:

159

ק״סוהא דנ"ד שצריך לשאוב מים לשם מצת מצוה כל זה הכונה היא ברגע אחד ודמי למעבד עורות ועיין מ"ש בזה הגאון ר"ז בה' ציצית סי' י"א ועיין להב"ח בי"ד סי' רמ"א ושאר אחרונים שם:

160

קס״אוא"כ לסברת הרא"ש ז"ל אפילו בדבר שפיסולן מן הדין גם בדיעבד מהני עומד ע"ג ומזהירו ואע"ג דהרמב"ם חולק גם בעבוד העורות התם משום דפוסל עבוד הגוי בדיעבד לכן יעשו כאופן הראשון הנז' בשאלה והיהודי יעמוד על גביו ויזהירו לשאוב לשם מצת מצוה ואין צורך להאריך בזה יותר והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו. אכי"ר:

161

קס״בשאלה מעיר במביי ע"ד כפל הפסוקים בסוף ההלל אם כופלין עד הסוף או עד הצליחה נא גם יש לשאול אם כופלין רק ביום שגומרין בו ההלל או אם הוא גם ביום שמדלגין, יורינו ושכמ"ה:

162

קס״גתשובה הנה הגאון רבינו חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סוף סי' כ' כתב מספר המנהיג ומדברי מהר"י ן' גיאת. מוכח שאין כופלים אלא עד הצליחה נא וכן הוא מנהג עה"ק ירושלים ת"ו ועה"ק חברון ת"ו ומסתמא הכי נהוג בעה"ק צפת ת"ו עכ"ל ע"ש:

163

קס״דאך אני נוהג לכפול עד הסוף וזוכר אני שכן היה מנהג עט"ר מו"א זלה"ה והטעם כי הנוהג לכפול עד הסוף אינו מפסיד בזה דאם אין בזה הכפל צורך אינו גורע ח"ו:

164

קס״הוכן תמצא להריב"ש ז"ל סי' קל"ג והביא דבריו יצחק ירנן ביאור על חיבור רבינו מהר"י ן' גיאת ז"ל בהלכות הלל ס"ק כ"ט שכתב על דברי רבינו מהר"י ז"ל הנז' במה שכתב טעם למקומות שנהגו לכפול מאודך עד הצליחה נא ולפשוט מן ברוך הבא וכו' והיינו משום דהלכה כרבי מחבירו גם זה אינו מכוון שאין לומר בזה הלכה שהרי הדבר תלוי במנהג וכי אם אסר רבי שלא להוסיף על כפילו אלא רבי היה נוהג כך ורבי אלעזר נוהג להוסיף ואין לומר בזה הלכה יען דר"א מוסיף דוקא ואינו חולק עכ"ל הוא הדבר אשר אמרנו שהמוסיף לכפול אינו גורע:

165

קס״וואשר שאלתם אם יש לחלק בענין הכפל בין יום שיש בו דילוג ליום שאין בו דילוג הנה פשיטא דאין לחלק וליכא טעמא לחלק והלא תמצא כי הפוסקים ז"ל הביאו ענין זה של הכפל בר"ח שיש בו דלוג ולא היה הפרש במנהגים של המקומות שהזכירום הפוסקים הנז"ל בין ימים שמדלגין בהם לבין ימים שאין מדלגים בהם אלא רק השינוי הוא דיש מקומות כופלין עד הסוף ויש מקומות כופלין עד הצליחה נא והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

166

קס״זשאלה ח' עשה סוכה בשתי דפנות דוקא והרגיש בה ביו"ט והורה לו אדם א' שיעשה דופן שלישי ע"י חבלים ושאלו ממני אם יפה הורה לו בכך לעשות הדופן ביו"ט ע"י חבלים:

167

קס״חתשובה מקדמת דנא נשאלתי במי שנפלו הדפנות של סוכתו בתוך ימי החג שרוצה להחזירם בחול המועד ונשאר הסכך כמו שהוא עומד על העמודים ועצים השוכבים על העמודים הם דקים שאין בהם טפח באופן שלא היה נשאר בדפנות שיעור טפח סמוך לסכך ונשאלתי אם סוכה זו כשרה או"ד הו"ל תעשה ולא מן העשוי כיון שנמצא השתא הסכך עשוי קודם הדפנות וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי' תרל"ה דאין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות וכתבתי על זה תשובה באורך תחילה וראש הבאתי מחלוקת גדולי האחרונים בעשיית הסכך קודם הדפנות וכתבתי כי דין זה הוא מחלוקת בין גדולי האחרונים ורבי האוסרין גם הבאתי דברי הרב ידיו של משה ז"ל ודברי הרב שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' קס"ו ומהרש"ך בשנות חיים גם הבאתי דברי הגאון מהרא"ם ז"ל בספר יראים ומ"ש הרב מהר"י טייב ז"ל בביאורו שם והארכתי בזה בס"ד בתשובתו הנז':

168

קס״טואיך שיהיה הנה בנידון השאלה הזאת לא נעשה הסכך מעיקרא בכשירות כי מתחילה עשה הסוכה בשתי דפנות ואח"כ ביו"ט הרגיש בזה דהא ודאי כאשר ישלים הדופן הסוכה פסולה גם בדיעבד תולמ"ה היכא דאין בעצים שמונח הסכך עליהם שיעור טפח והגם דהב"ח ודעמיה מכשירים בדיעבד עכ"ז כיון דאיכא אוסרים וגם כי רבו האוסרים והוא ספק תורה כי האוסרים ס"ל פסולה מן התורה א"כ לא סגי בהני וצריך לסתור הסכך אח"כ ולהחזירו וזה א"א לעשות ביו"ט:

169

ק״עגם עוד בנ"ד איכא איסורא בזה מצד עשית הדופן עצמו שעשה אותו ביו"ט להכשיר הסוכה דאיתא בגמרא דעירובין דף מ"ד ע"א דאם נפל דופן הסוכה ביו"ט אין לו תקנה אלא רק ע"י שיעשה את חבירו דופן לסוכה ובתנאי שלא יודיענו אבל לא יוכל לעשות דופן מבהמה וכלים וכן פסק מרן בש"ע סי' תר"ל סעיף י"ב ע"ש ואפילו ע"י שצדד להתיר הרב פרי מגדים סי' תרל"ח אות א' בהיכא דאין לו סוכה אחרת משום דהוי מכשירי אוכל נפש כבר פקפק על דבריו הרב עקרי הד"ט ז"ל סי' ל"ב אית ט"ו וכן הרב בית השואבה דף נ"ז ע"א סעיף ח' ג"כ תמה על דבריו מן הגמרא דעירובין הנז' המבואר בנפלה הדופן ביו"ט דאין תקנה אלא על ידי אדם אבל בכלים אסור לעשות הדופן ביו"ט דלא הותר לעשות משום אוכל נפש וכל שאסור לישראל לעשותו אסור לעשות ע"י גוי ועוד דאפילו צורך אוכל נפש לא הותר אלא בהיכא דאפשר לעשותו מעיו"ט ע"ש:

170

קע״אוכן מפורש יוצא בש"ע סי' שט"ו ס"א דמחיצה העשויה להתיר סוכה או להתיר טלטול אסור לעשות בשבת ויו"ט ע"ש א"כ זה המתיר לעשות דופן לסוכה ע"י חבלים כדי להתיר הסוכה אפילו אם נאמר שיעשה באופן שלא יקשור קשרים כיון דהוא עושה הדופן כדי להתיר סוכה אסור לעשות ביו"ט:

171

קע״בוהיה אפשר להליץ בעד זה המורה ולומר כי אע"פ שהיתה חסירה דופן אחד מ"מ יש בעצים ששוכב עליהם הסכך שעור טפח סמוך לסכך ואז הו"ל עשיית הדופן תוספת וכמ"ש בב"י סי' שט"ו בשם המרדכי שאם היה מבע"י טפח מותר להוסיף עליה בשבת וכן היה עושה מהר"ם במחצלת והביא זה מור"ם בהג"ה בש"ע סי' שט"ו ס"א ע"ש:

172

קע״גאך קשה להליץ עליו בכך כי מדברי השואל נראה שהוא התיר לעשות דופן בחבלים למטה סמוך לארץ שיעור עשרה טפחים דוקא ולא אמר למלאת כל הדופן ההוא מלמעלה למטה בחבלים והיתר התוספת לא שייך אא"כ נמשך המחיצה מן הטפח ההוא הסמוך לסכך ולאו בכה"ג שהמחיצה שעשה היא רחוקה הרבה מן אותו הטפח הסמוך לסכך שהיה שם מתחילה וא"כ השתא אפילו אם נאמר שהיה בעצים שעציהם מונח הסכך שיעור טפח תחת הסכך כיון שאין זה התוספת שעשה ביו"ט מחובר עם זה הטפח אלא רחוקה כמה וכמה לא שייך כאן היתר התוספת ביו"ט:

173

קע״דואין לומר כיון דאמרינן גוד אסיק מחיצתא הו"ל כאלו מילא כל הדופן ההוא דזה אינו דלא מהני ד"ז דגוד אסיק לענין זה ג"כ לומר דחשיב זה מוסיף אהל כיון דאין התוספת נמשך ויוצא מזה הטפח עצמו:

174

קע״הודע כי אשתקד נשאלתי מן חכם אחד ענין דומה לזה שהיה חסרון בדפנות והרגיש הבעה"ב בזה ביו"ט אך שם לא היה דופן אחד חסר לגמרי אלא היו שלשה ורק כל השלשה דפנות היו חסרים טפח כי היו רק תשעה טפחים ובתשובה הנז' כתבתי כי בתוספת מחיצה המתרת יש שלש דעות הא' דעת מהר"ם שהביאו המרדכי שהעתיקו בב"י שמתיר בתוספת היכא דאיכא טפח פרוס מבע"י, הב' דעת המג"א ז"ל בסי' שע"ו סוף ס"ק ג' דס"ל דלא הותר תוספת מחיצה בשבת אלא בהיכא דהטפח היה בולט מן הצד גבוה עשרה טפחים ומגיע עד הארץ ורק הרוחב שלו הוא טפח אבל אם הוא רק פרוס מלמעלה רוחב טפח לא מיקרי בכה"ג מוסיף וכו' וכן הוא דעת תוספת שבת, והג' סברת ר"ת והר"ן ודעמייהו דס"ל בכל גוונא אין להתיר בתוספת מחיצה המתרת והנה דעת מרן ז"ל בש"ע לא נתברר בדין זה וגם בב"י לא גילה דעתו אלא רק העתיק דברי המרדכי ופירש דבריו מיהו כתבתי על נידון הנז' שהיה בעצים ששוכב עליהם הסכך טפח להקל להתיר לעשות התוספת של טפח החסר מן המחיצה ע"י לבוד משום דידוע דלא אמרינן לבוד להחמיר אלא להקל כמ"ש במג"א סי' תק"ב ס"ק ט' ועיין באשל אברהם ריש סי' שט"ו ע"ש וכתבתי דיש בנדון הנז' ס"ס להקל והוא מתהפך וכו' כל זה כתבתי בתשובה הנז' ועתה אין פנאי להאריך יותר בדבר זה כי כל זה אני כותב בנחיצה רבה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

175

קע״ושאלה שהיו כל דפנותיה גובהם ט' טפחים וביו"ט ראשון נודע לבעה"ב שהיא פסולה. ונפשו לשא'ל הגיעה אם יוכל לסרג חבל תוך ג"ט סביבות דופני הסוכה כדי שיהיה במחיצות שיעור הכשר סוכה. והנה מרן בב"י סי' שט"ו אחר שהביא דברי המרדכי בפ' כירה כתב וז"ל ומה שהביא ראיה מדברי רב הונא דא"ל זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח וכו' אע"ג דהכא מחיצה והתם אוהל מ"מ מייתי שפיר דבשיור טפח שרי כאהל עראי וה"ה למחיצה המתרת וכו' ע"ש ונמצא דמרן ז"ל היכא דאיכא מבע"י טפח שרי להוסיף אפי' במחיצה המתרת ועי' בש"ע שם ס"א שכתב שמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת ובסעי' ב' כתב שאם יש טפח פרוס מבע"י מותר להוסיף עליו בשבת. ובמש"ז הסתפק שם אם גם במחיצה המתרת יש להתיר להוסיף ע"י טפח הפרוס שם מבע"י וסיים שלסברת הר"נ אסור ולסברת מהר"ם שהביאו מרן ז"ל בב"י מותר ע"ש. וכן היא סברת מור"ם ז"ל בסי' שט"ו הנז' שכתב שם שאפי' במחיצה המתרת אם היה פרוס שם מבע"י טפח שרי להוסיף עליו. וכ"כ בלבוש ור"ז ושש"א:

176

קע״זאמנם בחי' הרשב"א שבת דף קכ"א ע"ב והריטב"א שם ובס' הישר לר"ת במס' שבת סי' רכ"ו כלם כתבו שגם תוספת מחיצה המתרת אסור לעשות בשבת ע"ש. לכן יורנו המורה איך לפסוק לפום דינא ושכמ"ה ע"כ דברי הח' השואל:

177

קע״חתשובה הנה נדון השאלה הנז' אית ביה רעותא אחריתי שלא נרגש בה השואל והוא כי פסק מור"ם ז"ל בסו"ס תרל"ה דאין לעשות הסכך קודם שעשה הדפנות ואם עשה טפח סמוך לסכך מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות ע"ש ועי' בט"ז ומש"ז שם ועי' בכורי יעקב סק"ח שהעלה דבעינן שיעשה דפנות רוחב טפח בג' רוחות סמוך לסכך כדי הכשר סוכה שכן מפורש בהגה"מ שממנו יצא דין זה ע"ש:

178

קע״טוהנה בדין הסכך שעשאו קודם הדפנות הגאין הלבוש ס"ל דפסולה גם בדיעבד וכמ"ש בסי' תקנ"א וכן הסכים הט"ז ז"ל כאן בסי' תל"ה וכן הסכים הר' א"ר ז"ל וכתב שכ"כ בס' אמרכל ע"ש וכן הסכים הרב בכורי יעקב וכתב שגם הר' פ"מ הסכים כן אך הר' ב"ח מתיר בדיעבד וכן הסכים הר' שיורי כנה"ג והרב ברכ"י ז"ל להתיר בדיעבד כהב"ח ע"ש. ובס' בית השואבה כתב שגם מהרי"ל ס"ל לפסול ע"ש וכבר כתבתי בזה בס"ד במקום אחר שהוא פלוגתא בין האחרונים ורבו האוסרים והכי נקטינן לאסור בדיעבד:

179

ק״פודע כי בס' בית השואבה בדיני סוכת נגב"ך ורבק"ש אות י"א דף ע"ג ע"א הקשו לסברת הפוסלים ממימרא ערוכה דמתיר לעשות אדם לחבירו דופן לסוכה ואפי' ביו"ט להכשירה דמוכח אעפ"י שעושה הדפנות אחר שעושה הסכך כשרה ולית בה משום תולמ"ה ונתפלא בזה והניח בצ"ע. ותרצתי בס"ד דהחלוק הוא פשוט דהתם איירי שהסכך כבר נעשה בכשרות אחרי עמידת הדפנות אלא שביו"ט נפל הדופן ורוצה להכשיר הסוכה ע"י שיעשה את חבירו דופן ובכה"ג מודו הפוסלים דליכא בזה משום תולמ"ה והם לא פסלו אלא בהיכא שהדופן מתחלתו נעשה קודם הדפנות שלא נעשה בכשרות כלל. ובתשו' אחרת הארכתי בענין זה דהיכא דהסכך נעשה תחלתו בכשרות קודם הדפנות ורק אח"כ ביו"ט נפלו הדפנות דיוכל לתקן הדפנות בלתי סתירת הסכך והבאתי כמה וכמה ספרי פוסקים שהתירו בכה"ג מטעם שנעשה בכשרות והביאו ראיות לזה ודחו דברי הר' מהר"א ששון שכתב כיוצא בזה לענין מזוזה דאיכא בזה משום תולמ"ה. ואין צורך להזכיר כל זה כאן:

180

קפ״אוא"כ השתא בנידון השאלה הנז' דלא היה דופן טפח סמוך לסכך בג' רוחות כי אם היה דופן ט' טפחים עומד על הקרקע רחוק מן הסכך והוא ט' טפחים שאין בו שיעור הכשר סוכה וכבר נעשה הסכך מעי"ט בפיסול דפנות אלו ונרגש הבעה"ב בזה ביו"ט דהשתא אפי' אם נניח במונח שמותר לו להשלים שיעור הדפנות ביו"ט עכ"ז לא יועיל לדעת הפוסלים הנז"ל כי לדעת הפוסלים צריך עתה לסתור הסכך ולהחזירו אחר שישלים הדפנות וזה לא יוכל לעשות ביו"ט לסתרו ולהחזירו וא"כ סוכה זו אם ישלים הדפנות שלה עדיין היא פסולה לדעת הפוסלים הנז"ל דנקטינן כוותייהו משום תולמ"ה:

181

קפ״במיהו אם יש בעצים העליונים שהם הקורות השוכבים על העמודים אשר עליהם מונח הסכך רוחב טפח סמוך לסכך אה"נ דאין חשש בזה דדמי להא שהתיר מור"ם ז"ל דאם עשה טפח סמוך לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות וכנז"ל ובסוכות בתי העשירים שבעירנו יע"א שעושים סוכה בחצריהם ימצא שיעור טפח בקורות האלה, אך שאר בעלי בתים דקורות שלהם דקים שאין בהם רוחב טפח. ובדברי השואל לא נתפרש דבר זה בנידון שאלתא איך הוה מאחר כי לא נרגש בענין זה ועל הרוב הנידון הנז' הוא היה כשאר בעלי בתים שהקורות שלהם דקים ואין בהם רוחב טפח:

182

קפ״גועכ"פ הבא להשיב תשו' להשואל על היכא דהנידון הוא שיש בקורות רוחב טפח דאין בזה חשש משום סברת הפוסלין הנז"ל מצד דין תולמ"ה ואשיב ע"ז בקיצור:

183

קפ״דהנה בתוספת מחיצה המתרת יש ג' דעות הא' דעת מהר"ם שהביאו המרדכי שהעתיקו בב"י שמתיר בתוספת היכא דאיכא טפח פרוס מבע"י אפי' שהטפח הזה הוא פרוס מלמעלה למטה כגון מחצלת הכרוכה על המוט מבע"י והרי טפח ממנה משולשל למטה מבע"י דמותר לשלשל כלה למטה בשבת ויו"ט. הב' דעת המ"א בסי' שט"ו סוסק"ג דס"ל דלא הותר תוספת מחיצה בשבת אלא בהיכא דהטפח הוא בולט מן הצד גבוה עשרה טפחים ומגיע עד הארץ ורק הרוחב שלו הוא טפח. אבל אם הוא רק פרוס מלמעלה רוחב טפח לא מקרי בכה"ג מוסיף אלא הרי זה עושה מחיצה ממש מתחלה משום דאין זה הטפח קרוי מחיצה כלל דלא מקרי מחיצה אלא כשהיא מחיצה יו"ד טפחים ומגיע לארץ ע"ש וכן הוא דעת הגאון תוספת שבת והשיג על המרדכי בזה. וכמ"ש במחצית השקל ומש"ז סק"א ונראה דדעת מש"ז ג"כ נוטה לזה:

184

קפ״ההג' סברת ר"ת והר"ן ודעמייהו דס"ל בכל גוונא אין להתיר בתוספת מחיצה המתרת והנה דעת מרן ז"ל בש"ע לא נתברר בדין זה וגם בב"י לא גילה דעתו אלא רק העתיק דברי המרדכי ופירש דבריו:

185

קפ״ווהנה בנ"ד גם לדעת המ"א ודעימיה לא יועיל מאחר דאין כאן מחיצה עשרה טפחים בכל הסוכה אפי' כדי רוחב טפח ורק לדעת המרדכי ודעימיה מותר להוסיף בנ"ד ומאחר דיש לפנינו דעת ר"ת ודעימיה ודעת המ"א ודעימיה דלא מהני לדידהו בנ"ד ודאי נקטינן להחמיר:

186

קפ״זמיהו נראה דיש להקל בנידון השאלה הנז' להתיר לו להניח החבל ביו"ט להשלים המחיצה ע"י לבוד כי ידוע די"א לא אמרינן לבוד להחמיר אלא להקל ועי' במ"א סי' תק"ב ס"ק ט' דאיכא פלוגתא בזה ועי' באש"א ריש סי' שט"ו בשאלה היכא דנפלה הסוכה ביו"ט שכתב די"ל לבוד לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן ע"ש ועי' באחרונים ואין צורך להאריך בזה:

187

קפ״חוא"כ יש בנ"ד ס"ס להקל והוא ס' הדין כהמרדכי ודעימיה דיש להתיר תוספת מחיצה המתרת בשבת ויו"ט בכל גוונא, ס' הלכה כר"ת ודעימיה דס"ל יש לאסור בכל גוונא, ואת"ל הלכה כר"ת ודעימיה שמא הלכה כמ"ד לבוד לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן והכא בנ"ד כיון דאינו משלים הדפנות אלא ע"י לבוד שרי וס"ס הוא מתהפך כן נראה להתיר עפ"י טעם זה בנידון השאלה ואין פנאי להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

188

קפ״טשאלה מעיר במביי ראינו בבאר היטב סי' תקי"ד ס"ק א' שכתב השכה"ג בסי' תר"א אוסר שתיית הטיטו'ן שקורין טובא'ק משום מכבה והמג"א כתב לאסור משום מגמר דאינו שוה לכל נפש ע"ש אבל בתשובת דרכי נועם חא"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר ע"כ ורצינו לדעת שורת הדין איך הוא אם מותר או אסור יורינו ושכמ"ה:

189

ק״צועוד יש לנו לשאל בברכת המזון בזימון אומר המברך הב לן ונברך וכו' ברשות מלכא עלאה קדישא וברשות מורי המסובין ואז עונים המסובין שמים וכן בר"ה בתקיעת שופר קודם הברכה אומר התוקע בציבור ברשות מורי ורבותי והקהל עונים שמים וכן ליל כיפור קודם שמברך שהחיינו אומר ברשות וכו' והקהל עינים שמים ורצינו לדעת מה משמעות עניה זו של שמים שעונים הציבור ומה כונתם בזה:

190

קצ״אגם רצינו לדעת בעת הזימון שאומר ברשות מלכא עלאה קדישא וברשות מורי המסובין על איזה דבר צריך לענות שמים אם על אומרו ברשות מלכא או אם עד שיאמר ברשות מורי המסובין על הכל יורינו ושכמ"ה:

191

קצ״בתשובה על שאלה הראשונה דבר זה דברו בו' כמה וכמה מן הפוסקים האחרונים ז"ל והגאון האחרון רבינו חיד"א ז"ל במורה באצבע סי' ז' אות רב"י כתב שתיית הפיפא ביו"ט מן הדין מותר אך טוב להחמיר ביו"ט ראשון ומה גם שגדול אחד חלם עם רב מופלג והשביעו בשם ה' שיאמר לו מה יאמרו בשמים על שתיית הפיפא והשיבו כי השותה ביו"ט מקללין אותו והשותה בט"ב משמתין אותו וכו' ואני ראיתי החלום הזה כתוב מהגדול החולם בכתיבת ידו וכו' אבל ביו"ט שני גאוני עולם לא החמירו ע"כ וכתב שם באות רי"ג ומאחר שמי שאינו שותה הוא מצד חומרא דוקא נראה דיכול ליתן הפיפה למי ששותה ביו"ט ע"כ ע"ש:

192

קצ״גוהנה בספרו מחב"ר סי' ר"י ס"ק י"ג הביא דברי החלום הנז' ושם הרב שחלם ושם הרב שהגיד לו הדבר בחלום ע"ש וכתב שם בס"ק י"ד וז"ל הנזהר שלא לשתות ביו"ט היינו ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני שותה וכך שמעתי שהיה נוהג הרב הגדול מהר"א נבון בעל מחנה אפרים וכן ראיתי שנהגו רבנן קדישי רבים בתורה וכן אני נוהג עכ"ל ע"ש ובסי' תקי"א שם במחב"ר כתב וז"ל הרב מור וקציעה מתיר לשתות הפיפ'א ביו"ט שני כמ"ש שם סי' ר"י והכא בסי' זה הרב מור וקציעה הנז' הרחיב הדיבור אף הוא היה מתכווין לדחות כל טענות החולקים אחת לאחת והעיד שהגאון אביו מהר"ץ ז"ל היה שותה ביו"ט ואף שבימי חרפו מנע לשתותו אמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד שלא יפה עושה מאחר שרגיל בו מצטער ביו"ט ומונע שמחת יו"ט וחזר לנהוג בו היתר וכו' זהו תורף דבריו עש"ב. וראיתי בכתבי החסיד המלומד בנסים כמהר"ר כליפ"א ן' מלכא ז"ל שכתב שהיה נוהג היתר ביו"ט רק שנזהר להדליקן מן הנר הדלוק ולא ע"י גחלת שיבא לידי כבוי וכך ראה שנהג רבו בהיתר שתיית הטבאק'ו ביו"ט וכתב שאין להדליק מגחלת אלא משלהבת ע"ש עכ"ד הרב רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר סי' תקי"א ועיין עוד להרב הנז' בסי' תקי"ד ס"ק ב' ע"ש:

193

קצ״דגם הרב הגדול שרשי הים ח"א דף פ' האריך בענין זה וכתב וז"ל סוף דבר לדעתי הקצרה אף לדעת הרב דרכי נועם דחשיב לשתיית העשן בזה כאוכל נפש ממש אין להתיר להבעיר העשן הזה בגחלת אם לא בלבת אש בוערה דליכא משום מכבה כן נלע"ד עכ"ל ע"ש:

194

קצ״הוהנה פה עירנו יע"א בגדא'ד יע"א המנהג פשוט ששותין הטוטו'ן הנז' ביו"ט גם ביו"ט ראשון כדעת המתירין דעעמם ונימוקם עמם ובפרט בזה"ז שרבו השותין אך יש יראים חכמים ואנשי מעשה שנזהרים שלא לשתות ביו"ט ראשון אלא שותין ביו"ט שני וכן ביו"ט של ר"ה נזהרים בשני הימים כי כן העיד רבינו חיד"א ז"ל שגם המחמירין אין נזהרים אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני שותין שכן ראה שנהגו כן רבנן קדישי רבים בתורה וכן הוא עצמו היה ג"כ נוהג כך ומי לנו גדול מיוסף הצדיק זלה"ה בתורה ובחסידות:

195

קצ״והנה כי כן ודאי אין לנו למחות ביד בני אדם השותין אותו ביו"ט ראשון ג"כ שכך נהגו ויש להם רבים וגדולים גאוני עולם לסמוך עליהם וכאשר הבאנו לעיל ועוד נמי איכא, ורק צריך להזהירם שלא ידליקו אותו מן הגחלת אלא ידליקו אותו משלהבת וכנז"ל ובודאי שהנזהר שלא לשתות ביו"ט ראשון תבא עליו ברכה כי יש נזהרים בזה וכאמור:

196

קצ״זועל שאלה השנית מה שעונין הקהל שמים דע כי דבר זה מקורו בספר שבולי הלק"ט שהביאו מרן ז"ל בב"י א"ח סי' קס"ז וז"ל כתוב בשבולי הלק"ט מצאתי בשם רבינו האי שנים שבאו לאכול המברך נוטל רשות מחבירו ואומר לו ברשות מורי והוא עונה ברשות שמים שכך שנינו בברכות דף נ"ה ראה קראתי בשם בצלאל אמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל וכו'. כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב שבהם לברך והוא אומר ברשות רבותי כלומר זה אני יודע אם אתם מסכימים הקב"ה מסכים עמכם והם משיבים ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה לפנינו עכ"ל ע"ש והנה רמ"א ז"ל בהגה"ה כתב דין זה בסעיף י"ד וז"ל והמברך יאמר תחילה ברשות מורי ורבותי אך לא כתב שהמסובין יאמרו ברשות שמים וכן הגאון רב יעב"ץ ז"ל בסידור שלו ג"כ לא כתב שיענו המסובין כלום גם עוד מ"ש הפוסקים בדין הזימון שיאמר ג"כ ברשות הנה גם שם לא זכרו שיענו המסובין כלום ורק יש מי שכתב כשאומר הב לן ונברך יענו יהי שם ה' מבורך וכו' אבל על אומרו ברשות לא כתבו שיענו כלום אבל המנהג פה ערינו יע"א ועוד באיזה מקומות שיענו השומעין שמים הן ברשות של הזימון והן ברשות של התוקע וכן ברשות של המגילה ונהגו לתפוס לשון קצר לומר מלת שמים בלבד ואין אומרים ברשות שמים אך הכונה הוא בזה הוא כך וכמפורש דבר זה בשבולי הלק"ט שהביאו מרן בב"י וכנז"ל:

197

קצ״חוממילא מובן הדבר ג"כ כי ענייתם כן קאי על מה שאמר המברך ברשות מורי המסובין ולכן אחר שיאמר כן אז יענו שמים כמנהגם והיינו ר"ל ברשות שמים וכמבואר:

198

קצ״טודע כי יש עוד כונה ומשמעות אחר בעניה זו והוא רצונם לומר הרשות שאתה מבקש היא נתונה לך מן השמים וכל זה הוא מדרך ענוה וכדי לחלוק כבוד כלפי מעלה כלומר אין אנחנו כדאין ליתן רשות בשביל הברכה שתברך לשמו יתברך אלא הרשות שאתה מבקש הוא נתון לך מן השמים לברך לשמו יתברך ואומרים רק מלת שמים לשון קצר האו דנקטי בזה וכפי הנראה כן הוא כונת העולם ודעתם בזה הענייה כפי הביאור והמשמעות הזה:

199

ר׳גם עוד אודיעך מה שהצריכו לכל הברכה האמורה בציבור שיטול המברך רשות תחילה מן העומדין או היושבין יש לזה המנהג טעם כמו דרך הנהוג למעלה בשמים אצל המלאכים כמ"ש בברכת יוצר וכולם מקבלים מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם וכו' ולכן גם הש"ץ והמוציא את השומעין י"ח בברכה שהוא מברך להשי"ת צריך לומר קודם שמברך ברשות מורי ורבותי והקהל ג"כ מדרך הענוה והכבוד עונים ברשות שמים ע"ד שאמרו ר"ל הרשות נתונה לך מן השמים:

200

ר״אגם עוד יש לפרש דרך רמז ודרש במלת שמים שעונין הקהל והיינו כי המברך שהוא אומר תחילה ברשות מורי ורבותי כונתו בנטילת הרשות הזה כדי לעורר אותם שיתנו דעתם לברכה ויכוונו לצאת י"ח בשמיעה כי מן הדין הוא צריך שיתכוין השומע לצאת ויכוין המשמיע להוציאו ולכן בדרך כבוד אומר להם ברשות והיינו לעורר אותם בזה על הכונה שיתכוונו דעתם לברכה והם עונים שמים שבתיבה זו רמוזה ההלכה של הברכה דקי"ל שצריך השומע והמשמיע יחדיו מכוונים וכנז' בגמרא ובש"ע וזה הדין רמוז באותיות שמים שהוא ר"ת שומע משמיע יחדיו מכוונים כן יש לפרש בדרך רמז ודרש אך עיקר הביאור בזה הוא כמ"ש לעיל והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

201

ר״בשאלה בליל יו"ט שני של גליות הנשים מדליקין נרות של יו"ט אם צריכין להמתין עד חשיכה ממש כדי שלא יהיה יו"ט ראשון מכין ליו"ט שני או"ד שרי להדליק אחר שעה י"ב תכף דהיינו בקריאת המג'רב. גם עוד הוצרכנו לשאול כי פה עירנו יע"א מזדמן בהרבה שנים שיהיה חמימות באויר בסוף ימי הפסח ובפרט אם השנה היא מעוברת ומחמת החמימות ימצא מיני יתושין הרבה שקורין בערבי ברא'ש ופספ'ס והם נמצאים בתחלת הלילה מעת חשיכה יותר על כן העולם רוצים להקדים לאכול סעודת הלילה קודם שתחשך בעוד שיש אור היום עדיין דהיינו בעת שקיעת השמש ממש או מעט קודם שקיעתה כדי שיהיו רואים את התבשיל ואת המשקים הבאים בתוך הסעודה באור היום ולא יכשלו ביתושין הנז' שדרכם ליפול לתוך התבשיל ובפרט למשקין חמוצין של הטיבול, על כן אם בלילה כזאת מותרין להדליק הנרות מבע"י כדי שיעשו הקדוש לאור הנר של יו"ט:

202

ר״גגם שמענו מן ת"ח אחד שאמר שהוא יקדש מבע"י בלא הדלקת הנרות כדי שיאכל לאור היום מפני היתושין ואעפ"י שגמר סעודתו לאור היום לא יברך בה"מ עד הלילה אחר שידליקו הנרות של יו"ט אם צדק הת"ח בזה לעשות כך יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

203

ר״דתשובה הנה הגאון הלבוש בסי' תפ"ח כתב וז"ל ושוהין בין מנחה למעריב עד הלילה כדי שלא יעשו מלאכה מיו"ט זה ליו"ט זה מבע"י לצורך הלילה וכו' ואפי' להכין יין וכה"ג אסורים עד הלילה עד שיאמר ברכו וכן בכל יו"ט אפי' ביו"ט דר"ה דקדושה אחת הם ויומא אריכתא הוא ה"מ לחומרא ולא לקולא רק נרות נוהגין להדליק משחשיכה אפי' קודם ברכו משום דמשחשיכה צורך עכשיו הוא ולא מקרי מכין מן יו"ט לחבירו ובבית הכנסת נוהגין להדליק אפי' מבע"י דבביה"כ הוא מצוה לעולם אפי' ביום עכ"ל. וכתב הרב אליה רבא ז"ל סק"ז עמ"ש הלבוש להדליק משחשיכה פירוש סמוך לחשיכה בסי' תקי"ד ומשמע שיש לנשים לברך ולהדליק אף ליל שני קודם הליכה לבית הכנסת כשהוא סמוך לחשיכה, וכ"כ בשל"ה דף קמ"ג וסיים שהוא יותר מצוה ממה שנוהגין להדליק בבואם לביתם שהוא יושבי חושך ע"כ וזה דלא כמ"ש בהקדמת פרישה לי"ד ועי' סי' רס"ג סק"א עכ"ל:

204

ר״הוראיתי להרב מהרי"ש ז"ל בהגהו' בס' מגינים בסופו שכתב על סי' רס"ג וז"ל ביו"ט ראשון יש להדליק קודם הלילה כמו בשבת אבל ביו"ט שני יש להדליק בערב אחר בואם מביה"כ דאל"כ יהיה נראה כמכין מיו"ט ראשון לשני כ"כ הסמ"ע בשם אמו הצדקת ז"ל אבל מצאתי בא"ר סי' תפ"ח שהביא בשם של"ה גם ביו"ט שני תדליק קודם הלילה ע"ש, והני נשי דידן נהגו גם ביו"ט להדליק בלילה אחר יציאתם מביה"כ ולפע"ד נשתרבב המנהג מסוכות וכו' ולכך מדליקין תמיד בלילה בכל יו"ט ומכ"ש ביו"ט שני שיש לחוש למ"ש אשת הסמ"ע ז"ל עכ"ל ע"ש:

205

ר״והרי לך החששא שיש לאסור להדליק קודם הלילה היא יוצאה מאשת הסמ"ע שהזכירו אותה הרבנים ז"ל אבל מדברי הרב אליה רבא ז"ל נראה שיש להתיר קודם הלילה:

206

ר״זונראה לומר דגם לדברי אשת הסמ"ע והרבנים ז"ל שחשו לדבריה זו אינו אלא בהיכא שהם מקדשים אחר חשיכה כי היה דרכם להתעכב בביה"כ בתפלת ערבית עד חשיכה ובאים לביתם בחושך וכמ"ש כן להדיא בדבריהם ונמצא מקדימים להדליק ביו"ט ראשון לצורך יו"ט אבל לדידן שמתפללים הצבור ערבית מבע"י כסברת ר"י ובאים לביתם באור היום ורוצים לקדש ולאכול מבע"י קודם חשיכה נראה דלכ"ע מותר להם להדליק הנרות מבע"י כדי שיאמרו הקדוש כשהנרות דולקות דיש בזה מצוה וכאשר נבאר בס"ד:

207

ר״חוהוא דאיתא בסי' (רמ"ג)[רע"ג] סעי' ז' י"א שאין מקדשין אלא לאור הנר וי"א שאין הקדוש תלוי בנר ואם הוא נהנה בחצר מפני האויר או מפני הזבובים מקדש בחצר ואוכל שם אעפ"י שאינו רואה הנר שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער והכי מסתברא ע"כ. ומ"ש והכי מסתברא קאי על האי טעמא דאתמר בהיכא דמצטער שנוח לו בחצר יותר ועל עיקר הסברא די"א בתרא דס"ל שאין הקדוש תלוי בנר. ומן התימה על רבינו חיד"א ז"ל שלא נרגש בזה ודוק. וכתב הר' מג"א והכי מסתברא במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר בשם רש"ל ז"ל ע"ש, וכ"כ הרב תוספת שבת ז"ל ועי' מ"ש הרב אשל אברהם ס"ק ט"ו ע"ש. ועי' שיירי כנה"ג הגב"י אות ה' מ"ש מסי' רס"ג ס"ט במדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה ע"ש ומה שיש לדבר בזה אין פנאי עתה להאריך:

208

ר״טוהרב חסד לאלפים ז"ל סעי' וא"ו כתב וז"ל י"א שאין מקדשין אלא לאור הנר ואם לא קדש ואכל אצל הנר הוי ברכתו לבטלה ואפי' מאן דשרי לקדש בחצר אעפ"י שאינו ריאה הנר היינו במצטער הרבה לאכלו בבית מפני החום והזבובין הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר דווקא עכ"ל וכן מבואר באחרונים ז"ל:

209

ר״יוגם על דרך הסוד נמי נראה דבעינן הקדוש לאור הנר וכנראה מן הכוונות של נהר שצריך לכוין בעת הקדוש ובזה לא יש הפרש בין שבת ליו"ט וא"כ עכ"פ יש מצוה גדולה לקדש לאור הנר וזה האדם שמקדש ואוכל מבע"י אחר שכבר התפלל ערבית ועשאו לילה אעפ"י שעדיין היום מאיר ואינו צריך לנר בשביל אכילתו מ"מ הוא רוצה להדליק הנר עכשיו להיות לפניו בעת הקידוש בשביל מצוה ועל כן ודאי מותר לו להדליק הנר בשביל צורך אותה שעה עצמה שיש בזה מצוה שיקדש לאור הנר כיון שהוא רשאי לקדש ולאכול אותה שעה שכבר התפלל ערבית ואין זה נראה מכין אותה שעה לצורך הלילה אלא הוא מדליק לצורך אותה שעה עצמה למעבד מצוה לקדש לאור הנר. ובאמת כן הוא כוונתו בשביל מצוה ואינו עושה בזה ערמה כלל שבאמת אם לא היה בזה מצוה לקדש לאור הנר לא היה מדליק הנר מעכשיו אלא היה ממתין עד הלילה ורק בשביל מצוה הנז' הוא מקדים להדליק מבע"י והרי זה דומה להא דפסק מרן ז"ל בסי' תקי"ד בנר של ביה"כ דמותר להדליק אפי' ביו"ט שני אחר מנחה ואין בזה משום מנין לחול שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה ע"כ וכתב מג"א אפי' אין אדם בביה"כ שרי מהאי טעמא ע"ש, וא"כ ה"ה הכא בנ"ד דהוא מדליק משום מצוה לצאת י"ח הסוברים דהקידוש תלוי בנר א"כ בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה ואין זה מכין בשביל הלילה:

210

רי״אגם איכא סניף אחר להתיר בנ"ד עפ"י מ"ש הרב אליה רבא ז"ל בסי' רס"ג ס"ק י"ח בשם מהרי"ל דהיינו טעמא דמדליקין נרות בביה"כ ביו"ט אף דשהוא בטיהרא לא מהניא מ"מ כל מה דאתוסף אורה חשיב הנאה טפי אע"ג דהוא יום ממש ואיכא אור בכל ביה"כ מ"מ חשבינן ליה הנאה טפי ע"ש, וא"כ לפי"ז ה"ה הכא בההיא שעתא דסוף היום קודם שתחשך אע"ג דאיכא עדיין אור היום ולא אצטריך לאור הנר מ"מ מרבה אורה טפי וכמו הך טעמא דכתב מהרי"ל ז"ל וכ"ש הוא. ובאמת הכי מסתברא והכי עמא דבר דהא בקיץ כשהלבנה זורחת תכף אחר י"ב שעות היום ומקדשים ואוכלים על הנר דאין צריכים כלל לאור הנר עכ"ז הם מדליקים ומברכים והיינו משום מצוה ומזה עוד דעכ"פ איכא תוספת אור וכמ"ש א"ר בשם מהרי"ל ז"ל הנז':

211

רי״בהנה כי כן נראה בנידון השאלה דמותר להדליק הנרות של יו"ט מבע"י בשביל שהוא רוצה לקדש ולאכול ג"כ מבע"י ואעפ"י שהוא מקדש ואוכל על הגג שעדיין אור היום מאיר ואינו צריך לנר לית לן בה ואין בזה חשש משום שנראה שהוא מנין מבע"י לצורך הלילה יען כי הוא מדליק לצורך מצוה של אותה שעה שהוא מקדש בה דיש בזה מצוה לקדש לאור הנר ואי לאו משום מצוה זו לא היה מדליק עד הלילה וכמ"ש לעיל:

212

רי״גוגם עוד איכא בזה טעם אחר לסניף והוא מ"ש הר' א"ר בשם מהרי"ל ז"ל וכנז"ל והאחרונים ז"ל שהחמירו להדליק עד הלילה היינו לדידהו שהם מקדשים ואוכלים אחר חשיכה כי אין יוצאים מביה"כ מתפלת ערבית אלא עד חשיכה ונמצא בזה הוא מכין מיו"ט ראשון ליו"ט שני ובזה גם אנחנו מודים לאסור:

213

רי״דוממילא אתה תבין על אותו ת"ח הנז' בשאלה שאמר שהוא יקדש מבע"י בלא נר כדי שיאכל לאור היום מפני היתושין ואעפ"י שגמר סעודתו לאור היום לא יברך בהמ"ז עד הלילה אחר שידליקו הנרות של יו"ט, כי בזה הוא טעות בידו ולא אריך למעבד הכי יען כי מאחר שכבר קידש ואכל סעודתו מבע"י איך יברכו על הדלקת נר יו"ט דהוי ברכה לבטלה לדעת כמה רבוותא חיוב הנר הוא לצורך קדוש וסעודה וכנז"ל והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

214

רי״השאלה מעיר במביי כתב מרן ז"ל בש"ע ה' חוה"מ סי' תקמ"ה ס"ה מותר לכתוב חשבונותיו ולחשוב יציאותיו וכתב הבאר היטב ואם הם כתובים כבר שרוצה לסדרם אסור, ריב"ל מ"א, משמע מזה אם יש אצלו חשבון שאינו סדור וחושש שמא ישכחנו מותר לכתוב אותו בחוה"מ ולכן עמד השואל ושאל אם הסכימו הפוסקים לזה ועוד שאלאם כתב כל חשבנותיו לפני המועד ועדיין מעט מזער שלא כתב אותם אם יכול להשלים בחוה"מ ועל הכל ישיב לנו ושכמ"ה:

215

רי״ותשובה בהיתר כתיבת החשבונות בחוה"מ הרמב"ם ז"ל נתן טעם מפני שבכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאוד ונמצאו כמעשה הדיוט, אך הרשב"א ז"ל צתן טעם שמא לא יזכור ויאבד ממונו וכתב מרן דב"ד מטעם הרמב"ם אין היתר רק אם הוא לצורך המועד ע"ש וכנז' בט"ז סק"ו וסיים בכתיבה דידן שהוא משיט"א יש לסמוך להקל כטעם הרשב"א ז"ל ע"ש:

216

רי״זוהגאון מהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ס"א אשר ציין עליו הרב מג"א ז"ל סקי"א כתב וז"ל ועל מה שכתב השואל שנוהגים לעשות חשבנותם בחולו של מועד וכמו שבא בשאלה הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל וכותב חשבנותיו ומחשב יציאותיו שבתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונם מאוד ונמצא כמעשה הדיוט במלאכות והמגיד משנה כתב וז"ל וכתב שמעשה הדיוט הם שכל הדיוט כותב כפי מה שיזדמן לו ולפיכך אין צריכין שנוי וכן כותב חשבונותיו הנז' בתוספתא מפני שמלאכת הדיוט לצורך המועד הותר ויש אומרים משום דבר האבד ואינו נראה עכ"ד והם כדברי רבינו ובהשגות פירשו משום דבר "האבד ודברי רבינו והרמב"ן עיקר. הא קמן להדיא לדעת הרמב"ן והרמב"ם דוקא חשבונות והוצאות שהן לצורך המועד הם שהותרו ומפני שהוא מעשה הדיוט לצורך המועד ולא שאר חשבונות. ואפילו לדעת ההשגות שכתבו משום דבר האבד היינו דוקא היכא דלא כוונו מלאכתם במועד והם חשבונות שהם על פה ומתיראים שמא אם ימתינו עד שיעבור כל המועד ישכחו הדברים אבל בחשבונות שהם כתובים בספרי החשבונות שלהם ורוצים לתקנם ולסדרם וכיוצא בזה וכמו שבא בשאלה מלתא דפשיטא היא דכל אפין שוין דאסור לעשות חשבונות כאלו ולכוין מלאכתם במועד עכ"ל:

217

רי״חוהרב המג"א ז"ל הביא דברי מהריב"ל ז"ל הנז' בקיצור וביאר דבריו הרב א"א ס"ק י"א דבר האבד שרי אף מעשה אמן ובאינו דבר האבד והוא לצורך המועד לא שרי אלא דוקא במעשה הדיוט ע"ש ועיין כנה"ג:

218

רי״טוכתב הרב אליה רבא ז"ל ס"ק יו"ד ונראה דאפילו חשבנותיו שאין כתובים אסור לכוין במועד אף שכותבן בכתב משי"ט הא נוהגין להחמיר וכו' ע"ש:

219

ר״כוכן כתב רבינו יצחק בן גיאת ז"ל בס' מאה שערים הנדפס מחדש וז"ל מותר לאדם לכתוב במועד חשבון שבינו לבין אחרים בזמן שהוא מתיירא שמא ישכחו עד לאחר המועד דבדבר האבד דמי ובלבד שיהא בצינעא ומשנין מעובדין דחול ולא יתכוין לכתוב במועד לא שנא כתב עברי לא שנא כתב מערבי עכ"ל:

220

רכ״אוהנה בלבוש ז"ל כתב מותר לכתוב חשבנותיו ולחשב יציאותיו משום שאין אדם מקפיד בתיקונו והוי מעשה הדיוט ויש אומרים משום דהוי כדבר האבוד אם לא יעשנו וכו' וכתוב שם בהג"ה דלטעם ראשון אין צריך שום שינוי שהרי הכתיבה עצמה נעשית כמו ע"י שינוי כיון שאין אדם נזהר בתיקונן מאוד ולטעם שני ג"כ אין צריך שום שינוי כיון דדבר האבוד הוא וכמש"ל בריש סי' תקל"ח ע"ש וכתב הרב אליה רבא ז"ל ס"ק יו"ד דלטעם ראשון לא הותר אלא לצורך מועד והכי קי"ל כי"א ע"ש ועיין להרב מאמר מרדכי ז"ל שכתב לתרץ קושית מרן ב"י וכתב דאע"ג דדבר האבד אין צריך שינוי עכ"ז ס"ל להרוקח כל היכא דאפשר לשנות משנינן ע"ש. וכתב הרב חיי אדם ז"ל כלל קי"ש ס"ג מותר לכתוב חשבנותיו ויציאותיו וכתבים שכותבים המלוים על המשכונות דכל זה הוא דבר האבד דאם לא יכתוב ישכחם ואם אינו דבר האבד אסור אא"כ הוא לצורך המועד דאז שרי לכתוב בכתב שלנו דהוי מעשה הדיוט עכ"ל ע"ש:

221

רכ״בהעולה מכל הנז"ל לענין הלכה דכל שהוא לצורך המועד שרי לכתוב בכתב שלנו שהוא מעשה הדיוט אך חשבונות שבין אדם לחבירו שאינם לצורך המועד לא הותר לכתוב בחוה"מ אא"כ הוא כמו דבר האבד שאם לא יכתוב עתה ישכחם אחר המועד ומותר לכתוב זה בכתיבה שלנו שהיא חשיבה כמו שינוי אך עכ"ז טוב ליזהר לשנות אותה יותר שיכתבנה באותיות שבורות וחתוכות שלא יהיה האות נכתב כתיקונו ואעפ"י שדקדקו מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאינו לצורך המועד אסור הא כתבו האחרונים ז"ל מה שיש לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאינו לצורך המועד אסור היינו בלתי שינוי אבל על ידי שינוי מותר אם הוא דבר האבד וכבר העלו להלכה דבר זה דכל שהוא דבר האבד מותר וטעמם ונימוקם עמם:

222

רכ״גועל כן לכ"ע בדין הוא דכל חשבון שיש לאדם עם חבירו שאינו לצורך המועד אם הוא רשום אצל האדם בפנקס היומיי אע"פ שהחשבון מפוזר א' הנה וא' הנה אינו רשאי לסדרו ולקבצו בחוה"מ דאין זה דבר האבד שיוכל לעשות זאת אחר המועד כיון דהכל רשום אצלו בפנקס היומיי וד"ז ברור הוא לכ"ע ורק אם אינו רשום אצלו מותר לרשום אותו בחוה"מ למזכרת בכתב שלנו שהוא מעשה הדיוט ויזהר שלא יכתבנו בכתיבה נאה ויפה ורק רשימה מותר כדי שלא ישכחנו אבל אסור לו לקבצו ולסדרו היטב אלא יניח סידורו עד אחר המועד וגם בכה"ג אסור לכוין מלאכה זו של הרשימה בחוה"מ:

223

רכ״דשאלה ראובן יש לו סחורה שקנה אותה במעות מדודים בעשרה ונזדמן לו קונים שהם עוברי אורח הבאים לזייארה ובאו בחוה"מ וקונים ממנו הסחורה הנז' בעשרה במעות מדודים ואם יניחנה אחר המועד למוכרה בשוק על תגרי המדינה אע"פ שיוכל למוכרה בעשרה אך אין קונים אותה במעות מדודים אלא לזמן ג' חודשים חודשים שכן דרך הסחורה הזאת היא נמכרת תמיד לזמן שלשה ורק אלו הקונים הנמצאים עתה הואיל והם אורחים ואין מי שימכור להם לזמן כי אין מכירים אותם וגם הם הולכים תכף אחר המועד ואין נשארים בעיר לכן מוכרחים לקנות במעות מדודים ונסתפקנו אם מותר למכור להם הואיל ואית ליה עתה הריוח של הזמן כי עתה נוטל מעות מדודים ואם ימתין למכור עד אחר המועד יפסיד הריוח זו שצריך להמתין על זמן הפרעון שלשה חודשים או"ד דאסור כיון דאין מפסיד ממון דהא גם אחר המועד ימכור בעשרה כמו שקנו והרווחת הזמן אין זה ממון יורינו ושכמ"ה:

224

רכ״התשובה נראה ודאי כי ההפרש שיש בין פרעון במזומן לפרעון בהקפה הוא חשיב ממונא דהא נשבעים עליו היסת וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ג סעיף ב' טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחר שהיום זמנו ה"ז נשבע שבועת התורה ע"ש וכן כתב הרב פר"ח מטה אהרן ז"ל בתשובה סוף סי' נ"א וז"ל כיון דצריך להמתין עידן ועדנים הו"ל הפסד ממון דהא חזינן שיש עסק שבועה בדין המתנת הזמן וכמ"ש הרמב"ם והביא הרב בית יוסף בטח"מ סי' ע"ג טען המלוה היום סוף הזמן וכו' נמצא דהוי הפסד ממון עכ"ל וא"כ השתא בנידון השאלה נמי י"ל דהפרש הזה שיש לו בין מכירה של חוה"מ ובין מכירה שאחר המועד מצד הזמן חשיב הפסד ממון ושרי למכור מש"ה בחוה"מ:

225

רכ״וואין לומר כיון דאחר המועד מוכר נמי בעשרה כמו שקנה אע"פ שמוכר בהקפה לשלש חודשים אין זה ההפרש חשיב הפסד מגוף הקרן אלא חשוב מניעת הריוח וכבר ידוע שאין למכור בחוה"מ אלא בהיכא דאיכא הפסד מן הקרן אבל בשביל מניעת הריוח לא התירו דזה אינו כי ודאי זה חשיב הפסד מגוף הקרן יען כי הוא קנה בעשרה במעות מדודים ואחר המועד הן אמת שיוכל למכור בעשרה אך כיון שאינו יכול למכור אלא בהקפה לשלש חודשים נמצא אינו מוכר בעשרה אלא בפחות מעשרה כי אומדין אם יש לאדם חוב לזמן שלשה חודשים וירצה למכרו במדודים תכף ומיד בכמה יכול למכור בפחות וכן הוא מפורש יוצא במשנה בריש מכות כיוצא בזה בדין עדים זוממין מעידין אנחנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד שלושים והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלושים יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים ע"ש, נמצא זה המכר שמוכר אחר המועד לזמן שלש חודשים אין זה עשרה אלא פחות מעשרה והרי נמצא מפסיד מגוף הקרן שהוא קנה בעשרה במעות מדודים:

226

רכ״זגם עוד נראה להדיא מדברי הגאון מהרימ"ט והרב אורים ותומים דס"ל זה ההפרש שיש בין הזמן חשיב מגוף הקרן עצמו דהא מצאתי להגאון אורים ותומים בסי' ע"ג בתומים אות א' ע"ד מרן ז"ל הנז' שפסק נשבע היסת וכתב על זה צ"ע כיון דהך הבדל בין תשלומין תכף או לאחר עשרה ימים הוא מלתא דררא דממונא דאל"כ לא היה זוקקו להיסת ובע"א לש"ד וכן הוא באמת במשנה ריש מכות מעידים אנו באיש פ' שהוא חייב אלף זוז וכו' הרי דהוא ממון גמור עד שהעדים זוממין חייבין לשלם זיקתו וא"כ קשה ד"מ הוא תובע ק' זהובים לשלם תכף והוא אומר לשלמו אחר חמש חודשים וכפי האומר אינם שווים בעת ההיא רק צ"ח זהובים כמבואר במשנה והרי יש כאן מודה במקצת גמור שהוא תובעו במאה ומודה לו בצ"ח וכתב הגאון הנז' שם שחפש ומצא להגאון מהרימ"ט בח"מ סי' ק"ה שנרגש בזה ותירץ דמיירי שיש עדים על גוף דמי ההלוואה רק אינם יודעים אימת זמן הפרעון וא"כ אין מה דמודה בגוף ההלוואה בכלל ההודאה ועוד תירץ מהרימ"ט דאין ההודאה מעין הטענה ופקפק הגאון הנז' בכל זה והוא תירץ משום דלא הוי דבר שבמידה ומשקל ומנין דהא צריך שומת ב"ד לדעת כמה הבדל יש בין זמן קצר לזמן ארוך ע"ש, איך שיהיה הנה מצינו שדעתם לחשוב זה ההפסד של ערך הפרש הזמן מגוף הקרן דהכי אומרים יש לזה דין מודה במקצת שטענו מאה ומודה לו בצ"ח וא"כ לדידהו ודאי הא דנ"ד חשוב הפסד מגוף הקרן דהעשרה שלאחר המועד אינה עשרה בשלימות אלא כאלו מוכר בעשרה פחות רביע מחמת הפרש הזמן ועל כן שפיר יש להורות לו היתר בזה למכור בחוה"מ כל היכא דברור כודאי גמור שלא ימצא לו מכר כזה אחר המועד לקנות בעשרה במדודים ועיין בגמרא דכתובות דף ק' ע"ב בדין נכסי יתומים דצריך למזבן להו לאלתר ורב כהנא הוה בידיה יין של יתמא ושהייה עד ריגלא אמר אע"ג דנפל ביה איצתא מייתי זוזא חריפא פירוש אע"פ שנופל בו טעם דקרוב להחמיץ אפ"ה עד ריגלא הכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להם באשראי ע"ש הרי אע"ג דיש חשש הפסד דחימוץ עכ"ז ההפרש שיש בין למכור בהקפה ובין למכור במדודים הוא חשיב טפי ומשהינן ליה כדי למכור במעות מדודים והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

227

רכ״חשאלה ראובן יושב בעיר במביי והוא צריך לו מעות בעיר בגדאד ומוסר המעות להבנ"ק או אחד מן הסוחרים אשר בעיר במביי ולוקח פליסה הן בסך רופייה הן בסך ליראס אנגליזי ושולח אותה לחבירו בעיר בגדאד אם מותר לו לעשות כן בחוה"מ למסור המעות בחוה"מ ויקח פוליסה וישלחנה בחוה"מ לבגדאד ליד חבירו או לא:

228

רכ״טתשובה אע"ג דדין זה לא דמי למ"ש מרן ז"ל בסי' תקל"ח ס"ג דאסור להסיע ממונו מעיר לעיר אם לא בשביל האבד מ"מ נראה בנ"ד דזה אסור כי הוא בכלל פרקמטיא דאסור לעשות בחוה"מ אפי' כל שהוא וכנז' בש"ע סי' תקל"ט ס"א יען כי הפוליסה בזה"ז יש לה דין מקח וממכר ואין לה דין הלוואה כי הערך שלה עולה ויורד וכמבו' בדיני רבית דדין פירי יש לה וכמ"ש במ"א בזה. ואין כאן מקומו א"כ מה שקונה הפוליסה בחוה"מ ושולח לחבירו ה"ז בכלל פרקמטיא וסחורה דלא הותר לעשות בחוה"מ אלא רק בדבר האבד וכנז' בש"ע תקל"ט ס"א. גם עי' למרן בב"י סו"ס תקל"ט שהביא מן התוס' מ"ק דף יו"ד דהלואה דשולחנות בקביעות וחלוף חשיב פרקמטיא ואפי' לדעת ר"ת אסור ע"ש וכן פסק מרן ז"ל בש"ע בלי חולק ע"ש. וא"כ האי דנ"ד שזה ראובן מוסר המעות להבנ"ק או לא' מן הסוחרים בעיר במביי בחוה"מ ולוקח תמורתם פוליסה של מקום אחר ה"ז דומה ממש להך דינא דהלואות וחלוף שפסק מרן ז"ל שדומה לפרקמטיא לכ"ע ואסור ופשוט:

229

ר״לגם עוד מצינו דאפי' במלוה לגוים ברבית שכתב הראש ז"ל דלא דמי כ"כ לפרקמטיא משום דהתם יש טורח גדול בדקדוק שווי המקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת יו"ט והם פעמים יקנה ביוקר ויצטער משא"כ בהלואה ששמחה היא לעולם וגם ליכא טרחא וכו' וכתב הר' מ"א ז"ל סי' תקל"ט ס"ק י"ז דמה"ט שרי נמי להלות לישראל בריוח בדרך היתר ומותר ג"כ לעשות עיסקא ליתן לו מעות ע"כ. וכ"כ הרב א"ר ז"ל ס"ק כ"ב ע"ש. הנה בכל זה לא התירו אלא דווקא בתנאי שיהא מוציא הריוח לשמחת יו"ט וא"כ בנ"ד אפי' אם נאמר דלא דמי לגמרי לפרקמטיא ג"כ אסור. ומה גם דהנך טעמי ליתנהו בנ"ד דהא בנ"ד לפעמים יקנה הפוליסה ביוקר ויצטער כי שומת המקח של הפוליסה הוא משתנה תמיד:

230

רל״אגם גדולה מזו מצינו שיש אוסרין לפרוע בחוה"מ דמי הסחורה שקנה קודם המועד דס"ל כיון דמכח פרקמטיא זה בא ה"ז בכלל פרקמטיא ואסור וכן הוא דעת הב"ח. אך מרן ז"ל דלא סבר הכי לא התיר אלא בהיכא דזקף חבירו עליו מעות הפרקמטיא בחוב קודם המועד דהו"ל כהלואה ומותר וכנז' בסי' תקל"ט ס"ג ע"ש. ולכ"ע אם מוסר המעות בתוה"מ כדי שיקנה לו סחורה אפי' שקונה לו אחר המועד ה"ז בכלל פרקמטיא ואסור. איך שיהיה הנה האי דנ"ד נראה פשיטא דאסור שכ"ז בכלל פרקמטיא דלא הותר לעשות בתוה"מ אלא בדבר האבד וזה פשוט ואין צורך להאריך בו והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

231

רל״במה ששאלת בענין ההדס אם לא נמצא אלא רק הדס שוטה אם הוא פסול ומבטלין מצות לולב:

232

רל״גתשובה פסול מדינא דגמרא ואם נוטלו לא חשיב כלום והו"ל נוטל ג' מינין בלבד ואנן לא קי"ל כסברת בעל ההשלמה דמתיר בשלשה מינין בלבד בשעת הדחק וכנז' בסי' תרנ"א:

233

רל״דוהיכא דאיכא הדם שהוא שני עלין ע"ג שני עלין הנה בזה התיר הרמ"א בשעת הדחק ואע"ג דהרב בכורי יעקב בתרע"ז ס"ק י"ב פקפק בדברי הרמ"א הנז' עכ"פ הם יכולים לסמוך על דברי הרמ"א ולברך עליו:

234

רל״הומה ששאלת על מ"ש בסי' תרנ"א ס"א דבמקום דחק דליכא הדס כשר דסגי בחד שאינו קטום מהא דבשעת הדחק אפילו בחד קטום כשר אם הדין כן:

235

רל״ותשובה זו היא ס' הרמב"ן ז"ל וכתב המג"א כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו בשעת הדחק וכתב הגאון פ"מ משמע דאז ג"כ מברכין עליו ע"ש וכן הביא ג"כ הרב בכורי יעקב ז"ל ע"ש ואע"ג דעכ"פ לא פליט זה מפלוגתא והיה ראוי ליטלו בלא ברכה ועל כיוצא בזה כתבתי בתשובה במ"א בס"ד:

236

רל״זומה ששאלת אם מותר לאגוד הלולב ביו"ט

237

רל״חתשובה מפורש בתרנ"א בש"ע אם לא אגדו מבעוד יום או שהותר אגודתו א"א לאוגדו ביו"ט בקשר גמור אלא אוגדו בעניבה ע"ש וכתב בכורי דאסור לעשות הכא עניבה כדרכו דהיינו בתחלה קשר ועליו עניבה אלא יעשה עניבה ע"ג עניבה בלא קשר כלל ע"ש:

238

רל״טומה ששאלת אם מותר לומר לגוי ביו"ט שיחתוך מן המחובר לולב כדי לקיים מ"ע דאורייתא של נטילת לולב ואמירה לגוי שבות דרבנן:

239

ר״מתשובה אפילו אם המצוה מן התורה לא הותר אמירה לגוי אלא בדבר שהוא מדרבנן דאז הוי שבות דשבות אבל במלאכה דאורייתא לא הותר אמירה לגוי וכנז' בש"ע סי' ש"ז:

240

רמ״אוהיכא דאמר לגוי ביו"ט ראשון שיביא לו לולב לצורך יו"ט שני אסור ואם הוא עושה רק מלאכה דרבנן שרי דלא הותר שבות לצורך יום שאחריו אלא דוקא אם יש בזה צורך אותו היום עצמו ג"כ אבל אם אין בו צורך אותו היום כלל לא הותר בשביל מצוה לצורך מחר כן העלתי בתשובה בס"ד באורך והט"ז מחמיר אפילו בשבות דשבות דבעי צורך אותו היום ג"כ ע"כ:

241

רמ״בולכן בנידון שאלתכם ג"כ הדין הוא כך דבמלאכה דאורייתא אין להתיר לומר לגוי ביו"ט לצורך מחר משום דבעינן שיהיה לצורך בו ביום ג"כ אבל בשבות דשבות יש לסמוך על זה להקל: סימן כ"ח

242

רמ״גשאלה אחד הניח הס"ת בתוך ארון הקודש הבנוי בכותל וסתם הפתח של ארון הקודש והואיל ולא נזהר להעמידו של קרקעית הארון כתיקונו ביושר לכן הס"ת נטה תכף ליפול אך הואיל שזה סתם הפתח תכף ומיד במהירות נסמך הס"ת על הפתח וזה האדם לא הרגיש בדבר ואח"ך כאשר בא אדם אחר לפתוח הפתח נפל הס"ת לארץ כי הס"ת היה נוטה ונסמך על הפתח וזה השני לא ידע בכך ולפי תומו פתח את הפתח ותכף נפל הס"ת שהיה נסמך עליו על כן בא לשאל אם זה הראשון חייב להתענות כדין המפיל ס"ת נוידו כיון שהוא גרם שנפל הס"ת אח"ך מפני שלא נזהר להעמידו יפה על מקומו או"ד כיון שלא נפל מידו וגם לפניו אלא רק גרמא עשה, זה אינו צריך להתענות יורינו ושכמ"ה. גם את"ל דחייב זה הגורם להתענות ובעי כפרה כמה יתענה ומה יעשה עוד תיקון לזה יורינו ושכמ"ה:

243

רמ״דתשובה איתא בירושלמי פ"ז דסוטה הלכה ד' כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וכי יש תורה נופלת שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד ע"ש ודברי הירושלמי הנז' הביאום התוספות בסוטה דף ל"ז ע"ב והרמב"ן ז"ל בפירוש על התורה פ' כי תבא הביא דברי הירושלמי הנז' ולא גריס שהוא עומד אלא זה החזן לחוד ופירש ואמר בזה ב' פירושים שכתב ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקום ספר התורה להעמידו כתקנן שלא יפלו

244

רמ״הולי נראה על החזן שאינו מקים ס"ת על הציבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במס' סופרים שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים וכו' שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע לומר וזאת התורה וכו' ע"כ ע"ש ודברי הרמב"ן ז"ל הנז' רמזם מרן בב"י א"ח סוף סי' קל"ד ע"ש. ובגליון הירושלמי בהגהות ציון ירושלים נתעורר שבשו"ת הרשב"א ז"ל נשאל בדברי הירושלמי הנז' ולא נזכר מדברי הרמב"ן ז"ל הנז' ע"ש:

245

רמ״ווראיתי להרב דבר משה תאומים ז"ל סי' צ"א שנזדמן לידי לפי שעה שהביא דברי הרמב"ן הנז' וכתב וז"ל ומזה הביאו סמך למי שנפל ס"ת מידו שיתאמץ לתקן שיצא מכלל ארור ויהיה בכלל ברוך ועכ"פ נראה מזה דאפילו לא נפל מידו ממש רק שהעמיד הס"ת שלא כתקונו ועי"ז נפל אפילו בשוגג הנה הוא בכלל ארור וכו' ע"ש וא"כ השתא גם בנידון השאלה שזה הראשון לא העמידו כראוי ועי"כ סיבב נפילתו דחייב להתענות וליתן צדקה לצאת מכלל ארור ולבא בכלל ברוך:

246

רמ״זומה ששאל השואל את"ל שזה חייב להתענות כמו שנפל מידו כמה יתענה ומה יעשה תיקון לזה. לזאת אשיב הנה הרב הכנה"ג בי"ד סי' רפ"ב כתב מי שנפל ס"ת מידו חייב להתענות משפטי שמואל סי' י"ב עכ"ל ומסתמות דברים אלו משמע דסגי בתענית יום אחד:

247

רמ״חוראיתי להרב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' י"ב שכתב חיוב התענית למי שנפל ס"ת מידו אינו מפורש בתלמוד ופסקו רבוותא קמאי ובשגם סברא הוא הצריך כפרה שבא זלזול לס"ת על ידו לא נתבאר בש"ס ובפוסקים ראשונים רק הרב משפטי שמואל סי' י"ב מסברא קאמר שהנופל לו ס"ת יתענה ופשיטה ליה ומ"ש באגרות הרמ"ז ז"ל סי ל"ו שיתענה אשר יפול מידו הס"ת ג' הפסקות של שני ימים שעולים פ"א תעניות ועשה לו מטעמים וכונות לזה כל כהני מיליה דמר הם מילי דחסידותא ובודאי הרוצה להחמיר על עצמו הנה שכרו אתו וחש"ב עם קונה"ו והא אשכחן דרב הונא התענה ארבעים תעניות על דאתהפכא ליה רצועה דתפילי אך להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז"ל. ולא אכחד דשמעתי דבאיזה ק"ק נפל ס"ת מיד הנושא וגזר הרב תענית על כל הקהל ב' וה' וב' וכיוצא שמעתי מחומרות אחרות בענין זה ואיברא דרב המקום לפי ראות עיניו יגזור ויתקן כדי שיזהרו לעתיד והכל לפי מקומו ושעתו עכת"ד ז"ל ע"ש:

248

רמ״טוהנה כפי האמור שזה הגורם ליפול וכ"ש המפיל עצמו באים בארור לאידך פירושא הנה צריך השתדלות רב לבא לכלל ברוך והנה כי כן צריך לטרוח בתיקונו:

249

ר״נומה שנראה לסדר תיקון להשואל כיון דקשה עליו התענית סגי בתענית יום אחד אך יתן קס"ב פרוטות לצדקה גם ידליק נר לכבוד הס"ת לפני ארון הקודש לילה ויום גם ישתדל לפחות בשבת אחד לעשות פתיחת ההיכל והוא בעצמו ישא הס"ת מן ההיכל לתיבה והוא בעצמו יגביה הס"ת להראות הכתב לעיני הקהל שישתחו לו כנהוג וכן הוא יחזיר הס"ת להיכל אח"ך גם יעלה בשבת ההוא לס"ת ששי לעולים ואם נזדמן לו לעלות בפסוקי ברוך של פ' כי תבא או בפסוקי ברכת כהנים בפ' נשא הנה מה טוב ועכ"פ ילך אצל כהן ויר"ש שיברכהו בברכת כהנים בהנחת ידיו על ראשו ובכל זה בטוח הוא בתיקון זה ויהיה ברוך והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

250

רנ״אשאלה הנשים האומנים העוסקים בתיקון החוטים של טוויה ואריגה שקורין אותם בערבי כבאב'ת וכן האנשים האומנים שעוסקים בזה שקורין אותם בערבי פתאתי'ל שהחוטים האלו המתקנים הם חוטי האריגה של השתי או הערב אם מותר להם לעסוק במלאכתם זו בשכר מר"ח אב עד התענית:

251

רנ״בגם יש לשאל אם א' שמש מטתו בשבוע שחל בו ט"ב ורוצה לטבול אחר התשמיש משום טהרה כי כן דרכו תמיד לטבול אחר תשמיש אי שרי:

252

רנ״גגם יש לשאל מי שנשלמו לו שלשים יום דאבלות בתוך שבוע שחל בו ט"ב אם מותר לו לקוץ צפרניו בתוך השבוע כי קשה עליו הדבר או ימתין עד אחר התענית:

253

רנ״דגם יש לשאל אם אדם יש לו טלית גדול שכבם ועדיין לא לבש אותו אחר כבוס אם מותר ללבשו בשבוע שחל בו ט"ב או"ד אסור כדין בגדים המכובסים שאסור ללבוש בשבוע זו וה"ה בטלית קטן:

254

רנ״הגם יש לשאל שיש בני אדם שמוכרחים להחליף הכתונת שלהם אחר ג' ימים מרוב הזיעה שטבעם להיות להם זיעה הרבה גם עוד היא מתלכלכת מחמת העסק בפרט הנשים שעוסקים בתוך הבית וקשה עליהם הדבר שלא יחליפו בשבוע זו שחל בו ט"ב אם מותר להם להחליף על הכל יבא דברו הטוב ושכמ"ה:

255

רנ״ותשובה על השאלה הא' הנה ידוע הוא כי לתקן השתי לארוג בגדים נוהגים לאסור מר"ח עד התענית מפני שבו פסקה אבן השתיה והוא מלשון שתי ואסמכוה אקרא כי השתות יהרסון. ולאו דווקא בעושין לעצמן הוא דאסור אלא גם בעושין לאחרים ג"כ אסור משום מנהג בין בשכר בין בחנם וכנז' בב"י ועי' באחרונים ז"ל. ומ"מ הנשים הטוות חוטין כדי לתפור בהם בגדים ומחייתם ממלאכה זו שרי לטוות אפי' בשבוע שחל בו ט"ב לפי שאין במלאכה זו של טוויית חוטי התפירה שמחה ולא דמי לתיקון השתי וכנז' בתרומת הדשן סי' קנ"ב הביאו הלבוש ז"ל ועי' אחרונים ואע"ג דלכאו' נראה דלא התירו כי אם בחוטים של התפירה אבל חוטין הצריכים לשתי גם הטווייה אסורה וכ"כ להדיא הט"ז ס"ק י"ז מ"מ הרב מחצית השקל הבין דעת המ"א ז"ל שכתב טוויית חוטין סתם להתיר כל טוויית חוטין אפי' לצורך השתי ועשה סברא להתיר בזה"ז כל טוויית חוטין ע"ש:

256

רנ״זוהנה הרואה יראה שגם עטרת זקנים ועולת שבת כתבו טוויית חוטין בסתם ובאמת הגם כי הגאון תה"ד ז"ל נקט חוטי התפירה עכ"ז מלשונו שכתב לא דמי לתיקון השתי שהוא בתחילת אריגת הבגדים משמע דבא למעוטי כל מין טוויה וא"כ מזה יש לומר הא דנקט לטוות חוטין כדי לתפור בהם לאו דווקא אלא שהגאון דבר בדבר הרגיל אצל כל הנשים והה"ד לשאר טווייה ועי' לרבינו הרמ"א ז"ל בר"מ ע"ש, על כן נראה כי המחמיר כס' הט"ז ז"ל תע"ב עכ"ז העושים כס' מחצה"ש ז"ל. אין למחות בהם כי יש להם על מה שיסמוכו ובפרט כי הם מחייתם ממלאכה זו הנה כי כן האומנים שקורין אותם כבאבאת וכן אותם שקורין אותם פתאתי'ל הנזכרים בשאלה שמחייתם ממלאכה זו אין למחות בהם. ונראה כי אותם שמלאכתם לארוג לולאות שקורין זרו'ר וכן פתילים שקורין בערבי סיגיל וכן מה שקורין בערבי אוי'ה כל אלו מותר לארוג כדרכם מפני שאין אלו בגדים וכלים גמורים כי אם עושים אותם לתיקון הבגדים לנאותם ועי' מ"א ס"ק כ"ג בדין תורג'ין שאורגים בעצים ועי' א"ר וח"א ושאר אחרונים ע"ש. וכ"ז הוא באותם שמחייתם ממלאכה זו אבל בעלי בתים שעושין לעצמן לצורך ביתם או אפי' לצורך אחרים ודאי צריכין להזהר אפי' בחוטי התפירה שלא לעשות עד אחר התענית יען כי גם בחוטי התפירה לא התיר הגאון תה"ד כי אם באותם שמחייתם ממלאכה זו אבל בעלי בתים שעושין לצרכם או אפי' לצורך אחרים בשכר אך אין מחייתם ממלאכה זו הנה בודאי צריך להזהירם בזה שלא לעשות עד אחר התענית ועי' להרב ע"ש ז"ל שאפי' בנידון הגאון תה"ד כתב למעשה צ"ע ע"ש:

257

רנ״חועל שאלה הב' בענין הטבילה הנה ברחיצת כל גופו כתב מרן ז"ל בסעי' ט"ז יש נוהגים שלא לרחוץ מר"ח ויש שאין נמנעים אלא בשבת זו והגאון מור"ם בהג"ה כתב ונוהגין שלא לרחוץ אפי' בצונן מר"ח ואילך והביא זה מתה"ד סי' ק"ן אך שם בתה"ד אחר שהכריח דאסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן כתב שראה בימי חורפו שרוחצים בנהרות מר"ח ואילך ולא מיחו בידם ע"ש והרב שו"ג בסי' תקנ"א ס"ק מ"ח הביא דברי תה"ד הנז' וכתב אבל מדברי הרמב"ם והרמב"ן נראה דווקא בחמין אסור אבל בצונן מותר וכן נוהגים בשלוניקי יע"א שהולכים לשוט על פני המים אפי' בערב ט"ב ואין פוצה פה להם ע"ש ועי' בקמח סולת, מיהו פה עירנו בגדאד יע"א נוהגים איסור גם בצונן וכמ"ש מור"ם בהג"ה דהא מצוי בכמה בתים בארות מים חיים שדרך בעלי בתים להכנס בהם בקיץ לטבול שם כדי להקר מרוב החום ונמנעים בזה מר"ח ואילך וזה מנהג ברור וקדמון פה עירנו והגם כי פה עירנו יש נהר חדקל ודרך הילדים לשוט שם בימות הקיץ כדי להתלמד ההשטה במים ואלו אין נמנעים אין מזה ראיה כי אלו הם בורים וילדים והם עוברים על המנהג דהא בעה"ר אפי' ביום ש"ק יש הרבה מהם הולכים לשוט:

258

רנ״טמיהו הגם כי המנהג פה עירנו יע"א להחמיר גם בצונן עכ"ז מי שדרכו לטבול בכל ע"ש אפי' בחורף טובל הוא בשבת זו וכנז' באחרונים ז"ל וכן מי שראה קרי טובל בו ביום בשבוע זו וכמ"ש הרב ישועות יעקב והביאו מועד כל חי אות כ"ו שבעל קרי טובל אפי' בערב ט"ב ע"ש ועל כן הה"ד אם הוא שמש מטתו ודרכו תמיד בכל השנה לטבול בו ביום עצמו בשביל טהרה ולא יעבור אז גם עתה בשבוע זו יטבול בו ביום ואפי' אם שמש ליל ערט"ב אך טוב צריך להזהר לטבול בבוקר קודם תפלת שחרית שאין הטבילה כ"כ תענוג כמו בירידת היום שגובר החום וזה ניכר מתוך מעשיו שאינו טובל בשביל תענוג יען כי אין דרך לטבול בבוקר בבוקר בשביל תענוג הרוח עודנו קר. גם עוד אני אומר מי שרוצה להיות סנדק ג"כ מותר לו לטבול בבוקר קודם תפלה כי זה ידוע ומנהג פשוט שהסנדק מוכרח לטבול קודם המצוה ואפי' בחורף בימי הקור ופה עירנו נזהרים בטבילה אבי הבן והסנדק מאד מאד נמצא עתה שאינו טובל כי אם בשביל מצוה ולא לתענוג ובכל זה אני מיקל בשביל שהוא טבולו בצונן שאיני כי אם מנהגא בעלמא. גם עוד אני אומר כי מי שנוהג כל השנה כולה לטבול קודם שילך לביה"ק ואחר שיחזור מביה"ק ואפי' בחורף גם עתה יוכל לטבול כמנהג:

259

ר״סגם עוד נראה לומר מי שהוא ירד לשוט בנהר כדי להתלמד והוא כבר התחיל מקודם בין המצרים ועדיין לא השלים למודו שמותר לו ללכת לשוט בנהר גם אחר ר"ח חוץ מן ט"ב כי זה במלאכתו הוא עוסק ואין כוונתו לתענוג וזה פשוט, אך ודאי נכון להחמיר בזה אבל אין למחות ביד המיקל:

260

רס״אועל שאלה הג' בענין הצפרנים הנה הרב מהר"ח פלאג'י ז"ל בס' מל"ח סי' יו"ד אות י"ג כתב וז"ל בשבוע שחל בו ט"ב המחמיר שלא ליטול צפרניו תע"ב, זכ"ל ח"א במע' העי"ן סי' תצ"ג ועי' א"ז ואש"א בפריו וע"ש ובס' מאמ"ר ונה"ש ובס' נו"ב התיר בשבח חזון ואסר בשבוע עצמה שחל ט"ב ועי' עקרי הד"ט אות י"א ובס' גור אריה עכ"ל ע"ש ומה שיש לציין עוד על האחרונים ז"ל בזה אין כאן שעת הכושר לזה ורק בקיצור אני אומר לענין הלכה כל שהצפרנים עודפות על הבשר מותר ליטול מפני שיש חיוב גדול ע"פ הסוד ליטלם וכמ"ש בע"ח שער פרצופי זו"ן פ"א וז"ל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר זה צריך לחתוך כי שם נתלים החצונים ויונקים בתכלית לכן עונש המגדל צפרנים קשה מאד עכ"ל ע"ש וא"כ השתא ודאי הדבר ברור כל שהם עודפים ויוצאים לחוץ מכנגד הבשר חייב לקוץ אותם אפי' בערב ט"ב אך יזהר לקוץ אותם בצינעה וזה הענין שוה בכל אדם, ועוד אמינא ולא מסתפינא שאפי' בט"ב עצמו יקוץ אותם בצינעה ולא ימתין עליהם כדי שלא יתן שליטה לחיצונים לינק ח"ו ובפרט בימים אלו יש לחוש לזה יותר אך יעשה בצינעה ועי' מ"א סי' תקנ"א ס"ק י"א ותקני"ד ס"ק ד' ועי' באש"א ע"ש:

261

רס״בועל שאלה הד' י"ל כל כהא בין הוא טלית גדול בין הוא טלית קטן שרי ללבוש המכובס מפני שהוא צורך מצוה והרי מצינו בענין הבנין דשרי לבנות הביה"כ אפי' בערב ט"ב ואפי' ציור וכיור שרי משום דצורך מצוה הוא ועי' באחרונים ז"ל וכן מצינו שהתירו כיוצא בזה לצורך מצוה כגון אשה הלובשת לבנים מותרת לכבם ללבוש לבנים ולהציע תחתיה וכנז' בהג"ה ס"ג, וכן ברחיצה התירו לצורך מצוה ולכן נדה רוחצת וטובלת ואפי' אם טובלת ליל עשרה באב מותר לה לרחוץ ערב ט"ב אם א"א לה לרחוץ בליל עשירי וכנז' בהג"ה סט"ז ע"ש ולכן הה"ד כאן כיון דהטלית הוא בין גדול בין קטן הוא לובשו בעבור מצוה אין זה דמי לבגדים שלו ולית ביה האי דינא ומותר ללבשו אע"פ שהוא מכובס וזה פשוט:

262

רס״גשוב אח"ך בא לידי לפי שעה ספר שאלת יעב"ץ ח"א וראיתי להר' הנז' בש' פ"ב שכתב וז"ל באחד שנפסק לו קרן טליתו בשבוע שחל ט"ב בתוכה ולא היה לו בצד בת ד' כנפות אחר לקיים מצות ציצית מסופקני איך להורות בזה כי גזרת חכמים שלא ללבוש בגד חדש באותה שבת ואם לא יעשה חדש יתבטל באותם הימים שלא היה אפשר לו בתיקון הישן דהוה מנא דלא שוי חבולייא ומ"מ נ"ל שאם אין לו טלית אחרת כל עיקר ולא אפשר בשאלה כדי שיהא עליו ציצית לפחות בשעה שמתפלל יש להתיר לו דודאי לא גזרו אכהאי גוונא דמילתא דלא שכיחי היא ועריף ממי שאין לו אלא כתונת אחד שהקילו לו לצורך הגוף כ"ש לצורך מלבוש הנשמר וכיון שכל הקורא ק"ש ומתפלל בלא ציצית כלו מעיד עדות שקר מוטב שיעשה לו בגד חדש לקיים המצוה אבל אם מצוי לו בעת התפלה לא יעשה אעפ"י שהולך כל היום בלי ציצית והרי הוא כמנודה לשמים במזיד דברים אמורים וזה אנוס ע"פ תקנת חכמים וטוב שלא לבטל גזרתם כיון דלא ענשי אעשה וכה"ג ליכא למיחש למידי ומאחר שאינו חובת גברא מדוע לא תהיה תקנת חז"ל במקומה עומדת עכ"ל. והנה הן אמת כי נידון הרב ז"ל הוא בבגד חדש דחמיר טפי מבגדים ישנים המכובסים דאיירי בנידון דידן אך עכ"ז בנידון שלו עצמו שהורה מסברא דנפשיה שיתבטל ממצות ציצית כל היום שילך בלא ציצית ואע"פ שאמרו ע"ז הרי הוא כמנודה לשמים וכו' הנה אחהמ"ר מכ"ת לא צייתינן ליה בזה ואין דבריו מחוורין כלל כי באמת כל כהאי גוונא שהוא דבר מצוה לא תקנו בזה חכמים איסורא כלל וכאשר מצינו בכמה דברים שאסורים בימים שאחר התענית ומורים היתר במקום מצוה וכ"ש במצוה כזו שהוא מתבטל ממצות ציצית שהולך כל אותם הימים בלא ציצית שהרי זו לא מעלה ארוכה על כן הדבר ברור ופשוט שגם בנידון הרב שאלת יעב"ץ ז"ל הנז' שהוא בגד חדש אשר בלעדי זה מוכרח לילך בלא ציצית יש להורות היתר גמור ללבוש טלית חדש ואין כאן ביטול גזרת חכמים כי גם בכה"ג לא גזרו כלל וזה ברור:

263

רס״דועל שאלה הה' בבני אדם שמוכרחים להחליף הכתונת אחר ג' ימים מחמת הזיעה הנה ודאי שגם אלו אין להתיר להם להחליף אך יש להם תקנה שילבשו קודם שבת זו כתונת המכובס ב' וג' שעות ויפשטו אח"ך ויצניעה לשבת זו ללבשה בתוך השבוע זה היום שירצו ואע"פ שהיא עודנה נקייה עכ"ז כיון שלבשו אותה קודם שבוע זו אין זו חשיבה מכובסת חדשה אך צריך שילבשו אותה מקודם ב' וג' שעות לפחות כדי שתקבל מקצת זיעה מן הגוף ותתרכך מעט מקשוי הכבוס וכנז' באחרונים ז"ל מיהו אם לא לבשו אותה קודם שבת זה ונזכרו ביום שבת חזון נראה דאסור ללבוש הכתונת הזאת ביום שבת עצמו ב' וג' שעות ולפשוט אותה להצניע לימות החול הנז' שנראה כמכין משבת לחול דהרי עתה אין לו צורך בזה ורק הוא לובשה בשביל שיוכל ללבשה בימות החול ולכן אין לובש אותה עתה כי אם ב' שעות ופושטה והתקנה לזה שאה"ן יחליף בשבת הכתונת שלו וילבוש הכ' המכובסת ונשאר עליו זו הכ' כל השבת וגם בימי החול ואז בתוך השבוע יחליפו זו וילבוש אותה הכתונת שלבש בתחילת השבת ופשט אותה בשבת כי זו עודנה נקייה היא כן נ"ל בס"ד ואין צריך להאריך יותר בזה והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

264

רס״השאלה הנני מחלה פנ"ק להאיר עיני במ"ש מרן הקדוש בשה"ט בא"ח סי' תרמ"א ס"ג נר שיש לו ב' פיות עולה לו בשביל שנים אם הנר הזאת מכוסה או לאו כי הנה ראיתי לרש"י ז"ל בשבת דף כ"ג ד"ה שני פיות שכתב שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין וכו' וכתב הרב מלכי בקודש ז"ל דרש"י ז"ל הוכרח לפרש דמכוסין משום דק"ל ההיא דא"ר מלא קערה וכו' כפה עליו וכו' לרבי הוצרך הכא לומר ומכוסין וכו' ע"כ, אמנם בחי' הר"ן ז"ל לשבת שם ראיתי שכתב וז"ל לא כפה עליה כלי וכו' ודוקא בקערה לפי שאין לה פיות ונראה כמדורה אבל נר שיש לה ב' פיות או ג' או כמה שיכול לתת פתילה בכל פה ופה אע"פ שאין לו כסוי עולה לכמה בני אדם וכ"כ הר"ר יהונתן ז"ל עכ"ל ומרץ ז"ל ושאר פוסקים לא גילו דעתם בזה אי ס"ל כרש"י ו"ל או כהר"ן ז"ל ומסתמיות דבריהם נראה לכאורה דס"ל כדעת הר"ן ז"ל דלא בעינן בנר כסוי אמנם מדברי מור"ם ז"ל בהגה"ה ס"ד נראה לכאורה דלא ס"ל לחלק בזה כדברי הר"ן מדכתב ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעיגול דהוי כמדורה ע"כ ובמרדכי פרק ב"מ כתוב וז"ל ונר של שמן שיש לו ב' פיות עולה לשני נרות או אם כפה קערה על הנר שיש לו הרבה פתילות עולה להרבה נרות ע"כ ולא הבנתי אם כונתו לחלק בין ב' פיות להרבה או מאי דקאמר הרבה פתילות היינו בלא פיות והיינו דינא דגמרא מלא קערה והקיפה פתילות ע"כ הנני מחלה פנ"ק להאיר עיני בכל זה ושכמ"ה:

265

רס״ועוד יש לשאל במה שראיתי להלק"ט ז"ל סי' רמ"ז שכתב שאלה כמה שיעור השמן שיתן בנר של שבת כדי להדליק וכו'. תשובה דבר שמצותו בלילה כל הלילה מצותו ואם איש עני הוא ישכב באפילתו ולפחות יקח כשיעור סעודה וכו' ע"כ והביאו יד אהרן סי' רס"ג בהגה"ט וזה חדוש בעיני ואין אנחנו נזהרים בזה ע"כ יורינו המורה כיצד הדין ושכמ"ה:

266

רס״זתשובה הנה מ"ש הרב מלכי בקודש דף ק"ב כדעת רש"י ז"ל דבעינן כסוי לנר שיש לו ב' פיות אין זה מוכרח כ"כ בדעתו של רש"י ז"ל די"ל לעולם רש"י ז"ל מודה כסברת הר"ן ז"ל ודעימיה ולא בא בפירושו לאפוקי מדין הנז' אלא הואיל והיה בזמנו נרות עשויים באופן זה שיש להם כסוי ועושין הנקב בצידי כסויו להכניס לו הפתילה וכו' בא לפרש דין זה בנר שיש לו ב' פיות הנזכר בגמרא הוא ג"כ עשוי כנרות אלו אבל לא נתכוון רש"י ז"ל לאפוקי ממ"ש הר"ן ז"ל ואע"פ שיש בזה דוחק די"ל לפ"ז מה לו לרש"י ז"ל להאריך לפרש נירות הנז' בגמרא עשוים באופן זה אי לאו איכא נפקותא מזה לענין דינא. מ"מ טוב לסבול דוחק זה מלהעמים על רש"י קושיא חזקה וגדולה מאוד. והוא דאם נבא לפרש כונת רש"י כדברי הרב מלכי בקודש ונאמר דפליג על הר"ן ודעמיה נמצא לפ"ז דין נר שיש לו ב' פיות דרב הונא ודין מלא קערה שמן דרבא הוא אחד דתרווייהו לא יועילו אלא על ידי כסוי. וא"כ השתא קשיא לן טובא כמו דרבא עשה חילוק בין הקערה שמלא שמן בין היכא דכפה כלי ללא כפה עליה כלי כן היה לו לרב הונא לעשות חילוק זה בנר שיש לו ב' פיות לומר בד"א בכפה עליו כלי אבל לא כפה אינו כלום ואיך יאמר רב הונא דין זה בסתם ויחליט הלכה פסוקה ביש לו ב' פיות עלה לו בשביל שנים וכי נביאים אנחנו לפרש דבריו דאיירי בנר שיש לו כסוי ובפרט כי כלל ידוע ומפורסם בידינו שאמורא דרכו לפרש והו"ל לפרושי הכא אלא ודאי דרב איירי בכל גוונא:

267

רס״חאך ראיתי לרבינו המאירי ז"ל במס' שבת דמשמע מדבריו דרש"י ז"ל חולק על הר"ן ז"ל בזה ע"ש ואמרתי ליישב בס"ד בקושייא הנז' והוא דרש"י ז"ל לעולם ס"ל דדין זה של נר שיש לו ב' פיות דקאמר רב הונא איירי ביש לו כסוי דוקא אך קשיא ליה זו הקושיא הנז' אשר הקשיתי דאיך יאמר רב הונא דבריו בסתם ולא יפרש וכי נביאים אנחנו לפרש דבריו דאיירי דוקא ביש לו כסוי לכך כתב בזה"ל שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושין לו נקב בצידי כסויו וכו' לומר לכך לא הוצרך רב הונא לפרש ולומר בד"א שיש לו כסוי לפי שנר זה שיש לו ב' פיות שהיה בזמן הגמרא ידוע הוא שכך היתה צורתו שיש לו כסוי והנקבים הם קבועים בכסוי וכיון שהוא ידוע לכל בכך לכן לא הוצרך רב הונא לפרש מאחר שהכל יודעים שזה הנר שיש לו ב' פיות כך היא צורתו ותכונתו כן יש להדחק ולתרץ קושיא זו לדעת הסוברים דרש"י פליג על הר"ן:

268

רס״טאמנם בזה הדוחק אנחנו מיישבים דברי רב הונא לפי פירוש רש"י אך מרן ז"ל בשה"ט אשר פסק דין זה דנר שיש לו ב' פיות בסתם ולא כתב דבעינן כסוי ופסק אחריו דין זה של קערה מלאה שמן ובזה הדין כתב החילוק של הכסוי הנה בודאי אזיל כפי שטת הר"ן ז"ל דמפרש דין זה של נר שיש לו ב' פיות איירי בכל גוונא אפילו אינו מכוסה דאל"כ נמצא דין זה ודין הקערה הנז' אחד הוא ולמה שם פירש החילוק של הכסוי וכאן לא פירש דבשלמא על רב הונא דלא פירש דבריו נוכל להדחק ולומר כאשר כתבתי לפי שהיה ידוע שהנר שיש לו ב' פיות באותו זמן היתה צורתו ותכונתו עשוי בכסוי אבל על מרן ז"ל והרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים שפסקו דין זה בנר שיש לו ב' פיות איך יפסקו אותו לדידן בסתמא אם הם אזלי בתר שיטת רש"י דס"ל לא יועיל זה אלא בכסוי לכך הדבר ברור דס"ל כהר"ן ודעימיה דיועיל בכל גוונא כיון שיש לו פיות מובדלים יש היכר ואין זה כמדורה:

269

ר״עומ"מ על דברי המרדכי בפרק ב"מ אם כונתו לחלק בין ב' פיות ליותר או אם הוא רק דינא דגמרא קמ"ל זה פשוט דלא בא לחלק בין ב' פיות ליותר אלא דינא דגמרא קאמר:

270

רע״אואשר כתבת כי מדברי מור"ם בהגה"ה נראה דלא ס"ל לחלק בזה בדברי הר"ן ז"ל מדכתב יש להזהר להעמיד הנרות בשוה ולא בעיגול דהוי כמדורם זה אינו כי מור"ם ז"ל לא איירי בנרות שגופה מובדל זה מזה לגמרי כדרך התרי"א שמביאים מערי אינדיי"א שצורתה כך # כי באלו מודה דמותר בדין נר שיש לו ב' פיות ואע"פ שהם בעיגול. אך איירי בתריי"א שעושין פה עירנו כזה הם תחובים תוך קערה אחת מנוקבת אחת הנה ואחת הנה וכולם מחוברים יחד מכל הצדדין ודבקים זע"ז בתוך גופה של הקערה ודומה זה נמי לפתילות שמניחים תוך הכלי הנקרא קרא"יי וכל זה ידמה לדין קערה ממלאה שמן הנז' לכך כתב מור"ם ז"ל דברים אלו על סעיף זה:

271

רע״באך דע עכ"ז לענין הלכה גם בציור הראשון אשר כתבתי אין זה מציה מן המובחר יען כי המצוה מן הוא שיהיו כל הנירות בשורה אחת ממש דוגמת המנורה שהיתה בבהמ"ק שכל הנירות הם בשורה אחת:

272

רע״גואשר ראית בהלכות קטנות סי' רמ"ז וכו' הנה אע"ג כי מדברי השאלה נראה דקפיד על הברכה שצריך לברך בנר שדולק כל הלילה, מ"מ מתשובת הרב ז"ל נראה מה שהשיב שיתן בו שמן שיעור שידליק כל הלילה הוא למצוה יתירה מן המובחר דהדבר ידוע ומפורש בכל ספרי הפוסקים ראשנים ואחרונים דחיוב של נר בשבת לברך עליו הוא בשביל שלום הבית שיאכל וישתה וישב לאור הנר ולא בשביל השינה שישן לאור הנר וכל שהניח שמן שיעור שיאכל וישתה לאורו עד שישן ה"ז מברך בשופי לכ"ע ואם בעל אשה הוא ויש לה עונה הרי זה מוכרח להניח שמן שידליק עד שיגיע זמן השינה ולא יותר כדי שלא ישמש לאור הנר:

273

רע״דאך ודאי מי שאין לו עונה וספק בידו להניח שמן עד אור הבוקר כדי שאם יקום בתוך שינתו ליטול ידיו וכיוצא בזה לא יכשל בכך וכך אלא יהיה אור לעיניו להאיר לו בחשך, אבל רובא דעלמא אין מקפידים ואין חושש להניח נר דולק כל הלילה אע"פ שאין להם עונה מפני כי בליל שבת אחר שישן אע"פ שהוא מקיץ באשמורת הלילה אין לו עסק ושמוש אלא חוזר וישן עד אור הבוקר ולא איכפת לו כ"כ בעת קומתו אם יש אור או חושך וכ"ש אם הוא ישן על הגג או באכסדרא או בחצר אשר לו מן הכוכבים או מן הלבנה בעת קימתו והליכתו ועל כן זה שכתב בהלק"ט אין זו חידוש ואין זו מציאה ואיך שיהיה הנה לכ"ע אין זה בשביל ברכה ועיין באחרונים:

274

רע״השאלה על הנסים שאומרים בחנוכה אם יאמרו חשמנאי האלף בחירק או חשמנאי האלף בפתח:

275

רע״ותשובה הנה ידוע שהר' פר"ח ס"ל לומר חשמנאי האלף בחירק שהוא כינוי משפחה והרב חיד"א ז"ל בברכ"י הביא דבריו וכתב ובס' בירך יצחק פ' בהעלותך חלק עליו דאי' בסדר עולם דיוחנן כה"ג שני שמות היה לו יוחנן תשמנאי ע"ש א"כ לפ"ד הרב בירך יצחק צ"ל חשמנאי האלף בפתח שהוא שם האדם ולא כינוי משפחה והנה הרב חיד"א ז"ל לא הכריע ולא גילה דעתו בזה כי אם רק העתיק מה שראה כדרכו בקודש, אך ראיתי להר' בתי כנסיות ז"ל סי' חרפ"ב שהביא דברי שניהם ותמה דאי כדברי הר' בירך יצחק שמלת חשמנאי להורות הוא דאתא שכך היה שמו כך היה להם לומר בימי יוחנן חשמנאי כה"ג אלא ודאי כיון דמלת חשמנאי הניחו לבסוף מוכרח לומר דמלת חשמנאי היא באה להודיע לנו כי בא ממשפחה של חשמנאי וכפי"ז צדקו דברי הפר"ח שכתב שצ"ל חשמנאי האלף בחי' דכיון שהוא ע"ש כינוי משפחה צ"ל כן. ואין להקשו' על הפר"ח מסדר עולם דלעולם שני שמות היו לו ואנשי כנה"ג שסדרו סדר זה לא רצו להזכיר השני שמות רק השם הראשון וחשמנאי שסדרו אח"ך הוא להודיע לבני האדם כי בא ממשפחת בית חשמנאי ועי' בס' שלמי צבור בדף שכ"ג ע"ד ולעד"ן כמו שכתבתי נראה הוא נכון עכ"ל והרואה יראה כי יפה טען בזה הרב בתי כנסיות ז"ל ויפה כתב להצדיק דברי הפר"ח ז"ל בזה:

276

רע״זונראה לי להוכיח קצת מלשון רבינו מוהרח"ו ז"ל שדרכם להזכיר את יוחנן כה"ג בשם חשמנאי בחי' כמ"ש הפר"ח שהוא כינוי משפחה ר"ל דאתי מחשמנאי דהא מצאתי בש' הגלגולים דף מ' ע"א שכתב ואח"כ נתגלגל לו במתתיה בן יוחנן כה"ג חשמונאי וכן עוד שם בד' מ' ע"ב בסוף העמוד כתב ואלו הם מן כת התנאים מתתיה בן יוחנן כה"ג חשמנאי וכו' והנה ודאי הרב ז"ל קורהו כן בכינוי משפחה והוא חשמנאי בחי' נמצא כך היה הדרך לקוראו וא"כ ודאי גם נוסח על הנסים בכך נסדר ודוק היטב:

277

רע״חשאלה אם האבל בהדלקת נר חנוכה יברך שהחיינו או לאו דהא מצינו בט"ז סי' תרע"א ס"ק ח' שהביא מן תשו' רמ"א סי' מ"ג דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אחר את הנרות משום שהחיינו ע"ש וכן העתיק דבריו בבה"ט ע"ש נמצא דאין האבל מברך שהחיינו על חנוכה ויורנו איך שורת הדין ושכמ"ה:

278

רע״טתשובה כבר נשאל ע"ז הגאון נו"ב ז"ל מה"ת א"ח סי' קמ"א והשיב וז"ל מה ששאלת אם האבל מברך שהחיינו על נרות חנוכה הנה הט"ז בסי' תרע"א ס"ק ח' כתב שאבל המתפלל בחנוכה יברך אחר שהחיינו על הנרות משום שהחיינו ומביא זה בשם תשו' רמ"א ולא מצאתי זו בתשו' הרמ"א ומצאתיה בתשו' מהר"ם מינץ ס' מ"ג אבל פשוט דהיינו בצבור אבל האבל בביתו מברך שהחיינו ועי' מ"א סי' תקנ"א ס"ק מ"ב שכתב שלא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו ולכן פשוט הוא דכוונת הט"ז היינו בצבור עכ"ל ע"ש. והאמת אתו בזה כי התם שאני כיון שהוא מברך בשביל הצבור ולא בשבילו הא ודאי עדיף טפי שידליק אחר כדי שיברך שהחיינו מתוך שמחה דכיון דאפ' באחר משא"כ האבל בביתו שצריך לברך בשביל עצמו לא יבטל ברכת שהחיינו במצוה עוברת. וכן הוא לשון מהר"ם מינץ ז"ל בתשו' הנז' וכן ראיתי בחנוכה בלילה הראשונה מתפלל האבל אך להדלקת הנרות שיש בהם ברכת שהחיינו שראוי לברך מתוך שמחה יש מהנדזין דאחר דלאו אבל ידליק הנרות, וכן זכורני בהיותי במעין שהיה מרכ"ז ז"ל אבל על אביו והתפלל בערב חנוכה והיינו נושאין ונותנין בדבר אם האבל ידליק ג"כ הנרות או אחר שאינו אבל ונשאר המסקנא שראוי ונכון שאחר ידליק הנרות וכן נהגתי אח"כ בכל מקום וכו' עכ"ל נמצא זה עשו על צד היותר טוב כיון דאפ' באתר להדליק ולברך בעד הצבור והגאון חיד"א ז"ל בסי' תקנ"א ס"ק ע"ו הביא דברי הר' מ"א הנז' אבל אסור לומר שהחיינו וכתב שכן הסכים מהרש"פ בס' בית הרואה ודלא כמשמעות דברי בנימין זאב סי' קס"ג ע"ש. וראיתי בהגהת מהרי"ש ז"ל הנדפסים בסוף ספר מנינים שציין על דברי רמ"א ז"ל הנז' בזה"ל עשו"ת נו"ב מה"ת חא"ח סי' קמ"א ולי נראה דשאני שהחיינו של הפירות דאינו רק רשות מברכת שהחיינו חיובית ועי' לעיל סי' רכ"ה ועי' ספר חסידים סי' תתל"ט עכ"ל ע"ש:

279

ר״פשאלה אם פה בעיר במביי צריכים הקהל לעמוד בברכות המגילה כמו שמצינו מנהג בגדא'ד יע"א שגם בברכה האחרונה הקהל עומדים בלילה וביום:

280

רפ״אעוד יש לשאל מי שאין לו מגילה והוא מכוין על החזן אם צריך לברך עמו או גם בברכה יכוין על החזן:

281

רפ״בועוד יש לשאל בענין הקידוש בליל שבת קודש שהבעה"ב הוא מקדש אם העומדין עמו שרוצים לצאת י"ח קדוש יכולים לברך ברכת הקדוש בלחש עם בעה"ב המקדש מלה במלה או"ד צריך לשמוע הברכה מן בעה"ב המקדש ויכוונו אליו דוקא:

282

רפ״גועוד שאל השואל כי המנהג אצלם האבל כל ימות השנה לובש שחורים ובא חכם אחד ואמר להם שבשבת לובשים בגדי שבת ועוד המנהג אצלם שמחליף מקומו בבית הכנסת וא"ל חכם הנז' שבשבת אינו משנה את מקומו אם יש שורש לזה בפוסקים וכן אם יש הפרש בין אב ואם לשאר קרובים:

283

רפ״דועוד שאל השואל שיש בני אדם שכותבים הפטרות כל שבתות השנה ביריעה של עור כמו ס"ת בכתב אשורית וכו' וכו' אם יכולים לכתוב בראש היריעה וזאת התורה אשר שם משה וכו' אלא העדות וכו' כמו שכותבים בתיקים של ס"ת וחכם א' א"ל בעל פה שאין לכתוב אלא דוקא פ' ודברתי על הנביאים וכו' אם יש שורש לזה בפוסקים ועל הכל יבא דברו ושכמ"ה:

284

רפ״התשובה על שאלה הא' הנה איתא במג"א סי' תר"ץ סע"ק א' דהברכה תהיה בעמידה ועיין מחצית השקל שם דהכונה לומר דהשומע ג"כ צריך לעמוד בשעת הברכה ע"ש וכ"כ בספר בית עובד דף קפ"ד ע"ב צריך לברך הברכות מעומד וגם הקהל צריכין לעמוד כשהחזן מברך וכן היתיד שקורא במגילה אע"ג דיכול לקרותה מיושב צריך לברך ברכותיה מעומד ע"ש, אך הרב הכנה"ג ז"ל בסי' תרצ"ב כתב וז"ל ברכת המגילה מברך בעמידה וכן עמא דבר הרמ"ע סי' ק"ב ואנו לא נהגנו כן עכ"ל והרב תפלה לדוד דף פ"ו ע"א הביא דברי הרמ"ע הנז' ומ"ש בבאר היטב וסיים אבל הכנה"ג סי' תרצ"ב כתב ואנו לא נהגנו כן ועיין להרב מועד לכל חי סי' ל"א אות ע"ו שהביא ג"כ מס' אורה ושמחה שכתב שלא נהגנו כן ע"ש והנה ידוע כי פה עירנו בג'דאד נהגו כן לעמוד הקהל בשעה שמברך החזן ומנהגנו הוא ע"פ סברת המג"א ז"ל ודעמיה שכ"כ לעמוד השומע בעת הברכה אך כפי מ"ש הכנה"ג ושאר אחרונים הנז' נמצא שיש מקומות דלא נהגו כן ועל כן גם בעיר במביי יע"א לא נהגו לעמוד הקהל בעת הברכה ישארו כמנהגם כי יש להם על מה שיסמוכו אבל אם נהגו כמו עירנו יע"א לעמוד הא ודאי צריכים להשאר כמנהגם זה ולעמוד:

285

רפ״וועל שאלה הב' י"ל הנה כיוצא בשאלה זאת כבר נשאלנו מן קדמת דנא בענין הברכה של התקיעות והשבנו בס"ד דיותר טוב לשמוע הברכה כי הבאנו דברי הגאון ר"ז בסי' רי"ג שכתב בברכת המצות שכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם לקיים ברוב עם והגם שהבאתי שם דברי הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רצ"ה שהסכימה דעתו במצות שהש"ץ מברך עליהם שיכול כל אחד מן הקהל לברך לעצמו וכאשר הוכיח בראיות על זה עכ"ז כתבנו שם בברכת התקיעות נכון לשמוע הברכה מן התוקע מפני כי הגאון חיד"א ז"ל עשה סמוכין לסברתו הנז' מפני שיש כמה ש"ץ דאין מכוונים כראוי ומה דסמכינן על הש"ץ הוא מוכרח ע"ש ולכן כתבנו מאחר כי בתקיעות הוא בלא"ה סומך על התוקע להוציאו ידי חובתו בעיקר המצוה לזה בדין הוא שגם בברכה יסמוך עליו ולא יברך לעצמו וכנז' בדברינו שם בס"ד והנה גם הכא בנידון המגילה יש לומר כן דהא השואל שאל זה על מי ששומע המגילה מן הש"ץ ואין לו מגילה בידו לקרות בה וא"כ בעיקר המצוה של מקרא מגילה הוא מוכרח לסמוך על הש"ץ להוציאו י"ח ובדין הוא שגם בברכה יסמוך עליו:

286

רפ״זמיהו מי שאינו סומך על הש"ץ במקרא מגילה אלא יש בידו מגילה כשרה שהוא קורא בה לעצמו הנה נראה דעדיף טפי לברך גם הברכות לעצמו וג"כ יברך אותם בלחש בשעה שהש"ץ מברך ואינו מחוייב לסמוך על הש"ץ בזה דהשתא בזה איתא להך חששא שכתב הגאון חיד"א ז"ל דיש כמה ש"ץ דאין מכוונים כראוי להוציא השומע י"ח ובפרט בזמן מקרא מגילה שהילדים והעניים מבלבלים הקהל בבה"כ וכן אני נוהג לברך הברכות בעצמי וכן היה עט"ר אבא מארי זלה"ה נוהג תמיד לברך ברכות המגילה בעצמו וג"כ עיקר טעמו הוא יותר משום אותה חששא שכתב הגאון חיד"א ז"ל שלא לסמוך על הש"ץ בהיכא דאפשר לנו לקיים בעצמינו:

287

רפ״חועל שאלה הג' בענין הקדוש של ליל שבת קודש הנה מקדמת דנא נשאלתי בהיכא שהמקדש הוא בן י"ג שנה ויום א' אך הוא ספק אם הביא ב' שערות או לאו אם יכול להוציא אנשים ונשים גדולים י"ח בקדוש או לאו והארכתי קצת בתשובת שאלה ושם בתוך תשובתי הנז' הבאתי דברי הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל בפסקיו סי' ז' שכתב בדף ז' ובההיא עניינא יש לי מקום עיון במ"ש המג"א סי' רע"א דבן י"ג שנים לא יוציא הנשים בקדוש של שבת כיון דנשים חייבות מד"ת חיישינן שמא לא הביא ב' שערות דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא וסיים שם ולכן היא תקדש לעצמה עיין סי' קצ"ג עכ"ל משמע שכונתו למ"ש בסי' קצ"ג דבלא"ה נכון שהאשה תאמר מלה במלה עם המקדש כיון דאינם מבינות לשון הקודש אינן יוצאות בשמיעה א"כ ממילא אין חשש והנה צ"ל דאף אם תהא יוצאה בקדוש דלעצמה שוב ליכא קדוש על היין היינו דלענין קדוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא דהביא ב' שערות ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן. אבל עודני נבוך דלכאורה כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר דיוצאות ג"כ בשמיעה דשומע כעונה דא"כ ברכתה שבפיה לבטלה ובההיא דסי' קצ"ג יש לומר באמת דאומרת עם המקדש נוסח אמצעית הברכה אבל הפתיחה והחתימה יוצאת בשמיעתה דהמעט הזה מבינה בלשון הקודש אבל לענין הקדוש שמקדש זה בן י"ג שנים דכיון דחיישינן שמא לא הביא ב' שערות ואינו מוציא אותה וצריכה לצאת באמירתה עמו על כן צריך שתברך גם הפתיחה והחתימה א"כ אם באמת הביא ב' שערות והיא רוצה לצאת בשמיעתה ממנו כדי שיהיה קדוש על הכוס מה שמברכת לעצמה הוי לבטלה. ואולי י"ל דגם בזה אומרת לעצמה רק נוסח הקדוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת ולגבי רבנן סמכינן דהביא ב' שערות ויוצאת בשמיעתה עכ"ל הגאון רע"א ז"ל שם ע"ש:

288

רפ״טוכתבתי שם בתשובה הנז' על דבריו הנז' וזה לשוני שם בס"ד ולי אנא עבדא נראה בס"ד דכונת המג"א שתאמר מלה במלה עם המקדש מתחילה וע"ס גם הפתיחה והחתימה והנה היא יוצאה י"ח באמירתה דוקא ולא בשמיעתה וכן נראה שהבין הרב מחצית השקל ז"ל ע"ש ועיין להגאון ר"ז השני ע"ש ומה שפלפל הגאון רע"א ז"ל ועשה מן פלפולו הכרח לדבריו נראה פשוט דאין מכל זה הכרת כלל דבאמת היא אינה צריכה לזה המקדש כלל כיון דאומרת הברכה מלה במלה מתחילה וע"ס והיין לפניה שהכוס הוא ביד הקטן ואוחזו לפניה הנה בזה נחשב שגם היא בעצמה קדשה על היין דאע"ג שצריך המקדש לאחוז הכוס בידו מ"מ אין דבר זה מעכב בדיעבד כי אם לכתחילה הוא דבעינן הכי אך בדיעבד אם לאו אוחזו בידו אלא היה מונח לפניו וראהו וקדש יצא י"ח ועיין להגאון ר"ז בסי' רע"א סעיף כ"ח שכ"כ להדיא דיוצא י"ח בדיעבד וזה ברור ופשוט, וכן ראיתי ג"כ להגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רצ"ה אות ד' שכתב בשם הרב מהר"י זי"ן ז"ל דלכתחילה צריך לאחוז הכוס בידו אך בדיעבד אם לא אחז סגי ברואהו ביד אחרים והגאון ז"ל הסכים עמו בזה מתשובת הגאון רב צבי ז"ל סי' קס"ח מ"ש גבי נזיר ע"ש ועל כן כונת המג"א ז"ל הוא שהיא תאמר הברכה כולה גם הפתיחה והחתימה והרי היא יוצאה באמירתה ובראייתה י"ח קדוש דאורייתא ודרבנן ואינה צריכה לזה המקדש להוציאה י"ח גם מצד חיוב היין וכו' וכו':

289

ר״צועוד תמיהא לי בדברי הגאון רע"א ז"ל מה שהעלה להלכה שהיא תאמר נוסח הקדוש עם הקטן בלי פתיחה הנה בלא"ה יש לפקפק דלא מצינו ענין כזה שקצת הברכה יוצאין בה באמירה ומקצתה בשמיעה ואדרבה מצינו בש"ע בסוף סי' קצ"ד הלכה פסוקה הפך מזה דאיתא התם אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה דאין ברכה אחת מתחלקת לשנים ע"ש והתם על כל ג' ברכות דבהמ"ז קאמר כן אפילו ברכה ב' וברכה ג' דאין בה שם ומלכות בתחילתה עכ"ז לא אפשר שאחד יאמר חצי הראשון ויכוין להוציא הב' ואח"ך יאמר הב' חצי הנשאר ויכוין להוציא את חבירו ג"כ דהוי חצי הברכה בקריאה וחצי בשמיעה ועל כן גם הכא איך ברכה אחת תהיה כך שאמצעיתה בקריאתה והפתיחה וחתימה בשמיעתה והגם כי הכא גבי קדוש המקדש אומר כל הברכה כולה עכ"ז הנה האשה אצל האשה השומעת הויא הברכה מקצתה בקריאה ומקצתה בשמיעה עכ"ד שכתבתי בס"ד בתשובה הנז' השייך לכאן ומעתה אין צורך להאריך יותר בתשובת השאלה הזאת הנז"ל ורק נשיב בקיצור דאם השומעין הם מבינים בלשון הקודש אז צריכין לשים לבם ולכוין בברכה על בעה"ב המקדש שאוחז הכוס בידו ואין רשאין לכתחילה לומר הברכה עם המקדש מלה במלה דא"כ נמצא הם אינם יוצאים בברכת המקדש שתופס הכוס בידו אלא הם יוצאים י"ח באמירתם והם אין בידם כוס ולכתחילה צריך לתפוס המקדש הכוס בידו ולכן צריכין לשתוק ולשמוע הברכה מתחילה וע"ס מן המקדש ולכוין אליו אך אם אין השומעין מבינים בלשון הקודש לדעת המג"א ז"ל ודעמיה טוב לומר ברכת הקדוש מילה במילה מתחילה וע"ס עם המקדש והרי הם יוצאים י"ח באמירת עצמן ואע"פ שאין אוחזין הכוס בידם מ"מ הא עדיף להו דאחיזת הכוס בידם הוא דוקא לכתחילה אבל בדיעבד כל שהיין לפניו מהני. מיהו גם בכהאי גוונא שהם אינם יודעים לשון הקודש המנהג פשוט שהם יוצאים י"ח קדוש בשמיעתם ואע"פ שאין אומרים הברכה כלל עם המקדש וכמ"ש הב"ח ושאר אחרונים ועל כן אותם הנוהגים כן לשמוע כל הברכה מן המקדש ואע"פ שאין מבינים הלשון אין למחות בידם כי יש להם על מה שיסמוכו:

290

רצ״אועל השאלה הד' בלבישת בגדי שבת תוך השנה הנה רבינו הרמ"א ז"ל בהגה"ה סי' שפ"ט סעיף ג' כתב י"א דאסור ללבוש בגדי שבת תוך ד' שבועות הראשונים אבל אח"ך מותר אפילו על אביו ואמו ע"ש וכתב הרב שו"ג ז"ל סע"ק י"א על דברי רמ"א ז"ל וז"ל כן נהגו בחול אבל פה ירושלים ת"ו נהגו ללבוש בגדי שבת אפילו לבנים אפילו מת ביום ששי ואפילו שנהגו בחול שלא ללבוש לבנים שלשים יום על שאר מתים וי"ב חודש על או"א פה נוהגים ללבוש לבנים לעילוי נפש הנפטר עכ"ל ע"ש ועיין מ"ש עוד שם בסע"ק י"ב ע"ש ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' קכ"ג שציין עליו בפתחי תשובה ע"ש והנה בעיר בגדאד נוהגים שבכל י"ב חודש אין לובשים בגדי שבת על אב ואם וכן שאר קרובים אח ואחות ובנים אך אם מת לו בן או בת קטנים שנתאבל עליהם נוהגים להזהר שלא להחליף בגדי שבת עד אחר שלושים וכפי מה ששמעו שבעה"ק ירושלים תוב"ב עד עתה הוא מנהגם ללבוש בגדי שבת בתוך י"ב חודש אפילו על אב ואם והנה פה בגדאד יע"א יש קצת מדקדקים להזהר שלא ללבוש בגדי חול בשבת תוך י"ב חודש דהיינו אחר שלשים יום אפילו על או"א וכן עשה מעשה עט"ר אבא מארי זלה"ה תוך י"ב חודש השנה שנפטר עט"ר מו"ז זלה"ה שהיה מחליף בגדיו בכל שבת ושבת אחר שלשים יום וכן עשה מעשה גם בפטירת אמי זקנתי תנצב"ה שנפטרה בחיי הרב מו"ז זלה"ה וכן נהג ג"כ בפטירת אחותו דודתי תנצב"ה וגם אנחנו נהגנו כן בשנה שנפטר עט"ר אבא מארי זלה"ה שהחלפנו בגדינו בשבת ויו"ט אך לא לבשנו בגדי שבת ויו"ט שהיינו לובשים מקודם אלא עשינו בגדים חדשים ללבשם בשבת ויו"ט בתוך י"ב חודש ובודאי שהנוהג כן טוב הוא עושה אך אותם שנוהגים ללבוש בגדי חול בשבת כל י"ב חודש אין למחות בידם:

291

רצ״בובענין שינוי המקום בשבת דע כי רבינו מהרח"ו זלה"ה בשער טעמי המצות העיד על רבינו האר"י זלה"ה בשבת שתוך שבעת ימי אבלות שלא שינה מקומו שכתב וז"ל וענין המקום נהג מורי זלה"ה שלא לשנות מקומו בשבת משום דהוי דברים שבפרהסיא עכ"ל ומרן ז"ל בש"ע סי' שצ"ג סעיף ד' פסק הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בשבת יפה הם עושים ע"ש ודבריו מכוונים עם סברת רבינו האר"י זיע"א ועיין מ"ש בזה הגאון חיד"א בברכ"י דאיש חסיד מפורסם אי עביד כרבינו האר"י זיע"א ליכא בזה יוהרא אך איניש דעלמא אי עביד כן הוי יוהרא כיון שלא נהגו העולם כן אלא מנהגם לשנות מקום בשבת ע"ש והנה כל זה בשבת שתוך ומים של אבלות אבל אחר אבלות אין טעם לשנות מקום בבה"כ בשבת וגם בימי החול אין טעם לשנות מקום כלל מיהו פה עירנו בגדאד יע"א מקדמת דנא היה מנהגם לשנות מקום בבית הכנסת תוך שלשים יום דוקא אפילו על או"א אבל אחר שלשים חוזרים להתפלל במקומם בין בשבת בין בחול ורק מאיזה שנים נהגו כמה יחידים לשנות מקומם בבית הכנסת בין בחול בין בשבת כל י"ב חודש ודברים אלו וכיוצא בהם אשר מחדשין בני אדם מדעתם ואין להם שורש ועכ"פ אין למדין מהם ואין חשובין כלום:

292

רצ״גועל שאלה הה' בענין היריעה של ההפטרות שרוצה לכתוב ביריעה עצמה פסוקי וזאת התורה וכו' אלה העדות וכו' הנה תחילת הכל נודיע לכם כי אע"פ שההפטרות אלו שמדבר בהם השואל בשאלה הנז' הם כתובים בכתב אשורית על עור ושרטוט וכו' כמו ס"ת עכ"ז הם פסולים דלית להם דין ספרים ממש יען כי אין כתובים בהם דברי הנביאים שלמים אלא הם פרשיות נפרדות מלוקטים מספרי הנביאים א' מפה וא' מפה ומשורת הדין היה אסור לקרות בהם בשבת דלא נתנו להכתב כך וכן ה"ה בהפטרות הנדפסים בחומשים שלנו שהם פרשיות נפרדות דהוה אסור למקרי בהם בשבת אך משום עת לעשות לה' התירו כל זה וכדאיתא בגמרא דגיטין דף ס' ע"א רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מ"ט דלא ניתן ליכתב ופרש"י דבעינן שיהיו הנביאים שלמים ולא ניתן להכתב פחות מספר אחד שלם לעצמו ואסקינן בגמרא לא היא דהא ר"י ור"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן להכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך הן כיון דלא אפשר עת לעשות לה הפרו תורתך ופירש רש"י ה"ן כיון דלא אפשר שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם ע"ש והרי"ף והרא"ש ז"ל הביא כל זה לפסק הלכה ורק הרמב"ם ומרן בש"ע לא זכרו זה וכבר נתעורר הרב חק"ל א"ח סי' נ"ז בזה אמאי לא נזכר זה בהרמב"ם וש"ע וגם עוד הוא ז"ל הקשה שם למנהגינו דהספרים בזול בזה"ז ונמצאים אפילו אצל יחיד נביאים שלם א"כ איך נתפשט ההיתר לקרא בספר ההפטרות הנדפסים שאינו נביא שלם וכו' והביא דברי הלבוש בסי' רפ"ד מה שתמה על מנהג העולם שקורין ההפטרה בחומשין הנדפסים שמדינא צריך לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו מגילה והביא דברי המג"א והט"ז מ"ש על דברי הלבוש הנז' והאריך בכל זה ע"ש ועיין להגאון חתם סופר א"ח סי' ס"ח דהעלה דנהי שהקורא עצמו בספר ההפטרה יוצא י"ח בזה ואע"פ שאינו ספר נביאים שלם דהא התירו זה משום עת לעשות אך דינו הוי כקורא על פה כיון דאינו ספר נביאים שלם וגם יש בזה שאר פסולים וכיון דקי"ל דאינו יכול להוציא מי שאינו בקי אלא בקורא מתוך הכתב א"כ זה שדינו כקורא על פה אינו מוציא י"ח השומע בקריאתו זו ע"ש:

293

רצ״דאיך שיהיה הנה זה ספר ההפטרות שמדבר בו השואל אע"פ שהוא כתוב אשורית על עור ושרטוט כמו ס"ת עכ"ז מאחר שאינו ספר נביאים שלם ה"ז פסול מדינא ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' וא"כ אין בו הפרש כ"כ לענין דינא מן ס' ההפטרות הנדפסים בחומשים הגם דשם איכא פסולים יותר ח"מ אין זה הפרש כ"כ לענין דינא דמה לי פיסול א' מה לי ב' וג' פסולים וכמ"ש חק"ל שם וא"כ כיון דאין לזה דין ספר ממש השתא אם ירצה לכתוב ביריעה עצמה פסוקים יתירים שאינו מן הענין או ברכתו או איזה דבר שיר ומליצה אין בזה הפרש לענין דינא כי אין לדקדק בזה שלא לכתוב דברים יתירים אלא בהיכא דאית ליה דין ספר כשר מדינא. ועל כן בין אם יכתבו ביריעה הנז' פסוקי וזאת התורה בין יכתבו פסוק ודברתי על הנביאים אין בזה הפרש לענין דינא:

294

רצ״האך עכ"ז אותו החכם שאמר לכם שנכון לכתוב פסוק ודברתי על הנביאים יפה דבר ולאו משום איסורא ומדינא הוא אלא משום שזה הפסוק יש לו שייכות עם ההפטרות שהם דברי הנביאים יותר מאותם פסוקים של וזאת התורה וכו' אלה העדות וכו' כי אותם הפסוקים יש להם שייכות עם חמשה חומשי תורה ודברי החכם הנז' בזה המה יבואו נכון ע"ד מה שאמר הכתוב במשלי כ"ה תפוחי זהב במשניות כסף דבר דבור על אופניו שהוא ר"ל כמו תפותי זהב חקוקים על מכסה של כסף שהוא דבר מפואר כן הוא דבר המדובר על איפניו דהיינו דבר הראוי לעניינו וחוזר אליו כאופן העגלה המתגלגל וחוזר למקומו וכנז' במצודות כן הפסוק ודברתי על הנביאים הוא דבר נאה ומתקבל לכתבו על ההפטרות יותר מן פסוק וזאת התורה אשר שם משה וכו' אלה העדות וכו' מפני כי זה הפסוק יש לו שייכות לזה יותר ועל כן אם בא אדם לכתחילה לכתיב ספר ההפטרות ודאי מלמדין אותו לכתוב פסוק ודברתי על הנביאים כמ"ש החכם הנז' אבל אם כבר כתב אותם פסוקים של וזאת התורה וכו' ואלה העדות הא ודאי דאין אומרים לו לעקרם או לגנוז היריעה ולהחליפה בעבור זה כיון דאין בזה ענין איסיר וחשש מדינא כלל ועיקר והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

295

רצ״ונשאלתי מאחד מעיר במביי יע"א אבא להודיע למעכ"ת תחלת דברי שאלותינו הוא על מכתבים הבאים ביום ש"ק מחוץ לתחום ואינו יודע אם הם על שאלת שלום או של משא ומתן ואם יניחם עד מוצאי שבת יש לו צער ביום שבת אם לא יקראם אם מותר לפתחם ע"י גוי ויקראם בו ביום או צריך להניחם עד מוצאי שבת:

296

רצ״זועוד זה מדבר צבור שהיו מתפללים ושליח צבור הוא כהן ובעת ברכת כהנים יצאו הכהנים חוץ לביה"כ שאינם רוצים לשאת כפיהם ונשארו בביה"כ תשעה עם הש"ץ אם הדין הוא שהש"ץ ישלים התפלה בלי נ"כ ובלי אמירת אלהינו וכו' כיון דאין כאן עשרה או"ד מותר שיכנסו אותם הכהנים שיצאו לחוץ כדי להשלים המנין ולא יעשו הם נ"כ אלא שהש"ץ לבדו ישא כפיו:

297

רצ״חועד השלושה ל"ו בא בלילה וביום ש"ק שקדשתי בביתי ועשיתי המוציא ואכלתי כזית והלכתי לבית אחר וסעדתי תבשיל שם לכתחילה בשביל שלא אוכל להביא לביתי דרך רשות הרבים אם מותר לשוב ולברך בהמ"ז במקומי בביתי. או"ד צריך שאברך תחלה בהמ"ז על פת שאכלתי בביתי ואח"כ אלך לבית השני לאכול התבשיל, ואם אעשה כך לברך קודם שאצא מן הבית אין לי פנאי ובעל כרחי אברך ברכה חטופה:

298

רצ״טוארבעה לא ידעתים באחד שנשבע בכתב ידו לחבירו אי הויא שבועה שחייב עליה לקיימה או לא הויא שבועה כלל:

299

ש׳וחמישתו יוסף עליו אם יוכל האיש להיות שליח להתיר נדרי אשתו שלא תצטרך לבא לב"ד לעשות התרה. וכן בימי תשובה שעושין התרה אם יוכל האיש להיות שליח בעד אשתו ולא תהיה צריכה לבוא לפני המתירים:

300

ש״אוהשש הנה כתוב בבה"ט א"ח סי' תכ"ו וכן בס' שלמי צבור הטעם דאין הנשים אומרים ברכת הלבנה מפני שהם גרמו פגם הלבנה והיכן מצינו שהם גרמו פגם הלבנה:

301

ש״בוהשבע אם בשעת הדלקת חנוכה אומרים במה מדליקין על הכל יורנו מורנו ושכמ"ה:

302

ש״גתשובה על שאלה הא' במכתבים הבאים ביום ש"ק מחוץ לתחום ואינו יודע מה כתוב בהם הנה דין זה מפורש בסי' ש"ז דמותר לקרות אגרת השלוחה לו ואינו יודע מה כתיב בה כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו ואינו דומה לשטרי הדיוטות שאין בהם צורך הגוף אלא צורך ממונו וכן המנהג פשוט בכל ישראל:

303

ש״דואם היא חתומה כתבו האחרונים ז"ל לפתחה ע"י גוי ורק לא יאמר לגוי בפירוש לפתחה ואם אין הגוי מבין מעצמו לפתחה יוכל לומר לגוי אין אני יכול לקרות זה הכתב כ"ז שהוא אינו פתוח ואין אני יכול לפתחו בידי ואז הגוי יבין מעצמו ממילא ויפתחנו כן העלו האחרונים ז"ל וכן המנהג פשוט והגם כי יש קצת מתירים לפתחה אפי' ע"י ישראל אין הדין כן והכי עמא דבר שלא לפתחה ע"י ישראל אלא רק ע"י גוי וכנז' כ"ז באחרונים ז"ל. ומ"ש בש"ע סי' ש"ו סעי' י"ד שאם הובאה בשבילו מחוץ לתחום טוב ליזהר שלא יגע בה כתב הלבוש דלא נהגו כן וכ"כ מרן ז"ל בב"י דהמנהג פשוט ליגע וכן העלו האחרונים ז"ל דנהגו עלמא כמהר"ם וראבי"ה דמתירים אך צריך להזהר שלא לקבל האגרת מיד הנכרי המביאה בשבת אלא אומרים לו שיניחנה ע"ג הקרקע או ע"ג השלחן כי חוששין שמא טרם שיעמוד הנכרי לפוש יטול הישראל האגרת מיד הגוי אלא יניחנה הגוי על הקרקע או על ד"א ואז יקחנה הישראל:

304

ש״ההנה כי כן בעיר שלכם שהמכתבים באים בפוצט"א והגוי המשרת שם בפוצט"א הוא מביא את המכתב לבית ישראל יזהר הישראל שלא יקבל המכתב מידו ממש אלא יניחו הגוי ע"ג קרקע או על שלחן או ד"א ואז יקחנו הישראל, ואעפ"י שבעיר שלכם הרחובות הם רחבים י"ו אמה דיש אומרים שיש להם דין רה"ר מן התורה אעפ"י שאין ששים רבוא בוקעים בו עכ"ז שרי בהכי ולא כמאן דמסתפק בהיכא דשהוא רה"ר דאורייתא:

305

ש״וועל שאלה השנית היכא דש"ץ הוא כהן ובעת ברכת כהנים יצאו הכהנים לחוץ מפני שאין רוצים לעשות נ"כ ולא נשאר בביה"כ עשרה אלא רק תשעה שהש"ץ הוא בכללם אם מותר לאותם שיצאו לחוץ להכנס בעת הברכה כדי להשלים המנין והם לא יעשו נ"כ אלא רק הש"ץ לבדו יעשה נ"כ. או"ד לא יכנסו וישלים הש"ץ את התפלה בלא ברכת כהנים ובלא אמירת אלהינו וכו':

306

ש״זתשובה פסק מהרא"י ז"ל כהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן ויוצאים מביה"כ אין צריך לשהות חוץ לביה"כ אלא בשעה שהש"ץ קורא כהנים ואח"ך רשאים ליכנס שאף שהם בביה"כ בשעה ששאר הכהנים נושאין כפיהם והם אינם נושאים כפיהם אין בכך כלום כיון שא"א להם לעלות וכשקראו כהנים לא היו בביה"כ ולא קראו להם כלל ומ"מ הכהנים נהגו סלסול שלא ליכנס עד שיגמרו השאר ברכת כהנים כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים דהיינו בני גרושה או חלוצה אם יהיו בביה"כ כשאחיהם הכהנים נ"כ והם אינם נ"כ עמהם, ומטעם זה יוצאים מביה"כ קודם רצה שלא יאמרו עליהם שהם פגומים כשיראו את אחיהם הכהנים שעוקרים רגליהם לעלות לדוכן והם אינם עוקרים ע"כ וכן מבואר דין זה בש"ע סי' קכ"ז ועי' סעי' ד' וסעי' ח' ע"ש:

307

ש״חוהנה ידוע שברכת כהנים היא מתחלת מן רצה עד סיום הברכה המחזיר שכינתו לציון אבל מן מודים עד חתימת ולך נאה להודות זו היא ברכת הודאה וכתב הפר"ח ז"ל ס"ק ח' מלשון הש"ע ולשון הטור משמע דכל כהן שלא עקר רגליו בתחלת רצה שוב אינו עולה וליתא דלשון הש"ס הוא כהן שאינו עולה בעבודה וכן פירש רש"י קודם שסיים ש"ץ רצה צריך לעלות על הדוכן וכן נראה לשון הר"ן ז"ל וכו' ע"ש וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י דבאמת גם מרן ז"ל כן הוא כוונתו ועי' א"ר ס"ק י"ד ע"ש:

308

ש״טוהנה גם לדבריהם ז"ל היינו עד סיום רצה אבל אחר שחתם הברכה של רצה בהמחזיר שכינתו לציון שוב לא יעלה לכ"ע כי היא ברכת הודאה ולא ברכת עבודה, ומ"מ בגמ' דמגילה דף י"ח ע"א מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא לאו לענין עליית הכהנים לדוכן נאמר זה אלא לענין אמירת הברכה עצמה של הכהנים דקבעו אותה אחר ברכת הודאה ולאו אחר ברכת עבודה משום דכתיב זובח תודה יכבדנני:

309

ש״יועל כן גם אלו הכהנים הנז' בשאלה שהם יוצאים לחוץ כדי שלא יעשו נ"כ צריך שיצאו קודם שיתחיל הש"ץ רצה וישארו בחוץ עד שיחתום הש"ץ המחזיר שכינתו לציון ואז בברכת מודים יכנסו לביה"כ דכיון שלא עלו קודם שסיים הש"ץ ברכת העבודה וגם לא עקרו רגליהם לעלות כי היו בחוץ שוב לא יעלו וכאן כיון דליכא תרי כהנים בביה"כ הראויים לעלות כי אם רק הש"ץ לבדו א"כ אין קורין כהנים וכיון דאין קורין כהנים נמצא דלא קראו להם ושפיר הם יכולים להיות עומדים אותה שעה בביה"כ כשהש"ץ לבדו נושא כפיו כדי להשלים המנין והם לא ישאו כפיהם ומ"ש מהרא"י ז"ל והש"ע דמ"מ נהגו הכהנים סלסול שלא ליכנס אותם שיצאו לחוץ עד שיגמרו אותם שנשארו בביה"כ את הברכה היינו שהם עושין כן על צד היותר טוב כיון שאין הצבור שבביה"כ צריכים להם אבל הכא בנ"ד השאלה הנז' דלא נשאר עשרה בביה"כ וצריכים להם להשלים המנין אין מבטלים מצות נ"כ מפני סלסול זה שנהגו הכהנים וזה ברור ופשוט:

310

שי״אמיהו דע אי אתרמי שאלו הכהנים שיצאו לחוץ לא נכנסו לביה"כ גם אחר שסיים הש"ץ החתימה של ולך נאה להודות ואין כאן עשרה בביה"כ כדי שיעשה הש"ץ נ"כ מאחר שנשארו אלו בחוץ אז יאמר ברכת אלהינו ברכנו בברכה וכו' בלא נ"כ דבעת שהתחילו בתחלת החזרה היו שם עשרה אלא שיצאו אח"ך להכי כיון שהתחילו בעשרה גומר אפי' היכא דיצאו מקצתן וכדאי' בירושלמי בפ"ד דמגילה אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. ודין זה הוא מוסכם להלכה וכן פסק הרמב"ם וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' נ"ד דאם התחיל באבות ויצאו מקצתן גומר אפי' קדושה וכתב הר' עולת תמיד ז"ל דישלים אפי' ברכת כהנים לומר אלהינו וכו' דאע"ג דתנן אי נ"כ בפחות מעשרה היינו דווקא נ"כ אבל תפלת אלהינו וכו' יאמר מאחר שהתחיל התפלה בעשרה דברכת אלהינו שייך לתפלת י"ח ע"ש, וכ"כ הרב שיירי כנה"ג דאם התחיל תפלת י"ח בעשרה ויצא אחד והלך לו שאומר הש"ץ ברכנו בברכה המשולשת בתורה דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה ע"ש. וכן הסכים הא'"ר וכן הביא הרב המגיד בחסד לאלפים ע"ש:

311

שי״בועל שאלה הג' שאתה מקדש ואוכל פת בביתך בשבת ותלך לבית אחר לאכול התבשיל שהוא מונח שם שאין אתה יכול להביאו לבית זה מפני רה"ר ותרצה לאכול שם ולחזור לביתך לברך ברהמ"ז שאם חברך ברה"מ קודם שתלך לבית שבו התבשיל אין לך פנאי ובע"כ תברך ברכה חטופה:

312

שי״גתשובה לא ידעתי הסבה למה לא יהיה לך פנאי לברך ברה"מ שאין צריך לה שהות רב ומ"מ אשיב לך עפ"י השאלה שלך שיש לך סבה הכרחית בזה:

313

שי״דהנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' קפ"ד סעי' א' דמי שאוכל במקום אחד צריך שיברך קודם שיעקור ממקומו ע"ש אמנם אתה אשר מעיקרא כשברכת המוציא בביתך דעתך היה לילך לבית השני לגמור שם סעודתך טוב שתעשה כך אחר שתאכל פת כשיעור בביתך במקום קדוש תלך לבית השני לאכול שם התבשיל ותאכל שם ג"כ כזית פת ותברך בהמ"ז שם בבית השני ולא תברך לא על התבשיל ולא על הפת אשר תאכל שם יען כי על דעת סעודתך הראשונה אתה אוכל לסיים סעודתך והכל נחשב לסעודה אחת, ואם לא רה"ר באמצע היה יותר טוב שתקח עמך כזית פת כשתלך מביתך לבית השני אך בשביל דאיכא רה"ר ואן אתה יכול ליקח בידך כלום מבית לבית לכן לא אפשר לעשות, ודע כי עיקר ההיתר שיש בזה לעקור מבית הראשון בלא ברכה הוא מטעם שהיה דעתך כן מעיקרא כשברכת המוציא שתלך לבית השני ותגמור סעודתך שאל"כ לא היה מותר לעקור בלא בהמ"ז. ובזה האופן שרי לכתחלה וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קע"ח ס"ד אם אכל פת במקום אחד חזר ואכל במקום אתר אינו מברך בהמ"ז אלא במקם השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הלוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם ע"כ ואע"ג דכתב המ"א ס"ק יו"ד דלכתחילה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א אלא דאם עבר ואכל דמברך במקום השני דגם זה מקרי ברכה במקומו ע"ש, מ"מ האחרונים ז"ל העלו דזה הדין שכתב המ"א אינו אלא בהיכא שלא היה דעתו מתחלה לאכול במקום השני אבל אם מעיקרא כשבירך המוציא במקום הראשון היה דעתו לגמור במקום השני ה"ז מותר למעבד כן לכתחלה דהוי דומיא דהולכי דרכים ממש, כיון דנמשך אכילתו ולא הפסיק דמועיל זאת לכתחלה לדעת מרן ז"ל וכן העלו הגאונים מהר"ם ומהרי"ש ז"ל בס' מגן גבורים ע"ש וכ"כ הגאון ר"ז בש"ע סי' קע"ח סעי' ד' וז"ל ואם מתחלה כשבירך המוציא היה בדעתו לגמור בבית אחר מותר שהרי מתחלה לא קבע במקום זה כל סעודתו וכמו שנוהגים הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם מפני שלכך נתכוונו מתחלה שלא לקבוע מקום לאכילתם במקום שברכו המוציא והתחילו שם לאכול עכ"ל. וכ"כ הט"ז בס"ק ט' וז"ל המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלים קצת בביתם והולכין לסעודת נשואין לגמור הסעודה. וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"ך שם וכן הולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו ע"כ ועוד מבואר זה בדברי האחרונים ואין צורך להאריך יותר בזה:

314

שי״המיהו אם אין אתה רוצה לברך בהמ"ז בבית השני שיש לך סבה מונעת בזה אז תאכל התבשיל בבית השני ותחזור לביתך ותאכל מעט פת ותברך בהמ"ז, וגם בזה הותר לך מטעם שהיה דעתך כן מעיקרא בעת שברכת המוציא, ואם תוכל להניח אדם אחד על השלחן בעת שתלך מביתך לבית השני עד שתחזור הנה מה טוב ומה נעים כי זה עדיף טפי:

315

שי״וועל שאלה הד' דשבועה שלא הוציא האדם מפיו כי אם כתב בכתב אם חייב לקיימה:

316

שי״זתשובה עיין בבאר הגולה בי"ד סי' רל"ב שהביא מתשובת מהרשד"ם שכתב בשם רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל רבו של הרמב"ם ז"ל שנשאל על אחד שנשבע בכתיבת ידו שלא יתקוטט עם חבירו, והשיב רבינו ז"ל שחייב לקיים אעפ"י שלא הוציא מפיו ואם לא קיים דינו מסיר לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם ע"ש ועי' להר' פת"ת בי"ד סי' רל"ו ס"ק א' מה שציין שם על כמה תשובות ראשונים ואחרונים שהאריכו בענין זה, ועוד עי' להר' הכנה"ג בי"ד סי' ר"י שגם הוא הביא פלוגתא דרבוותא בענין זה ועי' להר' ברכ"י א"ח סי' תפ"ט סוף אות י"ד ועי' להר' מהרח"פ ז"ל בס' גנזי חיים מע' השי"ן אות י"ג מה שציין שם על כמה פוסקים שדברו בזה הענין, והגאון מהר"ש ז"ל בס' ידות נדרים בסי' רל"ב כתב שיש בזה כמה עקולי ופשורי והארכתי בזה בכמה תשובות ואפס קצהו תראה במ"ג סי' מ"ז ע"ש, באופן כי יש בזה הדין פלוגתא דרבוותא וקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא גם אמרו ספק שבועה להחמיר ע"כ ודאי חייב לקיים:

317

שי״חועל שאלה הה' באשה שעושה את בעלה שליח שיבא לפני ב"ד ויתירו לה נדריה:

318

שי״טתשובה אע"ג דקי"ל בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ז דאין הנודר עושה שליח לשאל על נדרו אלא צריך לבא הנודר עצמו לפני ב"ד מ"מ הבעל נעשה שליח לאשתו מטעם דאשתו כגופו וכאלו היח עצמה באה לפני ב"ד, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעי' נ"ו וז"ל הבעל נעשה שליח להשאיל על נדרי אשתו ובלבד שימצא שלשה מקובצין אבל הוא לא יקבצם ע"כ. ודין זה הוא גמ' ערוכה בנדרים דף ח' ע"ב רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי א"ל אי מכנפין אין ואי לא לאו ופירש הר"ן ז"ל הטעם כיון דמחוורנא דצריך שיהיה הנודר בא בפני ב"ד אלא דגבי בעל הקילו לא הקילו אא"כ כבר מקובצים אבל לעשות מעשה האי שיקבצם מתחלה בשביל זה לא שרי ע"ש, ועוד איכא טעם בדבר ואין צורך עתה להאריך בזה:

319

ש״כעל כן אם נדרה האשה נדר ומתביישת לבא לפני ב"ד להתיר לה עושה אה בעלה שליח שישאל בעדה נדרה לפני שלשה ב"ד והוא יפרש להם הנדר שנדרה אשתו ויאמר החרטה שלה ויתירו לה, ורק לא יקבץ הוא את השלושה לשבת יחד כדי שיתירו נדר אשתו, ודווקא לבעלה תוכל לעשותו שליח אבל אדם אחר לא וכמ"ש לעיל. ואם אין בעיר שלהם שלשה ב"ד קבועים שיהיו מזומנים ומקובצים יחד מאליהם בלא"ה כדי שיבא הבעל לפניהם אלא צריך שאדם אחד יקבצם, כיצד יעשה יניח אדם אחר לקבצם בשביל עצמו דהיינו לעשות לו התרת נדרים כדרך שעושין בערב ר"ה ובערב יוה"כ כי התרה זו יכול האדם לעשותה בכל עת שירצה והוא יקבץ השלשה ויתירו לו ובעודם יושבים יחד להתיר לזה יבא גם הבעל אחריו ויגיד לפניהם נדר אשתו וחרטה שלה שעשתה אותו שליח לשאל בעדה ואז יתירו גם לה דהשתא כבר הם נקבצים ועומדים דשרי בכה"ג כמ"ש מרן ז"ל:

320

שכ״אוכן אם רוצה האשה לעשות לה הב"ד התרת נדרים הנהוגה בערב ר"ה וערב כפור גם בזה תעשה את בעלה שליח וילך בעלה בפני ב"ד המתירים ויאמר נוסח התרת נדרים של שמעו נא רבותינו וכו' בעדו ובעד אשתו דהיינו שיאמר בפירוש שנדרנו ונשבענו אני ואשתי ואז הב"ד יאמר מותרים לכם וכו' בסתם דכוונתם עליו ועל אשתו וסגי בהכי, ורק צריך שאשתו תאמר לבעלה מקודם אני מתחרטת על כל נדרים ושבועות ואסורים וקונמות וחרמות והסכמות וקבלות ומנהגים ואתה תהיה שלוחי ותלך לפני ב"ד להתיר לי על כל הנזכר ותאמר לבעלה בכל לשון שתדע ואינו צריך בלשון הקודש דווקא:

321

שכ״בועל שאלה הששית בענין טעם שנאמר על ברכת הלבנה לנשים:

322

שכ״גתשובה טעם זה מקורו בשל"ה ז"ל ומ"ש גרמו פגם הלבנה היינו כי פגם הלבנה נעשה מסיבת חטא חוה ולכן הנשים הם נגררים אחריה בזה הדבר ומתייחס הדבר הזה אליהם יותר מן הזכרים כי על כן אמרו רז"ל הטעם שנתייחדו לאשה שלשה מצות שהם נדה תלה הדלקת הנר הוא מחמת חטא חוה וכתב השל"ה ז"ל בדף שי"א פ' בא כמו שהלבנה לא נתמלאת פגימתה רק עד ז' ימים כן האשה למטה ז' ימי נידות ואחר תטהר גם תמצא סתם וסת משלשים לשלשים כמו ימי החודש ע"ש:

323

שכ״דאך דע כי טעם זה לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא נמצא בדבריו מניעה לנשים בברכת הלבנה:

324

שכ״הועל שאלה הז' זה מנהג פשוט אצלינו דאין אומרים במה מדליקין בשבת של חנוכה וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע הלכות שבת סי' ע"ר והוא מטעם דאיכא פיסול שמנים שפסולים בשבת ומותרים בחנוכה. ודע כי אמירת במה מדליקין אינו חיוב מתקנת חכמים ז"ל אלא הוא מנהג בעלמא ולכן הגם כי אין הטעם הנז' מספיק כ"כ מ"מ כיון שהיא עיקרה מנהג בעלמא דחו אותה אפי' בטעם כל דהו וכמ"ש הר' יעב"ץ ז"ל בסידור שלו. ומיהו כל מקום לפי מנהגו כי יש מקומות שאומרים אותה בשבת של חנוכה וכנז' בהג"ה שם כל זה כתבתי בנחוצה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

325

שכ״וע"ד הבכורות שהולכים לסעודת חתן או ברית מילה בע"פ אשר ראית שהוריתי לאכול שם בסעודת מצוה דווקא אבל לא יאכלו אח"ך בביתם ואתה ראית להמ"א סי' תקס"א סק"י שכ' דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אח"ך לאכול ולשתות אפי' בביתו ע"ש:

326

שכ״זדע כי מה שהוריתי אני בזה כך הוא מנהגינו להורות בכל שנה להשואל בזה וכך ראינו מורים מכבר, והטעם לזה הוא כי היתר אכילה להבכורות בע"פ בסעודת מצוה הוא שורשו מן מהר"ש הלוי ז"ל א"ח סי' ג' והוא אעפ"י שהתיר סיים והמחמיר תע"ב, והנה הרב ב"ד א"ח סי' רמ"ה הביא דברי מהר"ש הלוי ז"ל ופקפק בראיה שלו שלמד זה מדין התענית שאחר החג וכתב שאני תענית בכורות שמצינו דוחה כמה דברים כי בחודש ניסן שאסור להתענות מן הדין והוא ערב יו"ט וגם יום שיש בו קרבן פסח וכו' ע"ש וכן בשו"ג הביא דברי הר' ב"ד ז"ל ע"ש הרי יש פקפוק בהוראה זו. גם הר' פר"ח ז"ל הביא דברי מהר"ש הלוי ז"ל הנז' וכתב דצריך עכ"פ התרה ורק סיים כיון דנהגו לאכול בסעודת ברית מילה ח"כ כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ב"מ יאכל ולכן המיקל בבכורות אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד ע"ש, ונראה דהאי טעמא דהפר"ח דאדעתא דהכי התחיל להתענות אינו ברור כ"כ כמנהג עירנו יע"א יען כי פה עירנו אין המנהג הזה פשוט כ"כ כי יש כמה וכמה בכורות אין רוצים לפטור עצמם מן התענית ע"י סעודת מצוה אפי' אם תזדמן לפניהם המעט מן המעט הם אשר יבואו לשאול לפטור עצמם בכך משום חולשא וכיוצא ואין המקום הפיטור הזה ידוע ומפורסם לכל:

327

שכ״חוהנה הגאון חוט השני שהביאו דבריו א"ר וחק יעקב וחק יוסף ושאר אחרונים לא התיר אלא רק לבעלי ברית עצמן ובתנאי שיתענה יום אחר לפרוע יום זה או יעשה התרה אבל אם אין הבכורות בעלי ברית אלא שבאים לאכול בסעודת מצוה בפירושא אתמר דאין להתיר להם בכך. וכתב שם אע"ג דכתב בהג"מ דאם אירע מילה ביו"ד ימי תשובה או בתענית בה"ב אחר החג מצוה לאוכלין בסעודת מצוה ואין צריכים התרה ומשמע נמי דה"ה דאין צריכין לפרוע י"ל דשאני התם בדיהיב טעמא דבכה"ג לא נהגו אבל בתענית זה של בכורות לא שייך למימר הכי דמאן לימא לן דלא נהגו בכה"ג ע"ש:

328

שכ״טולכן מה שנהגו פה עירנו להקל להורות לבכורות אעפ"י שאינם בעלי ברית בסעודת מצוה. ואע"ג דלא עבדי התרה וגם אין פורעים יום אחר אין להיתר זה סמך גמור כי הגאון חוט השני לא מלאו לבו להתיר אלא רק כשהבכורות עצמן בעלי הברית ולא באחרים וכל גדולי אחרוני אשכנז תפסו דברי חוט השני עיקר ולא התירו באחרים ג"כ אלא רק מהר"ש הלוי ז"ל וגם עליו קרא ערער הר' האחרון ב"ד ז"ל ולכך לא נהגנו להקל פה עירנו באחרים הבאים לסעודת מצוה אא"כ ישלימו אותו היום בתענית כדין נדר להתענות יום זה ושכחו ואכל כזית דמשלים אותו היום בתענית וכאשר פלפל הגאון חוט השני בדין זה בתחלת תשו' הנז' ע"ש, והך דמג"א ז"ל סי' תקס"ח סק"י י"ל דאיירי בתענית של ימ"ת או של בה"ב שאחר החג דהתם פטורים לגמרי בסעודת מצוה משום די"ל דמעיקרא לא נהגו להתענות בכה"ג משא"כ בתענית בכורים דליכא למימר הכי וכמ"ש לעיל חלוק זה מהגאון חוט השני ז"ל:

329

ש״לואשר שמעת אומרים שאין לומר השכבה על נשמת הנפטר אא"כ יתנדבו צדקה בעבורו וראית שדבר זה מפורש בס' אמל"י אלגאזי ז"ל שהביא דברי מהרד"ך ז"ל ששמע מפי מהר"י מולכו שאמר מפי חכם גדול בסתרי תורה שהיה מונע ההשכבות מפני דכשמזכירין נפש המת יורדת היא למטה ולכן נהגו לקום בעת הזכרת שם המת ושוב אינה יכולה לעלות עד שיפרעו שמן למאור או הצדקה שנודרים בעבורם ודברי הרדב"ז נוטין קצת לזה ומאז נמנעתי אני מלהזכיר נפשות. דע כי דברים אלו לא נתנו להיאמר מכח סברא והשערת השכל ואין לסמוך עליהם אא"כ יוצאים ממדרשי רז"ל או זוה"ק או מפי רבינו האר"י ז"ל שקבל מפי אליהו הנביא ז"ל. וכ"ש הדבר הזה שאין הדעת סובלו ותמוה מאד. חדא למה צריכה הנפש לרדת לעוה"ז מכח שיחה קלה של החזן והלא אפי' רבינו האר"י ז"ל לא היה מושך נשמות אלא ע"י כוונות וסודות עמוקים:

330

של״אועוד למה לא תוכל לחזור לעלות אלא רק ע"י צדקה דלפי"ז כל אותם שעושים להם השכבה ביום שבת ויו"ט ור"ה וכפור ירדו לעוה"ז ואין יכולים לעלות אלא עד שיתנו תצדקה ושמן למאור שנדרו בעדם וצריכים להשאר כמה ימים למטה ודבר זה לא נשמע מעולם:

331

של״בועוד דמנהגם של ישראל מדורות הראשונים שקודם זמן רבינו האר"י ז"ל ודורות האחרונים עד עתה הם עושים השכבות החזנים לנפטרים בלא נדבת צדקה לעשות החזנים השכבות לכמה וכמה נפשות של ישראל נפטרים מזמן הרבה אעפ"י שאין מי שיתנדב צדקה בעבורם:

332

של״גועוד כי מצינו מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דברים סותרים את דברי החכם הנז' והוא כי מצינו לרבינו מוהרח"ו ז"ל בש' המצות פ' ויחי שכתב וז"ל ענין ההשכבות שאומרים על נפשות הנפטרים כמנהג ש"צ קהלות ספרד מנוחה נכונה וכו' היה מורי ז"ל (ה' האר"י) מלעיג עליהם מאד והיה אומר שלא היו מעלין אבל היו מורידין אם אין נפש המת ההוא ראוי לכך עכ"ל וכוונתו הוא בשביל שמגדילים בבקשה זו את נפש המת על מקומות המעלות עליונים ונכונים ואם אין נפש המת ההוא ראוי לכך גורמים לו ירידה ממעלתו כי הוא ניזוק ומפסיד בזה מצד קטרוג המקטרגים יען כי אז המקטרגים פותחים פיהם לקטרג עליו ולהזכיר עוונותיו וחסרונותיו ע"ד שארז"ל שלשה מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומסירת דין. וזו היא כוונת הרדב"ז ז"ל בסי' צ"ד שהביא הרב אמל"י ז"ל שכתב על רבוי ההשכבות שעושים על המתים שמתו זה כמה דורות שבזה מפסידים חצי זמן התפלה והוא ענין בלתי הכרח ורחוק לשכר וקרוב להפסד עכ"ל והיינו קרוב להפסד מצד התעוררות המקטרגים ורחוק לשכר כי מי יודע אם תועיל בקשתו של זה החזן ברחמנותא שמבקש לנפש המת:

333

של״דואיך שיהיה הנך רואה בדברי רבינו האר"י ז"ל דבר מפורש בערעור אשר מערער על השכבות שהוא לפעמים מורידין אותו הדברים אלו שאומרים עליו אם הנפש ההיא אין ראוי לכך ולזה הטעם אין תקנה בצדקה ואין ממנה תרופה לזאת ואם היה תקנה בצדקה היה אומר תקנה זו, וגם לא אמר אותו הטעם הנז"ל דהנפש יורדת לעוה"ז ואינה עולה אלא בצדקה ולא זכר שמה דבר מזה לא מיניה ולא מקצתיה:

334

של״האמנם כי אעפ"י שרבינו האר"י ז"ל היה מלעיג על ההשכבות מ"מ לא בטל מנהג זה של השכבות בכל גלילות ישראל אלא נשארו הכל כמנהג הזה שהוא ישן נושן והחזיקו בו למאד יען כי גם רבינו האר"י ז"ל לא גזר אומר לבטל המנהג הזה ורק היה מלעיג עליו מפני כי לפעמים יוצא ממנו הפסד לנפש המת וישראל לא זזו ממנהגם שכל אחד מחזיק את נפש קרובו שראויה לרחמנותא זו אשר יבקשו עליה בנוסח ההשכבה ואין משנין הנוסח בזה מקטון ועד גדול כעם ככהן וכיוצא בזה תמצא בפיוטים של יום ר"ה וכפור של הר"י הלוי ז"ל וודוי רבינו נסים שקרא עליהם רבינו ז"ל תגר והעולם עודם מחזיקים בהם ואה"נ מי שחושש לדבריו של רבינו האר"י ז"ל הנז' לא יעשה השכבות כלל ותקנה של צדקה לא תועיל לזאת החששא של רבינו האר"י ז"ל ולכן המחזיק במנהגן של ישראל העושה השכבות אין אומרים לו אל תעשה אלא רק אם תתן צדקה אבל ודאי אם יעשה השכבה וידור צדקה ג"כ הנה מה טוב ומה נעים אבל לומר לו אל תעשה השכבה אא"כ תתן צדקה בשביל חששת הרב הנז' שאומר הנפש תרד לעוה"ז ע"י ההשכבה ותשאר בעוה"ז ולא תעלה עד שיפרעו הצדקה או שמן למאור זה לא ניתן להיאמר ואין לזה שורש כלל והוא הפך מנהגן של ישראל מדורות הראשונים ועד האחרונים שעושין רבוי השכבות בלא נדר. של צדקה ושמן למאור והפך דבריו וטעמו של רבינו האר"י ז"ל הנז"ל וכבר כתבתי לעיל כי דבר זה בלאו הכי אין הדעת סובלו כלל וכי אדם זה שאומר ההשכבה במה כחו להיות דבריו כמו אבן השואבת שתמשוך את הנפש להורידה לעוה"ז ובשביל מה יורדת והלא יש לה עכ"פ הפסד ונזק גדול כזה אפי' אם יתנדבו צדקה או שמן למאור יען כי לפי דבריו של החכם הנז"ל לא תוכל לעלות ולחזור למקומה אלא עד שיפרעו הצדקה אשר נתנדבו וצריכה להיות בבית האסורין הזה של עוה"ז ומה הנאה יש לו בזה הלא אם יאמרו ההשכבה בשבת וידרו צדקה ג"כ ומוכרח ליתן אחר שבת ואם חל יו"ט אחר שבת א"כ תהיה בבית האסורין שבת ויו"ט ואם זה המתנדב לא נתן הצדקה תכף אלא עכבה שבוע או חודש תהיה אסורה שבוע או חודש או יותר מה לה ולצרה הזאת כי לפי דבריו לא תוכל לעלות עד שיתנו הצדקה שכן כתב להדיא וז"ל אינה יכולה לעלות עד שיפרעו שמן למאור או הצדקה שנודרים בעבורם ע"כ:

335

של״והנה כי כן דברים אלו אין להם שחר ואין להם יסוד ושורש לעמוד בו והרב ז"ל כתב שמצא זה בפתקא כ"י ומי יודע איך נכתבה כי שמא תלמיד טועה כתבם בשם אדם גדול וכתיבתו דומה לכ"י של מהרד"ך באופן כי אין לחוש להאי חששא כלל ועיקר ואין צורך להאריך יותר בזה:

336

של״זואשר כתבת מה טעם קורין אותה השכבה דע כי מקום המנוחה של הנפש מכנה הכתוב בשם משכב וכמ"ש יעקב אע"ה ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ופרז"ל ושכבתי במקום מנוחת הנשמות. וכן הכתוב בישעיה סי' נ"ז אמר יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ולכן בקשת רחמים בעד הנפש קורין אותה בשם השכבה כי ע"י בקשה זו תשכב הנפש במקום מנוחתה ואפי' נפש צדיק ג"כ יש לה תמיד עילוי אחר עילוי ומקום עילוי הב' נקרא מקום מנותתה לגבי עילוי האחד הקודם וכעז"ה וכ"ש וכ"ש שיש נר"ן שלא עצרו כח לבא אל מקום מנוחתם עדיין שאין התפלה מועלת להם שישכבו במקום מנוחתם ולכן דרך כלל קורין לבקשת רחמים של נפש הנפטר בשם השכבה:

337

של״חואשר שאלת על גבינה הכבושה במים עם מלח אם יש הפרש בין מי מלח חדש ובין מי מלח ישן שכבשו בו מקודם הנה כבר אמרתי ד"ז בציבור שאין הפרש בזה בין מי מלח חדש ובין מי מלח ישן דין אחד להם ואין צורך להאריך בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

338

של״טלחכמי הישיבה הי"ו.

339

ש״מאשר נסתפקתם באדם פשוט שאינו ת"ח אך הוא מפורסם ביראת שמים ובעל מעשים שרוצים להספידו ובאים רבים להספידו אם מותר להספידו בביה"כ דחשיב זה הספד של רבים האמור בברייתא דמגילה דף כ"ח ע"ב או"ד לא אתמר ד"ז אלא בת"ח בלבד:

340

שמ״אתשובה הנה דבר זה הוא פשוט וברור פה עירנו בגדאד יע"א מאבותינו ואבות אבותינו שאין מספידין בביה"כ אלא לת"ח בלבד וכבר הוה עובדא קודם שלשים שנה שנפטר פה עירנו איש זקן ויר"ש ובעל מעשים והיה עצור בביתו כמה שנים לעסוק בתורה ימים ולילות ורק לא היה ת"ח והוכרחנו לעשות לו הספד בביתו שלא בפניו והיה הבית קטן וצר מאד והיה דוחק גדול בזה לצבור שבאו להספידו ורבים חזרו ולא נכנסו מחמת המקום דלא ספיק ועכ"ז לא עשינו ההספד בביה"כ והוא מהאי טעמא דאין מספידין בביה"כ אלא לת"ח ואעפ"י שאם היינו עושים בביה"כ היו באים רוב אנשי העיר. והנה טעם המנהג הזה פה הוא כפי פשט מרן ז"ל בי"ד סי' שד"ם סי' ט' שפסק מספידין ת"ח ונשותיהן בביה"כ ובבית המדרש אבל לא שאר העם עכ"ל וכן הוא לשון הטור ז"ל שם ואם היה הדין שגם שאר העם אם הוא בעל מעשים ובאים רבים להספידו דחשיב זה הספד של רבים דמותר בביה"כ למה תלה הדבר בת"ח ואפיק להדיא לשאר העם, והול"ל כל אדם כשר שרבים באים להספידו מותר להספידו בביה"כ אלא ודאי ברור הוא דלא אתמר האי דינא אלא רק על ת"ח דמפרשי לה להברייתא דקאמר הספד של רבים בת"ח דווקא. ואם תאמר מה טעם יש בדבר זה דכיון דהוא אדם כשר ובעל מעשים ורבים באים להספידו למה לא נקרא זה הספד של רבים דהא רבים באים להספידו הנה נ"ל הטעם בזה הוא פשוט והוא די"ל כיון דהוא ת"ח הרי הרבים חייבין הן להספידו ומאחר דצריכין להספידו בתורת חיוב התירו חז"ל להספידו בביה"כ שהוא מקום מרווח המכיל לכל הצבור אבל אם הוא אינו ת"ח דאין הרבים חייבים להספידו אע"פ שנדבה רוחם להספידו בשביל שהוא בעל מעשים ויר"ש לא הותר להם לעשות הספד שלו בביה"כ דלא חשיב הספד של רבים אלא אם הרבים מחוייבים בו וכ"ש בכה"ג דפה עירנו שאין הרבים באים מעצמן להספיד אלא עד שמכריזין בביה"כ שיש הספד לכך הם באים ולכן מצינו לרש"י ז"ל במגילה שדקדק לפרש להדיא הספד של רבים על ת"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו וביה"כ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול עכ"ל וקשה למה נקיט רש"י ת"ח יאמר אדם כשר או בעל מעשים אלא ודאי דבא לפרש לעיכובא שזה הדין אינו אלא בת"ח ופירש טעמא משום שצריכין להתאסף ולהספידו כלו' צריכין מן הדין ולכך התירו להם להספיד בביה"כ שהוא מקום מרווח. וכן תמצא להדיא לרבינו אורזרוע הגדול בדף פ' אות שפ"ח שכתב וז"ל ומספידין בהם הספד של רבים פי' של ת"ח שמת שצריכים רבים להתאסף ע"ש והוא כמו פי' רש"י ממש. וכן ראיתי להר' עושה שלום בשיטתו למגילה שהביא מן מהראנ"ח ז"ל שכתב מדברי רש"י נראה שאינו נקרא הספד של רבים אלא במיתת ת"ח לא כל אדם שמת עכ"ל:

341

שמ״בובאמת הרואה יראה שגם דברי הרמב"ם בה' תפלה פי"א ה"ז דייקי הכי שכתב וז"ל ואין מספידין בהם אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאים בגללן עכ"ל ומדקאמר גדולי חכמי אותה העיר משמע דאיירי בחכמים דווקא והיינו טעמא כמ"ש לעיל כי בחכמים יש חיוב על כל העם להתקבץ ולבא בשבילם והנה הרמב"ם ז"ל בתשו' בס' פאר הדור סי' ע"ז כתב וז"ל והספד של רבים הוא כשמת אדם מגדולי העיר אז חייבין כל העם להספידו או שנשמע על אדם כשר שנפטר לבית עולמו זה הספד של רבים עכ"ל הנה דבריו אלו שכתב אז חייבין כל העם לסופדו מדוייקים עפ"י הטעם שכתבתי לעיל. אך אעפ"י שלא כתב כאן חכם להדיא ודאי כוונתו הוא על החכם וכתב בקיצור ולא הוצרך לפרש יען כי השואל סמך דבר שאלתו על דבריו שכתב בה' תפלה פי"א ה"ז הנז"ל ושם כבר פירש בדברי גדולי חכמי אותה העיר, ולכן נראה דגם מ"ש אח"ך אדם כשר ג"כ כוונתו על ת"ח שהוא מפורסם בכשרות דאז גם שהוא שמועה מעיר אחרת מספידין אותו. והא דבעי בגמ' דמגילה דף כ"ח ה"ד הספידה דרבים ומחוי ר"ח כגון הספדא דקאי בי ר"ש וכו' היינו דהגמ' בעי אם הוא דווקא לת"ח עצמו או"ד אפי' לקרוב של ת"ח חשיב כמו ת"ח די"ל כל שהוא קרובו של ת"ת חייבין לבא הכל להספידו בשביל הת"ח וע"ז מביא ר"ח כגון בי ר"ש ומייתי הא דרפרם דהספיד לכלתיה דמשמע דין קרוב של ת"ח כמו ת"ח דכיון דחייבין לבא כלם להספידו בשביל כבוד הת"ח חשיב זה הספד של רבים:

342

שמ״גוע"פ הדברים האלה של הגמ' פסק הטור ומרן ז"ל בסי' שד"ם הנז"ל דגם נשיהם של ת"ח מותר להספיד בביה"כ ובהמ"ד. גם מ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' קנ"א אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו. גם דברים אלה דייקי על חכם כי אדם פשוט אעפ"י שהוא מוחזק ביראת שמים ובעל מעשים לא מקרי מגדולי העיר ואין במשמעות דברים אלו רק חכם או נשיא וראש יחידי הקהל:

343

שמ״דאך ראיתי להגאון מ"א ז"ל ס"ק ג' שכתב לאחד מגדולי העיר שמת קרובו של הגדול כגון רפרם דספדיה לכלתיה ע"כ ופירש דבריו הרב מחצית השקל ר"ל לא תטעה לומר דכוונת הש"ע דווקא שמת ח"ו גדול אלא אפי' מת קרובו של גדול והכי איתא להדיא במגילה בכלתיה דרפרם עכ"ל ובאמת פה עירנו לא נהגו בכך להספיד קרובו של גדול בשביל הגדול דהא לא הספידו לאחיו של הרב מרן זקני ז"ל בשביל כבוד של מרן זקיני ז"ל:

344

שמ״הודע כי דברים כאלה הם תלוים במנהג דהא אעפ"י שפסק מרן ז"ל בי"ד סי' שד"ם להדיא שמותר להספיד נשים של ת"ח בביה"כ הנה פה עירנו בגדאד יע"א לא נהגו להספיד לנשים כלל אפי' בביתם, ולכן תמצא כי לזקינתי תנצב"ה אשתו של מרן זקני זלה"ה שהיה מאריה דאתרא ורבן של ישראל אשר בעיר הזאת לא הספידוה אפי' בבית ואעפ"י שנפטרה בחיי מרן זקני זלה"ה והטעם כי כך היתה קבלה אצלם במנהג העיר הזאת, וראיתי להר' מעשה רקח בהיכא דהספדן הוא אדם גדול ורב אף אם הנפטר אינו ראוי כ"כ נקרא ג"כ הספד של רבים מדאי' בר"ה דף כ"ה ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג הספד גדול וכו' ע"ש ויש לדחות הוכחתו בנקל. גם יש לעמוד בשאר דבריו שכתב שם ואין כאן מקום להאריך וג"ז כתבתי לעת כזאת בנחיצה רבה ואין צורך להאריך בזה יותר והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

345

שמ״ונסתפקתי בעיר של מצבת אדונינו יחזקאל הע"ה שהיא עיר קטנה ומוקפת חומה סביב ושם עושים ערובי חצרות ושיתופי מבואות ולכן הם מטלטלין בכל המבואות אשר לפנים מן החומה ומחצר לחצר ומבית לבית אבל חוץ לחומה אסור להוציא ולהכניס כי שם יש לו דין כרמלית והנה שם בתוך העיר יש בתים בנוים בחומה עצמה סביב סביב שהחומה של העיר היא עצמה הכותל של הבתים. והנה כאשר הלכתי שם בעה"ו כדי להשתטח על מצבת אדונינו יחזקאל הע"ה זיע"א נסתפקתי ספק זה והוא כי הגגים של הבתים הנז' הם עשוים לתשמיש לשכב עליהם בימי הקיץ וגם לשטוח שם בגדים על החבלים והנה ימצא שם כאשר רוצים לסדר חבלים על הגג כדי לשטוח עליו בגדים מה עושים קושרים ראש החבל באיזה חלון או עמוד על הגג מצדו האחד הסמוך לאויר החצר ובראש השני של החבל קושרין שם כד אחד גדול ומורידין אותו על אחורי הכותל שבצד השני של הגג שהוא כותל החומה שהאויר שבו משלשלין הכד הזה הקשור בראש החבל הוא אויר כרמלית שהוא חוץ לחומה ועי"כ נמתח החבל כולו בכח וביושר באויר הגג כי הכד מכביד ראש החבל הקשור בו והחבל נדבק על ראש הכותל ואז שוטחין עליו בגדים וגם תולין בו סלים של אכילה וכיוצא בתוך אויר הגג וכזאת עושין הרבה בעלי בתים בעיר חלי יע"א ונסתפקתי אם זה הכד הקשור בראש ויורד אחרי כותל החומה משכו אותו מאחורי הכותל מע"ש והונח שם בתוך הגג אך עודני קשור קשר חזק בחבל וביום שבת להורידו על אחורי הכותל כדי שיהיה נמתח החבל על אויר הגג מצד לצד ויהיו יכולים לתלות שם סל שיש בו דגים וכיוצא אם מותר לעשות כן כיון שבזה נמצא מוציאין בשבת את הכד ההוא כולו חוץ לחומה שהוא אויר כרמלית או"ד כוון שהוא עודנו קשור בחבל והחבל הוא מונח בבית שהוא רשות היחיד כי ראשו השני קשור בצד השני של הגג שהוא בתוך הבית ולכן אעפ"י שהכד יוצא כולו לחוץ לא חשיב יציאה אלא כולו עדין הוא בתוך הבית כי הקשר מחבר הכד עם החבל שהוא בתוך הבית:

346

שמ״זוהנה מצאתי במ"א ז"ל סי' שנ"ב בדין הקורא בס' של האסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מידו וכו' שכתב שם בס"ק ד' וז"ל ומיהו באויר כרמלית ואגודו בידו דאיכא ג' קולות אפי' בשאר דברים שרי ע"ש והיינו ג' קולות שהוא באויר וגם בכרמלית וגם אוגדו בידו. ברם אעפ"י כן נסתפקתי בנ"ד שהכד יוצא כולו באויר הכרמלית ורק שהוא קשור בחבל אם זה הקשר חשיב חבור. ולפי שעה בעת הספק נזכרתי בענין חבור ע"י הקשר דאמרינן בעלמא אך שם לא נמצאו ספרים לראות ולא יש שם כי אם ספר הש"ע ובחזרתי לבית בעירי בעה"ו פתחתי ספר מ"א בהלכות ציצית סי' ט"ו סק"א וראיתי שכתב ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט עד שיהיה י"ב גודלים רשאי מדאצטריך למכתב גבי תפילין וקשרתם שתהא קשירה תמה שאם נפסק אינו רשאי לקשור כדאי' ס"ס ל"ג מכלל דבעלמא קשירה חבור מעלייתא הוא וכן מצאתי במשנה ח' פי"א דנגעים דקשירה חשיבה חוט א' לענין נגעים דהלכה כת"ק וכו' ע"כ ע"ש ועי' מחצית השקל שם. וראיתי להגאון אבני מלואים על אה"ע בשו"ת שבסוף הספר סי' ד' שהביא שם הערה מן הרב בגדי ישע על המ"א הנז' למה מדמה להאי דינא דנגעים להקל הוו"ל לדמות למאי דתנן פי"ט דכלים משנה א' הנוגע בקשר ולפנים טמא מן הקשר ולחוץ טהור והוי להחמיר או להאי דינא דתנן משנה ד' פרק יו"ד דמקוואות החבל שהוא קשור בקופה אינו חבור אא"כ תפר, גם העיר עוד על ראייתו של המ"א מדאטריך למכתב גבי תפילין וקשרתם והקשה דילמא כתב שם ולמדין ממנו לשאר דוכתי והניח בצ"ע. והגאון המחבר ז"ל השיב לו מאי דקשיא ליה למר אמאי לא מדמה להחמיר הנה בחיבורי כלים לטומאה ולטהרה אין למדין זה מזה דאילו בחבל הקשור בקופה אמרינן דאינו חבור ובחבל הקשור כחרס אמרינן דהוי חבור וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מה' כלים והוא מהתוספ' ומבואר דלפעמים ראו חז"ל לעשות חבור ע"י קשר ולפעמים אינו חבור ובמקום שהוא צורך הכלי לא הוי חבור לכלי ע"י הקשר ואין זה ענין לקשר חוט של ציצית דודאי צריך החוט לציצית והקשר מחברו עכ"ל. וכתב הרב המגיה שם וז"ל הגם שדברים כנים בעצמם הנה מבואר בדברי מרן המחבר בתוספתא הביאה הר"ש פי"ט מס' כלים מ"א בד"א דרך עליה אבל דרך ירידה אפי' קשר בקשר כולו חבור אחד ע"כ והטעם מפני שדרך ירידה אין הקשר מעכב ורוצה בקיומו וכן תני עוד רשב"ג אומר הרצועות שבמטפחות הסורק אפי' קשורות הם חבור מפני שרוצה בקיומו ע"ש ועתה החלוק הוא אם רוצה בקיום הקשר וכמ"ש מרן המחבר ז"ל עכ"ד ע"ש:

347

שמ״חועל הערה השנית השיב הגאון המחבר ז"ל כי ודאי אין למדין מתפילין לשאר דוכתי דהכא שאני דהוא מצותו בכך דבעי קשירה תמה דהיינו שתהיה קשירה נאה וא"כ בשאר דוכתי דלא בעינן יפה ונאה אין למדין ממנו. כ"ז ראיתי להביא לענין נ"ד לפום דינא ואין לי פנאי עתה להאריך בענין זה יותר והשי"ת ברחמיו יעזרנו ע"ד כ"ש ויאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר:

348

שמ״טשאלה ע"ד אדם אחד שנפטר בטבת בשנה מעוברת והמנהג פה העיר הזאת יע"א לחשוב את חודש אדר המעובר בשני חודשים למנין חוקי הי"ב חודש של הנפטר בשנה הראשונה שהם אז נשלמים קודם חודש שנפטר בו ובאותו היום של תשלום הי"ב חודש עושין הלימוד ושאר מצות הנהוגים וכשיגיע חודש שאחריו שבו היתה הפטירה עושין ביום הפטירה כל דיני היא"צ ומתענין בו והנה קצת מן החכמים הורו לבנים של הנפטר הנז' ומחו בהם לבלתי יתענו ביום תשלום י"ב החודש שהוא בכסליו אע"פ שהם מוכנים להתענות ביום יא"צ בחודש טבת הבא אחריו ולעשות בו כל דיני היא"צ באומרם כי מצאו בספר מאמר מרדכי ז"ל סי' תקס"ח בכהאי גוונא שהמתענה ביום תשלום הי"ב החודש ה"ז מנהג בורות אע"פ שהוא מתענה בחודש הבא אחריו ביום הפטירה ועושה בו כל דיני היא"צ ומאחר שנקרא בור לכך מיחו בו שלא להתענות ושאל השואל אם יפה הורו בזה:

349

ש״נתשובה הוראה זו מביאה לידי גיחוך וכל השומעה תמ"ה תמ"ה יקרא חדא כי הרב מאמר מרדכי הנז' לא דבר בשנה ראשונה כהאי גוונא הנז' בשאלה אלא איירי בשאר השנים שנזדמן בהם שנה מעוברת שעל זה כתב תחלה לעולם התענית הוא בחודש שמת בו דלא משגחינן בחודש העיבור ועל זה כתב ששמע אומרים אם נזדמן שנה מעוברת שהתענית עושים אותו בחודש שהוא קודם חודש שמת בו כי לדעתם חושבין חודש העיבור בשני חודשים לענין קביעות יא"צ ואין עושין היא"צ בחודש שמת בו להתענות בו ועל זה כתב מנהג בורות כי ודאי היא"צ שצריך להתענות בו בכל שנה הוא רק בחודש שמת בו דוקא ואפילו לפי הבנת המתחכמים שהבינו דהרב מ"מ מדבר בשנה ראשונה שנזדמנה במעוברת וכמו נידון הנז' בשאלה הנה ג"כ טעו טעות גדול להבין מדבריו לומר שהמתענה בתשלום י"ב חודש שהם בחודש שקודם התודש שמת בו הוי זה בור אפילו אם זה יתענה ביום יא"צ שהוא בחודש הבא אחריו שנפטר בו אביו כי בודאי זו הבנה מעוקשת ואינה כלום רהא להדיא קאמר הרב מ"מ ז"ל שמעתי אומרים שהתענית הוא חודש אחד קודם חודש שמת בו הרי קרי בחיל שאלו הם עושים התענית רק בחודש הקודם ביום שבו נשלמו הי"ב חודש של הנפטר ואין עושין תענית בחודש שמח בו הבא אחריו שהוא יום יא"צ האמיתי דהא לא כתב שמתענין גם בחודש הקדום ועל זה קרא תגר וכתב שהוא מנהג בורות יען שביום יא"צ האמיתי שהוא בחודש שמת בו אינו מתענה ורק מתענה בתודש הקדום בלבד כן כוונתו של הרב מ"מ גם אם נאמר שהוא מדבר בשנה ראשונה כמו נידון הנז' בשאלה:

350

שנ״אוא"כ איך העלו החכמים האלה מתוך דבריו שהמתענה בתשלום הי"ב חודש שבשנה הראשונה של הנפטר אע"פ שמתענה ג"כ בחודש הבא אחריו ביום יא"צ האמיתי שזה הבן המתענה נקרא בור על אשר התענה ביום תשלום הי"ב ג"כ חדא כי הרב מ"מ לא אמר דבר זה כלל ועוד הנשמע כזאת שאם האדם יתענה יותר מכדי חיובו יקרא בור והלואי שיתענה בכל יום אם יכול ואיך תלו דברים כאלה שהם בוקי סריקי בהרב הנז':

351

שנ״בגם עוד הלא זאת מודעת שהתענית של יא"צ יש בו ב' טעמים חדא משום דריע מזליה והב' שבזה התענית עושה עילוי לאביו דהוי כמקריב קרבן במיעוט חלבו ודמו למנוחת אביו או אמו והרי זה התענית הוא מצוה אחת בכלל המצות שראוי להבן להרבות באותו היום:

352

שנ״גולכן אם אדם נפטר בשנה מעוברת קודם חודש אדר המעובר נחשב לשני חודשים לענין החוקים השייכים לי"ב חודש של הנפטר ועל כן בהכרח יהיו נשלמים י"ב חודש של הנפטר קודם החודש שנפטר בו והמנהג פה עירנו לעשות בתשלום הי"ב חודש הנז' כל הלימוד ושאר מצות הנהוגים בתשלום הי"ב חודש ופוסקים אז מלומר קדיש ולכן מורין נמי לכל שואל שיתענה ג"כ ביום ההוא דאע"ג דאין טעם של ריע מזליה יש כאן טעם הב' של תועלת התענית לעלוי נפש הנפטר והרי התענית ההוא בכלל שאר דברים שמנהגן לעשות ביום ההוא לעלוי נפש הנפטר ומורין לו ג"כ שבחודש שאחריו שנפטר בו אביו יעשה ביום הפטירה כל דין יא"צ ויתענה בו ככל יאר צייט וזה ברור:

353

שנ״דודע כי בספר חסידים סי' תשי"ב כתב אחד מת אביו באדר ראשון והיה מתענה באותו יום שמת אביו ובשנה פשוטה היה מתענה בשבט ואדר מספק ע"כ והביאו המג"א סי' תקס"ח יע"ש והרב מ"מ ודאי ראה זה:

354

שנ״הוהנה יש מן הפוסקים דמשמע מדבריהם כל כהאי גוונא דנידון השאלה עיקר התענית הוא ביום תשלום י"ב חודש ולא בחודש שאחריו שמת בו ויש מן הפוסקים דס"ל עיקר התענית בחודש שמת בו ויש דמשמע מדבריהם דיתענה בשתים ואנחנו פה עירנו יע"א נהגנו להורות בכהאי גוונא דנידון השאלה שיתענה ביום תשלום הי"ב חודש וגם בחודש שאחריו ביום הפטירה וזו היא הוראה נכונה דאית בה טעמא כאשר כתבתי לעיל דבתשלום הי"ב חודש איכא טעמא בתענית בשביל עילוי וכפרה לנפש הנפטר ובאותו היום השעה צריכה לכך טפי משאר עתים וביום הפטירה שהוא בחודש הבא אחריו איכא תרי טעמא חדא משום דריע מזליה ב"מ והוא לצורך הבן המתענה וחדא משום תועלת הנפטר שיהיה לו עילוי כי אין קץ וסוף להדרגות של העילוי שתהיה לנפש. וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל וכן כתב הרב דברי יוסף ז"ל סי' נ"ז מסברא דנפשיה דמי שמת אביו בער"ח אלול ונתעברה השנה דיתענה בשנה הראשונה ער"ח אב ששלמו לו י"ב חודש מטעם כפרה ויתענה ג"כ בער"ח אלול משום מזליה וכו' ע"ש:

355

שנ״וולד נא ראה להרב מהרח"פ ז"ל בנשמת כל חי ח"א שהאריך בענין זה של היאר צייט וכתב שם בדף ק"ה ע"ג וז"ל ולענין התענית בסוף י"ב חודש כפי' מ"ש ז"ל די"ב חודש מנינן גם לענין התענית ומטעם דהוי כפרה נראה דיתענה אבל כיון דברור הדבר כדברי הב"ח והלבוש דהתענית הוי בחודש י"ג יש להקל עכ"ל. ועוד הביא שם מן ס' נחלת יעקב באחד שמתה אמו בט"ו באלול ונתעברה השנה אם יתענה ויאמר קדיש בט"ו באב או באלול וכו' יע"ש מ"ש בזה. והנה גם האומר דיתענה בחודש שמת בו אביו לא עלה על דעתו לומר דאם יתענה גם בחודש הקודם שהוא יום תשלום הי"ב חודש הרי זה בור ח"ו כאשר חשבו אותם החכמים אלא דס"ל אינו מחוייב בכך אבל לכ"ע המתענה כאן וכאן תבא עליו ברכה ומה גם דאיכא בזה טעמא רבא כאשר כתבנו ואין צורך להאריך יותר בדבר זה:

356

שנ״זודע כי הוראותינו זאת פה עירנו היא מוכרחת דמאחר שפה עירנו נוהגים לעשות ביום זה של תשלום י"ב חודש בשנה המעוברת כמה עניינים לצורך תיקון ועילוי נשמת הנפטר ומוציאים הוצאה רבה הן בענין הצדקה הן בענין הלימוד וכיוצא וגם בו ביום אין הבנים הולכים לחנות למשא ומתן למה לא יעשו התיקון הזה של התענית שהוא מועיל טפי בשביל כפרה הצריכה לנפטר יום זה טפי מיום יאר צייט שבכל שנה ושנה הא ודאי כשם שהם משתדלים אותו היום מכל שאר תיקונים כן צריכין לדחוק עצמם גם בתיקון זה של התענית ודבר בעתו מה טוב ולכן השואל מורין לו שביום זה יש טעם נכון ויש צורך ותיקון גדול בתענית וראוי לו לדחוק עצמו להתענות לכבוד אביו:

357

שנ״חמיהו אם הבן קשה עליו התענית וחושש פן יזיק לו ובפרט שהוא בימי הקיץ אנן לא נכריחו לתענית לחייבו בו דהא בשנה ראשונה אפילו יום יאר צייט האמתי אינו עליו כחוב גמור מאחר שעדיין לא נהג בו:

358

שנ״טשאלה כתוב בסוף ספר במדבר ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. וקשה והלא אין מסיימין הסדר בדבר רע וכמ"ש בש"ע א"ח סי' קל"ח יורנו המו"ץ ושכמ"ה:

359

ש״סתשובה למה אתה שואל על זה והלא יש עוד בזה בפרשת לך לך דמסיים וימת תרח בחרן וכן בס' ויקרא ולאיש אשר ישכב עם טמאה ועוד ועוד. אך נראה ליישב הענין כיון דאחר סיום הפרשה מברך העולה ברכת התורה שהיא תקנת חז"ל אנשי כנה"ג והיא חיוב על אדם לא חשיב סיום ומתו סיום אלא ברכת התורה הוא הסיום ואפי' שהחזן קורא והעולה מברך כיון דצריך להטות אזניו אל הברכה ולענות אמן והשומע דינו כקורא:

360

שס״אמיהו הלומד שנים מקרא שאינו מברך אחר קריאתו כשיגיע לא יסיים ומתו וישתוק אלא יאמר פסוק א' מפרשה שניה שאחריה או פסוק א' ממה שקרא וג"כ יאמר אותו שנים מקרא ואחד תרגום וכן יזהר בהפטרות כמו הפטרה דפרשת טהרות המסיימת וירמסוהו וימות דג"כ יאמר בסיום פסוק מפסוקי ההפטרה שקרא וכבר בעבור זה נהגו המדפיסים להדפיס ההפטרה המסיימת כל הארץ חרם להדפיס פעם שנית פסוק הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא האמור קודם וכופלין אותו עוד לסיים בטוב:

361

שס״בשאלה לחם האפוי על גחלים והגחלים ההם היו מצפיעי הבקר שנתייבשו והיה מעורב בהם צואת האדם דגם הם נתייבשו ויתכן חציים היה מצואת האדם, אם מותר לאדם לאכול זה הלחם ולברך עליו דנחשב דבר מאוס ויש בזה משום בל תשקצו. ואם האוכל אינו נמאס מזה אם מותר לו לאכול או אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם יורנו ושכמ"ה:

362

שס״גתשובה ודאי אעפ"י שנתייבשה הצואה ונעשת קשה כעפרא דעלמא דלכך היא נשרפת עכ"ז מאוסה היא וכן מצינו דבר זה מפורש בס' יחזקאל הע"ה סי' ד' שאל הקב"ה ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צואת האדם. ופירש רד"ק ז"ל ר"ל שיאפנה על הגחלים וא"ל שיאפה אותה בגללי צואת האדם ונק' צואה בשם גלל לפי שהיא מתגלגלת וא"ל שידליק גלילי צואת האדם ויאפה בהם העוגה והוא דבר טמא ומאוס והיא אות לבני ישראל וכו' ואמר הנביא ע"ה אהה אדני אלהים הנה נפשי לא מטומאה וכו' ואז א"ל השי"ת ראה נתתי לך את צפיעי הבקר תחת גללי האדם. נמצא אעפ"י שהיתה הצואה קשה שנשרפת ונעשית עפרא בעלמא עכ"ז נחשבת דבר מאוס ולכן ודאי אין ראוי לאכול זה הלחם האפוי בזה דיש בזה משום בל תשקצו והשכל מחייב שרוב בני אדם למאסים מזה ואם יש אדם שאינו נמאס בטלה דעתו וכ"ש לברך ולהזכיר ש"ש על זה הלחם שיש בזה משום הקריבהו נא לפחתיך, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

363

שו"ת רב פעלים, חלק ד, אורח חייםResponsa Rav Pealim, Volume IV, Orach Chayim

Welcome to Sefastia