שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעהResponsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah

א׳שאלה. מעשה שהיה שהביאו עז אחד לשחוט, והעז היו קרניו מעוקמים הרבה, ומקצתם שוכבים על הצואר, וא"א לשחטו, אא"כ יניח הסכין בין הקרנים ובין הצואר לשחוט, ונסתפקו בדבר, והורה להם חכם אחד שיכניסו הסכין תחת הקרניים, וישחטו העז, ואע"ג דמקצת מן הסכין הוא מכוסה, מ"מ במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה, יען שמקום שחיטת הסימנים היה בין קרן לקרן, ואינם מכוסים. והגם דמרן ז"ל לא התיר בכה"ג אלא רק בדיעבד, הכא נמי הוי דעבד, דא"א לשחטו בענין אחר. ואין לומר דזה לא הוי דעבד, דיכול לחתוך הקרן ואח"כ ישחוט, זה אינו דאם יחתוך הקרן הוי צב"ח, וכן עשו. ועתה שואלים אם יפה הורה החכם הנז' בדבר זה, יורינו ושכמ"ה:

ב׳תשובה. מה שהורה החכם הנז' מסברה דנפשיה, דמשום צב"ח עבדינן בדיעבד ולא יחתכו הקרן, לא יפה עשה להורות כן, מסברת הראש בלתי ראיה והוכחה, ובלתי עיון בספרי דבי רב, שנראה לו דבר זה פשוט, ולא נכנס לבית הספק, על כן צריכין אנחנו לעיין בסברא זו. והנה מצינו להרב שפתי דעת בסי' כ"ד סק"ח, דתחלה הוה פשיטה ליה דלא עבדינן צב"ח משום חומרא בעלמא, ורק אמידי דאסור גם בדיעבד, ואח"כ כתב, וי"ל כיון שאין אנו מתכוונין לכך שרי, וסיים וצ"ע ע"ש:

ג׳והנה אנן בדידן צריך לברר דבר זה, והוא דמצינו בגמרא דע"ז דף י"ג, אין מקדישין בזה"ז, ואם הקדיש תעקר, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה, ע"ש. וכתב המרדכי צב"ח דרבנן, דאמרו אין מקדישין משום דחשו לתקלה ודחי צב"ח דרבנן, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בחדושיו כתב, יש לתמוה איך שרינן צב"ח, ולא שרינן למפרקנהו תחלה. וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר, אלמא אין צב"ח אסור לתקנתם של בני אדם, שלא יבואו לידי תקלה באיסורי הנאה וכו', דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתן וצערן מותר, עכ"ל ע"ש. וסברא זו דהותר צב"ח לצורך אדם, מפורשת שם במשנה, דתנן בזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומוכרו לו ע"ש. ולא אמרינן משום צב"ח לא ימכרנו לגמרי, או ימכרנו לאחר, אלא שרינן לקטוע אצבעו בעבור הנאתו שיש לו במכירתו להם. ולפ"ז נראה דה"ה בנ"ד, מאחר דחש מרן ז"ל לסברת האוסרין לכתחלה, יש להורות דיחתכו הקרן ולא יעברו על ס' האוסרין, דהוי לצורך אדם למעבד שחיטה מעליא, ולא חיישינן לצב"ח דלא גרע משאר צרכי אדם, ואפילו אם יצדד האדם לומר אין זה נקרא צורך אדם, דצורך אדם נעשה בשחיטה ואינו מוכרח לזה, הנה עכ"פ נחשב ד"ז למצוה למעבד מצות שחיטה מעלייתא. ומצינו להרב הכנה"ג ז"ל בח"מ סי' רע"ט, הגה"מ אות וא"ו שכתב וז"ל, ובמקום מצוה לא חיישינן לצב"ח, כדמשמע בפ"ק דע"ז גבי ההיא דאם הקדיש בהמה תעקר, וכ"כ בשלטי הגבורים ר"פ במה אשה עכ"ל. ובודאי נידון זה של הקרן חשיב מצוה, למעבד שחיטה כתקנה לכתחלה:

ד׳ודע כי היתר צב"ח לתשמישן של בני אדם ולהרוחתן, נראה שהוא מוסכם מכמה מקומות, וכן איתא בפסקי תוס' בפ"ק דע"ז, צב"ח אין איסור אלא כשמצערה בלא ריוח עכ"ל. ועיין נמוקי יוסף בפ"ב דמציעא, שהקשה כיון דצב"ח דאורייתא, זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק. ותירץ בשם הר"ן ז"ל, כיון דצב"ח הותר לתשמישן של בני אדם, כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות ע"כ. ועיין נו"ב תניינא ביו"ד סי' יו"ד, מ"ש שם:

ה׳ומה שהביא רמ"א ז"ל באה"ע סי' ה', מהגאון מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבים סי' ק"ה, דמותר למרוט נוצות מאווזות חיים, הנה מהרא"י ז"ל הוסיף להתיר שם ג"כ לחתוך לשון העוף שידבר, ואזנים וזנב הכלב כדי לייפותו ע"ש. והרב ז"ל שם הביא ראיה מפרק שמונה שרצים, דאר"י הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, גם בסוף דבריו זכר להא דנימוקי יוסף בשם הר"ן ז"ל הנז', ועיין שבות יעקב ח"ב סי' ק"י שהביא דברי מהרא"י ז"ל, וחילק בין דבר המצוי לדבר שאינו מצוי, ולכאורה יש לפקפק בחילוק זה, מיהו גם לדידיה לא החמיר אלא באותו מנהג שזכר, שהוא הפך מנהג כל העולם, וכמ"ש בסו"ד וז"ל, אבל לעשות צב"ח כזה בשביל הנאה מועטת ודאי לא עבדינן, בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל, עכ"ל ע"ש:

ו׳והשתא מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' ק"ב, דאסור להושיב עוף טהור על ביצי עוף טהור שאינו מינו משום צב"ח, לכאורא נראה דבריו תמוהים, מהך דיטול כרבלתו של תרנגול שהביא מהרא"י ז"ל, וגם מהך מתניתין דע"ז הנז"ל, ונראה להדחק בדבריו ולומר, אולי לא אסר אלא בהיכא דאפשר לו להושיבו על ביצי עוף מינו, וכיון דאין לו הפרש בזה לענין הרווחה דידיה למה יעשה צב"ח להשיבו על אינו מינו, אבל אם אין לו אלא רק ביצים שאינו מינו יודה הרמ"ע דמותר משום הרווחתו. ועיין להרב יד מלאכי בכללי הדינים, סי' תקכ"ט, יע"ש:

ז׳והנה לכאורה יש לתמוה, אם בשביל ריוח האדם וצרכו התירו צב"ח, איך משום צב"ח עבדי איסורא לבטל כלי מהיכנו, וכנז' בש"ע א"ח סי' ש"ה סעיף י"ט, גבי בהמה שנפלה לאמת המים וכו'. ואחר הישוב נראה דהתם שאני, שיש לחוש שתמות מאותו הצער, ומשום הכי התירו, ויש בזה נמי איסור בל תשחית, כיון דיש לחוש שתמות, ולהכי התירו לבטל כלי מהיכנו. והגאון נמוקי יוסף בפ"ב דב"מ כתב, הגאונים ורב אלפס פסקו כרבא דצב"ח דאורייתא, והכי מוכח פרק מפנין דף קכ"ח דשרינן ביטול כלי מהיכנו שהוא איסור דרבנן משום צב"ח דאורייתא, ומיהו דוקא בצער גדול, אבל בצער מועט לא, דתנן בפרק משילין גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור, דלא שרינן ליה להעלותו, אלא יעשה לו פרנסה במקומו, דלאו צער הוא כולי האי, עכ"ל. ונ"ל צער גדול דנקיט הרב, היינו דאית ביה חשש מיתה, דאיכא בזה נמי משום בל תשחית, וכאשר אמרנו:

ח׳ומה שתמצא עוד בש"ע א"ח סי' ש"ה סעיף ך', דמותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח, הנה מפורש שם בספרן של ראשונים, דהתירו בזה משום סכנת הבהמה שתסתכן מרוב החלב, וכמ"ש במחב"ר סי' ש"ה, וסי' רמ"ו יע"ש:

ט׳מיהו עדיין יש להקשות בהא דפרק מפנין, דהתירו לבטל כלי מהיכנו מהך דנועל הדלת בפניה והיא מתה, דמס' ע"ז דף י"ג הנז"ל, ואע"ג דהתם אין מקדישין הוא דרבנן, וכאשר נתקשו בזה הפוסקים, אך לזה יש לתרץ בס"ד, דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכמ"ש הרב מג"א ז"ל בסי' ש"ה ס"ק י"א, עמ"ש הרמב"ם ז"ל דאסור להעלותה בידים, אע"ג דאיכא צב"ח, אין לדמות גזרות חכמים זו לזו, וכונתו לומר אע"ג דאיסור טלטול אינו אלא מדרבנן, דדמי למבטל כלי מהיכנו שהוא מדרבנן אפ"ה לא התיר הרמב"ם ז"ל, דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכתב הרב תוספת שבת סע"ק ל"ג, דמוכח בהרמב"ם כמ"ש המג"א ז"ל, ובאליה רבא השיג עליו, וליתא וכמ"ש, וכ"מ בסמ"ג וכו' ע"ש:

י׳ועתה נשוב לנידון השאלה, אע"ג דנצדד לומר אין חתיכת הקרן חשיב צורך האדם, כי האדם צרכו נגמר בשחיטה, וחתיכת הקרן מצרכינן ליה בשביל מצות השחיטה, מ"מ מוכרח לומר דאיכא מצוה בחתיכת הקרן למעבד מצות שחיטה לכתחלה. וכבר הבאתי לעיל מן הכנה"ג שכתב בשם שלטי הגיבורים, דבמקום מצוה לא חיישינן לצב"ח. ועוד. י"ל, איכא בנ"ד צורך אדם ג"כ, כי השוחט לא ירצה לשחוט לו זו העז, דלא בעי לעשות בדיעבד, וא"כ זה מותר לחתוך הקרן בשביל הרווחתו, כדי שיקבל השוחט לשחוט לו. מיהו אם הקצב הזה יש לו שותף גוי, שהוא שוחט לצורך גוי, ואפשר שיקח זה העז וישחטנה הגוי בשביל הגוים יקח לו, ולא יבא לחתוך הקרן לעשות צב"ח, כיון דאפשר בהכי, ואין לו הפרש בזה לענין הריוח. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

י״אשאלה. ראובן יש לו כשבה ובתה שעדיין היא יונקת ממנה, ובא שמעון השוחט ושחט הבת בבוקר, ואחר שעה שחט את האם, אך להיות שהכשבה היא גדולה וחזקה מאד לא היה שמעון יכול לכפתה ולשחטה הוא לבדו, עד שבא לוי וכפת אותה, ואחזה בכל כחו לפני השוחט, ופשט ידו השוחט ושחטה, ופשיטא לן דהשוחט עבד איסורא דלאו דאותו ואת בנו. ונסתפקנו בלוי אי עבר גם איהו על לאו, משום דכפתה ואחז בה לפני השוחט, דאי לאו מעשה דידיה לא היה השוחט יכול לשחוט כלל, מפני שהיתה גדולה וחזקה מאד והוא אדם חלש, או"ד עכ"ז כיון דלוי לא אחז בסכין ושחט, לא עבד איסורא. גם נסתפקנו, אם גם לוי עבד איסורא, אם אסור לו לאכול ממנה בו ביום, כדין השוחט עצמו. יורנו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

י״בתשובה. הן אמת דאמרינן בגמרא דשבת צ"ג וביצה כ"ב, מסייע אין בו ממש, מ"מ הא אתמר במכות דף ך' אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, ומקשי מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, ומשני רב חשי במסייע ודברי הכל. ופירש רש"י ז"ל, מסייע מזמין השערות למקיף, קי"ל להלכתא כהאי תירוצא דרב אשי, וכן פסק הרמב"ם, וכ"פ בש"ע יו"ד סי' קפ"א וז"ל, גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו, וכ"כ הטור שמטה ראשו כדי שיוכל המקיף להקיף, וכ"כ בלבוש שמטה עצמו אליו להקיפו ע"ש. הרי סיוע כזה שיש בו מעשה חשיב עביד למעשה האיסור בעיניה ממש דמתחייב מלקות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' ע"ז, גבי קרחה ושריטה וכתובת קעקע, דאם הוא מסייע גם הוא לוקה ע"ש:

י״גוכיוצא בזה מצינו בדין הכלאים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' כלאים הלכה ל"א, המלביש כלאים לחבירו דלוקה הלובש, והקשה מרן ז"ל בכ"מ אמאי לוקה הלובש, והא לא עשה מעשה, שאדם אחר הלבישו, ומתרץ משום דא"א לאחר להלבישו, אא"כ יזמין הלובש את עצמו ויצדד גופו, וזה חשיב מעשה, כדאמרינן בפרק הלוקין גבי ניקף, עכ"ד ע"ש. וכן מהר"י קרקוס ז"ל הקשה כן, ותירץ כן כמ"ש מרן ז"ל ממש, ע"ש. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל הלכה ה', בדין המטמא את הכהן, דלוקה הכהן, צריך נמי לפרש דאיירי בהיכא דהכהן מסייע, דמזמין ומטה עצמו אל המטמאו, ועיין בלחם משנה שם:

י״דוהשתא ה"ה בנידון השאלה, שזה לוי הזמין הבהמה והטה אותה אל השוחט לשחטה, ואחזה וכפתה לפניו עד ששחט, הרי סיוע זה שעשה בו מעשה מחייבו כאלו עשה גוף האיסור של השחיטה, ונתחייב במלקות כדין הניקף וכדין הכלאים הנז'. ואדרבה האי דנ"ד עדיף טפי, דהשוחט לא היה יכול לשחוט בלעדי לוי. ואין לומר הך דניקף הטה ראשו שבו הגלוח, אבל הכא לא הטה צואר הבהמה שבו השחיטה, דזה אינו, דהן אמת השוחט מעביר הסכין על הצואר, אבל הוא אינו שוחט את הצואר לבדו, אלא שוחט כל גוף הבהמה מראשה ועד רגליה, שכל גופה נשחט בזה, ולכן זה לוי כיון שאחז בכל גופה וכפת ידיה ורגליה, והוא אוחז בגוף עד סמוך לצואר ומטהו אל השוחט, לא שנא הא מדין המטה ראשו למגלח כדי לגלח ולהסיר השערות שבראש, דכח השחיטה מתפשט בכל הגוף, ובא להתיר את כל הגוף, והדם יוצא מכל הגוף:

ט״וואם תאמר, איך יתיישב דין הניקף אשר בגמרא דמכות הנז' עם הגמרא דשבת וביצה הנז', הנה נתעורר בקושיא זו הרב בש"מ ביצה, ותירץ התם במכות א"א בלא סיוע חבירו, ונראה מתכוין לסייעו ע"ש. וכן כתב הרא"ה ז"ל בביצה, וגם הריטב"א ז"ל במכות הביא תירוץ זה, ועוד תירוץ אחר בשם הר"מ ז"ל, ועיין להט"ז סי' שכ"ח, ולהרב חמד משה שם, ונעלמו מהם דברי הראשונים ז"ל הנז'. והרב ראשון לציון בביצה תירץ כתירוץ השני שהביא הריטב"א, ונעלם ממנו דברי הריטב"א, וכן העלמה היתה מהרב בני חיי בליקוטים דף ק"ץ. והרב אדמת קודש סי' ה' עשה חילוק בזה, ויש לעמוד בדבריו, ואכמ"ל:

ט״זובהיותי מתבונן בענין זה בס"ד, נזכרתי מ"ש בגמרא דסנהדרין דף ע"ו, דברוצח אתא קרא לרבות המצמצם, והיינו ר"ל שכובש ראשו של חבירו שאוחזו ותוקפו במים, או באור שלא יוכל לקום, ועי"כ ננער או נשרף ומת דחייב עליו, וכן כפתו בצינה כפתו בחמה ומת חייב, ויליף לה מקרא או באיבה לרבות המצמצם, ויליף רבינא דין נזקין מרוצח, וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע ח"מ סי' שפ"ג ע"ש. ולפ"ז הכא בנידון השאלה, יתחייב לוי במלקות מדין מצמצם הנז'. אך אמרתי דנזקין כיון דמתחייב בגרמא ילפינן לה מדין מצמצם הנז', אבל שאר איסורי לאוין לא ילפינן מדין מצמצם הנז':

י״זאמנם שוב האיר ה' את עיני, וראיתי בגמרא דגיטין דף ע"ח, גט שמצאתו מאחוריו דאינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך, ופריך כי א"ל הא גיטיך מאי הוי, הו"ל טולי גיטיך מע"ג קרקע, דלא אמר כלום, ומשני ששלפתו מאחוריו, ומקשי שלפתו נמי הא בעינן ונתן בידה וליכא, ומשני לא צריכא דמריק לה חרציה ושלפתיה, ופירש רש"י שהיה תחוב בין חגורו למתניו, ועקם לה מתניו להקריב לה הגט. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' גירושין, גט שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו, אע"פ שא"ל ה"ז גיטיך אינו גט, שנאמר ונתן בידה ולא שתקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה הוא ולא שלוחו, אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה ה"ז גיטיך ה"ז גט. וכתב הטור ז"ל בסי' קל"ח, אע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריכה שתהיה מידו ממש או מיד שלוחו, אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה, כיצד וכו', וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו, והטה עצמו לצדה ונטלתו, קרינן ביה שפיר ונתן, אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הויא נתינה. והרמב"ם כתב בזה שהוא גט, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברה ראשונה, ע"כ ע"ש. ועיין ב"י וב"ח, ומ"ש בב"ש, בין למאן דבעי תרתי, בין למאן דסבר דסגי בחד, ע"ש:

י״חנמצינו למידין מדין הגט הנז', דהאי דינא דצמצום איתיה גם בשאר דברים, דהא גבי גט חשבינן לצמצם עושה מעשה ממש, וקרינן ביה ונתן, והכח גבי. גט ליכא למימר החילוק של הר"מ שהביאו הריטב"א במכות וכנז"ל. ונראה דמכאן יוצא הוכחה גדולה לסברת הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח, דחשיב לנטילת צפרנים ע"י גוי כאלו עשה הישראל בידו. המעשה וכדאמרינן גבי גט. ומה שעשה הש"ך חילוק גבי ניקף, שאני דגלי קרא, הנה אחר שהבאתי הוכחה זו דגט תו ליכא למימר הכי, ועל כן בהך דסי' שכ"ח במוציא השן על ידי גוי, דאסר הט"ז משום דסיוע הישראל חשיב מעשה, נראה שהאמת אתו בזה. ומ"ש מרן ז"ל בב"י בדין השן, אע"ג דישראל מסייעו הא קי"ל מסייע אין בו ממש, כדאיתא בשבת, יש ליישב ולומר דאיירי בכגון שאין הישראל מטה ומצדד עצמו אליו, וכמ"ש האחרונים ז"ל:

י״טומלתא אגב אורחאי אמינא, בדין הרחיים של מים, שפסק המג"א בסי' רנ"ב ס"ק ך', דאם ישראל נותן החיטים בתוך הרחיים בשבת ליכא איסור תורה, משום שהמים הם הטוחנין, והרב אבן העזר ז"ל חלק עליו, וס"ל איכא בזה איסור תורה ע"ש, ולפי האמור דצמצום חשיב מעשה גבי גט, לכן גם הכא אם הישראל נותן חיטים לתוך הרחיים של מים, עביד איסור תורה מדין מצמצם, דאין לך מצמצם גדול מזה:

כ׳מיהו חזרתי ואמרתי, שיש לתרץ בעד המג"א, דאה"ן חשיב מעשה אך הוי כלאחר יד, משום דאורחא דמלאכת הטחינה לא הוי בהכי, וידוע בהלכות שבת כל מלאכה דלא עביד לה כאורחא, אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, משום דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן, ולפ"ז נתרצה קושית אבן העזר על מג"א, דאיכא לחלק בין רחיים לבין דין המצודה שכתב בסי' שי"ו בשם התוספות, דמשמע דאם בשעת פריסת המצודה תכנס חיה לתוך המצודה חייב, דנמצא איכא חיוב חטאת בדבר דאתי ממילא, ועיין מחצית השקל שם, ולפי האמור יש לחלק, דהתסם אם פרס המצודה בשבת ונכנסה חיה בעת פריסת המצודה, הנה זאת הצידה נעשית כדרכה, דכן הוא דרך הצידה גם בחול, ואין זו כלאחר יד, וכן מדביק דפת הוי נמי כאורחיה, דכל אלו הוה דכוותהון במשכן, וכל דהוה דכוותהון במשכן חשיב כאורחיה וחייב, משא"כ גבי נותן חיטים לרחיים של מים, אע"ג דטחינת החיטים חשיב נמחו מחמתיה, מ"מ לא הוה דכוותה במשכן, ומאחר דלא הוה דכוותה במשכן חשיב כלאחר יד ופטור אבל אסור, וגם גבי קציצת הצפרנים על ידי גויה, אע"פ שהאשה מטה עצמה ומצמצמת עצמה, מ"מ לענין שבת לא חשיבה הטיה וצמצום מעשה כאורחא, מאחר דלא קצצה בידה ממש, וכן גבי עקירת השן דסי' שכ"ח, אע"ג דהטיה וצדוד גופו של זה חשיב מעשה בעלמא, מ"מ לענין שבת אינו מתחייב על מעשה זו משום דבשבת אע"ג דעביד מעשה, אי לא הוה כאורחא אינו חייב עליה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו אמר, דיש לחלק בין דין הרחיים לבין דין הגט, דהתם ברחיים אחר שהניח החיטים כלו מעשיו, דהיינו כח הנתינה שלו אזל, והחיטים נטחנין על ידי המים כמ"ש המג"א, אבל בגט נתינת הגט לידה נעשית בעת שהוא מטה ומצמצם עצמו, והיא לקחה הגט ע"י הטייתו וצמצומו, ולהכי חשיב מעשה דידיה נתינה, עכ"ד נר"ו. ולפ"ז קציצת הצפרנים דסי' קצ"ח ועקירת השן דסי' שכ"ח הנז"ל, הוי דומיא דגט:

כ״אונשובה לענין הספק על השאלה, דגבי אותו ואת בנו, דכפי המתבאר ועולה מכל הנז"ל, נראה שזה לוי שאחז בבהמה וכפתה וצמצמה לפני השוחט, ועי"כ היה יכול השוחט לשחטה, יתחייב לוי ג"כ בזה הלאו, ובפרט לפי הראיה אשר הבאתי בס"ד מענין הגט, דחשיב הטיית עצמו של בעל וצמצום גופו כאלו נתן הגט בידו, וה"ה הכא, ולאותם שהקילו ברחיים ובשן ובצפורן, כבר עשינו חילוק בזה, דחיוב שבת שאני, וכאמור לעיל בס"ד:

כ״בודע דראיתי בס"ד, במתניתן דפרה פרק י"ב, משנה יוד, הכל כשרים להזות חוץ מטמטום ואדרוגינוס והאשה, ותינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו שם וז"ל אמר והאשה מסעדתו ומזה ר"ל שאם היתה האשה פסולה להזאה ראוי שהיא תעזור המזה ותחזיק אלו המים אשר יזה ממנו, ר"ל מי הנדה, אך לא תחזיק יד המזה כלל ע"כ, וכ"כ הר"ש, והאשה מסעדתו כדמפרש בסיפא אוחזת לו במים וכו' ע"ש, והטעם דאוחזת לו במים שרי, מפני שהוא יכול לפשוט ידו במים, ואינו נצרך לאחיזתה אבל אוחזת בידו ממש, דהוא נצרך לה אסור, ומיהו נראה אפילו אם אינו נצרך לה, והיה יכול להזות אע"פ שלא תאחז בידו, ג"כ אסור, משום דמעלה עשו בקדשים, ובפרט באפר חטאת עשו חומרות רבות, שלא נמצא כן בשאר דברים ואיסורים, ולכן אין ללמוד מזה כלום לדברים אחרים. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

כ״גשאלה. דמסמס קועיה כנזכר בש"ע סי' ל"ג אם מותר לשלח העוף ההוא חי על פני השדה או"ד אסור שמא יצודינו ישראל, ואתי למכליה בלי בדיקה דלא ידע. יורינו ושכמ"ה:.

כ״דתשובה. לכאורה נראה שיש בזה ס"ס, והוא ספק אם יצודינו ויאכלינו ישראל, ספק אם יצודנו ויאכלנו גוי, ואת"ל יצודנו ויאכלנו ישראל, שמא לא נקב הושט, וס"ס זה הוא מתהפך. מיהו ראיתי להרשב"א ז"ל בבדק הבית הארוך דף מ"ה, שהביא דין כזה בספק דרוסה ופשיטא ליה דאסור להניחה לנפשה חיה שמא יצודנה ישראל ולמד זה מצפור מצורע דשרי, משום דאי אמרת אסור איך תאמר תורה שלח לתקלה, ועוד למד נמי מהא דפרק אלו טרפיות, בההוא טרפתא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב, שדריה קמי שמואל, חנקנהו ושדנהו בנהרא, ואמרינן אמאי חנקנהו לישדנהו בנהרא, ומשני כי לא חניקן פרח וסלקן וכו', ע"ש:

כ״הוראיתי להרב מעשה רוקח ז"ל בפרק י"א מה' שחיטה, שהביא דברי הרשב"א ז"ל הנז', והקשה על ראיה הראשנה דצפור מצורע, הא התם ודאי אסור, דליכא אלא חד ספק דשמא יצודנו ישראל או שמא יצודנו גוי, אבל הכא בספק דרוסה איכא ס"ס ע"ש, ונראה לי בס"ד לתרץ, דס"ל להרשב"א ז"ל, גבי צפור מצורע נמי איכא ס"ס, והוא ספק אם זה הציפור ניצוד, ספק אם לא יהיה ניצוד כלל, ואת"ל יהיה ניצוד שמא יצודנו ויאכלנו נכרי, ואע"ג דבדרך זה יהיה בספק דרוסה תלת ספיקי, אין חילוק בזה:

כ״וואיך שיהיה, הנה מצינו לאדונינו הרשב"א ז"ל, דס"ל בפשיטות גבי ספק דרוסה דאין לשלחה חיה, וא"כ ה"ה בעוף דמסמס קועיה הוי דינא הכי, דמאי שנא, וזה פשוט וברור. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

כ״זשאלה. אחת מהאונות שהיא פחותה מעלה דהדס, שהדין הוא שצריך לנפחה, ואם נמצאת כשיעור עלה דהדס כשרה, ואם לאו הו"ל חסרה וטריפה. הנה אם ראינו קודם הנפיחה שהיא קרובה לעלה דהדס, וברור לנו לפי אומד הדעת דאחר הנפיחה תהיה כעלה דהדס, מפני דאחר הנפיחה מוכרח שתהיה נגדלת קצת, וזו הריאה קודם שנפחו אותה נאבדה, אי סמכינן בזה על האומדנא ומכשירינן לה, כיון שאנו רואין באומד הדעת שאם נופחין אותה תהיה כעלה דהדס בודאי, וגם עוד דמוקמינן לה אחזקתה דנשחטה הותרה, או"ד כיון דהיה בה רעותא לפנינו, דהיתה חסרה לפנינו, כל היכא דלא נפחו אותה ומצאוה שלימה לא סמכינן על האומדנא, ולא מוקמינן לה אחזקה וטריפה. והנה מצינו ביותרת מגבה שכתב הרב שלחנו של אברהם בסי' ל"ה אות וא"ו, דמטרפינן לה מכח האומדנא, אך שם האומדנא לאיסור, והכא האומדנא להתיר, על כן יורינו המורה, ושכמ"ה:

כ״חתשובה. ספק זה אי סמכינן אאומדנא במילתא דאיסורא, הוא פלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל, כנז' בטור יו"ד סי' רס"ז, גבי עבד שהשיאו רבו בת חורין, דהרמ"ה ס"ל באיסורא לא אזלינן בתר אומד הדעת, והרא"ש ס"ל גם באיסורא סמכינן על האומדנא. ומרן בשה"ט הביא סברת הרמ"ה ז"ל בשם יש מי שאומר, ועיין בש"ך ס"ק צ'. מיהו בנ"ד י"ל גם הרמ"ה יודה דסמכינן על האומדנא, משום דאיכא חזקת כשרות, דבהמה כיון דנשחטה הותרה, והאומדנא מסייעת לחזקה, משא"כ בדין הרמ"ה התם חזקתו עבד הוא:

כ״טמיהו קשא על סברת הרמ"ה, מהא דמפרש בים ויוצא בשיירה, ומסוכן שאמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, דכותבין ונותנין משום דסמכי על האומדנא, דודאי נתכוין זה לכתוב וליתן לה, וכנז' בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ו, נמצא דסמכינן במידי דאיסורא על האומדנא, ואע"ג דהתם איכא חזקת א"א. ונ"ל בס"ד דהרמ"ה לעולם יודה דסמכינן על האומדנא רק במילתא דאיסורא, ורק ס"ל בהאי אומדנא דעבד לא סמכינן, משום דחשיב לה אומדנא גריעה, דאפשר לומר קיל האי איסורא בעיני רבו ולא חש ליה, אבל הך אומדנא דמסוכן ומפרש בים הוא אומדנא חזקה, וסמכינן עלה:

ל׳וראיתי לרבינו הטור באה"ע סי' קנ"ו, שהביא מרב נטוראי גאון ז"ל, דבנו משפחתו פוטר מן היבום, משום דאין אדם עושה בעילתו. בעילת זנות, ובודאי שחררה קודם שבא עליה. וגאון אחר חולק על זה, והרא"ש ס"ל כרב נטוראי גאון ע"ש. וכן הסכים הראב"ד ז"ל, אך הרמב"ם בפרק יו"ד מה' גירושין חולק, וס"ל לא ארז"ל אומדנא בכהאי גונא, ע"ש, ומרן בש"ע שם סעיף ב', הביא סברת רב נטוראי והרא"ש ז"ל. ולפ"ז מאן דס"ל בדין זה דסמכינן על האומדנא, אע"ג דחזקתה שפחה, כ"ש דס"ל בנ"ד דסמכינן על האומדנא, דהא איכא נמי בנ"ד חזקת כשרות דבהמה:

ל״אומצאתי להגאון עצי ארזים בסי' ד' ס"ק י"ז שהקשה הנה מרן ז"ל בסי' ד' סתם כדעת הרמ"ה, דלא סמכינן אאומדנא לקולא, ובסי' קנ"ו לענין יבום כתב דעת החולקים על הרמ"ה, שאם יש לו בן משפחתו פוטר אשתו מן היבום, נמצא דסמכינן אאומדנא לקולא, דאמרינן ודאי שחררה. ותירץ דס"ל למרן ז"ל ד קא בהך אומדנא דדין העבד דהאדון עביד האיסור לעבדיה, הוא דחיישינן לסברת הרמ"ה ולא סמכינן אאומדנא לקולא, אבל בבא על שפחתו דהוא עצמו עביד האיסור, סמכינן על האומדנא אפילו לקולא, ע"ש. נמצא הרב הנז' עביד חילוק בין אומדנא לאומדנא, כפי דרך אשר חלקתי בס"ד לעיל:

ל״בעוד נ"ל בס"ד להסביר ולומר, דבנ"ד גם הרמ"ה יודה דסמכינן אאומדנא, יען כי האומדנא דנ"ד היא דבר טבעי המוחש בשכל, והיא חזקה וברורה יותר מאומדנות. שעושין בדעתן של בני אדם, כי בני אדם דעתיהם חלוקות, ויש בני אדם דעתן חיצוני שיש לתלות בהם ספיקות זרים וחיצונים אשר לא יעלו בדעת סתם בני אדם, משא"כ בנ"ד האומדנא היא בחיוב הטבעי, דהא ברור לכ"ע בלי ספק שתגדל בנפיחה, ועל כן אחר שראינו שהיתה קודם נפיחה קרובה מאד לעלה הדס, אז תחייב השערת שכלינו שזה החסרון שהיה נראה בה קודם מחמת מיעוטו, ודאי יתמלא בנפיחה, ונמצאת אומדנא זו שלנו היא ודאית וברורה לכ"ע, מפני שהטבע מחייב אותה, והיא שוה בכל, ולכן י"ל דגם הרמ"ה ודעמיה יודו בנ"ד דסמכינן על האומדנא:

ל״גודוגמת חילוק זה תמצא מפורש בדברי הגאון ב"ח ביו"ד סי' י"ח, שעשה חילוק בין רוב וחזקה מצד טבע, ובין רוב וחזקה שהוא מצד המנהג, וביאר דבריו הגאון מש"ז בסי'. י"ח ס"ק ז' ע"ש. ועוד מצאתי סמך גדול לחילוק זה שכתבתי בס"ד, מדברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות במסכת קידושין, שכתב שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים, דהתם רוב חיוב וטבע הוא, ואי אפשר אלא כן, אבל כאן אינו אלא מנהג, ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המעט, עכ"ל, הרי לך סמך גדול לחילוק הנז' שכתבתי בס"ד:

ל״דושו"ר להרב בית דוד ז"ל, ביו"ד ה' עבדים סי' קכ"ה, שנסתפק אי אזלינן בתר אומדנא באיסורא, והביא סברת הרמ"ה הנז', גם הביא דהר"ן ז"ל ס"ל כהרמ"ה, וכתב דרבים חולקים על סברת הרמ"ה, והם הרא"ש והטור והריא"ה שהביא דבריו מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ו, ונקטינן כוותייהו דרבים הם נגד הרמ"ה והר"ן, ע"ש. וקשא דהיה לו להביא סברת רב נטוראי גאון ודעמיה, שהובאו באה"ע סי' קנ"ו, אשר הבאתיו לעיל בס"ד:

ל״הגם ראיתי שהקשה על סברת הרמ"ה מהך דפודה את השבויה ומעיד בה, דסמכינן על האומדנא דלא שדי זוזי בכדי, ומתירין אותה לכהן, הרי גם באיסורא סמכינן על האומדנא, והרב ז"ל נדחק מאד לתרץ. ולי אנא עבדא נראה תירוץ פשוט, דנידון הרמ"ה חזקתו עבד, וגבי שבויה איכא חזקת כשרות דאשה שהיה לה קודם השביה, ולהכי סמכינן על האומדנא. ולפ"ז נמצינו למידין עוד ראיה לנ"ד, לסמוך על האומדנא, מדין שבויה שהביא הרב ב"ד, דאע"ג דאיכא התם חזקת כשרות דאשה, הנה גם בנ"ד איכא חזקת כשרות דבהמה:

ל״וובהיותי מתבונן בענין זה עמד לנגדי דבר אחד, והוא, דמהראנ"ח ז"ל נסתפק, אי אזלינן בשבועה בתר אומדנא להקל בקום עשה, או"ד דוקא בשב ואל תעשה, כגון ששבועתו היתה לעשות איזה דבר בקום עשה, ואח"כ נתחדש איזה דבר המונע עשותו, ורוצה עתה לעמוד בשב ואל תעשה, דאמרינן בכה"ג דוקא כתבו הרא"ש והרשב"א דאזלינן בתר אומדנא, ולא יעשה כאשר נשבע, יען דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אבל איפכא שהוא לעבור בשבועה בקום ועשה, כל כהא לא אזלינן בתר האומדנא, וכנז' בח"ב סי' ך'. וכתב הרב פני משה ח"ג סי' י"ט דף כ"ז ע"ג, דמהריב"ל ומהרשד"ם פשיטא להו, דלא שנא בין קום עשה לשב ואל תעשה, דס"ל בכל גוונא סמכינן על האומדנא, ולא שבקינן פשיטות מהריב"ל ומהרשד"ם משום ספיקו של מהראנ"ח ז"ל, יע"ש. וראיתי להגאון חק"ל ח"ג סי' פ"ז דף צ"ב ע"ב וע"ג, שהביא דברי מהראנ"ח ז"ל ודברי פני משה הנז', וכתב דהריטב"א והנמק"י ז"ל לא התירו בקום עשה ע"פ אומדנא, יע"ש. ועיין להרב נחפה בכסף ח"א באה"ע שאלה ב' דף מ"ג, מ"ש בענין זה, ועוד הרבה אחרונים דברו בזה, אין צורך לפרטם. והנה ענין השבועה הוא מידי דאיסורא, והשתא יש להתפלאות, אמאי הריטב"א והנמק"י ז"ל שהביא הגאון חק"ל ז"ל, לא סמכו על האומדנא בדין השבועה בקום עשה, ומכל הנך נידוני דלעיל משמע דסמכינן על האומדנא באיסורא בקום עשה, ומוכרח לומר דנידון דהריטב"א והנימק"י לא חשיב להו אומדנא רבא, ולהכי ס"ל דלא סמכינן בקום עשה. וכאשר ראיתי אחר החיפוש להרב הגדול שער אשר ז"ל ח"א באה"ע שאלה ב' דף ל"ז, שכתב וז"ל, ולדידי ע"כ לא נאמרו דברי הריטב"א והנמק"י אלא דוקא בכגון ההיא דנדרי אונסין שחלה הוא או שעלה בנו או שעכבו נהר, דלאו אומדנא דמוכח טפי היא, דאפשר דההקפדה הוי שרוצה שיהנה ממנו שיאכל אצלו, ואם אינו אוכל אצלו הגם שהוא. באונס, אפ"ה רוצה גם הוא להדיר נכסיו ממנו, ולאו אומדנא ברורה היא זאת, אמטו להכי הם אמרו דכשנשבע מתחלה על דבר שלא לעשות מיד חלה השבועה, ושוב אחר שחלה אין אנחנו יכולים לבטלה, מטעם אדעתא דהכי וכו', ולעבור עליה בקום עשה, משא"כ היכא דאיכא אומדנא ברורה, דאנן סהדי שכך היה דעתו דהו"ל כמפרש, וכתולה נדרו בדבר וכו' עכ"ל. ולפ"ז אין להעיר כסברת. הריטב"א והנמק"י ז"ל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל, וממילא י"ל בנ"ד דאיכא אומדנא ברורה, יודו דסמכינן אאומדנא, גם בקום עשה:

ל״זולפ"ז נמצינו למידין מכל הנך נידונין שהבאתי לעיל, הוכחה גדולה לסברת מהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך ועוד כמה גדולים, דס"ל בדין השבועה דסמכינן האומדנא בקום עשה. ופליאה נשגבה אצלי, למה כל האחרונים שהביאו דין זה דשבועה, אי אזלינן בתר אומדנא בקום עשה, לא הביאו כל הנך מקומות שזכרנו לעיל, דמשמע סמכינן אאומדנא באיסורא בקום עשה, ואי משום דס"ל שאני שבועה דחמירא טפי, היה להם לבאר זה סמוך לחתימה. אשובה לתרץ עוד הקושיא שהקשיתי על סברת הרמ"ה, מההיא דמפרש בים ומסוכן דכותבין ונותנין מכח האומדנא, שכבר תרצתי לעיל בס"ד שפיר. ועוד נ"ל בס"ד לתרץ באופן אחר, ע"פ החילוק אשר מצאתי במהריק"ו ז"ל ז"ל סי' קכ"ט דף קמ"א ע"ב, וז"ל, כל היכא דהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנחנו מסופקים באמדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים, כי ההיא דגמל וכו', דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו, אלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן עליה דרב אחא, וקי"ל כוותייהו וכו', יע"ש. ולפ"ז יש לתרץ בעד הרמ"ה ז"ל הכי, דהך דגט במסוכן ומפרש בים המעשה היא ברורה, והאומדנא היא בדעת המגרש, ולהכי סמכי אאומדנא, אבל נידון הרמ"ה ז"ל בעבד, אין המעשה ברורה, דאין אנחנו יודעין אם כתב גט שחרור אם לאו, אלא אומרים שכתב מתוך אומד, ולהכי ס"ל להרמ"ה דלא סמכינן בזה על האומדנא, והוא חילוק נכון בעזה"י:

ל״חוהנה נ"ד ודאי דמי להא דמפרש בים, יען דבנ"ד אין אנחנו מסופקים בעיקר המעשה של הנפיחה, אם תגדל האונה בנפיחה או לאו, דזה ברור אצלינו בחוש הריאות שתגדל ע"י נפיחה, אך צריך לנפוח לידע כמה תגדל, והאומד שאנחנו אומדין הוא אם תגיע בגודלה לשיעור הצריך לנו או לאו, ואחר שנאבדה אנחנו דנין כפי אומד הדעת, דודאי נגדלת כשיעור הצריך, מאחר שברור לנו שלא היתה חסרה אלא דבר מועט, וברור לנו שמוכרח שתגדיל בנפיחה, ורק אם היה ספק לנו אם תגדל בנפיחה או לא תגדל כלל, אה"ן היה נידון זה דמי להך דגמל שהביא מהריק"ו ז"ל, דלא ידעינן אם נגח אם לא נגח כלל, דהספק הוא בגוף המעשה. ומאחר דבאמת בנ"ד ליכא מציאות כזו, דאין אנחנו מסתפקין אם תגדיל בנפיחה או לאו, כי אם ברור לנו שתגדיל, אין הספק בגוף המעשה, ולא דמי נ"ד להך דגמל, ולהכי סמכינן על האומדנא לכ"ע:

ל״טהנה כי כן, בנ"ד אם היה החסרון דבר מועט, שברור לנו כפי אומד שיתמלא החסרון הזה אחר נפיחה, שתהיה כטרפא דדסא מרווח, נראה ודאי דיש לסמוך על האומדנא היכא דנאבדה הריאה. ולא מבעיא לסברת רב נטוראי גאון והראב"ד והרא"ש והטור והריא"ה ושאר רבוותא דס"ל דסמכינן על האומדנא דבודאי שורת הדין מחייבת בנ"ד לסמוך על האומדנא מכ"ש, כיון דאיכא נמי חזקת כשרות, אלא גם לסברת הרמ"ה ז"ל יש לומר דמודה הכא בנ"ד, הן מטעם דאיכא חזקת כשרות, והן מטעם החילוקים שכתבתי לעיל בס"ד. ועוד איכא נמילף לנ"ד דסמכינן אאומדנא, מהנך דוכתי שהבאתי לעיל, דמפרש בים ויוצא בשיירא שאמר כתבו גט לאשתי, ועוד מהפודה את השבויה שמעיד בה, שהביא הרב בית דוד סקכ"ה, ועוד מכל הנך רבוותא דסברי בשבועה סמכינן אאומדנא' בקום עשה ג"כ שהבאתי לעיל:

מ׳והגם דמכל אשר כתבתי בס"ד נתברר היטב הספק בנידון השאלה דסמכינן אאומדנא, עוד יש להביא ראיה דסמכינן ממ"ש מרן ז"ל בש"ע הלכות תערובת סי' צ"ט, וז"ל, ומשערין גם במה שבלעה הקדרה, ועומד בדופני הקדרה, ומשערין זה באומד יפה, ורואין אותו כאלו הוא בעין וכו', וכן כיוצא בזה פסק מרן ז"ל עוד בסי' ל"ו סעיף ה', נמצאת נקובה במקום שיש לתלות וכו', כגון שהעביר הטבח ידו בכח וכו' ע"ש. וכן נמי עוד פסק מרן ז"ל בסי' ל"ז סעיף וא"ו, בדין אבעבוע שנמצא בו נקב, היכא דמשמש ידו הטבח ע"ש דכל דינים אלו אנו מתירים אותם באומד הדעת, ואע"ג דאיכא רעותא דיש נקב לפניך, על כן ה"ה בנ"ד דסמכינן על אומד הדעת. והרואה יראה דאומד הדעת דנ"ד חזק טפי מאומד דסי' ל"ו וסי' ל"ז הנז', ולכן נראה ברור דיש לסמוך בנ"ד על אומד הדעת להתיר, אך צריך שתהיה אומדנא ברורה בעין השכל, והכל ביראת ה' על פני המורה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

מ״אשאלה. ראובן יש לו שתי בהמות בשותפות עם הנכרי, והם שוים בגודלן וכמותן ושומנם דאפשר לחלקם מחיים, ואפילו אם יש הבדל קצת בין זו לזו, הנה הנכרי הוא מרוצה מאליו שיברור הישראל אחת מהם הטובה בעיניו, שיקחנה לחלקו כולה והוא יקח השניה, ולא קפיד בכך כלל. ונסתפקנו, אם צריך לומר לישראל תקח לך אחת מהם כולה לחלקך בעודם בחיים, כדי שתתחייב לקיים מצות מתנות כהונה, או"ד מצי לומר אני לא אחלוק אלא אשאר שותף בשניהם אע"ג דבזה בטלה לה מצות מתנות כהונה, דשותפות הגוי פוטר. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

מ״בתשובה. רבינו הטור ז"ל בסוף סי' שכ"ד, פסק, אסור לעשות עסתו פחות מכשיעור, כדי להפקיע ממנו חיוב חלה. וכתב מרן ז"ל בב"י, שכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים, והוא ירושלמי פ"ג דחלה, א"ר חגי לא שנו אלא עראי, אבל קבע אסור, מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. וכתב הרא"ש בפסקי חלה שלו, בזה"ז מותר להערים ולעשות עסתו קבין, והיינו דאמרינן בפסחים דף מ"ח מאי דעתך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מפקע לה מחלה וכו' ע"ש. וכ"פ מרן ז"ל בשה"ט שם:

מ״גובגמרא דמנחות דף ס"ז קאמר, מרוח הגוי בתבואה אינו פוטר ממעשר, ותקנת חכמים היא זו, משום בעלי כיסין, פירש רש"י שיש להם קרקעות הרבה, וחסין על רוב מעשרות, ויקנוהו לגוי, וימרחם הגוי, ומפקע ליה ממעשר. ומקשי בגמרא אי הכי אם גלגל הגוי העסה נמי לימא דאינו פוטר מן החלה, גזרה שמא יפקיע מצות חלה ע"י גלגול, ואמאי אמרינן גלגל גוי פטור. ומשני, בחלה אפשר דאפי לה פחות מחמשה רבעים, ולא תתחייב בחלה. ומקשי תרומה נמי אפשר דעביד לה כרבי אושעיא וכו', חי נמי דעייל לה דרך גגות וכו'. ומשני התם בפרהסייא זילא ביה מלתא, הכא בצנעה לא זילא ביה מילתא. ופירש רש"י התם במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא ביה מלתא, שיאמרו פלוני מערים למפטר ממעשר, הילכך עביד להו ע"י גוי בצנעה, הכא גבי חלה בפחות מחמשת רבעים צנעה היא, ולא זילא ביה מלתא ע"ש:

מ״דוהא דאמרו בגיטין דף פ"א, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי דורות ראשונים מכניסין פירותיהם דרך טרקסימין כדי לחייבם במעשר, אבל דורות האחרונים מכניסין דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר, הנה אין לדייק מכאן דאלו שהם מפקיעין המעשר לא עבדי איסורא, דלעולם לגנותן בא, ואה"ן עבדי איסורא בדבר זה שהם מפקיעין המעשר. או י"ל הכונה ע"פ מ"ש התוספות ז"ל, דהיינו דוקא אכילת עראי, אבל אכילת קבע אסור ע"ש. ונמצא לפ"ז אין מפקיעין המצוה אע"פ שמכניסין דרך גגות, דהם מוכרחים לעשר אח"כ, כדי לאכול אכילת קבע:

מ״הובמנחות דף מ"א אמרו, מלאכא אשכחיה לרב קטיצא דמכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבילא בסיתווא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. א"ל ענשיתו אעשה, א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ע"כ. וראיתי בגן המלך שבסוף ספר גינת ורדים אות ע"ח דף קנ"ט ע"ג, וז"ל, הא דא"ל מלאכא לרב קטינא דבעידן רתחא ענשינן אעשה, היינו כשמבקש תחבולות ליפטר מן המצוה, אבל אם לבד אינו משתדל בה לקיימה לא מיענש, כ"כ התוספות בריש מסכת ערכין גבי הכל חייבין בציצית, ונדפס בסוף הגמרא, עכ"ל:

מ״ווהנה מכל הנז"ל משמע, בנ"ד נמי איכא איסורא רבא, אם הישראל עושה אופן להפקיע מצות מתנות, ולכך חייב לחלוק בחיים ליקח אחת לעצמו, כיון דהגוי מרוצה בכך שיקח הישראל הטובה בעיניו. וראיתי להכנה"ג סי' ס"א בהגה"מ אות מ"ט וז"ל, כתב דמשק אליעזר, דשותפות בגוי פוטר אפילו יש להם שתי בהמות בשותפות פטורין עכ"ל. וספר הנז' אינו מצוי אצלינו, וצריך להבין, דאם השתים אינם שוין, מאי קמ"ל בזה, פשיטא מאי שנא שתים מאחת, כיון דאין בהם דין חלוקה, אלא מוכרח לומר דאיירי בשוין, שיוכל הישראל ליקח אחת כולה לחלקו, וקמ"ל הרב דיוכל הישראל להשאר שותף בשניהם, ואע"ג דבזה תהיה נפקעת המצוה. וקשא איך יוכל הישראל להפקיע המצוה והלא איסורא רבא איכא בזה, וכדאמרינן גבי חלה וגבי מעשר וכמ"ש לעיל. ואפשר שישראל אומר אין כונתי להפקיע המצוה, אלא אני חושש שאם אקח אחת כולה לחלקי, שמא תמצא טריפה, ולכך אני רוצה שאשאר שותף בשניהם, שאם יצאה אחת טריפה אפשר שהשנית תהיה כשרה, ואוכל מחלקי ממנה:

מ״זמיהו נראה לי, דלאו כל כמיניה לומר כן, ולהפקיע חיוב המצוה. ונראה בס"ד להביא ראיה לזה, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף י"א, בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל יכולים לשחטה ביו"ט, ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהם. וכתב הגאון מג"א ז"ל ס"ק כ"א, מפני שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א', לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניינים, וא"כ אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה, אסור לשחוט השניה, עכ"ל. וכן פסק הגאון ר"ז ז"ל בש"ע וז"ל, אבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים, וכ"ש אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט את השניה, שהרי אפשר לו לחלק ע"כ. ולפ"ז נמצא דאינו יכול הישראל לומר אני רוצה להיות שותף בשניהם, בשביל שאם תהיה אחת טריפה יש לי לאכול מן חלקי שבשניה, והשתא ה"ה בנ"ד, לענין מתנות כהונה, דג"כ איכא איסורא להפקיע המצוה, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל אחת כולה לעצמו בעבור חלקו, אפילו שהיא טובה מן חברתה, חייב ישראל ליקח אחת כולה לעצמו, ולא ישאר שותף בשניהם להפקיע המצוה, ואפילו אם יאמר אני רוצה בכך, דחושש אני אם אקח האחת כולה לחלקי אם יצאה טריפה לא ישאר לי בהמה לאכול ממנה, אין שומעין לו בכך, וכמ"ש המג"א ורבינו זלמן ז"ל, גבי יו"ט כאמור:

מ״חוהנה באמת דין זה שחידש המג"א ז"ל, הוא מוכרח ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, דהא מרן ז"ל בב"י הביא מהרא"ש הטעם דמותר לשחוט שתי בהמות שהם בשותפית ישראל וגוי, ולא אמרינן שיחלקום מחיים, משום דא"א שיהיו שוות לגמרי בגודל ושומן וכדומה. ותמה מרן ז"ל על טעם זה, דמשמע אם שוות אסור כיון דאפשר לחלק, וקשא דשמא ישראל אינו צריך לכל הבהמה, דדי לו בחציה, ואם תהיה אחת שלימה שלו, יפסיד החצי, דמה יעשה בה, ולכן ירצה שישאר שותף עם הגוי, כדי שלא יגיע לחלקו רק חצי בהמה, כפי מה שצריך לו. ותירץ, דאם אין שוחטין אלא בהמה אחת אה"ן די"ל כן, אבל הרא"ש הוצרך לומר טעם זה דאין הבהמות שוות, היינו להיכא דשוחטין ב' הבהמות ביו"ט, דהשתא גם בלא חלוקה מגיע לחלקו של ישראל שני חצאי בהמה, שהם שיעור בהמה שלימה, וא"כ למה יחלוק מחיים לקחת לו אחת לבדו, ולהכי הוצרך הרא"ש לומר טעם זה משום דאינם שוות, עכ"ד מרן ז"ל בב"י. והשתא דינו של המג"א ז"ל מוכרח הוא, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל הטובה כולה לחלקו, חייב לחלוק מחיים, ואינו יכול לומר אני רוצה להיות שותף בשתים, שאם אקח כולה בלבד שמא תהיה טריפה, דאי אמרינן הכי א"כ הדרא קושית מרן ז"ל על הרא"ש, דאפילו אם היו שוות לגמרי מותר לו להיות שותף בשתיהם, ואין אומרים לו תחלוק מחיים, ותשחוט אחת דוקא, ואיך נחה דעתו של מרן ז"ל:

מ״טודע, דאע"ג דהרב אליה רבא ס"ק ך' לא ס"ל כהמג"א ז"ל, עכ"ז הרואה יראה דברי המג"א הם מוכרחים. וגדולה מזו דייק הרב שולחן גבוה ז"ל, בא"ח סי' תצ"ח, אות למ"ד מעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם ורבינו ירוחם ז"ל, דס"ל אע"פ שאינם שוות צריך שהישראל יוותר מחלקו, ויתן הטובה לגוי ויקח לו אחת לעצמו, כדי לשחטה לעצמו בלבד ע"ש. וא"כ כ"ש כשהם שוות, או הגוי מרוצה ליתן לישראל הטובה ביותר, דצריך לחלוק מחיים, וא"כ ה"ה בנ"ד, ראוי להיות כך לפי דבריו. והשתא לפ"ז דברי הרב דמשק אליעזר ז"ל הנז"ל, בענין המתנות אינם עולין להלכה. ואפשר לפרש כונתו, דיודה אם עשה כן שנשאר שותף בשתיהם ושחטם, דעבד איסורא במה שלא חלק מחיים לקחת אחת שלימה לחלקו, שבזה הפקיע מצות המתנות בידים, אך קמ"ל הרב אם כבר שחט שניהם בעודו שותף, פטור מן המתנות, דלא תימא כיון שהם שוות ואפשר שיחלקם עתה אחר שחיטה, ליקח אחת שלימה לעצמו, לכך נחייבו במתנות של אחת, ועל זה בא לומר דפטורים מאחר דנשחטו בשותפות ולא חלקו מחיים, כן יש להעמיס בדבריו, אך צריך לראות דבריו במקומן, דאולי לא אפשר לפרש דבריו בהכי:

נ׳ושוב אחרי כותבי כל זה, ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני יו"ט סי' וא"ו, שהביא דברי המג"א ז"ל הנז"ל, וכתב וז"ל, בימי ילדותי גמגמתי בזה, דיכול הישראל לומר דילמא הגדולה והטובה תהיה טריפה, ואין רצוני ליקח רק מכל אחת החצי. ואח"כ בעת שיצא לאויר העולם ספר אור זרוע הגדול, מצאתי להדיא דלא כדעת המג"א, שכתב דאפילו הן שוות דינא הוא שיכול הישראל לומר אני רוצה ליקח חלק מכל אחת ואחת, והביא כן משם רבינו יצחק בן אשר, וכתב ועוד נ"ל דדילמא תמצא של ישראל טריפה, וימנע משמחת יו"ט, עכ"ד, הרי להדיא דלא כדעת המג"א, עכ"ל ע"ש:

נ״אואחר המח"ר לא דק בזה, דדין המג"א הוא בנוי ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, ע"פ הסברת דברים אשר הסביר מרן ז"ל בב"י, שדקדק בדבריו ויישב אותם, ולפ"ד מוכרחים אנחנו לומר דלית ליה להרא"ש ז"ל האי טענה דקאמר הרב, דיכול הישראל לומר דילמא האחת תהיה טריפה, ולכן רצוני ליקח מכל אחת החצי, והטעם הזה שכתבו אור זרוע הוא קאי על סברת רבינו יצחק בן אשר, דנראה שהוא פליג על הרא"ש ז"ל, דהא קאמר להדיא דאפילו שניהם שוות יוכל הישראל שישאר בשותפות שניהם וישחוט את שניהם, והשתא מאי מקשי הרב אמרי בינה על המג"א ז"ל שהיא הפך דברי או"ז, מאחר דהמג"א דבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, וכאשר הסביר טעמו מרן ז"ל בב"י, ופסק כוותיה בשה"ט:

נ״בעל כן בנ"ד, אזלינן בתר סברת המג"א שדבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, דפסק מרן ז"ל כוותיה, גם זאת ועוד, אותה הטענה שטען אור זרוע לא שייכא בנ"ד, דהא מצינו להדיא שתלה טעמו בשביל שמחת יו"ט, דכתב וז"ל, אין לומר יחלקו הבהמות זו כנגד זו, דדילמא תמצא של ישראל טריפה וימנע משמחת יו"ט עכ"ל. נמצא לא סגי ליה בהאי טעמא לומר דילמא תמצא של ישראל טריפה, אלא תלה הדבר משום מניעת שמחת יו"ט, שנמצא דבר זה נוגע למצוה, ולכך שומעין לו, וא"כ בנ"ד דליכא לתלות בדבר מצוה, כי אם רק הנאת עצמו, הא ודאי גם לסברת או"ז אין שומעין לו בזה הטענה, להפקיע חיוב מצות מתנות, אלא מחייבין אותו לחלוק מחיים, כדי לקיים מצות מתנות, וזה ברור. והשי"ת ברחמיו וחסדיו, יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

נ״גשאלה. בעה"ב אחד קנה בערב שבת אחר הצהרים חתיכת בשר גדולה שקורין בערבי מה"נאיי, שהיא עומדת בסוף הצלעית, וסופה מגיע עד הירך, ודרך הקצב לחתוך נתח זה של המה"נאיי גדול שנוטל עמה בשר מן הירך ג"כ, וידוע הוא שבזה הנתח של המה"נאיי יש בצידו העליון חלב האסור מן התורה, ומשקל אותו הנתח של המה"נאיי שקנה בעה"ב ההוא היה אוקא ורביע, דהיינו ת"ק דרה"ם, ובו ביום ניקרו הנתח ההוא כולו כהלכה, ומלחוהו והצניעוהו בשביל אכילה של יום ראשון, כי לא היו צריכים לו בו ביום. והנה ביום ראשון בבוקר חזר בעה"ב ההוא וקנה נתח אחר של מה"נאיי, והיה משקל הנתח חצי אוקא ורביע, דהיינו שלש מאות דרה"ם, והניחו אותה בסל אצל נתח המה"נאיי שהביא בערב שבת שהיתה מנוקרת ומלוחה, וזו לא ניקרו אותה ולא מלחו איתה, ונמצאו שני נתחים אלה ביחד בתוך הסל, אחת מנוקרת ומלוחה, ואחת אינה מנוקרת ואינה מלוחה:

נ״דאח"כ באה האשה המשרתת וחתכה בשר משקל חמשים דרה"ם מ"מ, מאחת משתי הנתחים האלה שבסל, ולא ידעה ולא הרגישה שיש בסל נתח שלא ניקרוהו ולא נמלח, ואותו הבשר חתכוהו דק עם בצלים, וטיגנום בשמן בתוך המחבת על האש, וזה הטיגון קורין בערבי מחמוס"ה, ואכלו בני הבית את המחמוס"ה הנז' ועדיין לא הרגישו במכשול, ואח"כ בו ביום לקחו שני הנתחים של המה"נאיי שבסל, וחתכו הבשר כולו לחתיכות דקות, וערבו אותו באורז, לעשות ממנו תבשיל שקורין בערבי מחאשה, שמביאים פרי אדמה ועושין אותו כמו כיסים, וממלאים אותם מבשר ואורז מעורבים יחד, וככה עשו הם, ושכחו לגמרי מן הניקור ומליחה של נתח אותו היום, וקודם שבשלו זו המחאשה זכרו שלא ניקרו הנתח שהובא בו ביום ולא מלחוהו. על כן באו לשאול מה דינו של הבשר הזה של שני הנתחים שנתערב באורז, אך עדיין לא נתבשל ורק נחתך לחתיכות דק דק. וגם שואלים מה משפט המחבת הנז' שטיגנו בה חמשים דרהם בשר, ולא ידעה האשה מאיזה נתח חתכה אותו. גם עוד שואלים, בבית אחר לקחו אותה מחבת וטיגנו בה עשרה בצים בשמן, ושואלים על הבצים שעדיין לא אכלום, וגם שואלים על הכף שהניחו בו הבצים. ועל הכל יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

נ״התשובה. הנה הבשר כולו של שני הנתחים שחתכוהו דק וערבו אותו עם האורז, יש בו איסור חלב מן התורה, שעדיין לא ניקרו הנתח שהובא בו ביום, וגם יש בו איסור דם מן התורה, אם יתבשל, לדידן דאזלינן בתר סברת מרן ז"ל, שהביא בסי' פ"ז סעיף וא"ו לשון הרמב"ם ז"ל, שדקדק בבית יוסף מלשון זה, דלוקין משום דם, דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, וכמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו, ופלתי, ועיין מחב"ר, וערך השלחן, ושאר אחרונים:

נ״ווהגם דמצינו מחלוקת בין גדולי האחרונים, בדין בשר שנתבשל, ונסתפקה האשה אם נמלח או לאו, דהט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד מתיר, והסכים עמו הפר"ח וכו"ף, אך נקודות הכסף ומנחת יעקב ועוד עמייהו אוסרים והגאון חיד"א במחב"ר ס"ק י"ד כתב בהפמ"ר יש לסמוך על המתירים, הנה כל זה הוא בנידון הנז' דאיכא טעמא דרובא מלחי, ועוד דרגילות הוא למלוח, ולכך אע"ג דאתחזק איסורא ס"ל להקל, אבל בנ"ד ידעינן דאיכא בודאי בשר שלא נמלח, ולכן לדידן דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם ומרן דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, הו"ל איסורא דאורייתא אחר הבישול, ולכן הבשר הזה שנתערב עם האורז יבררו האורז ממנו, ע"י שיניחו בו מים, וירחצו אח"כ את האורז, וישפשפו אותו היטב ומותר, והבשר אסור, כי מעורב בשר שהיה מנוקר ונמלח, עם בשר שלא ניקר ונמלח:

נ״זברם המחבת שבשלו הביצים אחר שטגנו בה אותו הבשר שחתכה האשה מאחת משני הנתחים ולא ידעה מאיזה נתח, נראה דיש להתיר המחבת והביצים והכלים, הן מצד חשש החלב שהוא איסור תורה, הן מצד חשש הדם, אשר נתח האחד הוא עדיין לא ניקרו ממנו החלב, וגם לא מלחוהו:

נ״חותחלה נבאר היתר שיש להתיר מצד איסור החלב, והוא, דיש בזה ס"ס באותו הבשר שנחתך מאחת משתי הנתחים של המה"נאיי, ספק לקחה אותו מנתח המנוקר, ספק לקחה מנתח שקינו מנוקר, ואת"ל לקחה מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחה אותו מצד שהוא מקום שאין שם חלב האסור, וס"ס זה הוא מתהפך:

נ״טועוד יש להוסיף ספק אחר ונאמר כך, ספק לקחתו מנתח המנוקר, ספק מנתח שאינו מנוקר, ואת"ל מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחתו מצד התחתון שאין שם חלב אסור, ואת"ל שלקחתו מצד העליון שיש שם חלב אסור שמא נתבטל זה החלב בששים, כי חתכה אותו הבשר דק, וערבתו עם בצלים הרבה ועם שמן, וטיגנה אותם במחבת. וגם שמעתי אומרים, דלפעמים הקצב מנקה מעט בסכין נחח המה"נאיי מן החלב שעליה, קודם שימכרנה, דלפעמים הלוקח מתנה עמו בכך, ואע"פ שזה הבעה"ב לא התנה בכך, יתכן הקצב ניקה אותה בסכין בשביל אדם אחר, וחזר בו ומכרה לזה הבעה"ב. באופן שדבר זה לא נפיק מבית הספק, די"ל שמא נתבטל בששים, ועל כן כיון דאיכא בנ"ד ספיקות אלו בענין איסור החלב יש להתיר:

ס׳פש גבן לברר היתר להנז"ל מצד איסור הדם, [כי הנתח האחד לא נמלח עדיין, והאשה אינה יודעת אם חתכה הבשר הזה אשר טיגנה במחבת מזה הנתח, או מנתח שנמלח] והוא, דנ"ל בס"ד, דיש להתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש, דמפורש בשאלה, נתח הנמלח היה ת"ק דרה"ם, ונתח שלא נמלח היה שלש מאות דרה"ם, ולהכי אמרינן אותה הבשר לקחה אותו מנתח שנמלח שהוא היתר דאמרינן מרובא פריש. ואע"ג דנתח שלא נמלח הוא קבוע שם, הנה עדיין לא היה בנתח איסור דם, כדי שיהיה לו דין קבוע, דהדם שבנתח הוא דם האיברים שלא פירש, יכול לאכלו כמו שהוא חי, ואין כאן בנתח השני איסור, כדי שתאמר איקבע איסורא, דידוע הוא שאפילו באיסור דרבנן לא אמרינן כל הקבוע, וכמ"ש שפ"ד סי' ק"י, ומנחת כהן דף ק"ד, וקהל יאודה סי ק"י ס"ק ג', וכמ"ש אנא עבדא בזה בתשובה אחרת, וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיין ליכא איסור דם באותה החתיכה שלא נמלחה, דהדם שבה מותר, כיון דלא פירש, ובשביל לכלוך דם שעליה לא חיישינן, דמי יאמר שהיתה מלוכלכת בדם, ואפילו אם היתה מלוכלכת ודאי איכא טפי מששים, וא"כ כאלו אינו. ובשביל איסור חלב שבה אין זה נוגע לאיסור דם שאנו דנים עליו, ולכן מצד איסור חלב לא יהיה לנתח זה דין קבוע, בענין זה של הדם שאנו דנים בו:

ס״אועלה בלבי להסתפק ולומר, אפשר בכה"ג דהרוב הוא חתיכה אחת עומד במקום אחד, והמיעוט הוא ג"כ חחיכה אחת עומדת במקום אחד, לא אמרינן בזה דין מרובה פריש, אע"ג דההיתר הוא חתיכה גדולה יותר מן השנית. והך דינא דתשעה חניית הואיל דהרוב חלוק במקומות להכי אמרינן מרובא פריש. ולכן צריך לברר ענין זה כאן, ולא אוכל לבא בארוכה, ורק אזכיר בקצרה, מ"ש בס"ד בדרוש שדרשתי ביום יא"ר ציי"ט, ששם זכרתי דברי הרב כנסת יחזקאל בסי' כ"ד בד"ה וראיתי וכו', והרב חוות דעת ביו"ד סי' ק"י, דס"ל דאזלינן בתר רוב חניות, ועוד יש אחרונים דסברי כוותייהו, אך הרב חכמת אדם בשער הקבוע סימן ט"ז, ס"ל אזלינן בתר רוב בשר, והביא משקלים פ"ז, מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים, והתם אתמר להדיא שהיה ששה שופרות לנדבה ואחת לשקלים, וכתב שם הרע"ב ז"ל למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי לה בשוין, ואיך אפשר בשוין, כיון שהיו ששה לנדבה ואחד לשקלים, אלא על כרחיך דר"ל שוין במעות שבשופרות, וכתב שהיא ראיה גדולה, והציג ראיה זו לפני הגאון בעל חוות דעת ז"ל, והודה לו ע"ש. הרי מוכח מהכא דלא קפדינן אמקומות, אלא אפילו הרוב במקום אחד, והמיעוט בשלש או ארבע מקומות אזלינן בתר הרוב שהוא במקום אחד, דהא כאן איכא שופר אחד לשקלים והוא מקום אחד, וששה שופרות לנדבה שהוא ששה מקומות, ומוקי לה בשוין, שיש בשופר האחד של שקלים כנגד כל ששה שופרות של נדבה, ולהכי אזלינן בתר הקרוב, ואי הוה בשופר השקלים יותר ממה שיש בששה, הוי אזלינן בתר הרוב דשקלים, וא"כ ה"ה בנ"ד אמרין מרובא פריש אע"פ שהרוב הוא במקום אחד. וי"ל דהרב כנסת יחזקאל ודעמיה יודו בנ"ד, דלא בעינן הרוב חלוק במקומות, דלא אמרו אלא כגוונא דידהון, דהוה רוב עוברים, אבל הכא המותר במקום אחד והשני הוא במקום אחד, ואשה אחת לקחה לקיחה אחת, דאמרינן ממקום דאית ביה רובא לקחה:

ס״בולפי הראיה שהביא הרב בינת אדם משקלים, יש לפרש מ"ש בסי' רנ"ט סעיף וא"ו בהגהה, אם נשתמש בתיבה צבורין של הקדש ושל חולין בזוית זו ובזוית זו, דאזלינן בתר רובא, דאיירי אפילו שהם שני צבורין דוקא, א' הקדש וא' חולין כגוונא דנ"ד, ובאמת מסתמות הדברים הכי משמע, דאל"כ הו"ל לפרש ולומר שתים ואחת, כדרך דנקיט בברייתא גבי חניות תשע ואחת:

ס״גוראיתי להגאון בית אפרים ז"ל, ביו"ד סי' מ', שכתב אע"פ שיש צבור אחד גדול מאד לא אמרינן בזה זיל בתר רובא, כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבור אפשר לו שיסתלק מן חלק המועט, כמו שהוא מסתלק מחלק המרובה. ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל למדנו, שכתב בשו"ת סי' יו"ד, שכל ספק שנופל בדברים שאינם נכללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב, ולא לפי חשבון, אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה, מן הירושלמי דקאמר וכו' ע"ש. ואחר הס"ר דבריו תמוהין, דדין הר"ן והירושלמי איירי בדיני ממונות בין אדם לחבירו, שאין מוצאין מן המוחזק מטעם רוב, דלכן המוחזק אומר קי"ל אפילו על המיעוט, משא"כ דברים של איסור אזלינן בהו בתר רובא, משום אחרי רבים להטות, ומהאי טעמא אמרינן דין מרובא פריש, וכמ"ש הגאון הלבוש ז"ל. על כן יש להתיר בנ"ד, מטעם מרובא פריש, וכאמור לעיל:

ס״דועוד נ"ל בס"ד להתיר כל זה מטעם אחר, והוא ממ"ש הסמ"ג ז"ל שהביאו מרן בב"י סי' ק"ז, ופסקו מור"ם בהגהה שם סעיף א', בביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהם אפרוח, הכל אסור וכו', ולכן טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו וכו', ואעפ"כ לא היה מצריך להגעיל המחבת, כי בשביל ספק זה אין לחוש שנשארו לבסוף, אלא נעמיד המחבת בחזקת כשרות. וכן פסק מור"ם, וז"ל, ואפילו לדעת האוסרים אין לאסור הכלי שנתבשלו בו, דמעמידין הכלי על חזקתו ע"ש. וידוע דכאן הוא איסור תורה, והוא מין באינו מינו, דבעינן ששים מן התורה, וכמ"ש הש"ך שם ס"ק א', וכן מפורש בט"ז ז"ל שם ס"ק ד' דהסמ"ג איירי באיסור תורה, וכ"כ עוד הש"ך בס"ק ב':

ס״הוהשתא לפ"ז כמו דאמרינן כאן העמד הכלי על חזקתו, שהיה לו חזקת היתר, ולא מחזקינן איסור לומר שהאיסור נשאר לבסוף, ה"ה בנ"ד נעמיד המחבת על חזקה שהיה לה חזקת היתר באיסור הדם, ולא מחזקינן איסור לומר שטיגנו בה בשר שלא נמלח, אלא אמרינן טיגנו בה בשר שנמלח, ואז ממילא גם הבצים והכף שהגיסו בו מותרים, דלא מחזקינן איסור, ונמצא טעם זה אהני לו להתיר הכל משום איסור דם:

ס״וודע אע"ג דמצינו להש"ך בס"ק ב', והפר"ח והכו"ף, דס"ל דאין להתיר הכלי אלא אחר מעת לעת, זה אינו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד יודו דאין לאסור התבשיל שנתבשל באותו כלי בתוך מעל"ע, ועל כן גם לדידהו הביצים מותרים, שכבר נתבשלו בדיעבד:

ס״זוראיתי להרב בית יאודה עיאש ז"ל, בא"ח סי' נו"ן שנשאל בביצה שבישלו בקדרה בליל א' של פסח, ובאותה קדרה בשלו ג"כ תבשיל בליל שני, וכשבאו לאכול הביצה מצאו בה דם, ולא נודע אם בתבשיל של ליל ראשון היה ששים או לאו, ותחלה עשה ס"ס להתיר, ואח"כ חזר וסתר לס"ס ההוא, ואסר הקדרה והתבשיל של ליל שני, ע"ש. ולפי סברת הסמ"ג שפסק מור"ם ז"ל מטעם דיש לקדרה חזקת היתר ולהכי לא מחזקינן איסור, הכא בנידון הרב בית יאודה הנז' נמי נאמר כן, דיש לקדרה חזקת היתר מעיקרא, ולכן לא מחזקינן איסור בגווה, אלא אמרינן שהיה בתבשיל של ליל ראשון ששים כנגד הביצה. ותמיהא לי על הרב ערך השלחן בסי' ס"ו שהביא דין הרב בית יאודה הנז', ועשה בו ס"ס להתיר, ולא נרגש בטעם זה להתיר מחמת חזקת היתר:

ס״חוהנה סברה זו דאמרינן העמד הכלי על חזקתו, אע"פ שהיה לאותו הדבר שנפל בו חזקת איסור, מצאתיה עוד בדברי הכו"ף ז"ל בסי' צ"ח בכרתי ס"ק וא"ו, באיסור שנתערב בהיתר מין במיני, ונשפך, שכתב שם אע"ג דבמקום דאתחזק איסורא אפילו ספק דרבנן אזלינן לחומרא, כאן לא קרי אתחזק איסורא, דהא עד שנפל לתוכו איסור היה הכל מותר, והמאכל בעצם בחזקת היתר, ומספק על ידי נפילה אתה בא לאסרו, אין זה בגדר חזקת איסור, עכ"ל ע"ש:

ס״טועוד מצאתי בס"ד, סברה זו מפורשת בדברי הט"ז ז"ל, בסי' קכ"ב סק"ד, בענין כלי של גוים שאמר הגוי שבשלו בו ביום, אך לא ידע ישראל מה בשלו בו, שכתב רש"ל דאין ראוי להתיר, מאחר שאין כאן ס"ס, ואע"ג דאין חוששין לדברי הגוי לא לאסור ולא להתיר, היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות, אבל הכא שכבר הורע חזקה דסתם כלי גוים בלועים מאיסור, רק מחמת ס"ס באת להתירי, הלכך סמכינן אדבורא דידיה. וכתב על זה הט"ז ז"ל, מ"ש דהכא הורע חזקת כשרות דהכלי, מאי חזית דאזלת בתר חזקת הכלי, זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה, שיש לו חזקת כשרות. וזה ממש דומה לסוגיא דפ"ק דחולין, העמד סכין על חזקתו, ואימר לא אפגם, אדרבא העמד בהמה על חזקתה, ואימא לא נשחטה, ומשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי. והכא נמי ממש כה"ג, דהתבשיל אין בו רעותא, עכ"ל. נמצא אע"ג דהכלי של הגוי הוא בחזקת איסור של תורה, דודאי נתבשל בו איסור, ורק נפל בו ספק אם היה בו איסור פגום, או אם בישלו בו ביום איסור ולא היה פגום, ועל זה אמר מר דאם בישל בו ישראל אמרינן העמד התבשיל על חזקתו של היתר, וא"כ ה"ה בנ"ד אין לאסור הביצים, דהעמידן על חזקת היתר שיש בהם, וכן המחבת נמי אין לאסור, דהעמידה על חזקת היתר שיש בה:

ע׳והנה לכאורה יש לתמוה על דברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', מדבריו בסי' א' ס"ק וא"ו, באותו הדין של השוחט, דאסר גם את הכלים. ועיין במש"ז ז"ל ס"ק וא"ו בד"ה ודע וכו' ע"ש. גם עוד י"ל מהך דינא דהשוחט דסי' א' הנז', אהך דינא שכתב מור"ם ז"ל בסי' ק"ז, גבי כלים. וראיתי להרב יד יוסף בתשובה סי' ד', שבתוך תשובתו שקיל וטרי על הט"ז ז"ל מדבריו דסי' קכ"ב הנז', על דבריו דסי' א' הנז' דסתרי אהדדי, ותירץ דצדקו יחדיו, דשאני האי דינא דסי' א' דהוי כתרתי לריעותא לשיטת הט"ז, אמנם זה ברור לפי דעת הט"ז בסי' קכ"ב, דהיכא דנאסר מחמת ספק איסור מכח חזקה, ונגרר מזה עוד איסור שיש לו חזקת היתר, אוקמינן ליה בחזקת היתר, וא"כ הכא דעיקר האיסור בזה הוא דהוי ספיקא שמא ניקב הושט, דהוי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא דחזקת אינו זבוח ונגרר מזה עוד איסור שיש לתבשילין אחרים, והכלים חזקת היתר, א"כ מוקמינן התבשילין בחזקת היתר גמור, והותר התערובת אף באופן דליכא ששים, עכ"ל:

ע״אנמצא לפ"ז, יש לחלק בין דין השוחט דסי' א', דאסרו גם הכלים, ובין סי' ק"ז הנז' דהותרו הכלים, והיינו משום דגבי שוחט הוי תרתי לריעותא, והשתא שפיר אנחנו למידין לנ"ד מהך דינא דסי' ק"ז הנז', ומדברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', לאוקים להו אחזקת היתר, והכל מותר. והרב יד יוסף נמי יליף לנידון דידיה, מהך דסי' קכ"ב, ועל כן המחבת והבצים והכף יש להתירם מהאי טעמא דחזקת היתר, מלבד הטעם של מרובא פריש דאמרנו לעיל, ומצד החלב כבר אמרנו שיש ס"ס בזה, ועוד ספק שלישי. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ע״בשאלה. מרן ז"ל ביו"ד סי' ע"ג סעיף וא"ו כתב, נמצא כבד בעוף, צלי מותר, ואם הוא מבושל צריך ששים כנגד הכבד. וכתב פר"ח ס"ק ך', לדידן ליכא חילוק בין כבד דבוק לאינו דבוק, בכל גוונא דאיכא ששים כנגד הכבד הכל מותר, ואף הכבד עצמו, עכ"ל. מיהו מנהגינו פה עירנו בגדאד יע"א לזרוק הכבד, ואינו אלא חומרא בעלמא ממדת חסידות ולאו מדינא. ברם נסתפקו החכמים הי"ו, אם שכחו ובשלו זה הכבד עם בשר או דברים אחרים, מה דינו, אם אוסר או לאו, דאפשר דם הנשאר בו יוצא ע"י ביטול השני. יורינו ושכמ"ה:

ע״גתשובה. כבד זה מאחר שנתבשל בקדרה הראשונה שהיה בה ששים, ונעשה ראוי לאכילה אז דם הנשאר בקרבו נקרש ונתקשה, ושוב אינו פולט דם עוד בתבשיל השני, וכמ"ש הלבוש ז"ל בבשר שנצלה דיכול לבשלו אחר צליה, משום דכיון שנצלה היטב שיהיה ראוי לאכילה נקרש ונתקשה דמו בו, ושוב אינו יוצא ע"י בישול, אבל אם לא נצלה שיהיה ראוי לאכילה, לא נתקשה דמו בתוכו, ויחזור ויצא ע"י בישול ויאסור מה שבקדרה, עכ"ל. וכ"כ בספר איסור והיתר, ושאר אחרונים ז"ל, ואע"ג דד"ז נאמר בבשר שנצלה, מאי שנא בישול מצליה, כמו דמתקשה בזה מתקשה בזה:

ע״דוסברא זו נמצאת להגאון הט"ז. ז"ל סי' ע"ג ס"ק ח', שכתב, וכיון דכתבתי דרש"ל מתיר להלכה למעשה הכבד שנתבשלה לבדה, יש לסמוך עליו בזה לכל הפחות, דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם, דהיא עצמה אינה אסורה מן הדין אלא מצד חומרא, והיינו בנתבשלה בלא בשר, אבל עם בשר פשיטא שאין לסמוך להקל בזה, עכ"ל. וכונתו הוא דרש"ל התיר הכבד בנתבשלה לבדה בקדרה, ורק בנתבשלה עם בשר הוא דאסור, מפני שבולעת שמנונית הבשר האסור, וכמ"ש הש"ך ס"ק ט, ולכן בהיכא דנתבשלה לבדה, דהכבד מותרת מן הדין אז, אם אח"כ נתבשלה הכבד הזאת בקדרה אחרת עם בשר, או שאר דברים, אינה אוסרת, אבל כבד שנתבשל תחלה עם בשר, שנאסר הכבד הזה מן הדין, אז אם בישלו עם דברים אחרים אין להקל, ובעינן ס' כנגדו, זו היא כונת הט"ז. וא"כ לפ"ד לדידן דקי"ל הכבד מותרת מן הדין, בהיכא דנתבשלה עם בשר ואיכא ששים, הנה אז הכבד הזאת אם נפלה אח"כ לקדרה אחרת אינה אוסרת ולא בעינן ששים כנגדה:

ע״האמנם מצינו להגאון מש"ז, שנתקשה בדברי הט"ז ז"ל הנז' בשתים, כאשר יראה הרואה שם, וגם הגאון חו"ד בביאורים סק"ז נתקשה בשתי קושיות של המש"ז, ולקושיא הראשונה תירץ כי בבישול יוצא כל דמה, ומה שאפשר לצאת יוצא בבישול ראשון, ולא נשאר אלא רק טעם קלוש דהוי כאפשר לסוחטו דהיתרא וכו', ולקושיא השנית ג"כ ישב אותה בדוחק יע"ש. ולפי דברינו שכתבנו לעיל קושיא ראשונה ליתא, דכתבנו דהדם נקרש ונתקשה בתוכו, ואינו יוצא עוד ע"י בישול השני, וכאשר אתמר בצלי, דמאי שנא צליה מבישול, וזהו טעמו של הט"ז, ולכך לא הוצרך לפרש ד"ז בדבריו, מאחר דד"ז ידוע הוא בדין בשר שנצלה ואח"כ מבשלים אותו. וראיתי להרב יד יאודה בפירוש הארוך סוף ס"ק י"ג, שהביא דברי החו"ד הנז', ופקפק על תירוצו הנז'י, משום דאין זה אלא לר"ת וכו'. וסיים וז"ל, וכן הפרי מגדם הניח דברי הט"ז בתימה, ומוטב להניחו בתימה מלהוליד דינים חדשים ולכנוס בדוחקים, עכ"ל ע"ש. ובמה שכתבתי יבואו דברי הט"ז לנכון, ועיין עצי לבונה דגם הוא נתקשה בדברי הט"ז, נהי דאיהי עצמה אינה נאסרת משום דהכבד פולטת ואינה בולעת, אמאי אינה אוסרת אחרים, והביא דברי הפרי מגדים שנתקשה על הט"ז בזה. ומה שכתב בכונת הט"ז ליישב דבריו אין הדעת סובלתו, וכל האחרונים אין גם אחד שחשב כן בדעת הט"ז, כאשר יראה הרואה:

ע״וושו"ר להגאון מהר"י יוזפא ז"ל ביד יוסף, שתירץ לקושיא הראשונה שהקשה פ"מ וחו"ד על הט"ז, משום דאמרינן ע"י בשולו הראשון נפלט כל הדם וכו', ונחה דעתו בזאת הסברא, דאחר דנתבשל שוב אינו אוסר פליטתו בבישול השני. וראיתי עוד להגאון מהר"י דייטש ז"ל, בשו"ת יד יוסף סי' נ"ד, שהביא דברי הט"ז ודברי המש"ז והחו"ד שנתקשו בדבריו, ויצא ליישב, וגם הגאון הנז' סומך בפשיטות על סברא זו, ע"ש:

ע״זוהנה הרואה יראה בסי' ס"ט בחו"ד בחידושים ס"ק מ"א, בבשר שנתבשל בלא מליחה ונתבטל בששים, דפשיטה ליה דאם נפל לקדרה אחרת אח"כ, דאינו אוסר ע"ש. אך הגאון מש"ז ז"ל שם ס"ק כ"ט כתב, נראה לו לאסור, דאין ברור שלא נשאר דם בחתיכה, ונמצא אח"כ פירש ואוסר קדרה השניה ע"ש. והנה הגאון מש"ז עצמו בסי' ע"ג ס"ק ח' הנז"ל, דן בדעת הט"ז לחלק בין הכבד לבין חתיכת בשר שנתבשלה בלא מליחה, דס"ל כבד קיל מחתיכה, ויש חסרון תיבות בדפוס וכונתו מבוארת לומר דכבד קיל מדין חתיכה הנז', אך הרב עצי לבונה שזכרתיו לעיל אזיל בתר אפכא, דס"ל בדעת הט"ז שגם דין החתיכה שוה בזה לדין הכבד, דאינה אוסרת אחרים אח"כ, ויש לפלפל בזה, וכעת אין פנאי לבאר:

ע״חהעולה מכל הנז"ל, כבד שנתבשל בקדרה עם בשר, והיה ששים כנגדו, לדידן דקי"ל כמרן ז"ל דאין הכבד נאסר, ורק משום חומרא משליכים אותו, הנה אם חזרו ובשלו הכבד הזה בתבשיל על האש, לדעת הט"ז ודעמיה אינו אוסר עוד בתבשיל השני, אע"ג דליכא ששים בתבשיל השני כנגדו. אך דין זה הוא בפלוגתא דאחרונים, דיש קצת דס"ל אע"פ שהכבד מותרת עכ"ז אוסרת פליטתה, ויש דס"ל דאינה אוסרת כלל בתבשיל השני, על כן כיון דדבר זה הוא בדרבנן, יש לסמוך על דברי המתירין לגמרי דרובא נינהו, ובפרט דמסתמא איכא בזה הפסד מרובה אם תאסור תבשיל השני, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ע״טשאלה. במה שנמצא בשה"ט בדברי מרן ורמ"א ז"ל, בענין טרפיות וענין איסור והיתר של דם, או בב"ח וכיוצא איזה עניינים שהקילו בהם להתיר בהפסד מרובה, וכבר נתבאר בדברי האחרונים שיעור הפ"מ כמה הוא כל ענין לפי עניינו, אך נסתפקנו אם אירע דבר זה בבהמה או עוף, או תבשיל א' של שנים או שלשה או יותר שהם שותפים באותו דבר שדנין עליו, והן אמת דאיכא באותו דבר כולו שיעור של הפ"מ, אך לגבי כל חד וחד מן השותפין ליכא שיעור הפ"מ, אי אזלינן בתר אותו דבר שדנים עליו, או"ד אזלינן בתר בעלים, וליכא הפ"מ לכל חד וחד, ולא מקילנן בזה. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

פ׳תשובה. ענין זה ממש הובא בפתחי תשובה, ביו"ד סוף סי' ל"א שכתב מסברא דנפשיה וז"ל, ואפשר דה"ה בהמה אחת והיא של שני שותפים, ואילו היתה של אחד היה הפ"מ, רק השתא שהיא של שותפים אין להקל, כיון דלכל אחד לא הוי הפ"מ, עכ"ל ע"ש. וכאשר אנא עבדא ראיתי דברי פתחי תשובה הנז' בהשקפה הראשונה נזכרתי בס"ד, דספק כזה ממש נמצא בברכי יוסף ח"מ סי' וא"ו אות וא"ו, שכתב יש להסתפק אם שני שותפין תבעו לאיש אחד, דחייב להם מן ממון השותפות שוה פרוטה, אי ב"ד נזקקין לדין זה, מי אמרינן חובת גברא לכל אחד מהשני שותפין חצי פרוטה, ונמצא דהוא דין חצי פרוטה לכל אחד, ואין ב"ד נזקקין לו, מידי דהוה אשני אנשים דעלמא, דכל חד טוען מאיש אחד חצי פרוטה, ויבואו שניהם לב"ד לתבוע מהאיש ההוא כל חד חצי פרוטה, דודאי אין ב"ד נזקקין להם, וה"ה נימא בשני שותפין. או"ד שאני הכא דממון אחד הוא מעסק השותפות, וכחד גברא חשיבי, וב"ד נזקקין להם, ע"ש:

פ״אוהנה נראה, דספק דידן בענין הפ"מ דומה ממש לספק הגאון חיד"א ז"ל הנ"ז, אך מ"ש שם סברת מהרימ"ט בטענת שתי כסף, אין זה דומה לנ"ד, דיש לחלק חילוק פשוט, וכן כל הנך סוגיי שהביא שם אשר צווחי מנייהו על מהרימ"ט, והם מ"ש בכתובות דף מ"ו בבעיית רבי ירמיה שכר שניהם בפרוטה מהו, וכן מ"ש בקידושין דף ז' שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, וכן מ"ש במציעא דף צ"ו שאל שתי פרות לעשות בהם בפרוטה, מכל. הנך מקומות ליכא הוכחה לנ"ד, דיש לחלק ביניהם חילוק פשוט, וגם גבי ענין המציאה דשלש שותפים, במציעא דף כ"ו בראה שנפל משלשה וכו', אע"ג דנראה דדמי לנ"ד עכ"ז התם שאני, משום דכתיב אשר תאבד ממנו, משמע דצריך שיהא פרוטה לכל אחד, וכמ"ש הגאון הלבוש, וכאשר כתב שם בברכ"י. ועוד יש חילוק אחר, ואין צורך להאריך בזה:

פ״במיהו בספר מזל שעה להרב החסיד מהרש"ך ז"ל, בהלכות זכיה ומתנה דף נ"ז, נסתפק בשני שותפים שגנבו פרוטה מאדם אחד וכו', והביא ספק מהרימ"ט ז"ל שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י, ושוב כתב דמצינו קרוב לזה, והוא בעיא דלא אפשיטא בירושלמי שלהי פ"ג דסוטה, ע"פ ונמכר בגניבתו, דקאמר בגניבתו הוא נמכר ואינו נמכר ונשנה, ואתמר עלה בד"א בגניבה אחת, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה, ובעי רבי ירמיה גנב משל שותפות מה את עביד ליה, כגניבה אחת או כשתי גניבות, ע"ש. נמצא מסתפק אי ממון השותפים חשיב של גברא חד, או חשיב של תרי גברי, ולא אפשיט בירושלמי. ושוב הביא הוכחה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות, בשותפין שקנו בהמות ממעות השותפות, דהנולדים לאחר מכאן חייבין במעשר, דנחשבין כאיש אחד, ש"מ ממון השותפות הו"ל ממונא דחד גברא, ע"ש:

פ״גנמצא סברא זו דנקיט הרב פתחי תשובה בדין הפ"מ בפשיטות מדיליה, הנה היא באה לבית הספק בכמה ענינים, וגם בירושלמי נסתפקו דוגמת הספק הזה ולא אפשיט להו, ואם נבא לדון ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות הנ"ז, דמוכיח מיניה הרב מזל שעה ז"ל, דממון השותפות חשיב ממונא דחד גברא, צריך לדון בדין הפ"מ הנ"ז דלא בעינן שיעור הפ"מ לכל חד מהשותפין, וכן נמי יש לדון בספק הרב ברכ"י ז"ל, בענין ב"ד דאין נזקקין לפחות מפרוטה, דנזקקין לפרוטה של שותפין, דדנין כאלו הפרוטה היא דחד גברא, ונידון אשר נסתפקה בו הירושלמי יש לחלק בו:

פ״דוהנה אנא עבדא נ"ל בס"ד, להוכיח בכל מידי דממון השותפים שהוא מעורב יחד, לא פלגינן ליה לחלקים כפי הבעלים שלו, אלא חושבין כולו חלק אחד, ודנין בו כמשפט חלק אחד שלם. ואמינא לה, ממ"ש בגמרא דמציעא דף ל"ד ע"ב, בהא דתנן שאל מחבירו בהמה או כלים ונגנבו, ותבעו חבירו ושילם, ולא רצה לישבע, ואח"כ נמצא הגנב, זוכה השואל בכפל, אבל אם נשבע ולא רצה לשלם, המשאיל זוכה בכפל. ובעי בגמרא, אם זה השואל שילם מתחלה חצי הקרן בלבד, וחצי השני לא רצה לשלם, אם זכה בחצי הכפל כנגד מה ששילם, או"ד כיון דלא שילם הכל אינו זוכה בכפל אפילו כנגד מה ששילם. ואת"ל לא קני כיון דלא שלם אלא חצי הקרן, אם שאל שתי פרות ושילם אחת מהן דוקא, מאי אמרינן כיון דפרה שלימה שילם קנה, או"ד כיון דתרווייהו חד פקדון הוו והוא לא שילם את שניהם, לא קני ליה כפילא כלל. ואת"ל גם בזה לא קנה השואל את הכפל, אם שאל משני השותפין ושילם לאחד מהן דוקא, מאי, ופירש רש"י ששלם לאחד מהן חלקו, שהוא חצי הדמים, מהו לקנות חלקו המגיעו מן הכפל, מי אמרינן הרי שילם לאחד מהן כל הקרן שלו, או"ד בעינן שישלם כל דמי הפרה. ואת"ל גם בזה לא קנה הכפל, אם שני שותפין שאלו ביחד פרה מאחד, ושילם אחד מהם חלקו המוטל עליו כולו, אם זוכה בכפל כנגד חלקו, או"ד כיון דשותפו לא שילם עדיין לא קנה זה את הכפל, ואסיק בתיקו, ע"ש:

פ״הומזה יש ללמוד בעלמא, כל ממון של שותפים יש לו דין חלק אחד, כאלו הוא של אדם אחד, דאי אמרת דפלגינן לממון ההוא כפי הבעלים, שרואין אותו כאלו הוא חלוק ועומד חלקים כמספר הבעלים, א"כ מאי קמבעיא ליה בשואל פרה משני שותפין ושילם החצי לאחד מהן בלבד, דמאחר דרואין הממון חלוק ועומד, א"כ פשיטא שזכה בכפל שהוא כנגד הקרן ששילם לבעליו, כיון דזה לקח כל מה שיש לו מן הקרן, ואע"פ שהיה בתחלה חלקו מעורב ומשותף עם חבירו, מה בכך, והא אמרת כאלו הוא חלוק ועומד בפ"ע, ואין לו הצטרפות עם חלק חבירו, אלא ודאי בעלמא כל ממון של שותפים כשדנין עליו אנחנו רואין אותו הכל חלק אחד, כאלו כל הממון הוא של אדם אחד, ואחר ששאל על המשלם החצי וצידד אח"כ בדרך את"ל, להיות פשיטא לן דאם שילם החצי לבד לא קנה הכפל שכנגדו, אפילו בשתי פרות דחלוקין בגופן ושילם אחת מהן, אז אח"ז שאל כגוונא זו בשאל משני שותפין ושילם לאחד מהן, די"ל אע"ג דבעלמא פשיטא לן ממון השותפים חשיב חלק אחד, זה אינו אלא בעודו מעורב יחד, אך כאן דהוא שילם לשותף, נמצא נחלק הממון שנפרד זה מחלק חבירו בפועל שלקח חלקו בידים, וא"כ לא נשאר שום הצטרפות לחלק זה עם חלק האחר, וראוי שיזכה זה בכפל כנגד חלק השותף דפליג ליה, או"ד כיון דמעיקרא כשנגנבה פרה זו היתה משותפת, דנחשבת כולה חלק אחד, לכך אע"ג דאח"כ נחלקו ונפרדו חלקיה, שלקח זה חלקו בידים, לא זכה זה בחצי הכפל, דדנין פרה זו כפי מה שהיתה קודם שנגנבה, שהיתה כולה חלק אחד, ונמצא שילם חצי הקרן דפשיטא לן דלא קנה בכפל כלום. ואח"ז חידש בעיא אחרת, דאת"ל בכה"ג דנין על התחלת הפרה שהיתה חלק אחד, ונמצא זה שילם רק החצי ולא קנה הכפל, הנה אם היו שנים שותפין, ושאלו פרה אחת מאדם אחד, והשותף האחד שילם החצי המוטל עליו, ורק נשאר חלק המוטל על חבירו, מהו, מי אמרינן כיון דזה שילם כל מה שמוטל עליו זכה בכפל, או"ד כיון דעדיין לא נפטר לגמרי דהוא משתעבד נמי בשביל חלק שותפו לא זכה בכפל. נמצינו למידין לפ"ז מוכרח לומר, דפשיטא ליה לתלמודא, דבעלמא כל ממון של שותפין דנין אותו לחלק אחד, דאל"כ מאי קמבעיא ליה בחלוקה זו, היכא דשאל פרה אחת משני שותפין, וכאשר דקדקנו:

פ״וודע דאפילו אם לא תפרש טעמי הבעיות ההם כאשר בארתי בס"ד, הנה ג"כ יוצא לנו הוכחה מן הגמרא דמציעא הנ"ז, דממון השותפים חשיב חלק אחד, לדעת כמה גדולים דס"ל כל דרך את"ל דנקיט תלמודא אפשטותא היא, וא"כ כיון דהכא בעי כששאל מן השותפין ושילם לאחד מהם, והדר בעי שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, והדר בעי שאל מן האשה ושילם לבעלה, נמצא פשיטא ליה דשאל מן השותפין וכו', ובשותפין ששאלו וכו', דלא קנה הכפל, דחשבינן לכוליה ממונא חד היא. ולפ"ז נפשטו הני ספיקות של דין הפ"מ הנז', ושל פרוטת השותפין שנסתפק הברכ"י, דבכל הני נמי דנין את הממון דשותפין חלק אחד, ולא פלגינן ליה לפי הבעלים:

פ״זוהנה לפי טעם הגאון הלבוש ז"ל בסי' רס"ב ס"ב, שכתב טעם אבידת השותפין שאין בה ש"פ לכל אחד דאינו חייב להחזיר, היינו משום דאע"ג דומצאתה איכא, אשר תאבד ממנו שיהיה שיעור שלם לכל אחד ליכא, ע"ש, ולפ"ד כתב הפסוק תיבת ממנו ללמדינו בכה"ג דבעינן שיעור שלם לכל אחד, הנה אם מצא טעם זה בדברי רז"ל, או באחד מגדולי הראשונים ז"ל, יש להוכיח מזה לכל הנך תרי ספיקי כך, מדאצטריך קרא למכתב ממנו גבי אבידה, ללמד דבעי שיעור שלם לכל או"א, ש"מ בעלמא אין הדין כן, אלא יצטרפו חלקי השותפים זע"ז, לדון אותם חלק אחד שלם:

פ״חאמנם עדיין צריכין להבין בדבר זה, דאם באמת ממון השותפים חלקיו מצטרפין זע"ז להיות נחשבין כולם חלק אחד, למה פסק הרמב"ם בהלכות בכורים פרק יו"ד הלכה י"ד, השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורים ע"ש. והלא לפי האמור, כל ממון שותפים חלקיו מצטרפין זע"ז, להיות נחשב כולו חלק אחד. והנה מרן ז"ל בכ"מ שם כתב וז"ל, נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, וצ"ע עכ"ל. וראיתי להגאון מחנה חנוך במצוה תק"ח, שהביא דברי הרמב"ם ז"ל, וכתב דהדברים תמוהים, דמוכח בש"ס דלרבנן שותפים ישראל חייבין, משמע אף דאין בכל אחד כשיעור, וכן בחלה מבואר שם דשותפים חייבין בכל ענין, וכ"פ הרמב"ם, ובכ"מ כתב דאפשר למד הרמב"ם מדין חלה ואין דמיון, וגם הכ"מ הניח בצ"ע. ונראה דהרמב"ם פוסק כר"א, אע"ג דרבנן פליגי, כיון דשקלינן וטרינן אליבא דר"א, כמבואר בש"ס אמר רבא מודה ר"א וכו' הלכתא כוותיה דאף בשותפות ישראל פטור, ואין חילוק בין שותפות ישראל לשותפות גוי, על כן פוטר הרמב"ם בכל ענין באין כל חלק וחלק כשיעור, אך ביש שיעור לכל אחד מצינו גבי חלה אף דשותפות גוי פוטר. מ"מ אם יש לישראל כשיעור חייב ולא מגרע השותפות, והכא בראשית הגז דאין לכל או"א כשיעור, דהו"ל שותפות, פסק הרמב"ם כר"א דאפילו שותפות ישראל פטור, וגבי אתרוג קי"ל דאתרוג השותפים אין אחד יוצא י"ח עד שיקנו זה לזה, דכתיב לכם, וחזינן דאפילו שותפות ישראל לא מקרי לכם וכו' ע"ש:

פ״טוראיתי להרב שו"ג ז"ל, בסי' של"ג ס"ק י"ח, שהביא דברי מרן ז"ל בכ"מ, וכתב וז"ל, ונראה דמ"ש מרן וצ"ע משום דגבי חלה כתב בב"י בסי' שכ"ו דדוקא שעירבן שלא מדעתן, אבל מדעתן חייב, והכא נמי הרי מדעתן נשתתפו, א"כ למה פטורין. ונראה דעת הרמב"ם הוא, כיון דהצאן גופות מוחלקות נינהו, אע"פ שנשתתפו מדעתן לא דמי לחלה, שקמח בקמח מתערב יפה יפה אפילו למ"ד דכיבש ביבש דמי, עכ"ל. ולפ"ד השו"ג אלו יש לדמות דין הפ"מ לדין חלה דחשיב הכל אחד ולא בעינן שיעור לכל אחד ואחד בהיכא דערבן מדעתן, וראשית הגז שהוא גופים מוחלקים שאני:

צ׳מיהו נ"ל בס"ד לומר, אע"ג דגבי ממון נחשב ממון השותפים חלק אחד, ודנין עליו כמשפט חלק אחד ממש, עכ"ז בדין של מצוה שאני, דכל היכא שאינו באין לדון באותו דבר לענין המצוה, בעינן שיעור שלם מכל צדדין, יען כיון דרחמנא יהיב שיעור למצוה, קפדינן בדבר של שותפים למבעי שיעור שלם לכל או"א, אע"ג דבעלמא חשיב ממון השותפים חלק אחד, שמצטרפין כל החלקים יחד זע"ז, שזה כלל גדול בתורה דין מצוה לחוד ודין ממון לחוד, ולכן בענין הפ"מ בדבר של שותפים, דכל שאנחנו באים לדון על אותו דבר לענין ממון דוקא, אזלינן בתר דין ממון בעלמא, דחשבינן לכל ממין השותפים גוף אחד וחלק אחד, וכן דין פרוטה של שותפים נזקקין ב"ד אליו, כי אנחנו דנים בו ענין של ממון, אבל כל היכא שאנחנו באין לדון באותו דבר ענין של מצוה, בעינן שיעור שלם לכל אחד. ולכן בראשית הגז פסק הרמב"ם בעינן שיעור לכל או"א, וכן באתרוג של שותפים בעינן שיעור שלם לכל או"א, ואי לא מקנו זה לזה חלקם אין יוצאים בו. וענין זה שאני אומר דין מצוה ודין ממון לחוד, הוא ידוע, דהא להרמב"ם ז"ל קטן שהגיע לעונת הפעוטות מקנה לאחרים מדרבנן, ועכ"ז בענין מצוה ביו"ט ראשון לא מקני, ואפילו בדיעבד אינו יוצא י"ח בהקנאה של קטן, וכן גזל מריש ובנאו דתקון רבנן דאין לו אלא דמיו, דלענין גזל אינו גזל בידו, ועכ"ז בדין מצוה אינו יוצא בו י"ח להרמב"ם, וכמ"ש ברכי יוסף א"ח סי' תרנ"ח אות ג' יע"ש. הנה כי כן אין להוכיח מעניינים של מצוה לענין נ"ד וכיוצא, שאנו דנין בו לענין ממון בלבד, וזה ברור:

צ״אודע שבעת העתקת תשובה זו לשלחה למערכת הדפוס, בא לידי ספר הנחמד שדי חמד שחיבר הגאון מהר"ר חיים חזקיהו מדיני נר"ו, וראיתי בח"א דף קי"א שהביא דברי פתחי תשובה בענין זה של הפ"מ של שותפים, וכתב דיש לפקפק בזה, מדאמרינן במנחות דף ע"ו בחטין של לחם הפנים, שלא אמרה תורה ליקח סולת משום דחסה תורה על ממונם של ישראל, ואע"ג דאם תעריך ההפסד שיש בין סולת לחיטים נגד כל ישראל שהם שותפים בכל הקרבנות לא יגיע לכל אחד מישראל כדי הפ"מ, ואפ"ה הותר משום הפ"מ, וא"כ ש"מ בעלמא בדבר שהוא של שותפין, כל שבאיכות הדבר יש בו הפ"מ, אף דלגבי כל חד לא הוי הפ"מ, י"ל דחשיב הפ"מ, עכ"ד. ואחר הס"ר דבריו תמוהין, מה ענין זה לזה, הלא התם דמי לחם הפנים באין מן הלשכה דהיא גזא דהקדש, והריוח וההפסד מגיע להקדש שהוא חד, והן אמת שהדמים שבלשכה יוצאין ובאים מנדבתם של ישראל, אך אחר שהתנדבו נעשו הדמים של ההקדש, ואם יביאו חטין ולא סולת אין זה נוגע לכיסן של ישראל, אלא נוגע לכיס ההקדש, משא"כ דין הפ"מ הוא נוגע לכל חד וחד מן השותפין עצמן, שכל אחד מפסיד הוא בעצמו, כי זה הדבר הדנין עליו עתה הוא ממון של כל או"א מהשותפין. ועוד תמיה לי בדבריו, מה ענין שמטה להר סיני, ולא קרב זה אל זה כלל, דהתם רחמנא הטיל חובת מצוה על ישראל בתמידין ומוספין ולחם הפנים ושאר קרבנות ציבור, והם מצוה אחת על כל ישראל, אע"פ שדמי המצוה לא יגיעו לרבע פרוטה לגבי כל חד וחד מישראל, דאם תחלק דמי התמיד או לחם הפנים ושאר קרבנות לגבי כל חד מישראל, אינו נחשב לחלקו אפילו חלק אחד ממאה מן הפרוטה, דאין זה ממון בפ"ע כלל, דכך היתה הגזרה מעיקרא בתמיד אחד יוצאין כל ישראל י"ח, ובי"ב ככרות לחם הפנים יוצאין כל ישראל י"ח, וכן בשאר קרבנות, ואם ירצו להביא שני תמידין או כ"ד ככרות אין רשאין, והוא יתברך אשר הטיל המצות האלה של הקרבנות על כללות ישראל, גזר שיביאו חטים לצורך לחם הפנים ולא סולת, נמצא עיקר המצוה כך נתנה ובכך נגזרה, ומי שאמר שיביאו לחם הפנים אמר שיביאוהו מן חטים ולא מסולת, ואע"פ שנאמר חס על ממונם ולא גזר שיביאו מסולת יהיה מטעם שיהיה, הנה הוא יתברך גזר המצוה בזה האופן, ומה שייך דבר זה לענין דין הפ"מ, שהוא ענין הוראת ב"ד והשערתם וחששתם בדיני איסור והיתר דחשו ואסרו, ובהפ"מ לא חשו, דיש צד סברא לומר לא הקילו בהפ"מ אלא בהיכא דאיכא הפ"מ לכל חד וחד, ומה דמיון יש להשערת שכלם של חכמים עם דבר הגזור מאתו יתברך, שאמר להביא חטים, ולא החמיר עליהם להביא סולת, וזה פשוט:

צ״בעוד ראיתי להרב הנז' שם, שהביא מספר דרכי הוראה שאינו מצוי אצלינו, שכתב ראיה ברורה להקל בזה, ממתניתין דפ"ק דשביעית משנה ה', דתנן שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילם, נמצא מה שהותר מפני הפסד אין לחלק בו בין אם אותו דבר הוא של אדם אחד, או של שותפים, דאף בכה"ג חשיב הפסד, אף דאין לכל אחד שיעור הפסד הראוי להתיר בשבילו בלבד. והוסיף עוד להוכיח ממ"ש בר"ה דף כ"ז, וביומא דף ט"ל ומ"ד, התורה חסה על ממונם של ישראל, אף שהוא ממון שכל ישראל שותפים בו והוא הפסד מועט לכל או"א, ורק בהשתתפות הוי הפסד מרובה, עכ"ד. וגם דברים אלו הם תמוהים, ולא קרב זה אל זה, דהתם גבי שביעית עשו חכמים תקנה לחרוש בית סאה בשדה האילן, ותנן התם איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, וכנז' במשנה ב', נמצא התקנה לחרוש בית סאה תיקנו אותה בשביל שדה האילן, שהיא שדה שיש בה ג' אילנות, דכל היכא דאיכא ג' אילנות חשיבה זו שדה האילן, שתקנו לה החרישה, וכדי שלא תטעה לחשוב דלא מיקרי שדה האילן אלא רק יהיו השלשה אילנות של אדם אחד, אבל אם הם של שלשה בני אדם אינן מצטרפות אלו לשלשה בבת אחת, כדי שעל ידם תהיה נקראת אותה השדה שדה האילן שהתירו לחרוש בה בית סאה, לכך שנה לנו במשנה ה' שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, וענין הצטרפות אינו ר"ל שיצטרפו להיות נחשבים שלשתן חלק של אדם אחד, דבאמת אין אנחנו צריכין לזה, אם נאמר שהם חלק אחד, ואם נאמר שהם שלשה חלקים, הכל שוה, אלא ענין מצטרפים דקאמר התנא היינו ר"ל מצטרפין להיות נחשבת השדה על ידם שדה האילן, דעבידו לה רבנן תקנה זו של חרישה דבית סאה, שלא תאמר כיון דהם כל אילן לאדם אחד אין שדה זו נקרא שדה האילן, שהיא של שלשה אילנות, אלא חשיבה שדה זו של אילן אחד, דהדין הוא לחרוש סביב האילן כמלא אורה וסלו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה וז"ל, לפי שהם שלשה אנשים היינו חושבין שלא יצטרפו, וכל אחד מהם יחרוש סביבות אילנו כמלא אורה וסלו חוצה לו, ובא ללמדנו שיצטרפו, ע"כ. והשתא מאי הוכחה מייתי הרב מדין הנז' לדין הפ"מ, למימר ממון השותפים חשיב חלק אחד, דאין זה ענין האמור גבי שביעית, דהתם לא עבדי רבנן התקנה של חרישה בשביל בעל האילנות, כדי שנצטרך לצרף החלקים, אלא הצירוף כדי לחשוב אותה שדה בעלת שלש אילנות, שבזה נחשבת שדה האילן דעבדו לה רבנן תקנה, והראיה דאיתא בתוספתא שם בפרק ראשון הלכה ב', וז"ל שלשה אילנות של שלשה בני אדם והשדה של אחר, אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו ה"ז מותר, ופירש מ"ב וז"ל חורש מפני צורך שדהו ולא בשביל האילנות שהרי אינם שלו, מ"מ מותר ע"כ. וכ"כ חסדי דוד וז"ל, קמ"ל דאפילו שדה של אחר והוא החורש, דנמצא אינו מכווין אלא לקרקעו ולא לצורך האילנות, עכ"ז הואיל ומחזי שהוא לצורך האילנות שרי, וכן הוא בירושלמי, עכ"ל. נמצא אין ענין זה נוגע אצל הבעלים כלל, וענין הצירוף דנקיט במשנה הוא כדי לחשוב אותה שדה לשדה האילן שיש בה שלשה אילנות, ולא תימא שאלה השלשה יש להם דין אילן אחד, כיון שהם כל אילן לאדם אחד, וכאמור:

צ״גמה שהביא עוד הוכחה מן ר"ה דף כ"ז, גבי שופרות דתעניות אשר בבהמ"ק דהיו מצופים כסף, משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכן ביומא דף ט"ל גבי קלפי דעבדי ליה מעץ ולא מכסף וזהב, וגם בדף מ"ד גבי מחתה משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל גם זו לאו שמא מתיא, וכאשר כתבתי לעיל, דבאמת אלו באין מגזא דהקדש דהוא חד, ומה דקרי לזה ממונם של ישראל מפני כי הדמים של ההקדש עיקרים הם מנדבתם של ישראל, ואם יהיה הרוחה או הפסד בעבור דברים אלו הכל נוגע להקדש, שכבר הביאו ישראל הדמים ללשכה, ונעשו כל הדמים כיס אחד של ההקדש:

צ״דאיך שיהיה, העולה מכל האמור בנידון השאלה דהפ"מ, ובנידון הגאון ברכי יוסף ז"ל בדין אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה, כיון דאנו דנין עתה בענין הממון, הנה ממון השותפים שהוא מעורב יחד לפנינו, צריכין אנו לדון אותו לחלק אחד, ולא פלגינן ליה כפי חלוקות הבעלים. וזה ברור. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

צ״השאלה. אשה בישלה עצם שיש בו מוח שלא נמלח, עם תבשיל של בשר שנמלח, ואכלו התבשיל ולא הרגישו, והביאה העצם לבהמ"ד לשאול בשביל הכלים הקדרה והכף, ואומרת שהיא אינה יודעת כמות התבשיל, ורק הריקה התבשיל כולו בשני כלים, והביאה הכלים לפני חכמי המדרש, ואמרה להם עד מקום זה היה מגיע התבשיל בתוך שני כלים אלו, וחכמי המדרש הביאו מים, והניחו בכלים ההם עד מקום שהראתה להם האשה כשהיה התבשיל שם, ושיערו שבזה ודאי היה בתבשיל ששים כנגד המוח. ברם נסתפקו, איך נסמוך על דברי האשה שאומרת עד מקום זה היה מגיע התבשיל בתוך הכלי, והלא קי"ל כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה, כמ"ש מר"ן ז"ל ביו"ד סי' א' סעיף ג', ובסי' י"ח ס"ד גבי מסוכסכת, ועיין ש"ך סי' י"ח ס"ק ט"ו, ולהט"ז ז"ל סי' וא"ו ס"ק ג' גבי בהמה, וא"כ הכא איך נאמין לאחד שאומר עד כאן היה התבשיל, והלא הוא לא היה יודע עדיין מהאיסור, ולא יהיב דעתיה בטוב דעביד ולאו אדעתיה. ועיין בש"ע סי' צ"ד סעיף א' וסעיף ז', וקשיא לן מאי שנא מהך דסי' י"ח סעיף ד' ובש"ך ס"ק ט"ו. ועיין פתחי תשובה בסי' צ"ד שעמד בחקירה זו, והביא דברי הנו"ב מה"ת סי' ט"ז, ודברי הגאון פרי מגדים ז"ל ע"ש:

צ״ותשובה. זה הכלל דכל מלתא דלא רמיא וכו' מקורו בגמרא דשבועות דף ל"ד, דא"ל רבא לר"ן כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה, והלכה כרבא כנז' בש"ע ח"מ סי' מ"ט, ועיין מ"ש הגאון פרישה והסמ"ע שם ס"ק כ"ט בביאור הכלל הזה, והגרסה שלו בגמרה ע"ש, והשתא נמצא מקור דברי הש"ע בסי' א' וסי' י"ח הנז', ודברי הש"ך והט"ז הנז' הוא מן הגמרא דשבועות הנז':

צ״זוראיתי למרן ז"ל בסי' צ"ב סעיף ב', שכתב בד"א כשלא ניער הקדרה בתחלה כשנפל החלב אלא לבסוף ולא כיסה, אבל אם ניער מתחלה וע"ס הכל מצטרף לבטל טעם החלב, וכתב רמ"א וכן אם ניער בתחלה או כיסה מיד, אע"ג דלא ניער ולא כיסה לבסוף כל הקדרה מצטרף, והוא שניער וכיסה מיד כשנפל שם האיסור ע"ש, ובזה י"ל מאחר דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד ולאו אדעתיה, איך נאמין לו עתה שיאמר דניער או כסה בתחלה מיד כשנפל האיסור, והלא באותו זמן עדיין לא הרגיש בזה, דעדיין לא היה יודע שיש צורך או איזה נפקותא דדינא בניעור וכסוי, ולכן דאומר עתה שניער וכיסה מיד בתחלה כך נדמה לו בטעות ולא הוה הכי. ובהשקפה הראשונה אמרתי דיש לחלק בין אומר ברי !א לי שעשיתי, לבין אומר ברי לי שלא עשיתי, והך דינא דשוחט הוא אומר ברי לי שלא עשיתי, ולכך לא סמכינן, אבל באומר ברי לי שעשיתי סמכינן, מיהו מדברי הסמ"ע סי' ע"ט ס"ק כ"ט נראה, דיש להסס בחילוק זה:

צ״חושוב אמרתי בס"ד, דיש להעיר בענין זה ממ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ג סעיף ד' אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה, אינו אוסר אלא כדי נטילה וכו'. ועל זה י"ל איך נסמוך על דבריו שאומר שלא כיסה, דדילמא כיסה ולאו אדעתיה, לפי הכלל הזה דכל מילתא דלא רמיא וכו'. ודוחק לומר דמרן ז"ל איירי בכגון שלא היה אצלו לא כף לערות בו, ולא כיסוי לכסות בו. ונ"ל בס"ד לומר דאיירי דתכף כשנפל האיסור הרגיש בו שהוא אסור ורץ אצל המורה, ולכן נסמוך על דבריו שאומר ברי לי שלא כסיתי. תדע דהרי מצינו בש"ע סי' ג', שפסק מרן ז"ל שחיטת חולין אין צריכה כונה, אפילו מתעסק בעלמא לחתוך, או שזרק סכין לנעצה בכותל, ושחטה כהלכתה כשרה. וקשה כיון דהוה מתעסק לחתוך איך נסמוך דעביד שחיטה כהלכתה, ודילמא הוה בה שהיה או דרסה, ואם יאמר ברי לי שלא היה כך איך נסמוך על דבריו, והא אמרינן כל מלתא דלא רמיא וכו', אלא ודאי מוכרח לומר כי הוא תכף אחר ששחטה הרגיש והתבונן שהיתה שחיטה כהלכתה, וכיון דנתבונן בזה תכף, לא אמרינן דילמא עביד פיסול בשהיה או דרסה ולאו אדעתיה, ודבר זה הוא מסתבר. ומ"ש מלתא דלא רמיא וכו' היינו בנזכר אחר שעבר זמן מה, ולאו כה"ג שהוא תכף ומיד:

צ״טוראיתי בס"ד למרן ז"ל בסי' צ"ה ס"ק ג', שכתב קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיס"ב אפילו שניהם בני יומן מותר, והוא שאומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, ואם היה שומן דבוק בהם צריך שיהיה במים ששים כנגד ממשות שומן אשר על פי הקערה. וכתב הש"ך ז"ל סק"א דמסתמא אמרינן שומן דבוק בהם, ומחזקינן בהו שומן, משום דהשתא הוא דמדיחן ע"ש, ועל זה י"ל אמאי מהימן כשאומר ברי שלא היה שומן דבוק דדילמא הוה לאו אדעתיה. ונ"ל בס"ד ליישב זה ע"פ מ"ש הגאון חק יעקב ז"ל בסי' תמ"ז ס"ק ל"א וז"ל, כתב הב"י דאם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים, וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי, ובתשובת צמח צדק סי' ס"ד כתב דאם בשעת התכת השומן מכוין לשום דבר, ומכוון עצמו להתיכו בכלי חדש או אינו ב"י דוקא, אז אף שלא התיכו לשם פסח מהני, וכן נ"ל אף דבסי' ס"ה שם מפקפק על זה וכו' ע"ש. וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"ג סי' קל"א ששאל ממנו רב אחד, במה שבא לפניו שתחבו כף של בשר אב"י ברוטב, אבל לא תחבו רק מקצתו ברוטב לשאוב הזוהמא, ואח"כ ניערו בו מאכל עם חלב רותח, ולא היה בו רק א' קוואר"ט וכו', והתירו שכנגד זה הנתחב יש ששים, ואחד חכם ערער עליו, מהא דאמרינן מלתא דלא רמיא עליה דאיניש, ואיך סמך על השואל באומרו שלא נתחב כולו, דיש לחוש שמא תחב כל הכף וליכא ששים. והרב הזה השיב כיון דעשה כדי לשאוב הזוהמא, אין דרך לתחוב כל הכף, כדי שלא יקלוט השומן שע"פ הקדרה והתבשיל, ובכהאי גוונא כל שעושה בכונה עכ"פ לצורך דבר אחר, כדי שלא יקלוט השומן, אף שלא נתכוון לצורך איסור והיתר חשיב מילתא דרמיא, ומדקדק בזה, וכמ"ש הרב השואל בצמח צדק סי' ס"ד, ואף דהצ"ץ חולק על זה, כבר הסכים בחק יעקב סי' קט"ז ס"ק ל"א, כדעת הרב השואל שם. וכן נראה משו"ת מהרימ"ט ח"ב באה"ע סי' ל"ג, דכי אמרינן דהיכא דראה הטביעה אמר בדדמי היינו היכא דלא אכפת ליה כלום, דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, אבל הכא מלתא דרמיא עליה הוא, לחזר עליו לחמדת הממון אשר שם בחגורתו אשר במתניו, וטרח טובא לבקשו ולהכירו, ומסתמא ידע היטב שמת ע"ש, וזה כסברת הרב השואל בצ"ץ וכו'. וכתב לו הגאון מהרי"ש דיפה כיון מעלתו בזה, וכבר הארכתי גם אני בתשובה אחת בדברי הצ"ץ וכו', עכ"ד יע"ש. ולפ"ז גם בענין זה דסי' צ"ה סעיף ג', בקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, אם אמר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם סמכינן על דבריו, אע"ג דבשעת הדחה עדיין לא הרגיש באיסור, יען דמסתמא כשבא להדיח נותן עיניו ובודק יפה, אם ימצא שם שומן דבוק כדי לנקותו יפה ע"י שפשוף יותר, דאין זה כמו לכלוך בלבד שיתקנח ויוסר משם ע"י הדחה קלה בחמין, כי שומן דבוק צריך לו שפשוף יותר עד שינקהו לגמרי, ולכן כיון דמסתמא נמצא שומן דבוק בכלים, וכמ"ש הש"ך, לכך ודאי זה פקח עיניו לראות אם יש שומן דבוק, וכיון שנתכוון לבדוק ולראות כדי לנקות, אע"פ שלא נתכוון לראות בשביל איסור והיתר, חשיב זו מלתא דרמיא עליה, וסמכינן על דבריו, אע"ג דענין זה הוא איסור תורה, ועל כן אין להוכיח מדין הנז', לנדון השאלה:

ק׳וגם עוד אין להוכיח כלום ממ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ד סעיף א', בתוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא, דמשערין בכל מה שנתחב ממנו בקדרה ע"ש, ולכאורה יש להעיר, איך נדע מה שנתחב ממנו בקדרה, אם הוא לפי דברי השואל שאומר ברי לי עד כאן נתחב, איך נסמוך על דבריו לפי הכלל דמלתא דלא רמיא וכו', דהא מעיקרא לא ידע באיסורא ולאו אדעתיה. הנה זה אינו, חדא דכבר הרב פרי מגדים בא"ח בהגהות או"ה פתר לה, כגון שניכר רושם הלכלוך של התבשיל בכף דידעינן עד כאן נתחב, ע"ש. ועוד אני אומר דאפשר לומר תכף כשתחב תחיבה ראשונה בעוד הכף בידו, נרגש באיסור והוציאו מיד ובא לשאול עליו, וידוע דבסעיף זה מיירי שתחבו פעם אחת, ומרן ז"ל לא הוצרך לפרש הדבר דאיירי כגון שנרגש תכף ומיד, יען דמרן ז"ל לא בא כאן ללמדנו דין זה, איך יתברר אצלינו דבר זה דעד כאן נתחב, אלא הוא נחת ללמדנו לענין חם מקצתו דלא אמרינן חם כולו, ולכן אין לשער אלא כנגד מה שנתחב:

100

ק״אוממ"ש מרן ז"ל שם בסי' צ"ד סעיף ז', בשר רותח שחתכו בסכין חולבת דצריך ששים כנגד מקום החתך בלבד, אין להעיר כלום לומר איך נדע מקום שחתך אם לא על פי השואל שאומר ברי לי, דזה אינו, חדא גם בזה נימא כמ"ש לעיל שהוא חתך חיתוך אחד ותכף הרגיש באיסור, וכיון דחתך באותו הרגע שהרגיש באיסור לא חיישינן דאמר בדדמי ושכח מה שעשה, כיון דבזה הרגע עשה החיתוך ולא חשו במלתא דלא רמיא וכו', אלא באומר הדברים אח"ז, וכמ"ש לעיל:

101

ק״בועוד ראיתי להגאון מהרד"ף ז"ל במזמור לדוד, שכתב על דין זה דסעיף ז', דדברי מרן ז"ל איירי כגון דאמר ברי לי שלא חתכתי אלא בצד זה, משום איזה טעם הכרחי, כגון שהיה מקום בסכין שיש בו איזה לכלוך או חלודה, דבודאי לא חתך במקום ההוא, אי נמי דחתך בסכין ארוך ביותר כסיף וכיוצא, דא"א לומר דחתך בכוליה ולאו אדעתיה, דבהני גווני לא שייך למטען משום מלתא דלא רמיא עליה ע"ש, ולפ"ז אין להוכיח כלום מדין זה לנידון השאלה:

102

ק״גוהנה רש"ל ביש"ש בחולין סי' מ"ב הביא דין הסכין הנז', וכתב דראוי להחמיר לשער כנגד כולו, ולא נסמוך על דבריו לומר עד כאן הוא מקום שחתך בו. ועשה חילוק בין דין הסכין דסעיף ז' לבין דין הכף דסעיף א' יע"ש, והש"ך הזכירו בס"ק כ"ח, וגם הב"ח והט"ז הביא דבריו, ומסברת רש"ל ז"ל שהסביר להקל בדין הכף אין ללמוד להקל בשאלה דידן, חדא דדין הכף שדבר בו רש"ל להתיר באומר ברי לי הוא מידי דרבנן בודאי, כמ"ש הגאון שפ"ד בשם הגאון פר"ת בסי' צ"ד ס"ק כ"ח, דכאן הוא ספק דרבנן בב"ח בלא רוטב, דלא הוי דרך בישול ולח עדיף מטיגון ע"ש. ולפ"ז אין ללמוד מזה לדין שהוא איסור תורה, כנידון השאלה שהוא איסור תורה, כיון דרש"ל לא דבר כן אלא באיסור תורה, ואפשר דבאיסור תורה ס"ל לרש"ל אע"ג דהוא בכה"ג דכף, יש להחמיר שלא לסמוך במילתא דלא רמיא וכו' וזה פשוט וברור. ועוד מעיקרא החלוק שעשה רש"ל להקל בכף אין לו הוכחה ובירור, אלא טעמא טעים מסברא דנפשיה, ומסתמות הפוסקים ראשונים ואחרונים לא משמע כן, והפוסקים שהביאו דברי רש"ל הביאו דבריו בחומרא שעשה בסכין, אך הסברא שעשה להקל בכף לא אזלי בתרה ולא הזכירוה, וכאשר תמצא בט"ז ופר"ח, ורק הב"ח העתיק לשונו כולו, ומאן ימר דסמך על סברתו להקל בדין הכף לענין בעלמא, א"כ לא יעלה מזור לנידון השאלה, ודכוותה מסברת רש"ל, מתרי טעמי אשר כתבנו:

103

ק״דוגם מדברי הגאון נו"ב מה"ת סי' ט"ז, שהביאו פתחי תשובה, שיצא לחלק בדבר חדש לא יעלה מזור, דגם הוא לא אמר חילוק זה לקבוע עליו הלכה, ורק עשאו לסניף. ועיין בתשובת הגאון מהרי"ש ז"ל הנז"ל שזכרתי לעיל, שכתב וז"ל, מ"ש מעלתו לסמוך על הנו"ב סי' ט"ז חלק יו"ד מהדו"ב, אינו נח לי, דהחילוק אינו ברור עכ"ל. ובאמת גם הוא לא עשה חילוק זה לבנות עליו הלכה:

104

ק״הואשא עיני ואראה בס"ד, מ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ"ח, נדה שטבלה בלי כונה, כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר ה"ז מותרת לבעלה, ומקור דברים אלו הם גמרא ערוכה, וקשיא לי בזה הן אמת דמשום כונה לית לן בה, הא עכ"פ איכא למיחש שמא לא נתנה לבה היטב על הטבילה כהלכתה, כענין שחייה וזקיפת גופה והרחקת ירכותיה, דפסק בש"ע סי' קצ"ח סעיף ל"ה דיש מי שאומר לא עלתה לה טבילה, וכן אם קפצה פיה יותר מדאי דפסק שם לא עלתה לה טבילה, וכן אם צף משער ראשה, ואע"ג דאומרת ברי לי וכו' אין לסמוך מכח הכלל הנז' דכל מלתא דלא רמיא וכו', ובשלמא על חשש חציצה י"ל דאיירי כגון שחפפה ובדקה עצמה ותכף נפלה במים, ואם נאמר כגון שהיתה חברתה עומדת ורואה, תינח על שערות רואה, אך קפיצת פיה יותר מדאי והרחקת ירכותיה איך תראה, כיון דהיא בתוך המים, ואפילו על שערות לא נסמוך על עדות חברתה בהיכא דנפלה לתוך המים, יען כיון דרואה אותה נופלת יודעת דאין זו טבילה, כדי שתראה אם צף שערה או לאו, דגם על דברי חברתה אמרינן הכלל הזה, דכל מלתא דלא רמיא וכו':

105

ק״ווהנה אמרתי דיש לחלק בס"ד בין אותם דינים דסי' א' וסי' י"ח, לבין דין דסי' צ"ה סעיף ג', גבי קערות שהודחו ביורה חולבת וכו', דהתם אין חוששין אלא רק על דבר אחד דשמא היה דבוק בהם שומן, והוא אומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, סמכינן עליה משום דחדא מילתא היא, משא"כ בדין השוחט דאינו יודע יש שם חששות הרבה הפוסלים בשחיטה שהייה ודרסה ושאר דברים, וגם בדרסה ושהייה עצמן יש כמה אופנים של פסולים, והוא צריך לומר ברי לי בכולן, ולכן לא סמכינן בדברים הרבה בהיכא דהוא מילתא דלא רמיא וכו'. ואע"ג דמקור האי מילתא הוא בשבועות דף ל"ד דאמרה רבא גם על דבר אחד, שזה טוען מניתי לך מנה בצד עמוד זה, והשיב לא עברתי בצד עמיד זה מעולם, יש לומר לענין ממון דלא אזלינן ביה בתר רובא יש לומר כלל זה דכל מלתא וכו' אפילו בדבר אחד, ולא נחזיקו לזה לכפרן להוציא ממנו ממון, בשא"כ במילי דאיסורא בעבור דבר אחד סמכינן ולא אמרינן כל מלתא וכו', אך בעבור שנים ושלש חששות אמרינן כלל זה, ולא סמכינן על דבריו של זה. מיהו חילוק זה לא יועיל לנו לתרץ הך דסי' קצ"ח גבי נדה שנפלה דאיכא כמה חששות של שער ושל קפיצת פיה והרחקת ירכותיה ועוד ועוד, דעל כולם צריכה לומר ברי לי דלא הוה הכי:

106

ק״זואמרתי בס"ד לחלק ולומר, דלא אתמר האי כללא דכל מלתא במילי דאיסורא אלא בהיכא דאיכא ריעותא לפניך, אבל היכא דליכא רעותא לפניך אמרינן כיון דהוא ענין איסור חושש האדם בשביל חומר האיסור, ודייק מילתא באומרו ברי לי דהוה כך ולא הוה כך, ולא חיישינן שטועה בדמיונו, ושניא מילתא דאיסורא ממילי דממונא, ורק אי איכא ריעותא לפניך באותו דבר, לא נבא להתיר ע"פ דבריו שאומר ברי לי במילתא דלא הוה רמיא עליה, ולכן גבי נדה דעתה ליכא רעותא לפניך מכל אותם חששות, אם אומרת ברי לי סמכינן עלה, וכן בדין הכלים של בשר שהדיחן ביורה חולבת דסי' צ"ה, דאין עתה רואין שומן בהם ואין רעותא לפניך, סמכינן עליו שאומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, אבל הך דסי' א' גבי שוחט איכא רעותא לפניך, דהשתא אחר ששחט חזינן ליה דאינו יודע, וכיון דאינו יודע ודאי קלקל בשחיטה, ולכן אפילו אם עתה למד ואומר ברי לי שלא קלקלתי, לא סמכינן על דבריו, דחשיב כשוחט גוי ששחט ואא"כ נתגייר ולמד, דאין מועיל לומר ברי לי על מה ששחט בהיותו גוי. ועיין נו"ב מה"ת סי' ט"ז, בסברה שעשה לחלק בהך דשוחט שאינו יודע, וקרובים דברי לדבריו. וכן בדין מסוכסכת דסי' י"ח איכא רעותא, דהיא מסוכסכת עתה לפניך, ולהכי לא סמכינן עליה דאומר ברי לי. וכן נמי אתי שפיר לפי חילוק זה הך דסי' וא"ו סעיף א' בהג"ה, באומר ברי לי שלא שחטתי במקום הפגימה, דכתבו הב"ח וט"ז ופר"ח וכנה"ג ושאר אחרונים, שאם סבור תחלה שאין שם פגימה, ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו פסולה, מטעם דכל מילתא דלא רמיא וכו' ע"ש, והיינו הכא נמי הא איכא ריעותא לפניך, דהסכין היא בפגומה:

107

ק״חוהא דכתב מרן ז"ל בסי' כ"ג סעיף ב', דאפילו אומר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור אין סומכין עליו, התם הטעם מפורש דמאחר דחזינן שיצא הדם, אמרינן א"א שהיה ברור לו שלא נגע בושט, ואפילו שהיה מתכוין לכך ונזהר ונשמר, עכ"ז כיון דיצא הדם אתרע רעותא גדולה בכך, ועיין באחרונים:

108

ק״טועתה נשאר לנו ליישב הך דסי' צ"ד סעיף ז', בחתך בשר רותח בסכין חולבת, וכן תחיבת הכף דסעיף א' בסימן הנז' דבהני נמי איכא רעותא לפניך, דהכף והסכין הם של חלב בודאי, והוא חתך ותחב בודאי. ועל מרן ז"ל אין אנחנו צריכין לישב כל זה, דכבר כתבתי לעיל דאיירי בהרגיש באיסור תכף, אך אני צריך לישב זה לשאר פוסקים:

109

ק״יובהשקפה הראשנה אמרתי דין הכף שאני, משום דיש היכר בגוף הכף ברושם לכלוך התבשיל עד היכן נתחב, וכמ"ש הגאון פרי מגדים בפתיחה לא"ח אות י"ג, והביא דבריו פתחי תשובה בסי' צ"ד ע"ש, ובהך דסעיף ז' בחתך בסכין חולבת התם הוא דרבנן, וכמ"ש הגאון שפ"ד ס"ק כ"ח יע"ש, אך האי חילוקא דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן, לא פסיקא ליה להגאון שפ"ד, דחזר וכתב דגם בדרבנן י"ל הכי, ואי"ה לקמן נדבר בזה:

110

קי״אונראה לי בס"ד ליישב המקומות דסי' צ"ד דסעיף א' וסעיף ז' הנז', על פי מ"ש בגמרא דנדה דף ב' ע"ב, התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא, ופירש רש"י ז"ל תרתי לריעותא העמד טמא על חזקת טומאה, ובחזקת טהרה דמקוה איכא רעותא דהרי חסר לפניך, אבל באשה בדידה הוא דאיכא רעותא, שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך, ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה, הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא, דכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרתם הם, עכ"ל. ולפ"ז י"ל דסכין פגומה ומסוכסכת איכא תרתי לריעותא, דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ועוד הסכין פגומה לפניך, משא"כ בהך דסי' צ"ד גבי כף וסכין חולבת, הבשר הוא בחזקת כשרות ולא חיישינן להאי כללא דכל מלתא דלא רמייא וכו', אלא רק בהיכא דאיכא תרתי לריעותא:

111

קי״בואוסיף בס"ד לדבר עוד בענין זה דכל מלתא דלא רמיא וכו', דמצינו בגמרא דכתובות דף כ"ח, דתנן הקטן נאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו במילתא דרבנן, ואתמר בברייתא ת"ר נאמן התינוק לומר וכו' וכולן אפילו היה נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין וכו', ריב"ב אומר נאמנים. ואמרינן בגמרא במאי קמפלגי, ת"ק סבר כיון דנכרי הוא לא הוה דייק, וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאתגיורי, מידק הוה דייק. והגאון הסמ"ע ז"ל בח"מ סי' ל"ה ס"ק י"ט, כתב הטעם דגוי אינו נאמן מפני שבהיותו גוי לא הוה רמיא עליה, וכל מלתא דלא רמיה עליה אמר ולאו אדעתיה וכו'. ולכאורה נראה ללמוד מזה, דגם בדרבנן אמרינן האי כללא דכל מלתא דלא רמיא וכו', משום דהאי במלי דרבנן איירי. אך באמת אין הוכחה מזה, משום דגוי שנתגייר גרע טפי, דראיתי להרב קול אליהו ז"ל בתשובה סי' כ"ז, שכתב בקטנים משום דעתידין לבא לכלל גדלות בלי שום ספק, לפיכך אמרינן יהבי דעתייהו בקטנותה למחזי גופא דעובדא היכי הוה להעיד בגודלן, משא"כ בגוי בעודו בגיותו לא יהיב דעתיה באותו פרק, למען דעת גופא דעובדא להעיד מאחר שהוא גוי, ולא שייך בעדות ישראל, וס"ל לרבנן אע"ג דדעתיה לאגיורי לא יהב דעתיה על עובדא כדי להעיד בה אחר שיתגייר, כי יחשוב מי ימר דמסתייעא מלתא ויתגייר, ולא דמי לקטן שעתיד לבא לידי גדלות בודאי בלי ספק. ואפשר דגם הסמ"ע ז"ל כך כונתו לומר, אלא שקיצר ולא הרחיב הדברים. ולפ"ז אין ללמוד מענין זה דאמרו גבי גוי לענין בעלמא, שגם במילי דרבנן אמרינן האי כללא, די"ל גוי שאני דגרע טפי בדבר זה דלא רמיא עליה:

112

קי״גוראיתי להגאון שער משפט בח"מ סי' ל"ה ס"ק ג', שהקשה מעדים זוממים איך מהימני לפסול עדים הראשונים לומר עמנו הייתם, והלא אינו מלתא דסהדותא כלל, ולמה להו לעדים למרמי אנפשייהו למדכר דבר זה כלל, יע"ש. ואין זו קושיא, דבהדיא אתמר בגמרא עדים זוממין חידוש הוא דחדשה תורה, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ועוד יש בהם עוד דינים שהם חידוש. וא"כ אין מקום לשאלה זו איך מהימני לפסול העדים דמקשי הרב ז"ל:

113

קי״דעוד נזכרתי דבר אחד בענין זה דכל מלתא וכו', מ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' ק"ץ סעיף נ"ב, כיון שכל אחת מכרת את מקומה, אותה שתאמר ברי לי שלא באתו למקום שנמצא הדם טהורה. והגאון הט"ז ס"ק ט' הקשה על אמירה זו של ברי לי וכו', עמ"ש בח"מ סי' ע"ט סעיף י"א א"ל מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני וכו', ותירץ לחלק בין זמן קצר ודבר שאינו רגיל קצת, ובין זמן ארוך, ע"ש. וי"ל על הט"ז, דהו"ל להקשות ממילי דאיסורא, מהך דיו"ד סי' א' וסי' י"ח הנז"ל, והך דח"מ סי' ע"ט הוא ממונא וגבי ממונא שאני דאנו אומרים כן לגבי המוחזק להחזיק בשלו, ויש לישב בדוחק, דהביא הך דח"מ סי' ע"ט, משום כי מקור הכלל הזה הוא נאמר באותו הדין דסי' ע"ט, וכנז' בגמרא דשבועות שהבאתי לעיל, ומשם לקחו זה הטעם במילי דאיסורא, כדין השוחט, וכדין המסוכסכת, וכיוצא:

114

קי״הברם לפי חילוק הט"ז דבעי תרתי, זמן קצר ואינו רגיל, קשא מהא דסי' צ"ה סעיף ג', גבי שומן דבוק דהבאתי לעיל, דהתם אע"פ שנפרש דאיירי בזמן קצר, מ"מ שם רגיל להיות שומן דבוק, וכמ"ש הש"ך ז"ל התם, וכן לפ"ד צריך לומר דין חדש בכל הנך נידונים דסי' צ"ב סעיף ב', ודסי' ק'ה ס"ד, ודסי' קצ"ח סעיף מ"ח, דבכולהו לא נסמוך על האומר ברי, אלא רק אם בא לשאל בזמן מועט אחר המעשה. ועוד, שם כל החששות הם רגילי, ואם לא תחשבם רגילי תודה לי דלא לחשבם לא רגילי. ובנקודת הכסף השיג על הט"ז, ותירץ קושייתו, וכן הגאון כו"ף ג"כ תירץ קושית הט"ז, וכולם ישוב שלהם לא יתיישב בו אלא רק הקושיא שהקשה מסי' ע"ט בח"מ, אך על הנך דיו"ד סי' א' גבי שוחט ודין המסוכסכת דסי' י"ח, אין עולה ישובם. וי"ל דאם יש לחלק בהאי כללא דמילתא דלא רמיא, בין מילי דאורייתא למילי דרבנן, אמאי לא יישבו הך דנדה שאני דכתמים דרבנן הם, וכעת צ"ע. ועיין להגאון חכם צבי סי' ס"ה, ועבודת הגרשוני סי' ע"ט, שציין עליהם הגאון סדרי טהרה סי' ק"ץ ס"ק צ"ב, ויש לפלפל בדבריהם, ובשביל האריכות לא הבאתי דבריהם פה, ורק זאת אגיד, דהך דינא דשמן מהותך דהותך לפני הפסח הנז' בש"ע א"ח סי' תמ"ז, שהביא הגאון חכם צבי לענין שלו, אין ממנו סתירה לכל מה שהבאתי, דהתם משום חומרא דחמץ הוא, ועיין מג"א ושאר אחרונים שם:

115

קי״ואמור מעתה, נידון השאלה אין לפשטו מהך דסי' צ"ד סעיף א' וסעיף ז', דכבר כתבנו דיש להעמיד דברי מרן ז"ל דלא איירי באומר ברי לי מכח זכרונו אח"ז, וגם מדברי רש"ל ודעמיה בדין הכף דסעיף א' הנז' אין ללמוד כלום לנ"ד, דהתם איסור דרבנן, ונידון השאלה הוא איסור תורה, וגם מדין דסי' צ"ה סעיף ג' באומר ברי לי שלא היה שומן דבוק בהם, וכן מדין דסי' ק"ץ סעיף נ"ב באומרת ברי לי שלא באתי במקום שנמצא הדם, וכן מדין דסי' קצ"ח סעיף מ"ח בנדה שנפלה לתוך המים או ירדה להקר, הנה מכל הנך מקומות אין לפשוט השאלה דידן, משום כי בכל תלת מקומות אלו ליכא ריעותא לפניך, אך בנידון השאלה איכא ריעותא, דנפל עצם שלא נמלח בודאי לתוך הקדרה, וכאשר חלקנו לעיל בס"ד. אמנם יש לפשוט נידון השאלה מהך דסי' צ"ב סעיף ב', בניער בתחילה או כיסה מיד כשנפל האיסור, כאשר הבאתי לעיל, דהתם איכא רעותא כמו נידון השאלה דנפל איסור בודאי לתוך הקדרה:

116

קי״זוראיתי להגאון מנחת יעקב ז"ל, בכלל ס"א ס"ק י"ד שהביא תשובת חוט השני, שאם אומר בשעת שאלה שהסכין הוא מקונח בשעת חתיכה אינו נאמן, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. וערער בזה מחתיכת צנון בסכין של איסור, דאין צריך לשער אלא כנגד מקום שחתך, ועל זה חילק שני חילוקים, הא' דלענין אם הוא נקי קרוב יותר לטעות בנקל, והב' דחומרא דחמץ שאני, וסיים דצ"ע לדינא בשאר איסורים, יע"ש:

117

קי״חוהנה לדידן ליכא צ"ע לדינא בשאר איסורים, דיש הוכחה גמורה מדין קערות שהודחו בקדרה חולבת, שכתב מרן ז"ל בסי' צ"ה, שאם אמר בריא לי שלא היה שומן דבוק בהם סמכינן על דבריו, ובת"ח הביא דין זה בכלל נ"ז סעיף יו"ד, וכתב במנחת יעקב שם דכל שהוא בא להדיחם מחזיקינן בהו שומן ע"ש. והשתא דין זה ודין הסכין הנז' הוא מלתא חדא ושוין הם, ובשניהם ליכא רעותא לקמן, ולכך אם אמר ברי לי סמכינן עליה, ודינא דהגאון חוט השני הוא בחמץ, ושאני חמץ דאחמירו ביה, וכמ"ש הוא עצמו.

118

קי״טודע כי מ"ש ת"ח ז"ל בכלל נ"ז סעיף י"ג, אמנם אם בריא שלא נשתמש בכף וכו', אין משם ראיה לענין מלתא דלא רמיא וכו', דהתם י"ל לא איירי בבריא להו מכח זכירה, אלא נתברר להם באופן הכרחי דהכל סהדי ביה, והיינו כגון דידוע להם שלא היה זה הכף בבית התבשיל למטה אצל כלי ראשון, אלא היה למעלה אצלם בבית השלחן שאוכלים שם, או שהם כבר עירו התבשיל שלהם מכלי ראשון לעת ערב, ועד אחר כ"ד שעות לא בישלו בכלי ראשון כלל, ועוד יש כמה אופנים של מציאות להיות הבירור בהם הכרחי, ולא שייך זה למילתא דלא רמיא וכו', שהוא ענין שאומר מכח זכרונו:

119

ק״כובהיותי מתבונן בענין זה דכל מילתא דלא רמיא וכו', האיר ה' את עיני וראיתי בתוספתא דטהרות פרק ט', ה"ד עם הארץ, שקבל עליו להיות נאמן והיו לו טהרות, ואמר ברי לי שלא נטמאו בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים אסורות לו ואסורות לכל אדם, ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכל אדם. רבי עקיבה אומר אם מותרות לו מותרות לכל אדם, ואם אסורות לכל אדם אסורות לו. וכן נכרי שנתגייר והיה לו יין ואמר ברי לי שלא נטמא, בזמן שהוא עשוי ע"ג אחרים אסור לו ואסור לכל אדם, ע"ג עצמו מותר לו ואסור לכל אדם. רבי עקיבה אומר אם מותר לו מותר לכל אדם, ואם אסור לכל אדם אסור לו. ועיין הגהות ר"א ז"ל דכן הגרסה הנכונה, ופירש המפרש שקבל עליו להיות נאמן, כמבואר בפ"ב דדמאי, והיו לו טהרות מקודם שקבל ועשיות ע"ג אחרים שהם עמי הארץ, ורק הוא מעיד, ואם אסורות לכל אדם ל"ג בדברי ת"ק, ורק בדברי רבי עקיבה כנוסח הר"ש והגר"א ע"כ. ותוספתא זו הביאה הר"ש בפ"ח דטהרות, והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' משכב ומושב פסק עם הארץ שקבל עליו דברי חברות, והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ, ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהם אחרים הרי הם אסורות, ואם הוא בעצמו נתעסק בהם הרי הם מותרות לו ואסורות לכל אדם ע"כ:

120

קכ״אוהנה מצוה עלינו לבאר בס"ד הלכה זו דתוספתא מלתא בטעמא, והוא דודאי הטעם דמותרות לו ואסורות לכל אדם, משום דנאמן אדם על עצמו אפילו בהיכא דעדים מכחישים אותו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה י"א, ועיין הרמב"ם הלכות שגגות פי"א ה"ח, ועיין להרב חק"ל יו"ד ח"א סי' ד' מה שהאריך והרחיב בענין זה דאדם נאמן ע"י עצמו, ובביאור דברי הרמב"ם ז"ל הנז' ומה שהביא כמה סברות הפוסקים בענין זה, ע"ש, וכל זה באיכא עדים מכחישים, וכ"ש בדליכא עדים מכחישים דודאי נאמן ע"פ עצמו, אך לגבי אחרים צריך עדות, ואין דבריו אלו מועילים להיות בתורת עדות אע"ג דליכא מכחישים, יען לענין עדות במידי דאורייתא בעינן תחלתו וסופו כשרות, דדוקא במידי דרבנן האמינו את הקטן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו, וכנז' בכתובות דף ל"ד, ובש"ע ח"מ סי' ל"ה, וכמ"ש לעיל בס"ד, וכאן בזמן עשיית הטהרות לא היה כשר להעיד עליהם, לכך לא מהני דבריו בתורת עדות להעיד בזמן כשרות על מה שראה בזמן פיסול, אבל לגבי עצמו יועילו דבריו, לאו מטעם עדות אלא מטעם דנאמן אדם לגבי עצמו, יהיה מה שיהיה:

121

קכ״בועתה נפרש הטעם דאסורות לן, היכא דנעשו ע"ג עמי הארץ אחרים, אע"פ שאמר ברי לי שלא נטמאו טהרות אלו כשנעשו ע"י אחרים, והוא דפסק הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות משכב ומושב, עם הארץ הוא בחזקת טמא וכו', ושורפין את התרומה על מגען אע"פ שטומאתן בספק, ואין נאמנין על הטהרות, לפי שאין בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות וכו'. ועיין עוד בפרק י"ב הלכה ד' ע"ש, ולכן טהרות שנעשו ע"י עמי ארץ אחרים, אפילו שהוא עתה למד כל דיני טומאה וטהרה ונעשה כחבר, והוא מעיד ברי לי שאלו הטהרות שעשאום אחרים לא נטמאו, ולא אירע להם כל דברים של טומאה וטהרה שלמדתי עתה, לא יועילו דבריו, מפני שאותו זמן לא היה יודע דיני טומאה וטהרה, ויתכן אירע להם ענין הטומאה ולא הרגיש, דכל מילתא דלא רמיא וכו', דדמי זה להא דסי' א' סעיף ג' דמי שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט ואח"כ למד, אע"פ שאומר ברי לי שנזהרתי בכל דברים הפוסלים אינו נאמן, משום דכל מילתא דלא רמיא וכו', וה"ה בענין זה:

122

קכ״גונמצא לפ"ז, היכא דנעשו ע"י אחרים, וזה שנעשה עתה חבר מעיד על מה שעשו מכבר בזמן שהיה עם הארץ, אסורות לאחרים מתרי טעמי, חדא לגבי אחרים צריך עדות, ודבריו של זה שמעיד בכשרותו על מה שראה בזמן פיסולו לא מהנו דבריו בתורת עדות במילי דאורייתא, וטעם הב' הוא, כיון דאותו זמן היה עם הארץ שאינו יודע בדיני טומאה וטהרה, הוי מלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה, אבל לעצמו אין אסורות אלא רק מטעם השני, דהוא משום מלתא דלא רמיא עליה, אבל מטעם הראשון אין אסורות לו, דלגבי דידיה לא בעינן עדות, אלא הוא נאמן ע"פ עצמו:

123

קכ״דובהיכא דנעשו ע"י עצמו אסורות לאחרים מטעם הראשון, דצריך עדות, ואין זה בתורת עדות, אבל משום טעם השני דכל מילתא דלא רמיא ליכא למיחש, יען דהכא ליכא אפילו ריעותא חדא, כי הטהרות הם בחזקת היתר, ואין כאן ריעותא לפניך, דטומאת עמי הארץ אינה ודאית אלא ספק, דאפשר שלא אירע להם טומאה, דלא ראינו בעינינו שזה נטמא בודאי, וכבר כתבנו לעיל בס"ד כל כהאי גוונא דליכא ריעותא לפניך, סמכינן על דבריו שאומר ברי לי, ואין חוששין למלתא דלא רמיא עליה, ולהכי לאחרים אי לאו הך טעמא דעדות היה מותר להם, הילכך לעצמו מותר, כי הוא לא צריך לטעמא דעדות:

124

קכ״הואם תאמר, א"כ היכא דנעשו ע"י אחרים אמאי אסורים לו, והלא הטהרות יש להם חזקת היתר וליכא ריעותא לפניך, וא"כ נסמוך על דבריו שהוא אומר שעשו אותם אחרים בטהרה, כי לעצמו אין צריך עדות, ותהני ליה ידיעתו זו בשביל עצמו. הנה בזה החילוק הוא פשוט, דהתם שהוא מעיד על מעשה אחרים גרע טפי, דדוקא באומר ברי לי על מעשה עצמו אמרינן מידק דייק, וברור לו שלא עשה בידו הפך, אבל אם הוא אומר ומגיד על אחרים שעשו כהוגן, לא סמכינן, דאמרינן כיון דלא הוה ידע מעיקרא לא דייק עתה כראוי על מראה עיניו שראה, דאינו דומה המגיד על מראה עיניו להמגיד על מעשיו ופועל ידיו, דודאי זוכר מעשה ידיו יותר ממה שראה בעיניו, דבכל מקום אמרינן מעשה רב:

125

קכ״ונמצא יצא לנו דבר הלכה מלמודינו זה בס"ד, דאע"ג דאמרינן כל דבר דליכא ביה חזקת איסור ולא רעותא, דנאמן אדם לומר ברי לי על מה שעבד במלתא דלא רמיא עליה, היינו דוקא באומר על מעשה עצמו, אבל אם מגיד על מעשה אחרים שראה בעיניו, כל דהוי מלתא דלא רמיא עליה אינו נאמן. וראיה ברורה לזה מן התוספתא הנז', דחילקה בהיתר לעצמו, בין היכא דעשאם על ידי עצמו, לבין היכא שנעשו על ידי אחרים, והוא מגיד שראה אותם שנעשו כהוגן:

126

קכ״זוראיתי להרב הכנה"ג ז"ל בהלכות שחיטה סי' י"ז, הגה"מ אות ה', שכתב יראה דהשוחט את המסוכנת צריך שידע קודם שחיטה שהיא מסוכנת, כדי שיתן אל לבו סימני המסוכנת להתירה, אבל אם לא ידע שהיא מסוכנת, אע"פ שיאמר אח"כ שראה כל הסמנים הצריכין למסוכנת, אינו נאמן, דומיא דהשוחט בסכין מסוכסכת, שצריך לידע קודם שחיטה שהיא מסוכסכת, ואם לא ידע אפילו יאמר אח"כ ברי לי שלא עשיתי הולכה, אינו נאמן, עכ"ל. ונראה דחושב הרב ז"ל בהמה זו בחזקת איסור, משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, אע"ג דלענין המסוכנת אדרבה יש לה חזקת בריאה, גם חשיב לה רעותא לפניך, דמסוכנת נכרת ונראית בחוש הריאות, ולכן הוי דומיא דמסוכסכת, ואינו נאמן משום האי טעמא דמלתא דלא רמיא:

127

קכ״חועוד י"ל האי דמסוכנת גרע טפי, כי הסימן שלה הוא שצריכה לפרכס אחר שחיטה, והפרכוס אינו יוצא מתחת ידו כי אם רק הוא ע"פ ראיית עיניו, ולהכי כיון דלא ידע בה שהיא מסוכנת לא סמכינן על דבריו, שאומר ששם לבו לראות אחר שיצאה מידו וראה שעשתה פרכוס:

128

קכ״טברם מ"ש רבינו הכנה"ג בסי' ל"ה, הגהב"י אות קט"ז, בריאה שנמצא בה מחט, דאם נפחוה משום איזה סירכא שהיה בה, הואיל ולא רמי עלייהו לבדוק אלא מקום הסירכא, אפילו אם יאמרו ברי לן דלא ביצבצה בשום מקום לא מהמני, ופשיט לן מדין מסוכסכת הנז', וכתב זה בשש מהר"ר עזריה ז"ל ע"ש. והנה כאן ליכא חזקת איסור, דהא בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ואע"ג דאיכא ריעותא לפניך יש לפשוט זה מדין סי' צ"ב ס"ב, בניער או כיסה מיד כשנפל האיסור, דסמכינן על דברי השואל במילתא דלא רמיא עליה, וכאשר הבאתי לעיל בס"ד. ולא דמי הא לדין המסוכסכת, דהתם איכא חזקת איסור דקודם שחיטה וזה ברור:

129

ק״לוראיתי להרב נדיב לב ז"ל ח"א ביו"ד סי' א', שהביא מן הרב ראש משביר יו"ד סוף סי' ב', בנמצא עצם הקולית שבור ואומר האוכל ברי לי שהיה הבשר ועור קיים, דאינו נאמן, משום האי כללא דמלתא דלא רמיא עליה ע"ש. והנה דין זה אין בו חזקת איסור, אך איכא ריעותא דהעצם שבור לפניך, וגם בזה יש להתיר מדין סי' צ"ב סעיף ב' הנז"ל. ואגב ראיתי בדברי הרב נדיב לב דבריש תמוהים, דהרב פרי תואר לא אמר אחד הרואה נאמן, אלא כתב על שני עדים הרואין, והשפ"ד סי' י"ח ס"ק ח' הביא דבריו ונסתפק באחד והניח דבריו בצ"ע. ועוד מ"ש ראיה מדין שמן מהותך דא"ח סי' תמ"ז אין זו הוכחה, דהתם חומרא דחמץ שאני, וגם שם איכא טעמא דמהרימ"ט, וכמ"ש המג"א ואחרונים שם. ואשר כתב לחלק בין זמן קצר לזמן ארוך, הן אמת כי דבר זה מצינו להט"ז ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק מ', הנה שם הטיל הט"ז עוד תנאי אחר, שהוא דבר שאינו רגיל קצת, ע"ש:

130

קל״אוראה ראיתי בס"ד להרב בית הלל סי' צ"ח ס"ק א', שכתב אם היה דבר איסור דהיינו דם או שאר איסור באיזה מאכל, ואדם אחד אוכל אותו, ולא ידע שהיה בו איסור, ונשאר מן המאכל עדיין, ואח"כ אמר שלא הרגיש בו טעם הדם או שאר איסור, א"כ היה נראה דסמכינן אטעימה של ישראל זה, ואף שלא היה כונתו להרגיש רק אחר אכילה, אומר שלא הרגיש במאכל זה שום איסור, יש לסמוך עליו ולהתיר השאר, או שאכלו כולו ולהתיר הכלים עכ"ד. הנה הרב ז"ל פשיטא ליה מסברא דנפשיה, דסמכינן על דבריו ולא חיישינן להאי כללא דמלתא דלא רמיא וכו', ונ"ל דהאמת כן דסמכינן, ויש להביא ראיה לזה ג"כ מהך דסי' צ"ב סעיף ב' הנז"ל, ועיין לרבינו הכנה"ג שם בסי' צ"ח הגהב"י אות ב' שכתב, אם עבר וטעים אותו ישראל סמכינן עליה, והביא זה ג"כ מן דמשק אליעזר ע"ש. והא דנקיט אם עבר וטעים ולא אמר אם לפי תומו טעים, משמע דס"ל אם טעם לפי תומו דלא נתכוון לטעים אלא כדי לאכול, ולא ידע באיסור לא סמכינן עליה, משום האי כללא דמלתא דלא רמיא וכו' ולשיטתיה אזיל, מ"ש בס' ל"ה הגהב"י אות קט"ז, בריאה שנמצא בה מחט וכו' אשר הבאתי לעיל, דס"ל לא סמכינן, והיינו מטעם הכלל הנז':

131

קל״בושו"ר למרן ז"ל בבדק הבית יו"ד סוף סי' קכ"ח, מ"ש בדין הקראים שאין מקבלים עדותם, משום דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ע"ש. ואע"ג דהתם לא אתחזק איסורא, מ"מ התם יש לומר כחילוק הגאון נו"ב מה"ת סי' ט"ז, דבדבר שאינו מעלה על לבו שיש בזה איזה קפידא בשום פעם, כגון שוחט שלא למד הלכות שחיטה, ואומר אחר ששחט ברי לי ששחטתי יפה לא מהני, כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהיה או דרסה וכו' ע"ש, וכיוצא בזה חלקתי אנא עבדא לעיל, והוי זה כדין גוי שנתגייר ומעיד על מה שהיה קודם שנתגייר ונתלמד, וזה פשוט:

132

קל״גוהנה ראיתי להגאון שפ"ד בסי' י"ח ס"ק ח', שהביא מן הגאון פרי תואר שם, דאם ראוהו שנים עדים סמכינן עלייהו, והגאון שפ"ד נסתפק על אחד שראה ע"ש, והנה ספק השפ"ד נפשט מן התוספתא שהבאתי דמשמע רואה במעשה אחרים גרע טפי, ברם שנים עדים דנקיט הפר"ת, טעמא אחרינא אית בהו, דהתורה האמינה שנים עדים בכ"מ, ועל פיהם יקום דבר, ובהיכא דאיכא למיחש דמעידין בדדמי, הנה אע"ג דמצינו דשני עדים מהימני בעדות אשה בסי' י"ז אין הוכחה מזה, די"ל בעגונה הקילו, וכן מעדים זוממין שאומרים עמנו הייתם נמי אין הוכחה, דעדים זוממין חידוש הן, ברם איכא להוכיח מעדות זמן השנים בדיני חליצה שמעידין בשנה פ' ובחודש פ' ויום פ' נולד זה, שהם מעידים על קודם כמה שנים במילתא דלא רמיא עלייהו. והשי"ת ברחמיו וחסדיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

133

קל״דשאלה. בבית אחד היה להם חמאה לחה וצלולה מונחת תוך כלי אחד, והיה בה שיעור שלש מאות וחמשים דרה"ם, ויהי היום לקחו מן החמאה הזאת ובשלו בה אורז, גם בו ביום לקחו עוד ממנה וטיגנו בה בצים על האש, ועוד לקחו ממנה בו ביום וערבו בה פתיתים של רקיקין, שקורין בערבי מג'י"ס, שדרכם לערב פתיתי רקיקין עם סוכר וחמאה בצונן ואוכלים בצונן, וכל זה שנטלו תכופים בזא"ז בתוך רבע שעה, וכשבאו ליקח עוד ע"י כף שהיו מוציאין בו החמאה מן הכלי, נפל הכף מידם לתוך הכלי, ופשטו ידם תוך הכלי להוציא הכף, ומצאו בתוך אותה החמאה חתיכת בשר משקלה קרוב לי"ב דרה"ם, והיא חתיכת בשר שקורין בערבי הבי"ג שאין בה עצם כלל, ובאו לשאול מה משפט החמאה הנשארת בתוך הכלי, ומה משפט התבשיל של אורז שבשלו בה, ובצים שטיגנו בה על האש, ומה משפט פתיתי הלחם שקורין מג'י"ס שערבו בה, והם אינם יודעים מהיכן באה זאת החתיכה של הבשר, כי אצלם לא הרגישו שנחסר להם חתיכת בשר, ודנו בדעתם שבודאי חולדה הביאה החתיכה זו מבית אחר, כי דרכם של חתולים פה עירנו, לחטוף בשר ולהביאו דרך גגות מבית לבית, דרשיעי נינהו, והמה כשבאו ליטול חמאה בפעם ראשונה ראו את הכלי מגולה, ונטלו וכיסו אותו וגם אוצר שהיה מונח בו כלי החמאה, מלבד דרוב עתים הפתח פתוח, הנה יש חלון שם שדרך החתולים לעבור דרך אותו חלון תמיד, ובא לשאל מה יהיה משפט כל הנז"ל:

134

קל״התשובה. בראשונה נברר ענין החששה של בב"ח, שיש לחוש בנידון הנז', והוא משום כבוש באיסור בב"ח, שהבשר נכבש בתוך החמאה. והנה הרואה יראה שיש בזה ספק כבוש, דלא ידעינן אם נכבשה חתיכה זו תוך החמאה כ"ד שעות או לאו, ובודאי דליכא ששים דהחמאה היתה שלש מאות וחמשים דרה"ם, והחתיכה של הבשר היתה קרוב לי"ב דרה"ם, ונודע דקי"ל בש"ע סי' ק"ה סוף סעיף א' דספק כבוש בב"ח מותר, ולכן אע"ג דהחמאה היא דבר צלול, והבשר גוש, ואוסרת בכבישה, מ"מ כיון דלא ידעינן דנכבש מעל"ע, אזלינן לקולא בב"ח, משום דכבוש מותר מן התורה בב"ח, ורק אסור מדרבנן, ולכן בספק אזלינן לקולא:

135

קל״ואמנם ראיתי להגאון חו"ד בסי' ק"ה בחידושים וביאורים שכתב ולבשלן אסור, דנגד לבשלן הוי ספק תורה, ע"כ ע"ש. וראיתי סברה כיוצא בזה, להרב פרי מגדים בפתיחתו לבשר בחלב, קודם סי' פ"ז, שכתב שם בפתיחה סוף אות ג' וז"ל, וכבר ביארנו דכבוש ומליחה דרבנן, בתנאי שלא יבשל אח"כ, דא"כ עובר על הבישול, ואסור בהנאה מן התורה ע"כ, ועיין במש"ז סי' פ"ז סוף סק"ב, שכתב עוד למדתי ממ"ש בהגהות שבסוף הספר, דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב, דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה וכו' ע"ש, ועיין יד אפרים סי' פ"ז. ונראה דהטעם הוא כי באמת מן התורה כבישה מעל"ע פולטת טעם, ולהכי בשאר איסורים אסור מן התורה כבוש מעל"ע, אך בב"ח שהוא חידוש התירה התורה זה הטעם הבא מחמת כבישה, ולכן אם יחזור ויבשל איתו החלב שקבל טעם הבשר ע"י כבישה, נמצא אותי הטעם של הבשר שיש בחלב הנה הוא מתבשל, וה"ז אסור מן התורה, כי התורה אסרה הבישול בב"ח, והרי מן התורה יש כאן תערובת בב"ח, שבאמת מן התורה הכבישה פולטת מעל"ע, ועל כן מחמת זה סבר הרב חו"ד ז"ל, בספק כבוש אע"ג דשרי לאכלו כך משום דאזלינן לקולא כדרבנן ונאמר שלא שהה מעל"ע, מ"מ אם בשלו אסור, כיון דבישול אסור מן התורה, נמצא הוי זה ספק תורה, דדילמא נכבש מעל"ע:

136

קל״זוראה ראיתי להרב שער המלך ז"ל, בה' מקואות כלל ה' בדף ע"ז ע"ד, בד"ה ועוד וכו' שכתב וז"ל, אע"ג היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לקולא, היינו דוקא היכא דלא באו שני הספיקות ביחד, כגון ההיא דסאה של תרומה שנפלה לשני קופות, אחד של חולין ואחד של תרומה וכגון ההיא דעירב ביה"ש ונאכל עירובו ביה"ש, דכיון דכשנפלה הסאה של תרומה לתוך אחת מהן, הרי מתירין קופה של חולין מכח ספק דרבנן, והרי היא חולין גמורין, א"כ כי נפלה אח"כ לתוך החולין לא אמרינן, דיהא האיסור חוזר ונעור, דהואיל ואשתרי אשתרי לגמרי, וכן נמי בההיא דעירב בין השמשות דכוותא, דכיון דרז"ל אמרו אם עירב ביה"ש עירובו עירוב, חשיב כיממא ודאי, א"כ כי נאכל אח"כ בבה"ש אינו חוזר ונעור לקרותו ספק, ודכוותא נמי בחתיכה של חלב שהיא ספק אם אסורה מדרבנן, או מותרת, שכתב הרב מש"ל ז"ל, כיון שכבר הותרה אותה החתיכה לגמרי מכח ספיקא דרבנן, הרי היא היתר גמור, ושוב כי נפלה אח"כ חלב גמור אינו חוזר ונעור, וראיה לדבר ממ"ש הרשב"א בתה"י לדעת ר"י, דלא שרינן ס"ס, כשהספק הראשון הוא בגוף וספק הב' בתערובת, מטעמא דכיון שכבר נאסרה כשנולד הספק הראשון איך נחזור ונתיר מה שאסרנו, ועיין בפר"ח סי' ק"י ס"ק מ"ו, וא"כ דכוותא נמי איכא למימר גבי ספק דרבנן, כיון שכבר התרנו כשנולד הספק הראשון מכח ספיקא דרבנן, איך נחזור ונאסור אותה. אמנם היכא דהשני ספיקות באין כאחד, כגון ההיא דהיו לפניו בשר קודש ונותר, ואינו יודע באיזה מהן נגע, שכתב הרב מש"ל, אפשר דבהא מודה רבינו, דכל דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לחומרא וכו', ע"כ ע"ש, ולפ"ז הכא נמי בנידון הרב חו"ד ז"ל הנז' י"ל כיון שכבר התרנו החלב שנשרה בו הבשר, משום דהוי ספק כבוש דאזלינן לקולא, ואמרנו שלא נכבש מעל"ע, ואין כאן איסור, תו אח"כ גם אם נתבשל ישאר באותו היתר שלו, ולא נאמר הפך ממה שאמרנו בתחלה:

137

קל״חואנכי הרואה, שגם הגאון שפתי דעת חידש מדעתו דין כמ"ש הרב חו"ד ז"ל הנ"ז, דבסי' קי"א סוף ס"ק ג' כתב וז"ל, ודע דאם היו ב' קדרות מלאות חלב א' היתר וא' איסור, ונפל בשר בצונן לאחת מהן, ושהה מעל"ע, וסלקוהו ואינו יודע באיזה היה, מותר, שאני אומר נפל לקדרה של איסור, דכבוש הוא מדרבנן ותולין להקל, ומ"מ אסור להרתיח החלב אח"כ, דרק לאכול צונן הוא דמשתרי, דאל"כ הו"ל איסור תורה, ולא אמרינן שאני אומר ומה בכך שהיה תחלה דרבנן עכ"ל, הרי דכתב להדיה סברה זו בספק כבוש דרבנן. וראיתי להרב עצי לבונה בסי' קי"א, שהביא דין הנ"ז דשפ"ד ז"ל, וסיים וצ"ע, נראה ספוקי מספקא ליה בסברא זו שחידש השפ"ד לאסור בביטול אח"כ. ודע דאין לעשות הוכחה לסברה זו דשפ"ד וחו"ד, ממ"ש הרי"ף והרא"ש בפסחים דף מ"ח בפלוגתא דמר עוקבא ושמואל, די"ל שאני הא הואיל והשערי גוף אחד, והתבשיל גוף אחר, ולא הוי תרתי הוראות דסתרי בגוף אחד:

138

קל״טוהנה בתשובה אחרת הבאתי בס"ד הוכחה לסברת הגאון מש"ז, בסי' צ"ד ס"ק ט', היכא דהתירו לכבוד שבת והותיר, דמותר גם לחול, מסברת הרשב"א ז"ל גבי קנה פת פלטר גוי ואחר שקנה בא פלטר ישראל, דאסור לאכול מן פלטר גוי, אם נאסר אותו הפת שכבר קנה בהיתר, או"ד לא יצא מהיתרו, דסבר הרשב"א ז"ל דנשאר בהיתרו, ודעת הרב נקודות הכסף ופר"ח, דגם מרן מסכים כהרשב"א, ולכך הגיהו בש"ע מילת ליקח במקום מלת לקח, וכנ"ז בפר"ח סי' קי"ב ס"ק י"ב. מיהו בתשובתי הנז' פלפלתי קצת בסברת המש"ז הנז', והבאתי שם דברי הרב נחפה בכסף א"ח סי' ג', ודברי הרב ברכי יוסף א"ח סי' ע"א, ומכתם לדוד פארדו בי"ד סי' נ"ב ונ"ג ונ"ד, ונדיב לב ח"א סי' יו"ד, ואין כאן מקום להאריך בכל זה:

139

ק״מודע דראיתי להגאון בעל כסא דהרסנא סי' רפ"ה, שהעלה בשר בחמאה אינו אסור משום בב"ח מן התורה, אלא מדרבנן ע"ש, ודין זה הוא מחודש הפך מה שנראה מכל ספרי הפוסקים ז"ל. וראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תליתאה, ח"ג סוף סי' ק"ף שהביא דבריו וכתב, אף שדבריו הם חדשים, וצריכין בירור רב עכ"פ כדאי הוא להיות סניף לכל מ"ש עכ"ל. ולי אנא עבדא נראה דקשה הדבר לעשות ד"ז אפילו לסניף:

140

קמ״אוהנה בעתה בנידון השאלה, כיון דבאו לשאול כאחד על החמאה שנשארה בכלי, ועל מה שבשלו ממנה באורז, ומה שטגנו בבצים, ומה שהניחו בפתיתי רקיקין שקורין מג'י"ס בצונן, צריך לאסור להם בכולן, כיון דאלו של אדם אחד ובאו השאלות לפנינו כאחד, אין להורות תרתי דסתרי בבת אחת ובגוף אחד, כי החמאה שאנו דנין עליהם בכולם היא היתה גוף אחד מעיקרא, ואיכא למיחש לחוכא ואטלולא. וחילא דילי ממה שמצינו בפלוגתא דרבני אשכנז והרב פר"ח, בענין ז' בהמות שנשחטו בבית, והוציא הקצב מביתו למקולין ב' בהמות וחצי והמחצית האחר נשאר בביתו עם הד' בהמות, ונמצא טרפות באחת, ולא נודע מאיזו היא, דע"פ הדין השנים שהוציא כשרים, דכל דפריש מרובא פריש, והארבעה שבבית אסורים, והספק הוא על המחצית שהוציא למקולין דאם נתיר אותו המחצית משום דמרובא פריש, ונאסור המחצית הנשאר בבית עם הד' הוי תרתי דסתרי, דרבני אשכנז חשו לתרתי דסתרי, והפר"ח לא חש, והגאון תבואת שור בבכור שור בחולין הסכים למיחש לתרתי דסתרי, בהיכא דמחזי כחוכא ואטלולא ע"ש, גם הגאון בעל תשובה מאהבה עשה הכרעה בדין זה, ושאר אחרונים שלמים וכן רבים דברו בזה, ועיין יד יוסף סי' פ"א, ושב שמעתתא ובית לחם יאודה, דהסכימו דלא כפר"ח, ועיין למהרי"ש בשואל ומשיב רביעאה, ח"ג סי' קנ"א מ"ש בזה. ואנן בדידן אין בידינו להכריע בדבר זה, ובודאי דאזלינן לחומרא, ובפרט בנ"ד דכל השאלות הם בגוף אחד שהיא החמאה, וכולם של אדם אחד, דודאי אזלינן בתר סברת רבני אשכנז דדנו לאסור בשתיהם, ולא נורה תרתי דסתרי. והנה הרב מהר"י אסא, והרב שמן המשחה, והרב נדיב לב יו"ד סי' יו"ד, אשר דברו בענין הפלוגתא הנז' דרבני אשכנז ופר"ח, ולא חשו לתרתי דסתרי, הוא דבר בתרי גופי, אך נדון השאלה דידן שהיא בגוף אחד, ושל אדם אחד, יודה הרב דיש לחוש לתרתי דסתרי. גם הגאון כו"ף שנטה לסברת הרב פר"ח, הנה טעמו לא שייך בנ"ד, כאשר יראה הרואה:

141

קמ״בגם באמת מצינו סמך לחששה זו בנ"ד, מדברי הרשב"א ז"ל שכתב לדעת ר"י, דלא שרינן ס"ס כשהספק הראשון הוא בגוף, וספק הב' בתערובת, משום דכיון שכבר נאסרה כשנולד הספק הראשון, איך נחזור ונתיר מה שאסרנו ע"ש, וכבר הבאתי לעיל דברי הרב שער המלך בה' מקואות, שהביא דברי הרשב"א הנז' סייעתא למילתיה ע"ש, וא"כ מדברי הרשב"א יש סמך גדול לחששה זו בנ"ד, דאין להורות תרתי דסתרי:

142

קמ״גוהנה כל זה שכתבתי בס"ד, בנידון השאלה הנז', הוא בחששת כבוש דאיסור בב"ח שהוא דרבנן, אך אני רואה בס"ד דיש כאן חשש כבוש דאיסור תורה, שהוא איסור דם, דאסור הכבוש בדם הוא אסור מן התורה, והיינו דיש להסתפק אולי אותה החתיכה של בשר שמצאו שם עדיין לא נמלחה, והחולדה הביאתה מבתים אחרים דרך גגין, כאשר נראה תמיד פה עירינו יע"א, דהחולדות רשיעי נינהו, ובאים דרך גגין משך עשרה בתים ויותר, וחוטפים בשר ודגים וכיוצא, ומביאים ממקום למקום, ואולי חתיכה זו חטפה החולדה מבית אחד קודם שנמלחה, ומה שהיתה קטנה שיעור י"ב דרה"ם, כי ימצא כן עם הבשר שמוסיף המוכר להשלים המשקל, או היתה גדולה יותר ואכלה ממנה ונשאר שיעור הזה, ובעת שהיתה מעברת אותה ממקום למקום להצניעה במקום שתרצה, נפלה ממנה לתוך כלי החמאה שלא היה מכוסה, ונפלה שם החתיכה בדרך העברה, ולפ"ז איכא בנידון השאלה ספק כבוש באיסור דם, דנאסר בכבוש מן התורה:

143

קמ״דולכאורה אמרתי שיש בזה ס"ס, והוא ספק אם נמלחה אותה חתיכה ספק לא נמלחה, ואת"ל לא נמלחה, שמא לא נכבשה מעל"ע, והוא ס"ס מתהפך, אך אחר הישוב בס"ד ראיתי דאין מועיל ס"ס זה משום דהוי ס"ס בשני גופים, דלא עבדינן לכ"ע, דגרע מספק בגופו ספק בתערובת, דכאן ספק הראשון הוא בחתיכה עצמה, אולי לא נמלחה, וספק הב' בחמאה אם קבלה טעם מן הבשר בכבישה של מעל"ע, או אם לא קבלה טעם מן הבשר, משום דלא נכבש מעל"ע, וא"כ הוו ס"ס בשני גופים ודמי לס"ס בשני גופים שהביאו הפוסקים, והיינו ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגולת, שאירע לה ספק טריפות בקרוב שאין להתיר הביצה שנמצאת בה מטעם ס"ס, שהוא ספק אם התרנגולת טריפה, ואת"ל טריפה שמא בשעה שנטרפה היתה הביצה בקליפתה, דלא עבדינן ס"ס כזה, משום דלגבי הביצה הספיקות הם משני גופים, וה"ה הכא בנ"ד דהוי ס"ס בשני גופים:

144

קמ״הגם יש עוד פקפוק אחר בס"ס הנז', משום דהכא בדין הדם אתחזק איסורא, דכל בשר יש בו דם, ואיכא מ"ד ס"ס באתחזק איסורא לא עבדינן, ואע"ג דאיכא רבים דס"ל היכא דאינו סותר החזקה עבדינן ס"ס גם באתחזק, עכ"ז איכא דפליגי על זה, וס"ל גם אם אינו סותר החזקה, לא עבדינן באתחזק:

145

קמ״וודע דאין לומר בנ"ד, הא איכא רוב המסייע, והיינו דרוב בשר שהוא חתיכות קטנות הוא מלוח, דאין דרך לחתוך הבשר לחתיכות קטנות אלא רק אחר מליחה, !וה"ז חתיכה קטנה היא, דזה אינו, חדא דאולי חתיכה זו היתה גדולה ואכלתה החולדה ושיירה ממנה זו, ועוד באמת קי"ל דאין לסמוך על רוב אלא ברובא דאתי ממילא, אבל רוב התלוי במעשה כהא דנ"ד, שצריך מעשה למלחו לא אזלינן בתר האי רובא, וכדאיתא בבכורות דף ך' ע"א, וכתב הרא"ש ז"ל דהכי הלכתא, וכ"כ הרשב"א והר"ן בחולין דף י"א, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ועיין מהרימ"ט ח"ב אה"ע סי' כ"ח, וכנ"הג א"ח בסוף הספר, ופרי מגדים בפתיחה לא"ח אות כ"ג ובינת אדם שער רוב וחזקה אות ד', יע"ש:

146

קמ״זוהשתא מאחר שבאיסור זה דדם שהוא מן התורה, אין להתיר לאו משום ס"ס, ולאו משום רוב נשאר רק ספק א' שלא נכבש מעל"ע, וקי"ל בספק כבוש באיסור תורה מלבד בב"ח ספיקו להחמיר, ולכן זה המג'י"ס הנז' בשאלה אע"פ שהוא בצונן ואוכלו בצונן אסור, וכן חמאה הנשארת אסורה. ודע בענין איסור דם גרע הנאכל בצונן מן המתבשל, משום דאיכא דס"ל דם שבשלו דרבנן, ואע"ג דאנן בני הספרדים לא קי"ל הכי, עכ"ז גרע בודאי לסברה זו:

147

קמ״חוראיתי להגאון חו"ד בסי' ע' בחדושים אות יו"ד, וביאורים אות ד' שכתב, וכן ספק בדם היוצא ע"י כבוש, או מליחה או בישול, ג"כ מדרבנן ומותר בספק, ע"ש, והגאון אמרי בינה דף מ"א ע"ג דהקשה על דבריו, וז"ל ותמהני הא להדיא מבואר באו"ה כלל למ"ד דין א' דגם כבוש בדם אסור מן התורה, ובכל הדברים אסור כבוש מן התורה לבד בב"ח, ועוד מבואר שם דדוקא ספק כבוש בב"ח אמרינן לקולא וכו', ובדם אף דדם שבשלו הוי דרבנן, על ידי כבישה לא הוי דרבנן, והא דאו"ה כלל וא"ו שם הוא ענין אחר, דאתי עלה מטעם אחר, כיון דאין הדם נכנס לבשר המלוח, רק שמתערב במים וכו', ומלבד זה כתב הרשב"א בתורת הבית, דכיון דעיקר דם מן התורה, החמירו בספיקו בשל תורה, וא"כ ודאי ספק כבוש בדם אסור, ומהרש"ל בסמ"ג כתב, אף בדם הכבד דהוי דרבנן, יש להחמיר בספיקו ע"ש, ודברי הגאון המשיג על חו"ד נכונים וברורים, דבאמת האו"ה לא קאמר דהוי דרבנן, רק בנכבש התערובת של המים והדם, משום דתערובת זו אינו ראוי להקרבה, אבל ממשו של דם, הן דם בעין הן דם שבבשר דחשיב בעין, ה"ז אסור מן התורה, וזה פשוט, וא"כ אין לסמוך על דברי חו"ד בזה, דאגב שטפיה כתב כן, וזה ברור מאחר דהוא כל חיליה מן או"ה, ומצינו לאו"ה עצמו בכלל למ"ד דין א' דמוכח להדיא מדבריו, דליכא כבוש מותר מן התורה, אלא רק בב"ח:

148

קמ״טוכן ראיתי להגאון שפ"ד בסימן ק"ה ס"ק ב', שכתב כן בפשיטות, והביא ראיה מדברי או"ה כלל למ"ד דין א' שכתב בשר בתוך דם כבוש אסור מן התורה, ע"ש, וכן הגאון מהרי"ש בשואל ומשיב קמא ח"ג סי' ס"א כתב כן, והביא דברי שפ"ד הנז', וכ"כ מראה יחזקאל סי' קל"ז, ועוד כזאת תמצא בשאר ספרי האחרונים, אין צורך לפרטן, דכולהו נקטי בפשיטות בהכי הפך דברי החו"ד הנז'. גם צא ולמד מדין הככר השרוי במים מעל"ע, שנתחבטו בו הפוסקים, יש אוסרין ויש מתירין, וכל זה הוא הפך דברי החו"ד, ועיין ערך השלחן סי' ס"ט, מ"ש בשם הרשב"א ז"ל, יע"ש:

149

ק״נודע דאין להתיר בנ"ד מכח ס"ס זה, והוא ספק אם נכבש שיעור כבישה ספק לא נכבש, ואת"ל נכבש שמא הלכה כמ"ד דבדם היוצא משערינן, ואין משערין בכל החתיכה, וכמ"ש ערך השלחן סי' ס"ט אות כ"ד, והסכים הוא לזה, דזה אינו, דהא כתב הרב שם דבאיסור תורה אין להקל בזה, ולא התיר אלא משום דרוב הפוסקים ס"ל, דם שבשלו דרבנן, ועוד עשה סניף אחר שם דליתיה בנ"ד, יע"ש:

150

קנ״אזאת תורת העולה בנידון השאלה, דיש לאסור החמאה לאכילה, בין בצונן בין בבישול, וצריך למכרה לגוי, וכן אותו המג'י"ס ג"כ הוא אסור באכילה, והשי"ת יאיר עינינו בתורתו, אכי"ר:

151

קנ״בא"ה, תשובתי הנז"ל נכנסה לבית המדרש, שנשאלה לפניהם שאלה זו והם שאלו אותה ממני, וכתבתי להם תשובתי הנז"ל, ואחר שראו החכמים הי"ו תשובתי הנז', שלחו לי דבריהם אלו אשר העלו במצודתם, וז"ל: מ"ש מעכ"ת לאסור מטעם דם, וכתב שאין לעשות ס"ס שהוא ספק נמלח וספק נכבש, משום דהוי כשני גופים, והביא ראיה מתרנגולת ספק טריפה, ונמצא בה ביצה שנגמרה בקליפתה, דאין להתיר הביצה משום ס"ס, והוא ספק אם התרנגולת טריפה, וספק אם הביצה נגמרה קודם שנטרפה וכו', משום דגבי ביצה הוי כשני גופים וכו' כנז' בד"ק, הנה בזה י"ל דשאני התם, דאין אנו באין להתיר כי אם הביצה, אבל התרנגולת שהיא טריפה אסורה, ולכן הוי לגבי ביצה שני גופין, משא"כ נ"ד דאנו רוצין להתירו מטעם ס"ס, והוא ספק אותה חתיכת בשר שנפלה נמלחה, ספק לא נמלחה, ואת"ל לא נמלחה, שמא לא שהתה מעל"ע, והכל הוא ס"ס בגוף אחד בחתיכה, אבל גבי תרנגולת הספק !הראשון לא נאמר אלא בתרנגולת, והספק הב' לא נאמר אלא בביצה דוקא, ולכן הוי כשני גופים:

152

קנ״גועתה נראה לנו, דיש לאסור החמאה מטעם בשר שתעלם מן העין, כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ס"ג, דאפילו בבית ונתעלם אסור, ואינו ניתר אלא בסימן או בטב"ע, ובנ"ד לא היו יודעין אותה חתיכה מהיכן היא, וספק כבוש בשאר איסורים אסיר, ואין מתירין ס"ס בבשר שנתעלם מן העין, אא"כ נתערב, כמ"ש הש"ך ז"ל בכללי ס"ס אות י"ז ע"ש. עכ"ל התשובה ששלחו אלי, מעלת החכמים הי"ו:

153

קנ״דוזאת היתה תשובתי להם:

154

קנ״המה שכתבתם לחלק בין נ"ד לנידון הביצה בענין ס"ס בתרי גופי, וחשבתם דנ"ד הוי בחד גופא, כפי לשון הס"ס אשר תפסתם בדבריכם, הנה כל דבריכם בזה לא נתנו להאמר וכ"ש להכתב, והיינו דזה ידוע הטעם דס"ס בתרי גופי לא מהני, משום דבעינן השני ספיקות בגוף זה הדבר שאנו באים להתירו, וכל היכא שבזה הדבר שאנו דנים עליו להתירו אין בגופו אלא רק ספק אחד, לא מהני ליה ספק אחד שהוא בגוף אחר, ולכן כתבו כיון דלגבי הביצה הוי ס"ס בתרי גופי לא מהני, והענין הזה גם בנ"ד כך הוא דלהתיר החמאה בעינן שיהיו השני הספיקות בחמאה, ואתם נתחכמתם לתפוס הס"ס בנ"ד הכל בחתיכה שהוא ספק נמלחה ספק לא נמלחה, ואת"ל לא נמלחה שמא לא שהתה מעל"ע, וחשבתם שבזה האופן יועיל הס"ס דלא ליהוי בתרי גופי. ותמהתי מאד על מעלתכם, דלפ"ד גם גבי ביצה יכולים לתפוס הס"ס כיוצא בזה ממש, שיהיו השני הספיקות בתרנגולת, והוא ספק טריפה ספק אינה טריפה, ואת"ל טריפה שמא נטרפה אחר שנגמרה הביצה בקליפתה, נמצא גם כאן תפסת הס"ס בגוף שהוא התרנגולת, אך באמת זה טעות, דמה יועיל לשון הס"ס אם נתפוס אותו בכך, מאחר כי בספק השני אין אנחנו באים להתיר התרנגולת, אלא אנו באים להתיר הביצה, כי מה שאנחנו אומרים שמא הביצה נגמרה בקליפתה, אין זה מעלה ומוריד לגבי איסור טרפות של התרנגולת, אלא אומרים כן בשביל היתר הביצה, ונמצא דאין שתי הספיקות בגוף אחד, אשר אנחנו באים להתיר אותו:

155

קנ״ווכן ה"ה בנ"ד, הנה בספק הב' אנחנו באים להתיר החמאה ואין אנחנו באים להתיר חתיכת הבשר, ועל כן אפילו אם נתפוס את הספק הב' בלשון זה, לומר שמא לא שהתה החתיכה מעל"ע, הנה כונתינו בזה השמא של ההיתר הוא בעבור החמאה, דרצונינו לומר שהחמאה לא נאסרה, יען כי את החמאה אנחנו באים להתיר בשמא הזה, ולא באנו להתיר החתיכה, כי החתיכה עצמה אם שהתה מעל"ע, ואם לא שהתה, אין זה מעלה ומוריד לגבי איסור דם שלה, ועל כן מוכרח דהוו ב' הספיקות בשני גופים, א' בחתיכה וא' בחמאה, ודברים אלו הם ברורים ופשוטים:

156

קנ״זומה שכתבתם, שנתחדש לכם עתה שיש לאסור החמאה מטעם בשר שנתעלם מן העין וכו', דברים אלו טעות הם במחילת כבודכם, והוא כי הש"ך בכללי הס"ס אות י"ז העלה מן או"ה ות"ח, שלשה חילוקי דינים, ועייין בשפ"ד שם, ועיין פר"ח בכללי ס"ס אות י"ד בד"ה נמצינו למידין וכו' ע"ש ועיין מנחת יעקב בכלל מ"ג ס"ק ל"א, ועוד לו בקנטרוס הספיקות בתורת השלמים ס"ק כ"ז, והכלל העולה מכל הנז"ל הוא, דכל דבר שאסרו חז"ל משום חשש איסור תורה, אם האיסור הוא מדינא, צריך לזה ס"ס מלבד הספק הראשון, כמו גבינות הגוים וכיוצא, אבל אם אסרו חז"ל משום חומרא, אפילו שהוא משום חשש איסור תורה, ה"ז כשאר איסורי דרבנן כביצת נבילה וכיוצא, דאזלינן בספיקו לקולא, ואין צריך לזה ס"ס, ולא עוד אלא דגרע טפי משאר איסורי דרבנן:

157

קנ״חוהנה שהבשר נמצא בבית ישראל, ששכונת הבתים הכל הם בתי ישראל, לפי סברת רש"י ור"ת וכל רבני צרפת והרז"ה והרשב"א וסיעתם, והטור ח"מ סי' רנ"ט, ורוב גדולי האחרונים מותר, דאזלינן בתר רובא, ועיין פר"ח סי' ס"ג סוף סק"ג בחלוקה של בשר הנמצא בחצר או שכונת ישראל שהיא מיוחדת לבדה וכו', ועיין תבואת שור סי' ס"ג סק"ב, ומש"ז שם, ועיין הריטב"א בחולין, שכתב בשר הנמצא במגורת היהודים דשרי אף שרוב העיר גוים, אף למ"ד רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכו', ועיין להגאון ראש יוסף על חולין מ"ש בזה יע"ש, אך הרמב"ם וסיעתו אוסרים גם בנמצא בבית ישראל, ומר"ן ז"ל בשה"ט פסק כדבריהם בסי' ס"ג, מיהו גם לדידהו איסור זה הוא משום חומרא, והוא גרע משאר איסורין דרבנן, ולכ"ע אזלינן בספיקו לקולא, שספק אחד בלבד סגי:

158

קנ״טובנ"ד, הבשר שנמצא בחמאה הוא בבית ישראל, גם כל השכנים מסביב כמה וכמה בתים הכל הם של ישראל, והוא רחוק מבתי הגוים הרבה, והכא לא שייך למימר שישראל הניח החתיכה שם, כיון דהיתה מונחת בתוך החמאה, ואין לתלות בעורבין וכיוצא, דכלי ההוא של החמאה הוא בתוך האוצר למטה, שהוא מוקף מחיצות, וא"א לומר שנכנס שום עוף שם, ורק יש לתלות בחולדה, ומאחר דכל השכונה כולה בתי ישראל, וגם סביבות השכונה כולה שכונות של בתי ישראל, הנה לדעת המתירין הנז' אין כאן איסור שנתעלם מן העין כלל, ורק לסברת מרן ז"ל ודעמיה יש בה איסור שנתעלם מן העין, ועכ"ז מודו דאינו אסור מדינא אלא משום חומרא, וגרע משאר איסורי דרבנן, ועכ"פ הולכין בספיקו לקולא, ולכן בנ"ד שאנחנו באים להתיר החמאה משום ספק כבוש, ה"ז מותר גמור מצד איסור זה דבשר שנתעלם, והוא כדין ספק כבוש באיסור דרבנן דשרי ואפילו אם תהיה חתיכה זו ראויה להתכבד, הנה כאן אנחנו באין להתיר הטעם שקבלה החמאה ממנה, שהוא ספק כבוש, ופשיטא דאזלינן לקולא, ומותר גמור מצד זה החשש של איסור בשר שנתעלם, ורק החששה שיש לאסור החמאה היא היא משום איסור דם, וכאשר בררתי בתשובתי בעזה"י, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

159

ק״סשאלה. סל מלא ככרות לחם רקיקין, שיש בו קרוב לשבעים ככרות, והיה מונח על הזיז למעלה מן הסל כלי מלא חלב, ונפל הכלי ונשפך החלב כולו על הככרות שבסל, ומעט מהם פלטי שלא הגיע להם החלב, אך רובם נשפך החלב עליהם, ושואלין הלכו בו מה דינם של ככרות אלו. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

160

קס״אתשובה. הנה ודאי ככרות אלו אע"ג דאין בהם שינוי ודרכן לאכלן עם בשר, עכ"ז לא שייך בהו הקנס שקנסו חז"ל לעושה ככרות בחלב, ולא עשה בהם שינוי, דאסרו כל הככרות עליו לאכלם אפילו עם חלב, יען דהכא נפל החלב אחר אפייתם מאיליו דרך מקרה ואונס, ומאי הו"ל למעבד, ועל כן ודאי מותר לאכול ככרות אלו בחלב, מיהו נראה דצריך לאכלם תכף ומיד, שלא ישהה אותם אצלו, דחיישינן לתקלה שמא ישכחו ויאכלום עם הבשר, ולכן יחלקם לבעלי בתים, כדי שיהיו נאכלין בו ביום, ואינו רשאי שישהם ויאכלם קמא קמא עם חלב או לבדם, דכבר נשאלתי כיוצא בזה בהיכא דשכחו והניחו היתר צונן, שאין דרכו בהדחה, בכלי איסור שלא הודח, אם אחר שהרגישו בו צריך להסירו תכף ולהדיחו, או"ד כיון שכבר הונח שם בדיעבד יוכל להשהותו שם, ואח"כ יסירנו וידחנו, והעלתי בתשובה בס"ד, דצריך להסירו תכף ומיד ולהדיחו, דחיישינן לתקלה, והבאתי ראיה לזה, מהא דאיתא בסי' ס"ט סעיף י"ב בהגה"ה, דאין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו, וכתב הרב מחב"ר ז"ל בשם שמש צדקה, וכמה גדולים דס"ל, דאם שהה ג' ימים בשוגג מחוייב לאכלו תכף צלי, דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה, ע"ש:

161

קס״בגם הבאתי שם, דמצינו בכמה דוכתי דחשו חז"ל לשהיה בשביל תקלה, ובגמרא דקמא דף קט"ו אמרינן ותקלה עצמה תנאי היא, ועיין ביומא דף כ"ו דאמר רבא גזרה משום תקלה, וכן בפסחים דף ל"ג אמר רבא הכי, ועיין בסוטה דף מ"ח ע"ב ברש"י ז"ל בד"ה מפריש, שכתב גזרה אי משהי ליה, ועיין הרמב"ם ה' ערכין פ"ח ה"ח, ובהלכות תרומות פי"ב הי"ב וכ"מ שם, ועיין בש"ע יו"ד סי' ז"ן סעיף ך', ופר"ח ופר"ת שם:

162

קס״גועוד הבאתי שם בס"ד דברי הרשב"א בת"ה, בית ד' ש"ד, בההיא פינכא דאימלחא בי רבי אמי ותברה, שהקשה ולעביד לה הגעלה, ותירץ כיון דבעי הגעלה תלתא זמני לא משהי לה, דילמא פשע בה בנתים, ותדע דאי לא לישהי לה ויחזור לכבשונות, אלא דחיישינן שמא ישתמש בה בנתיים, ע"ש:

163

קס״דולכן הדבר ברור בנידון השאלה, שצריך לאכול כל אותם ככרות באותה שעה, וכיון דהם הרבה וא"א לאותו בעה"ב לאכול כולם, יחלקם לשאר בעלי בתים, ויודיעם שהם של חלב, ויזהירם לאכלם תכף שלא ישהו אותם. וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא, ח"ד סוף סי' קפ"ט, שנשאל שאלה כזאת בלחם שנפל עליו חלב צונן, ואינו פת מעט דמותר לאכלו, ולא גזרינן קנס בכה"ג, וכתב דיש לחלקו לכמה בעלי בתים, ולהזהירם שלא ישתמשו בו רק בחלב, וסיים עוד נראה לי דיש למרח עליו מבחוץ חלב או חמאה, שיהיה ניכר שהוא חלב, או להפך ואין לחוש כלל עכ"ל. ונראה דאופן זה למרח עליו מבחוץ וכו' נקיט ליה כדי להשהותו, אבל אם אינו משהה אותו אין צריך למרח עליו מבחוץ:

164

קס״הושו"ר להגאון אמרי בינה ז"ל דף מ"ב ע"ב, שכתב אם על צד המקרה והזדמנות נפל חלב על הפת דאין לאסרו, ומ"ש הרמ"א דאם זב תחתיו דינו כאלו נילוש עמו, היינו בנתנו לתנור ביחד, דעכ"פ בא ע"י פשיעתו, אבל אם קרה מקרה בבלי דעת בשוגג, שזב חלב על הפת י"ל דאין לאסור לכתחילה, ועיין בפלתי בהוראת זקנינו הגאון וקצת ראיה מדברי המרדכי פרק כ"ש, במעשה שבא לפני הר"י בחלב הנשפך על חטים וכו', אלא ודאי כיון דלא נעשה בידים רק דרך מקרה, בזה י"ל דלא גזרו חז"ל שלא לאכלן לבדן, ובש"ס לא מצינו רק אין לשין בידים עכ"ל. הרי גם הרב אמרי בינה דעתו נוטה, דאין בזה קנס גזרת חז"ל ומותר לאכלן, אך לא דבר בענין זה אם יוכל להשותן, או צריך לאכול מיד, ואנא עבדא בררתי בס"ד דצריך לאכלן מיד, ואסור להשותן, וכאמור לעיל בס"ד. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

165

קס״ושאלה. חממו על האש חמאה שיעור שמונה מאות דרה"ם, לעשותה לחה וצלולה, ואחר שהורידו אותה מעל האש המתינו עד שתצטנן, ועירו יותר מחציה לתוך כלי אחד, ונשאר פחות מחצי בתוך הקדרה, וזה היה ביום ששי, ולא היה להם פנאי לקנות כלי אחר לערות החמאה בו, ונשאר זה בתוך הקדרה, והם כיסו אותה תכף, ונתנו כובד על הכסוי, וביום ראשון קנו הכלי, ובאו לערות החמאה בתוכו, וימצאו בשולי הקדרה עם החמאה חתיכת בשר משקל עשרה דרה"ם, ונתברר אצלם כי תינוק לקח חתיכה זו מן הסל של הבשר ביום ששי, והשליכה בתוך הקדרה של החמאה, כשהיתה על האש, כי אמרה המשרתת שראתה חתיכה זו בידו, והוא היה עומד סמוך לקדרה ממש, וצעקה עליו והיא חשבה שזרקה לתוך הסל של הבשר, אך עתה נראה שזרקה לתוך הקדרה, ובעה"ב יודעת שחתיכה זו חסרה לה מן סל הבשר, על כן יורינו מה משפט החמאה שעירו ביום ששי, ומה משפט החמאה הנשארה ליום ראשון בתוך הקדרה, ושכמ"ה:

166

קס״זתשובה. השערה זו שמשערין שהתינוק השליך חתיכת הבשר ביום ששי כשהיתה רותחת הקדרה על האש, זה אמת לפ"ד המשרתת שראתה החתיכה בידו, והיה עומד סמוך לקדרה וצעקה עליו, ובעה"ב יודעת בבירור שנחסרה חתיכה זו מסל הבשר, וגם אומרים שהקדרה אחר שהורידו אותה מעל האש כיסו אותה, ונתנו כובד על הכסוי, א"כ ודאי זו השליכה התינוק כשהיתה הקדרה מגולית ועומדת על האש, אך כיון דהחתיכה היא עשרה דרה"ם, והחמאה היתה שמונה מאות דרה"ם, נתבטל הטעם של הבשר בששים, אמנם אחר שלקחו מן החמאה יותר מחציה, אע"פ שאז היתה הקדרה צונן, עכ"ז כיון דנשארה החתיכה בתוך החמאה מיום ששי עד יום ראשון, אוסרת את החמאה מדין כבוש, שאותו זמן לא היה בחמאה ששים:

167

קס״חיראיתי בספר יד יוסף, לאחד מגאוני אשכנז האחרונים בסי' ס"ז דף ס"ה ע"א, שהשיב לרב אחד וז"ל, וע"ד השאלה שנשאל רו"ם בחלב שנפלה לתבשיל של בשר, והיה בתבשיל ששים נגד החלב שנפל, ונצטנן התבשיל ונשפך מתוכו קצת רוטב, באופן ששוב לא היה בו ס' נגד החלב שנפל לתוכו, ועמד כך מעל"ע, והורה מעלתו להתיר מטעם שאינו מוסיף עוד בליעה על ידי הכבישה שנכבש עתה בשיעור כבישה, וחכם אחד ערער עליו בזה. הנה דבר הוראה זו מבואר בשו"ת תפארת צבי, או"ח סי' כ"ד וז"ל, והרי הדין זה שייך נמי בשאר איסורין, דמשערין בששים, אם נצטנן התבשיל ונתמעט ההיתר, שעכשיו אין ס' ודאי יאסור מחדש אם נכבש שיעור כבישה, ולא שמענו לחלק בעבור שכבר נתבשל עם איסורו, שלא יבלע עכשיו בכבישה, עכ"ל, והאריך שם בראיות לאסור משום דכבוש אמרינן כמבושל כולו. אמנם ראיתי זה דבר חדש בעקרי הד"ט, או"ח סי' י"ח אות ך' וז"ל, עוד חידש לנו הרב יכין ובועז ח"א סי' קמ"ב דין מחודש בזה, דבתרנגולת לא הוה שייך ביה דין כבוש, משום דלא אמרינן כבוש כמבושל רק בדברים שנכבשו במשקין אחרים שלא נתבשלו מהם, אמנם דבר מבושל שנשתהה בצונן במשקין עצמן שנתבשלו עמהן, לא אמרינן כבוש כמבושל, והביא ראיה על זה עכ"ל, ומעתה יש לו רב גדול לסמוך עליו, ואין להרהר על מעלתו בהוראה זו, עכ"ד הגאון יד יוסף ז"ל הנז' יע"ש:

168

קס״טואנא עבדא נתפלאתי על סברה חדשה כזאת, שאין לה טעם ולא ריח בשום פוסק, ופתחתי ספר עקרי הד"ט הנז' בא"ח סי' ך', ומצאתי שהביא שם דבר אחד מספר יכין ובועז, ובסוף כתב עוד חידש לנו הרב ז"ל דין מחודש בזה, דאפשר וכו' כלשון שהעתיק הרב המחבר יד יוסף הנז', ופתחתי ספר יכין ובועז ולא מצאתי שם ד"ז כלל, וידעתי כי טעות דפוס נפל בספר עקרי הד"ט, שדברים אלו שכתב עוד חידש לנו הרב ז"ל וכו' לא שייכי לאות ך' שמביא שם מן תשובת יכין ובועז, אלא שייכי לאות י"ט שקודם לזה שמביא שם תשובת פרי צדיק, שכתב וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא טעמא, דלעולם הכח לא שייך דין כבוש, דלא אמרינן כבוש אלא בדברים חיים שנכבשו ונשארו בכבושם, או אפילו בדברים מבושלים אם נכבשו במשקים אחרים שלא נתבשלו בהם, אבל דבר מבושל שנשרה בצונן עם המרק שנתבשל בו עצמו, לית ביה דין כבוש כמבושל, ולפ"ז בתרנגולת עם החטה, אף גם שוהה שיעור כבישה לעולם מותרת. וקצת ראיה לזה, ממאי דאמרינן גבי קרבן פסח צלאו ולבסוף בשלו, או בשלו ואח"כ צלאו, דלדעת שאר הפסקים חוץ מהרא"ש ז"ל אין צליה אחר בישול, ואין בישול אחר צליה, הכי נמי הכא אין כיבוש לאחר בישול, אלא שאין פנאי כעת לחקור על זה, עכ"ל פרי צדיק סי' י"ט:

169

ק״ענמצא דסברה חדשה הנז' לא יצאה מן הגאון יכין ובועז שהיה מן הראשונים ז"ל, אלא היא מאחד מן החכמים האחרונים, וגם הוא לא אמרה למסמך עלה כלל אפילו לסניף, אלא אמר לולי דמסתפינא הוה אמינא הכי, וסו"ד סיים שאין לו פנאי כעת לחקור על זה, ועתה ראה תראה כמה שגג הרב יד יוסף ז"ל בזה, חדא דחשב מכח טעות הדפוס שבעל הסברה הזאת הוא הגאון יכין ובעז ואינו כך, ועוד שלא ראה הדברים במקומן, שגם בעל הסברה הזאת לא סמך על סברתו זו כלל, אפילו בסוג סניף, אלא רק אמר לולי דמסתפינא הוה אמינא הכי:

170

קע״אהנה כי כן דברים אלו שכתב הרב יד יוסף ז"ל לאותו המורה שסמך על סברה זו להקל, שיש לו רב גדול לסמוך עליו, ואין לערער על הוראתו וכנז"ל, אחר הס"ר במחילת כבוד תורתו אין בדברים אלו ממש, ואין לעשות מהם אפילו סניף בעלמא, ומ"ש הרב תפארת צבי בזה הוא אמת, דגם בכה"ג אמרינן דין כבוש כמבושל, וספר תפארת צבי אינו מצוי אצלי, אך ראיתי להרב פתחי תשובה סי' ק"ו סק"ב שהביא דבריו הנז', ושו"ר להרב ערך השלחן בסי' ק"ה סק"ב שהביא דברי הרב פרי צדיק ז"ל בקיצור, ודחה דבריו ע"ש, ובאמת שגם הרב פרי צדיק לא סמך על סברה זו להלכה כלל. הכלל העולה בנידון השאלה, כיון דברור לנו שחתיכת הבשר הזה נכבשה בתוך החמאה שהיתה לחה וצלולה, מיום ששי עד יום ראשון, מפני שהם כיסו קדרה של החמאה, והניחו כובד על הכסוי, ועוד ברור להם שזו החתיכה היתה ביד התינוק ביום ששי, כשהיה עומד סמוך לקדרה, וגם בעה"ב ידעה מיום ששי שנחסרה חתיכה מסל הבשר, א"כ זה ודאי כבוש, ואין בו ספק ואסור, דליכא ששים באותה חמאה שנשארה בקדרה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

171

קע״בשאלה. בבית אחד יש להם כפות נחשת קטנים כדי לאכול בהם בשר, ועוד כפות קטנים לאכול בהם חלב והיה להם תיבה אחת שקורין דולא"ב, חלוקה לשלשה חלוקות תחתיים שניים ושלישים, ודרכן להניח כפות החלב בתחתונה, וכפות הבשר בעליונה, והיה להם עוד שני כפות של עץ ומידתם בינונים, והיו צריכין להם להגיס בהם קדרה קטנה שאין בה תבשיל הרבה, דאין מגיסין אותה בכף הגדול של נחשת אלא באלו, ושתי כפות אלו הם אחת של בשר שמונחת בעליונה עם כפות הבשר, ואחת של חלב מונחת בתחתונה עם כפות החלב. והנה יום אחד היה להם לבשל בקדרה גדולה מעט אורז עם חלב הרבה, באופן שלא היה התבשיל גוש מחמת רבוי החלב, והמבשלת של אותו הבית היה לה עסק בחוץ, ואמרה לאחותה שתקח כף העץ של החלב מן מדרגה התחתונה שבתיבה, שתגיס בו הקדרה ההיא, מפני כי הכף הגדול שדרכן להגיס בו קדרה גדולה לא היה בו ביום תחת ידם, וזו טעתה ולקחה כף העץ של הבשר מן העליונה, והגיסה בו הקדרה ההיא, ואח"כ רחצה אותו והניחתו בתחתונה עם כפות החלב, ונעשה עתה שתי כפות של עץ בתחתונה אחת של חלב וא' של בשר, ואח"כ בו ביום נזדמן לה להרתיח חלב ק"ן דרה"ם, ופשטה ידה לתחתונה, ולקחה כף אחד משני כפות, ולא ידעה איזה כף לקחה, והגיסה בו החלב כשהיה רותח על האש, גם הסירה בכף קשין שנפלו בו בעודו על האש, ואח"כ רחצתו והחזרתו לתחתונה למקום שנטלה אותו ממנו. והנה בתבשיל האורז עם חלב יש ששים כנגד הכף בודאי, אך בק"ן דרה"ם של חלב לא יש ששים כנגד הכף, כי שתי כפות אלו שוים כמידתם ומשקלם, וכל א' מהם משקלו חמשה דרה"ם. יוריני שורת הדין בזה, ושכמ"ה:

172

קע״גתשובה. אע"ג שזה הכף של הבשר שהגיסה בו קדרת האורז עם חלב היה בן יומו, התבשיל מותר, כיון דאיכא ששיסם כנגד כל הכף כולו, אך ודאי הכף עצמו מאחר שהוא בן יומו נעשה בלוע מבשר וחלב, ופסק מר"ן ז"ל בסי' צ"ד סעיף ג' אם יש ששים לבטל הכף, הקדרה והתבשיל מותרים, אבל הכף אסור בין עם בשר, בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר וחלב, ואפילו בדיעבד אוסרת, אם חזרו ותחבוה בין בבשר בין בחלב, כל זמן שהיא בת יומא, עכ"ל. והנה בבית יוסף הביא מן הסמ"ק, שהקשה כיון שיש ששים בקדרה מן הכף, א"כ יש לכף כהגעלה מבליעה ראשונה, ויש לה דין הקדרה עצמה אם בשר בשר אם חלב חלב, ותירץ דילמא אתי למטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדרה, כי אם מקצתה, ועוד דהגעלה אינה מועלת, כי אם דוקא ברותחין כ"כ שמעלין רתיחה, ולענין הצרכת ששים אפילו שאינה מעלה רתיחה, רק שתהיה רותחת שהיס"ב. ועוד אנו מצרפין ששים מכל הכף אפילו בספק תחיבת כולה, והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחיבת כולה, עכ"ל ע"ש:

173

קע״דהנה מכל זה מבואר, כל היכא דאיכא ששים נגד הכף, אע"ג דקי"ל הכף עצמה אסורה, אין איסור שלה מן התורה אלא מדרבנן, הן לתירוץ הראשון משום דילמא אתי למטעי, הן לתירוץ הב' משום דהגעלה אינה מועלת אלא ברותחין כ"כ דמעלה רתיחה, דזה ודאי הוא מדרבנן, אבל מן התורה לא בעינן מעלה רתיחה, וכמ"ש הגאון ישועות יעקב וז"ל, דבאמת הא דקי"ל דהגעלה בעינן שיעלה רתיחה, הוא רק מדרבנן, דחיישינן שמא בעת ההגעלה לא פלטה כולה, וכעת שנתבשל בה יפלוט יותר, אבל מן התורה מהני הגעלה אף שאין עולה הרתיחה, כמבואר בסמ"ק להדיה עכ"ל, וא"כ בנ"ד זה הכף של הבשר שהגיסה בו קדרה הגדולה של אורז וחלב, הוא עצמו נעשה של חלב מן התורה, יען כי מן התורה תועיל לו הגסה זו במקום הגעלה, ורק מדרבנן הוא דגזרו בזה, ובאמת אפילו אי אמרינן דמן התורה נמי בעינן שתעלה רתיחה, הנה בנ"ד הוה התבשיל מעלה רתיחה, דמסתמא כן הוא שלא יתבשל היטב אלא עד שיעלה רתיחה, וכן אמר השואל לפני דברור לו שהעלה רתיחה כמה פעמים, גם אמר השואל שבעת שהגיס בו הקדרה ההיא תחבה איתו כולו, ולא נשאר בו כי אם קצת כדי שיעור שתאחזנו בידה בראשו, יען כי הקדרה היתה גדולה והכף הוא בינוני, ולכך הוכרחה לתחבו כולו כדי להגיס בו התבשיל המרובה, ובודאי שנתחב בתבשיל זה יותר ממה שדרכן לתתוב בו תבשיל הבשר, יען כי בזה הכף אין דרכן להגיס בו קדרה של בשר גדולה כי אם קטנה, וא"כ לפ"ז הכף של הבשר הנז' נעשה של חלב מן התורה, כאשר הגיסה בו קדרה הגדולה של אורז וחלב, כי תחיבתו בתבשיל האורז וחלב שהיה רובו חלב ולא הוה גוש, תועיל לו במקם הגעלה מן התורה, ולא נשאר בו איסור בשר בחלב אלא רק מדרבנן, והשתא אחר שחזרה האשה והניחה כף זה עם כף החלב האמיתי, וחזרה ולקחה כף אחד מהם להגיס את ק"ן דרהם החלב, אין כאן ספק תורה, כי מן התורה אפילו אש נאמר שלקחה אח"כ את זה הכף והגיסה בו החלב, הנה מן התורה גם זה הכף נעשה של חלב, ורק יש בזה ספק דרבנן, דאנו מסתפקים אם לקחה זה הכף, או לקחה כף החלב האמיתי, וכיון דהספק הוא בדרבנן, אנו תולין להקל ונאמר דלקחה את כף החלב האמיתי, והגיסה בו את ק"ן דרהם החלב, ואין כאן איסור, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קי"א, דבדרבנן תולין להקל בכה"ג, ומותר:

174

קע״הברם חזי הוית להגאון מש"ז בסי' צ"ד ס"ק ג' שכתב וז"ל, יראה לי אם תחב כף בשר לקדרה חלב שהעלה רתיחה, ואח"כ תחבו עוד לקדרה אחרת חלב, ונשפך ואינו יודיע אם היה ששים, אין להקל ולומר דמן התורה הוה הגעלה, והכף נעשה חולב, ומדרבנן אסור משום דלא פליג, תו הוי ספק דרבנן כמו בסי' צ"ח ס"ב גבי נשפך במינו יע"ש, דלא מקילין עכ"ד ע"ש, ולפ"ד נראה דגם בנ"ד יש לומר דלא מקילין, אך באמת צריך להבין אמאי פסק הרב ז"ל דאין מקילין, אם באמת כאן הוא איסור דרבנן, דהא קי"ל בנשפך באיסור דרבנן מקילין, ונ"ל דחייש הרב ז"ל לטעם הג' שהובא בבית יוסף שהעתקנו לעיל שכתב וז"ל, יעוד אנו מצרכים ששים מכל הכף אפילו בספק תחיבת כולה, והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחיבת כולה ע"ש, ולהכי פסק דאין מקילין משים דיש כאן עדיין חשש איסור תורה דלא מהני הגעלה, ואם כנים אנו בזה י"ל בנ"ד יודה הרב ז"ל, יען דזה הכף דרכו להגיס בו קדרה קטנה בתבשיל מועט שקשה להם להגיסו בכף גדולה, ועתה שהוכרחה להגיס בו בקדרה גדולה ודאי נתחב תוך הקדרה יותר מדרכו כשמגיסין בו בקדרה קטנה, כי עתה אומר השואל בפירוש שהוכרחה לתחבו יותר, ולא נשאר ממנו יוצא מן הבשר כי אם חלק מועט, כדי אחיזתו בראשי אצבעותיה, וא"כ כיון שהוא כף של עץ דלא אמרינן ביה חם מקצתו חם כולו, דודאי יודה הרב ז"ל דעלתה לו הגעלה מן התורה, דזה החלק של שיעור ראשי אצבעותיה אינו צריך הגעלה כלל, דמעולם לא נבלע בו בשר, דמעולם לא נגע שם הבשר, וכיון דהוי כלי עץ ליכא ביה חם מקצתו חם כולו, במה יאסר מן התורה:

175

קע״וועוד יש טעם אחר לחלק בין נ"ד לנידון הגאון מש"ז ז"ל הנ"ז, דהתם נתערב האיסור בודאי, אלא דאנו תולין לומר דהוה ששים מפני שנשפך, אך בנ"ד י"ל דלא לקחה אלא כף החלב האמיתי, שהיא היתר גמור:

176

קע״זושו"ר להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ת"ג סי' קפ"ט, בתוך התשובה בדף ע"ו ע"ב שכתב, נשאלתי במה שאירע שלקחו כף של עץ חולבת, ושפתו בה כמה קדרות של בשר, ובמקצת מהקדרות היה ששים נגד הכף, ובמקצת לא היה ששים, וגוף הכף היה ספק בן יומו וכו', ואמרתי דבר חדש דיש להתיר וכו' ע"ש טעמו, וא"כ לפ"ד גם בגוונא דנ"ד יש להתיר, והוא עשה מעשה בכך, ובדברי הגאון מש"ז עשיתי טעמים לחלק ולומר דגם הוא יודה בנ"ד, לכן נ"ל להתיר את ק"ן דרהם חלב שהגיסה אותו בכף אחד מן שתי הכפות האלה, ולא נודע איזה כף היה. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו:

177

קע״חשאלה. שתי כפות של בשר, אחת בת יומא, ואחת אינה בת יומא, דומות זו לזו, ולקחו אחת מהן והגיסו בה חלב רותח על האש, ואין ששים בחלב כנגד הכף, ואין יודעים אם לקחו כף שהוא ב"י, או לקחו שאינו ב"י, איך שורת הדין מחייבת בזה. יורינו ושכמ"ה:

178

קע״טתשובה. הנה נודע סברת ר"ת ז"ל, דס'ל לינת לילה אחר פיגם, ואע"ג דלא קי"ל הכי ובעינן כ"ד שעות, כמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ג סעיף ה' הא איכא בנ"ד ס"ס, שהוא ספק אם לקחו כף שאינו ב"י, ואת"ל לקחו כף שהוא ב"י שמא הלכה כר"ת, דלינת לילה אחת בלבד פוגמת, ועיין בחכמת אדם כלל נ"ה אות ה' דעביד ס"ס כזה בהיכא דאיכא הפ"מ, וכן הביא מן מנחת יעקב כלל נ"ט ס"ק ט' דעביד ס"ס כזה בהפ"מ ע"ש, ובנ"ד נמי איכא הפ"מ, ואע"ג דרבים מאחרונים כתבי דאין לעשות ס"ס, אש ספק האחד הוא נגד פסק מרן ז"ל בשה"ט, הא בא חכם הוא הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' מ"ב סוף אות נו"ן, וכתב דפשטה הוראה לעשות ספק כל דאיכא פלוגתא דרבוותא, בשגם מרן ומור"ם פוסקים כסברה אחרת ע"ש, ועיין עוד לו בספרו עין זוכר, ובמחב"ר א"ח סי' ז' ע"ש, והגם דאיכא תרי גברי רברבי מן האחרונים, שהם הגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' י"א, והגאון בעל חקרי לב דכתבו בפשיטות דלא עבדינן ספק בדבר שפסקו מרן להלכה, אפשר לומר בהיכא דאיכא הפ"מ, יודו דעבדינן ס"ס כזה:

179

ק״פמיהו אנחנו רואין המנהג פשוט פה עירינו, דאין עושים סברה זו דר"ת בתורת ספק, לצרפו עם ספק אחר ולהתיר עי"כ מחמת ס"ס, דכמה הוראות מזדמנים לענין מעשה, ראיתי מא"א זלה"ה שהיה נוהג ע"פ הוראותיו של מרן זקיני זלה"ה, וגם מורי הרב ז"ל כמה פעמים הורה לפני, ולא היו חוששים לסברה זו דלילה אחת פוגמת לעשות ממנה ס"ס, וכן אנא עבדא מורה ובא זה כמה שנים לענין מעשה, ורק אי איכא באותה מעשה סניף להתיר מלבד הס"ס, אפשר דעבדינן ס"ס כזה, אך אי ליכא סניף להתיר כי אם רק ע"י ס"ס זה, שהספק האחד מהם נעשה ע"י סברה זו, דס"ל לילה אחת כוגמת, לא עבדינן להתיר ואין לעשות סניף להיכא דאיכא הפ"מ, דברור לנו דסברת מרן למצרך כ"ד שעות, אפילו בהיכא דאיכא הפ"מ. ומאחר דהמנהג פה עירינו בהוראת דבר זה כך, אין לזוז מזה ולהקל ורק אי איכא סניף אחר להתיר נסמוך על ס"ס זה, ואפשר דאי איכא שעת הדחק שהוא ערב שבת, והשואל עני, יש לסמוך לעשות זה לסניף, ולהתיר בס"ס זה. והשי"ת יאיר עינינו, באור תורתו אכי"ר:

180

קפ״אשאלה. קדרה הרתיחו בה יום ראשון בבוקר חלב שיעור ארבע מאות דרה"ם, וביום שני בבוקר החמו בה מים שיעור ת"ר דרה"ם כדי לרחוץ בהם כלי חלב, והיו רותחין על האש, והשליך ילד חתיכת בשר שיעור שלושים דרה"ם לתוך אותם המים בעודם רותחים על האש, והאשה ראתה כשהשליך חתיכת הבשר, ורצתה להוציאה, תכף, אך בשביל שהמים רותחים הוכרחה להביא שני עצים לאחוז בהם החתיכה להוציאה, ומה דבני ובני נשארה חתיכת הבשר בתוך הרותחין שיעור שני דקים, והם אינם יודעים בבירור כמה עבר על הקדרה אחר בישול החלב בתוכה ביום ראשון עד בישול המים ביום שני, כי אפשר דהוה כ"ד שעות חסר שעה, או אפשר דהוה כ"ד שעות וחצי שעה, ולכן באו לשאול מה משפט חתיכת הבשר היא, אם אסורה באכילה, ואת"ל אסורה באכילה אם אסורה גם בהנאה, או שרי לאכילה לכלבו אפילו מזונותיו עליו. יורינו ושכמ"ה:

181

קפ״בתשובה. אע"פ שזו הקדרה ספק אם נטל"ף, אפ"ה ספיקא דאורייתא לחומרא, ומה גם דזו היה לה חזקת חלב, ולכן המים צריך לשופכן, וחתיכת הבשר אסורה באכילה. אך נראה דמותרת בהנאה ומותר להאכילה לכלבו אע"ג דמזונותיו עליו, והטעם מפני דחתיכה זו הסירה אותה האשה תכף אחר ב' דקים, ולא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי, וידוע כי בישול מאכל בן דרוסאי הוא שליש בישול, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קי"ג סעיף ח', והוא שיעור היותר חמור, ובא"ח סי' רנ"ג כתוב שהוא חצי בישול, ועיין מג"א שם, ועיין ב"ח יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ט, ועיין אחרונים שם, ועיין חק"ל יו"ד ח"א סי' מ"ח דף ע"ב ע"ג בד"ה אך וכו' שכתב שיעור הבישול כל חד לפום עניינו, דבהמה דקה מתבשל בחצי שעה ובהמה גסה בשתי שעות ע"ש, והרב פר"ח סי' פ"ז ס"ק ג' כתב דאם בישל בב"ח אלא שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, לא אסיר מן התורה, וכיון דלא אסיר אלא מדרבנן שרי בהנאה ע"ש, ויש עוד מאחרונים דפסקי להלכתא להאי סברה דהפר"ח ז"ל, ועיין פלתי דפליג על פר"ח, ועיין להגאון פרי מגדים בפתיחה להלכות בשר בחלב סעיף ג' דפליג על פר"ח, וס"ל דכל דנפל חתיכת בשר לכ"ר והוסר מיד אסור באכילה ובהנאה, ועיין להגאון שם אריה ז"ל יו"ד סי' ס"ה, מ"ש בזה, יע"ש:

182

קפ״גוא"כ, השתא לענין איסור הנאה איכא בנ"ד ס"ס, והוא ספק אם היתה הקדרה בת יומא, ואת"ל היתה בת יומא שמא הלכה כפר"ח ודעמיה, דס"ל כל שלח נתבשל במאכל ב"ד שרי בהנאה, ולכן יש להתיר להאכיל החתיכה לכלבו, ורק אסורה באכילה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

183

קפ״דשאלה זו שלחו לי מעלת החכמים רבני הישיבה הי"ו, עם התשובה שלהם, ובקשו ממני לעיין בה, וז"ל:

184

קפ״המעשה באשה שהיתה מתקנת הבשר לעשות תבשילין הנהוגים פה בג'דאד, ולקחה חתיכת בשר ודכה אותה במדוכה עם האורז, לעשות מזה מה שקורין בערבי כוב"א, ואח"כ נקחה עוד חתיכת בשר וחתכה אותה דק דק, ועירבה עם האורז למלאת פרי שקורין בדנגא"ן, לעשות תבשיל שקורין מחש"א, ואח"כ לקחה עוד חתיכת בשר וחתכה אותה עם הבצלים דק דק, כדי להניח בתוך הכוב"א שזה המלוי נקרא בערבי חשוו"א, וקודם שהניחה החשוו"א הזאת בתוך הכוב"א, באה להניח שאר חתיכות הבשר שנשארו בסל בתוך הקדרה לבשלם, וראתה על שתי חתיכות מהם ביצי זבובים לבנים קטנים כגרעיני חרדל, ובאה לשאול בבית המדרש על התבשיל שקורים מחש"א שכבר נתבשל כיצד דינו, וגם על הכוב"א ועל החשוו"א שלה מה דינם, ואמרנו לה שתלך ותבדוק לחתיכות הבשר הקטנים של החשוו"א שעדיין לא הניחתם בתוך הכוב"א, והלכה ובדקה ומצאה בחתיכה אחת ביצה א' קטנה של זבוב, ועתה נפשה לשאול הגיעה על כל הנז"ל אם מותר באכילה, או לאו:

185

קפ״ווהתשובה שנראה לנו בזה הוא, כי איסור ביצי זבובים נזכר בדברי מהר"ם בן חביב, שהביאו הרב מחב"ר בסי' פ"ד אות ל"ז וז"ל, הזבובים המטילים ביציהם בבשר בימות החמה, והם כמו גרעיני חרדל לבנים, צריך לבודקם ולהדיח הבשר יפה יפה, שלא ישאר אפילו אחת, ומיהו יש אומרים דהני גרעינים המטילים הזבובים וכו' אינם ביצי זבובים, אלא מן רוקם וצואתם מתהווים, והראיה שאינם נעשים אח"ז זבובים אלא תולעים, וכל עוד שלא נעשו תולעים הוא כפרשא בעלמא ושרו, וצ"ע ושומר נפשו ירחק מהם עכ"ל, והראיה שאמר הרב שאינם נעשים זבובים אלא תולעים, החוש יעיד על זה שעינינו הרואות מעשים בכל יום כן:

186

קפ״זוהנה הרב הט"ז בסי' פ"ד ס"ק י"ז כתב, מעשה בחג השבועות שעשו הנשים וכו', ספק שמא באותה שעה שלקחו עדיין לא היה תולע, ואת"ל היה שמא נמוח ע"ש, והרב פר"ח ונקודות הכסף דחו דבריו, וכ"כ הכנה"ג הגהב"י אות ס' בשם ר"א לאסור, והגם דהרב מנחת יעקב וכו"ף הליצו בעד הט"ז, כבר העלה במחב"ר אות כ"ח העיקר לאסור ע"ש, ונ"ד גם החולקים על הט"ז מודו, דדוקא התם כיון דדרכו להתליע הוי ספק הרגיל ולא חשיב ספק, כמ"ש נקודות הכסף, משא"כ בנ"ד י"ל אח"כ הטילו הזבובים ולא קודם לכן, ועוד בנ"ד יש ספק דעת י"א דסברי אין אלו ביצי זבובים, אלא הם מן רוקם וצואתם, וקודם שנעשו תולעים הם פרשא בעלמא ושרו, וא"כ בתבשיל הנז' שקורין מחש"א שכבר נתבשל, יש ג' ספיקות, והוא ספק אם היה מקודם, ואת"ל היה שמא נמוח, ועוד ספק שמא הלכה כי"א, דכל זמן שלא נעשו תולעים הם פרשא בעלמא ושרי:

187

קפ״חועוד ראיה ממ"ש הרב בירך משה גלאנטי, בסוף הספר בזכרון לראשונים סי' פ"ד, עמ"ש הרב פר"ח בס"ק י"ט, דטעמא הוי משום ס"ס, מכאן הוריתי הלכה למעשה שהיה, ששאבו מים מטר שמצויים בו תולעים, וסננו במסננת ואפו ובשלו בהם, ושוב חזרו לשאוב מים וסננום באותה מסננת עצמו, ומצאו תולעים במים, ובדקו המסננת ומצאו בה נקב, דאיכא למיחש אם גם כששאבו בפעם א' היתה נקובה, ושמא עברו התולעים דרך שם, והוריתי להתיר הפת והתבשיל מס"ס, ספק אם בפעם הראשון היתה המסננת נקובה, ספק השתא הוא דניקבה, ואת"ל היתה נקובה בפעם הראשון שמא נמוח התולע ונתבטל, וכמ"ש הרשב"א והר"ן עכ"ד, וא"כ בנ"ד דיש ג"כ ספק שלישי, דשמא הלכה כי"א דאין אלו ביצי זבובים, אלא המה מן רוקם וצואתם, יש להתיר, וגם החולקים על הט"ז מידו בנידון הרב בירך משה, ובנ"ד דדוקא שם דהוי ספק הרגיל הוא דלא מקרי ספק, משא"כ בנ"ד ונידון הרב ברך משה, כ"ע יודו להתיר מכח ס"ס, דאין כאן ספק הרגיל, ולכן הכוב"א שדכו אותה במדוכה ג"כ יש להתיר מכח ס"ס, ספק אם היה בו קודם ספק לא היה בו, ואת"ל היה בו שמא נתמשך מחמת הדיכה, ויש בזה ג"כ ספק שלישי של סברת י"א הנז', והחשוו"א שבדקה ולא מצאה אלא א' הרי בדקה ולא נמצא עוד, וחתיכות בשר הנשארים ג"כ תבדוק אותם, ואח"כ תבשלם, כן נראה לנו בזה. ע"כ תשובת מעלת החכמים ובני הישיבה הי"ו:

188

קפ״טוזאת תשובתי שהשבתי להם:

189

ק״צראיתי השאלה והתשובה של מעלתכם, ותחלה וראש אדבר בדין הרב בירך משה ז"ל, אשר הבאתם ממנו ראיה לנדון שאלתכם, ואומר כי אחר המח"ר מכבוד תורתו לא דבר נכונה בזה, יען כי ס"ס זה שעשה בנידון שלו הוא כתרי גופי ותרי ענייני, וזה כלל ידוע ס"ס בתרי גופי לא עבדינן, ומקור הכלל הזה הוא מדברי הרא"ם ז"ל בביאורו לסמ"ג, אהא דקי"ל דטומטום אפילו מינו אינו מוציא, אע"ג דאיכא תרי ספיקי, דהמוציא ספק זכר ספק נקבה, ואת"ל נקבה אימור גם היוצא נקבה, דהיינו טעמא משום דס"ס בתרי גופי לא אמרינן ע"ש, וטעמא הוא משום דבזה הגוף שאתה בא להתירו אין כאן ב' ספיקות, אלא רק ספק אחד, וכן כתב הש"ך ז"ל ושאר פוסקים בכללי הס"ס דכל דהוי ס"ס משני גופים לא אמרינן, כגון ביצה שנמצאה בתרנגולת בקליפתה שאירע לה ספק טרפות בקרוב, דאין להתיר הביצה משום ס"ס, שנאמר שמא אין התרנגולת טריפה, ואת"ל טריפה שמא בעת שנטרפה היתה הביצה בקליפתה, דהו"יל שני ספיקות מתרי גופי, וגם אין השני ספיקות מענין אחד ע"ש, וא"כ ה"ה בנידון הרב בירך משה, לא יועיל ס"ס הנז' כלום, דהוי כתרי גופים, וגם אין הספיקות מענין אחד:

190

קצ״אועתה אשיב לנדון השאלה שלכם, מה שכתבתם תלת ספיקי להתיר התבשיל שכבר נתבשל, אין צורך לכל זה, דדוקא בדין תולע שהוא בריה דלא בטיל בששים היינו צריכין לס"ס ולתלת ספיקי, אבל נידון שאלתכם שהוא ביצים שהטילו הזבובין, הנה גם לדעת האוסר אותם אין להם דין בריה, ובטלים בששים, דהא אפילו ביצת נבילה וטריפה אם אין בה אפרוח אין לה דין בריה, ורק אש יש בה אפרוח דאית ביה חיותא יש לה דין בריה, וכמ"ש בש"ע סי' ק' סעיף א', וא"כ אפילו לדעת האוסרים כאן דחשיבי להו ביצי זבובים, וגופם איסורא ואינם פרשא, הרי אלו בטלים בששים, ולכן זה התבשיל דודאי איכא ששיש שרינן ליה, ואין צורך לספיקות הנז'. ומה שכתבתם על החשוו"א שהוא בשר חתוך דק, שאמרתם לה לבדוק ובדקה ולא מצאה אלא אחת, הנה בודאי הבדיקה לא תועיל בזה, כיון דנחתך הבשר עם הבצלים ביחד, יש לחוש שביצי הזבובים שהיו בבשר נדבקו ונאחזו בבצלים, וכיון דהם לבנים כמראה הבצלים לאו מנכרי בבדיקה, אך באמת גם בזה שרי, דהם בטלים בששים, ואפילו אם לא יש ששים בחשוו"א לבדה, הנה הוא מערב אותה עם הכוב"א, ומבשלם יחד, דאז ודאי איכא ששים, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה, דידוע דלא אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה כל היכא דליכא איסור בודאי, וגם דאין כונתו לבטל האיסור, ועכ"פ צריך לבדוק תחלה חתיכות הבשר מה שאפשר לבדוק. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

191

קצ״באח"ז חזרו מעלת החכמים הי"ו, וכתבו לי תשובה וזה לשונם:

192

קצ״גראה ראינו בדברי קדשו של מעכ"ת נר"ו, מה שכתב בהיתר שאלה דידן, דמותר מטעם דבטל בששים ואין צורך לס"ס וכו', הדין עם מעכ"ת נר"ו שכ"כ מרן ז"ל, דדוקא ביצת אפרוח אינה בטלה, וא"כ אין צורך לס"ס אמנם מה שכתב מעכ"ת על הרב בירך משה ז"ל שלא דבר נכונה מנדון דידיה, משום דהוי ס"ס בתרי גופי וכו' וככתוב בד"ק נר"ו, הרואה יראה דברי הרב הש"ך ז"ל שכתב בשם או"ה וז"ל, אבל היכא דהוו שתי הספיקות כגון אחד, כמו איש ואשה שעשו צרכיהם בספל אחד, יש בדם ס"ס, והוא ס' אינו מן האשה, ואת"ל מן האשה שמא אינו מן המקור יע"ש, והתם אף דהוי שני גופים שאיש ואשה עשו צרכיהם בספל א', מ"מ הואיל ואנחנו דנים על הדם חשיב ס"ם בגוף אחד, כמ"ש הרב ש"ך שם סי' ד', והרחיב בביאור שם, וה"ן בדין הרב בירך משה, הגם שיש שני גופים מסננת ותבשיל או פת, מ"מ אנחנו דנין על התבשיל או על הפת, והוי ס"ס בגוף אחד, וכ"כ מעכ"ת נר"ו בספרו רב ברכות אות סמ"ך דף ק"ד ע"א, דכשאנו דנין על התרנגולת הוי בגוף אחד, ובענין אחד יעו"ש באורך, וכבר הרב קול אליהו ז"ל ביו"ד סי' י"ט רצה לדחית סברת הרא"ם מגמרא הנז', דאיש ואשה שעשו צרכיהם בספל א', והרב ערך השלחן יו"ד סי' כ"ה דחה דבריו, וכתב שלא ראה מ"ש או"ה, והביאו הש"ך, דאם היו שני הספיקות בגוף אחד כגון ההיא דאיש ואשה, חשיב ס"ס בגוף אחד, שאנו באם לדון על הדם יע"ש, ומה שתפס הרב בירך משה בלשונו, שמא היתה המסננת נקובה וכו' לא דקדק בלשונו, אבל הדין דין אמת, וכאמור. ע"כ דברי מעלת החכמים הי"ו אשר כתבו לי:

193

קצ״דוזאת תשובתי שהשבתי להם:

194

קצ״העל אשר חשבתם לתקן בנידון הרב בירך משה ז"ל, לתפוס הס"ס על התבשיל, ובזה לא הווי בתרי גופי, לא כוונתם בזה היטב, דבאמת א"א לתפוס הס"ס בדין הנז' באופן שלא יהיה בתרי גופי, והוא דגם אם נבא לדין על התבשיל כלומר על המים שבתבשיל, ונאמר כך ספק אם המים ירדו מן המסננת קודם שניקבה, ספק ירדו אחר שנקבה, ואת"ל אחר שנקבה שמא נימוחו התולעים בתבשיל, הנה נמצא הוי ס"ס בתרי גופי, דספק הראשון אתה תופסו במים, וספק השני אתה תופסו בתולעים, ואין אתה יכול לתפוס השני ספיקות בתולעים, או השני ספיקות במים, משא"כ בס"ס דאיש ואשה שעשו צרכיהם בספל אחד, אתה תופס השני ספיקות בדם עצמו, שהוא ספק בא מן האיש ספק מן האשה, ואת"ל בא מן האשה שמא בא מן הפרוזדור, וכן הס"ס אשר עשיתי אנא עבדא בסה"ק רב ברכות דף ק"ד ע"א, השני ספיקית תפסנו בתרנגולת עצמה, ספק נשחטה בסכין שנמצאת כשרה, ואת"ל נשחטה בסכין שנמצאת פגומה שמא נשחטה קודם שנפגמה הסכין, הרי שני הספיקות הם בגוף אחד שהיא התרנגולת:

195

קצ״וגם צריך לבאר לכם עוד, דודאי א"א לתפוס הס"ס כך, לומר ספק אם במים שבתבשיל הזה היה תולעים ספק לא היה, ואת"ל היה שמא נימוחו, דזה אינו, דהמים ההם היו מוחזקים בתולעים דחזינן מקומם ומקודם מלא תולעים לפנינו, ולכן א"א לומר שמא לא היה בהם תולעים ועל כן בע"כ צרין לתפוס הספק כך ולומר ספק אם ירדו מן המסננת קודם שנקבה, ספק ירדו אחר שנקבה, ואת"ל אחר שנקבה שמא נמוחו התולעים, ובזה מוכרח דהוי בתרי גופי, דספק ראשון תופסו במים, וספק השני בתולע אם נמוח או לאו, ועיין פר"ח סי' פ"ד סוף ס"ק ל"ג, ושפ"ד ס"ק ח', ומחב"ר ס"ק ג', ששם מבואר כל היכא דאיכא ודאי תולעים אין לעשות מזה ספק, ע"ש, ולכן בנידון הרב בירך משה ז"ל, א"א לעשות זה בתורת ספק, לומר שמא לא היה תולעים במים, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו בתירתו, אכ"ר:

196

קצ״זשאלה. נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, הנה נא הואלנו לדבר אל אדוני, להגיד לנו פשר דבר מה שהוגד הוגד לנו, שבא מעשה ליד מעכ"ת נר"ו, בכבד שבשלו אותו בתחלה עם התרנגולת ומעט מים ובצלים כנהוג, וקורין אותו בערב"י חמ"ס, ולא היה ששים כנגדו, ושוב הוסיפו עליו מים בקדרה, ונעשה ס' כנגדו, ואח"ז הרגישו בכבד, ובאו לשאול את פי מעכ"ת נר"ו, ושמענו שהורה להם דמותר כל התבשיל, ואפילו התרנגולת, ולא ידענו כוחא דהיתרא דמר מאיזה טעם הוא, דלפי הנראה היה צריך לאסור התרנגולת, ולאסור הרוטב לבדו, ע"פ מ"ש מרן ז"ל בריש סי' ק"ו, דאפשר לסוחטו אסור, ולכך חתיכה שבלעה איסור ונאסרה, ונפלה לקדרה שיש בה ששים מותר כל מה שבקדרה, אבל חתיכה עצמה אסורה, לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי, וכן הוא העיקר כמו שפסק בסי' ק"ו הנז', ודלא כמו שפסק בסי' צ"ב ס"ד, יע"ש, וא"כ הכא נמי שהתרנגולת בתחלה בלעה דם מן הכבד ונאסרה, אע"פ ששוב נעשה ששים כנגד האיסור, מ"מ אין האיסור נפלט ממנה לגמרי ואסורה. ואם נאמר דשמא מטעם זה התיר מעכ"ת, משום דהכא הכבד נתבשל, ודם שבשלו דרבנן, ובאיסור דרבנן אמרינן אפשר לסוחטו מותר, כמ"ש הרב ערך השלחן בריש סי' ק"ו אות א', דבאיסור דרבנן יש להקל כדעת הרמב"ם והרא"ה והטור, והחתיכה עצמה מותרת יע"ש, אי משום הא לא אריא, דמאן לימא לן דלא נבלע הדם בתרנגולת אלא עד אחר שנתבשל, דילמא קודם שנתבשל נבלע, והוי איסורא דאורייתא, וכמו שהביא סברה זו הרב ערך השלחן בעצמו, סי' ס"ט אות ט"ז בשם הרשב"א במשמרת הבית, דכתב שמא נבלע הדם במוח קודם שנתבשל יע"ש, וכ"כ עוד בסי' ס"ז אות ז' משם הרב בית יאודה ע"ש:

197

קצ״חמיהו זה י"ל, דבנ"ד היה שמלחוהו לכבד קודם שנתבשל, ודם שמלחו הוי דרבנן, וחזר להיות איסורא דרבנן, ואמרינן ביה שפיר אפשר לסחטו מותר, וכדאמרינן לעיל:

198

קצ״טמיהו היא גופא מבעייא לן, אי באמת ס"ל למעכ"ת הכי, דדם שמלחו או בשלו הוא מדרבנן, או"ד דס"ל דהוי מדאורייתא, ותו דאם נניח דס"ל למעכ"ת דהוי מדרבנן יקשה עלינו לפ"ז צ"ל דמותר להוסיף עליו בידים, כדקי"ל בכל איסור דרבנן שנפל מותר להוסיף עליו עד ס', וכן פסק הרב פר"ת בהדיא בסי' צ"ט אות י"א גם דם שבשלו יע"ש, ואנן לא עבדינן הכי, ומעשים בכל יום דאוסרים מורי ההוראה היכא דליכא ששים ואין מתירין להוסיף, וכן שמענו שמעכ"ת ג"כ מורה ובא הכי, ועל הכל יורינו מורה האמת והצדק, ושכמ"ה:

199

ר׳תשובה. הן אמת דהאחרונים ז"ל תפסו עיקר כמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ו ס"א, דחתיכה עצמה אסורה, ודלא כמ"ש בסי' צ"ב ס"ד, מ"מ הנה מצינו להרב פר"ת ז"ל דתירץ דברי מרן ז"ל, דבסי' צ"ב איירי במין ומינו דהוי דרבנן, ולא מחמירינן כולי האי, וסמכינן על החולקים על הרשב"א, אבל בסי' ק"ו איירי במין בשאינו מינו דהוי דאורייתא, ולכן כיון דנאסרה החתיכה תו לא הדרא להיתר, דבזה מחמירינן כהרשב"א ז"ל ע"כ ע"ש, וכן תירץ הגאון כו"ף בסי' צ"ב ע"ש, והכי איתא באחרונים עוד, ומצינו להרב גו"ר ז"ל, ביו"ד כלל א' סי' כ"ט, שכתב בדם הנפלט מן התרנגולת, טעם בשר התרנגולת יש לו, כי דם האיברים שנפלט מן האיברים טעם האיברים יש לו, והו"ל תערובת מין במינו, דמן התורה יש לו ביטול ברוב יע"ש, וכמדומה לי דהכי איתא ג"כ בספרי האחרונים, ולפ"ז בנ"ד שהוא דם הנפלט מן הכבד, דטעם כבד יש לו, הרי זה חשיב מין במינו, דהכבד עם הבשר הוי מין ומינו, אך הרב הש"ך והפר"ח סי' ס"ח ס"ק מ"ח נראה דחולקים על זה, דס"ל שם חתיכה שלא נמלחה עם חתיכה שנמלחה הוי מין בשאינו מינו, וכעת אין פנאי לברר דבר זה, ועכ"פ יש פלוגתא בזה, והשתא בנ"ד איכא ס"ס והוא ספק אי נקטינן עיקר כמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ו ס"א, ספק אי נקטינן עיקר כמ"ש מרן ז"ל בסי' צ"ב ס"ד, ואת"ל כמ"ש בסי' ק"ו, שמא נ"ד חשיב מין ומינו, דהוי דרבנן, דמדאורייתא בטיל ברוב, וס"ס זה הוא מתהפך:

200

ר״אועוד איכא בנ"ד ס"ס באופן אחר בשופי, והוא כי דם שמלחו או בשלו הוא פלוגתא, די"א שהוא מדרבנן וי"א מדאורייתא, ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דהוא מן התורה וכתב הגאון פליתי בסי' פ"ז, כיון דמרן בסי' פ"ז ס"ו העתיק לשון הרמב"ם משמע דס"ל דהוי מן התורה, אין זה הכרח כ"כ בדעת מרן ז"ל כיון דלא נחית לענין זה בש"ע, ומצינן למימר דלא הכריע להלכה לא כמר ולא כמר, ועיין להרב פר"ח סי' ס"ט ס"ק מ"ח שכתב מעתה יפה כתבו המחבר וההג"ה בכאן דבטלה ברוב, משום דדם שמלחו ושבשלו אינו אלא מדרבנן, ולא אתי למיגע באיסור דאורייתא וכו' ע"ש הרי ס"ל בפשיטות די"ל כדעת מרן דס"ל שהוא מדרבנן, ועוד איכא דקיימי בשיטה זו, ומוכרח לומר דס"ל דאין הוכחה מהא דנקיט לשון הרמב"ם. והשתא יש לעשות בזה ס"ס, דהיינו ספק הלכה כסי' צ"ב ס"ד דחתיכה מותרת, ספק הלכה כסי' ק"ו ס"א דחתיכה עצמה אסורה, ואת"ל הלכה כסי' ק"ו דילמא הלכה כמ"ד דם שבשלו דרבנן, ויש לצרף עם זה עוד ספק שלישי הנז"ל, ולומר את"ל הלכה כמ"ד דם שמלחו ושבשלו דאורייתא, שמא הלכה כמ"ד דחשיב זה מין ומינו דבטל מן התורה ברוב, והוי רק איסור דרבנן, ואח"כ כשהוסיפו עליו מים ונתבטל בששים הותרה התרנגולת עצמה ג"כ, ושלשה ספיקות אלו הם מתהפכים, ולכך יש להתיר התרנגולת בשופי:

201

ר״בועוד יש לעשות בזה ספק רביעי, והוא דידוע שיש פלוגתא בדם הכבד אף שפירש, אי הוי מן התורה או מדרבנן, ועיין בשפ"ד סי' ע"ג סק"ב שכתב, ולקמן אבאר דם הכבד אף מה שפירש לרוב הפוסקים הוי דרבנן עכ"ל ועיין מ"ש בס"ק י"ד, ועיין באחרונים בזה, ועיין בבית יוסף סוף סי' ע"ב, מ"ש בשם הר"ר מתתיה, דלא דמי לכבד שנמלח עם בשר, דשרי בדיעבד, דשאני כבד דכוליה דם ואפ"ה שרי רחמנא וכו' ע"ש, והשתא יש לצרף זה לספק אחר, ולומר את"ל דהדין כמ"ד דם שמלחו או בשלו דאורייתא שמא הלכה כמ"ד דם הכבד אף מה שפירש הוא דרבנן, והרי נמצא בנ"ד יש ארבעה ספיקות והם מתהפכים, ושפיר יש להתיר התרנגולת בשופי:

202

ר״גוראיתי להרב תפארת אדם, ביו"ד סי' יו"ד דף ל"ב שהתיר בכה"ג דנ"ד, שסמך על סברת הרב פרי תואר, דמסיק שיש לחלק בין מין ומינו, לבין מין עם שאינו מינו ע"ש, ובאמת הא איכא פלוגתא, ונראה דגם הוא סמך על ס"ס, ולא פירש בדבריו, ואנן בדידן תהילות לאל עשינו ארבעה ספיקות בנ"ד, וכולם מתהפכות, על כן יש להתיר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

203

ר״דשאלה. נשאלתי מחד צורבא מרבנן, החכם השלם והכולל השקדן בתורה כמה"ר יחזקאל עזרא אליה נר"ו, וז"ל, מאחר עלות גדול השלום וכו', על מעשה שבא לידי באחד בעה"ב שהיה לו עשרה תרנגולות בביתו והטילו ביצים, ואסף מהם ארבעים ביצים, ויהי היום תפס תרנגולת אחת מהם, והוליכה אצל השוחט לשוחטה, ובדקה השוחט ונמצאת ספק טריפה, והלך תכף ומכרה לנכרים, וכשהיתה בביתו לא היה יודע בודאי שהטילה ביצים, ובא לשאול מה יהיה משפט הארבעים ביצים אלו. ואנא בריה קלה כפי עניות דעתי הקלה נראה שיש להתיר ביצים אלו מכמה טעמי, חדא ממ"ש הרמ"א ז"ל בסי' ק"י ס"ו בהגה"ה וז"ל, ואם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות, ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת, אע"ג דתרנגולים חשובין ולא מתבטלים לגבי הביצה אזלינן בתר רובא, ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכל הביצים מותרות ע"כ, ובודאי הא דנקיט רמ"א ז"ל בלישניה ונמצא ביצה ביניהם, הוא לאו דוקא דה"ה אם נמצאו ביצים הרבה נמי מותרים מהאי טעמא, דכל דפריש מרובא פריש, ואמרינן על כל הביצים דלא הטילום אלא הכשרות, ואותה ס"ט לא הטילה כלום. ותדע, דהא האו"ה בעצמו שממנו מקור דין זה כתב בזה"ל, דאם יש רק שני תרנגולים כשרים אצלה בחצר, כל הביצים מותרות וכו' יע"ש, הרי בהדיה דגם בהרבה ביצים נמי מתיר האו"ה, ואע"ג דהשפ"ד בס"ק ל"ח כתב על דברי רמ"א וז"ל, ומיהו אם נמצא ג' ביצים אסור, כבר מוה"ר ז"ל בכ"י שלו שם באות ע' פריש להא דהשפ"ד, בכגון דבדקנו אתמול בקן של תרנגולים ולא מצא כלום, והיום מצא שלשה ביצים, דמוכרח לומר דהטריפה ג"כ הטילה, ובכה"ג כתב השפ"ד דאם מצא ג' ביצים אסור, אבל אם לא בדק אתמול בקן שלהם מותרים, דתלינן אלו השלשה ביצים מרובא פריש, והכשרות הטילום אתמול והיום, עכת"ד יע"ש, ולפ"ד מוה"ר ז"ל ה"ה ליותר משלש ולא בדק מזה כמה ימים ג"כ מותרים, דתלינן נמי דהכשרות הטילו כולם בשנים או בשלשה ימים, ולפ"ז הכא בנ"ד נמי, כיון דאין ידוע שהס"ט היתה מטלת ביצים, וגם לא בדק בקן שלהם, תלינן דהכשירות הטילו כל הביצים שהם הרוב, דכל דפריש מרובא פריש:

204

ר״הועוד נראה, דיש להתיר הבצים האלה מטעם ס"ס, דאפשר לומר דכל הביצים הם מהכשרות, ואת"ל שיש בהם מן הס"ט, שמא היא כשרה לפי האמת, וזה אינו נקרא ס"ס בשני גופים, כמ"ש הש"ך בכללי הס"ס אות ד' יע"ש, וכי תימא עד כאן לא קאמר התם הש"ך אלא בביצה אחת, אבל בביצים הרבה בנ"ד אסור, וכמ"ש הוא עצמו בהדיה שם באות ה', דלא היא, דהתם באות ה' איירי כגון דידעינן בודאי שהס"ט הטילה כמו הכשרה, וכמו דמוכח מלשונו שכתב אחד משני ביצים יש בו ספק איסור וכו', דהא ודאי יש כאן ספק איסור וכו', הרי בהדיה מיירי כגון שהס' ג"כ הטילה בודאי, וכ"כ החכ"א בכלל ס"ג אות ט"ו וז"ל, או ב' ביצים וידוע שאחת מן הכשרה ואחת מן הטריפה וכו' יע"ש, משא"כ בנ"ד שאין ידוע בודאי שהס"ט הטילה ג"כ ביצים, ואיכא למתלי כולהו מהכשרות, זה דמי לביצה אחת שהתיר הש"ך באות ד' מטעם ס"ס, וה"ן דכוותא. והגם דהש"ך בעי דוקא שנתערבו מתחלה התרנגולות חד בחד, אבל אם לא נתערבו מתחלה, אלא שהכשרה ניכרת בפ"ע, והס"ט ניכרת בפ"ע, בזה הביצה אסורה, והכא בנ"ד הס"ט ניכרת בפ"ע, ולפ"ז היה ראוי לאסור, הנה הפר"ח בכלל יו"ד ס"ל איפכא, ואדרבה בלא נתערבו מתחלה יש להתיר יותר יע"ש, והפר"ת בספר ראשון לציון בכללי הס"ס ססי' ב', והרב בינת אדם בשער הקבוע סי' מ"ד מתירין בכל גוונא, בין נתערבו מתחלה בין לא נתערבו, וא"כ לסברת הפר"ח והפר"ת יש להתיר בנ"ד, והגם דמוה"ר ז"ל בכ"י שם באות ק"ג, לא סמך על זה להתיר אלא דוקא בהפ"מ, הנה נ"ד נמי הוא הפ"מ, וא"כ יש להתיר ביצים אלו:

205

ר״וועוד אני דן לפני מעכ"ת, שיש להתיר ביצים אלו מטעם ס"ס, אף אם היה ידוע בודאי שהס"ט ג"כ הטילה ביצים. והוא מחמת שלא נודעה הס"ט עד לאחר שנתערבו הביצים הכל ביחד, דכתב מרן ז"ל בב"י סי' נ"ז מצאתי כתוב, דאם לא נודע האיסור עד לאחר שנתערב, ובאו שני הספיקות ביחד, עבדינן ס"ס אף בס"א בגופו וס"א בתערובת יע"ש, וא"כ ה"ן בנ"ד שפיר עבדינן ס"ס, אפילו אם ידוע בודאי שיש בהם ביצים מהס"ט, ואמרינן על כל ביצה וביצה שמא אין זו מהס"ט, ואת"ל שהיא מהס"ט שמא הס"ט עצמה מותרת, וסברה זו של מ"כ היא מוסכמת, שמצינו דמרן ז"ל החזיק בה גם בסי' ק"י בב"י, שעל מה שכתב הטור שם ולא נהירא וכו' כתב מרן ז"ל, כבר כתבתי בסי' נ"ז שאין זו קושיא כלל, וכונתו על מ"כ הנז', וכן הרב אהל יוסף ז"ל בסי' למ"ד כתב דהכי ס"ל למרן ז"ל, ומהר"ת ז"ל לא פליג עליה, אלא בעיקר הדין, ובהא מודה ליה דכן הוא סברת מרן ז"ל, דהא כתב דא"י וכל אגפיה בתר מרן גרירי, וכיון שדעתו כמו מ"כ, א"כ כל שלא קדמה ידיעת הספק קודם התערובת יש להקל בס"ס אף שאינן בגוף אחד וכו' ע"ש, הרי גם מהרח"א ס"ל דדעת מרן ז"ל כמו מ"כ הנז', וכי מוה"ר בסי' ק"י אות ק"א צידד להוכיח סברת כמו מ"כ ע"ש, וכיון דכן הוא שפיר עבדינן ס"ס בנ"ד, אף דהוי בשני גופים. זאת ועוד מצינו להרבה מרבני אשכנז דס"ל הכי, וכיון דרבני אשכנז דגרירי בתר רמ"א בכל דוכתא יש מהם דמתירים הכא לגמרי, ויש דמתירים בהפ"מ בלבד, כ"ש דאנחנו דגרירי בתר מרן דיש לנו להתיר בנ"ד שהוא הפ"מ. ואין סתירה ממ"ש הגאון ודד"א ז"ל בחיים שאל סי' ע"ד אות מ"א, במעשה הדגים דאין להתיר מטעם ס"ס, יען שהוא סבוס"ב, דהתם כבר נודע הספק קודם התערובת, כנראה מלשונו להדיה:

206

ר״זועוד אני אומר, אפילו אם לא נחליט לומר דמרן ז"ל ס"ל כמו מ"כ הנז', אפ"ה שפיר איכא ס"ס בנ"ד, משום דידוע הוא דאיכא פלוגתא בסברת מרן ז"ל, אי ביצה בטלה או לאו, ועיין פר"ח סי' ק"י ושיו"ב שם אות ד', ולפ"ז בנ"ד איכא ס"ס, והוא ספק אם מרן ז"ל ס"ל כמו מ"כ או לאו, ואת"ל דלא ס"ל כמו מ"כ שמא האמת כמ"ש הפר"ח, דס"ל למרן ביצה בטלה ברובא, ומכל הני טעמי נ"ל דעת הדיוט, דיש להתיר בנ"ד. וכל זה אני כותב כתלמיד הדן לפני רבו, אבל לענין מעשה עד בא הסכמת מעכ"ת, ותשובתו הרמתה מהרה תצמח, ושכמ"ה:

207

ר״חוזאת תשובתי אליו:

208

ר״טהנה בעקר הדין שחידש השפ"ד ז"ל בדברי רמ"א ז"ל, דאם היו ג' ביצים אסורים, אם נבא לפרש דברי השפ"ד דאיירי כגון שבדקו אתמול בקן של תרנגולים ולא מצאנו, והיום מצאנו שלשה ביצים, הנה ודאי ביאור זה דחוק מאד, דכל כהא הו"ל להשפ"ד לפרושי מילתיה דאיירי בכה"ג, ואם תאמר ההכרח לא יגונה, דבע"כ צריך אתה לאוקמי בהכי, דאל"כ מאי שנא תרי מתלתא, דכמו דאמרת בחדא ובתרין מרובא פריש, כן נימא בתלת וארבע, זה אינו הכריח, דשפיר מצינן למסבר טעמא למילתא דא, והוא כיון דכל אלו השלש תרנגולות ראויים הם להטיל ביצים, ואין יתרון לשתים הכשרות על הס"ט לתלות בהם, להכי כל היכא דחזינן לקמן תלת ביעי, תלינן בדבר הרגיל לומר דכל אחת הטילה ביצה אחת, כיון דלכל אחת יש לה חזקה בגופה להטיל ביצים, מאי חזית לתלות ברובא הכשרות לסתור חזקה זו של תרנגולת הטריפה לומר שלא הטילה, אבל אי ליכא אלא רק תרי ביעי, דהשתא בע"כ צריך אתה לומר דאחת מהם לא הטילה ביצה כלל, על זה אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ונאמר שתים הכשרות הם שהטילו שתי ביצים אלו. ודע דאע"ג דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, הא כתבו הפוסקים דהיינו דוקא לחומרא, אבל לקולא לא אמרינן אלא חוששין להחמיר, ועיין כנה"ג א"ח בסוף הספר בכללי רובא וחזקה, ופרי מגדים בפתיחה לא"ח בסדר הנהגת או"ה סדר ג' אות יו"ד, ובינת אדם שער רוב וחזקה סי' ח' יע"ש, והשתא בנידון רמ"א ז"ל דאיכא חזקה לאותה תרנגולת הטריפה להטיל ביצים, לא אזלינן בתר רובא לקולא לומר ביצים אלו נולדו משתים הכשרים בלבד, והטריפה לא הטילה כלום, אע"ג דיש לה חזקה להטיל, משא"כ אי איכא שני ביצים בלבד, דבע"כ צריך אתה לומר דאחת מהם לא הטילה ביצה, שפיר סמכינן ארובא לומר ביצים אלו הם מן הרוב שהם כשרות:

209

ר״יהנה כי כן, אין אנחנו צריכין להדחק בדברי השפ"ד ז"ל, לפרושי מילתיה דאיירי כגון שבדקנו בלול מאתמול דשפיר מצינן ליישב הך דינא דהשפ"ד ע"פ הטעם הזה שכתבנו ועוד כי טעם זה מוכרח הוא לפום דינא בלא"ה, ומלשון או"ה ז"ל שכתב כל הביצים מותרות אין מזה קושיא, יען דדין זה ישנו באמת גם בשני ביצים, ולהכי נקיט ביצים לשון רבים, ועוד יש להעמיד דברי או"ה באופן אחר, וכאשר נכתוב לקמן בעז"ה, ולכן בנידון השאלה שבאה ליד מעלתך, אין אנחנו יכולים להתיר מטעם דפריש מרובא פריש כאשר חשבת, כי מאחר שהיה שם ביצים הרבה מאי חזית לסתור חזקה זו דתרנגולת הטריפה, לומר שלא הטילה ביצים כלל, ותתלי הביצים כולם ברוב הכשרות לקולא:

210

רי״אברם עדיין יש לנו פה לדבר בהאי דינא דרמ"א ז"ל הנז', והוא כי מצאתי להרב קהל יאודה ז"ל סי' ק"י דף ל"א ע"א, בד"ה ודע וכו' שכתב, דאם יש בחנות אחת חתיכות ידועות מנייהו דהיתרא ומנייהו דאיסורא, ופירש חד מנייהו בגו חנותא רחוק מהם קצת, ולא ידיע לן מהי מנייהו הוא, אי דהתירא או דאיסורא, אע"ג דרובא דאיתיה התם דהיתירא נינהו, אפ"ה אסירא ולא אמרינן דמרובא פריש, דאכתי בקביעותא קיימא, ובהכי ניחא לי לשון המרדכי בשלהי חולין שכתב, דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי הנמלים, משום דכל הקבוע כמעמ"ד וכו', וכבר תמה בלשון הלז הרב משנה למלך פ"ה מ"ה טומאת משכב ומושב סוף דין י"ד, ולפ"ז י"ל דחורי הנמלים חשיב כמקום קביעותייהו כיון דקיימי בתוך הגורן ולא חשיב פריש וכו' עכ"ד ע"ש. וכיוצא בזה כתב הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' ט', וג"כ יישב קושית הגאון מש"ל ז"ל על המרדכי בחורי הנמלים, ע"ד מ"ש הרב קהל יאודה הנז', אך הרב בינת אדם פירש טעמו שם, דדוקא במה שדרכו בכך לא מקרי פירש בכה"ג, ולכן בתשע צבורין של חמץ וכו', וכן בטבעות של ע"ז, אמרינן התם סתם פירש, דמשמע רק שפירש מן הצבור אפילו בסמוך לו, זה מקרי פירש, וראיה לזה מהא דאיתא בשקלים פ"ז, מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה וכו' ע"ש:

211

רי״בואמרתי לפי המטעמת שעשה הרב בינת אדם בזה, השתא לא תיקשי לן מדין שכתב רמ"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ט סעיף וא"ו, דאם נשתמש בתיבה ציבורין של חולין ושל הקדש, בזוית זו ובזוית זו בבת אחת, ונמצא בתיבה מעות, דאזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש ע"ש, ומקור דין זה מן הגהות מרדכי שהביאו מרן בב"י שהביא דין זה מגמרא דפסחים דף ז' וז"ל, וכן אם נשתמש בצבורין בזוית זו ובזוית זו, אפילו ביום אחד אזלינן בתר רובא, ע"כ ע"ש, והשתא לפי מה שהסביר הרב בינת אדם לא יקשה לן בהא, אמאי לא אזלינן בתר רובא, אע"ג דהנמצא הוא בתוך התיבה והוא סמוך לצבורין, די"ל דוקא היכא שדרכו בכך הוא דלא מקרי פירש, והמעות שחוץ לצבורין בתוך התיבה אע"ג דהם סמוכין לצבורין, אפ"ה לאו אורחייהו בהכי, ולהכי יש להם דין פריש מרובא, ומוכרחים אנחנו לומר דגם הרב קהל יאודה אית ליה האי טעמא לחלק בזה, אע"ג דלא נתפרש זה בדבריו:

212

רי״גמיהו בהאי דינא דהרמ"א ז"ל, דנמצא ביצה אחת או שתים בלול התרנגולים, יקשה לנו מאד לסברת בינת אדם וקהל יאודה הנז', אמאי יש לביצים דין פריש, דאכתי י"ל ביצים אלו בקביעותייהו קיימי, ועדיף זה מדין פירשו בתוך החנות, ומדין חורי הנמלים הנ"ז, כי בפירושא אתמר בדברי רמ"א ז"ל, ונמצאת ביצה אחת ביניהם, ואיך יהיו מותרים, כיון דעדיין יש לביצים ההם דין קבוע, ובאמת לדבריהם אלו יש הכרח וראיה מדברי המרדכי ז"ל בחורי הנמלים, דמוכרח לפרש דבריו וטעמו בכך, וכנז"ל:

213

רי״דונראה ליישב זה בס"ד ע"פ החקירה שחקר הגאון חק"ל, יו"ד ח"א סי' ק"ה, והוכיח שם דאין דין קבוע אלא באיסור ברור ולא באיסור ספק, ולא פשיטה ליה האי מילתא, וכתב דעדיין צריך לימוד, ובסוף דבריו ציין על הרשב"א בחידושיו לחולין דף צ"ד, שכתב דלא הוי קבוע אלא בשיש שם ודאי טריפה ע"ש, וראיתי להרשב"א ז"ל שם בד"ה ולפי וכו' דס"ל דאיכא דין קבוע אפילו בספק, דהכי משמע לפי תירוץ אי נמי דנקיט התם, וכן הוא סברת הר"ן ז"ל בהלכות בפ"ק דביצה, שכתב ואיכא מאן דשרי ליקח ביצים מן הגוי אפילו ביום ראשון של ר"ה וכו', אבל למיזל לבית דידהו דהו"ל מקום קביעותם אסור דדילמא איכא חד דמזבן ביצים בני יומן וכו', דמשמע דס"ל להר"ן יש דין קבוע אפילו בספק אך הרא"ה והריטב"א לא ס"ל הכי, וכמ"ש הרב שיטה מקובצת שם בביצה על דף וא"ו ע"ש, נמצא דין זה הוא מחלוקת בין הראשונים ז"ל, אית דס"ל ליכא דין קבוע בספק, ואיכא דס"ל יש דין קבוע גם בספק, גם הרב ב"ח א"ח סי' תכ"ה, ס"ל איכא דין קבוע בספק, והט"ז סק"ה השיג עליו, וס"ל אין דין קבוע בספק, והאחרונים האריכו בענין זה, והוכיחו מן הראשונים לכאן ולכאן, וכעת אין פנאי להאריך בזה:

214

רי״הוהשתא לפי הסוברים ליכא קבוע אלא באיסור ברור ולא בספק, י"ל ביצה זו שנמצאה בלול התרנגולות, אע"ג דעדיין בקביעותא קיימא, אין בה עצמה דין קבוע לאסור, יען דהביצה היא בספק דשמא נולדה מן הכשרים, וא"כ היא מותרת מדין מרובא פריש, ולפ"ז נמצינו למידין ממילא לפ"ד החולקין, דס"ל יש דין קבוע גם בספק הנה ביצים אלו הנמצאים בלול, דעדיין בקביעותייהו קיימי, הם אסורים מדין קבועי:

215

רי״וועתה נבא לדבר בענין היתר הבצים מכח ס"ס, דנראה ספק הטרפות דנידון השאלה היה ספק של שבר, והשתא יש לתפוס הס"ס כך, והוא ספק אם הביצים האלה נולדו כולם מן הכשרות בלבד, ספק אם נולדו גם מבעלת השבר, ואת"ל שנולדו גם מבעלת השבר, שמא נולדו קודם שנעשה בה השבר, ואת"ל נולדו אחר שנעשה בה השבר, שמא אין שבר זה אוסר, והרי תלת ספיקי בזא"ז, ואע"ג דאלו השלש ספיקות אינם מתהפכים בסגנון זה, הא קי"ל דלא בעינן מתהפך וכמ"ש במ"א, ועיין בש"ע סי' פ"ו סעיף ג' שכתב, ואם נשחטה התרנגולת ונמצאת טריפה, דין בצים כדין חלב שנחלב מבהמה לעיל סי' פ"א, ושם בסי' פ"א איתא דאם נטרפה ע"י סירכה אין אוסרים הגבינות שנעשו מחלבה, משום דהוי ס"ס ע"ש, ועיין בכנה"ג סי' פ"א הגהב"י אות כ"ט, שכתב נראה פשוט, דטרפות מסרכה, שיש ספק אם נתערב בגבינות או לאו אפילו תוך ג' ימים מותר מטעם ס"ס ע"ש, ועיין ש"ך בכללי הס"ס אות ב' מ"ש מן או"ה. ומ"ש שם ולא דמי לגבינות שנעשו מבהמה וכו' עיין מ"ש על זה הגאון כו"ף בבית הספק דף קס"א ע"א בד"ה וגם וכו', ועיין שפ"ד שם בד"ה ומה פירש וכו' ע"ש, ויש לי לדבר עוד בזה ואין פנאי כעת:

216

רי״זאמנם לענין הלכה פה עירינו יע"א, אין אנחנו יכולים להתיר הביצים, אע"ג דמצינו בזה ס"ס, יען כי מורי הרב ז"ל העיד בגודלו בזה"ל, מעשים בכל יום כשיש ביצה של תרנגולת אסורה, או ספק טריפה בבית, ונתערבה בביצים אחרות, אוסרים כל הביצים במהרה, ולא יסתפקו כלל, ואם יזדמן אדם אחד שיבא וישאל בבית המדרש, מורים לו שכל הביצים אסורים, והמנהג הזה הוא במדינתינו מדורות שלפנינו, ולפני פנינו, עכ"ל בכתיבת ידו, וכן שמענו מפיו עדות זו. נמצא שהעיד שדבר זה הוא פשוט אצל כל בעלי בתים, שאוסרים מאליהם כל הביצים, ואין נצרכים לשאול מן המורה, כי זו היא הלכה פסוקה אצלם, גם העיד שהחכמים המורים כך הם מורין לכל שואל, וגם העיד שהוראה זו לאו דוקא בימיו, אלא בדורות שלפניו ולפני פניו, ומוכרח שכך קבל מרבותיו על המנהג בהוראה זו, שהיתה קבועה דור אחר דור, ולפ"ז אין לך מנהג קבוע ומיוסד יותר מזה, שמעיד בו על שלשה דורות, ומי יוכל להתיר הפך המנהג שנהגו בו איסור מקדם קדמתא, ומה גם דאיכא סמך למנהג זה, והוא דגם הש"ך שהתיר בס"ס לא התיר בהיכא דהכשרה נכרת בפ"ע, וי"ל שנהגו כוותיה בזה, ועל הרוב כל מעשים הנמצאים הם מזדמנים בכך, שכל אחת ניכרת בפ"ע:

217

רי״חודע דאע"פ שמצאת דמוה"ר ז"ל בלקוטי הדינים שאסף וקיבץ שהביא דברי השפ"ד בענין הביצים, ואחר שנתקשה בדברי השפ"ד שלא מצא טעם לדבריו כי אם רק באופן זה, שפירש דבריו דאיירי שבדקו בלול אתמול ולא מצאו בו ביצים, ולכן חזר וכתב בזה"ל ולפ"ז ימ"ש לעיל דכשיש ביצה של תרנגולת אסורה וכו' בבית ונתערבה בביצים אחרים וכו' אוסרים הביצים וכו', ע"כ צ"ל כגון שלא יש בבית אלא תרנגולת האסורה לבדה, ונתערבה עם ביצים אחרים שקנו מן השוק, דאסורים משום דבר שבמנין, אבל אם יש תרנגולים כשרים עוד עם הטריפה הביצים מותרים דאין דרך לבדוק כל יום ויום בלול לראות אם הטילו ביצים, ומ"מ קשה על מנהג שלנו, שהרי אף בכה"ג שיש כמה תרנגולים ויש טריפה ביניהם, ולא בדקו בלול, אפ"ה אוסרים הבצים, וי"ל דלאו כ"ע דינא גמירי ומחוסר הבנה הם אוסרים הבצים, וא"כ אם אירע כן ויבואו לשאול צריך להורות להם כדכתיבנא עכ"ל, הנה אחר הס"ר מכבוד תורתו דברים אלו כתבם שלא בדקדוק, דהא כבר העיד בגודלו דלאו דוקא הבעלי בתים אוסרים הביצים מעצמן, אלא גם החכמים המורין כך הם מורין בכל גוונא, ולאו דוקא בדורו אלא גם המורין שבדור שלפניו ולפני פניו כך הם מורין, כי כן היתה קבלה בידו, ודברים אלו כן נשמעו מפיו, דנוהגים לאסור בהיכא דנמצא ביצים בבית, ויש להם תרנגולות אשר מטילים ביצים, ונמצאת אחת מהן טריפה דאוסרים הכל, וכל ספק הנופל בביצים הוא בכה"ג, ותערובת ביצת טריפה עם ביצים שקנו מן השוק זה לא שכיח, הנה כי כן לדבריו הראשונים אנו שומעין, שכן העיד בפיו ג"כ על המורין שבדור הקודם וקדם קדמתא, ואין לשנות מן המנהג להתיר, וכ"ש דאנחנו כתבנו טעם בדבר זה, דאין להתיר מכח מרובא פריש. וכאמור לעיל:

218

רי״טואשר כתבת על סברת מ"כ שהיא מוסכמת, ומרן ז"ל נקיט כוותה, והטרחת עצמך לאסוף כמה ספרי דבי רב דאזלי בתרא, הנה כבר כתבתי בס"ד בתשובה אחרת דיש מחלוקת גדולה בין האחרונים בזה, ואיכא הרבה דס"ל בדעת מרן ז"ל, דלא אזיל להלכה כוותה, והאריכות בזה הוא ללא צורך. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

219

ר״כשאלה. נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, קדרה של חלב שבשלו בה תבשיל של אורז ועדשים, שקורין אותו בערבי כגר"י, והמנהג ידוע דאחר שמתבשל ומתנגב בעודו בקדרה על האש, נותנין לתוכו החמאה כמנהג, וטעו והגיסו בכף של בשר בן יומו אחר שהניחו החמאה, ונפשם לשאל הגיעה אם נחשב זה התבשיל יובש, מפני שנתנגב מן המים כמנהג, וצריכין הכלים ליבון, או"ד אינו נחשב ליובש וסגי להו בהגעלה, ואת"ל דנחשב ליובש וצריך ליבון, אם יש בו ששים כנגד הכף אם מצטרף כל התבשיל לששים, דנחשב לחתיכה אחת, או לאו. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

220

רכ״אתשובה. מצינו גבי הכשר מחבת של חמץ, שכתב הרא"ש ז"ל והביא דבריו מר"ן בב"י א"ח סי' תנ"א, וז"ל ויש אומרים דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן, ונאפה מה שבתוכה בלא שמן, והו"ל כמאפה תנור, ונבלע בתוכה ע"י האור בלי משקה, ולכן צריכין ליבון כמו שפודין ואסכלאות, ולא נהירא, דאם באנו לחוש לזה, א"כ כל קדרות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח, והתבשיל נשרף, ונדבק לדופני הקדרה וצריך ליבון, ולא מצינו מי שחשש לזה, אלא היינו טעמא אע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדרה, לחלוחית משקה יש בתבשיל, אלא שהוא אצל דופני הקדרה, ולא עיקר תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון, עכ"ל הרא"ש ז"ל, וכתב מרן ז"ל בב"י שהרשב"א כתב בת"ה דמחבת צריכה ליבון נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אבי העזרי והרא"ש, דמסתבר טעמייהו עכ"ל, וכן פסק בש"ע א"ח, וכתב השו"ג ס"ק ל"א בפשטיד"א נמי, אע"פ שנשרף השמן ונדבק הבצק לטסין, א"א בלא לחלוחית במולייתא שלה וכו', וכן נהוג עלמא, ולא ראיתי אפילו במדקדקים במצות ללבן שום מחבת וטסין אלא בהגעלה בלבד סגי, וכן עיקר עכ"ל, וכן הט"ז ס"ק ט"ז הביא דברי הרא"ש ז"ל הן במחבת, הן בקדרה של מתכת שמבשלין בה, ע"ש:

221

רכ״בולפ"ז נידון השאלה נמי סגי ליה בהגעלה, יען כי זה האורז כאשר מבשלים אותו בקדרה מניחין שם מים ואע"פ דיתייבש המים מ"מ נשאר לחלוחית טופח באורז, וגם בקרבו מלא רטיבות, וכמו שטען הר"ש ז"ל, ונידון השאלה עדיף טפי, דהניח החמאה ואח"כ הגיס בכף, דהשתא דנתינת החמאה נעשה בו לחלוחית יותר, ועל כן ודאי סגי בהגעלה. ברם מצינו למרן ז"ל ביו"ד סי' קכ"א ס"ד, שפסק מחבת שמטגנין בה, אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון, וכ"כ בב"י דמחבת של איסור יש להחמיר, כדברי הר' יואל וכדעת הרשב"א להצריכה ליבון, ולפ"ז קדרה דנדון השאלה ג"כ צריכה ליבון. אך מצינו להש"ך ביו"ד סק"ח, שכתב לענין חמץ בפסח די בהגעלה, דהיתרא בלע, וכן משמע הטעם בב"י, ולפ"ז גם מחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה, פירוש מחבת של חלב היתר שרוצה להשתמש בה בשר או להפך, כיון דהיתר בלע, אבל בתשובת מנחם עזריה סי' צ"ו כתב הטעם מפני שמחבת של גוים רוב תשמישן בלי מים, אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומה לו וכו', ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך לבון, כיון דבלע בלי שום אמצעי, עכ"ל הש"ך ע"ש. והרב פר"ח הביא דברי הש"ך הנז' כמו שהם, וכתב דא"א לומר טעמו של מרן בש"ע משוע דהיתרא בלע אלא היותר נכון בזה לומר טעמו כסברת הרמ"ע שהביא הש"ך, לחלק בין היכא דבלע המחבת ע"י אמצעי, ובין היכא דלא בלע ע"י אמצעי ע"ש, והשתא לפי החילוק שהבינו הש"ך ופר"ח מן הרמ"ע, ולפ"ד פר"ח שפירש טעמו של מרן הוא ע"פ סברת הרמ"ע, יוצא לנו בשאלה דנ"ד שהקדרה בלעה ע"י מים שהוא אמצעי, דאע"פ שנתייבש המים נשאר לחלוחית, שורת הדין מחייבת דסגי בהגעלה וכמ"ש הרא"ש גבי מחבת, ומ"ש מרן ז"ל ביו"ד דמחבת לא סגי לה בהגעלה, היינו משום דבלעה בלתי אמצעי, דהבליעה שהיתה שם על ידי משקה לא חשיב אמצעי, וכאשר אבאר בע"ה:

222

רכ״גוהנה אנחנו רואין, דהש"ך הביא דברי הרמ"ע בקיצור, ומחמת קיצורו שגו כמה גדולים בהבנת דברי הרמ"ע, וגם דברי הש"ך עצמו בדין מחבת חלב או בשר שלמד מדברי הרמ"ע, ג"כ קיצר בדבריו, וצריך לבארם, על כן אכתוב תחלה לשון הרמ"ע כמו שהוא, וז"ל, שאלה למה החמירו במחבת יותר מביורה, כששניהן נקחות מן הנכרי, שהמחבת צריכה ליבון, והיורה בהגעלה סגי לה, ומחבת של ישראל להכשירה לפסח לא הצריכו בה אלא הגעלה וכו'. תשובה, ידוע דכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו, וכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו במים, הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהיה מפליט, וביורה בין של גוי בין של ישראל רוב תשמישה על ידי מים, והם והאש יחד אמצעים אסור ולהתיר, שבליעתה ופליטתה הוא ע"י רותחין, אבל מחבת רוב תשמישה בלי מים, אלא על ידי שאר משקין, כגון שמן וכדומה לו, ויש להם לגוים חלב מהותך וקרבי דגים טמאים, וחלב בהמה טמאה ושאר מינים כאלה שמטגנין בהם במחבת, והיא בולעת איסור כל הטיגונים הללו, מלבד בליעת הנבילה וכיוצא בה המתבשלת בה, ומבשלים בכל יום בשר בחלב, ואין כאן אמצעי שאין איסור בגופו אלא האור בלבד, משא"כ במחבת שבשלנו בה חמץ, שכל הטיגונים שלנו מותרים בפסח, וכשהם מרותחים מבלעים החמץ ע"י רותחין, והרי זה נפלט ג"כ ע"י רותחין, ומה שאנו צריכין להזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, או מחבת של בשר בת יומא ונתבשל בה חלב, אין לו הכשר אלא בליבון, שהאור מפליט בליעה ראשונה, ומשכחת בתבשיל והתערובת חוזרות ונבלעות בכלי, ואין כאן אמצעי מבליע שאינו אסור בגופו אלא האור בלבד, עכ"ל הרמ"ע בסי' צ"ו:

223

רכ״דנמצא כונת הרמ"ע ז"ל בחילוקו הנז' הוא, כי הבליעה בכלי אם תהיה ע"י אמצעות האור לבדו, בלתי משקה רותח, זהו שאמרו דאינו פולטו אלא ע"י האור לבדו שצריך ליבון, אבל אם הבליעה היא באמצעות המשקה ג"כ, הן מים, הן שמן, או משקה אחר, יהיה מה שיהיה, הרי זה יכול להפליטו ע"י הגעלה שהוא מים רותחין כיון שהבליעה ג"כ היתה ע"י משקה רותח, ורק יהיה זה המשקה דבר שאין אסור מגופו, וגם שהוא מסוג זה הדבר הנבלע בכלי, כלומר שהוא ממין שאפשר לו להתערב יחד עם זה, ולכן מחבת של חמץ, שבלע המחבת את החמץ ע"י אמצעות השמן שהוא משקה, תועיל ההגעלה, כי השמן שהוא האמצעי הוא דבר היתר בפסח שאין השמן חמץ, אבל מחבת של גוים שמטגנין בה במשקה שהוא אסור בגופו, שהוא חלב מהותך, או קרבי דגים טמאים וכיוצא, דאפילו אם לא יש כאן בשר נבילה מטוגן במשקה זה, עכ"ז המחבת נאסר מגוף זה המשקה שהוא האמצעי של בליעת הבשר, לכן נמצא זה המחבת בלע איסור מגוף זה המשקה עצמו, א"כ אין זה המשקה אמצעי, מאחר שהוא לבדו אוסר ג"כ את הכלי, ונמצא בלע איסור שלא ע"י אמצעי, כי לא היה אמצעי היתר, והרי זאת הבליעה נעשית ע"י האור לבדו, כי אין כאן אמצעי אחר של היתר, ולהכי צריך ליבון דפולטו ע"י האור בלבד:

224

רכ״הועתה אבא לבאר דברי הש"ך ז"ל, מה דיליף מסברת הרמ"ע דין מחבת של חלב דהיתר, שרוצה להשתמש בה בשר דצריכה ליבון, משום דלא הוה ע"י אמצעי הנה הש"ך העלה מדברי הרמ"ע הנז"ל, דס"ל דבעינן שהמשקה שהוא האמצעי הן מים הן שמן וכיוצא, שהוא המבליע את הדבר הזה שאנו דנין בו, צריך שיהיה דבר מותר שאינו אסור מגופו, וגם שהוא מסוג זה הדבר שהוא נבלע על ידו, אבל כל שהוא עצמו אסור, או שאינו מסוג זה הדבר הנבלע על ידו, אין זה חשיב אמצעי, וכיון דליכא אמצעי שהוא משקה חיצוני, נמצא היתר הבליעה ע"י האור בלבד, ולכן אינה נפלטת אלא רק ע"י האור לבדו שהוא ליבון ולכן במחבת של חמץ כיון שהבליעה של חמץ שהוא אסור בפסח היתה ע"י שמן וחלב, שהם דברים שאינם מסוג החמץ שאסור בפסח, אלא הם דברים המותרים בפסח, חשיב זה נבלע ע"י אמצעי שהוא משקה, ולכך פולט החמץ שבה בהגעלה שהוא מים, ואין צריך ליבון:

225

רכ״וומזה יליף הש"ך במחבת של חלב שרוצה להשתמש בה בשר דצריכה ליבון, כיון דהחלב שהוא דבר האסור בתערובת הבשר נבלע במחבת שלא ע"י אמצעי, כלומר לא בלעתו המחבת ע"י דבר אחר שאינו לא בשר ולא חלב, אלא זה המשקה הוא עצמו חלב שאוסר את המחבת בתערובת הבשר, וכיון דאין כאן משקה אמצעי שאינו מסוג זה, הרי זו המחבת בלעה החלב שלא ע"י אמצעי, ולכן אינו נפלט זה החלב ממנה אלא ע"י האור. וכן מחבת של בשר, כיון דמטגנין בה בשר בשומן שלו, אע"פ שזה השומן שלו נמוח בטיגון ונעשה משקה, עכ"ז כיון שהוא עצמו מסוג הבשר, והוא עצמו בתערובת החלב, שאם לא היתה בולעת כי אם רק מן השומן הזה ג"כ היתה נאסרת בחלב, לכן חשיב זו הבליעה במחבת שלא ע"י אמצעי, ולהכי גם זו צריכה ליבון, אם ירצה להשתמש בה בחלב, מפני שאין כאן משקה אמצעי שאינו לא בשר ולא חלב:

226

רכ״זמיהו ודאי גם לדברי הש"ך, אם המחבת הזאת של בשר ידענו בה בבירור שלא טיגנו בה בשר בשומנו, אלא טגנו אותו במים או בשמן זית או בשמן שומשמין, שמשקין אלו הם לא בשר ולא חלב, יודה הש"ך דחשיב זה בלוע ע"י אמצעי, כיון שזה השמן או המים אינו לא בשר ולא חלב, דכן זה מפורש יוצא בדברי הרמ"ע, שכתב בסוף דבריו שהעתקנו לעיל וז"ל, ומה שאנחנו צריכין ליזהר בו כל ימות השנה הוא, שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב וכו' אין לו הכשר אלא בליבון ע"כ, הרי כתב להדיה דדין זה אינו אלא בהיכא דנתבשל בה בשר מטוגן בשומן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב, אבל אם מטוגן בשמן זית וכיוצא, דאינו לא בשר ולא חלב, חשיב זה בלע ע"י משקה אמצעי וסגי בהגעלה. ועיין להרב מחצית השקל בסי' תנ"א ס"ק כ"א, שביאר דברי הרמ"ע, אך לא הרחיב לבאר דברי הש"ך, ועיין מ"ש בסי' תק"ט ס"ק יו"ד, דנראה שגם הוא מסכים כסברה זו דהרמ"ע להלכה:

227

רכ״חוראיתי להרב פר"ת ז"ל ס"ק וא"ו, שכתב מה שהביא הש"ך ופר"ח בשם הרמ"ע, דלא חשיב השמן משקה, סברה זו אין לה יסוד בשום ראשון מהראשונים, זולת אבי העזרי שכתב ששמע וכו' ע"ש, והרב לא ראה דברי הרמ"ע במקומן, ומחמת כן לא ירד לסוף דעתם של הש"ך ופר"ח, וחשב להם כונה אחרת בדברי הרמ"ע, שחשב דכונת הרמ"ע לחלק בין מים לשמן משום דשמן לא חשיב משקה, ובאמת אין זו כונת הרמ"ע, גם הרב נהר שלום בא"ח סי' תנ"א הלך בזה אחר הבנת הפר"ת ז"ל, שגם הוא לא ראה גוף התשובה של הרמ"ע, גם הגאון מש"ז בא"ח סי' תנ"א ס"ק וא"ו, הביא דברי הרמ"ע ופירש דבריו, וגם הוא לא ראה גוף תשובת הרמ"ע, ועיין בהגהות רע"א ז"ל על יו"ד בסי' קכ"א שהשיג את המש"ז, שאין כונת הרמ"ע כן, וראיתי שם שכתב על דין שלמד הש"ך מדברי הרמ"ע, דאינו מוכח ע"ש, ואני רואה דהש"ך דייק להאי דינא ממ"ש הרמ"ע, טעם לקדרה של פסח, משום דאין טיגונים שלנו אסורים בפסח, והרואה יראה להגאון מש"ז ז"ל שעשה שם מיני ספיקות כדרכו הטוב, ולדידי כולם מתבררים מתשובת הרמ"ע הנז', וראיתי שסיים וז"ל ושו"ר דמשמע כל שבלע מים או שאר משקין, אף שהם גוף האיסור שרי בהגעלה ע"ש, ובאמת דבר זה מפורש בתשובת הרמ"ע הנז', להפך, אך הוא לא ראה גוף התשובה של הרמ"ע:

228

רכ״טאיך שיהיה, לפ"ד הפר"ח שפירש טעמו של מרן ז"ל ע"פ סברת הרמ"ע, נמצא מודה מרן ז"ל בקדרה דנידון השאלה, דסגי לה בהגעלה כדין מחבת של חמץ, ואע"ג דאיכא רבים דלא פירשו טעמו של מרן ביו"ד בהכי, ולדידהו דין הקדרה דנ"ד הוי כדין המחבת של איסור, שפסק מרן ביו"ד דצריכה ליבון, עכ"ז כיון דאין עושין הגעלה אלא אחר כ"ד שעות, דאז הוא נותן טעם לפגם, דאיסורו לכתחלה דוקא לכך יש לסמוך בזה על הפר"ח ודעמיה, ולומר שגם בקדרה דנ"ד ס"ל למרן דסגי בהגעלה. והנה כי כן לענין הלכה נראה, דהמקל להורות בנידון השאלה בהגעלה, היכא דאיכא טרחא גדולה בליבון יש לו על מה לסמוך, אבל ודאי המחמיר תבא עליו ברכה:

229

ר״לשוב עיינתי בדברי מור"ם ז"ל בהגהה, בסי' צ"ד סעיף ז' בדין בשר רותח שתחבו בסכין חולבת, שכתב אם אין הסכין בן יומו ואין ששים בבשר הכל אסור, ואף הסכין צריך הגעלה ע"כ, וקשא והלא אין כאן רוטב אלא חתיכת בשר, והול"ל הסכין צריכה ליבון, וכמ"ש בסי' קכ"א סעיף ז' בסכין של גוים, דאם רוצה להשתמש בה בחמין צריכה ליבון, מפני שפעמים מהפך בו הגוי בשר אצל האש, או מתקן בו נר חלב וכנז' בלבוש ע"ש, וא"כ כאן דלא עשה בה ברוטב אלא רק ביובש, צריכה ליבון. ואמרתי לתרץ בס"ד, ע"פ מ"ש הרב כנפי יונה ז"ל לתרץ קושית פר"ח שתמה על מרן ז"ל, שכתב הפך הרשב"א וכמה גדולים, דס"ל דסגי בנטילת מקום בין דאיכא ס' בין דליכא ס', וכתב הרב ז"ל לחלק, שבדין סעיף ז' מיירי מרן ז"ל בחתיכה שהיה נוטל מתוך הרוטב, דמבלע הרוטב בכל החתיכה, ומוליך בליעתו בכולו בעת החתוך, שהרי הרוטב נבלע בהם, ולא בעינן שיהא כל זמן בתוך הרוטב, אבל אם מקצתו חוץ לרוטב, בעת שעמד על האש נתייבש לחותו שבתוכו, אפילו אם מקצתו התחתון בתוך הרוטב, דינו כצלי שאינו אוסר מכדי נטילה עכ"ל ע"ש, ולפ"ז להכי כתב רמ"א דסגי בהגעלה, כיון דאיירי בחתיכה שנוטלה מתוך הרוטב, וקודם שנתייבשה חתך אותה, דעדיין הרוטב מובלע בתוכה ולא נתייבש, דחשיב זה דבר לח לענין הגעלה, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בדין מחבת דאע"פ דנתייבש המשקה, עכ"ז עדיין לחלוחית שלו קיימת דבכהאי גוונא תסגי בהגעלה, ולא חשיב בולע ע"י האור לבדו:

230

רל״אגם מדברי ההג"ה שם שכתב הכל אסור, דהיינו הקדרה והבשר ואף הסכין צריכה הגעלה, משמע דגם הקדרה שיש בה חתיכת הבשר דינה בהגעלה, ולא בעי ליבון. אך חזרתי ואמרתי, דעדיין דבר זה צריך ישוב, דזה הוא רק לפי סברת הרא"ש ז"ל, דחשיב למעט לחלוחית כמו משקה לענין זה דתסגי ליה בהגעלה, משא"כ לדעת החולקים ומצינו דרמ"א ז"ל נטה אחר סברת החולקים. ולכאורה אמרתי ליישב זה ע"פ מ"ש פתחי תשובה סי' תנ"א ס"ק כ"ז, וז"ל אך נראה דבכה"ג לא מקרי תשמישו ע"י האור, וכגון קדרה או קערה שעמדה על האור עד שהוחמה הרבה שהיס"ב, והושם בה דבר איסור בלי משקה, מ"מ אין דינו כנבלע ע"י האור ממש ובהגעלה סגי, דאל"כ בקדרות של מתכות וכיוצא בה, אם אירע איזה קלקלה שנאסר התבשיל והקדרה מצריכין לקדרה הגעלה, אע"פ שרוב הפעמים שופכים המרק מהבשר והקדרה עדיין רותחת שהיס"ב מחמת חמימות, ואעפ"כ אין מצריכין לה ליבון, אלא על כרחיך כיון שאחר שפיכת המרק מרחיקין אותו מן האש, להכי מה שהיא רותחת בעצמה ששלט בה החום מכח האור, אין זה עושה פעולת האש ממש להצריך ליבון וכו' ע"ש, נמצא שעושה סברה לומר אע"פ שהחתיכה שאין בה רוטב עודנה בכלי ראשון, שהיה על האש ועדיין היס"ב אלא שהסירו אותה מעל האש ונפל או נתחב שם דבר איסור דסגי בהגעלה, כי אין זה החום עושה פעולת האש ממש לענין זה להצריכה ליבון, וא"כ י"ל דגם הכא מ"ש רמ"א ז"ל, וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון, היינו שהסירו אותו מעל האש ורק שהוא עודנו רותח שהיס"ב, ולהכי לא מצריך לסכין ליבון אלא סגי לה בהגעלה:

231

רל״בוראיתי לרמ"א ז"ל בספרו תורת חטאת, כלל ס"א סעיף ז' שהביא הדין הנז' בזה"ל, ונ"ל דדוקא אם חותך בשר רותח שהוא על האש, או שהסירו מן האש ועדיין בכלי ראשון, אבל אם הניחו בכלי שני וכו' ע"ש, נקיט כאן שתי חלוקות, הא' בחותך בשר רותח שהוא על האש, והב' שהסירו מן האש ועדיין הוא בכלי ראשון, ולא זכר כאן דין זה של הגעלה, ולכן בדבריו כאן אין לנו שום קושיא, ונראה כי מ"ש בש"ע וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון איירי כפי מה דנקיט בת"ח בחלוקה הב' שהסירו מן האש, ועדיין הוא בכלי ראשון, וכאשר פירשתי, והשתא ליכא קושיא על מ"ש דצריך הגעלה, די"ל חלוקא זו שאנו מפני שהסירו אותו מעל האש, וכאשר הסביר בזה הרב פתחי תשובה הנז', אבל אה"ן אי הוה עובדא כמו חלוקה הראשונה שחתך בשר רותח כשהוא על האש, אז הסכין צריכה ליבון:

232

רל״גועל הספק הב' הנזכר בשאלה, י"ל כי לעיל הבאתי דברי מרן בסי' צ"ד ס"ז בחתך בסכין חולבת בשר רותח בכלי ראשון, דבעי ששים והחתיכה כולה מצטרפת לששים, וכבר הקשו האחרונים מסימן ק"ה דסגי בנ"ט, ותירצו דהכא שאני דאיכא דוחקא דסכינא ע"ש. וכבר הבאתי לעיל דברי הגאון כנפי יונה ז"ל, דמפרש דהכא איירי בחתיכה שנטלה מן הרוטב, ועדיין הרוטב בלוע פה, ועכ"ז לא אמרינן שהרוטב הבלוע מפשט הבליעה בכולה, אלא משום דאיכא נמי דוחקא דסכינא, וא"כ בנ"ד יש להסתפק אם הגסה זו שמגיס בכף את האורז כדי לערב בו החמאה, חשיב כמו דוחקא דסכינא, כיון שהוא צריך לדחוק בחוזק כדי לערב החמאה היטב, או"ד עכ"ז לא חשיב כדוחקא דסכינא, וצ"ע בזה:

233

רל״דודע דאם רק תחב את הכף בקדרה זו, אע"פ דהתבשיל הוא אורז שהוא דבר גוש, בהא לא מספקא לי דודאי לא חשיב התחיבה הזאת כמו דוחקא דסכינא, ועיין להט"ז סי' צ"ד סוף ס"ק י"ד שכתב, אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל, בזה יש להקל עכ"ל, והתם הוי התחיבה בדבר גוש כאורז וכיוצא וכאשר יראה הרואה שם, אך לא נסתפקתי אלא בהנחה זו דנידון השאלה, שהוא מגיס כדי לערב החמאה היטב באורז, שדרכו לדחוק הכף באורז כדי לערב בו החמאה היטב. גם דע דאע"ג דיש כאן לצדד ולומר, כיון דהתבשיל הזה הוא מונח בתוך הקדרה על האש, ודאי איכא הבל בקדרה אע"פ שהיא מגולה, וההבל מוליך הפליטה בכוליה תבשיל, ובדין הוא שיצטרף הכל, וסברא זו כבר נמצאת בפוסקים אע"פ שהקדרה מגולה, עכ"ז איני סומך על זה לומר שיצטרף הכל לבטל פליטת הכף מעת תחיבה הראשונה:

234

רל״הוהנה נודע, דהאורז אע"פ שהוא מבושל מקרי תערובת שלו בחמאה יבש בלח, וכמ"ש הרב חכמת אדם כלל נ"א סעיף כ"א, וז"ל איזהו דבר שנקרא יבש כל שאינו נכלל, והאיסור עומד בעצמו, אלא שנתערב עם ההיתר עד שאינו מכירו, כגון חיטים בחיטים ואפילו באורז ושומשמין, שהרי אינם נכללים, וחתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר אפילו ע"י משקין או מים, אע"ג דהרוטב מקרי לח בלח, שהרי נתערב יפה, מ"מ החתיכות נקראו יבש, אפילו יהיו קטנים שבקטנים והחתיכות עם הרוטב נקרא לח ביבש עכ"ל, ועיין מנחת כהן בספר התערובות ח"ב פ"א דף פ"ג ע"ג יע"ש. ובנ"ד מספקא לן אם זאת הלחלוחית שיש באורז חשיב כמו רוטב שיש בו חתיכות שנפל שם איסור, דאמרינן הרוטב מוליך פליטת האיסור בכל מה שיש בקדרה, ואז הכל יצטרף לששים, או"ד אין זה חשיב רוטב כלל, והאורז הזה יש לו דין יבש שאין בו רוטב, והוי כדין שתי חתיכות, דכל חלק ממנו שנגע בו הכף נאסר:

235

רל״ועל כן לענין הלכה נראה, דכל היכא דהגיס בכף אנה ואנה, ולא נודע באיזה מקום נתחב הכף ונגע יש להחמיר, ולא נסמוך על לחלוחית ההיא לדון אותה כדין רוטב, אבל אם לא הגיס בכף אלא תחב אותו כדי להוציא בו מעט, ויודע הוא באיזה מקום, יסיר מאותו מקום שיעור לפי אומד הדעת ויזרקנו, והשאר מותר. ואם שכח באיזה מקום תחבו, והשטח של הקדרה הוא גדול, דודאי נשאר רוב שלא נתחב שם הכף, יש להתיר הכל ממה נפשך, אם זה התבשיל כולו יש לו דין יובש גמור, הרי אותו האורז שנגע בו הכף בטל ברוב, ואם יש לו דין תבשיל לח שיש בו רוטב מחמת אותו הלחלוחית שבו, אז יצטרף כל האורז שבקדרה לבטל הכף, והא איכא ששים בכלי, ואפילו אם הגיס אנה ואנה שאמרתי להחמיר, אם ברור לו דאיכא רוב בזה האורז שלא נגע בו הכף, יש להתיר ממ"נ, אם מחמת הלחלוחית אתה דן התבשיל כאלו יש בו רוטב גמור שמוליך הפליטה בכילו, הרי יש ששים בכולו, ואם אתה חושבו יבש גמור, שאין בו רוטב כלל, א"כ לא נאסר אלא רק אותו האורז שנגע בו הכף, וכיון דאיכא רוב שלא נגע בו הכף, הרי המועט בטל ברוב, כיון דאין מכירו לזרקו, ולכן הכל מותר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

236

רל״זאחר ששלחתי תשובה הנז' לחכמים הי"ו ששאלו ממנו על פתגמא דנא, כתבו לי דבריהם אחר עיונם בתשובתי הנז', ואין צורך להעתיק דבריהם כי נכרים הם מדברים שהשבתי להם.

237

רל״חוזאת התשובה שכתבתי להם:

238

רל״טמה שכתבתם למה אני מדמה הקדרה דנידון השאלה לדין המחבת, והלא דין פשוט הוא בסי' קכ"א ס"ב דקדרה של איסור די לה בהגעלה, והארכתם בזה להוכיח שקדרה של איסור די לה בהגעלה, משום שהוא דרך בישול, וזו דנ"ד נתבשל בה התבשיל דרך בישול, ושניא מדין המחבת שנתבשל בה דרך טיגון וכו', תמהני מאד על דבריכם, מה צורך באריכות זו, הלא זה ודאי ופשוט דקדרה של איסור די לה בהגעלה, משום דאזלינן בתר רוב תשמישה, אך הקדרה דנידון השאלה דאנו דנין עליה עשה בה מעשה מחבת, ואנחנו דנין על תבשיל זה שנתבשל בה כמעשה מחבת, יען שזה התבשיל של אורז ועדשים הדרך הוא להניח באורז ועדשים מים הרבה בקדרה שעל האש עד שיתרככו, ואח"כ מורידין אותו מעל האש ומסננין אותו מן המים, וחוזרין ומניחין אותו בקדרה על האש לגמור בישולו, ובהנחה זו השנית של גמר בישולו מניחין בו מים מעט, ובגמר הבישול מתייבש המים ומתנגב כולו, וידוע דמים אלו מחמת מיעוטן מתייבשים במהרה, ולא ישאר מהם כלום בעין, והרי זה דומה למעשה המחבת, יען כי מקור הדין של חומרת המחבת הוא בהרשב"א, בתורת הבית בבית רביעי שער רביעי דף קכ"ה ע"א, ושם מפורש הטעם וז"ל, אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט, ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוספין, ופעמים שהשמן אינו מהלך ע"פ כולה, והיא בולעת איסור ממקום שאין השמן צף עליו, והוי לה כתשמישה ע"י האש, ולכך צריכה כאסכלה עכ"ל, הרי תלה הטעם להצריכה ליבון חדא משום דרוב הפעמים השמן שבה כלה, ועוד דלפעמים אין השמן מהלך ע"פ כולה, והיא בולעת איסור ממקום שאין שמן צף עליו, וכל טעם משני טעמים אלו מספיק לתת לה דין תשמיש ע"י האור כאסכלה הצריכה ליבון, וכ"כ הרב חמד משה וז"ל, דעת היש מחמירים הוא הרשב"א דס"ל דצריכה ליבון, משום דעל הרוב כשמטגנין בה נשארה העיסה בלא שמן וחוזרין ומוספין, או שע"פ הרוב אין השמן מהלך ע"פ כולה, והו"ל תשמישה ע"י האור עכ"ל, וכן העתיקו שאר אחרונים הטעמים של חומרת הרשב"א במחבת. והנה הטעם הראשון שתלה הדין משום דהשמן כלה ונשארה העיסה בלא שמן, הנה טעם זה ישנו בזה התבשיל של אורז ועדשים שאנו דנין עליו כמו שכתבנו, דאחר שמסננין האורז מן המים וחוזרים ומניחים אותו בקדרה על האש לגמור בישולו, אין מניחין בו מים אלא מעט, שברור הוא דמתייבש מהרה ונשארה הקדרה בלי מים כלל, ונמצא תבשיל זה דומה למעשה המחבת, לפי טעם הראשון דנקיט הרשב"א לחשוב המחבת כאסכלה מטעם זה לבדו, ועוד גם טעם השני שייך נמי כאן, כי המים מחמת מיעוטן אין מהלכין וצפין בשולי הקדרה מעבר לעבר ממש, שאין מגיעים גם בסביבות השוליים להיות שם מים צפים בעין, ולכן אנו מסתפקים בקדרה זו דנידון השאלה שהיתה בליעתה בכך, דאולי צריכה ליבון כמו המחבת, משום דמעשה זו דאנו דנין עליה היא כמעשה המחבת, שזהו עיקר הספק הנזכר בשאלה, ועל זה הבאתי סברת הרמ"ע, שעלה בידינו ע"פ סברתו לחלק בין קדרה דנ"ד, לבין דין המחבת, מפני שהאמצעי הוא מים שאין גופו אסור, וגם אינו אוסר בתערובותו בבשר או בחלב. וסו"ד העלתי דהמיקל להגעיל האי קדרה דנ"ד יש לו על מה לסמוך, וסמכתי בזה ג"כ על סברת הגאון ח"ס סי' קי"א, שכתב שיש לחלק בין מים ושאר משקים, לבין שומן וחלב ע"ש, וגם כי חילוק זה אינו מוסכם להלכה, ויש לדחות, עכ"ז גברא רבא אמר מילתא, ראיתי לעשות זה לסניף ג"כ, והעליתי דהמיקל להגעיל הקדרה דנ"ד אחר כ"ד שעות יש לו על מה לסמוך, וכל דברים אלו שאני כותב עתה הם פשוטים, ולא ידעתי מה היה לכם בזה, שהזקקתוני להאריך עתה ולפרש דברי יותר:

239

ר״מעוד כתבתם למה שביקנא כל הפוסקים, וסמיכנא על סברה יחידית של הפר"ח, אשר נדחה קרו לה הפר"ת וערך השלחן וחק יעקב וזרע אמת, תמהני על דבריכם הלא עיקר סמיכתינו היתה על סברת הרמ"ע, דהסכימו עלה כמה גדולים, אך כדי שלא יהא ד"ז נגד דעתו של מרן ז"ל, כתבתי דאית לן נמי סברת הפר"ח שפירש דעתו של מרן כמו סברת הרמ"ע, והנחלקים על פר"ח לא דחו סברת הרמ"ע, אלא רק לא הודו להפר"ח במה שפירש. כונת מרן ז"ל כסברת הרמ"ע, והרב חק יעקב נראה מדבריו מסכים לסברת הרמ"ע ורק פירש כונת מרן דלא כהפר"ח, וכן הרב זרע אמת לא דחה סברת הרמ"ע, ורק חלק על דברי פר"ח שפסק מחבת של פסח צריכה ליבון הפך כל הפוסקים, וכן הרב ערך השלחן פירש כונת מרן ז"ל דלא כהפר"ח, ולא נגע בסברת הרמ"ע, והגם דהרב פר"ת כתב לדחות דברי הרמ"ע כבר כתבתי שכתב כן מפני שלא ראה דברי הרמ"ע במקומן, והבינם באופן אחר, ויש עוד אחרונים דשגו בדברי הרמ"ע מחמת כן וכנז"ל, והקשיות שהקשה הרב מקור חיים על הרמ"ע תירצו אותם האחרונים, ואע"ג דהגאון חתם סופר ביו"ד כתב דברי הרמ"ע מפוקפקים, אין נדחין דברי הרמ"ע מחמת זה, ובפרט שיש גדולים שהלכו אחר סברתו:

240

רמ״אואשר חשבתם שהעלתי מדברי הרמ"ע דתרתי בעינן, ואתם הבנתם דלא בעי הרמ"ע אלא תנאי אחד בלבד, לא הבנתם דברי כראוי, כי באמת שתי חלוקות שכתבתי הם דבר אחד, דהעיקר הוא שצריך שיהיה זה האמצעי דבר שאינו אסור, דהיינו שאין הכלי נאסר מחמת זה האמצעי אם היה בו לבדו, אך בזה יש תרי גווני מתחלפים כפי המציאות המזדמן לפנינו, הא' שהוא אסור מגופו, ד"מ שהוא דם או חלב מהותך, או קרבי דגים טמאים, או חלב בהמה טמאה וכיוצא, שגוף האמצעי עצמו אסור, והב' שאין גופו אסור אלא הוא דבר היתר, ורק שאינו מסוג זה הדבר השני המתבשל בכלי הזה, אלא הוא נגדיי אליו כלומר שהוא אסור בתערובתו עמו, כגון שזה האמצעי הוא שומן בשר, וזה השני חלב דתערובתם אסורה משום בשר בחלב, נמצא אלו שתי החלוקות שכתבתי ענין אחד הם, שהצד השוה שבהם הוא מטעם כדי שלא יהיה איסור זה הכלי בא ומתהווה מחמת זה המשקה האמצעי לבדו, והנה כי כן בין תבין כי שתי חלוקות אלו שכתבתי אין ביניהם הפרש לדינא בעיקר הטעם, אלא טעם אחד הם ודין אחד להם, ורק חלוקים ונפרדים כפי המציאות של המעשים המזדמנים לפנינו, כי יש כלי נאסר מדבר אחד שגופו אסור, ועל זה יפול חלוקה הראשונה, ויש כלי נאסר מדבר שגופו היתר, ורק האיסור מתהווה מחמת שזה הדבר הבלוע בכלי הוא נגדיי אליו, כגון שזה בשר וזה חלב אע"ג דתרווייהו היתר אסורים בתערובתן, ובזה דברי הרמ"ע בסוף תשובתו יבואו על נכון שכתב, וז"ל, ומה שאנחנו צריכין ליזהר כל ימות השנה, הוא שאם אירע למחבת חולבת בת יומא שנתבשל בה בשר מטוגן, שגם הוא מין בשר ואסור בחלב וכו', אין לה הכשר אלא בליבון עכ"ל, ראה הגוונא שתפס הרב, והוצרך נמי לפרש לדבריו שהוא סוג האוסר תערובתו בחלב, וזו היא חלוקה הב' אשר כתבתי, כי בזאת הגוונא דנקיט הרמ"ע א"א לתפוס חלוקה הא' שהוא דבר שגופו אסור מצד עצמו:

241

רמ״בוהא דנקיט הרמ"ע דין הנז' במחבת בת יומא, ולא נקיט דין זה גם על מחבת שאינה בת יומא שבשלו בה בשר בשומן שלו שהוא ג"כ מין בשר, דג"כ נמי צריכה ליבון, היינו משום דאם אינה בת יומא הטעם של החלב שבלוע בה פגום, ואין כאן תערובת איסור בזו המחבת, לא מחמת השומן שהוא המשקה, ולא מחמת הבשר, ורק לכתחילה צריך להכשירה, ולכן די לה בהגעלה, וכן תמצא סברה זו להדיה בדברי הגאון חתם סופר ביו"ד סי' ק"י, יע"ש:

242

רמ״גובאמת מדברי הרמ"ע הנז' יש ללמוד, דאם יש לאדם מחבת חולבת של בשר, אע"פ שטגנו בה בשר בשומנו ועודנה היתר, ורוצה להשתמש בה חלב, שיוכל להגעילה אחר כ"ד שעות, ואין צריכה ליבון, אע"פ שהטיגון היה באמצע, שהוא עצמו אסור בתערובת החלב, והיינו טעמא משום דלא אמר הרמ"ע אותו הכלל, אלא בהיכא שבא להפליט ממנו בליעה שנאסרה כבר, אבל אם מפליט בליעה המותרת באשר הוא שם, אע"פ שזו הבליעה היא מסוג שאוסר תערובתו, אין בזה חשש, מפני כי בעת שמפליטו לא חל האיסור, שעדיין לא נשתמש בנגדיי, והכי מדוייק מסוף דבריו, שכתב שאנחנו צריכין ליזהר בו כל ימות השנה, שאם אירע למחבת וכו' ע"ש, דתפס הענין במחבת שנאסרה, ולא כתב המציאות בהיכא דרוצה לעשות מחבת של חלב לשמוש בשר או להפך. אמנם הש"ך ז"ל לא כן יחשוב, ודייק מדברי הרמ"ע, דגם ברוצה לתת מחבת חלב דהיתר להשתמש בה בבשר צריך ליבון, ואפשר לומר דדייק לה הש"ך מטעמו של הרמ"ע, שכתב על מחבת של פסח דסגי לה בהגעלה, משום דכל הטיגונים שלנו מותרים בפסח וכו', דתלה הדבר משום דמותרים בפסח, אך הרואה יראה מה שלמדנו להפך, ולסמוך אסוף דבריו הוא יותר מוסכם:

243

רמ״דואמור מעתה לפי הבנתינו בדברי הרמ"ע, דדייקנו מדבריו הפך דברי הש"ך הנז', אנחנו יכולין להעמיס שפיר בדעתו של מרן ז"ל הסברה של הרמ"ע ואע"ג דמשמע מדבריו בב"י במחבת של פסח דסגי בהגעלה, משום דעתה עודנה היתר, אין זה מנגד לדברינו, יען די"ל גם הרמ"ע יודה בהאי טעמא, ולא כתב הטעם משום דהטיגונים שלנו מותרים בפסח אלא לרווחא דמילתא, ואה"ן אפילו אי הוו טיגונים שלנו אסורים בפסח מודה הרמ"ע דסגי בהגעלה, ונמצא בענין המחבת של פסח אין נפקותא לדינא בין שני הטעמים הנז', ורק במחבת דשאר ימות השנה יש נפקותא לפי הבנתינו בדברי הרמ"ע, וכאשר דיינו מסוף דבריו. ושו"ר בספר משכן בצלאל סי' רט"ו דהקשה על הש"ך, דמבואר להדיה בדברי הרמ"ע דלא איירי אלא בהיכא דבישל בשר במחבת של חלב באיסורא, אבל במחבת בשר של היתר שרוצה להכשירה כדי לבשל בה חלב לא אמר כן ע"ש, הרי הרב הנז' דייק מדברי הרמ"ע ז"ל כאשר כתבתי, והוא הנכון:

244

רמ״הודע דעולה לנו מסברת הרמ"ע, דאם טגנו ביצים בשמן שומשמין כנהוג פה עירינו, והיה באחת מהם דם, דיש להכשיר בהגעלה, ואעפ"כ דרכינו להורות להם לעשות ליבון לכתחילה, ובשעת הדחק דקשה לעשות ליבון, נתיר בהגעלה:

245

רמ״וואשר חשבתם שאני דנתי שצריך ב' תנאים להתפשט הבליעה בכולה, זה אינו, ומעולם לא כתבתי ולא חשבתי בכך, כי האחרונים שכתבו האי טעמא דדוחקא דסכינא לא תלו זה ברטיבות קצת, ורק הרב כנפי יונה ז"ל הוא שהוסיף טעם זה של רטיבות קצת. ומה שהוצרכתי להביא דין חתיכה אחת, היינו מפני שאנו באים לדון על פליטת הכף באורז עצמו, ודין השאלה נשאל בסתמא, דאיירי גם באם היתה הקדרה של החלב בת יומא, דאז נעשה האורז בלוע מחלב קודם שהגיסו בכף של בשר, ואפילו אם אין הקדרה בת יומא, הנה מפורש בשאלה דתחלה הניחו החמאה בקדרה, ואח"כ הגיסו בכף של בשר, א"כ נמצא תכף כשהגיסו החמאה בלע האורז החלב, ונעשה תבשיל של חלב, ואח"כ כשהגיס האורז בכף בלע האורז עצמו מן הכף, דעיקר תחיבת הכף הוא באורז, והוא והחמאה בלעו מן הכף ביחד, דכשנגע הכף בחמאה נגע באורז ביחד, וצריכין אנחנו לדון על ביטול פליטת הכף באורז. ועיין ש"ך ס"ק כ"ב מ"ש בשם רש"ל, תבשיל אורז וכיוצא שנבלע בו בשר או חלב אינו חשוב בלוע, ואם תחב בהם כף של בשר או חלב בן יומו נאסרו שניהם ע"ש, וכל האחרונים הביאו דין זה, ולכן נצרכתי לבאר. ולומר דאם כל האורז חשוב חתיכה אחת, ונחשוב תחיבת הכף כמו דוחקא דסכינא, אז הוי דין זה של התבשיל כדין חתיכת בשר שחתך בסכין חולבת, דאמרינן משום דוחקא דסכינא מתפשטת פליטת הסכין בכל החתיכה, ותצטרף כל החתיכה לבטל פליטת הסכין, וכן כאן מצטרף כל האורז לבטל פליטת הכף, משא"כ אם נאמר לא חשיבה תחיבת הכף באורז כמו דוחקא דסכינא, א"כ לא דמי דין זה לדין דסי' צ"ד הנז'. הנה זאת היתה כונתי, במה שהבאתי בתשובתי הנ"ז ענין זה של חתיכה אחת. והשי"ת יאיר עינינו, באור תורתו, אכי"ר:

246

רמ״זשאלה. נשאלתי מחכמי הישיבה הי"ו:

247

רמ״חמעשה היה שבשלו תבשיל רך של אורז, שקורין בערבי טבי"ך כ'פ'יף, בקדרה חולבת שאינה בת יומא, ונתנו מעט חמאה באופן שהיה בתבשיל ששים כנגדה, והחמאה היתה משקה לח וצלול ושטוח וצף בעין על פני התבשיל ולא היה מעורב עם התבשיל, והביאה האשה כף להגיס התבשיל כדי לערב בו החמאה, ויהי אך תחוב תחבה את הכף בתבשיל ועדיין לא הגיסה, נזכרה שהכף ההוא היה של בשר וסלקתו תכף, והכף היה בן יומו, ואין בתבשיל ששים נגד מה שנתחב ממנו, והיה נראה לעין כל שמן בעין ע"פ הכף, וגם על התבשיל עדיין היה שמן שטוח, וצף בעין על פניו. ועמד השואל ושאל, מה דינו של תבשיל זה והכליס. ולפי הנראה יש לאסור משום דהכף בן יומו, ותכף שנגע בשומן החמאה שבעין ונבלע בו נאסר הכף, ונעשה נבילה וחוזר ואוסר הכל, כיון דליכא ששים כנגדו. ואין לומר כיון דהיה ששים בתבשיל נגד השמן, א"כ מעיקרא נתבטל השמן ואינו אוסר לכף, זה אינו, כי דבר שהוא בעין אין לו ביטול כלל, כמבואר בפוסקים ז"ל בכמה דוכתי, והכא נמי כיון שהיה השמן שטוח בעין על פני התבשיל, לא נתבטל ואוסר את הכף:

248

רמ״טויש לדמות זה למ"ש הט"ז בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ז, דחיישינן שמא נגע הכף בחטה גופה יע"ש. וגם להפוסקים דפליגי על הט"ז, והם אליה רבא ומטה יאודה וערך השלחן וש"פ, דמתירים אפילו נגע הכף באיסור גופיה כמבואר בדבריהם, יש לומר דהכא מודו דאסור, דע"כ לא פליגי אלא התם דמיירי שיש רוטב בתבשיל, והאיסור הוא דבר גיש ומונח בתוך הרוטב, וגם הכף הוא בתוך הרוטב, דא"א שלא יסייע הרוטב לבליעת האיסור בכף, שיותר נח ליבלע האיסור בכולו על ידי הרוטב, מאלו לא היה רוטב כלל, וכיון שכן שהרוטב הוא מסייע לבליעת האיסור בכף, אדרבה יש לנו לומר שהרוטב מבלבל הטעם בכולו, וכנז' בדבריהם ז"ל, משא"כ בנ"ד שהשומן האוסר הוא צלול ועומד למעלה על פני התבשיל, ונח ליבלע בכף על ידי עצמו אף בלא רוטב כלל, א"כ הרי השמן כמאן דמנח בכדא דמי, ויש לנו לומר דתיכף שפגע הכף בשמן בלע ממנו, קודם שנכנס לתבשיל, ונעשה נבילה לכ"ע:

249

ר״נמיהו יש להביא ראיה להתיר, ממ"ש מרן בסי' צ"ה סעיף ג', בדין קערות שהודחו ביורה חולבת, שאם היה שומן באחד מהם, צריך שיהיה במים ששים כנגד ממשות השומן יע"ש, והא הכא השומן הוא בעין, והוא נוגיע בכלי השני, כמ"ש הש"ך ס"ק י"א, ואפ"ה אי איכא ששים במים כנגדו הוא בטל ואינו אוסר להיורה, וא"כ ה"ה בנ"ד, אע"ג דהשמן בעין והכף נוגע בגופו ממש, מ"מ מאחר דאיכא ששים דתבשיל כנגדו, אמרינן שנתבטל וחשיב כאלו הוא מים, ואינו אוסר הכף, והכל מותר:

250

רנ״אאך אכתי יש לדחות ראיה זו, די"ל שאני הכא, דהאי יורה כשם שבולעת שומן כך בולעת מים, וא"כ כשיש ששים במים נגד השומן, אז כשבולעת חלק א' שומן בולעת ג"כ ששים חלקים מים, לפי שהשומן הוא חלק א' מששים במים, ומשום הכי היורה מותרת, לפי שאותו חלק א' של השומן שבלעה הוא בטל בששים חלקים מים שבלעה כנגדו, ולכן החלק הבלוע בתוכה לא נעשה נבילה, ולא נאסרה היורה, משא"כ בנ"ד שהכף בלע שמן לבדו בפגעו בו, לכן טעם בשר שבתוכו נעשה נבילה, ונאסר הכף וחוזר ואוסר הכל. וכגון דא צריך לאודעי, שהכף בלא"ה הוא אסור, משום דכשסלקו אותו מן הקדרה היה עליו שמן בעין כנז' בשאלה, ובאותה שעה בולע משמן שעליו ונאסר, דכמו כלי ראשון מחזקינן ליה בההיא שעתא, כמ"ש הש"ך בסי' ק"ז יע"ש, אבל עיקר מטרין הוא על התבשיל ועל הקדרה, שעדיין הדבר ספק אצלינו. ולכן יורינו מורה האמת, ושכמ"ה:

251

רנ״בתשובה. מה שכתבתם שיש לדמות נידון השאלה למ"ש הכי"ז סי' תס"ז, דחיישינן שמא נגע הכף בחיטה גופה, אין צורך בדמיון זה, ואין לו מקום לנוח כאן, דהתם לא חזינן שנגעה החיטה בכף עצמו, ורק חששה הוא דחיישינן בכך, ובא הט"ז לחדש סברא מדעתו, כיון דחוששין שמא נגע הכף בחיטה א"כ נאסר, ולא מהני ליה צירוף השאר המונח תוך הקדרה, אבל בנ"ד לאו דרך חששה הוא אלא דרך ודאי, וברור דחזינן בחוש הריאות בחמאה צפה על פני התבשיל, וחזינן נמי חמאה בעין על הכף, והאשה אומרת שתחבה אותו במקום החמאה, ובודאי נגע הכף בחלב עצמו לבדו קודם שנכנס בתוך התבשיל, ועל זה מה צורך להביא ראיה מדברי הט"ז:

252

רנ״גואשר חששתם מסברת הפוסקים המשיגים על הט"ז, והוצרכתם לומר דגם הכא בנ"ד יודו, ונפלאתי בדבריכם אלו, דדברי המשיגים על הט"ז לא נגעי ולא פגעי בהאי ספיקא דנ"ד כלל, דהתם הקשו על הט"ז דמפרש טעמא דאיסורא, משום שמא נגע הכף בחיטה עצמה, ולא היה ס' בכף נגד הכף ונאסר, ועל זה הקשה עליו באליה רבא סי' תמ"ז סק"א, דלפ"ד דכל כהאי גוונא נאסר הכף ולא מהני ליה צירוף מה שבקדרה, א"כ איך עושין מעשה בכל יום כשיש בקדרה כמה חתיכות בשר, ותחבו בו כף חולבת דמצרפין כל מה שיש בקדרה לשיעור ששים, וכדאיתא בכמה דוכתי, והלא לפ"ד של הט"ז איכא למיחש דלמא נגע הכף בחתיכה אחת מן החתיכות ובלעה לבדה ונאסרה, שלא היה בה ששים, ואז אוסרות האחרות, אלא ודאי כל זה הוא ליתא, דאמרינן כל שהוא בקדרה שיש שם רוטב, הכל מצטרף יחד, דהיינו אפילו שנגע הכף בחתיכה אחת לבדה, אפ"ה הרוטב מוליך פליטת הכף בחתיכה ההיא, ובכל החתיכות בשוה, ועל כן הכא נמי אפילו נגע הכף בגוף החיטה, כיון דאיכא רוטב מוליך פליטת החיטה בכף, ובכל מה שיש בקדרה ביחד בהשוואה, אלו הם דברי המשיגים על הט"ז. ובאמת דברים אלו שאמרו דהרוטב מוליך הפליטה בכל החתיכות בשוה, לאו מפי אותם המשיגין על הט"ז גמרינן להו, אלא הם דברים פשוטים ככל הלכות תערובת, בראשונים ובאחרונים בכמה דוכתי, וכן דנין הלכה למעשה בכל עת, ובנ"ד נמי הכי הוא, דאין להחליט פליטת הכף במקום התחיבה דוקא, אלא אמרינן הרוטב משך פליטת הכף ועירב אותה בכל התבשיל כולו בשוה, אך באמת בנ"ד אין לנו עסק בדבר זה שברור הוא דפליטת הכף הולכת בכל התבשיל בשוה, ולא שנא מקום שנתחב הכף מן שאר חלקי התבשיל שבקדרה, ורק הספק דנ"ד הוא, דאמרינן כיון שהחמאה מונחת על פני התבשיל שצפה בעין למעלה, והאשה תחבה הכף במקום החמאה, מוכרח שהכף נגע תחלה בחלב לבדו, כי היה צף לבדו ועומד בפ"ע, ואז תכף נעשה הכף נבילה, ואז הפליטה שלו שהיא נבילה, שהלכה בכל התבשיל כשנתחב בו, אסרה את התבשיל כולו, מפני שאין בתבשיל ששים כנגד הכף, והשתא מה נגעו ומה פגעו דברי המשיגים על הט"ז בזה הספק דנ"ד, כי דבריהם לחוד, וספק דנ"ד לחוד:

253

רנ״דואשר כתבתם ראיה להתיר בנ"ד, מסי' צ"ה ס"ג, בדין קערות שהודחו ביורה חולבת, שאם היה שומן באחד מהם, צריך שיהיה ששים במים כנגד ממשות השומן וכו', והטעמתם ראיה זו מדברי הש"ך ס"ק י"א, הנה על דבריכם אלו תמהתי מאד, דאין כאן ריח ראיה, דהתם השומן היה בקערה, והקערה היתה בתוך המים שביורה, ואיך תהיה היורה נוגעת בשומן שבקערה, אך רק כשהודחה תוכה של קערה במים שביורה, מוכרח שנעתק השומן מן הקערה ונתערב עם המים שפגעו בו, ואם אין במים ששים לבטל השומן, נמצא ממשות של השומן המעורב במים נוגע ביורה, מפני כי המים הם בתוך היורה ונוגעים בה, ועל זה כתב הש"ך השומן פוגע בכלי השני. אבל אם יש ששים במים נגד השומן, אז כשהודחה הקערה באותם המים שנעתק השומן מן הקערה ונתערב בהם, לא יש ממשות שומן באותם המים, כי נתבטל בששים, ונמצא היורה לא נגעה ולא פגעה בשומן כלל, מאחר דנתבטל במים שהיו בתוך היורה, ובאלו אין שם שומן כלל וזה פשוט, וכן תמצא דבר זה מפורש בדברי הרב הגדול מהר"ש עמאר ז"ל, שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה סי' צ"ד סק"א, בד"ה התוחב וכו', שכתב וז"ל אם אירע שבשלו תבשיל בקדרה חולבת, ונתנו בה מעט חלב שיש בתבשיל ששים נגד החלב, ותחבו כף של בשר בת יומא באותה קדרה של חלב דהכל מותר, לפי שהחלב נתבטל, מאחר שיש ששים במים כנגדו, והוי כמי שאינו, וכאלו אין שם אלא מים לבד, והו"ל. נ"ט בר נ"ט, עכ"ל יע"ש:

254

רנ״הולפ"ז מאי הוכחה איכא מדין זה דסי' צ"ה להא דנ"ד, דהתם מרן ז"ל התיר בהיכא דאיכא ששים במים, דאז השומן נתבטל והיה כלא היה, ונמצא שהיורה לא נגעה ולא פגעה בו כלל, משא"כ בנ"ד דהחלב הוא עודנו בעין עומד בפ"ע על התבשיל, והכף נגע בגוף החלב לבדו, דהא ודאי י"ל דהכף בפגעו בחלב המונח בפ"ע למעלה, נאסר הכף ונעשה נבילה, וכשנתחב למטה בתבשיל אוסרו, ובעי ששים בתבשיל כנגד הכף, יען כי זה הממשות של החלב שעומד ונראה בעין על פני התבשיל בפ"ע, חשיב כמו חתיכה עומדת ומובדלת בפ"ע, שאוסרת כל הנוגע בה, דאע"ג שיש בתבשיל ששים כנגד החלב הזה, מ"מ עדיין לא נתבטל שעדיין לא הגיסו התבשיל כדי שיתערב בו החלב ויתבטל בו אלא הוא עודנו מופרש ועומד בפ"ע, וא"כ בודאי הוא כשפגע הכף בזה הממשות של החלב העומד בעין, נאסר הכף ונעשה נבילה, וממילא אוסר את התבשיל כשנתחב בתוכו ובעי ששים כנגדו:

255

רנ״ווהנה דבר זה הוא פשוט וברור, ואין צריך לו ראיה, אך הואיל ונסתפקתם בדבר זה, אמינא לכו פוקו חזו מ"ש בש"ע סי' צ"ב ס"ב, בנפל חלב לתוך קדרה של בשר על חתיכה אחת מן החתיכות שבקדרה, שאם לא ניער הקדרה כולה כדי לערבם יפה יפה, אז אע"פ שיש בקדרה ששים כנגד החלב, אין מתבטל החלב בכל אותו המונח בתוך הקדרה, אלא חשיב מובדל ומונח בפ"ע על החתיכה ואוסר אותה, ואע"פ שהכל הוא מונח בתוך הקדרה ההיא, דעומדת על האש ורותחת, דאינו מתבטל אלא עד שיגיס וינער כדי לערב הכל ביחד בידים ע"ש, וא"כ גם הכא בנ"ד, שהחלב עודנו מונח בעין על פני התבשיל שבקדרה, הא ודאי דלא נתבטל בתבשיל שבקדרה, כיון דעדיין לא ניער ולא הגיס, ונ"ד הוא כ"ש, דהא קא חזינן ליה בעין מובדל ועומד בפ"ע על פני התבשיל:

256

רנ״זועוד נמי צאו וראו, מ"ש מרן בסי' ק"ו ס"ב, חתיכה שיש בה חֵלֶב שנתבשלה בקדרה שיש בה ששים לבטל החֵלֶב, צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדרה בעוד חתיכת האיסור בתוכה, דחיישינן שמא תשאר באחרונה בשעה שאין בקדרה ששים לבטל החלב, וגם לא יוציאנה תחלה, שהחלב שבה יאסור אותה, ומה תקנתה יניחנה עד שתצטנן הקדרה, ע"ש. נמצא אין ביטול לדבר העומד בעין, דהתבשיל שבתוך הקדרה שיש בו ששים יועיל לעצמו דוקא, שלא יוכל זה האיסור שעומד אצלו לאסור אותה, כל עוד שיש בו ששם כנגדו, אבל לא יוכל לבטל גוף האיסור לעשותו כאלו אינו בעולם, כאשר חשבו חכמי הישיבה הי"ו שכתבו בזה"ל, מאחר דאיכא ששם בתבשיל נגדו אמרינן כבר נתבטל, וחשיב כאלו הוא מים ואינו אוסר להכף והכל מותר, דזה אינו ניתן להאמר, וכ"ש להכתב, ולא יעלה בדעת כל אדם להסתפק בכך, כי כיון דאנו רואין אותו בעין, איך נאמר כאלו הוא מים וכאלו אינו בעולם, וזה פשוט וברור, ואין צורך להאריך בו:

257

רנ״חודע, דהגם דבנ"ד לא שהה הכף בתבשיל, אלא תכף ומיד כשתחבה אותי בקדרה בתוך התבשיל, נזכרה והסירתו, עכ"ז אמרינן ברגע אחד נעשה נבילה בפגעו בחלב, וברגע אחד אוסר את התבשיל כשנתחב לתוכו, כיון שהקדרה רותחת ועומדת על האש. והנה זה דבר פשוט באיסורין, שאין שיעור בזמן להפליטה ולהבליעה, דקי"ל אם תחב כף בשר בקדרה חולבת, אע"ג דהסיר הכף תיכף ומיד אוסרין איתו, משום דפלט כרגע, ועיין סי' ק"ז סעיף א' דאם עירה הבצים לקערה, ונמצאת בהם אחת טריפה, אוסרין משום דחוששין שמא ביצה הטריפה נשארה לבסוף ולא היה ששים בקדרה לבטל ונאסר מה שבקדרה, וחוזר ואוסר כל מה שבקערה וכו' ע"ש, נמצא אוסרין ברגע אחד, כי ההפרש בין עירה הכל בבת אחת בשפיכה אחת, ובין עירה אותם לאט לאט בנחת הוא רגע קטן, ואפילו המתירין שם, היינו משום דס"ל לא מחזיקינן איסור לומר דנשאר האיסור לבסוף בלא ששים, אבל אי ידעינן שהיה לבסוף ודאי אוסר לכ"ע, וענין זה הוא ברור בכמה הלכות בש"ע, ואין צורך להאריך בו:

258

רנ״טואוסיף לדבר עוד בהנוגע לנידון השאלה, דידוע מחלוקת רש"י ז"ל ור"י ז"ל, בדין דסי' צ"ב ס"ב הנז"ל, בחתיכת בשר שבקדרה אשר חציה למעלה מן הרוטב, וחציה בתוך הרוטב, ונפל עליה חלב למעלה, ואין בחתיכה ששים לבטלה, אבל בקדרה יש ששים לבטל החלב שנפל בחתיכה, דפסק הלבוש שם ס"ב, והט"ז סק"ב לאסור כל התבשיל דבעינן ששים בתבשיל כנגד החתיכה, משום החלק התחתון של החתיכה, כיון דאין בחתיכה ששים לבטל החלב נעשה נבילה, ואוסר כל התבשיל שבקדרה ע"ש. והגם דהש"ך ז"ל חולק בזה, דס"ל דיש ס' כנגד החלב לא בעינן ס' כנגד החתיכה ומותר, מ"מ התם שאני משום דהחלב נפל על חצי החתיכה שחוץ לרוטב, ולא נכנס זה החצי בתוך הרוטב, ועיין כרתי סק"ה מ"ש בסברות הט"ז והש"ך, ועיין להרב פר"ת סק"ה מ"ש בסברות רש"י ור"י, ומה שפלפל בדברי הט"ז והש"ך, ואשר הכריע בזה, יע"ש:

259

ר״סוהרב חנוך בית יאודה סי' ל"ז, נשאל בסכין חולבת בת יומא, שנתחב בקדרה רותחת אצל האש לתוך חתיכת בשר, והעלה בה את החתיכה מן הקדרה, ונתנה לתוך קדרה אחרת צוננת, ונגד תחיבת הסכין שנתחב בבשר יש ששים בקדרה הראשונה, וכנגד חתיכת בשר הנתחב בסכין ההיא אין ששים לא בקדרה הראשונה ולא בקדרה השניה, והביא הרב ז"ל בתשובתו הך דסי' צ"ב ס"ב הנז"ל, וכתב וז"ל, והנה לדעת ר"י שהביא הטור שאם מקצתה בתוך הרוטב אז הרתיחה מערבת כל הקדרה, והכל מצטרף לבטל החלב וכו', אלא דלדעת רש"י כפי מה שפירש הט"ז סק"ב, שבמקצתה תוך הרוטב שמקצת החתיכה שלמעלה לרוטב נאסר, ואח"כ נאסר חלק התחתון מהעליון, ועוד אוסר כל הרוטב עד כל מה שבתוכו, עד ס' נגד כל החתיכה, הנה בנ"ד כשהוציא החתיכה חוצה מוכרח עד שלא הוציא כולה שהיה מקצתה ברוטב ומקצתה חוץ לרוטב ויאסר הכל, ואע"ג שבכל טיפה שנפלה על החתיכה שבתוך הרוטב והוציא אותה חוצה אין לומר כן, היינו משום דהתם כבר נתבטלה הטיפה, ושוב אינה נאסרת דאינו חוזר ונעור. אבל בנ"ד שבהוציאו החוצה עדיין הסכין תחוב בה, והו"ל כאלו באותו רגע שקצתה חוץ לרוטב וקצתה בתוכה, נפלה טיפה עליה, ואוסרת הכל לדעת רש"י, כפי פירוש הט"ז, עכ"ל ע"ש:

260

רס״אנמצינו למידין עוד מכל הנז"ל, שגם בנ"ד נמי שהיה ס' בתבשיל נגד החלב, ולא היה ששים נגד הכף, נימא ג"כ כיון שהכף פגע תחלה בחלב, אז תכף ומיד באותו הרגע בלע מן החלב ונעשה נבלה, וכשנתחב הכף בתבשיל אסר את התבשיל, כיון דליכא בתבשיל ששים נגד הכף שנתחב בו, ואע"פ שסילקה את הכף במהרה, הנה ברגע אחד שנגע בחלב נאסר, וברגע אחד שנתחב בתבשיל אוסר את התבשיל, כיון שהקדרה רותחת ומונחת על האש:

261

רס״במיהו הא דאנחנו אוסרין בנ"ד את התבשיל כמדובר, היינו דוקא אם האשה אומרת שתחבה את הכף במקום שהיתה החמאה מונחת, שאז ודאי נגע הכף תחלה בחמאה קודם שנכנס בתוך התבשיל, אבל אם אומרת שברור לה שלא תחבה הכף במקום שהיתה החמאה, אלא תחבתו מן הצד, והחמאה היתה באמצע או בצד הב', הנה בכה"ג אע"ג דחזינן חלב בעין על הכף, אמרינן האשה לא שלפה ומשכה הכף מהקדרה ביושר, אלא הוצאתו מוטה וראש הכף עלה במקום שעומדת שם החמאה ונתלכלך בה, אבל לעולם לא נגע בחמאה קודם שנכנס לתוך הקדרה:

262

רס״גאמנם ודאי צריך שתאמר שברור לה הדבר בכך, ויחקור וידרוש ממנה באר היטב, באופן שיהיה ברור שלא פגע הכף בחלב קודם שנתחב, ואע"ג דקי"ל כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, כל כהא שהוא אומר ברי על מעשה שלו ולאו על אחרים, שהמעשה קרובה לזמן השאלה סמכינן עליה, אם אומרת דבר ברור. ובתשובה אחרת כתבתי בס"ד, בענין זה דכל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש באורך, אך אם האשה אינה אומרת ברי לי בכך, חיישינן שמא הכניסה הכף במקום החמאה, ופגע בחמאה קודם שנכנס לתוך התבשיל, ועיין בסי' ק"ז בט"ז סק"ג, שכתב אם יש ספק בדבר אם עירה בפעם אחת, משמע בטור להחמיר, וכ"כ או"ה יע"ש, ובנ"ד אי הוה איסור דרבנן, צ"ע בזה, ואין עתה פנאי להאריך:

263

רס״דומ"מ צריך לחקור מן השואל, אם זו החמאה שהניחה האשה בקדרה על פני התבשיל, היתה יס"ב בעת שתחבה הכף בקדרה, כי יזדמן שתחבה הכף בקדרה תכף ומיד, אחר שהניחה החמאה, דעדיין לא נתחממה החמאה חום שהיס"ב, גם לפעמים יזדמן דמורידין הקדרה מעל האש, ומניחין אותה על הקרקע, ואח"כ מניחין בה החמאה, ומגיסין התבשיל, וידוע מ"ש הש"ך בסי' ק"ה סוף סק"ה, דאם אין היס"ב אפילו בכלי ראשון והוא עודנו על האש אינו אוסר, ועיין ערך השלחן אות ה', ופתחי תשובה סק"ו, ועיין ת"ח כלל כ"ג דין ג' ומנח"י שם, ולכן צריך לחקור על החמאה אם היתה יס"ב. וכל זה כתבתי בנחיצה רבה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

264

רס״הכתב הגאון חיד"א ז"ל, בשיורי ברכה סי' צ"ד אות א' בשם הרב הגדול מהר"ש עמאר ז"ל, דאם תחבו כף של בשר או של איסור בקדרה של היתר, שכתבו הפוסקים שצריך לשער בכל הכף, דע דהיינו דוקא כשנתחבה בתוך האיסור, שכל מה שבקדרה היה אסור כולו, כגון שהיה חלב לבדו מתבשל בקדרה הראשונה שנתחבה הכף בה, שאז כל מה שבלעה הוא איסור, ולא ידעינן כמה בלעה, ואנחנו משערים בדעתינו שבלעה כמוה, אבל אם התבשיל היה של היתר מתבשל בקדרה, ונתערבו חלב או איסור, ותחבו שם הכף ונאסרה תכף מפני זה, ואח"כ תחבוה בקדרה של היתר, אז אין צריך לשער כנגד כל הכף, אלא אנחנו משערין בדעתינו כאלו נלקח חלק מאותו תבשיל כשיעור, דהיינו אם יש בכימות הכף ליטרא, ד"מ אנחנו חושבין כאלו נפל ליטרא אחת מאותו תבשיל איסור לתוך היתר, ואח"כ אנחנו חוזרין וחושבין כמה הגיע מן האיסור, מאותה ליטרא של התבשיל. המשל בזה, הרי שבקדרה אחת היו מבשלים עשרה ליטרין של תבשיל, ונפל אותו הכף בקדרה של היתר, בודאי שאין צריך לשער אלא כנגד אוקי"א אחת שיש בו, דהא קי"ל אין חתיכה נעשית נבילה, ולכן כף זו אף שנחשוב שכולה נתחבה, הרי ליטרא בתבשיל של אותה קדרה, ואין צריך לשער אלא כנגד מה שבלעה, וכן כתב המרדכי להדיה בפרק כל הבשר סי' תרצ"ז וכו' ע"ש. והרב ערך השלחן בסי' צ"ד אות ב' הביא דבריו הנז', וכתב נראה ברור באיסור צלול דאין משערים אלא לפי חשבון, כיון שהאיסור מעורב עם ההיתר, וכ"כ האו"ה כלל כ"ד דין ז' וכו' ע"ש, ועיין ט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד ומש"ז שם, ועיין חו"ד בביאורים סי' ק"ג סק"ו ועיין מנחת יעקב כלל פ"ה אות כ"ו, ועיין ספר יהושע סי' ס' דף מ"ה, וכתב הרב כנפי יונה בסי' צ"ד דף ע' ע"ג וז"ל, ומ"ש בספר מ"י כלל פ"ה ס"ק כ"ו, ודאי אמת הוא, דמאי דכתב הטור דעת ר"ב, לא כתבו כי אם לשער אותו הנבלע בו מחדש, לפי ערך הבלוע, וכפי מ"ש הש"ד, דודאי בדבר הלח אמרינן שהבולע מתערב בשוה, ונמצא לפ"ז לא חשבינן לאיסור אלא לפי חשבון, ואם נתבשל בו אח"כ באופן שאין בו לפי חשבון הבלוע כדי נ"ט שרי, עכ"ל:

265

רס״ועוד כתב הרב כנפי יונה ז"ל שם, וז"ל מיהו בגופא דהאי דינא צ"ע, ולא ראיתי לרבותי נהגי הכי, אלא בקטניות ניתן בתוכה (י"ב טעות לשון) הוי חשבי שבלע כף שמגיס בו כל הזתים, ואם אח"כ הוי מגיס בו קדרה של בשר, הוי צריכים ס' כנגד כל אותו החלב, וצ"ע בזה, למה לא נחשוב כפי חשבון, דהרי קי"ל לח בלח יש בילה, כמ"ש הרמב"ם בה' תרומות וכו' שאין מחשבין אלא לפי חשבון מדומע שבו, והכי מסקינן בש"ס אליבא דר"ה, דיין ושמן יש בילה, וגם בזבחים וכו', וכן פסק בטור בה' חלה וכו', וכ"פ בת"ה סי' ק"ץ, וכ"פ בש"ד, וכ"כ האו"ה כלל ל"א סי' ג', וכן משמע לקמן סי' צ"ה סעיף ה', וצ"ע. ולא דמי למ"ש באו"ה כלל כ"ד ברביעית חלב שנפל וכו', דשם מיירי בנתן כולן בתבשיל של בשר עכ"ל. ומה שציין על סי' צ"ה הוא בסעיף ג' בדין קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, דאפילו ליש אוסרים היינו משום שהקערות נוגעות במחבת, ולכן לא ס"ל דאין לשער כסף לפי חשבון, כי אם דוקא באיסור שאינו מתערב, דחיישינן שנגע הכף באיסור עצמו ונאסר ממנו, ולא בתבשיל שבקדרה, ועיין בערך השלחן שציינתי עליו לעיל. ואגב אורחאי ראיתי להרב ערך השלחן סוף סק"ב, שהביא דברי רבינו חיד"א ז"ל בשיו"ב, מ"ש בשם פני אריה סי' מ"ח, בתבשיל שנתנו בו חמאה אחד מארבעים, והגיסו בכף, ושוב תחבו הכף בבשר, והקשה הרב הנז' דלכ"ע אין הכף נאסר אלא לפי חשבון אחד מארבעים וכו' ע"ש, וצ"ל דאין כאן קושיא, דנידון הנז' איירי בתבשיל גוש שפגע הכף בחלב עצמו קודם שנכלל, ולכן צריך לשער כנגד כל החלב, ומ"ש דאין להתיר משום נ"ט בנ"ט על היכא דנתחב ברוטב, היינו שבא לפלפל ולהסביר לשואל, דלא שייך הכא היתר דנ"ט בנ"ט, ולכן הגאון חיד"א ז"ל לא העיר כלום על דבריו, אע"ג דבסמוך העתיק האי דינא דמהר"ש עמאר ז"ל דמשערין לפי חשבון:

266

רס״זוהנה ודאי לענין הלכה, סברה זו דמהר"ש עמאר היא אמיתית, דא"א לומר שהכף בלע את הכל, אלא צריך לשער לפי חשבון, ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים קמאי ובתראי, וכן שמעתי מעט"ר הרב מור אבי זלה"ה, שהרב הגדול מרן זקיני רבינו משה חיים זלה"ה כך היה מורה כמה לשער לפי חשבון, ועל כן גם אנחנו נוהגים להורות לענין מעשה תמיד ע"פ נכבון, והיינו למשל אם היה מתבשל בקדרה אלף דרה"ם חמם או שאר רוטב, ונפל לתוכה מאה דרה"ם חלב, דאז לילש הרוטב והחלב יחד, וכל דרה"ם אשר בקדרה יש בו עשרה חלקים רוטב, וחלק אחד חלב, ואח"כ תחב שם כף אשר כמותו הוא מאה דרה"ם, דקי"ל שהוא בולע בכמותו, דהיינו מאה דרה"ם מן הרוטב הנז', וזה המאה דרה"ם אשר לקח הכף מכיס השותפות שבקדרה היא מעורבת רוטב וחלב, וצריך לחשוב באלו המאה דרה"ם שבכף כמה חלקים רוטב, וכמה חלקים חלב, והחשבון האמיתי הוא כך, שיש תשעים דרה"ם וארבעה עשר חבאיי וחצי רוטב, ותשעה דרה"ם וחבאיי וחצי חלב, יען דכל דרה"ם הוא ט"ז חבאיי, ואם נפל הכף הזה בבשר צריך ששים כנגד תשעים דרה"ם וחבאיי וחצי בלבד:

267

רס״חואם תשאל, למה לא נכנים הקדרה ג"כ בחשבון עם הרוטב, ונאמר כשם שלקח הרוטב מן החלב, כך לקחה הקדרה כפי כמותה. הנה נ"ל בס"ד דאיכא טעמא רבא בזה, והוא דמצינו בטור וש"ע סי' צ"ט סעיף א', בחתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות, שנפלה לקדרה של היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר, אבל גוף הקדרה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר ע"ש. והטעם דאין הקדרה מצטרפת, הנה מ"ש הגאון פרישה הוא דוחק, אך הרב פר"ת פירש הטעם, דאין הרוטב מוליך האיסור ומכניסו בשוה, אלא אל מה שהוא כולו בתוך הרוטב, או בתוך ההבל, שהרוטב או ההבל מכסין אותו מכל צדדיו, ולכן מצטרפין העצמות, כיון שהם מונחים כולם בתוך הרוטב או תוך ההבל, והאיסור מתפשט בשוה גם אל תוכם, וה"ה אם היתה קדרה של חרס מונחת תוך הרוטב נמי מצטרפת כיון שהיא בתוך הרוטב, או בתוך ההבל מכל צד, משא"כ הקדרה עצמה שנתבשל בה האיסור, הנה בפניה החיצונים לא שלטו הרוטב או ההבל, דאין שולטין אלא בקליפתה הפנימית, ולכן אינה מצטרפת, דאין האיסור מתפשט בשוה גם אל חלק החיצון של הקדרה שאינו לא ברוטב ולא בהבל, כדי שיצטרף לבטל האיסור, עכ"ד, והגאון מש"ז הביא דבריו אלו וכן ראיתי להגאון פני אריה ז"ל סי' צ"ט שנתקשה ג"כ בזה, דאין הקדרה מצטרפת, וכתב טעם הפרישה הוא דחוק, אך הטעם הואזה שכתבנו בשם הפר"ת, ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולפ"ז גם בענין דנ"ד נמי מובן הטעס, כיון דאין הרוטב או ההבל שולט בקדרה אלא בקליפתה הפנימית ולא שלטו בפנים החיצונים, לכן אין מצרפים הקדרה לתת לה חלק מן החלב עם הרוטב שבתוכה, משא"כ הכף נכנס כולו מסביב בתוך הרוטב מכל צד. ואם תאמר אה"ן, נשער בדעתינו לתת חלק כנגד כמות פני הקדרה מבפנים דוקא, זה אינו, כיון דא"א לשער זה באמיתות, והוי מילתא דאתיא לידי טעות, דכל אחד יעשה השערה לפי דעתו, ויהיו חלוקים זע"ז, לכך גזרו חז"ל שלא נשגיח בקדרה לגמרי, ולא יהיה לה חלק בשותפות זו, וכאשר מצינו לחז"ל שאמרו כלי שבלע איסור ולא ידעינן כמה בלע, דמשערין בכוליה שנחשוב כולו איסור, כדי שלא תהיה תורת כל אחד מסורה בידו, וכן הענין כאן, מטעם זה הוציאו את הקדרה משותפות החלוקה משום דאזלי לחומרא:

268

רס״טודע דאם בתוך הקדרה הראשונה שהיה בה אלף דרה"ם מים ומאה דרה"ם חלב, תחבו כף חדשה, או שתים ושלש כפות, וכולם חדשים, ואח"כ כל אותו התבשיל שהיא אלף דרה"ם מים ומאה דרה"ם חלב נפל בתוך קדרה של בשר, לא אמרינן שנתמעט מן החלב מכח אותם הכפות שנתחבו בתערובת הנז' שבלעו מן החלב לפי חשבון, ולכן לא נצריך ששים בקדרה השנית כנגד כל המאה דרה"ם חלב, אלא נגבה משיעור חלב שיעור בליעת הכפות לפי כמותם, דזה אינו, אלא לעולם בעינן ששים כנגד כל המאה דרה"ם חלב, ואין פוחתין כלום משום בליעת הכפות, והטעם משום דכפי האמת אין הכף בלע כפי כמותו, ולא אחד ממאה, ורק תקנת חז"ל היא זו שגזרו בכך לומר שבלע כפי כמותו, משום דלא ידעינן למיקם עלא דמילתא בהשערת שכלינו, ועשו גזרה זו לחומרא, דעינינו הרואות שאין בכף הזה ממשות של תבשיל כלל, ורק קצת משוהין בלוע בו, וכיון דגזרו בכך להחמיר, אנחנו לא נאמר דבר זה להקל שנחשוב שזה בלע כפי כמותו, ונפחות מן שיעור החלב כנגד בליעתו, דבאמת עינינו הרואות שלא בלע אפילו אחד ממאה מכמותו, ואם חז"ל אמרו דבר זה להחמיר בשביל התקנה, אנחנו לא נבנה על זה בנין להקל, הפך מה שנראה בחוש הריאות, אלא גם אנחנו אזלינן לחומרא, ולא נפחות כלום משיעור החלב בשביל בליעת הכפות אפילו משהו, דאם באנו לשער בזה לפחות מעט כפי השערת השכל, לא נוכל למיקם עלה דמלתא, ולכך לא נפחות בעבור בליעת הכפות אפילו משהו, כן נ"ל, וזה ברור:

269

ר״עעוד בענין זה שאנחנו עסוקין בו, ראיתי להרב פר"ח בסוף סי' צ"ח, שהביא מן או"ה סוף כלל כ"ד וז"ל אפילו שני כפות של שני איסורין, שנתחבו בקדרה של היתר, ואין בתבשיל לבטל שום אחד מהם בלתי צירוף חבירו, המאכל מותר, דאין לחלק ולומר שאחד יפליט ולא חבירו. ולא דמי לטעם קדרה שאין מבטל טעם כף של איסור, דהתם הוו שני מינים כלי חרס ועץ, והם מטעם דמה שבלע בקדרה יש בו ג"כ קצת מטעם איסור של הכף, עכ"ל או"ה, ולדבריו אם הקדרה של היתר היא של מתכת, והכף של איסור שתחב בה הויא נמי של מתכת, מצטרף גוף. הקדרה לבטל טעם הכף האיסור, שהרי הם מין אחד, וזה תימא דלא לישתמיט חד פוסק לאשמעינן חידושא כהאי. גם מ"ש דמה שבלע בקדרה יש בו קצת טעם איסור, זה אינו, ואין לדבריו עיקר, אלא כי היכי דהקדרה אינו מצטרף לבטל האיסור, ה"ה לשני כפות שאין אחד מצטרף לבטל חבירו, אלא עיקר הדין הוא לשער נגד אחד מהם וכו'. וכן מצאתי בספר ל"ח בפרק נ"ה סי' קפ"ב, שהביא דין זה של או"ה, וכתב בשם הר"מ שהשיג עליו וכו' ע"ש, ומכל הדברים הנז"ל יוצא לנו חידושי הלכות בענין זה שאנו עסוקים בו, ובתשובה אחרת כתבתי איזה פרטים בענין דנ"ד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

270

רע״אזאת שלוחה אלי מחכם אחד, ואת שמו לא הודיע, על מה שכתבתי אנא עבדא בסה"ק רב ברכות, וז"ל:

271

רע״באחרי עתרת החיים והשלום כמשפט והחוק, מחוי קידה קמיה דמר ומשתחוה מרחוק, שממכון שבתו ישגיח אל האזוב אשר בקיר כמוני היום, לברר לן מ"ש מר בספרו הבהיר רב ברכות אות סמ"ך, בענין הנהוג בעירינו בג'דאד יע"א בשחיטת העופות, שהמנהג הוא שבאים כיתות כיתות לשחוט עופות, והשוחט דרכו לבדוק סכין בין כת וכת, ולפעמים יארע שבכת אחת תמצא הסכין פגומה, ואז יש ספק איסור בבעלי העופות של בני העיר ורו"מ התיר מכח ס"ס, ובתחילת דבריו אמר מר שצריכים אנחנו לשמור עצמינו מהכלל שמסר לנו מרן ז"ל, שספק א' בגופו וספק א' בתערובת ל"מ ספק, ועל כן מוכרחים לתפוס הס"ס בגוף אחד ובענין אחד וכו', וכן עשה מעכ"ת שתפס הס"ס באופן זה, ספק אם זו התרנגולת נשחטה בפעם שנבדקה הסכין ונמצאת כשרה, ספק נשחטה בפעם שנבדקה הסכין ונמצאת פגומה, ואת"ל שנשחטה בפעם שנבדקה הסכין ונמצאת פגומה, שמא נשחטה קודם שנפגמה הסכין, והוקשה למעכ"ת על זה, דבכה"ג א"א להיות הס"ס מתהפך, ותירץ ע"פ מ"ש הש"ך בכללי הס"ס אות ט"ו וכו', וכמבואר כל זה בד"ק באר היטב. ואנן שפילי דעתא לא זכינו להבין דעתו הרחבה, חדא, לא ידענו על מה כל החרדה הזאת שחרד מעכ"ת לשמור עצמו שלא לתפוס הס"ס בענין שיהיו סבוס"ב, דמה בכך מאחר שמבואר בשאלה שהמקצת מכת זו שנשמטו והלכו להם עם התרנגולים שבידם הוא קודם בדיקת הסכין, וא"כ כבר נתערבו קודם שנודע הספק, וקי"ל שאם לא נודע הספק עד לאחר התערובת, עבדינן ס"ס אפילו סבוס"ב, כיון שלא נודע הספק של איסור עד לבסוף ובאו הב' ספיקות ביחד, כמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' נ"ז בשם המצאתי כתוב, והש"ך בסי' ק"י בקצור ס"ס אות א' פסק להתיר בהפ"מ, ונ"ד נמי אין הפ"מ גדול מזה, ונהי דהש"ך שם בעי נמי שיהא לצורך מצוה, הרי הגאון שפ"ד שם בכלל הס"ס אות א' התיר בהפ"מ לבדו, וכ"פ מוה"ר בפסקיו כ"י, גם אפילו אם הס"ס הוא נגד החזקה נמי מהני בלא נודע דהא הפלתי בבית הספק דף קצ"ח ע"א בד"ה, ומה נעשה וכו' ס"ל דספק דרוסה נמי, הוי נגד החזקה, ובההיא גופא התיר מרן ז"ל בלא נודע בסי' נ"ז בשם מ"כ הנז"ל, א"כ לפ"ד הפלתי מהני סבוס"ב בלא נודע, אף דהוי הס"ס סותר החזקה, וכ"כ עצי לבונה סי' ק"י ס"א בסופו, יע"ש:

272

רע״גותו דעל אופן זה שתפס מעכ"ת, יש להקשות ממ"ש הש"ך בכללי הס"ס אות ה', דאם יש בחצר ב' תרנגולים א' כשרה וא' ספק טריפה, והיא מטלת ביצים כמו הכשרה, ונמצאו בחצר ב' ביצים שניהם אסורים, ולא הוי ס"ס, משום שלא תוכל לומר על כל ביצה שמא אין כאן איסור כלל, דהא ודאי יש כאן ביצה אחת של ספק איסור, וע"כ צריך להתחיל שמא אינה טריפה, א"כ התחלת בספק תורה, וגם אם תתחיל על כל ביצה שמא אינה זאת מהטריפה, הוא בשתי גופים, יע"ש, ונ"ד נמי הוא דומה ממש לההיא, דהכא נמי לא תוכל לומר שמא אין כאן איסור כלל, דהא בודאי יש כאן ספק איסור, דע"כ יש עופות שנשחטו בפעם שנמצאת פגומה, שהם אסורים מדינא מספק, כמ"ש מרן בסי' י"ח, ואם תתחיל לומר על כל עוף ועוף שמא זה לא נשחט בפעם שנמצאת הסכין פגומה א"כ הוא ב' גופים כדהתם, ומאי שנא:

273

רע״דגם מה שהביא מעכ"ת ראיה דעבדינן ס"ס אע"ג דאתחזק איסורא, בהא דכתב מרן ז"ל בסי' ק"י ס"ד, רוב חניות וכו' יש לדחות, דשאני התם משום דקבוע חידוש הוא, כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ג, והמנ"י כלל מ"ג ס"ק מ"א, והכרתי שם, ולהכי הקילו בו להתיר בס"ס, משא"כ בעלמא, וכן מצינו למרן ז"ל בעצמו דאית ליה האי סברה שכתב בב"י א"ח סי' תל"ט, דגם ספק גרוע חשיב ספק גבי איסורא דקבוע משום דחידוש הוא, וא"כ ליכא ראיה מההיא. ולפי שידענו מיעוט ערכינו וקיצור דעתינו, אמרנו לבא אל המלך שלא כדת, להעמידנו על כונתו הנשגבה ממנו, ועמו הסליחה. עכ"ד החכם המשיג עם אחוזת מרעוהי נר"ו:

274

רע״הוזאת תשובתי אליו:

275

רע״והנה מה שכתבת דקי"ל אם לא נודע הספק עד לאחר התערובת עבדינן ס"ס אפילו בסבוס"ב, תימה איך תכתוב קי"ל, כאלו דבר זה הוא מוסכם להלכה, ובאמת יש בזה מחלוקת גדולה, ואדרבה אין לנו לסמוך על סברה זו להלכה ואפילו בהפ"מ, ואין לנו אלא דברי מרן ז"ל בשה"ט סי' ק"י סעיף ט' שפסק כסתמא, דאין לעשות סבוס"ב בכל גוונא, ולא חילק בין נודע ללא נודע, ובין הפ"מ להפסד מועט, וכאשר נבאר בס"ד, והוא, דהן אמת מרן בב"י סי' נ"ז הביא בשם מ"כ דעבדינן ס"ס וכו', אך רבים קמאי ובתראי פליגי בזה, וס"ל דבכל גוונא לא עבדינן סבוס"ב, והם רמ"א בד"מ, ובעל או"ה וש"ך וט"ז ופר"ח, וכאשר הביא כל זה מהרח"א בתשובה שהובאה באהל יוסף, והביא מן ב"ד דס"ל כן, וגם איהו הכי ס"ל, וכתב דמן הרדב"ז אין הוכחה כלל יע"ש, וגם שארית יוסף סי' כ"ג הסכים הפך סברת מ"כ, והוכיח שגם הטור ז"ל לא סבר כמ"כ ע"ש. ומה שטען הרב אוהל יוסף דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן, וקבלנו הוראותיו בין לקולא בין לחומרא, אחה"מ הא איכא רבים דס"ל דזה הכלל אינו אלא על דברים שפסק בש"ע, ולא עמ"ש בבית יוסף, וגם למאן דסבר האי כללא אתיא גם על מ"ש בב"י, זה דוקא אם יאמר וכן הלכה, או והכי נקטינן, וכיוצא בלשונות אלו, אבל אם מעתיק ולא דבר כלום אינו בכלל זה. ועוד ממה שפסק בסי' ק"י בשה"ט דין זה דסבוס"ב בסתמא ולא חילק כלום, מוכח דלית ליה חלוק של מ"כ. גם מצינו למהר"י עייאש בבית יאודה ח"א סי' נו"ן, שלא התיר בס"ס משום דהוי סבוס"ב, ואע"ג דאתריה דמר אזלי בתר הוראות מרן ז"ל. והרב ערך השלחן בסי' ס"ו אות ז' דפליג עליה הוא מטעם אחר, נמצא גם הרב ערך השלחן מודה דאין לעשות ס"ס בזה והתם איכא ודאי הפ"מ בכלים של חרם ופ'רפ'ורי דלא מהני להו הגעלה ועוד מצינו לאחרון חביב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"ד אות מ"א, במעשה הדגים שכתב בפשיטות, דאין להתיר בס"ס משום דהוי סבוס"ב, ולפום ריהטא קאי על נראה לאסור וכו', שלא כתב ולפום ריהטא אין להתיר משום ס"ס, כי זה ברור אצלו, והנך רואה בנידון הדגים של הגאון חיד"א ז"ל הוה הפ"מ כי הדג נמלח עם כמה דגים, על כן יפה עשיתי בסה"ק רב ברכות, להשמר בס"ס שלא יהיה סבוס"ב:

276

רע״זעוד ראיתי להרב הגדול מהר"א אלפנדרי ז"ל בספר הבהיר אליהו רבא דף מ"א ע"ב וע"ג, שהאריך בזה הדין של מ"כ ופלפל בדברי הרשב"א, וסו"ד העלה דהרשב"א ז"ל שהביאו מרן בבית יוסף סוף סי' ק"י, פליג על מ"כ שהביא בב"י בסי' נ"ז ע"ש, וא"כ השתא ודאי י"ל דלא שביק מרן ז"ל סברת הרשב"א ופוסק כמו מ"כ. זאת ועוד יש לחוש בנ"ד טפי, משום דבנ"ד הס"ס הוא נגד החזקה, ומ"ש כו"פ בבית הספק דף קס"ג בד"ה ומה וכו' דבספק דרוסה נמי איכא חזקת איסור אמ"ה, הנה הש"ך והט"ז ושאר אחרונים לא ס"ל כן, !ועייין לשפ"ד בדיני ס"ס ס"ק כ"ט שפקפק בטענת הכו"ף, ועיין בספרו גו"ר שציין עליו שם, יע"ש:

277

רע״חועל הקושיא שהוקשה לך בס"ס שעשיתי בסה"ק רב ברכות מדברי הש"ך בכללי ס"ס אות ה' דאם יש בחצר ב' תרנגולים וכו', לא עיינת יפה בזה, והוא דדין הס"ס בתרי גופי מקורו מדברי הרא"ם ז"ל בביאורו לסמ"ג, אהא דקי"ל טומטום אפילו מינו אינו מיציא, אע"ג דאיכא תרי ספיקי, דהמוציא ספק זכר ס' נקבה, ואת"ל נקבה אימור גם היוצא נקבה, ולא עבדינן ס"ס זה משום דהוי בתרי גופי ע"ש. וטעמא הוא משום דבזה הגוף שאתה בא להתירו, אין בו ב' ספיקות אלא רק ספק אחד, והרואה יראה בנידון הש"ך מוכרח שיהיו הספיקות בשני גופים, שתאמר ספק ביצה זו נולדה מתרנגולת הכשרה, ס' מתרנגולת הספק, ואת"ל מן תרנגולת הספק שמא אין טרפות בתרנגולת, נמצא צד ההיתר של ספק הב' אתה אומרו בגוף אחר שהוא התרנגולת, וא"א לך לתפסו בביצה עצמה, שהיית מדבר בה בספק הראשון שתפסת בה צד ההיתר, משא"כ בנ"ד השני ספיקות אנו תופסים בתרנגולת שהוא גוף אחד, דאנו דנים על כל תרנגולת ותרנגולת של בעלי בתים נומר כך, ספק אם זו התרנגולת נשחטה בסכין שנבדקה אחר שחיטה ונמצאת כשרה, ספק נשחטה בסכין שנבדקה אחר שחיטה ונמצאת פגומה, ואת"ל נשחטה בסכין שנבדקה ונמצאת פגומה, שמא נשחטה קודם שנפגמה הסכין, נמצא שני הספיקות ושני צדדי ההיתר אנחנו תופסין בתרנגולת עצמה, ונמצא ס"ס זה דומה ממש לס"ס דפתח פתוח מצאתי, שהוא ס' תחתיו ס' אינה תחתיו, ואת"ל תחתיו שמא באונס, וכן דומה לס"ס דסי' קצ"א בהלכות נדה, בדם שנמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים, דמפרש בגמרא דטהורה בכל ענין, משום ס"ס דילמא מן האיש, ואת"ל מן האשה שמא יצא מפרוזדור, דכל הב' ספיקות הם בדם, ועיין בש"ך סי' קצ"א סק"ה:

278

רע״טודע, כי בדין הביצה אפשר שיזדמן אופן הדומה לנ"ד, שנוכל לתפוס השני ספיקות בגוף אחד, והוא אם יש ב' תרנגולות בחצר, א' כשרה וא' טריפה ודאית, ונמצא ביצה, ויש ספק באותה ביצה אם היתה גמורה בקליפתה קודם שנטרפה התרנגולת או אח"כ, וכגון שנולד הטרפות בתרנגולת מקרוב, דאז יהיה הס"ס בגוף אחד, דהיינו ספק נולדה הביצה מן תרנגולת הכשרה, ספק נולדה מן תרנגולת הטריפה, ואת"ל נולדה מתרנגולת הטריפה, שמא נגמרה בקליפתה קודם שנטרפה התרנגולת:

279

ר״פמיהו ס"ס זה אע"ג דהוי בגוף אחד שהוא הביצה, שאני מס"ס דנ"ד, כי בביצה אין שני הספיקות בענין אחד, אלא בשתי עניינים, כי בספק הראשון אתה דן על הלידה של הביצה, אם נולדה מהכשרה או מהטריפה, ובספק השני אתה תופס צד ההיתר, ודן בענין אחר שהוא ענין גמר קליפתה, אם נגמרה או לאו, משא"כ בנ"ד השני ספיקות הם בענין אחד, דספק הראשון הוא בשחיטה, והשני הוא ג"כ בשחיטה, ועיין בש"ך בכללי הס"ס סעיף ד', בסוף דיבור הראשון קודם ד"ה וכן בנמצא וכו', שכתב וז"ל, אתה עושה להקל ב' גופים ושני עניינים, דמתחלה דנת בביצה עצמה, ועתה באת לדון ולהקל בתרנגולת והיינו ב' גופים, ומתחלה דנת שמא נגמרה קודם לכן, ועתה באת לדון ולהקל שמא אינה טריפה, היינו שני עניינים עכ"ל, הרי הש"ך קפיד שיהיו בענין אחד. אך עדיין צ"ע לברר ענין זה דענין אחד, אם הוא מעכב לפו"ד בפסק הלכה, או"ד כל דהוי בגוף אחד סגי, ואין עתה פנאי להאריך בזה:

280

רפ״אודע דאם אירע בשחיטה, שנתערבה תרנגולת שלא נודעה מאיזה כת נשחטה, עם תרנגולת שנודעה בודאי שנשחטה בכת האחרונה, שנבדקה הסכין ונמצאת פגומה, דבזה א"א להתיר התערובת מכח ס"ס, דאם תתחיל בספק הראשון לומר ס' אם נשחטה קודם הפגימה, ספק אחר הפגימה, הנה ספק זה אינו ספק, מאחר כי הוא אסור מן התורה, ושוב לא תוכל להתירה בספק השני לבדו, וגם לא תוכל להתחיל ספק הראשון כך, לומר ספק אם שתי תרנגולת אלו נשחטו בכת שנבדקה סכין שלהם ונמצאת כשרה, דהא איכא בהו חדא דודאי נשחטה בכח האחרונה שנמצאת סכין שלהם פגומה, אך באופן השאלה שבסה"ק רב ברכות אין אנחנו באים להתיר תערובת שיש בהם חד דאיסור בודאי, אלא באים לדון על תרנגולים של כל בית ובית שאין שם תערובת בודאי, דאז אנחנו באים לתפוס ספק הראשון ספק אם נשחטו בסכין שנבדקה אחר שחיטה ונמצאת כשרה, ובספק הב' אע"ג דאנו אומרים שמא נשחטה קודם שנפגמה לית לן בה, כי בספק השני יכולים לתפוס ספק כזה, וכאשר תמצא דבר זה מפורש יוצא בדברי הש"ך בדיני הספיקות אות ד' ע"ש, ותמצא בדבריו אלו כל דברינו שכתבנו הם נכונים בעזה"י, ועיין פר"ח ס"ק יו"ד:

281

רפ״בועל הקושיא שהקשיתה בהוכחה שכתבתי מדין רוב חניות דסי' ק"י ס'ד, די"ל קבוע חידוש הוא תמהני עליך, הלא ראית מה שכתבתי בדף קי"ג בד"ה איך שיהיה וכו', דהאי גוונא דנ"ד איכא למפשטה לדעת הפר"ח, מההיא דמרן בסי' ק"י ס"ד ע"ש, הרי כתבתי בפירוש דהוכחה זו אני אומר רק לדעת הפר"ח, שמאחר דהפר"ח סמך על ראיה זו דסי' ק"י, ולא חש לקושית הרב חק"ל, כן נמי לא יחוש לקושיא זו דקבוע שאני שהוא חידוש, ובאמת קושית חק"ל עדיפה ועכ"ז לא חש לה הפר"ח:

282

רפ״גוהנה באמת כן תראה להפר"ח ז"ל בס"ק ך' בד"ה אמנם, שהביא דברי הש"ך שתירץ על מרן ז"ל, שאני קבוע דהוי חידוש, ופקפק בטעם זה, גם שם תמצא שהביא דברי הרב המגיד שכתב דין קבוע הוי בין לקולא בין לחומרא, דאפילו תשעה חניות מוכרות בשר נבילה וא' מוכרת בשר שחוטה מקרי קבוע, ואף בכה"ג כתב הרב המגיד האי דינא דבטלה ברוב, וכאן הא ליכא חידוש לחומרא, אלא אדרבה לקולא, ע"ש:

283

רפ״דוהנה הגם דדין הנז' דקבוע בין לקולא בין לחומרא הוא מוסכם מהגמרא, והכי קי"ל להלכה, ועיין בש"ך ס"ק ט"ו, הנה באמת מרן ז"ל בש"ע לא נקט בדין הס"ס הנז' אלא רוב חניות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט בשר נבילה, והכרתי ס"ק ט"ז אחר שהביא טעם הש"ך כתב ולפ"ז אם ט' מוכרות נבילה וא' שחוטה, אף המחבר מודה דלא מהני ס"ס, ע"ש דמפרש דברי הש"ע דאיירי בדין זה דבטלות ברוב, היינו ברוב כשרות, אך ראיתי להרב קהל יאודה ז"ל, שהבין דמרן ז"ל ס"ל כהרב המגיד, שדין זה דס"ס בקבוע ישנו בכל דין קבוע גם ברוב נבילה, ולכאורה נראה שאין זה מוכרח, ויש בענין זה עדיין אריכות דברים, ואין עתה פנאי לכתוב בזה. ואיך שיהיה הנה על דברי שכתבתי בסה"ק רב ברכות אין שום קושיא, כי אנכי כתבתי להדיה דהוכחה זו מדין רוב חניות דסי' ק"י ס"ד היא לפ"ד הפר"ח, שהוכיח כזאת מדין הנז', והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

284

רפ״השאלה. מעשה שהיה פה עירנו בגדאד יע"א, בשלהי סיון התרמ"ט, ששחטו ג' קצבים בהמות בבית המטבחיים, אחד שחט ח' כשרות, ואחד שחט ששה כשרות, ואחד ארבעה כשירות, והריאות נתערבו כולם ביחד בעודם בבית המטבחיים, ונמכרו לאדם אחד, ולקחם לחנותו למכור. והנה זה המוכר הריאות מכר בחנותו לבעה"ב כבד לבדו בלתי ריאה, והאשה בעה"ב חתכה הכבד וראתה בתוך הכבד מחט דקה שהיא ודאי טריפה, כמ"ש בש"ע סי' מ"א סעיף וא"ו, וקודם שנודע הטרפות הנז' הוליכו הבהמות מבית המטבחיים לשוק שהוא רחוק מבית המטבחיים, ושם עומדים החניות שמוכרים בהם בשר, והקצבים מכרו הבהמות הנז' לכמה חניות, לאחד מכרו שנים, ולאחד שלשה, ולאחד ארבעה ומעלה, ונמצא נכנסו כל החניות ההם שקנו מן הקצבים הנז' בספק הטרפות הנז' דבכל חנות יש ספק אולי שם היא הבהמה הטריפה, אך רוב הבשר של הבהמות ההם נמכר בחניות קודם שנודע הטרפות, ונשאר חלק המועט אחר שנודע הטרפות שלא נמכר עדיין. והדרך פה עירנו, לאחר שנבדקה הריאה בבית המטבחיים מערבין כל ריאות של הכשרות ביחד, ומעשה הנז' היה כך, שבדק שמונה בהמות של קצב האחד, וערבו כל הריאות שלהם ביחד, וכן בדקו הששה אחרים וערבו הריאות שלהם, ובדקו הארבעה וערבו הריאות שלהם ואחר זה הובאו הבהמות האלה למקום החניות, ונמכרו לבעלי החניות קודם שנודע האיסור. על כן יורינו המורה, כיצד הדין של הראשים והכרם וידים ורגלים, והריאות של הבהמות ההם שהם מעורבים יחד, ואיך דין בשר שנמכר קודם שנודע האיסור, ואיך דין בשר הנשאר בחניות אחר שנודע האיסור, ושכמ"ה:

285

רפ״ותשובה. יש לפנינו בענין זה ב' טעמים להתיר, הא' הוא מדין ביטול ברוב, דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל, והב' מדין כל דפריש מרובא פריש, וזה הטעם הב' הוא העיקר. אך תחלה נדבר בטעם ביטול ברוב, ונברר בו כיד ה' הטובה עלינו, ואח"כ נדבר בטעם השני דפריש מרובא בעזה"י, ובסוף התשובה אחזור על טעם הראשון לעשות ממנו היתר בנדון השאלה בצד מה, וכאשר נבאר בעזה"י:

286

רפ״זוהנה בעתה שאנחנו מדברים בטעם ביטול ברוב, נדון תחלה על הראשים והכרס, דידוע דקי"ל כל חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, אך ידוע דין חר"ל תלוי לפי המקום והזמן, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מ"א, והביאו הרב ז"ל בת"ח כלל ע' סעיף ד', וכ"כ כל האחרונים, ופה עירנו אין דרך להביא לפני האורחים ראש כבש שלם, ולכן הראשים אין להם דין חר"ל, ובטלי ברוב, ברם לקמן נכתוב שאין לאלו ביטול מטעם אחר שנבאר בס"ד, והכרס דרכם פה עירנו לעשות ממנה מולייתא, דעשויה להתכבד לפני אורחין, אך אין ממלאים אותה כמו שהיא, אלא חותכין אותה לחתיכות וממלאים אותם, וכיון שהוא ע"י חיתוך אין לזה דין חר"ל, ועיד אפילו שיש עם הכרס חתיכה שקורין שג'דאנ'ה, דאין חותכין אותה אלא ממלאים אותה כמו שהיא, ועכ"ז אין לה דין חר"ל, כיון דאין מביאין איתה לפני אורחין רקנית, אלא אחר שממלאין אותה אורז ובשר, להכי אין לה דין חר"ל, וכמ"ש הט"ז בסי' ק"י סוף ס"ק א' בשם רש"ל בכרכשתא ע"ש, ודין זה דרש"ל הביאוהו כל האחרונים, ועיין מש"ז סי' ק"י סוף סק"א. ומ"ש השפ"ד בסי' ק"א ס"ק י"ב וצ"ע, הנה דבריו שכתב במש"ז בפשיטות הם עיקר, כי דבר זה אין בו פקפוק, והוא מפורש בדברי רש"ל שהביא זה מן המרדכי ז"ל, ולפ"ז כל אלו הנז' בנ"ד אין להם דין חר"ל, ובטלי ברוב כיון דאיכא רוב היתר, וכן כתב הגאון שבות יעקב ח"ג סי' ס"ח, כמעשה שהיה בהאי גוונא, להתיר התערובות מדין בטול ברוב, ע"ש:

287

רפ״חאמנם הגאון חו"ד בסי' ק"א סק"ה, ס"ל לא שייך ביטול ברוב אלא בהיתר מבורר, כגון שבדקנו אותו מאיסור זה הנמצא והוחזק אצלינו בהיתר, ורק הספק נעשה בו אח"כ מכח התערובות, אבל כל שלא נתברר ולא הוחזק שגם בלתי התערובת יש להסתפק בו באיסור זה הנמצא, אין כאן דין ביטול ברוב, כיון שגם בהיותו לבדו יש לומר אולי יש בו איסור זה, והביא ראיה לזה מגמרא דחולין דף י"ב, וכאשר נבאר הכריח זה לקמן, ונמצא לפ"ד לא מהני ביטול ברוב, אלא אם נתערב טריפה בודאי כשרה שנבדקה מן הטרפות ההיא, כגון ששחטו ב' כבשים שנבדקה הריאה שלהם ולא היה בהם סירכה, ונתערב עמהם כבש שנבדקה הריאה שלו אח"כ ונמצא בה סירכה, דאז בזה חד בתרי בטיל, כיון דאלו השני כבשים נתברר ההיתר שלהם מעיקרא קודם התערובות, שנבדקה הריאה ולא היה בה סירכה, ורק עתה שנתערבו אין אנו יודעין מי הכשרה, אבל בענין כנ"ד ונידון הרב שב"י ז"ל, שהטרפות הנודע הוא ענין מחט שנמצא בכרס, אשר מזה הטרפות לא נבדקו העגלים, ולא היה היתר שלהם מבורר מזה הטרפות, דאנחנו יכולים להסתפק בכל אחת מהם, שמא היה מעיקרא טרפות זו דמחט אצלה, דנמצא אין כאן היתר מבורר מן הטרפות הזאת בשום פעם, לא שייך ביטול ברוב הן בנ"ד הן בנידון שב"י ז"ל, לפ"ד החו"ד ז"ל, יען דנ"ד ונידון השב"י דומה להך דינא דחמשה פסחים בגמרא דפסחים דף פ"ח, ועיין להגאון פרי מגדים בשער התערובות פרק א' בחקירה הא', שחקר בענין כיוצא בזה ע"ש. וראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' קמ"ד דף ק' ע"ד, שזכר ספק פרי מגדים הנז', וכתב כעין זה כתב בעל חו"ד בסי' ק"א לענין חמשה שנתערבו פסחיהן, ונראה דדעתו נוטה לסברה זו דחו"ד ז"ל, ע"ש:

288

רפ״טוראיתי לרבינו הכנה"ג ז"ל בסי' ק"ה הגהב"י אות נ"ז, שכתב נ"ל לתרץ בעד רבינו בית יוסף, דס"ל דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא שקודם העירוב היו חתיכות ההיתר ידועות, אלא שאח"כ נתערבו ואינם ניכרות, אבל הכא אותם שהם מותרות אינם ידועות הי נינהו, כיון שיש ספק אי בזו נגע או בזו נגע, אין לשום אחת מהם חזקת היתר כדי שנאמר חד בתרי בטיל, ולכן כולן אסורות ודוחק עכ"ל. וכתב השפ"ד בסי' ק"ה ס"ק למ"ד, בד"ה אמנם וכו', אף שהכנה"ג תירץ דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא כשידוע שהשנים מותרים, משא"כ כאן שכל חחת בספק איסור עומדת שמא לזו פלט החלב אין בטל, הנה הוא עצמו חשב לדוחק, וכן נראה דכ"ש הוא דמתחלה כולן מותרות היו, ולא דמי למ"ש לעיל בסי' מ"א במרה וכבד משלשה בהמות א' במקום מרה וכו', ובסי' נ"ט בשלשה זיתי גלודה דהתם כל אחד נולד בספק איסור, משא"כ כאן, עכ"ל ע"ש:

289

ר״צהרי לך שרבינו הכנה"ג עשה סברה זו אפילו באותו מנין שלא נולדו בספק איסור, והיה להם מקודם היתר מבורר לגמרי מאיסור זה, כי מקודם לא היה להם ספק איסור זה כלל, ואח"כ נתחדש, ואע"ג דכתב שהוא דוחק, הנה הדוחק נראה לו בענין ההוא דוקא, וכמו דדחי השפ"ד, אבל בנ"ד ונידון השב"י ז"ל גבי מחט, דלא היה הטרפות הזו של מחט מבורר אצל כל העגלים מעיקרא, יען דלא הובדקו אלא מטרפות הסירכה ולא נבדקו מטרפות זו דמחט, דהשתא י"ל בכל כבש אולי היה בו טרפות זו מעיקרא, אפשר בכהאי גוונא אין נראה להכנה"ג דוחק, וסבר בפשיטות דכל שאין ההיתר מבורר לא שייך ביטול, ונמצא לפ"ז בנ"ד יש לנו תרי גברי רברבי הכנה"ג והחו"ד דקיימי בסברא זו, דלא שייך ביטול ברוב, משום דאין ההיתר מבורר מטרפות זו:

290

רצ״אודע דאין לפקפק בסברה זו של החו"ד, מדין מעשה הקצב ששחט ז' בהמות כשרות, והוציא למקולין שנים וחצי, ונשאר בביתו ארבעה וחצי, ובני מעים של השבעה נתערבו, ונמצא מחט בבית הכוסות, שדברו במעשה זו רבני אשכנז כנז' בבית הילל בסי' ק"י, ופליג הפר"ח עלייהו, והאריכו האחרונים בזה ע"ש, דהרי התם לא היה מבורר ההיתר, אמרינן בהו דין מרובא פריש, זה אינו, דהחו"ד יודה בזה, והוא לא אמר סברה זו אלא בדין ביטול ברוב, דאיכא הפרש בין דין ביטול ברוב לבין דין מרובא פריש, וכמ"ש באמת חילוק שיש ביניהם בהיכא דלא נודע, דס"ל לפוסקים דלא מהני ביטול ברוב, ועכ"ז לכ"ע בלא נודע אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכאשר אכתוב בזה לקמן בע"ה:

291

רצ״בומדברי השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז בד"ה החקירה הב' וכו', במעשה שאירע בקהלה אחת וכו', נראה דס"ל דבטל ברוב הפך סברת החו"ד, מיהו התם לא הוה ודאי טרפות אלא ספק טרפות, וגם עוד י"ל בנדון זה דהשפ"ד, אם כל הבני מעים לפנינו ונבדקו ונמצאו טובים, גם החו"ד יודה דבטל ברוב. וראיתי להגאון בית אפרים בחלק יו"ד סי' ע' דף ע"ו ע"ד בד"ה ומלתא וכו' שהביא דברי החו"ד הנז' ופליג עליה, אך ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני בב"ח סי' ח"י דף מ"ג ע"ד שכתב דברי הגאון החו"ד ברורים ונכונים, ותירץ קושית בית אפרים שהוקשה עליו והביא סעד לדברי החו"ד ע"ש, והשתא לפ"ז אע"ג דמצינו כמה אחרונים דפליגי על סברת החו"ד ז"ל יש לנו לחוש לחומרא לסברה זו של החו"ד ולא סמכינן על ביטול ברוב הן בנ"ד הן בנידון השב"י ז"ל:

292

רצ״גודע כי דין זה אשר העלינו בנ"ד ובנדון השב"י ז"ל, הוא מוכרח מכח הראיה שהביא החו"ד לחילוק שלו שחילק, לתרץ קושית הכו"ף בהך דפסחים, שהביא ראיה לזה מהך דחולין דף י"ב דמקשי ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכו', והוכחתי מהתם היא, משום דהיינו טעמא דלא אמרינן טעם של ביטול ברוב לר"מ, מפני שהספק הזה של האיסור דשמא איכא בושט נקב, יש להסתפק בו בכל כבש וכבש אפילו הוא לבדו בעולם, ולהכי כל כהא לא שייך ביטול ברוב, דהא ליכא כבשים בעולם שהם מבוררים וידועים לנו דלית בהו נקב, שאין אתה יכול להחליט בכל כבש לבדו שיש בעולם, ולומר שאין בו נקב בודאי, ואם כי בצירוף הרבה כבשים ביחד אתה אומר דודאי רובא דידהו לית בהו נקב, מ"מ אין אתה יכול להחליט בודאי על כל כבש מהם לבדו בפ"ע, ודבר זה הוא מוכרח לפ"ד, דאל"כ תיקשי עדיין קושית הרב ז"ל, דהא גם ר"מ יודה דאיכא רוב כבשים בעולם שבודאי לית בהו נקב, וא"כ לר"מ אמאי לא אמרינן ליבטיל זה הכבש ששחטנו עתה באותסם רובא דכבשים, שבודאי לית בהו נקב, אלא מוכרח לומר כיון דלית כבש בעולם שתוכל להחליט עליו את הודאי הזה, יען דכל כבש וכבש שתתפוס אותו לבדו יש להסתפק בו, דאמינא לך שמא זה הוא מן המיעוטא שיש בהם נקב, ולכן אין כח ברובא דעלמא לבטל את המיעוט:

293

רצ״דנמצא מן הראיה הזאת שמביא הרב ז"ל מכח הקושיא הנז' דמקשי לר"מ, מוכרח אתה לומר דבעינן שהרוב המבטל את המיעוט צריך שיהיה חלוט בו הודאי של ההיתר בכל חד וחד מן הרוב בפ"ע, וכל שאין אתה יכול להחליט ודאי של ההיתר בכל חד וחד מן הרוב בפ"ע, אין כח בזה הרוב לבטל את המיעוט, דאם לא תאמר סברה זו, תיקשי קושית הרב דליבטיל כבש זה ששחטנו עתה ברובא דכבשים דאיכא בעלמא, שבודאי אין בהם נקב כי ר"מ מודה בביטול דרוב אפילו ברובא דליתיה קמן, ואין אנחנו צריכין לבטלו לזה הכבש ששחטנו ברוב כבשים שהם שחוטים לפניך, שאתה צריך לדון עליהם ג"כ, אלא נוכל לומר דבטיל כבש זה ששחטנו בשאר כבשים דעלמא שהם עודם חיים, שאין אנחנו דנים עליהם כלום, ונאמר כיון דאיכא רוב כבשים בעולם שבודאי אין בהם נקב, בטיל זה הכבש באותם הרוב. ועל כן מוכרח אתה לומר, שסברת החו"ד ז"ל להוציא הדין מן הראיה הנז', היינו רצונו לומר דאין כח ברוב לבטל את המיעוט, אא"כ אתה יכול להחליט את ודאו של ההיתר שאתה דן עליו בכל כבש וכבש מאלו הרוב המבטלים, וכל שאין אתה מחליט את ודאו של ההיתר בכל כבש בפ"ע, אין כח בזה הרוב לבטל את המיעוט, אע"פ שבצירוף כל הרוב ביחד אתה יכול לומר, שיש כאן היתר בודאי:

294

רצ״הוהשתא ה"ה בנידון השב"י ז"ל, שלא נבדקו הבני מעיים של כל אותם הכבשים אם יש בהש נקב, שכבר נמכרו כולם, דהשתא יש לנו להסתפק בכל חד וחד, שמא היה נקב בבני מעיים שלו, נהי היכא דלא חזית רעותא לפניך, אין הדין מחייב לחוש שמא היה בהם נקב, דלא חיישינן למיעוטא בכה"ג, מ"מ עתה דהוה רעותא שנמצאת נקב בבני מעים של אחת מהם, וכולם מעורבים היו ביחד, ואין אתה מכיר של מי הם זאת הנקובה, אין אתה יכול להביא להם היתר מצד טעם ביטול ברוב, שתאמר בטיל כבש אשר אלו בני מעים הנקובים שלו, בשאר הכבשים שעמו אשר אין בני מעים הנקובים שלהם, יען כי אלו הכבשים שאין בני מעים אלו שלהם אין אתה יכול להחליט בכל כבש מהם היתר ודאי, לומר שלא היה בהם נקב, ולכן אין כח ברוב זה לבטל את הכבש בעל בני מעים הנקובים האלה, דאין הרוב יכול לבטל המועט אא"כ אתה יכול להחליט היתר ודאי בו, וכן הענין בנ"ד שנמצא מחט בכבד, ולא נבדקו כבדים של שאר כבשים מאיסור זה, שכבר נמכרו, דגם בזה לא מהני ביטול ברוב, משום האי טעמא דחמרינן, כן מוכרח לומר לפי טעם החילוק של החו"ד, דמה שהוכיח על זה מגמרא דחולין מצד הקושיא הנז', מיהו ודאי אי הוה עובדא בנידון השב"י ז"ל, דבני מעיים של שאר כבשים עודם לפנינו, ובדקנו אותם עתה אחר שמצאנו מחט באחת מהם, ומצינו שהם טובים, ודאי בטל כבש זה המעורב עם שאר הכבשים, דבזה אתה יכול להחליט היתר ודאי בענין המחט בשאר הכבשים, וכן הענין בנ"ד ג"כ:

295

רצ״וועתה בין תבין, דמ"ש החו"ד בתחילת דבריו בס"ק ה' הנז', שהקשה מהך דפסחים דף פ"ח, בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחת מהם וכו', דאין מדברים אלו סתירה לדברינו אלו שהעלינו מכח חילוק הרב ז"ל עצמו, והיינו דהתם בפסחים מיירי בהיכא דהעורות של כולם הם לפנינו, ורק נמצא יבלת באחת מהם והשאר טובים, וכן הוא פשט הברייתא דבהכי איירי, וא"כ אלו הארבעה פסחים הם כשרים בודאי, דהעורות שלהם לפנינו ואין אנו רואין בהם יבלת, והספק נפל שאין אנו יודעין עור זה שיש בו יבלת של איזה פסח הוא, ובהאי גוונא יודה החו"ד ז"ל שיש ביטול ברוב:

296

רצ״זודע דמה דנקיט החו"ד ז"ל בתחילת דבריו, בהך קושיא של הכו"ף הטעם משום דבכל חד וחד אסור מדאורייתא מחמת הספק, נקיט כן לרבותא ולאלומי טעמא, משום דהתם בקושטא הכי הוי, דכל אחד אסור מן התורה מחמת אותו ספק, אך בסוף דבריו אחר שהבין הראיה מגמרא דחולין כתב בזה"ל, אלא ודאי כיון דאפילו לא היה רק בהמה אחת היה ספק בה, ולא מצד התערובת לא שייך ביטול ברוב, ע"כ הרי בסו"ד לא נקיט ההוא טעמא דכל חד אסור מן התורה כדנקיט לעיל, והיינו משום דעתה אחר שהביא הך דחולין נתחדש זה הטעם שכתבנו:

297

רצ״חהנה כי כן נראה, דמה שהעלינו בזה מדברי החו"ד הוא נכון, וגם מה שהעליתי מדברי הכנה"ג הוא נכון, דכן הדבר הזה מפורש להדיה בדבריו, כאשר יראה הרואה, וכן מפורש ג"כ להדיה בספרו בעי חיי יו"ד סי' ק"מ דף פ"ז ע"ג בד"ה ונ"ל לומר וכו' ע"ש, ועיין רמ"א בהג"ה סי' נו"ן סעיף א', ועיין תבואת שור סי' כ"ט בד"ה כתב הד"מ. וכו', מה שהביא מתוספות חולין דף י"ב גבי גבינות ע"ש:

298

רצ״טמיהו חזרתי ואמרתי, לענין מעשה אין אנחנו יכולין לסמוך על דבר העולה מכח קושיא, ולכן זו הסברה אשר עלתה בידינו מדברי החו"ד, מכח הקושיא שהקשה בהך דחולין לר"מ, אין זה כדאי לקבוע הלכה בזה, כמאמר העולם לכל קושיא יש תירוץ, ואין פירות היוצאין מחמת קושיא כדאין לעמוד כנגד פשטות דעת השב"י וכו"ף ושפ"ד, דפסקו הפך סברה זו העולה בידינו מכח אותה קושיא, וגם מה שהעלתי מדברי הכנה"ג סיוע לסברה זו, אינו כדאי לחוש לה נגד פשטות דעת הגאונים הנ"ז, יען דהכנה"ג לא אמר זה לפסק הלכה, כי אם דרך ישוב, לתרץ בזה הקושיא של הש"ך, אבל הגאונים הנז' נקטי כפסק הלכה זאת, ועוד מצאתי להכנה"ג בעצמו בסי' ק"ט הגה"מ אות ג', דמשמע מדבריו דלית ליה האי סברה. ואגב אורחאי תמיה אני בדברי הגאון השפ"ד סי' ק"ט סוף ס"ק וא"ו, שהביא דברי הכנה"ג אות ג' הנז', וכתב ואיני יודע מאי בא ללמדינו דכולן ספק הן ע"ש, ותמיהא לי מאי קא מתמה בזה, והלא דברי הכנה"ג הם כמו ענין הספק של השפ"ד עצמו, שכתב בפתיחה בשער התערובות בחקירה הא' בדין שלשה זיתי כבד דסי' מ"א, ועייין עוד מ"ש הוא עצמו בשפ"ד בסי' ק"ה סוף ס"ק למ"ד בד"ה אמנם וכו', וצ"ע:

299

ש׳איך שיהיה, נראה לי דאין לחוש לסברה זו שדקדקנו מדברי החו"ד והכנה"ג הנז', ויש להורות בדין חד בתרי בטיל כאשר נראה בפשיטות מדברי גאוני אשכנז ז"ל הנז"ל. גם עוד ראיתי להט"ז בסי' ס"ו סוף ס"ק ב', במעשה שבאה לידו באשה שעשתה עיסה שנלושה בביצים, ואחר הלישה נמצאת טיפת דם בקליפה של ביצה אחת מהם וכו', שהתיר התערובת משום חד בתרי בטיל, והתם איירי שאין ברור לנו בשאר ביצים הרבים שלא היה בהם דם, כי לא נתנה דעתה לבדוק, וא"כ נראה גם הוא לית ליה האי סברה שהעלינו מדברי החו"ד והכנה"ג, וחפץ הייתי להעמיק עוד בדין זה של החו"ד, ולא היה הפנאי מסכים. גם עוד בנ"ד יש לנו טעם אחר דלא שייך כאן ביטול ברוב, וכאשר אבאר לקמן בעז"ה, ולכן לא הארכתי בדבר זה יותר:

300

ש״אוהנה כל זה שכתבתי, הוא על הראש והכרס שאין להם דין חר"ל, אבל הידים והרגלים נראה בעירינו יע"א יש להם דין חר"ל, אחר שכבר הסיר המוכר השער מהם קודם שנודע האיסור, יען דפה עירינו דרכם לעשות מולייתא עם הכרס, ומבשלים עמה הידים ורגלים ג"כ, וכשמביאים המולייתא לפני האורחים מניחים עם המולייתא מן הידים ורגלים ג"כ בקערה, וכל קערה שיש בה מולייתא וגם ידים ורגלים היא מכובדת יותר, ואע"ג דאין דרכם להביא ידים ורגלים לבדם, לא אכפת לן בזה, דהדין כיון דמביאים אותם לפני אורחים חשיב ר"ל, תדע דהא חתיכת בשר שהיא ראויה להתכבד, נמי אין מביאים אותה בקערה לבדה, אלא עם מרק או אורז וכיוצא. ועוד מצינו לרש"ל ז"ל, שהביאו הט"ז ס"ק י"א על קורקבן של אווז דחשיב חר"ל ע"ש, ובודאי אין דרך להביא קורקבן של אווז לבדו, דמה נחשב הוא לבדו, ולפ"ז יש לומר גם הלשון חשיב חר"ל דהא מביאין אותו לפני אורחים נכבדים עם המולייתא, ובאמת הוא ערב טפי מן המולייתא, ולכן אם הלשון עודנו מחובר עם הראש, אע"ג דהראש מצד עצמו אינו חר"ל, מ"מ מחמת הלשון המחובר עמו אז גם הראש אינו בטל, וכמ"ש הגאון פלתי ס"ק יו"ד, ושע"ד סק"ח ע"ש. מיהו בהאי דינא דהכו"ף והשפ"ד קשיא לי, מאי שנא מחתיכה גדולה של בשר דדרך להביאה כמו שהיא לפני אורחין, דקי"ל דאין לה דין חר"ל, קודם שנחתכה שיעור הראוי להביאו לפני אורחין, וכמ"ש הרב דרכי נועם דף ז' דמדמי לה לדין הנוצה ע"ש, וכ"כ הרדב"ז סי' קס"ז, ועיין ערך השלחן סי' ק"א אות ח'. ודין זה של הנוצה הביאוהו כל האחרונים, ולפ"ז גם הלשון בעודו מחובר עם הראש ליבטיל, כיון דאין דרך להביאו כך בעודו מחובר עם הראש, וצ"ע:

301

ש״בושו"ר להשו"ג בסי' ק"א מחודשין א' דף ח' ע"א, במעשה שבא לידו בענין המוליגה טריפה שנתערבה עם כמה כשרות, דבתחלה אמרו חכמי העיר הן אמת דראויה להתכבד לפני אורחין, הנה מחמת קטנותה אין ראויה להתכבד לבדה אלא עם ג' וד' עמה, ודמי לדין כבש דאין חשוב ר"ל, מפני שאין דרך להביאו שלם, ואח"כ חזרו וסתרו זה מדין רגלי האווז שהביא מור"ם בהגה"ה דמקרי חר"ל, אע"ג דרגלי האווז קטנים, ומסתמא אין דרך להביא רגל אחד לבדו, אלא מביאים ארבע וחמש ביחד, ואח"כ כתב שראה בספר הלכות קטנות סי' קע"ו, שנשאל בשתי חתיכות שאין בכל אחת ואחת להתכבד, כי אם ע"י שניהם יחד, והשיב לשליש ולרביע לא שמענו, ואין כבוד לחצאין, ופליג על מור"ם ז"ל בדין רגלי האווז הנז', וסיים השו"ג שכן נראה לו עיקר ע"ש. ואנא עבדא אמינא, דין האווז שהביא מור"ם ז"ל כיון דהוא מוסכם אצל כל האחרונים, אין לדחותו ממ"ש הלק"ט מסברה דנפשיה, ועוד גם בדברי רש"ל בדין הקרקבן שהבאתי לעיל, נראה דאיכא הוכחה לדין זה. וראיתי להרב נדיב לב ח"א סי' ע"ד, שנשאל כיוצא בספק זה של השו"ג, וכתב שיש בזה ס"ס, והוא ספק הלכה כהרי"ף ורש"י דאין דין חר"ל בנבילה וטריפה, ואת"ל הלכה כשאר פוסקים, שמא הלכה כי"א והרא"ש דס"ל אין חר"ל בחיה אלא רק במבושל דוקא יע"ש, והנה הספק שעשה הרב ז"ל דאין חר"ל בחיה, קשה לאומרו, דהוא הפך סוגיין דעלמא, והפך מנהג הידוע, ופשוט:

302

ש״גודע דלא דמי הא למ"ש בנקודות הכסף, בשומן אווז שחותכים אותו לחתיכות קטנות ומטגנין אותו, דכיון דאין מכבדין בחתיכה מטוגנת אלא בחתיכות הרבה, נמצא כל חתיכה וחתיכה עצמה אינה ר"ל ע"ש, דהתם שאני, דנחתך חתיכות קטנות הרבה, ועוד דבר שלם מעיקרו שלא נחתך אע"פ שהוא קטן הרבה, ה"ז מכובד יותר מדבר שנחתך לחתיכה קטנה, אע"פ דכמותם עתה הוא בשוה, כי כיון דנחתך גרע טפי, ועיין מש"ז ס"ק יו"ד:

303

ש״דוהנה מצינו להרשב"ש ז"ל בסי' תרי"ג, שכתב חתיכה קטנה הרבה אין לה דין חר"ל ע"ש, ומרן ז"ל בשה"ט לא זכר אלא התנאי שלא תהיה חתיכה גדולה יותר מדאי, ולא כתב התנאי שלא תהיה קטנה הרבה, מיהו בסעיף וא"ו כתב הא דבריה וחתיכה הר"ל לא בטלי, היינו דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שאבדה צורתם בטלי, דתו לא חשיבי, ע"כ משמע דבעי אבדה צורתה שאין אתה יכול להכירה מאיזה אבר באה זו, ואין אתה יכול לקרא לה בשמה, כי אם נראית לפניך דלדול בשר קטן שלא נודע מאיזה אבר נחתך, אבל אם לא אבדה צורתה שאתה יכול להכיר מאיזה אבר באה, ועדיין שמה עליה, אע"פ שהיא קטנה הרבה יש לה חשיבות ולא בטלה, וכ"כ הלבוש ז"ל עד שנאבדה צורתן ושמם, ועיין ט"ז סוף ס"ק י"א דמפרש מ"ש מרן ז"ל עד שנאבדה צורתן קאי גם על החתך, ולא על נתרסקו דוקא, ומדברי מרן ז"ל אלו אנו למידין, דלא קפדינן אם דרכן להביא שלש או ארבע, כי אם רק שלא יהיו קטנות ביותר שיאבד צורתם ושמם, דאז אין להם שם, כי אם דלדול בשר נקראין:

304

ש״הוהנה כל מה שכתבתי כאן בענין זה של חר"ל, הוא לרווחא דמילתא, וכדי להתלמד במקום אחר, אך בנידון השאלה דידן יש לנו טעם אחר דלא שייך ביטול ברוב גבי ראשים והכרס וידים ורגלים, יען כי בנ"ד זה המוכר מלג ברותחים בקדרה על האש את הכל ביחד קודם שנודע האיסור, ולהכי לא מהני ביטול ברוב אפילו לחתיכה שאינה ר"ל, וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ק"ט ס"ק י"ב, דקודם שנודע האיסור לא שייך ביטול ועדיין אסור מן התורה, ולכן בנ"ד כיון דנמלגו עם הטריפה נאסרו, והגם שהגיד לי המוכר שדרכו למלוג הראשים אחד אחד מפני סיבה, עכ"ז אמר שדרכו למלוג תחלה כל הידים והרגלים, ואח"כ הראשים, ולפ"ז כבר נאסרו המים במליגת הידים והרגלים, ואין במים ששים אפילו כנגד ראש אחד, וכ"כ הגאון שפ"ד שם ס"ק י"ב, דסברת הש"ך הוא דכל שלא נודע האיסור אין לו ביטול כלל מן התורה, והילכך בבישול נאסר המים, דאינו מינו אסור מן התורה, ואף דלאחר שנודע האיסור החתיכות מתבטלין, מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בחתיכות וכו' ע"ש, ועיין עוד לו בס"ק י"ג, מ"ש בענין אווזות פטומות ששוחטין הרבה ביחד ע"ש, ועיין להרב דרכי נועם סי' ז' מ"ש בענין זה בתחלת התשובה, ומה שהעלה שם בדף כ"ב ע"ג בדעת מרן ז"ל יע"ש. וראיתי להרב זרע אמת ביו"ד סי' ל"א, שהביא מחלוקת הב"ח והש"ך, ויש להעיר בדבריו במה שפסק בנידון דידיה, לאסור הראשים של טווסות שקורין טוקינ"א, והתיר התערובת, ואין פנאי עתה להאריך בזה:

305

ש״וגם ראיתי להגאון נו"ב קמא ביו"ד סי' ל"ג, שכתב וז"ל אלא שכל זה אם לא נמלחו ביחד, ואז האחת רק אסורה ובטלה, או אף שנמלחו יחד אחר שנודע התערובת, שאז כבר נתבטל ושוב אינו אוסר לדעת הרא"ש ז"ל, וכן פסק רמ"א ז"ל סוף סי' ק"ט, אבל קודם שנודע לא שייך ביטול כלל, כמבואר בש"ך סי' ק"ט ס"ק י"ב, ועדיין האיסור באיסור ומן התורה אף שנתערבו, כיון דלא נודע איסורו אז, ושוב במליחה אוסר הכל, וכולם אסורים ובמה יתבטלו, עכ"ל ע"ש. וכן הרב חנוך בית יאודה ז"ל סי' צ"ז, גם הוא מסכים, דאם נודע האיסור אחר הבישול תו לא מהני בישול וצריך ששים ע"ש, אלא שהרב הנז' עושה חילוק בין מליחה לבישול בענין זה, ולא נעלם ממני הנפקותא שיש בין דברי הנו"ב ובין דברי השפ"ד וחב"י הנז', ומאפס הפנאי לא הרחבתי הדיבור בזה, כי בעיקר הדין לדברי כולם לא שייך ביטול, אם נודע אחר הבישול:

306

ש״זוראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"א סי' פ"ג, שרב אחד כתב לו על דברי הנו"ב הנז' שסותר דבריו, דבסי' ט"ז פסק דאף דקודם שנודע מתבטל, ובסי' ל"ג פסק קודם שנודע לא שייך ביטול, והשיב לו הגאון מהרי"ש ז"ל דאין סתירה כלל, דבסי' ל"ג מיירי שנמלחו יחד קודם שנודע, והמליחה אוסרת עד ששים ולא שייך לומר על כל א' הוא מן הרוב, דהרי ע"י מליחה נתפשט הטעם בכל התערובת, וצריך לבא לטעם הרא"ש, דכל שלא נודע לא שייך ביטול, אבל בסי' ט"ז דלא מיירי שנמלח, א"כ שייך על כל אחד לומר שהוא מן הרוב, אף קודם שנודע, ע"ש:

307

ש״חשו"ר הדבר הזה מפורש יוצא בתשובת הרמב"ן ז"ל סי' קפ"ב, שכתב נשאלתי אם נתערבו הכבשים יחד מהו לאכול משלשתן יחד, ועל זה ראיתי להקל, דכיון דהותרו שעה אחת אינו חוזר ואוסר, והוכיח זה מגמרא דזבחים דף ע"ג ע"ב ע"ש, ועל זה חזר הרמב"ן ז"ל ונתקשה מהא דאמרינן בחולין דף ק' ע"א, דפריך ולבטול ברובא וכו', ותירץ בתירוץ הב' וז"ל, אי נמי דוקא היכא דנודע תערובתם קודם בישול, שכבר נקרא עליו שם היתר, והותר האסור לאכילה שוב אינו אוסר בבישול, אבל היכא דלא נודע ביטולו קודם תערובתו פליטתו אוסרת, כמ"ש מין במינו בששים, ואחר שיסירו החתיכות מן הרוטב ונודע התערובת, החתיכה בטלה בששים והרוטב שנאסר נאסר. ודוגמתו מצינו חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה לבין אחר ידיעה, בפ"ד דתרומות סאה של תרומה שנפלה וכו', ואלמא לרבי שמעון כיון שנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל, אבל קודם ידיעה לא הותר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורין דלא מצריכי הרמה, שהידיעה גורמת ההיתר וכו' עכ"ל ע"ש. הרי מפורש ענין הביטול תלוי בידיעה, ואם נתבשל קודם שנודע בעי ששים:

308

ש״טהנה כי כן, בנ"ד שמלג המוכר את הכל ביחד ברותחין בקדרה על האש, קודם שנודע האיסור, דנתפשט טעם הטריפה בכל התערובת ונאסרו כולם, תו לא שייך דין ביטול ברוב גם אחר שנודע האיסור, ולכן כל הראש יש והכרס והידים ורגלים כולם אסורים דליכא ששים, ונידון שב"י ז"ל לא איירי בנודע האיסור אחר הבישול, אלא נודע קודם שנתבשלו העגלים, ולהכי קאמר דבטל ברוב, ולקמן נדבר עוד בתשובת הרב שב"י ז"ל:

309

ש״יאמנם הריאות דלא היה בהם מליגה, נראה דשייך בהם ביטול ברוב, מיהו אמרתי לכאורה דלא שייך בהם ביטול ברוב, משום דפה עירנו דרכם למכור הריאות במנין ולא במשקל, וכמ"ש רש"ל שהביאו הט"ז סי' ק"י סק"א על הכרכשתא ע"ש, והגם שבדין זה של דבר שבמנין, מצינו דמרן סותר עצמו גבי ביצים מסי' פ"ו לסימן ק"י, וכתב הפר"ח דמרן חזר בו, והעיקר כדבריו בסי' ק"י דביצה בטלה, הנה פה עירנו המנהג פשוט גבי ביצים כסברת מרן בסי' פ"ו דלא בטלה, וא"נ ה"ה גבי הריאות כיון דנמכרים במנין דמו לביצים דלא בטלי. מיהו חזרתי ואמרתי, דאין הוכחה ממנהג עירנו מצד הביצים לענין דבר שבמנין, דמה שנהגו בנמצאת ביצה של תרנגולת אסורה בבית, ונתערבה בביצים אחרים דאוסרים כל הביצים, לאו משום דבר שבמנין, אלא משום שיש לביצים פה עירנו דין חר"ל דלא בטלה, יען כי פה עירנו המנהג להביא ביצים חמין ביום שבת קודש בבוקר לפני בעה"ב והאורחים, ואין לך בעה"ב בעיר שאין מביאין לפניו ביצים חמין בשבת, וכן לפני האורחים, נמצא דמכבדים בהם האורחים, דערבים הם מאד באכילה:

310

שי״אוהנה כל זה שכתבתי הוא ע"פ הטעם הא' שהוא משוש ביטול ברוב, אך אחר הישוב נראה דבנ"ד לא שייך האי טעמא דביטול ברוב, יען כי לא נעשה התערובות הזאת ליחיד בביתו שמביא שם בשר לבשל ולאכול, אלא נעשה בחנות שעומדים למכור, וכיון דעומדים למכור איכא בזה דין קבוע, וכל היכא דאיכא דין קבוע לא מהני טעמא דביטול ברוב, ורק מהני טעם דין כל דפריש מרובא פריש, והוא הטעם הב' אשר יעדנו עליו בתחלת דברינו, והשתא כל מה שדברנו והארכנו בזה הטעם של ביטול ברוב, יועיל להתלמד במקום אחר, בהיכא דהתערובת נעשית אצל בעה"ב בביתו שמביא שם לבשל ולאכול, ובנ"ד איכא דין קבוע הן בבשר הן בראשים וכרס וידים, ואין מועיל בהם טעם ביטול ברוב, אלא רק טעם מרובא פריש:

311

שי״בודע כי דבר שאני אומר לחלק בין חניות שמביאים שם למכור, לבין הבתים שמביאים שם לבשל ולאכול, הוא דבר מוכרח, יען כי בתערובת הנעשה בחניות פסק מרן ז"ל בסי' ק"י סעיף ה', דכל מה שפירש קודם שנודע האיסור מותר ומה שנשאר אחר שנודע האיסור הכל אסור מטעם קבוע ע"ש, וקשה אמאי לא אמרינן שיהא הנשאר מותר משום ביטול ברוב, דחד בתרי בטיל, אלא מוכרח דאיכא בחניות דין קבוע, דלא יועיל בזה טעה ביטול ברוב, ואלו בתערובות שיש בבית אצל כל אדם קי"ל חד בתרי בטיל, ולא אמרינן איקבע איסורא, אלא ודאי דאיכא חילוק בין מקום שעומדים שם למכור, לבין מקום שעומדים שם לבשל ולאכול:

312

שי״גוכן מפורש להדיה בדברי הרב בינת אדם, בשער הקבוע סוף סי"ח וז"ל, ואין לומר דא"כ למה בפירש לבתים מקרי פירש, נימא דיחזור הקביעות למקומו, די"ל כמ"ש גבי אשה דדוקא בהיכא שדרכו בכך אמרינן קבוע, משא"כ עוף וה"ה בתים נמי י"ל כן, דמה שפירש שם מקרי פרוש תמיד, שהרי אין מפרישין אותם לבתים לעשות מהם קביעית, משא"כ במקום שמוכרין, עכ"ד ע"ש. וכן מצאתי עוד למהר"ש נאוי ז"ל, בתשובתו שהובאה בספר גו"ר כלל א' סי' י"ג, שכתב שם בדף צ"ו ע"א וז"ל, ואם תאמר לפ"ז בבתים נמי נימא כשנמכר הכל חזר ונקבע בבתים, זה אינו, דא"כ אין לדבר סוף, ואין לקרותו פורש מה שיאכל או שיאבד מן העולם, בשלמא בחניות כיון שדרך הבשר להיות קבוע שם עד שמכר, הוי כמו הבתים והחצירות לאדם, דאמרינן מ"ל קבועים בחצר זה מ"ל קבועים בחצר אחרת אבל בבתים הוי פורש לגבי בשר ואינו נקרא קבוע, עכ"ל ע"ש. ועיין עוד למהר"ש נאווי ז"ל בתשובה שקודם זה, בדף צ"ג ע"ב, שג"כ כתב לחלק בין חניות שהם קבועות למכור, לבין הבתים שמביאים שם לאכול ולבשל ע"ש:

313

שי״דועוד טעם אחר מצאתי בפוסקים, לחלק בין המקולין שעומדים שם למכור לבין הבתים, והוא כי באמת הרשב"א לא החמיר אלא משום גזרה, ולכן לא אמר זה אלא במקולין, דאוושא מלתא ואתו אינשי לידי תקלה, אבל בנתערבו בבית ליכא למגזר, אלא נוקים לה אדינא דחר"ל אסורים, וחתיכות שאינם ראויות להתכבד מותרים, דאין להחמיר בהם בבתים, כ"כ הגאון ב"ח ז"ל ריש סי' ס"ו, והביאו הש"ך ס"ק ל"א, וכתב שכ"כ רש"ל ז"ל פנ"ה סוף סי' כ"ד, ועיין כרתי ס"ק י"ט, וחכ"א כלל ס"ג אות ד' ע"ש. ומ"ש הרב פנים מאירות ח"א סי' ק"ה דף צ"ד, מקולין לאו דוקא וה"ה בביתו נמי דינא הכי, זה אינו, וכבר השיגו השפ"ד ס"ק ל"א ע"ש:

314

שי״הוהשתא נידון הרב שב"י ז"ל ח"ג סי' ס"ח שהבאתי לעיל, מוכרח לומר שזה השוחט הביא ששה בהמות לביתו לבשל ולאכול, דיתכן היה לו משתה של חופה שהיה צריך לו בשר הרבה, ורק הבני מעים מכר מפני שלא היה צריך להם, יען דאם הביאם לביתו למכור, הו"ל כדין חניות ולא מהני ביטול ברוב, תדע חדא דכתב וז"ל משא"כ בנתערב ליחיד בביתו, דמתירין החתיכות שאינן ראויות להתכבד והכי קי"ל וכו', ועוד אם לא יסבור כן מה יענה לדין הקבוע דסעיף ה'. ואין לומר דסובר אין קבוע אלא במקום הראשון, שנשחטו שם הכבשים ונתערבו, ובהכי איירי הש"ע בסעיף ה', שהמקולין ההם היה מקום הראשון שלהם, דז"א מכמה טעמי, מיהו לקמן בסוף התשובה אפרש דבריו, דאיירי בהיכא דהשוחט הביא הבהמות לביתו למכור, ועכ"ז התיר מטעם ביטול ברוב, וכאשר נבאר בס"ד, ודע כי מעשה של שלשה קצבים שהביא השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז שזכרתי לעיל, לא הוה התם ודאי איסור, ולהכי ליכא דין קבוע, ולקמן אבאר טעמו על נכון:

315

שי״וואחר הדברים והאמת אשר בררנו בס"ד, דבכל תערובת הנמצאת במקום שעומדים שם למכור, שחל עליה דין קבוע, שוב לא יועיל היתר דביטול ברוב, כי אם רק שייך בזה היתר דפריש מרובא פריש, הנה צריך אני להודיע דבר אחד קודם שאבא לברר היתר זה, והוא כי הן אמת שכתבתי לעיל כיון דמלג הכל ביחד קודם שנודע האיסור לא יועיל טעם ביטול ברוב, הנה טעם זה דמרובא פריש יועיל אע"פ שמלג הכל ביחד קודם שנודע האיסור, וכאשר מצאתי טעם מפורש בענין כיוצא בזה בדברי הרב חנוך בית יאודה ז"ל סי' צ"ז, וז"ל ומאחר דמותרים מטעם כל דפריש מרובא פריש, הן מותרים אפילו נודע אחר שנתבשל, דלא מצינו סברא זו דיש חילוק בין נודע קודם בישול, לנודע אחר בישול, אלא גבי יבש ביבש, דהתירו מטעם שנתבטל ברוב, ואחר שנודע האיסור לאחר שנתבשל לא אמרינן בהא בטל ברוב כדכתב הרא"ש, והביאו ב"י סי' ק"ט וכו', א"כ הא דבעינן ששים לאחר שנתבשל אינו אלא משום גזרה אטו מין בשאינו מינו, דשם בעינן ששים מדאורייתא, גזרו רבנן נמי במין במינו, דאם תבטל איסור ברוב במין במינו אתי למטעי גם מין בשאינו מינו, אבל לגבי דפריש מרובא פריש לא שייך גזרה זו, דאין מבטלין שם שום איסור, אלא דאמרינן דהאי דפריש מרובא קא פריש, וזו היא חתיכה דהיתרא מעיקרא דמרובא פריש, וכן אין לחלק שם בין נודע קודם בישול לבין נודע אחר בישול, דלעולם הוא מותר עכ"ל ע"ש. הרי טעם נכון מפורש, דאיכא חילוק בין דין ביטול ברוב ובין דין מרובא פריש. ומדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל, בין תבין עוד טעם אחר קרוב לזה ובאמת דבר זה מוכרח לאומרו דאיכא חילוק ביניהם, יען דין מרובא פריש שפירש קודם שנודע האיסור, הוא הלכה פסוקה בש"ע, ותיקשי לשיטת הפוסקים דס"ל בלא נודע האיסור לא מהני ביטול ברוב, א"כ איך מתירין כשפירש קודם שנודע האיסור, ובע"כ צ"ל שיש חילוק ביניהם כמ"ש חב"י ז"ל הנז', או מטעם אחר כדמשמע מדברי הרמב"ן סי' קפ"ב שהבאתי לעיל:

316

שי״זוהשתא בין תבין, דאין סתירה בתשובת נו"ב בין סי' ט"ז לסי' ל"ג, כמה שהקשה הרב השואל למהרי"ש בשואל ומשיב קמא ח"א סי' פ"ג שזכרתי לעיל, יען דבסי' ט"ז איירי ההיתר הוא מדין מרובא פריש, ובזה אמרינן מרובא פריש קודם שנודע האיסור, אך בסי' ל"ג איירי מדין ביטול ברוב, ולכן קודם שנודע לא שייך ביטול, ובעי ס' אחר הבישול, וזה ברור כשמש, דבסי' ט"ז לא התיר מטעם ביטול ברוב אלא אותם שנשארו אחר האיסור שבא דינם לפניו, ומזה הדין אין סתירה לסי' ל"ג, מאחר דאיירי אחר שנודע האיסור, אבל אותם שנלקחו קודם ידיעת האיסור כתב ההיתר שלהם מטעם מרובא פריש, ולא מטעם ביטול ברוב, וכמ"ש בתחלת התשובה, וז"ל מה שפירש מהמקילין ויצא חוץ מבית המטבחיים, הדין פשוט כל מה דפריש וכו', וכן בסוף תשובתו נמי זכר טעם זה על אותם שנלקחו קודם ידיעת האיסור, שכחב וז"ל, אמנם חלקי צד הפנים שנלקחו אתמול באחרונה דלא שייך מרובא פריש, נ"ל להטריף ע"כ, והשואל שגג במחילת כבודו לקרא דין פריש מרובא בשם דין ביטול ברוב, וגם הגאון מהרי"ש ז"ל אגב חורפיה לא דק, והלך אחר דעת הרב השואל, והוצרך לתרץ לו בסי' ט"ז לא איירי שנמלח, ובסי' ל"ג איירי שנמלח ע"ש, ואחה "מ מכבוד תורתו לא כיון בזה יפה, וכאשר כתבתי בס"ד:

317

שי״חומעתה אשובה לדבר בעזה"י בטעם הזה של כל דפריש מרובא פריש, שבזה הטעם תהיה המסקנא של ההיתר בנ"ד, הן בבשר הן בראשים והכרם והשאר, ואדבר בבשר תחלה, ואח"כ נחזור לראשים והשאר. והוא, דבנ"ד איקבע איסורא בבית המטבחיים דהיה שם בודאי אותה הבהמה הטריפה, אך זה הקבוע לכ"ע חשיב קבוע דרבנן, וכמפורש בש"ע סי' ק"י סעיף ה' ע"ש, ולפ"ז יש להתיר כל הבהמות ההם שהיו בספק האיסור, ובאו לחניות קודם שנודע האיסור, כי כיון דפרשו כולם מבית המטבחים ששם נקבע האיסור, ופרשו קודם שנודע האיסור הכל מותר. מיהו בנ"ד כיון דפרשו מבית המטבחיים בזא"ז, הנה ואתם דפרשו באחרונה נודעים אצל מי הם, ובזה באנו למחלוקת שיש בין גדולי האחרונים ז"ל דלפי סברת הרב דרכי נועם סי' ז' אין להתיר אותם שפרשו באחרונה כשלא נשאר בשעה שלקחום רוב נגד האיסור, דחיישינן דילמא הטריפה נשאר באחרונה, וליכא רובא נגד הטריפה, אך הגאון בעל ב"ח ז"ל בתשובה הובאה בספר גאוני בתראי סי' י"ז, הביא מספר אפי רברבי, דכל שהיה רוב בכשרות שרי כל מה שנלקח קודם ידיעת האיסור, ואפילו מה שנלקח באחרונה בעוד שלא נשאר רוב במקולין, והגאון ב"ח הסכים עמו, וכן הגאון כו"ף ג"כ הסכים להתיר דלא כהרב דרכי נועם, וכן הסכים הגאון שפ"ד, והגאון חו"ד, והגאון בית מאיר ז"ל, אמנם הגאון נו"ב קמא סי' ט"ז, ס"ל בפשיטות כהרב דרכי נועם, וכן דעת הרב משחא דרבותא, ועוד ראיתי להגאון יד יוסף סי' כ' שדעתו כסברת דרכי נועם, וכתב שם שגם הגאון תפארת צבי יו"ד סי' י"ז נמי דעתו כך להחמיר, אך מה שהתפלא דנעלם מדברי האחרונים דברי הריטב"א ז"ל, אחה"מ לא דק בדברי הריטב"א, דאין מדבריו הוכחה לזה, וכן ראיתי להגאון בית מאיר שביאר דברי הריטב"א כאשר אני אומר יע"ש. גם עוד תמצא בספר גו"ר סי' י"ב, שהרב המחבר מהר"א הלוי ז"ל, ועוד כמה חכמים דקיימי כסברת הרב דרכי נועם ז"ל, וראה תראה דהאי ס"ס דעבד הרב מהר"א הלוי ז"ל בסי' י"ד, לא מהני אלא לענין דלא בעי לן למבדק אחר אותם הלוקחים שלקחו מאותם השנים האחרונים ואזלי להו, דתלינן בס"ס הנז', אבל הבשר הנשאר לפנינו אצל הקצב שהוא ברור מאותם השנים האחרונים, אין בו היתר למכרו מכח ס"ס, דהא ודאי אין למכרו ע"מ שירבה עליו בששים דאין מבטלים איסור לכתחלה:

318

שי״טמיהו כל זה הוא דוקא אם ברור לנו אצל מי הם אלו הבהמות האחרונים, אבל אם אין ברור לנו, שיש לנו ספק מי הם שיצאו באחרונה בעוד שלא נשאר רוב היתר בבית המטבחים, יש לסמוך על הרב תשובה מאהבה ז"ל שכתב וז"ל, ונראה הדבר פשוט אם לא נודע מי לקח באחרונה, כולם מותרים אף לדעת בעל דרכי נועם מכח ס"ס, שמא לקח מן הראשונים, ואת"ל מן האחרונים שמא מן המותר לקח עכ"ל, ודבריו נכונים וברורים, דודאי יש להתיר בזה משום ס"ס הנז', והגאון נו"ב ודעמיה דחשו לסברה דדרכי נועם לא חשו אלא בהיכא דנודע לנו מי הם האחרונים, ועיין להגאון בית מאיר דף ל"ה ע"א בד"ה ונחזור וכו' שכתב, אבל אין ידוע ליד מי באו הב' האחרונים יש לדון להתיר כולם, ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שמסכימים על ידו בסי' קי"א הש"ך ס"ק י"ט, ופר"ח וכו' ע"ש. ודע דמ"ש תשובה מאהבה דמהני הס"ס, גם לדעת בעל דרכי נועם וכו', לא כתב זה בדיוק כאשר יראה הרואה, גם הרב מהר"ש נאוי ז"ל בתשובתו שהובאה בס' גו"ר סי' י"ג, כתב שם בדף צ"ה, זאת תורת העולה בדין כל דפריש וכו' בקבוע דרבנן אחר שנודע האיסור אם פירש אחת אחת, ואנו יודעים השתים האחרונות הם אסורות, ואם אין אנו יודעין הב' האחרונות כולם מותרות, שהרי עתה כבר נתבטל הקביעות עכ"ל ע"ש:

319

ש״כואחר שבררנו ענין זה, יש לנו לברר עוד ספק אחר שיש בנ"ד, והוא כי בנ"ד קודם שנודע איסור הטרפות פירשו כל הבהמות כולם מבית המטבחים הרחוק, ובאו לחניות שבשוק קודם שנודע האיסור, ועל כן השתא יש לומר שקביעות האיסור נעשה בחניות, ולא משגיחין עוד על בית המטבחים, ואין לנו לדון עתה דין מרובא פריש, על מקום הראשון של בית המטבחים יען כי דין הקבוע נעשה בחניות שבשוק, ששם באו כל אותם הבהמות, ונקבעה שם בהמת האיסור. ולכאורה נראה ענין זה הוא מחלוקת הש"ך והפר"ח, והוא דהש"ך בס"ק ל"ז כתב, ולענ"ד דעת הרב דאע"פ שחזרו ובאי יחד במקום אחר, כל שנתפזרו תחלה ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע, דדין קבוע חידוש הוא, ואין לך בו אלא חדושו, דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכו', אך הרב פר"ח בס"ק כ"ח כתב, דקבוע מקרי בין נשאר האיסור קבוע במקומו הראשון, ובין שנעקר כל הקביעות ונקבע במקום אחר, והביא כמה ראיות לזה ע"ש, והנה האחרונים ז"ל יש נמשכו אחר סברת הש"ך, ויש נמשכו חחר סברת פר"ח, ויש שכתבו דסברה זו תלויה בפלוגתא דרש"י ותוספות ביומא דף פ"ד, דלרש"י כיון שנתפזר קביעות הראשון לא הדר לקביעותיה, ולהתוספות ס"ל הדר לקביעותייהו במקום השני:

320

שכ״אמיהו הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' י"ח, השוה סברת הפר"ח עם הש"ך, שכתב לא קאמר הפר"ח שנעשה קבוע במקום השני אלא בהיכא שלא נודע האיסור כשהיו במקום הראשון, אלא נודע אחר שבאו כולם למקום השני, ולהכי הו"ל איקבע במקום השני, אבל אם נודע האיסור בהיותם במקום הראשון, ואח"כ פירשו למקום השני, אע"פ שפרשו כולם לא הוי דין קבוע במקום השני, כי אחר דהותרו בפרישותם ממקום הראשון מדין מרובא פריש, שוב אינם נאסרים, וכתב שבאופן זה איירי הש"ך בס"ק ל"ז, שכתב אין להם דין קביעות במקום הב', דהתם איירי שנודע האיסור בהיותם במקום הראשון, אבל אם לא נודע האיסור בהיותם במקום הראשון מודה בזה להפר"ח, דהו"ל קבוע במקום הב', ששם נודע האיסור ע"ש, והאמת אתו בזה, והם דברים טובים ונכוחים, ולפ"ז גם לסברת הש"ך לא נבא לדון בנ"ד דין קבוע ופריש מרובא פריש על מקום של בית המטבחים, ולא נשגיח בו משום שבהיותם בבית המטבחים לא נודע האיסור עדיין כלל, ורק על מקום השני שהוא החניות שבשוק צריכין אנו לדון דין הקבוע ודין מרובא פריש, כי בהאי גוונא דנ"ד גם הש"ך יודה להפר"ח:

321

שכ״בוגם הגאון חו"ד ז"ל בביאורים סק"ה, פשיטא ליה דלכ"ע המקום שנולד בו הספק הוא חשיב מקום קביעותיה, וכשפירש מאותו מקום הוי פירש ממקום קביעותיה, ואם היו כולם במקום אחד ולא נודע שם הספק, ואח"כ באו הכל למקום השני ושם נודע שיש טריפה, אין אומרים דין מרובא על פרישתן ממקום הראשון, שלא נודע שם הטרפות, וטען על זה טענה דמסתברא ע"ש. אך הרב ז"ל שם יצא לידון בדבר חדש, והוא דאם במקום הראשון שנשחטו שם ג' בהמות נתערבו הריאות במקום ההוא, ואח"כ פרשו למקום אחר השני, הנה אותו מקום הראשון שנתערבו בו הריאות שם נחשב מקום הקביעות וכו' ע"ש, ואחה"מ חידוש זה שחידש לתלות הקביעות של מקום הראשון בעירוב הריאות, אע"פ שלא נודע הספק בהיותם במקום הראשון, אין לזה יסוד, וגם לא מסתבר למימר הכי, וכבר העיר הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' י"א על דברים אלו ע"ש, ועל כן בנ"ד אע"פ שהריאות נתערבו כולם בבית המטבחים, כי כן דרכם פה עירנו וכנז' בשאלה, אין הקביעות תלויה בתערובת הריאות, וכמ"ש הרב בינת אדם:

322

שכ״גמיהו גם להרב בינת אדם ז"ל מצינו בענין זה דין מחודש שחידש מסברא דנפשיה, בשער הקבוע סי' י"ח וז"ל, ואמנם החילוק בין קביעות מקום הראשון למקום הב' הוא, דבמקום הראשון אע"פ שכבר פרשו מקצתן ואח"כ נודע הטרפות הו"ל קבוע, אע"ג דאפשר דאין כאן טרפות כלל, אבל במקום הב' הוא דוקא אם יש כולן ביחד דודאי יש כאן איסור חזר להיות קבוע, משא"כ כשכבר פירשו מקצתן קודם שנודע האיסור, די"ל אין כאן איסור כלל, לא חזר להיות קבוע, כאשר הוכחתי מן הגמרא דיומא דף פ"ד, כן נלע"ד עכ"ל ע"ש. ולפ"ד גם בנ"ד אין דין קבוע במקום השני שהוא החניות, יען כי בנ"ד כבר נמכר רוב הבשר של בהמות הנז"ל, קודם שנודע האיסור:

323

שכ״דאמנם אנא עבדא אמינא אחהמ"ר מכבוד תורתו, אין בזה החילוק שחידש הרב טעם, ואין כדאי חידוש זה לסמוך עליו, יען דמאחר שבמקום הראשון לא נודע האיסור, לא נעשה שֵם קבוע במקום ההוא כלל, ואחר שנעקרו משם ובאו במקום השני שם נעשה להם שֵם קבוע, כיון ששם נודע האיסור, וא"כ מקום השני להם כמו מקום הראשון, דמאחר שבו נודע האיסור הוא נעשה מקום הראשון של הקבוע, ולמה יגרע ממקום הראשון בכל משפטיו, ובדין הוא דמשפט אחד יהיה להם, וכמו דקי"ל במקום הראשון אפילו אם פירש מקצת מהם קודם שנודע האיסור, די"ל אז לא נשאר איסור שם, דעכ"ז אמרינן ביה דין קבוע ואסור, כן ראוי להיות הדין עתה אחר שנקבעו במקום הב', דאע"פ שפירש מקצתן קודם שנודע האיסור, יש כאן דין קבוע ואסור, וזה ברור ונכון, וכל מעיין יראה שאין שום טעם בחילוק זה שחילק הרב בינת אדם ז"ל בזה:

324

שכ״הומה שהביא הוכחה לדבריו מגמרא דיומא דף פ"ד, אחר המח"ר אין משם אפילו מקצת ראיה, דהתם לא איירי בכה"ג שלא נודע התערובות עד אח"כ, אלא איירי דמעת היותם קבועים בחצר הראשון, נודע לנו שיש שם תשעה גוים ואחד ישראל, ולכן נעשה הקבוע בחצר הראשון מאחר שנודע התערובות שם, משא"כ בהיכא דלא נודע התערובות במקום הראשון, דלא היה במקום הראשון שֵם קבוע כלל, דודאי מקום השני ששם נודע התערובות שם נעשה מקום הקבוע, ונחשב כמו מקום הראשון:

325

שכ״וגם עוד תמצא דמעשה שהובאה בדרכי נועם סי' ז' הוא דומה ממש לנידון הרב בינת אדם, דבתחלה היו הכל במקום אחד שהוא המקולין, ואח"כ פירשו כולם למקום השני שהוא החניות, ואחר שנמכר מהבשר שבחניות נודע האיסור. וכל חכמי מצרים והרב דרכי נועם ג"כ עמהם דנו דין הקבוע במקום השני שהוא החניות, ואמרו מה שנמכר קודם שנודע האיסור ה"ז אסור, ולפ"ד הרב בינת אדם כל כה"ג אין דין קבוע במקם השני, והרי כולהו רבנן סברי הפך. ועוד מעשה זו של הרב דרכי נועם הביאוה כמה גדולי אחרונים, ואין מי שפקפק בה מהאי טעמא כלל, ואין לומר באותה מעשה של הרב דין לא נמכר קודם שנודע האיסור בהמה שלימה אלא חצי בהמה, דאז יש עדיין ודאי איסור בחניות, דזה אינו, חדא כיון שלא נודע האיסור עד אחר חצות, מסתמא נמכר בהמה שלימה בחנות מן הארבעה חניות ההם, ועוד אפילו אם נאמר שלא נמכר עדיין בהמה שלימה אלא חצי בהמה, איך הכריזו הב"ד סתם דכל מה שנשאר בחניות אחר ידיעת האיסור הוא אסור, והלא יש להתיר בהנשאר כל אותם חתיכות שדומים לחתיכות שכבר נמכרו ויצאו מן החניות קודם שנודע האיסור, כי בחתיכות אלו ליכא דין קבוע לדעת הרב בינת אדם, משום דאיכא למתלי האיסור באותם חתיכות שנמכרו ויצאו מן החנות, ואיך הב"ד יכריזו כל הנשאר כולו אסור, דהיה צריך לחקור מה הם החתיכות שנמכרו קודם, ויתירו כל אותו המין הדומה להם, אלא ודאי דלא אית להו לכלהו חכמים האי סברה דבינת אדם, ודנו דין קבוע במקום השני כדינו וכמשפטו במקום הראשון, דאע"ג שנמכר מן הבשר קודם ידיעת האיסור, לא נחלש בזה כח הקבוע:

326

שכ״זהנה כי כן לענין הלכה, י"ל בנ"ד כיון דחזר ונעשה הקבוע בחניות, יש לנו לדון בהם דין הקבוע שכתב בש"ע סעיף ה', ולומר כל אשר פירש מן החניות קודם שנודע האיסור ה"ז מותר, והנשאר אחר שנודע האיסור כולו אסור, ולא משגחינן אז על הפרישה שפירשו הכל מבית המטבחים, קודם שנודע האיסור, כדי להתיר את הכל בזה:

327

שכ״חאמנם מצאתי בס"ד היתר בנ"ד, להתיר את הנשאר בחניות אחר שנודע האיסור מטעם אחר, והוא כי בנ"ד בעת שנודע האיסור נמכר רוב הבשר של בהמות אלו שנכנסו בספק האיסור, ולכן יש להתיר את מיעוט הנשאר מדין ס"ס, דראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ ח"א סי' נ"ט, שיצא לחלק בין נידון שלו לנידון הש"ע דסעיף ה', שכתב נ"ד שאני מנידון הש"ע, דהתם שפיר מקרי קבוע מכאן ולהבא, דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם, משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור, ובהנך דפרשו הכל מודים שמותרים, כיון שנמכר ונפרש קודם שנודע האיסור, ואז ממילא י"ל גם דין הקבוע אזיל ליה מהכא, וליכא כאן קבוע כלל, כי מאחר דפרשו רובן תלינן בהו איסורא, דאמרינן איסורא ברובא איתיה ונתבטל שם, יען כי כל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחדשה תורה, ואין לך בו אלא חידושו אפילו בקבוע דאורייתא, כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד, ולהכי כיון דפריש רובא בטל חשיבותו, ודינו כשאר יבש ביבש, וזה ברור למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא, היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט, דמחזיקנן לאיסורא ברובא, והא קביע וקאי, משו"ה לאחר שנודע האיסור אז אסור מדינא ליקח משם חר"ל, וגם שאינה חר"ל אסור מחומרא עכ"ד ע"ש. והגם דלא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בפוסקים אחרים, נראה דמסתבר טעמיה, וראיתי בשיו"ב סי' ק"י שציין על דברי הרב הנז', וראיתי להגאון ב"ח בשו"ת גאוני בתראי סי' י"ז דף י"ג ע"ב עשה סברא זו בהיכא דפירש הכל קודם שנודע האיסור ע"ש. ודע דאין סתירה לדברי הגאון יעב"ץ הנ"ז מהך עובדא דספר דרכי נועם, דאסרו החכמים את הנשאר בחניות, די"ל שם לא נמכר רוב הבשר קודם ידיעת האיסור:

328

שכ״טוהשתא בענין נידון השאלה, אפילו אם ימצא חולק על על סברא זו דהגאון יעב"ץ ז"ל, יש לעשות ס"ס, והוא שיש פוסקים דס"ל לא אמרינן דין קבוע במקום השני, אפילו שלא נודע האיסור במקום הראשון כלל, אלא נודע במקום השני דמחלטים בסברת הש"ך דסבר כן בכל גוונא, ונמצא יש כאן ס"ס, דהיינו ספק אם הלכה כמ"ד אין קבוע במקום השני בכל גוונא, ואת"ל הלכה כמאן דסבר כן, שמא הלכה כסברת הגאון יעב"ץ ז"ל דס"ל כל דפירש קודם שנודע האיסור, לא נשאר דין קבוע, ואזל ליה חשיבותיה והותר המועט הנשאר, וס"ס זה הוא מתהפך, ועוד יש לצרף בזה ספק אחר, והוא הסברה שערערתי בה לעיל, ובזה יש להתיר הבשר שנשאר בחניות:

329

ש״לולפ"ז גם הריאות והראשים והכרם וידים ורגלים יש להתיר מהאי טעמא כדין הבשר, ובתנאי שנמכר הרוב קודם שנודע האיסור, ואע"ג דהדרך הוא שקונה אחד הוא לכל אלו ודרכו להוציא את כולם ביחד מבית המטבחים, עכ"ז יש כאן דין מרובא פריש בבית המטבחים עצמו, כי הקונה אינו עוקר ואוחז בנטילתו כולם ביחד, אלא הדרך הוא לעקור וליטול אחת אחת או שתים שתים, לתלותם על כתיפו להוליכם או להניחם בתוך כלי אחד, ואין דרך לעקור כולם בבת אחת ממקומם, וכיון דנוטלם ועוקרם בזא"ז יש כאן דין מרובא פריש, וכמ"ש בתשובות גאוני בתראי סי' ו' וז"ל דודאי א"א לצמצם ליקחם בפעם אחת, וא"כ פשוט דאמרינן על כל או"א כל דפריש מרובא פריש וכו' ע"כ ע"ש, ועיין עוד להגאון חתם סופר יו"ד סי' צ"ט, דמשמע נמי ממסקנת דבריו דהפרשה שהפריש הקונה בבית המטבחים עצמו מאותו המקום שהיו כולם מונחים בו ביחד, חשיב זה פרישה, כיון שנטלם ועקרם בזא"ז, ולא נטל הכל בבת אחת ע"ש:

330

של״אואחרי כותבי כל הנז"ל בס"ד, נתבוננתי עוד בס"ד בענין הדין הזה של קבוע דרבנן, וראיתי שיש להתיר הבשר הנשאר בחניות אחר ידיעת האיסור, אם הוא חתוך חתיכות שאינם ראויים להתכבד, אע"פ שלא נמכר רוב הבשר קודם שנודע האיסור, והוא ע"פ מ"ש הרב שער שלמה ז"ל סי' מ"ד, דמין הקבוע שהוא דרבנן כיון שנתערבה בהמה טרפה עם כמה בהמות כשרות, ואין האיסור ניכר וידוע במקומו, הנה זה דוקא אם נתערבו חתיכות הראויות להתכבד דטריפה, בחתיכות ר"ל דכשרות, הוא דקרו ליה רבנן קבוע, כיון שהוא דבר חשוב ולא בטיל, אבל אם היה התערובת חתיכה שאינה ר"ל דטריפה, בחתיכות שאין ר"ל דכשרות, אין כאן דין קבוע, אלא בטיל חד בתרי, כדין יבש ביבש, לא שנא נתערבו במקולין, ולא שנא נתערבו בבית, כל שהתערובת הוא בחתיכות שאינם ר"ל בטיל חד בתרי, ואין כאן דין קבוע כלל. ומ"ש מרן ז"ל בסי' ק"י סעיף ה' מי שלקח בשר ממקולין וכו', פירוש דבריו דזה מקרי קבוע דרבנן, מחמת שהבהמות נחתכו לחתיכות ר"ל, ולפיכך מקרי דרבנן, ואסורין כל החתיכות הר"ל מן הדין דגמרא דקבוע דרבנן, אבל שאינם ר"ל הוי מותרין מן הדין, אלא משום חומרא אסר הרשב"א החתיכות שאר"ל, משום גזרה דחר"ל, דלאו כ"ע בקיאי בדין הקבוע, אך בזה כתבו האחרונים דיש חילוק בין המקולין ובין הבתים, דרק במקולין דאוושא מלתא גזרינן, אבל בבתים לא גזרינן, אלא דנין בזה כעיקר הדין, דחר"ל אסורין ושאינם חר"ל מותרים:

331

של״בוע"פ המונח הזה פסק הרב ז"ל בנידון דידיה, שהיה תערובת כבש אחד טריפה בשלשה כבשים כשרים, אע"פ שהתערובת היתה במקולין, עכ"ז בטלי חד בתרי, אלא דישליך חד מהן, כמו שנהגו בכל התערובת כמ"ש בהגה"ה סי' ק"ט, יען דאלו התערובת הם חתיכות שאינם ראויות להתכבד דהם כבשים שלמים וכו', עכ"ד בדף כ"ג ע"א וע"ב יע"ש, והרואה יראה שדבריו טובים ונכוחים, כי דין זה שפסק מרן בסעיף ה' הוא מתורתו של הרשב"א ז"ל, ודבר זה דקאמר הרב ז"ל היא מפורש בדברי הרשב"א, וכאשר העתיק לשונו שם:

332

של״גוהשתא בזה נתברר אצלינו דין הרב שב"י ז"ל ח"ג סי' ס"ח שהבאתי לעיל לנכון, דמ"ש הרב ז"ל דבטיל חד ברוב, משום דהתם העגלים עודם שלמים בעת שנודע האיסור שלא נחתכו עדיין, וכן נידון השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז שהבאתי לעיל, התם נמי התערובת היא בחתיכות שאינם ראויות להתכבד, וגם בזה מובנים אצלינו דברי הריטב"א, בשיטתו על חולין שהביאו הרב יד יוסף ז"ל שזכרתי לעיל, דלכך כתב דבטיל, משום דהתערובת בכבשים שאינם ראויות להתכבד, והמעשה שהיה במצרים שהובאה בספר דרכי נועם, וכן המעשה שהובאה בספר גו"ר, התם היו חר"ל, וכן נידון הגאון נו"ב קמא סי' ט"ז נמי איירי בהכי שהיו חר"ל, ולכן אסרם:

333

של״דועוד ראיתי להגאון השפ"ד בס"ק ל"א, במה שהעלה מדברי מנחת יעקב וכו', שגם הוא מסכים בדברים אלו שכתבנו מדברי הרב שער שלמה ז"ל, וגם הגאון פנים מאירות שרמז עליו השפ"ד שם, כן ס"ל בפשיטות ע"ש, ומ"ש הרב קהל יאודה ז"ל בדף ל"א ע"א מסתברא לאסור לכתחלה, אפילו אין בכל התערובת חר"ל, דאיכא למיחש בתערובת אחר ע"ש, אין לחוש לזה נגד דעת כל אותם הגדולים אשר זכרתי:

334

של״הוא"כ השתא בנ"ד, אם כל הבשר הנשאר בחנות אחר שנודע האיסור הוא מחותך לחתיכות גדולות שאינם ראויות להתכבד לפני האורחין, אין כאן דין קבוע דרבנן, אלא בטלי חד בתרי, יען כי מה שפסק מרן ז"ל בסעיף ה' בשם הרשב"א לאסור גם חתיכות שאינם ר"ל הנמצאים אחר שנודע האיסור משום גזרה דלא בקיאי אינשי וכו', זה לא נאמר אלא בתערובת של דברים שאין להם ביטול מחמת חשיבותם, כגון חר"ל וכיוצא, אבל בתערובת שהכל הוא חתיכות שאינם ר"ל, בטלי ברוב, וליכא למגזר בהו מידי אטו תערובת אחר שיש בהם חר"ל, וכאשר מפורש בשער שלמה הנז', וכאשר בררנו בס"ד מדברי שאר גדולים, וכן נמי אותם הריאות שלא נתבשלו קודם ידיעת האיסור, נמי מותרים גם הנשארים, אע"פ שלא נמכר הרוב קודם ידיעת האיסור, מפני דאלו הריאות אין להם דין חר"ל, ורק הראשים והכרס אע"פ שהם אינם ר"ל ובטלי, מ"מ אם מלג אותם ברותחין קודם שנודע האיסור נאסרו ע"י בישול זה, ובעי ששים, וכמ"ש לעיל:

335

של״וודע דהגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ה, חקר למאי דקי"ל בסי' ק"י ס"ג ט' חניות וכו', אם האחת מוכרת ספק איסור כגון ספק נבילה או ספק טרפה או ספק חלב, אי דיינינן ביה דין קבוע מד"ת או לאו וכו', והביא דברי מהרימ"ט דס"ל קבוע ליתיה אלא בודאי ולא בספק, וכל למר מדברי הרמב"ם והאריך בענין זה ע"ש, ובאמת האחרונים ג"כ האריכו בענין זה, והעלו דסברת הרשב"א והריטב"א והרא"ה ועוד כמה גדולים, דס"ל היכא דאין האיסור מבורר לית ביה דין קבוע, אך הב"ח ס"ל יש דין קבוע גם באין האיסור ברור, ועוד העלו כן גם מדברי הטור דס"ל אמרינן קבוע גם בספק איסור, ויש אריכות דברים בזה, ועיין להגאון מש"ז בסי' ק"י ס"ק י"ד, שגם הוא חקר כמו חקירת הגאון חק"ל בסי' ק"ה הנז"ל, והעלה להפך לענין דינא, והיה ברצוני לפלפל בדברים אלו בתשובה זו בס"ד, ולהכנס בענין נ"ד בכל זה, ולא היה הפנאי מסכים, ובעזה"י בתשובה אחרת נבא בארוכה בזה בס"ד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

336

של״זשאלה. ערל עשה בביתו שכר מתמרים, ודרך מעשה השכר הזה הוא כך, מניחים התמרים בתוך הדוד על האש למשוך מהם שכר, והוא הזיעה היוצאת ע"י הקנים, וזה השכר הראשון הוא נקרא בערבי ג'גיע"י, שאינו טוב לשתיה והוא חלש הרבה, ואח"כ מניחים זה השכר הנקרא ג'גיע"י לבדו לתיך הדוד, וצורפים אותו צירוף שני שמושכים ממנו זיעה ע"י הקנים לתוך כלי אחר, וזו הזיעה היא שכר טוב וחזק הנקרא בערבי דובאר"ה, ונשאר בדוד פסולת שהוא מים בעלמא ושופכין אותו. והנה כדי למתק השכר לעשותו טוב מאד, מניח תרנגולים בתוך הדוד הראשון עם התמרים, כשמושך מהם הזיעה הראשונה שקורין ג'גיע"י, ולפעמים מניח התרנגולים עם השכר שקורין ג'גיע"י כדי למשוך ממנו השכר הטוב שקורין דובאר"א. ובאו לשאול אם מותר לישראל לשתות מזה השכר, כיון דהתרנגולים הם נבלה ששחטם הערל. והמעשה שבאו לשאול עליה היתה, שהערל הניח בתוך הדוד על האש תמרים מעוכים כראוי שיעור עשרים קב, והניח עמהם שני תרנגולים שעולים חצי קב מ"מ, ומשך מהם שכר הראשון שקורין ג'גיע"י, וכשמשך שכר השני לא הניח תרנגולים כלל, יורינו ושכמ"ה:

337

של״חתשובה. הנה פשוט שהזיעה של דבר איסור אסורה, כמו ממשו של איסור, וכן פסק מרן ז"ל בשה"ט ביו"ד סי' קכ"ג סעיף כ"ד, אגואה אדרינט"י של עכו"ם אסור בהנאה כיין עצמו, וכתב בהג"הה פירוש דבריו, יין שעושין מן יין נסך, אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו ע"ש, ודין זה הביאו מרן ז"ל בב"י מקורו מתשובת הריב"ש ז"ל סי' רנ"ה, וכתב שכ"כ בס' א"ח ע"ש, והריב"ש הביא ראיות לזה, ובכלל ראיותיו הוא מדין טיפת חלב שנפל על חתיכת בשר בקדרה וניער וכיסה וכו' דהכל מצטרף לבטל החלב, וטעמא הוא משום זיעת כיסוי, ההבל מתפשט בכל החתיכות ומתערב בכולן, אלמא הזיעה הוא כאיסור עצמו ע"ש, ועיין תשב"ץ ח"ג סי' רצ"א, ותשובת מהרמ"ב שרמז עליהם בשיו"ב אות טו"ב מ"ש בזה. והרואה יראה שגם אותם שרצו להתיר בשכר של אגואה ארדינט"י הנז', יודו בזיעה של שאר איסורים, דאסורה באיסור עצמו משום דהתם אית להו טעמא להתיר דליתיה בשאר איסורים, ועיין פרי הארץ ח"ב יו"ד סי' י"ג, וגו"ר כלל ד' סי' ט', ובית דוד סי' כ"ד, והרב חק"ל יו"ד ח"א סי' נ"ד ע"ש. ובאמת דין זה דזיעה הוא פשיט כבעתא בכותחא, דהכי קי"ל בדיני איסור והיתר, דכיסוי הקדרה נאסר מחמת זיעה העולה ונבלעת בו, אע"פ שאינו נוגע בגוף האיסור, וזה ברור:

338

של״טוגדולה מזו תמצא, שאפילו לענין קידוש חשיב השכר שהוא זיעה משקה גמור, וכמ"ש הגאון בית יעקב ז"ל בסי' נ"ז, די"א על יין שרופים הוא זיעה בעלמא, ואין מקדשין עליו, ודחה דבריהם, והוכיח מדין הריב"ש הנז"ל, ועיין ליד אהרן א"ח סי' תמ"ב מה שהאריך בזה יע"ש. גם עוד גדולה מזו מצינו להרב דבר משה א"ח סי' י"ז, שכתב השכר בעי נטילה משום טיבול במשקה, דאע"פ שהוא זיעה חשיב כיין עצמו ע"ש, ועוד יש לציין על מקומות אחרים בענין זה, אך אין צורך, כי דבר זה פשוט וברור:

339

ש״מומה שיש להסתפק בנדון השאלה, שהערל הניח התרנגולים בתמרים כשמשך מהם שכר הראשון שקורין ג'גיע"י, ובשכר הב' לא הניח, ונמצא דזה שכר הב' שקורין דובאר"ה הוא זיעה דזיעה, ואפשר דשרי בכה"ג, הנה גם ספק זה אינו, דודאי לא שנא זיעה מן זיעה דזיעה. וראיתי מפורש יוצא דבר זה במראית העין להגאון החסיד רבינו חיד"א ז"ל דף ע"ו ע"ג, דמורה אחד התיר שיצרפו השכר הנקרא אגואה ארדינט"י עוד צירוף אחר, כדי שיהיה זיעה דזיעה, והתיר זה ע"פ תשובת אדמת קודש ח"ב ביו"ד סי' י"ג, וכתב הגאון חיד"א ז"ל דאין דבריו מחוורין, ואין לסמוך עליו בהיתר זה, ודחה ראייתו, וסו"ד כתב וז"ל, ולכל הדברות אין ראיה כלל להתיר בצירוף אחר צירוף, וכמ"ש עכ"ל, הרי הגאון חיד"א ז"ל דחה היתר זה בשתי ידים, וכתב שאין לסמוך על זה, ואסור בכל גוונא:

340

שמ״אוהנה אנא עבדא תמיהא לי טובא בדברי המתירין בזיעה דזיעה, דהוה הפך הלכה פסוקה דקי"ל להלכה בלי חולק, והוא דאם כיסה תבשיל של בשר בכסוי של חלב, או איפכא, צריך ששם כנגד כל הכסוי, אפילו אם הכיסוי נקוב למעלה שיוצא ההבל דרך שם, מ"מ הטעם שבכסוי נכנס בתבשיל, וכנז' בש"ע יו"ד סי' צ"ג בהגהה, ודין זה הביאו בב"י והוא מוסכם להלכה, דהכי קי"ל באמת, ועיין שפ"ד שם סק"ד ע"ש, והא הכא האיסור של הכסוי הוא זיעה דזיעה, יען דלא היה ממשו של חלב בכסוי אלא זיעתו, דעלתה אליו ונבלעה בו, ועתה כשכיסו בו קדרה של בשר יוצא ממנו זיעה ויורדת לקדרה, ונמצא זיעה זו היוצאה ממנו היא זיעה דזיעה, והדברים קל וחומר דהאי זיעה היוצאה מן הכסוי לקדרת בשר יוצאה מזיעה בלועה שאינה בעין, והזיעה שיוצאה בצירוף שני של השכר יוצא ממשקה שהוא בעין. ותמהני יותר על הגאון חיד"א ז"ל, אמאי לא דחה דברי המתיר בזיעה דזיעה מדין הכסוי הנז', שהוא הלכה ברורה, דהלא הריב"ש הביא ראיה לאסור השכר מדין הזיעה של איסור, והמתיר יצא לחלק בין זיעא לבין זיעה דזיעה, דסבר שהריב"ש מודה בזיעה דזיעה דמותר, ובאמת דין זה של הכסוי שהבאתי אנא עבדא הוא תיובתיה דהמתיר:

341

שמ״בואין להתיר בנידון השאלה מטעם ביטול בששים, דהיינו אע"פ שהתמרים הם עשרים קב, והתרנגולים חצי קב דליכא ששים, מ"מ יש לומר כיון דהתמרים היו מעוכים הרבה ע"י עסק אדם שיבא למעכם כמה ימים בזא"ז, קודם שימשוך מהם הזיעה על האש, ולכן כפי הטבע יוצא מהם זיעה מרובה מכל קב וקב, יותר מזיעה היוצאת מחצי קב התרנגולים כפלי כפליים, מחמת שבשר התרנגולים אינו מעוך, הנה אפילו אם נניח במונח דכן הוא ואיכא ששים, לא מהני הכא, חדא כיון דהרתיחו התמרים והתרנגולים בתוך הדוד על האש, כבר נאסרו התמרים מכח התרנגולים, דליכא ששים בתמרים כנגד התרנגולים, ואז הזיעה היוצאה מחלק התמרים היא אסורה בודאי, ועוד איכא טעמא אחרינא דהתרנגולת אינה בטלה בתמרים אפילו אי איכא ששים, דיש לתרנגולת דין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלה, מיהו בזה הטעם יש לפקפק דאולי התרנגולת נפגם טעם בשרה אחר בישולה מעט מכח התמרים, ואז אינה ראויה להתכבד, וצריך להתיישב בזה, מיהו בעיקר הדין לומר דיוצא זיעה מן התמרים ביותר מפני שהם מעוכים אין זה ברור, ועל הרוב נ"ל דלא שנא, ולכן יש לאסור השכר הזה שעשאו הערל מכח התרנגולים שהם נבילות שנתן לתוך הדוד. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

342

שמ״געוד עמד השואל ושאל, בישראל שמושך שכר מן התמרים כדרך הנז"ל, ורוצה להניח בתוך הדוד שמניח בו שכר שקורין ג'גיע"י, תרנגולת שחוטה עם זה השכר שקורין ג'גיע"י, כדי למשוך ממנו שכר הטוב שקורין דובאר"ה, אך רוצה להניחה בלא מליחה, שאם ימלחנה יזיק המלח שבה לשכר, ולזה שואל אם מותר לעשות כן, דהא הזיעה יוצאה מן הדם של בשר התרנגולת שעדיין לא נמלח, ולפעמים אין ששים בזה השכר שקורין ג'גיע"י, ואפילו אם יש ששים הא קי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה, יורינו ושכמ"ה:

343

שמ״דתשובה. הגאון שפ"ד סי' ס"ט ס"ק נ"א כתב וז"ל, ודע דאין תקנה ליטול מששים אווזות שומן ולהתיכם יחד, ולא הוי מבטל איסור לכתחילה, כיון דלעת עתה שרי דם שלא פירש, כמו בסי' ק"ט ס"ב יבש ביבש מותר להרבות עד ס', כיון שכל אחד בפ"ע היתר, דל"ד דהתם כל אחד מותר לבטל, משא"כ כאן שומן אווז חי אין ראוי כלל, ואפילו בשר הראוי לכוס חי אין לעשות כן, ואפילו שהה שלשה ימים דשרי לצלי אין לבטלו אח"כ בששים ולבשלו, כיון דלבישול לא ראוי תו הוה מבטל איסור, ולא דמי ליבש ביבש דכל אחד בפ"ע היתר לבשל, והוא לא מכוון להתירו ממה שהיה אסור, אלא רוצה לבשלם כאחד משא"כ כאן מכוון להתיר, ובחמץ קודם חמישית אסור לערב עד ס' לאכול בפסח, אף דעכשיו כולו היתר עכ"ל. וכ"כ עוד הגאון הנז' בפתיחה להלכות מליחה בד"ה ויש לחקור מליחה זו מה טיבה וכו' יע"ש, וכן סבר הגאון יד אפרים בסי' ס"ט ס"ק י"ב ע"ש:

344

שמ״הוהנה לדידן דקי"ל כמרן ז"ל, שפסק בסי' פ"ז סעיף וא"ו, דם שבישלו אסור מן התורה, נמצא הו"ל זה איסור תורה, ואפילו לסברת האשכנזים דס"ל כמ"ד דם שבשלו דרבנן, הנה בלא"ה הם אזלי בתר פסק רמ"א ז"ל שפסק בסי' צ"ט, דאסור להוסיף ולבטל האיסור אפילו באיסור דרבנן, ולהכי גם הם אוסרים בזה:

345

שמ״וודע דאין לפקפק בזה ממ"ש מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' קל"ד, גבי משקין הנעשים מסתם יינם ודבש, דאין לומר דבטל סתם יינם במיעוטו, יען שכל דבר שעיקרו כך אינו בטל, דדוקא אם נתערב דרך מקרה בטל בששים, אבל כל דבר שדרכו לעשות כן אינו בטל כלל אפילו בששים, ככבשין שדרכן לתת לתוכן יין ע"ש. ועיין להמג"א ז"ל סי' תמ"ב שהביא דברי הרשב"א הנז', וכתב דהרשב"א מודה דבטל מן התורה, ומ"ש דאינו בטל היינו מדרבנן, דהוי כמו מידי דעביד לטעמא דאינו. בטל, ועיין מחצית השקל שם, ונמצא דעכ"פ מדרבנן אסור דלא בטל כלל, וא"כ גם בנ"ד י"ל כן דלא בטל, דזה אינו, דהתם האיסור הוא גוף היין, אבל הכא גוף הבשר אינו אסור, אלא האיסור הוא בדם, וזה לא נחית לערב הדם, ואין לו צורך בו ולהכי בטל בששים:

346

שמ״זמיהו עדיין י"ל נ"ד שאני, שאין כאן תערובת ממשות האיסור אלא רק זיעה בעלמא, ואפשר לומר בכה"ג כ"ע יודו דאין לחוש להא דאין מבטלין איסור לכתחילה. ואנכי הרואה להתייר הגדול הגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' נ"ג, שנשאל בחרצנים של ענבים או צימוקין השרויים במים כדי להוציא מהם שכר, שהתליעו וא"א לבררם, אם מותר להוציא מהם יין שרף מטעם דאין כאן תערובת ממשות האיסור ואינו אלא זיעה בעלמא, או"ד הא נמי אסיר משום לתא דמבטל איסור לכתחילה, והאריך והרחיב בהאי דינא, דאין מא"ל ואסף וקבץ דברי הראשונים ואחרונים, ובסי' נ"ד הביא דברי הרב בית דוד שנשאל גם הוא על ספק זה, ובסו"ד כתב וז"ל, ומ"מ יש להתיר בחרצנים וצמוקין להוציא מהם יין שרף, מהטעם שביארתי, דכיון דע"י התולעים אזיל לאיבוד ואין להם תקנה חשיב דיעבד ואין כאן משום מא"ל, ואף שיש חולקים יש להתיר מטעם דהוי ס"ס, וגם יש עוד סניף להתיר מ"ש פני יהושע, דיין שרף שהוציא מאיסור אינו אסור מן התורה, ובית הרואה התיר חרצנים מתולעים ליין שרוף, גם מחב"ר הביא מן מהר"ש הלוי שהתיר, ולי נראה דוקא בשלו שרי, אבל לקנות מן השוק זתים וצמוקים מתולעים להוציא מהם יין שרף אסור, עכ"ד ע"ש. ועיין רוח חיים סי' פ"ד אות ז', מה שציין על סברת המתירים לעשות שכר מפירות שהתליעו, יע"ש.

347

שמ״חוהשתא בנידון השאלה דעביד לכתחילה אין להתיר, וכמ"ש הגאון חק"ל בפירות שהתליעו, דאין להתיר אלא בהיכא שהיו אצלו, אבל לקנות פירות מתולעים כדי להוציא מהם יין שרף אסור, וכן כאן כיון דעביד לכתחילה לתת תרנגולת בידים בלי מליחה עם השכר אסור, מיהו יש תקנה לזה לצלות התרנגולת. כמאכל בן דרוסאי, ולא ימלחנה, ואז יתננה תוך הדוד עם השכר. ושוב אח"ז ראיתי להגאון נו"ב תניינא ביו"ד סי' נ"ו שנשאל בשאלה דנ"ד, ונסתפק השואל מהך דהרשב"א שהביא הב"י בסי' קל"ד הנז"ל, והשיב הרשב"א לשואל, בדין זה פליגי הר"י בן מיגש והרמב"ם, דס"ל גם בכה"ג בטל בששים, ולכן אע"ג דהראב"ד והרשב"א ס"ל אינו בטל, מ"מ כיון דהוא מידי דרבנן כדאי הם מהר"י ן' מיגש והרמב"ם לסמוך עליהם להקל. ועוד הוכיח דמרן הכריע כסברת הרמב"ם ע"ש. ואנא עבדא תמהתי על דבריו, דהכא אין האיסור בבשר אלא בדם, וזה האיש אינו צריך לדם ולא נחית ליה, ויישבתי דבריו בדוחק, דהאשכנזים יש להם חתיכה נעשית נבלה גם בשאר איסורין, ועדיין לא נתיישב בכך, ואיך שיהיה מחמת טעם דאין מא"ל, כתב הרב ז"ל דימלחנו תחלה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

348

שמ״טנסתפקתי, בשני קדרות של היתר שהם של שני בני בני אדם ראובן ושמעון, ונפל איסור לאחד מהם, וידוע לאיזה נפל, ובא ראובן בעל הקדרה הזאת וביטלו במזיד, דקי"ל דאסור לו לעולם ולאחרים מותר, כמ"ש בסי' צ"ט סעיף ה', ואח"כ נפל איסור לתוך א' מהם, ולא נודע לאיזה מהם נפל, אי תלינן באותה קדרה שהיא אסורה לבעלה ראובן, ונתיר הקדרה השנית לשמעון, או"ד כיון דזו שנתבטלה היתה מותרת לשמעון, א"כ לגבי שמעון נאמר מאי. חזית, וצריך לאסור עליו שתיהם. וראיתי להרב קהל יאודה ז"ל סי' קי"א ס"ק וא"ו, שדיבר כיוצא בזה, וז"ל, מסתברא דאי נפל איסור לקדרה ידועה, והוסיף עליו ובטלו לכתחילה, דהשתא האי קדרה לדידיה אסור ולאחריני שרי כדלעיל סי' צ"ט, ושוב נפל איסור ואינו ידוע לאיזו קדרה נפל, דאין לתלות ולומר דלאותה קדרה נפל כיון שהרי אותה קדרה היתר גמור היא, אלא דמשום קנסא החמירו עליו ולא שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל, שאין קדרה זו מקולקלת, ותו דכי קנסוה רבנן היינו להחמיר עליו ולא להקל, וזה ברור ומבואר מעצמו, עכ"ל:

349

ש״נהנה נראה מדבריו שטען ותו כי קנסוה רבנן להחמיר ולא להקל, דנקיט נדון שלו באדם אחד, אבל בספק דנקיטנא אנא עבדא בשני בני אדם, לא שייכה טענה זו, גם בלא"ה האי טענה יש לפקפק בה, דהא מצינו בעלמא שתהיה קלקלתו תקנתו, וכמו דאיתא בסוף סי' ק"ב בהגה"ה בדין דבר שיש לו מתירין, דהמבשל בשבת ונתערב בשבת מותר לדידיה, משום דלדידיה הוא דבר שאין לו מתירים, אבל לאחרים אסיר בשבת, דלדידהו דבר שיש לו מתירים, ועיין בפלתי שם ס"ק יו"ד דלא כהרב מג"א, וכ"כ השפ"ד דלדידיה קיל מאחריני, ונמצאת קלקלתו תקנתו, ע"ש:

350

שנ״אגם הסברא שכתב הרב ז"ל בטעם הראשון, כיון דאסורה משום קנס אין זו מקולקלת, צריכה ראיה, דאיכא למסבר להפך, כיון דאסורה לזה חשיב מקולקל, וכן תמצא להגאון חו"ד בביאורים סוף סק"ג שכתב וז"ל, כל שהקדרה האחרת בלא"ה אסור אפילו מחומרא בעלמא, תולין האיסור בה ומתירין האחרת עכ"ל ע"ש, ולמה יגרע איסור מחמת קנס מן איסור שהוא חומרא בעלמא, ואדרבה כ"ש הוא. מיהו כל זה הוא בשתיהם של אדם אחד, די"ל אפילו שזו אסורה מחמת קנס דתולין בה, דהכי מסתברא באמת, אך בנידון שנסתפקתי אנא עבדא שהוא בשתי קדרות של שני בני אדם, י"ל כיון דהקדרה שנתבטלה היא מותרת לשמעון, אז לשמעון יש לאסור שתיהם כיון דשייך לומר גביה מאי חזית, אבל לראובן תהיה מותרת קדרה זו של שמעון, משום דתולין לגבי דידיה הקלקלה במקולקל. ואל תתמה איך נאסור לשמעון ונתיר לראובן, דדמי להך דסי' ק"ב שהבאתי לעיל במבשל בשבת ונתערב בשבת דאמרינן לדידיה שרי, ולאחריני אסור בשבת:

351

שנ״בוראיתי להגאון פלתי ס"ק ח' שכתב וז"ל, האחרונים עמדו בזה, מ"ש משני שבילין א' טמא וא' טהור, והלכו שנים א' בזה וא' בזה, דקי"ל אי באים לשאול בזא"ז שניהם טהורים, ותלינן כל אחד בטהור הלך, וא"כ הכא נמי בשני בני אדם אם באו לשאול בזא"ז, נטהר אותם ונאמר לכל אחד של היתר נפל, והדבר הזה עיקר הקושיא הוא לקמן בהלכות נדה, גבי שתי נשים שמצאו כתם על חלוק אחד ג"כ הקושיא ועיקר התירוץ כמ"ש, דבשני שבילין אם בא אחד לשאול לחכם הלכתי בדרך אחד ולא ידעתי באיזה דרך, אין צורך בשאלתו להזכיר שגם חבירו הלך באחד משני דרכים אלו, וא"כ החכם דנשאל רק עליו מתיר, וכן לשני, אבל הכא אם בא לשאל לחכם חתיכת איסור שנפל לקדרה, ודאי החכם אוסר אם לא שמזכיר גם של חבירו, שיש כאן שתי קדרות ואינו ידוע לאיזה נפל, ולפ"ז דצריך להזכיר גם של חבירו הרי כנשאל עליו ועל חבירו ואסור עכ"ל, ולפ"ז הכא נמי בנ"ד, כאשר בא שמעון לשאול על קדרה מוכרח שיזכיר גם הקדרה של ראובן בשאלתו, ולכן כיון דהקדרה של ראובן היתה מותרת לו, ולדידיה ב' הקדרות הם מותרים, השתא שפיר יש לומר לגבי שמעון מאי חזית דאסרת להאי טפי מהאי, משא"כ לראובן דקדרה שלו אסורה לו משום קנס, ליכא למימר מאי חזית, ותולין האיסור נפל בקדרה שלו, ואותה של שמעון מותרת לו, ויש לדבר בזה, וכעת אין פנאי להאריך יותר, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

352

שנ״גשאלה. ראובן שלח לו ישראל חבירו מן הכפר בערב שבת כד אחד של יין חתום כהלכה על ידי הגוי, והגיע לעיר בג'דאד שיושב שם ראובן ביום שבת, כי כן הוא מהלך הדרך בהכרח, שהיוצא מן הכפר ההוא בערב שבת יגיע לעיר בגדאד ביום שבת. והנה באותי היום היה בבית ראובן גוי אחד ישמעאלי, ומילא ראובן מן אותו הכד קנקן אחד המכיל שני מאות דרה"ם יין, והניח על השלחן לפני הגוי, והיה הגוי ממלא כוסות יין הקנקן ההוא ושותה לבדו, ואת הכד ההוא הניח ראובן בתוך המרתף עם כד אחר של יין שהיה לו שם מקודם. ואחר ששתה הגוי וקם והלך לו עם ראובן ביחד נשאר בקנקן שיעור ששים דרה"ם יין, ובאה המשרתת ולקחה אלו הששים דרה"ם ושפכה אותם לתוך כד אחד משני כדים אלו שהיו במרתף, ואינה יודעת לאיזה כד שפכה את היין הזה, ואחר שבא ראובן בקש לשפוך היין הנשאר בארץ מפני מגע הגוי, וא"ל המשרתת שפכתיו לתוך הכד שלא ידעתי שהוא אסור, ואיני יודעת לאיזה כד שפכתיו, ובא ראובן לשאול מה משפט הכדין האלה, דאין בכל אחת ששים כנגד ששים דרה"ם יין האסור במגע הגוי, וא"א לי לידע לאיזה כד הריקה את היין הזה, יען כי שניהם היו חסרים ולא היו מלאים, כי זה הכד שבא לו בו ביום מן הכפר לא היה מלא, ולכן לא יוכל לידע הדבר הזה לאיזה כד הורק היין האסור, יורנו ושכמ"ה:

353

שנ״דתשובה. מאחר שכד האחד הוא בא מחוץ לתחום, דאסור לראובן שבא בשבילו, דהא אתעביד ביה איסורא, שהישראל שלחו בערב שבת, דידע בבירור שלא יגיע ליד ראובן אלא בשבת מחמת הרחק הדרך, ועיין סי' שכ"ה, ועיין במג"א סי' תקט"ו ס"ק כ"ו, ובמחצית השקל שם, ובש"ע להגאון ר"ז ושאר אחרונים שם, על כן נראה מחמת כן יש להתיר כד השני, דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' קי"א, בשני כלים אחד איסור ואחד היתר, ונפל איסור לאחת מהם, ולא ידעינן לאיזה מהם נפל, כל היכא שאין האיסור רבה על ההיתר, תולין הקלקלה במקולקל, ואומרים שהאיסור נפל לכלי של איסור, ואז הכלי שיש בו היתר הוא מותר ע"ש, ולפ"ז י"ל בנ"ד, מאחר דכד אחת משתי כדין היתה אסורה בו ביום לראובן, שבאה בשבילו מחוץ לתחום, וכד השני היתה מותרת לו, יש לתלות הקלקלה במקולקל, לומר אותו היין האסור נשפך לאותו הכד שבא מחוץ לתחום, וכד השני מותר:

354

שנ״הברם יש לחלק ולומר נ"ד שאני, שאין אותו הכד שבא מחוץ לתחום היה אסור לעולם, אלא רק בו ביום דוקא, ואם נתלה לומר שהיין האסור נשפך לתוכו הרי אנחנו אוסרין את הכד איסור עולם, ואפשר בכה"ג לא אמרינן תולין הקלקלה במקולקל, אלא דמי זה לדין שני כלים של היתר ונפל איסור לאחת מהם, ולא ידעינן לאיזה נפל, דאוסרין שניהם משום דאמרינן מאי חזית למתלי בהאי תתלי בהאי. אמנם ראיתי להגאון ישועות יעקב ז"ל סי' קי"א סק"ה שכתב וז"ל, יש מקום ספק בזה, אם כשניתוסף איסור חמור ע"י נפילה זו, אי נימא כיון דמ"מ קדרה אחת אסורה ואחת מותרת תולין הקלקלה במקולקל, ואף שע"י זה תאסר הקדרה יותר, או דנימא כיון דיש נ"מ בין מה שהיתה הקדרה אסורה מקודם, ובין מה שהיתה נאסרת אח"כ, אין תולין שהאיסור נפל לתוכה. והנה כאשר התבוננתי בזה עלה על לבי בהך דשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שתי סאין א' של תרומה וכו', איך הדין באם התרומה של הסאין הוא תרומה שכבר זכה בה הכהן וניתן לו מאיש אחר, ושנית היא עדיין ביד הבעלים שהכהן הפרישה ויש בידו לישאל לחכם עליה ולהוציאה מידי תרומה, ואי נימא תרומה לתוך תרומה נפל, א"כ אין ביד הבעלים דהיינו הכהן לישאל עליו, דהרי התרומה השנית באה לידו מה שנתן לו הישראל, והרי היא תרומה והיא נתערבת בתרומה, וא"כ ע"י נפילה זו התרומה נאסרת יותר ממה שהיה קודם, דבתחלה היה לה היתר ע"י שאלה, ועכשיו אין לה היתר, ונ"ל דכ"מ שאין נ"מ כמו שהוא לפנינו, אך שיש נ"מ תולין הקלקלה במקולקל, והטעם דבאמת בלא"ה ספיקא דרבנן לקולא, וראוי להקל, דעל ספיקי לא החמירו, רק דאמרינן מאי חזית, אבל כיון דכמות שהוא לפנינו יש בזה צד לתלות הקלקלה במקולקל תלינן עכ"ל ע"ש. נמצא הרב ז"ל פשיטה ליה, כל היכא דבאשר הוא שם אין איסור נוסף בקופה זו, שאנו תולין בה נפילת האיסור אע"פ שיזדמן אח"כ נוסף בתליה זו איסור, דהיינו אם יהיה זה נשאל על התרומה שבקופה ויוציאנה מידי תרומה, הנה עתה דתלית הנפילה של אותה תרומה לא יהיה לה היתר ע"י שאלת חכם, לא משגיחין על מה שיתחדש אח"כ, אלא אנחנו דנים באשר הוא שם, שזה לא נשאל על אותה תרומה, דאז אין בתליה זו תוספת איסור, דתולין בכה"ג:

355

שנ״ווראיתי להגאון תפארת יוסף ביו"ד סי' י"ב, שנסתפק כיוצא בזה בשתי קדרות א' של היתר גמור וא' של איסור שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביו"ט וכדומה, ונפל איסור דרבנן לתוך אחת מהם, אי נימא בזה שאני אומר לתוך איסור נפל, כיון דלעת עתה אסור, או"ד כיון דהשתא גם האיסור יש לו מתירין, וכעת יאסר לעולם לא אמרינן שאני אומר, וכתב שראה להגאון בעל שער משפט שנסתפק בזה, ופשיט לה מדין המבואר בסי' ק"ץ, בנמצא כתם בין ב' נשים, דתולין שומרת יום כנגד יום, ובסיפרת שבעה שלא טבלה דקי"ל כרשב"ג דתולין הקלקלה במקולקל, ואמרינן שאני אומר הרי אף דיש לה היתר דבידה לטבול עכשיו ולטהרו, מ"מ כיון דלעת עתה מחוסרת טבילה וטמאה תולין בה, ה"ה הכא דתולין באיסור שיש לו מתירין אף דלאחר יו"ט מותר. והרב ז"ל דחה ראייתו, דהתם אף אם תולין הכתם בה לא נאסרת לעולם, דיש לה ג"כ היתר ע"י טבילה, לכן תולין בזה שנאסר קודם טבילה, משא"כ בנידון דבר שיש לו מתירין, אם תתלה לומר שהאיסור נפל לתוכו הרי אתה אוסרו לעולם בזה, וא"כ שייך לומר בזה מאי חזית דאסרת להאי לעולם שלא יהיה לה היתר כלל, ולאידך תתיר לגמרי ע"ש. ויפה השיג עליו בזה, והוא דבר פשוט דאין הוכחה לזה מדין הכתם הנז', אך הרב ז"ל אע"פ שדחה ראיה הנז', מ"מ בעיקר הדין נטה דעתו דתולין שנפל האיסור בתוך האיסור שיש לו מתירין, ואידך שרי, שכתב וז"ל אולם לאחר העיון נלע"ד ברור שתולין שנפל באיסור שיל"מ, דהעיקר משגחינן על עת הנפילה וכו' ועשה טעם לדבריו. והרב בנו של הרב המחבר שם בקונטרוס כליל תפארת נתקשה בדברי הרב מר אביו הגאון ז"ל, ושוב כתב וז"ל, אך מצאתי בישועות יעקב יו"ד סי' קי"א סק"ה דמסתפק ג"כ בזה, והכריע שם ג"כ כדברי אאמו"ר הגאון זצ"ל לדינא, דכ"מ שנוכל לומר כעת בשעת הנפילה לתלות דאיסור לתוך איסור נפל, אף שיש נפקותא דהאיסור שמקודם הינו יכולים להתירו על ידי שאלה וכדומה, והאיסור שנפל לא נוכל להתיר ויאסר הקדרה מחמת זה לעולם, עכ"ז תולין הקלקלה במקולקל, והסביר שם הטעם דבאמת בלא"ה סד"ר לקולא וראוי להקל, רק דאמרינן מאי חזית, אבל כיון דכמות שהוא לפנינו יש בזה צד לתלות הקלקלה במקולקל שוב תולין עכ"ל:

356

שנ״זנמצא לפי דעת גאוני אשכנז האחרונים הנז' שהם ישועות יעקב ושער המשפט ותפארת יוסף, י"ל בנ"ד שהוא איסור דרבנן, תולין שנשפך היין האסור לתוך כד שבא מחוץ לתחום, משום דבאותה שעה שהריקה המשרתת את היין לכד היה אותו הכד אסור לראובן, ואע"ג דיש לו מתירין אחר שבת אין לנו לדון אלא על אותה שעה שנפל הספק, וכיון דתלינן ביה תלינן לעולם, וכד השני מותר:

357

שנ״חודע, דאין לומר נידון ביצה שנולדה ביו"ט שאני, דאותו היום היתה אסורה לכל העולם, ולהכי חשיב מקולקל לאותו היום, משא"כ בנ"ד בדין בא מחוץ לתחום דלכ"ע שרי, ורק לדידיה אסור בו ביום, לא חשיב מקולקל, דזה אינו, דימה לנו באחרים הלא אנחנו דנים דין זה לראובן, ובודאי לגבי דידיה אזלינן כי הוא העיקר, וכיון דהתרנו לנו משום דתלינן האיסור בכד הבא מחוץ לתחום, הותר לכל העולם, וכן ראיתי להגאון אומר לציון דף ל"ה ע"ד שכתב להדיא סברא זו, וכתב וז"ל והדבר פשוט לדעתי דאפילו באיסור שאינו אסור לכל העולם, כי אם לדידיה, כגון קונמות ג"כ תולין וכו' עכ"ל ע"ש, ועיין מ"ש בס"ד בתשובה אחרת בענין ספק כזה, איך דנין אם לו ולאחרים בשוה, או לו לחוד ולאחרים לחוד, וכאן אין לי פנאי להאריך בזה:

358

שנ״טועוד דע, דאין לומר דכל זה הוא אם כבר באה המעשה לפנינו ביום שבת עצמו, דעדיין הכד ההוא הבא מחוץ לתחום אסור לראובן, ובזה הוא דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל, אבל אם השאלה הזאת באה לפנינו אחר שבת, דאז הותר אותו הכד ואין מקולקל לפנינו, לא תלינן בכה"ג, דזה אינו דודאי הסברא מחייבת אפילו אחר שבת, אנחנו צריכין לדון כפי השעה שנפל בה הספק, דהיה הכד אסור באותה שעה, וכן מוכח מדברי הגאון תפארת יוסף ז"ל שהבאתי לעיל, וכן נראה מדברי הרב פר"ת ז"ל בסי' קי"א ס"ק ה' שכתב וז"ל, ואפילו אנו דנין על שתי הנפילות כאחת, וכגון שראינו שנפל איסור ראשון לקדרה זו, וקודם ששיערנו אותה לדעת אם יש בה שיעור לבטל האיסור אם לאו, נפל איסור אחר, ולא נודע לנו לאיזה מהקדרות נפל, ושערנו ומצאנו שאין בקדרה זו שנפל לתוכה איסור ראשון שיעור ששים, השניה מותרת עכ"ל, הרי לך להדיא כמו שכתבתי וזה פשוט. ועיין עוד להגאון חו"ד ז"ל סי' קי"א ביאורים סק"ג וחדושים סק"ז, שכתב דוקא שנאכל קודם שנולד הספק בשנית, אבל אם נאכל אחר שנולד הספק בשתיהם, אע"פ שעדיין לא שאל לנו, ובשעת שאלה כבר נאכל הראשון, מ"מ מאחר שאם היה שואל קודם היינו אוסרים שניהם, גם עתה אסור יע"ש, נמצא דאזלינן בתר שעת הספק:

359

ש״סוהנה ראיתי להגאון שפ"ד בסי' קי"א ס"ק י"א שכתב, נסתפקתי ב' קדרות א' היתר וא' אסור באכילה בלבד, ונפל איסור לאחד מהם. דאם אתה תולה באיסור אתה אוסרו בהנאה, מהו. והמשל בזה ב' קדרות א' בשר איסור וא' בשר עוף, ונפל חלב לאחת מהן, דאם תתלה באיסור אתה איסרו בהנאה, אי תולין בכה"ג והניח הדבר בספק, ובס"ק ך' הביא דברי הר"ש בתרומות פ"ז מ"ה, שהביא מן הירושלמי ב' קופות, א' חולין וא' טבל או מעשר ונפלה סאה תרומה לאחת מהן, ואין ידוע לא תלינן התרומה נפלה בשל טבל כדי להתיר קופת החולין, משום דנהי דהטבל אסור, מ"מ יש לו תקנה בהרמה, אבל אם נדמע בתרומה אין לו תקנה בהפרשה, וכתב וז"ל מזה נפשט ספק דידי, באם איסור הנאה דהוא איסור חדש אין תולין, דלא דמי לסי' ק"ץ סעיף מ"ב בהשאלתו לסופרת ז' נקיים עכ"ל ע"ש. גם הגאון חו"ד בביאורים סוף סק"ג הביא ספק זה בהיכא דהקדרה לא היתה אסורה אלא באכילה, ואם תתלה בה תאסרנה גם בהנאה, דאין תולין בכה"ג, וכתב דאין ראיה מהא דנדה דתולה בסופרת ז' שלא תולין, דשאני התם עיקר הטעם משום דמעיינה פתוח, אבל בלא טעם זה אפילו באיסור גמור אין תולין וכו' ע"ש. ועיין אמרי בינה סי' כ"ז דף מ"ח, שכתב דבריו תמוהין, דבאמת גם שם תולין כל זמן שלא טבלה, וכ"ש שם להדיא וכו', ובתרומת הבית שם מבואר להדיא וכו', ע"ש:

360

שס״אודע דאל תחשוב שדברי השפ"ד והחו"ד הם הפך סברת ישועות יעקב ודעמיה דהבאתי לעיל, דזה אינו, דבאמת נידון השפ"ד והחו"ד ז"ל הוא לחוד, ונידון הישועות יעקב ודעמיה לחוד, דהשפ"ד והחו"ד מיירי בהיכא דקדרת האיסור היא אסורה באכילה דוקא, וזה האיסור שאנו תולין בה הוא איסור הנאה, דלפ"ז מעת שנפל האיסור אם תתלה אותו בקדרה זו אתה מוסיף לקדרה איסור יותר לאוסרה בהנאה ג"כ, ועל זה קאמר השפ"ד והחו"ד דאין תולין, דהשתא יש לומר מאי חזית, ובזה גם הישועות יעקב מודה וכן שער המשפט ותפארת יוסף ג"כ יודו בזה דאין תולין, אך נידון הישועות יעקב איירי באיסור גמור שנפל לתוך קופה שהיא ג"כ איסור גמור, שאם נתלה בה אין אנו מוסיפין לקופה זו באשר הוא שם איסור יותר ממה שהיה בה, ורק האיסור שבקופה שהוא התרומה שבה יש לו מתירין ע"י שאלת חכם, ואחר שתלינו בה זה האיסור שנפל אין לה מתירין ע"י שאלת חכם, ועל זה קאמר הרב ז"ל, כיון דעתה באשר הוא שם קודם שנשאל לחכם, יש בקופה זו איסור בודאי, כלומר יש בה תרומה בודאי, ואין נעשה בה יתרון באיסור שבה, אע"פ שאם יעשה זה שאלת חכם תמצא יתרון במה שתלית הנפילה בה לא משגיחינן בזה, וכן הענין בנידון דאיירי ביה השער משפט ותפארת יוסף, דהקדרה יש בה איסור שיש לו מתירין אחר היום, כגון ביצה שנולדה ביו"ט, דבזה תולין האיסור שנפל לקדרה זו, משום כי באשר הוא שם הקדרה אסורה, אע"פ שאח"כ תהיה מותרת לא משגיחינן אלא כפי מה שהיתה בשעה שנפל האיסור, ובזה אפשר גם השפ"ד והחו"ד יודו, כי הם לא אמרו אלא בהיכא דנוסף איסור מחמת תליה זו גם בשעת שנפל האיסור, דהקדרה היתה אסורה באכילה, והאיסור שנפל הוא אסור בהנאה, ונמצא מוסיף לקדרה איסור חדש תכף ומיד:

361

שס״בוהנה בעתה, בעת שאני מעתיק תשובתי זו בס"ד, כדי לשלחה למערכת הדפוס בירושלם תוב"ב, בא לידי ספר זבחי צדק לקוטי דינים למוה"ר זלה"ה, אשר בחודש הזה נשלם מבית הדפוס של פה עירינו יע"א, וראיתי שהעתיק בסי' קי"א ס"ק כ"ה דין השפ"ד וחו"ד הנז', וסיים וז"ל, והגם דהרב ישועות יעקב בסק"ה פסק דתולין לא נקטינן כוותיה, חדא דהם רבים, ועוד דרבינו השפ"ד חכים טובא, ועוד דהם לחומרא עכ"ל. ואחהמ"ר אגב שטפיה לא דק בדברי הגאון ישועות יעקב, דדינו לחוד ודין השפ"ד לחוד, וכדכתיבנא, ומאד תמהני בזה דהוא ראה דברי הישועות יעקב שכתב בזה"ל, דכ"מ שאין נ"מ כמו שהוא לפנינו אף דיש נ"מ וכו', ובנידון השפ"ד יש נ"מ כמו שהוא לפנינו, דהקדרה אסורה באכילה, ואם תתלה האיסור בה אתה אוסרה בהנאה, אך באמת הישועות יעקב לא כתב זה אלא בנידון דנקיט דהקופה יש בה תרומה שהיא איסור בודאי, ורק יש לה מתירין ע"י שאלת חכם, ולכן קאמר כל דעתה שלא נשאל לחכם אין נ"מ אז תולין בה וזה ברור ופשוט. ושו"ר שבאמת השפ"ד עצמו כתב סברה זו של ישועות יעקב, דהא כתב השפ"ד שם בסק"ה וז"ל, ומההיא דסי' ק"ץ סעיף מ"ב השאלתו לסופרת שבעה נקיים, דתולה בה אף שמקלקלת שסותר מעיינה, אפ"ה תולה בה, אין ראיה, דלעת עתה טמאה היא, משא"כ איסור הנאה איסור חדש הוא עכ"ל, הרי לך להדיא דסבר כסברת ישועות יעקב ז"ל, אך הענין הוא כדכתיבנא בס"ד דבנידון השפ"ד יודה הישועות יעקב, ובנידון ישועות יעקב יודה השפ"ד ז"ל:

362

שס״גהנה כי כן, שפיר למדנו לנ"ד מסברת הגאונים האחרונים שהם ישועות יעקב ושער המשפט ותפארת יוסף, דיש לתלות יין האסור באותו הכד שבא מחוץ לתחום, אשר בו ביום אסור היה לראובן בעה"ב, אע"ג דיש לו מתירין אחר שבת, יען כי באשר הוא שם בעת שנפל הספק שאנחנו תולין האיסור בזה הכד, אין אנחנו מוסיפין איסור יותר לראובן בתליה זו, יען כי זה היין שבקנקן היה מגע גוי ישמעאל, דאינו אסור אלא בשתיה, ואינו אסור בהנאה, ואיתו היין שהיה כבר שבא מחוץ לתחום הוא ג"כ אסור לראובן בשתיה, ואינו אסור בהנאה, כי הוא יכול ליתנו במתנה לאחרים. ואין לומר עכ"פ איכא איסור נוסף בזה בו ביום, באותה תליה דתלינן בזה הכד, יען כי זה הכד היה יכול ראובן ליתנו לאחרים לשתותו, אך עתה דתלינן יין האסור בזה הכד נאסר גם בו ביום ליתנו לאחרים, דזה אינו, דבאמת יכול ליתנו לגוים בו ביום, ורק לישראל אסור ליתנו, וכיון דיכול ליתנו או למכרו לגוים בו ביום, אין זה ההפרש שנאסר ליתנו או למכרו לישראל חשיב תוספת איסור, ברם אי הוה עובדא שזה היין נאסר במגע גוי ערל, דאוסר היין בהנאה ג"כ, אה"ן לא תלינן בהכי, דהא גם בו ביום מתחדש תוספת איסור בתליה זו, דהא נאסר בהנאה ג"כ ע"י תליה זו:

363

שס״דוכל זה שכתבנו היינו היכא דאנו דנין דבר זה לגבי ראובן בעה"ב, דאותו היין היה אסור לו בו ביום, אבל לגבי אחרים דהיה מותר להם בו ביום, יש להסתפק אי אמרינן דיש לדון להם דין אחד בפ"ע, ולאסור להם השתי' כדין, או"ד כיון דשרינן הכד האחד לראובן שרינן לאחרים ג"כ, ודבר זה יתבאר מתשובה אחרת שכתבתי בענין זה (והיא נדפסה קודם תשובה זו) בס"ד, ושם הבאתי מ"ש רמ"א בסוף סי' ק"ב, והגאון חו"ד שם סק"ח והגאון פליתי ס"ק יו"ד דלא כהמג"א ע"ש, ועוד בתשובה אחרת בחלק א"ח דברתי בענין כיוצא בזה, ופלפלתי בחכמה בס"ד, ומשם באר"ה, כי עתה אין לי פנאי להזכיר ענין זה פה:

364

שס״הוהנה ראיתי להט"ז ז"ל בא"ח סי' תקט"ו ס"ק ט"ו, דרש"י כתב טעם האיסור מי שהובא לו מחוץ לתחום אין בו משום איסור אלא רק הוא קנס בעלמא, וכתב עליו הרב חמד משה ז"ל, כי הרא"ש הוא דכתב כן בשם חכמי לוניל, אבל מדברי רש"י משמע הטעם משום שנעשה בו איסור, אלא הואיל שהוא איסור דרבנן לא אסרו על אחרים ג"כ, והאריך בענין זה ובדברי רש"ל ומהרש"ח ע"ש, ועיין בית מאיר מ"ש בענין זה, ועיין נהר שלום ס"ק וא"ו, ובאחרונים עוד שם בסי' תקט"ו:

365

שס״ונמצא אפילו בהביא הגוי מעצמו לישראל מחוץ לתחום, איכא דסברי לדעת רש"י ז"ל שפסק מרן ז"ל כוותיה, הא דאסור לישראל הבא בשבילו לאו משום קנס, אלא מדינא דהו"ל נהנה ממלאכת יו"ט במה שהביאו מחוץ לתחום, אע"ג דלא נעשה איסור בגוף הדבר, ורק לאחרים הקלו בזה, ולפ"ז בנ"ד גרע טפי, שהישראל שלח לחבירו את היין אע"ג דידע בודאי שיגיע הגוי בשבת, די"ל אין האיסור בזה משום קנם, אלא משום דאתעביד ביה איסורא, אבל באמת המג"א ז"ל נראה דסבר גם בכה"ג דנ"ד, מה שאסרו לישראל הבא בשבילו הוא משום קנס כדין המבטל איסור לכתחילה, דכ"כ סוף ס"ק כ"ו. ועיין מחצית השקל שם ע"ש, ולפ"ז גם לסברת הרב קהל יאודה בסי' קי"א ס"ק וא"ו שכתב, מסתברא דאי נפל וכו' אשר הבאתי דבריו בתשובה אחרת נמי, אין לתלות האיסור בדבר זה, ויש להאריך עוד בזה, ואין הפנאי מסכים:

366

שס״זוהנה לענין הלכה בנ"ד לא מלאני לבי להתיר כד השני, אא"כ יוסיף על היין שבכד השני שיהיה ששים פעמים כנגד אותם ששים דרה"ם של יין האסור, ואז מותר בין לראובן בין לאחרים. והשי"ת יאיר עינינו תורתו, אכי"ר:

367

שס״חשאלה. ראובן תושב בגדאד בא לו שני כדים של יין מעיר כרכוך, בשיירא עם גוים ישמעאלים, ומצא אחד מהם פתוח, והשני שלם כהלכתו חותם בתוך חותם, ושאל לחכם ואסר לו זה הכד הפתוח בשתיה, והתירו בהנאה למכרו לגוים, מפני שהגוים אשר הביאו לו את היין הם ישמעאלים, דאין אוסרין במגען את היין בהנאה, אלא רק בשתיה, וזה ראובן לא מכר כד הזה תכף, אלא הניחו במרתף בביתו עם כד הכשר, וכדי שלא יתערב קשר בו חוט אדום, והניחו שם עד שימצא לו קונים גוים, והיה לו באותו מרתף עם אלו השני כדים עוד כד אחד של יין, שהיה לו מקודם שבאו לו שני כדין אלו, ונמצא שיש במרתף שלשה כדין, א' של איסור, ושנים של היתר. והנה אשת ראובן היתה צריכה יין שיעור ארבעים דרה"ם לעשות בו מעגון בתערובת סמנים מתוקים לרפואה בשביל בעלה ראובן, ותאמר לאשה אחת שהיתה בבית שתלך למרתף להביא יין מן הכד, ושכחה לומר לה שלא תקח היין מן כד הקשור בו חוט אדום, וזו נכנסה למרתף ומילאה כלי מלא יין שיעור ארבעים דרה"ם, והביאה לבעלת הבית ועשתה בו המעגון ברתיחה ע"י האש, אח"כ שאל ראובן מהיכן הביאו היין של המעגון, ותאמר האשה אני לקחתיו מכד א' מהשלש כדין, ואינו יודעת מאיזה כד הוא, ונסתפק ראובן אולי לקחה אותו מן כד האסור, על כן בא לשאול אם מותר לו זה המעגון העשוי מאותו היין או לאו. יורינו המורה, ושכמ"ה:

368

שס״טתשובה. הנה יש כאן ב' כדים של היתר, ואחד של איסור, ולכאורה יש להתיר משום כל דפריש מרובא פריש ואע"ג דכאן האיסור קבוע, וקי"ל כמחצה על מחצה, ולא התירו משום כל דפריש מרובא פריש אלא בנמצא חוץ לקביעותו או שלקחם קטן, וכאן גדול לקחם משם, מ"מ זה אינו אלא באיסור תורה, אבל נ"ד איסור דרבנן הוא וגבי איסור דרבנן לא אסרינן קבוע, וכמ"ש הרב קהל יאודה בסי' ק"י סוף סעיף ס"ג דף ל"א ע"ב, וז"ל דבר ברור הוא דלא אסרינן קבוע אלא דוקא באיסור דאורייתא, אמנם באיסור דרבנן דהיינו האיסור מצד עצמו הוא מדרבנן, אף דליהוי קבוע מ"מ ספיקא דרבנן הוי ולקולא, והכי מתבאר מדברי הטור א"ח סי' תט"ל עכ"ל יע"ש. ובאמת כן מבואר בדברי הטור שם, בתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, והוא כבר ביטל דליכא רק איסור דרבנן, ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פליג בזה לא פליג אלא התם גבי חמץ וכדיהיב טעמא התם, ולא שייך הך טעמא הכא:

369

ש״עמיהו ראיתי לרמ"א ז"ל בהגה"ה בש"ע סי' קי"ד סעיף יו"ד, שכתב אם ידוע שמקצת גוים בודאי נותנים בו יין, ומקצתן בודאי אין נותנין בו יין, אזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש, אבל אסור לקנות מהם בבתיהם, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, והרי כאן איסור דרבנן הוא, דסתם יינם הוא דרבנן, ועכ"ז אוסר בקבוע, ויש להקשות על זה מדברי הטור בא"ח סי' תט"ל, שהוכיח משם הרב קהל יאודה דבאיסור דרבנן לא אסרינן קבוע. ובהשקפה הראשונה עלה בדעתי ליישב, דס"ל לרמ"א ז"ל דסתם יינם חשוב עיקרו מן התורה, ולהכי החמיר בו באיסור קבוע, וראיתי להגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"א סוף סי' קצ"ט דף רע"ט ע"ב, שהביא מן הרב מנחת יעקב כלל ל"ב ס"ק כ"ו, דס"ל בפשיטות דסתם יינם לא חשיב עיקרו מן התורה, והקשה עליו דבגמרא דע"ז דף ל"ד אמרו גבי סתם יינם כל דתקון כעין ד"ת תקון, ובגיטין דף ס"ה אמרו דלא אמרינן כל דתקון וכו' כי אם ביש לו עיקר מן התורה והניח בצ"ע יע"ש. ושו"ר למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' קי"ב, שהכריח מדברי הרשב"א ז"ל, דס"ל סתם יינם חשיב יש לו עיקר מן התורה, אחר שכבר אסרוהו משום לתא דע"ז ע"ש, וכעת לא אוכל להאריך בזה:

370

שע״אברם ראיתי להגאון שפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ח, שכתב תשעה חניות מוכרות ביצים מכשירות, ואחת ביצים מטריפה וכדומה, שהוא איסור דרבנן, והחנות ידוע, מהו הדין, אי נימא כל הקבוע כמחצה דמי וחד בחד אף בדרבנן ספיקו להחמיר, או'ד קבוע חידוש הוא ובדרבנן לא החמירו והולכין אחר הרוב וכו'. שו"ר שנהפוך הוא, ובניכר החניות דאיסור דרבנן לקח ואינו יודע מאיזה הוא ספיקו מותר, ולא דמי למ"ש הש"ך בכללי ס"ס אות כ"א חד בחד, דהתם באין ניכר, משא"כ בניכר, ע"ס ק"א בש"ך אות ד' דכל שניכר לא אתחזק מקרי, ובאין ניכר החניות אף באיסור דרבנן אסור, כמבואר סי' קי"ד סעיף יו"ד בהגה"ה קבוע לחומרא אף בסתם יינם דרבנן וכו' עכ"ל ע"ש. נמצא הגאון שפ"ד עושה סברא להפך, דבניכר החניות אז באיסור דרבנן ספיקו מותר, ומ"ש רמ"א בסי' קי"ד הנז"ל איירי באין ניכר החניות, דבהא יש להחמיר גם באיסור דרבנן, ולפ"ז אין להקשות על רמ"א ז"ל ממ"ש הטור ז"ל בא"ח סי' תט"ל גבי תשעה צבורין מצה וצבור חמץ, דהתם איירי בניכר, ולהכי באיסור דרבנן אזלינן לקולא, והשתא לפי סברא זו שכתב השפ"ד ז"ל בנ"ד דאיירי בניכר יודה רמ"א ז"ל דאזלינן לקולא, לומר לקחה היין מכדין של היתר, ולא אסרינן משום כד האיסור הקבוע שם. ואחר החיפוש ראיתי להגאון חק"ל ביו"ד ח"א סוף סימן ק"ה דף ק"ן ע"ג שכתב, אלא דא"ה נ"מ דבדרבנן לא שייך קבוע, דאי בספק תירה ליתיה כ"ש באיסור דרבנן, וא"כ קשא טובא לרמ"א ביו"ד סי' קי"ד שאסר בסתם יינם דרבנן משום קבוע, לפי מ"ש שגם בספק תורה שרי וכ"ש בדרבנן, דכי נמי הוי במע"מ הא קי"ל ספק דרבנן להקל, וכן קשא להמוצל מאש סי' נו"ן שהקשה להמרדכי דליתסר בסתם יינם משום קבוע, גם במקראי קודש דף פ"ג הקשה בספק מוקפת דלא יברך משום קבוע, ש"מ דגם בדרבנן איתיה דין קבוע, כי על כן דבר זה צריך אצלי עוד לימוד, עכ"ל ע"ש. והנה י"ל על רמ"א גם מן הטור סי' תט"ל כמבואר לעיל, אך באמת כפי מ"ש הגאון שפ"ד נתיישבו דברי רמ"א, דהוא אירי בלא ניכר החניות, ולהכי מחמיר:

371

שע״בהעולה מכל הנז"ל, הוה אפשר לסמוך בנ"ד על סברת כל הפוסקים הנז"ל שהבאתי, דס"ל באיסור דרבנן גם בקבוע אזלינן נקולא, ומה גם דהכי מוכח מדברי אבי התעודה רבינו הטור ז"ל, וכמ"ש הרב קול יאודה, ומ"ש רמ"א בסי' קי"ד סעיף יו"ד כבר יישבנו זה לפ"ד הגאון שפ"ד ז"ל. ברם שאלתי את השואל, כמה יין היה בכד האיסור, וכמה יין מכדים של היתר, ואמר כד האיסור היה חסר ממנו שיעור מאתים דרה"ם שהוא שיעור ביטי"ל אחד, כי כדים אלו מחזיקים במילואם כל אחד שיעור שמנה ביטי"ל, וזה הכד כשבא מן הדרך היה חסר מעט, אך אין ידוע להם אם היה זה החסרון של שיעור ביט"ל כולו מן הדרך, אולא היה חסר מן הדרך אלא רק שלשה רביעי ביטי"ל מ"מ, דהיינו ק"ס דרה"ם מ"מ ובשביל שלקחה האשה ממנו אותו היין נחסר שיעור ביט"ל, כי זה לא נודע להם, ושני כדין של היתר הנה אחד מהם לא היה בו יין אלא שיעור ביט"ל אחד וחצי מ"מ, ואחד מהם היה בו שיעור שלשה ביט"ל, ושאלנו את האשה בעת ששפכה היין מן הכד ראתה הכד מלא וכבד, או קל, ואמרה שאינה זוכרת מדבר זה, וגם לא נתנה דעתה על זה, כי הביאה היין בחפזון, ולכן נשאר הדבר הזה בספק, מהיכן לקחה היין:

372

שע״גועתה לפ"ז נמצא שבזה הכד של האיסור יש יין יותר מן היין אשר בשני הכדין, כי עתה לפי דברי השואל בכד של האיסור, יש יין שיעור שבעה ביט"ל, ובשני הכדין יש ארבעה ביט"ל וחצי מ"מ, ולפ"ז יש לנו לדון דפריש מרובא פריש לגבי רוב היין, ולא לגבי רוב כדין, ונמצא נ"ד דמי לדין רוב חניות דהיתר ורוב בשר של איסור, דאיכא בזה פלוגתא בין רבני האחרונים גאוני אשכנז ז"ל, דהגאון כנסת יחזקאל בסי' כ"ד סבירא ליה דאזלינן בתר רוב חניות ולא בתר רוב בשר, וכן הוא סברת הגאון חוות דעת והגאון ישועות יעקב ז"ל, והגאון בית אפרים עשה חילוק בזה בסי' מ' ע"ש, אך הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' ט"ז הביא ראיה דאזלינן בתר רוב בשר ע"ש, וראיתי להגאון נו"ב תניינא בא"ח סי' ע"א שכתב, ואם מביאים בשוק פירות יבשים ואין אנחנו יודעים מי הביאם, אי נימא בזה כל דפריש מרובא פריש ורוב הפירות הם מגנות של כשרים שיש להם תנור מיוחד לזה שאין בו חשש חמץ, אני אומר מאן יימר דנזיל בתר רוב הפירות, דילמא אזלינן בתר רוב המייבשים, ואין אנחנו משגיחים על המייבש ההוא אם יש לו פירות הרבה או מועט, וכן משמעות לשון הברייתא תשע חניות וכו', הרי שחישב רק מספר החניות ולא הזכיר מספר הבשר, ואולי יש בחנות אחת הרבה מאד ובתשע חניות יש בכל אחת דבר מועט, ועם כל זה איניני תוקע יתד קבוע בדבר להקל, אבל להחמיר ודאי יש לחוש עכ"ל ע"ש. ודע דאפשר לומר בנ"ד גם הגאון בית אפרים יודה דאזלינן בתר רוב יין, דהוא לא אמר בחילוק שלו דאזדינן בתר רוב חניות אלא בהיכא דידוע שכל חנות מכרה בהמה אחת, ולהכי ס"ל דתו לא משגחינן ברוב בשר, ועל כן בנ"ד דליכא האי טעמא, נראה דמודה. דאזלינן בתר רוב יין:

373

שע״דולכאורה היה אפשר לומר, דאע"ג דמצינו ענין זה הוא מחלוקת בין האחרונים ז"ל, אי אזלינן בתר רוב בשר או בתר רוב חניות, ואין אנחנו כדאין להכריע בזה, הנה כל זה אי הוה איסור תורה, אבל בנ"ד דהוא איסור דרבנן אפשר דאזלינן לקולא, כסברת האומרים דאזלינן בתר רוב חניות, וכן בנ"ד נאמר אזלינן בתר רוב כדין, ולא בתר רוב יין:

374

שע״האך אחר הישוב ראיתי בס"ד, דאין לסמוך על זה להתיר בנ"ד, והיינו דמצינו שגם באיסור דרבנן יש אומרים דהוי כד"ת דאוסרין בקבוע ולא אזלינן לקולא וכנז"ל, וא"כ השתא יש בנ"ד ס"ס להתמיר, והיינו ספק הלכה כמ"ד איסור דרבנן דינו כאיסור תורה לאסור בקבוע, ואת"ל הלכה כמ"ד איסור דרבנן אזלינן לקולא בקבוע, דילמא הלכה כמ"ד כל דאיכא רוב חניות דהיתר ורוב בשר דאיסור, אזלינן בתר רוב בשר, וא"כ הכא נמי דהוי רוב יין באיסור, אע"ג דהוא איסיר דרבנן אזלינן בתר רוב איסור, וכל היכא דאיכא רוב איסור, לכ"ע אזדינן בתר רובא גם באיסור דרבנן, והנה ס"ס זה הוא מתהפך ג"כ, והשתא מא"ר דאיכא ס"ס להחמיר יש לאסור אפילו בדרבנן, וכמ"ש הגאון מש"ל ז"ל בפ"ד דבכורות, ובפ"ח מאבות הטומאה, דאף על גב דספיקא דרבנן לקולא, היכא דאיכא ס"ס להחמיר אסור אפילו בדרבנן, וכן כתב הפר"ח בסימן ס"ט, ובקיצור ס"ס אית י"ג, וכ"כ הרב פני משה ח"א סי' ע"ה, וכ"כ השפ"ד, וכ"כ הכנה"ג באה"ע סי' ס"ח הגה"ט אות ל"ו בשם כמה גדולים, וכ"כ זרע אמת יו"ד סי' מ"ז, ועוד יש ויש כמה אחרונים דס"ל הכי, וכמ"ש בזה בספרי בעלי הכללים ע"ש. והרב ערך השלחן א"ח סי' ק"ד אות ג' הביא דברי שער המלך דסבר להפך ודחה דבריו ע"ש, והכי אזלא סוגיין דעלמא, דכל היכא דאיכא ס"ס להחמיר אסור אפילו בדרבנן:

375

שע״ואשר על כן נראה, דיש לאסור בנ"ד אותו המעגון שנעשה ביין שלקחה האשה מן הכד האחד שבשלש כדין, שהם שנים של היתר ואחד של איסור, מפני דאיכא רוביין בכד של איסור, דהשתא יש בזה ס"ס להחמיר, וכאמור:

376

שע״זוהנה שמעתי דחכם אחד מן החכמים הי"ו אמר, מאחר דעירבו היין במעגון, ויש בזה הפסד שצריך לשופכו, דא"א למכרו לאחר, לכן דנים בזה להתיר לשתותו משום פסידא, וכל היכא דאיכא פסידא חשיב כמו היכא דלא אפשר לשתות בהיתר, דהותר לשתות זה, עכ"ד. ונראה דאין דבריו נכינום בזה, כי הנה מצינו שהרשב"א אסר סתם יינם לחולה שאין ב"ס, ואפילו לעשות לו מרחץ אסור, ומרן ז"ל בסי' קכ"ג ס"ב פסק זה להלכה, ועיין בתשובה אחרת להרשב"א שהביאה מרן ז"ל בב"י סי' קל"ד, והריב"ש אוסר סתם יינם גם לחולה שיש ב"ס, ועיין רמ"א בהגה"ה סי' קנ"ה ס"ג, גם עיין לרמ"א ז"ל בתשובה סי' קכ"ד מ"ש בזה ע"ש, ועיין ש"ך סי' קנ"ה ס"ק ט"ז, וכנה"ג סי' קכ"ג הגהב"י אות י"א, ושיורי כנה"ג סי' קנ"ה הגהב"י אות י"א וי"ב, ועיין עוד אחרונים ז"ל. והשתא בנ"ד אי הוה היין אסור במגע גוים ערלים, אין כאן צד היתר בשתיה לחולה שאין ב"ס, ואפילו דלא אפשר לו לשתות אחר בהיתר, דאנן בתר מרן ז"ל גרירן דסתם יינם של ערלים אסור בהנאה, וכן אנחנו מורין תמיד, אך בנ"ד איירי במגע גוים ישמעאלים, דקי"ל אין מגען אוסר בהנאה, וכן אנחנו מורין תמיד, ולפ"ד רמ"א ז"ל דמתיר בשתיה לחולה שאין ב"ס דהיכא דהוא מותר בהנאה הוה נראה להתיר בנ"ד, אך באמת זה אינו, דרמ"א לא התיר אלא בהיכא דלא אפשר בהיתר, וגם לא התיר אלא בחולה השוכב על מטתו ולא במתהלך על רגליו, ובנ"ד איירי בהולך על רגליו בריא כאחד האדם, וגם אפשר לו לעשות ביין אחר בהיתר, ולפ"ז אין דברי החכם הנז' נכונים כלל, חדא מי הגיד לו כל היכא דאיכא הפסד חשיב דינו כמו היכא דלא אפשר לשתות אחר בהיתר, ואין להקל משום פסידא אלא בהיכא שגדולי הפוסקים התירו בכך בפירוש, והיכא דאתמר אתמר, ועוד אפילו לפ"ד לא מהני זה בנ"ד, שהוא בריא ומהלך ברגליו, ורק שותה זה המעגון לחזק הלב ולתוספת כח. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר.

377

שע״חשאלה. א' הגעיל כלי, ולהיותו גדול לא נכנס כולו בקדרה, ונשאר קצת ממנו למעלה מן המים, ושכח לגלגל הכלי כדי שיבא דיקולא דמייא באותו מקצת, ואחר שנשתמש בו נזכר בזה, ונסתפקנו בזה מאחר שרובו של כלי נעשה לו הגעלה ונשאר המקצת אשר עתה לא נודע מקומו איה הוא, אם בטל זה המקצת ברוב או לאו. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

378

שע״טתשובה. ספק זה שנסתפק בו החכם השואל, נסתפקתי גם אני בדבר אחר כיוצא בזה, והוא בחתיכה שנאסרה רק כדי קליפה או נטילת מקום במקום שנגע האיסור בלבד, וזה המקום שנגע באיסור הוא מקצת החתיכה אבל רובה של חתיכה לא נגע בה האיסור ואין צריכה קליפה או נ"מ כלל, והוא קודם שעשה קליפה או נ"מ מאותו המקצת שכח באיזה מקום ממנה נגע האיסור, או מעיקרא לא נודע לו זה המקום שנגע בו האיסור היכן היה, ורק ברור לו שלא נגע האיסור אלא במקצת מן החתיכה, אי אמרינן צריך ליקח כדי קליפה ונ"מ מכל החתיכה משום ספק, או"ד אותו המקצת בטל ברוב החתיכה המותר. וראיתי להגאון כו"ף בכרתי סי' ס"ט ס"ק י"ט, שכתב שאם ברור לו שלא היה רוב חתיכה בציר, דבטל חלק שבציר ברובא ע"ש, הרי הגאון הנז' נקיט בפשיטות בכה"ג דבטיל ברוב, ולפ"ד גם בנידון השאלה הדין כן, דבטל המקצת של הכלי ברוב הכלי, ואין צריך להגעיל עוד, אך באמת לסברה זו צריך ראיה, דאם לדין יש תשובה לומר דלא אמרו חד בתרי בטיל אלא בחתיכות שהם גופים מחולקים, מפני שכל חתיכה דנקטית למידן עלה אפשר לומר אין כאן איסור. כלל, משא"כ בחתיכה אחת שהאסור והמותר הם עצם אחד, לא אמרינן שיתבטל האיסור שבה מינה ובה, מפני כי האיסור קבוע בה, ואין אתה יכול לומר על חלק מובדל שכולו היתר ואין כאן איסור כלל, והאי מילתא צריכה רבה למפשט יתה:

379

ש״פומצאתי ראיתי להרב פר"ח ז"ל בסי' ק"ה ס"ק ה', שפסק בהיכא דליכא ששים ואין פעפוע, ולא נודע המקום שנגע בו האיסור, שצריך ליטול כדי נטילת מקום מן הכל, וכ"כ נמי הרב מנחת כהן ז"ל בח"ב סוף פ"ד אשר הביאו הפר"ח ז"ל שם יע"ש, והנה בדבריהם לא נתבאר להדיא אם זה המקום שלא נגע בו האיסור הוא רוב או לאו, דאפשר להדחק ולומר דאיירי דליכא רוב בהיתר כדי שיתבטל האיסור, מיהו מסתימות דבריהם נראה דאיירי בכל גוונא דלית להו סברא דהגאון כו"ף הנז', אמנם ראיתי להפר"ח ז"ל בסי' ק"ט סק"ד, שכתב לעולם סגי ברוב כל דהו, ולא בעינן רוב כפליים, והא דנקיט הש"ס חד בתרי לאו למימרא דלא סגי ברובא כל דהו, אלא משום דעל כרחיך בעינן תרי חתיכות דהיתרא כדי לבטל חד חתיכה דאיסורא, יען שאם הם שוים ליכא רובא דהיתרא, ואם האחד גדול יותר מהאחר דלמא היותר גדול הוי דאיסורא ע"ש, ומדבריו אלו נראה דלית ליה הך סברא דכו"ף דלפ"ז אכתי קשא למה ליה להש"ס למנקט יבש ביבש חד בתרי בטיל, שנטעה להצריך רוב כפליים, הלא הו"ל למנקט בסתם יבש ביבש ליבטיל ברובא, כיון דלסברת הכו"ף איכא ביטול המיעוט ברוב אפילו בחתיכה אחת, א"כ יאמרו ליבטולי ברובא, ולשון זה יבא נכון על העניינים כולם, ומאי מיישב הפר"ח בזה, אלא ודאי הפר"ח לית ליה סברה דכו"ף הנז', דבחתיכה אחת ס"ל לא ליבטיל, ולהכי נקטי חד בתרי דבעינן שתתבטל חתיכה אחת בשתי חתיכות, ובזה א"א למצוא ביטול יבש ביבש, כי אם חד בתרי, שיהיה ההיתר כפול על מנין האיסור:

380

שפ״אוכן הרב מנחת כהן ז"ל בספר התערובות ג"כ כתב כהפר"ח דמ"ש רז"ל חד בתרי בטיל היינו משום דלא משכחת ביטול יבש ביבש כי אם חד בתרין, דאם אחת קטנה ואחת גדולה אינו בטל, דשמא הגדולה של איסור וליכא רוב ע"ש, ונמצא גם מדבריו נראה דלית ליה האי סברא של הכו"ף, יען דלפי סברת הכו"ף משכחת לה שפיר ביטול יבש ביבש בחתיכה אחת:

381

שפ״בוראיתי להמרדכי ז"ל בסוף פרק הזרוע, שהקשה בשם רבינו משולם ז"ל אהא דאמרו בב"ק ויבמות גבי ש"ז דזב דמטמא במשא, לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה, וכה"ג אמרינן יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה, לפי שא"א בלא צחצוחי רוק, ואמאי לבטיל ברובא, ותירץ דליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהוא ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב, כגון הך דיבמות וב"ק ליכא למימר דבטיל ברוב ע"ש, ועיין משנה למלך בהלכות טומאת משכב ומושב פרק א' הי"ד שהביא סמך לחילוק רבינו משולם, שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול, ושם הקשה על הפוסקים רבני אשכנז כמ"ש על דברי הש"ע ביו"ד סי' י"ד סעיף ה', ועיין כו"ף שם יע"ש:

382

שפ״גוהנה ראיתי להגאון הצל"ח ז"ל על מסכת פסחים דף ל"ד בסוף ד"ה הואיל, שהביא דברי המש"ל הנז', וכתב לדעתי העיקר הוא אם המבטל היה בפ"ע בעולם, אבל בהמתבטל לא אכפת לן, ואדרבה קיל טפי כשלא היה בעולם שאפילו הוא דבר שיש לו מתירין בטיל, כמבואר בא"ח סי' ש"ך, ועיין מג"א סק"ה, וכבר נשאלתי על זה מבני הרב הגדול וכו' דרמי אהדדי הך דיבמה שרקקה דם שהביא המש"ל מהא דא"ח סי' ש"ך, והשבתי לו דהכל תלוי בהמבטל, אם היה בפ"ע בעולם אז חשוב הוא לבטל ונשאר בחזקתו הראשונה, משא"כ אם לא היה בפ"ע, עכ"ד ע"ש. ובספרו נו"ב תניינא ביו"ד סי' נ"ד הביא שם בנו הרב ז"ל מ"ש הגאון מי"א ז"ל בכ"י, דיפה כתב רבינו משולם ז"ל דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך בו ביטול ברוב, ואמנם רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלה וכו', דבעינן דומיא דסנהדרין שהם ודאי אינם מעורבים מתחילתם, ולכן ביבמה ובזב אין ביטול וכמ"ש רבינו משולם, אך לא כן בדבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן ע"ש. ושם בתשובה סי' נ"ה הביא הרב מהר"ש ז"ל קושיא עצומה ממשנה דכלאים פ"ז מ"ח, במעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור וכו', וכתב שבחילוק הגאון מור אביו בספר הצל"ח אתי שפיר יע"ש. וראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט דף ט' ע"א, שגם הוא נתקשה מהך דכלאים הנז', ותירץ שם, ודבריו מכוונים עם דברי הגאון הצל"ח, דכל ההקפדה הוא על המבטל אם היה ניכר לבדו מקודם יש בו כח לבטל האיסור, אע"פ שעתה האיסור מעורב עמו:

383

שפ״דועתה בא נבא לנ"ד ונידון הכו"ף ז"ל, שאמרנו שיש להסתפק ולומר כל שהאיסור וההיתר הם עצם אחד אפשר דאין כח בהיתר לבטל האיסור ברוב, כי הנה בעתה מצינו ראיה ברורה לפשוט ספק זה ממתניתין דכלאים פ"ז, במעביר עציץ נקוב בכרס שאם הוסיף במאתים אסור, ודייקינן מינה בסוגיא דחולין הוסיף אין לא הוסיף לא, שאם לא הוסיף מאתים מותר, והיינו דגידולי האיסור בטלים במאתים בגידולי ההיתר, כמ"ש רש"י ז"ל שם, שלדברי רש"י צריך לומר דמיירי שנתרבה בעובי ברוחב ובקומה, באופן שאין הגידול שנתגדל עומד בפני עצמו, ואינו ניכר רק שגדל בכימות כמו כל דבר שניתוסף הכימות ע"י תערובת, ואפ"ה בטל המיעוט במרובה, וכאשר כתב מהר"ש ז"ל בתשובת נו"ב סי' נ"ד שזכרתי לעיל, וכן הגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט בדף ט' נמי אזיל בתר פירוש רש"י ז"ל במתניתין הנז', דהטעם שאם לא הוסיף שרי הוא משום ביטול, והרי מכאן ראיה מוכרחת לנ"ד, ונידון הכו"ף, דבטל המקצת ברוב אפילו שהוא עצם אחד:

384

שפ״הגם עוד מצאתי בס"ד ראיה ברורה לזה, ממ"ש התוספות ז"ל בב"ק דף ס"ט ע"א בד"ה כל הנלקט מזה יהא מחולל, שהקשו וא"ת וכי אמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ, ותרצו דבטל ברוב, ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, מ"מ בדאורייתא בטיל ע"ש, והא הכא החלק הגדול בפרי אחר אמירתם הוא מחובר בחלק ההיתר, והם עצם אחד וחתיכה אחת, ועכ"ז בטל חלק המעט שבפרי בחלק המרובה שבפרי. וכן ראיתי להר"ב בש"מ שם בב"ק וז"ל, ואי קשיא כי אמר כל המתלקט וכו' שכתב בפשיטות טעם זה של ביטול ברוב ע"ש, ונמצא דמהני הביטול גם בדבר שהוא עצם אחד,:

385

שפ״וודע דהוה קשיא לי בענין הנז' מהא דשדה שנאבד בו קבר, דאמאי לא בטיל ברוב, ושו"ר להגאון חוות דעת יו"ד בביאורים סי' ק"י ס"ק וא"ו שתמה על הר"ש מקינין ז"ל מדין הנז' דשדה וכתב דמחובר לקרקע לא בטיל, ע"ש:

386

שפ״זועוד יש להביא ראיה בס"ד מגמרא דביצה דף ל"ח, דמקשי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ע"ש, ואי אמרת כל שהוא עצם אחד אין כאן ביטול, הא הכא המים בלועים בקמח של העיסה כולו ולא נשאר אפילו משהו קמח בעין, אלא כל הקמח שאב את המים ונעשו עצם אחד, ואיך מבטל הקמח את המים הבלועים בו, אלא ודאי אפילו בכה"ג יש ביטול. ודע דאין לדייק להפך ממ"ש בביצה דף ל"ז ע"ב ינקי תחומין מהדדי, וכן נמי ממ"ש איסור מוקצה לא חששו, שפירשו התוס' בשם הר"ש הכונה, ר"ל שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביו"ט ע"ש, וקשא דאמאי לא תבטיל ברובא, אלא ודאי משום שהם עצם אחד, דזה אינו, דאה"ן הוו בטלי ברובא מן הדין והא דלא בטלי משום דהוא דבר שיש לו מתירין, וכן ראיתי בצל"ח שהקשה דתבטיל ברובא, ומתרץ דהוא דבר שיש לו מתירין ולא בטיל:

387

שפ״חוהשתא אחר דהוכחנו דדינו של הכו"ף הוא יציב ונכון דיש ביטול בכה"ג, יש להתפלאת בזה על הרב מנחת כהן ז"ל שהבאתי דבריו לעיל, שכתב מ"ש חז"ל חד בתרי בטיל היינו משום דלא משכחת ביטול יבש ביבש כי אם חד בתרין, דאם אחת קטנה ואחת גדולה אינו בטל, דשמא הגדולה של איסור וליכא רוב ע"ש, וקשא דלפי האמור משכחת לה ביטול יבש ביבש אפילו בחתיכה אחת, והשתא איך יישב בזה דברי חכמים מ"ש חד בתרי, שיש לטעות יאמרו יבש ביבש בטיל ברוב, וכן נמי ליקשי לן כזאת על הפר"ח ז"ל, שגם הוא הלך אחר מנחת כהן בזה:

388

שפ״טגם עוד נתפלאתי על רבינו הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' ק"ט בהגה"ט אות ה', דס"ל גבי ביטול חד בתרי בעינן רוב מנין ורוב בנין, ואם הם שתי חתיכות לא בטיל האיסור בחתיכה הגדולה דליכא רוב מנין ע"ש, ולפי מה שהוכחנו בס"ד מכל ראיות דלעיל לא בעינן רוב מנין, וראיתי להגאון חק"ל יו"ד סי' צ"ח שהביא דברי הכנה"ג ז"ל הנז' ופליג עליה:

389

ש״צוהראו לי דברי הגאון מש"ז בא"ח סי' תס"א ס"ק ד', שכתב במצה שנתחמצה בתנור חמץ גמור, שצריך אותו מקום הכשר ליבון והשאר אין צריך ואם ספק שאינו יודע מקומו איה, לכאורה חד בתרי בטיל, ועיין יו"ד סי' ק"י בחניות קבוע, ודברי ספר כריתות בהא דנחל איתן וכו' עכ"ד ע"ש. והנה דברי ספר כריתות בנחל איתן הביאו הפר"ח ושפ"ד בסי' ק"י, מיהו אין ראיה מדברי הר"ש הנז' לא לנידון המש"ז, ילא לנידון הכו"ף ולא לנ"ד, דהתם גבי נחל איתן כל מקום שאנחנו זורעים בו יש לנו לומר עליו שאין כאן איסור כלל, ולהכי אע"ג דסדנא דארעא חד הוא ומחובר יחד גרע טפי מקום האיסור, ולכך יש לו ביטול בהיתר המרובה, משא"כ גבי תנור וגבי חתיכה, אנחנו באים להתיר כל התנור למלאתו בפעם אחת, וכן גבי כלי אנחנו דנים ומתירים כל הכלי בבת אחת, וכן אנחנו מתירים כל החתיכה כולה בבת אחת, דאנו נשאלים על כל הכלי ועל כל החתיכה כולה, ואין אנחנו יכולין לומר אין כאן איסור בזה הכלי ובזאת החתיכה שאנחנו דנים עליה, אלא אנחנו אומרים דאיסור שבה בטיל ברוב, ולהכי י"ל כיון דהכל הוא עצם אחד אין ההיתר מבטל האיסור, משא"כ גבי נחל איתן אין שום אדם שואל אותנו על שטח הארץ של כל העולם, ואין אנחנו דנין על כל הארץ ומתירין לזרעה, ולכן כל מקום שאנחנו דנים בו היתר לזרעו אפשר דאין שם איסור כלל, דנחל איתן איתיה במקומות אשר עתה בנויים בתים וחצרות דאין ראוי לזריעה, ואין אנחנו דנים עליהם כלום, ולהכי ליכא ראיה לכל הנידונות ההם מנחל איתן. ועכ"פ מצינו חבר להגאון כו"ף בסברא זו בפירוש, וכבר בררתי בס"ד מכמה ראיות שדבר זה הוא נכון ויציב. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

390

שצ״אשאלה. כלה וחמותה היו שוים בקומה ובעובי, טבלו שתיהן בליל שני בשבת יתרו, ולבשו שניהם מכנסיים חדשים, ופשטו אותם בערב שבת יתרו, ואחר שבת נתנו כל הכלים שלהם לכובסת לכבס, וראתה המכבסת דם האוסר באחת המכנסיים, אך לא נודע של מי אם של החמות אי של הכלה, כי הם שוים במידה, וגם שוים בגוון שלהם, ושניהם היו חדשים, לכך לא נודע של מי מהם המכנסיים של הדם, והמכבסת ראתה זו ביום שלישי, אך החמות פרסה נדה שראתה דם ביום ראשין קודם הכבוס ונטמאה, ולכך עמד השואל ושאל, אם נאסור את שניהם, כיון דלא ידעינן של מי זאת, או אם תשאר החמות בטומאתה, כיון דכבר פרסה נדה ביום ראשון ונתיר לכלתה. יורינו המורה ושכמ"ה:

391

שצ״בתשובה. נראה פשוט דאין לתלות הכתם בחמות משום דפרסה נדה ביום ראשון ונטמאה, כי זה המכנסיים שנמצא בו הדם פשטה אותו בערב שבת קודם יום ראשון, ואותו היום הייתה בחזקת טהורה, ואין תולין הקלקלה במקולקל שיתחדש אח"כ, וכמבואר בש"ע יו"ד סי' קי"א סעיף וא"ו, שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל, ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות ע"כ. וכתב הש"ך ז"ל שתיהן אסורות שאין אומרים למקום שנפל איסור האחרון נפל גם הראשון, אלא דינו כמו נפל איסור, ואינו ידוע להיכן נפל, וכאשר נתבאר בסעיף ה' ע"ש, וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכות תרומות פי"ד הט"ו, שתי קופות שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ונודע לאיזה מהן נפלה, ואח"כ נפלה סאה שניה ואין ידוע לאיזה מהן נפלה, אומרים למקום שנפלה ראשונה נפלה שניה שתולין הקלקלה במקולקל, נפלה סאה ראשונה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה, ואח"כ נפלה סאה שניה ונודע לאיזה מהן נפלה אין אומרים למקום שנפלה שניה נפלה ראשונה, אלא שתיהן מקולקלות, עכ"ל:

392

שצ״גוכן מפורש הדבר הזה בהלכות הנדה עצמה וכנז' בש"ע סי' ק"ץ סעיף נו"ן, והוא שלשה נשים שישנות במטה אחת, ומשולבות שרגליהן מעורות זו בזו, ונמצא דם תחת אחת מהן וכו' דמפורש שם הא דתלינן הקלקלה בזו שבדקה ומצאה טמאה, היינו דוקא אם העד היה כבר מוכן בידה בשעת מציאת הדם במטה, וקנחה עצמה בו תכף ומיד, ולא הכניסו לחורין ולסדקין ימצאה טמאה, דאז, אמרינן ודאי היתה טמאה כבר בשעת מציאת הדם במטה, שכבר יצא אז לבית החיצון דם זה שמצאה על העד בקינוח, על כן מחזיקנן בה הדם שבמטה, ואמרינן ממנה נפל עכשיו בשעה שהיא כבר טמאה ודאי ביציאת הדם לבית החיצון, אבל אם אם אחר מציאת הדם במטה הושיטה ידה תחת הכר והכסת, ונטלה העד וקנחה בו, או שהכניסה העד שבידה לחורין שבבית החיצון, לא מחזקינן בה הדם שבמטה לטהר האחרות, וכמפורש שם, ועיין בש"ע להגאון ר"ז ז"ל. הרי דאם יש הפרש שיעור קטן מאד, בין עת מציאת הדם במטה ובין מציאת קלקולה בבדיקה, שהוא שיעור שתישוט ידה תחת הכר והכסת ותטול העד, או שיעור שתכניס העד שבידה לחורין ולסדקין שבבית החיצון, אין תולין הקלקלה של הדם הנמצא בה יותר מחברותיה, אלא אמרינן כולם הם טמאות מספק:

393

שצ״דועל כן בנ"ד, שהחמות פרסה נדה ביום ראשון, והמכנסים שבה הדם נפשטה מאחת מהם בערב שבת קודם יום ראשון, אז אין נתלות בחמותה יותר מכלתה, אלא שניהם טמאות, וזה פשוט וברור:

394

שצ״הברם ע"י דרישה וחקירה שעשינו בזה, אמרתי לאסור את החמות ולהתיר את כלתה, והוא כי שאלתי ודרשתי מהן על איזה טומאה היתה טבילת הנשים האלה, ויאמרו שתיהם היתה טבילתם אחר הלידה, והחמות ילדה בת בליל כ"ה כסליו, וכלתה ילדה בן זכר בליל כ"ז כסליו, ושניהם טבלו ביחד בליל שני משבוע יתרו שהוא י"ב בחודש שבט, ולבשו אלו המכנסיים אחר הטבילה, ופשטו אותם בערב שבת ט"ז שבט, ולפ"ז יום ט"ז שבט היה אצל החמות שילדה בת תוך שמונים יום ללידה, שהוא זמן דם טוהר, דמותר מן התורה וגם מדינא דגמרא מותר, אלא אח"כ נאסר מכח המנהג, אבל אצל כלתה היה יום ט"ז שבת אחר ארבעים לזכר, שכבר עברו ימים של דם טוהר, והדם אסור מדינא משום דם נדה:

395

שצ״ווהנה מצינו דבר זה מפורש יוצא בשה"ט סי' ק"ץ סעיף מ"ב, שפסק מרן ז"ל להלכה כהראב"ד ז"ל דאם לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו ולא בדקתו, והשאלתו לחברתה היושבת על דם טוהר, פירוש שהיא בימי דם טוהר שלה, אע"פ שעכשיו אינה שופעת דם, תולה בה, לא מבעיא בזמן או במקום שנוהגים לבעול על דם טוהר שתולה בה, יען שאינה מקלקלת אותה במה שתולה בה, שהרי אפילו אם נאמר שהוא ממנה היא נשארת טהורה לבעלה, ואין כאן קלקול לשום אחת מהן, אלא אפילו בזה"ז שאין בועלין על דם טוהר, ואם תתלה בה הרי היא מקלקלת חברתה, אפ"ה תולה בה, שאנו אומרים אע"פ שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר, לעצמן החמירו, אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו, כיון שהיתה מצלת מן הדין בזמן ובמקום שהיו בועלין על דם טוהר, גם עכשיו היא מצלת, והיא מקולקלת וחברתה מתוקנת, ומה לנו לחומרא שהיא נוהגת בעצמה, עכ"ל הש"ע כפי מה שכתוב בלבוש ז"ל בהרחבה, ועיין באחרונים ז"ל:

396

שצ״זא"כ השתא ה"ה בנידון השאלה זו תולה בחמותה שאצלה הם ימי דם טוהר, ואז היא טהורה, אך חמותה בלא"ה היא נעשית טמאה מכח שפרסה נדה, אך כלתה תשאר בחזקת טהורה, וזה ברור. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

397

שצ״חשאלה. נשאלתי מאת החכמים הי"ו, ראובן רצה לישא אשה אחרת על אשתי, ונתנה לו רשות, אך בתנאי שישבע בש"ח שלא יעשה חופה וביאה לאשתו החדשה כי אם אחר שלושים יום מיום השבועה, ונשבע על זה בש"ח בב"ש בכל חוזק ותוקף, וראובן שידך אשה והתחילה לספר ז' נקיים בסוף השלושים, באופן שתהיה החופה והביאה ליל האחד ושלושים, והיא טובלת יום השלושים בצהרים כדרך הכלות שטובלות ביום, בשביל שאין באים אצל החתן עד הערב, ונסתפקנו בזה אם יכולה לטבול לכתחילה ביום השלושים, כיון דאותו היום אסור לעשות לה בעלה חופה וביאה מכח השבועה, דהא מצינו בש"ע סי' קכ"א בכלי גוים שצריכין הגעלה משום איסור וטבילה משום טומאה, דאע"ג דטעם ההגעלה לחוד שהוא משום איסור, וטעם הטבילה לחיד שהיא משום טומאה, עכ"ז כתב מרן ז"ל יש אומרים שאם הטבילם והגעילם יחזור ויטבילם שנית אחר הגעלה, א"כ הכא נמי יש לומר שלא תטבול אלא אחר שתהיה מותרת לבא עליה בעלה, ולדעת יש אומרים הנז' י"ל דאפילו אם טבלה בדיעבד צריכה טבילה אחרת בלילה של האחד ושלושים, כמו שהצריכו טבילה אחרת לכלים שנטבלו קודם הגעלה, ויש שהביאו ראיה לזה מדין עברה וטבלה יום הז' דעלתה לה טבילה, ואע"ג דאסורה לשמש ביום ז' עד הלילה עכ"ז עלתה לה טבילה נמצא לא בעינן הטבילה בזמן שתהיה ראויה לביאה, ונראה שהיא ראיה נכונה, על כן יורינו דעת מעכ"ת בזה, ושכמ"ה:

398

שצ״טתשובה. מה שאתם מדמין ד"ז לדין טבילת כלים זה אינו, דרב המרחק ביניהם. דהתם טעם יש אומרים דמצריכים טבילה אחרת אחר הגעלה הוא, משום כיון דהטבילו בעוד האסור בלוע בו מחזי כטובל ושרץ בידו, ואע"ג דהאיסור לחוד והטומאה לחוד, עכ"ז י"ל, !כין דעדיין האיסור בלוע בכלי לא פרח טומאה מיניה בטבילה, משא"כ הכא היא ראויה לביאה באמת בעת הטבילה, ורק יש מניעה מכח איחור השביעה, שהוא דבר חיצוני דרביע עלה:

399

ת׳והראיה שכתבתם מדין עברה וטבלה ביום השביעי דעלתה לה טבילה, וקלסתם אותה, אין זו ראיה כלל, דהתם אסורה לשמש ביום ז' מטעם שמא תראה ותסתור, ואם טבלה ביום ז' ועבר היום כולו ולא ראתה, אגלאי מלתא למפרע דהיתה ראויה לביאה בעת שטבלה, נמצה המניעה של התשמיש בעת הטבילה הוא מכח הספק דשמא תראה ותסתור, אך בנ"ד האיסור של הביאה ביום שלושים אינו מספק, אלא הוא איסור ברור, שאסור לבא עליה מכח השביעה, ולהכי הספק שלכם עדין במקומו עומד:

400

ת״אוהנה מעיקרא הספק שלכם אינו חשוב אצלי כ"כ, אך כיון דנסתפקתם בו אביא לכם ראיה גמורה, לזה מהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ, וכנז' בתענית דף י"ג, וכתב רבינו הטור בהלכות יוה"כ סי' תרי"ג מדברי בה"ג שטובלין ביוה"כ, אך ר"ת ס"ל הא דתניא כל חיובי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ, היינו דוקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה, ואנן קי"ל דלאו מצוה, הלכך ימתין עד למחר, וכתב בב"י דהרמב"ם בפ"ב מהלכות שביתת עשור פסק כבה"ג, ועיין בב"י סי' תקנ"ד שהביא מתוספת ביצה, הא דתניא טובלין כדרכן היינו דוקא להני שטובלין טבילת מצוה בזמנה, אבל כל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה, דהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות, ולכן אין טובלין בט"ב וביוה"כ וכו' ע"ש, הרי מצינו לכמה רבוותא דמתירים לכתחילה לטבול בט"ב וביוה"כ, ומרן ז"ל בש"ע ג"כ פסק דבזמנה מותרת בין ביוה"כ בין בט"ב, ורק דעתה בזה"ז אין לנו טבילה בזמנה כדי לטבול ביוה"כ ואע"ג דבאמת בעת הטבילה אסור לשמש, עכ"ז חשבינן לה טבילה ראויה, וכן מצינו נמי לרמ"א ז"ל בהגה"ה ביו"ד סי' קצ"ז, דאסר לאלמנה לטבול טבילה ראשונה בשבת משום קנין, ולא תלה האיסור משום דהיא טבילה שאינה ראויה, על כן נראה ודאי דאשה זו דנידון השאלה, יכולה לטבול ביום השלשים, ועלתה לה טבילה, אע"ג דאותו היום אסור לבעלה לעשות חופה וביאה מכח השבועה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

401

ת״בשאלה. ראובן הכיר שנתעברה אשתו, כי ראה עבר הוסת שלה חמשה ימים, והיא אין דרכה בכך, ומחמת שהיתה יושבת תחתיו עשרה שנים ויותר בלא עיבור, חשש מן עיה"ר של נשים הדרים עמהם בבית, על כן צוה לאשתו שתלבש בגדי נדה לעיני הרואין אשר אתם בבית, ותאמר לחברותיה שהיא ראתה דם כנהוג, ועשה כן להסתיר הדבר עד שיתחזק העיבור שלה, דהיינו שיעברו שלשה חדשים עליה, וכן עשתה כאשר צוה עליה בעלה, ובא הבעל לשאול, אם מותר לו לבא עליה בסתר בחדר סגור שהם ישנים בו ביחד, כיון שהוא יודע שהיא טהורה באמת, והוא צוה לה שתאמר כך ותלבש בגדי נדה מטעם האמור, או"ד גם בכה"ג אסור לו לבא עליה, וצריך להתנהג עמה כנדה גמורה עד שתטבול:

402

ת״געוד שאלה אחרת נשאלתי כיוצא בשאלה זו, מאשה אחת שעדיין לא הגיעה לכ"ה שנים ופסקו הדמים ממנה, דבטל הוסת שלה ואינה רואה דם כלל, והיא לא גילתה דבר זה לפני בעלה, דחששה פן יעשה לה עלילות ברשע לישא אשה אחרת, לומר אני רוצה בנים ואת אינך ראויה להוליד עוד, ואע"פ שכבר יש לו ממנה בן ובת חוששת מזה, ולכך העלימה דבר זה מבעלה ומכל העולם, והיתה כל שלושים יום לובשת בגדי נדה, ואח"כ סופרת ז' נקיים וטובלת כראוי, ובאה לשאול ממני על ימות החורף שהקור גדול, ובארות של עירינו בג'דאד יע"א הם מעיין באר מיסם חיים שהם צוננין הרבה, ורוצה אחר שתרחץ ותחוף כראוי תלך לבית הטבילה לבדה ותפשוט בגדיה, ותעמוד ערומה על המים, אך לא תרד לטבול בהם ותלבש בגדיה ותעלה, שיחשבו שטבלה, באופן שא"א לשום אדם שיהיה לו ידיעה בדבר זה, וכל זה הוא רק בימות החורף בזמן שהקור גדול, מאחר שהיא יודעת שבאמת היא טהורה ולא ראתה כלום, אי אריך למעבד הכי:

403

ת״דתשובה. ראיתי להגאון בעל תבואת שור בספר בכור שור על יבמות דף פ"ז, שנשאל כיוצא בזה, וז"ל קמבעיא לי, שנים שאמרו על דבר אחד שאסור הוא, ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו, מהו שיאכל מאותו דבר בצינעה בל יודע לאיש, אע"ג דבפרהסייא ודאי אסור הוא, ולאו כל כמיניה, וב"ד מצווים עליו להפרישו מ"מ בצינעא י"ל דמותר וי"ל דאסור כמ"ש לקמן. והנה דעת הראב"ד בפרק י"א מה' שגגות נראה להתיר, דפסק כרבי יאודה דנאמן אדם אעצמו יותר ממאה איש, ומוקמינן לה בכריתות דף י"ב דלא אמרה ר"י אלא בינו לבין עצמו, אבל הרמב"ם פסק כרבנן דר"י בכריתות דהעדים נאמנים, ומוקמינן לה התם בגמרא דקאי אבינו לבין עצמו וכו', דאין טעמו משום דמסתמא טעה נגד העדים ואין לו להאמין עצמו וכו'. אלא נ"ל טעמו כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא להכי אסור אפילו בצינעא, ע"ד שאמרו חז"ל כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ולכן נלע"ד שאין להתיר כי אם לצורך גדול. ומינה נ"ל נמי בדין האומר ד"ז אסור הוא והעדים הכחישוהו, דקי"ל דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמ"ש ביו"ד סי' א' וקכ"ז, לא יאכל אפילו בינו לבין עצמו, אע"פ שיודע שהאמת עם העדים, רק שעשה ע"י אמתלא גרועה שלא האמינו לו להתירה עליו, ונשאר הוא באיסורא, לא יאכל אפילו בינו לבין עצמו כי אם לצורך גדול, עכ"ל יע"ש:

404

ת״הוהנה מגמרא דכריתות דף י"ב הנז"ל משמע, דרבנן דפליגי עליה דרבי יאודה אסרי אפילו בינו לבין עצמו, מיהו אין לנו הוכחה דהרמב"ם פסק כרבנן, דהא באמת מרן ז"ל בכ"מ, והרב לחם משנה העלו שהרמב"ם פסק כרבי יאודה, אך באמת עדין קשא לפירושם, אמאי השמיט הרמב"ם הך מימרא דרב יוסף, והיה לו לכתוב בפירוש היתר לאכול בינו לבין עצמו, ורק בפני אחרים אסור, וכמו שנרגש בזה הרב ערוך לנר בשיטתו שם, וגם הרב מרכבת המשנה נרגש בזה, וכתב דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש רש"י בהך מימרא דרב יוסף, אלא מפרש כפירוש התוספות, ופסק כרבנן דר"י משום מנו ע"ש, וכ"כ הרב חק נתן בשיטתו לכריתות ע"ש:

405

ת״ווא"כ לפי דברי מרן כ"מ ולח"מ דהרמב"ם פסק כרבי יאודה דמותר בינו לבין עצמו ליתיה להאי דינא, וגם לפי הבנת מרכבת המשנה וחק נתן דפסק כרבנן ג"כ ליתיה להאי דינא, דהא מפרשים מימרא דרב יוסף באופן אחר דלא כפירוש רש"י, וא"כ אין לנו הוכחה דסברי מרנן בינו לבין עצמו, ולפ"ז אזדא לה הוכחת הגאון בכור שור לספיקא דידיה:

406

ת״זוהנה הגאון מש"ל ז"ל בפ"ט מה' אישות הט"ו, נסתפק בכל מלתא דאמרינן שויה אנפשיה ח"ד, היכא דאיכא עדים שמכחישין אותו מהו, מי אמרינן כיון דלדידיה שויא ח"ד הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואסיר, או"ד כל דאיכא עדים המכחישין אותו אף לדידיה שרי. והביא תשובת מהריב"ל ח"ב סי' פ"ה, ותמה עליו וכתב שדין זה פשוט מתשובת הרשב"א שהביאה בטור יו"ד סי' א', בטבח שאמר על בהמה שלא שחטה, ובאו עדים והעידו ששחטה, דמותרת לכ"ע בהמה זו משום העדים מעידים ששחטה, אבל לדידיה אסיר דשויה אנפשיה ח"ד, ע"ש. וראיתי להגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ד' שיצא לבאר היטב ספק זה, והביא דברי המש"ל הנז' וסוגיא דכריתות הנז', וכתב שם בדף וא"ו סוף ע"ד וז"ל, הכלל העולה בענין זה דלר"ש ותוספות דב"מ והראב"ד והר"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנמקי, האדם נאמן אף להקל באיסור תורה נגד ב' עדים כשרים, וכן הסכים מהרימ"ט ומהרשד"ם ושורש יוסף, וכן נראה דעת הר"ש יונה וכו', והחולק על זה הוא הלח"מ מדעת הרמב"ם ומהריב"ל ומשפטי שמואל ותורת חסד, כי על כן נ"ל עיקר כדעת המתירין, ומיהו ראוי להחמיר בדבר תורה הואיל ונפיק מפומייהו דרבנן הנז', ומ"מ להאכיל לאחרים לכ"ע אסיר כדברי ר"י, ואין חולק בדבר, וגם בפני אחרים אסור כשיטת רש"י. וגם במידי דשב ואל תעשה שיש לדון כדעת התשב"ץ ומהריב"ל ומשפטי שמואל להתיר, יש להחמיר מדינא משום ספק בהצטרף דעת הסוברים, דבכה"ג אינו נאמן נגד עדים בלא מגו דמתרץ דבריו אך לכ"ע במגו דמתרץ דבריו אין ספק דנאמן נגד ב' עדים כשרים וכו' ע"ש. ועיין עוד מ"ש שם בדף ז' ע"ג יע"ש:

407

ת״חוכתב עוד שם, מיהו ק"ל בענין זה מדתנן בכתובות דף פ"ז, דזכריה בן הקצב נשבע דטהורה היא אשתו, ואמרו אין אדם מעיד על ידי עצמו, והשתא קשא דתינח דהאשה עצמה אינה נאמנת לומר טהורה אני, כשיש עדים שנשבת, שאינו דבר שבינו לבין קונו, כיון דנוגע איסור גם לבעל, אך כשהאשה והבעל אומרים טהורה, הו"ל דבר שבינם לבין קונם, דהם נאמנים נגד עדים, כ"ש הכא דליכא עדים. וכי תימא כיון דאיכא עדי שביה ואסרו חכמים מספק כאלו ודאי נטמאת, וא"כ הו"ל דברי האשה והבעל נגד עדים, מ"מ קשא לר"י דס"ל דנאמן לגמרי, הכא נמי הו"ל להאמינו. ואף להחולקים דבעי שיתרץ דבריו, דלא להוי דבריו נגד עדים, הרי הכא נמי אין בדבריהם נגד עדים, וי"ל דמעלה עשו ביוחסין, ומעין זה כתבו התוס' שם ד"ה במסיחה יע"ש. אי נמי י"ל, דלהפרד איש מאשתו דבר קשה הוא, כי עזה כמות אהבה, וחששו דילמא משקרי כדי לקיים זיוגם, וזה נ"ל יותר נכון, עכ"ל:

408

ת״טואנא עבדא נ"ל בס"ד, דהתם לא חשיב בינו לבין קונו מפני הוולדות, דהא כהן הבא על זונה הולד חלל, וכדאיתא באה"ע סי' ז' סעיף א', ואם בא על השבויה שהיא ספק זונה כדאיתא התם אז הולד הוא ספק חלל, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל, דאינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים, ונושא אשה הראויה לכהן, ואם אכל או נטמא או נשא אשה גרושה מכין אותו מ"מ, וכנז' בש"ע שם סעיף ך', וא"כ בהאי גוונא דרבי זכריה בן הקצב כיון דאפשר שתתעבר ממנו ותוליד בנים, ואז יהיו ספק חלל אין זה נחשב בינם לבין קונם, אלא חשיב נוגע לאחרים ולהכי מפרישים אותם. והגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"ב סי' ט"ו הביא ספק זה, ונתקשה מהך דכתובות דף פ"ז, והאריך בזה, אך קושיא זו מגמרא דכתובות כבר נתרצה, וכאמור הן בדברי חק"ל ז"ל הן בדברינו, מיהו י"ל דכל זה הוצרך לעשות לעיני הרואין, ואי הוה אפשר לבא אצלה בסתר וליכא דידע, אין לנו הוכחה מגמרא הנז' דהיה מונע עצמו מזה משום איסורא, וגם נמי אפשר לומר דאע"ג דהוה מצי לבא עליה בסתר לא עביד הכי, דחושש שמא תתעבר ממנו ונמצא דעביד בגלוי, דמוכרח שיתפרסם הדבר ע"י העיבור ולכן נמנע:

409

ת״יהעולה מכל הנז"ל, דין הגאון תב"ש ז"ל שאסר לאכול בצינעא בינו לבין עצמו, הוא לאו כהלכה, מיהו נ"ד שאני מכל הנז"ל, לא מבעיא מהיכא דאיירי דהוא עצמו לא הודה ולא שוי בפיו ח"ד, אלא גם בהיכא דאיירי דהוא עצמו אמר בפיו שהוא אסור דשוי אנפשיה ח"ד, מ"מ לא הוחזק האיסור בהודאתו שלושים יום, ולא עשה מעשה המוכיח על עדותו באיסור, ורק דברים בעלמא אמר, ואח"כ חזר בו ונתן אמתלא, אלא שהאמתלא היתה גרועה, ולא קבלוה חכמים ממנו, ואסרו עליו אותו דבר, דכל כהא שפיר מצינן למימר דיכול זה לאכול אותו דבר בסתר, מאחר שיודע דהאמת מותר הוא, ורק בפני אחרים אינו רשאי לאכול, אחר דאסרו החכמים עליו, אבל נ"ד שהאשה אמרה שהיא נדה, יש לומר כל כהא שאני ואסור לעשות גם בצנעה. וכבר נודע מ"ש הרשב"א, דדוקא משום בושת או אונס מיקרי ואמרה טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי אינה לובשת, וכנז' בב"י, ועיין להגאון חלקת מחוקק אה"ע סי' י"ט סק"ג מ"ש בשם שלטי הגיבורים, ההחזקה הוא ע"פ המנהג, ובנדה המנהג ללבוש רק על ימים אחדים עד שתטהר, וכיון דהוי חזקה ממילא לא מהני אמתלא ע"ש, וכ"כ מהרח"ש ז"ל ח"ג סי' נ"ד בביאור תירוץ הרשב"א הנז' שהביאו הב"י, דכונתו לומר שיש חילוק בין דיבור בעלמא למעשה שנוהגת כמשפט הנדה, וכל שהוחזקה מחמת מעשה ומנהג שנהגו בכך לא מהני אמתלא, וכעין חילוק זה כתב השלטי גבורים בפרק עשרה יוחסין, החזקה הוא ע"פ מנהג, והיינו שרואין אותה העולם שנוהגת בו כדרך הבן, וכן בנדה לובשת בגדי נדה ונוהגת כדרך נדה, אבל אש לא הוחזקה ע"פ מנהג אין עונשין אותה ע"פ עצמה, ע"ש:

410

תי״אולפ"ז י"ל בנ"ד, מאחר דהוחזקה בנדה שלבשה בגדי נדה בפני השכנים, ונהגה בדרך נדה, דאז לא מהני בה אמתלא, ועונשים אותם בב"ד על ביאתם אם יראום, על כן אסור שיבא בעלה עליה בסתר עד שתטבול, וכן באידך שמערמת לילך לבית הטבילה ואינה טובלת, גם זה אסור, אלא צריכה לטבול באמת כשאר נדות גמורות:

411

תי״באח"ז מצאתי להש"ך והט"ז בסי' קפ"ה, שהביאו תשובת רמ"א ז"ל סי' ב', באשה שרצתה להסתיר עיבורה מבני ביתה משום עיה"ר, והסכים בעלה עמה שתאמר טמאה היא בפני בני ביתה, ושאל השואל אם בעלה מותר לבוא עליה בסתר, מאחר שלפי האמת היא טהורה, והשיב רבינו הרמ"א דיכול בעלה לבוא עליה בסתר, משום דבהאי גוונא מהני אמתלא שלה אם יתוודע הדבר, וכתב שאפילו הרמב"ן ז"ל מודה דמהני אמתלא בזו, ואע"פ שלבשה בגדי נדה משום דלא היתה יכולה לעשות באופן אחר ע"ש. והט"ז כתב על נידון הרמ"א הנז', דבלא"ה אין זה נכנס בכלל הוחזקה נדה, כיון דגילתה כן קודם שהוחזקה עצמה לטמאה וכו', ודבר זה דומה למוסר מודעה אגט ומתנה, אע"ג דעושה מעשה גדול, והביא דוגמה לזה מגמרא דקידושין, באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתפה וכו' ע"ש. והגאון חו"ד בביאורים כתב דודאי שפיר הוצרך רמ"א לאותו הפלפול, ולא התירה מטעם של הט"ז כי בנידון זה לא גילתה הענין תחלה בפני עדים, אלא רק היה הדבר הזה בינה לבין בעלה, ואם הי' בעלה בא עליה בפרהסיא היה לוקה הוא והיא, דאין יכולים לפטור עצמם ע"י אמתלא זו בדברים אלו שהיו ביניהם דוקא, וכיון דאסורה בפרהסיא אסורה ג"כ בצינעא דאפילו דברים שאסרו חז"ל מפני מראית העין אסור בחדרי חדרים, וכמ"ש רמ"א עצמו בכך, ומש"ה הוכרח רמ"א להביא ראיות דמהימנא אאמתלא אפילו בכדי להתירה בפרהסיא. ושוב כתב החו"ד דנראה דהט"ז לא חש לקושית הרמ"א מהא דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו', והביא ראיה מגמרא דכריתות וכנז' שם יע"ש, ונראה דראיה מגמרא דכריתות מדברי רב יוסף אינה ראיה כאשר יראה הרואה, ועיין עצי לבונה שהביא דברי הט"ז ודברי החו"ד יע"ש. ומצינו להגאון הש"ך ז"ל אחר שהביא תשובת רמ"א ז"ל כתב, דנראה אפילו לא ידע בעלה מזה ג"כ נאמנת ע"ש, ועיין סדרי טהרה שם, ועיין תבואת שור סי' א' ס"ק ע"ח, והרואה יראה דנידון הרמ"א ז"ל הוא כמו נידון השאלה דידן דמתיר לבא עליה בסתר. גם מצינו להגאון כו"ף שכתב וז"ל, ונראה דהיינו שהבעל מותר לשמש עמה בהסתר דבר לבל יוודע לאיש, כי קמי שמיא גליא והוא יודע מאמתלא, או דאומרת אמתלא בב"ד מקודם ששמש עמה, אבל אם הוחזקה ושמש עמה ודאי לאו כל כמיניה אח"כ לומר האמתלא, וה"ז בחזקת עבריין, ולאחר מעשה אין שומעין לאמתלא דיליה, דאל"כ איך בעלה לוקה הא יכול לומר האמתלא, ואף דמיירי דאין לה אף אמתלא, מ"מ אין כאן מלקות דהוי התראת ספק, דאם יאמר אמתלא ה"ז מנוקה, אלא ודאי דלא מהני אמתלא אח"כ רק מקודם, או בהסתר, כמ"ש הרמ"א שם דלא שייך ביה כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' עכ"ל, וכל זה הוא נכון ויציב:

412

תי״גנמצא דין זה דהרמ"א ז"ל הסכימו בו כל האחרונים ז"ל הנז"ל, דמותר לבא עליה בסתר, ודין זה הוא ענין השאלה דידן, על כן גם בשאלה דידן יש להורות לבעלה שיבא עליה בסתר בחדר סגור שהיא והוא ישנים בו, אך בשאלה השנית שאינה מגדת הענין לשום אדם ולא לבעלה, אין להתיר לה שתערים ללכת לבית הטבילה ולא תטבול, ורק יש להתיר לה בזה בתנאי שתגלה הענין הזה מקודם לב"ד, או לפני עדים כשרים:

413

תי״דודע דאין לפקפק בזה מטעם של מהר"י בסאן, דנתן טעם למ"ש שוי אנפשיה ח"ד משום נדרי איסור נגעו בה, וכן הביא טעם זה הרב שער המלך בפ"ט מה' אישות הט"ו בשם משפט צדק ח"א סי' ס"ה, וכן חתם סופר יו"ד סי' קפ"ה הביא מחלוקת בטעמים שנתנו בדבר זה, וכ"כ בספר חקר הלכה דף פ"ט ע"ש, ולפי טעם זה דמשום נדרי איסור נגעו בה, א"כ יש לאסור בנ"ד, דזה אינו, יען כי טעם זה דמשום נדרי איסור נגעו בה, נדחה קרו לה כל גדולי האחרונים ז"ל, ועיין להגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ב' שהאריך בזה, והביא מן סם חיי ומהרימ"ט דלית להו טעם זה, וגם הוא הוכיח כן ע"ש, ועיין להגאון נו"ב תניינא סי' כ"ג שדחה טעם זה בשתי ידים, והפריז לכתוב על טעם זה שהוא דברי שטות ע"ש, ועוד תמצא באחרונים שקראו תגר על טעם זה דנדרי איסור. ובאמת בנידון שאלה דידן בלא"ה לא שייך האי טעמא, כיון דגילתה דעתה מקודם שאמרה טמאה היא, שהיא רוצה שתאמר כן בשביל עיה"ר, אך בנידון בכור שור ישנו לטעם זה, ובנידון הב' דידן הנזכר בשאלה שרוצה להערים, הא אנא עבדא איני מתיר בו אלא א"כ תגלה הדבר מקודם לפני ב"ד או לפני עדים כשרים, וא"כ ליכא השתא האי טעמא דנדרי איסור, ולכך יש להורות כמו שכתבתי בס"ד. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

414

תי״השאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הי"ו, באשה זקנה שפסקה מלראות קרוב לעשרים שנה, וראתה כתם אם נאסרת בזה וצריכה טבילה, דהא מצינו בש"ע סי' ק"ץ ס"ד, תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור ג' עונות חוזרת לקדמותה, וכתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ, ובסי' קפ"ט סעיף כ"ח כתב וז"ל, וכן זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסת הא', וכתב בהגה"ה וקטנה וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע ע"ש, ובסעיף למ"ד כתב, חזרה וראתה דינה כדין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, ע"ש, ועל כן י"ל כמו שמצינו בקביעות וסת, שדין זקנה כדין תנוקת שלא ראתה, דאם לא ראתה ג"פ לא קבעה וסת ואינה חוששת לו, רק במה שהוזכר שם בסעיף ל"א, דכתב ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות, א"כ ה"ה נמי י"ל כאן בנ"ד, דכמו שמצינו לענין הכתם שכתב מרן ז"ל בסי' ק"ץ ס"ד, דתנוקת שלא הגיע זמנה לראות כתמה טהור עד שתחזור ותראה ג"פ, כן ה"ה בזקנה שפסקה מלראות ג' עונות ואח"כ ראתה פעם אחת כתם דכתמה טהור, עד שתחזור ותראה ג"פ. וא"כ נ"ד שהזקנה ראתה כתם פעם אחת כתמה טהור. כן נ"ל, ויגיד לנו מעכ"ת דעתו בדבר זה, ושכמ"ה:

415

תי״ותשובה. מאד נתפלאתי על מעלתכם, שחשבתם ללמוד דבר מדבר, להוציא דין מחודש שתהיה הזקנה כתמה טהור כמו תנוקת שלא ראתה שלא הגיע זמנה לראות, כי באמת תנוקת שאני, משום דלא גזרו בה רבנן מעיקרא דין הכתם, שלא גזרו אלא רק באשה שהגיע זמנה לראות אע"פ שעדיין לא ראתה, וגזרה זו של הכתם חלה על האשה מזמן שהגיע זמנה לראות עד סוף ימיה, שבכל ימיה יהיה כתמה טמא, בין בזמן עיבורה, בין בזמן יניקה, בין בזמן זקנתה, דאע"פ שבכל אלו הנידונים אין דרכה לראות ופוסקת ראייתה, עפ"ז אם מצאה כתם טמאה, ובפירושא אתמר בגמרא דנדה דף ה', נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, חוץ מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו', הרי שללו הכל ואמרו חוץ מזו, ואם גם הזקנה הכי הוי הול"ל זקנה ג"כ. וכן עוד מפורש בברייתא התם, נשים שאמרו דיין שעתן כתמן כראייתם, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם, ע"כ:

416

תי״זועוד אני תמה, שדבר זה מפורש ג"כ בש"ע בסי' ק"ץ, אשר הבאתם הוכחה ממנו, והוא כי בסעיף נ"ב אמר בד"א כשכולן שוות וכו', ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו אלא כולם אסורות ע"ש, הרי להדיא דין הכתם ישנו גם בזקנה, ולא עוד אלא אפילו היה עמה אשה מניקה אינה יכולה לתלות במניקה, ועיין בש"ך ס"ק מ"ג שכתב אחת זקנה ואחת בתולת דמים אינם תולות זו בזו, כדאיתא ברשב"א והביאו בב"י, וכתב שפשוט הוא ע"ש. וכונתו בבתולת דמים, היינו ר"ל שהגיע זמנה לראות, אלא שלא ראתה עדיין, וכמ"ש בגמרא דף ה' וכפרש"י ע"ש, ופשוט:

417

תי״חוכן נמצא כתוב ומפורש בתשובת הרשב"א ז"ל חלק חמישי סי' ח"ן, וז"ל שאלת זקנה שעברו עליה כמה עונות ולא ראתה, ועכשיו מצאה כתם וכו', תשובה, כל אשה ואפילו זקנה ומעוברת ומניקה, ויש לה וסת קבוע יש לה כתמים, ואין לך דאינה חוששת לכתמים, אלא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דגרסינן ברפ"ק דנדה דף ה' א"ר יאודה אמר שמואל משום רחב"א, כל הנשים כתמן טמא למפרע, ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, חוץ מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות, שאפילו סדנין שלה מלוכלכין בדם, אין חוששין לה וכו', עכ"ל, הצריך לענין זה ע"ש. ודבר זה הוא פשוט וברור, ולא פירשו הרשב"א שם אלא דרך אגב, שגם השואל לא נסתפק בדבר זה, אלא ספיקו היה בדבר אחר:

418

תי״טעל כן, דין הזקנה שוה כשאר נשים בכתמים, וכל מה שאנו דנין בכתמים כשאר נשים, אפילו דברים שנהגו בהם מחומרא, כן דנים בכתמי הזקנה, ומעיקרא בזה"ז חוששין לכתמים אפילו שהיא קטנה כמ"ש רש"ל, וכן הסכים הב"ח, דאין להקל מן המנהג בזה, וכן הסכים הט"ז, ורק הש"ך חולק בזה, ושאר אחרונים הסכימו להחמיר בכל, וכאן אין להאריך בזה:

419

ת״כושוב אח"ז רב, הראו לי ספר דברי משה יו"ד סי' למ"ד, שנסתפק בספק זה של הזקנה, וכתב שכעת צ"ע, אך לענין דינא הסכים הרב מור אביו ז"ל להחמיר, ועשה הרב שם שני טעמים בדבר ע"ש, וזה פלא דאשתמיט מיניה כל מה שכתבתי לעיל, ואין בזה שום ספק כלל. והשי"ת ברחמיו יאר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

420

תכ״אשאלה. ראובן בא לביתו בערב, וכאשר בא להושיט לאשתו חפץ לא רצתה לקבל מידו, וא"ל שיניחנו על הקרקע, וזה סימן שפרסה נדה או מצאה כתם, כי המנהג פה עירנו בגדאד שאין האשה אומרת לבעלה בפיה שהיא טמאה אלא שתמנע מלקבל ממנו או למסור. לו חפץ, וכן שאר מגע, זהו סימן שהיא טמאה, וכן למחרת בהיותו בבית קודם שיצא לשוק כך התנהגה עמו, שנמנעה מליגע בו, אך בבואו לעת ערב מן השוק נגעה בו שבאה להושיט לו חפץ, וישאל אותה מה זאת, הלא אתמול כשבאתי לעת ערב מנעת עצמך מליגע בי, וידעתי עי"כ שאת טמאה, ועתה איך נגעת בי. ותאמר אתמול בלילה היתה בת שלנו הנשואה ישינה אצלינו, ומוכרח שתישן בחדר משכבנו, וחששתי פן תבא בלילה אצלי לשכב עמי, ובושתי פן תרגיש הבת מזה, ולכן לעת ערב הראיתי לך סימן שאני טמאה, כדי שלא תבא למטתי בלילה, אך האמת אני לא ראיתי דם ולא כתם וטהורה אני. ויאמר לה בעלה, א"כ בבוקר אחר שבאתי מבית הכנסת עד שיצאתי לשוק למה לא נגעת בי, וכשהייתה מביאה לי חפץ או כלי מים הנחת אותו לפני ע"ג קרקע, והלא הבת הלכה לבית חמיה קודם שאבא אני מבית הכנסת, ותאמר בעת שנכנסתי בבוקר לבית הכסא, שהיה עדיין קצת חושך, ראיתי כתם במכנסיים וחשבתי שהוא דם, ואסרתי עצמי, לכך לא נגעתי בך אחר שבאת מבית הכנסת, אך קודם הצהריים באתי להחליף המכנסיים, וראיתי שאין זה דם אלא מי רימון ונתברר אצלי שהוא מי רמון, הן מחמת המראה שלו, והן ממה שנמצא חתיכת גרעין של רמון דבוק שם. ונסתפקנו, אם מהני לה אמתלה זאת, כיון שהיא לא עשתה מעשה, ולא לבשה בגדי נדה, או"ד לא מהני. יורינו, ושכמ"ה:

421

תכ״בתשובה. אמתלה זו ודאי מהנייא, ברם מה שיש לספוקי בנ"ד הוא, מפני שיש שני אמתלאות בזא"ז, אחת של הלילה בפ"ע, ואחת של היום בפ"ע, כי ביום לא הוה סגי לה באותה אמתלא של הבת שאמרה על הלילה, ועוד איכא ריעותא באמתלה השנית של הרימון, שלא אמרה אותה מעצמה אחר אמתלה הראשונה, אלא עד שבעלה טען עליה טענה גדולה, באומרו למה נמנעת ביום בבוקר מאחר שהבת הלכה לבית חמיה, אז אמרה לי אמתלה חדשה של הרימון, ולכן יש מקום בראש להסתפק, אולי מפני בושתה מבעלה שתפס אותה במענה דהבת כבר הלכה לה, אז כיזבה ואמרה אמתלה זו של הרימון:

422

תכ״גוהנה ראה ראיתי בספר משבצות זהב שו"ת למהר"ר נתן עמרם ז"ל, שנסתפק כיוצא בזה, באשה שאמרה טמאה היא ועמדה בדבורה זה ארבעה ימים, ואח"כ אמרה טהורה אני, ונתנה אמתלה לבעלה מפני שהיו אחותו ואמו בבית אמרה כן, אך באמת אחותו ואמו לא היו אלא בשני ימים האחרונים, ולא היו בשני ימים הראשונים דארבעה ימים אלו, ולכן הקשה לה בעלה א"כ בשני ימים ראשונים מה היה לך שאמרת טמאה, והשיבה באותם הימים הוה כאיב לה כאיבה ולכן אמרה טמאה. ונסתפק הרב ז"ל שם, כי הן אמת ששני אמתלות אלו נתפרשו בדברי רז"ל, שתועיל כל אחת בפ"ע לבדה, אך כאן דצריכה לשתיהם בבת אחת יתכן דלא מהני, ואת"ל דלא שנא ומהני אפילו בצריכה לשתים, שמא הכא דלא אמרה מעצמה אותה אמתלה דכאיב לה כאיבה, אלא אחר שהשיג הבעל על אמתלא דאמו ואחותו לא מהימנא, דאימור לפי שנתפסה בטענת הבעל כגנב, משו"ה הוכרחה לשקר על שני ימים ראשונים דכאיב לה כאיבה, ולעולם לא היה לה כך. ושוב כתב שהציע ספק זה לפני חכם אחד, והשיב לו דנראה לו בפשיטות דנאמנת גם בכה"ג, אך המחבר עצמו נשאר מסופק קצת בזה. ע"ש:

423

תכ״דונראה דנידון הרב הנז' גרע טובא מנידון דידן, דהתם אמרה תחלה האמתלה של שני ימים האחרונים, והיא היתה צריכה להשיב תחלה האמתלה של כאיב לה כאיבה דשני ימים הראשונים, כי בעבור זאת אמרה לבעלה שהיא טמאה בתחלת שני ימים הראשונים, דבשני ימים האחרונים לא אמרה כלום, כי אם נשארה בסתם ע"פ דבריה שבתחילת ימים הראשונים, ואיך שכחה העיקר שהיא סיבה הראשונה דכאיב לה כאיבה, ואמרה סיבה האחרת שהיתה על ימים האחרונים, לכן בזה יש מקום לחשוד אותה בשקר, שכיזבה באומרה דהוה כאיב לה כאיבה, משא"כ בנ"ד אמרה תחלה סיבה הראשונה העקרית, שבעבורה הראתה לבעלה סימן שהיא טמאה, כדי שלא יבא לשכב עמה בלילה בהיות בתו ישנה עמהם ביחד, ומה שלא סיימה דבריה להגיד לו מעצמה הסיבה שנתחדשה לה למחרת שכבר הלכה בתו מן הבית, היינו דלא נתנה לבה על זה לזכור מה שהיתה ביום ג"כ מונעת עצמה מליגע בו, כדי שתצטרך לומר לו הסיבה של טעות מראה הכתם שהיה מן הרימון, ואחר שהזכיר אותה בעלה שגם ביום אחר שהלכה הבת מנעת עצמך לבלתי תגעי בי, אז אמרה לו הסיבה של הכתם, ולכן אין הסברה נוטה לחשוד אותה בשקר וכזב, ושניא הא מנידון הרב הנז', שיש מקום הוכחה לחשדה:

424

תכ״הועוד יש לחלק קרוב לזה, דהתם שאל אותה בעלה על אשר אמרה שהיא טמאה, והיא השיבה לו תשובה של שקר, שאמרה בשביל שהיו אמו ואחותו בבית, וזה שקר כי בעת שאמרה טמאה לא היו אחותו ואמו בבית, ואחר שבעלה אמר לה שלא היו בימים ראשונים אחותו ואמו, דנמצא דברים אלו שאמרה שקר הם, אז אמרה סיבה אחרת דכאיב לה כאיבה, ונמצא זה הענין דומה לאשה שאמרה אמתלה של שקר, ואחר שאמרו לה זה שקר וכזב, אז אמרה אמתלה אחרת דודאי אינה נאמנת, משא"כ בנ"ד כשא"ל בעלה תחלה למה מנעת עצמך מליגע בי לעת ערב, השיבה תשובה של אמת, שהוא בשביל שהיתה הבת שם, ואחר ששאל אותה על מניעתה ביום בבוקר, השיבה תשובה של אמת שטעתה במראה הכתם, וזה החילוק הוא ברור ונכון:

425

תכ״וולכן בנידון הרב מהר"ן עמרם נ"ל פשוט דאינה נאמנת, מאחר כי שאלת בעלה היתה על מה שאמרה שהיא טמאה, והשיבה לו על זה דבר שקר מפני אחותו ואמו, שבאמת לא היו שם בעת שאמרה טמאה, ואחר שא"ל שלא היו אז אמרה תשובה אחרת, ואיך נאמנת בזה, ולכן מה שא"ל אותו חכם דנראה לו דנאמנת אין הדין כן. וברור אצלי דאינה נאמנת, אך נ"ד הסברא מחייבת דנאמנת, כיון דלא הוה סתירה והכזבה בדבריה, ואם יש כאן שתי אמתלאות מה בכך, הלא כל אחת היתה לזמן אחד בפ"ע, ואי משום שלא אמרה אמתלה השנית מעצמה, אלא עד שא"ל בעלה למה בבוקר אחר שהלכה הבת מנעת עצמך מליגע בי, מה בכך, הלא עשיתי לזה טעם בחילוק הראשון, כי יתכן לא זכרה אותה שעה מה שמנעה עצמה מליגע בבוקר ג"כ, כדי שתאמר לו הסיבה הזאת של הכתם, ואחר שהזכירה בעלה אז אמרה לו הסיבה, וזה אצלי דבר ברור שאין צריך להביא ראיה לזה:

426

תכ״זוצופה הייתי להרב פני משה ח"א סי' י"ז, בענין עדות ה"ר יוסף שהעיד שהוא יודע היתה קטנה בת תשע שנים, ושאלו אותו ב"ד איך ידע שהיתה בת תשע שנים אם נמצא שם בעת לדתה, והשיב לא, וחזרו הב"ד ושאלו לו א"כ איך אתה יודע משנות הנערה שהיתה בת תשע שנים, והשיב שהוחזקה לו בכך מפי השכינות שהיתה בת ט' שנים, וכמותה ג"כ מורה על השנים הנז'. ואחר קצת ימים העיד שהיה זכור מעת לדתה, ושאלו לו הב"ד ח"כ לשעבר למה אמרת שלא היית יודע מעת לדתה, והשיב שלהיותו חולה ויסורין גברו עליו לא נזכר, אך עתה שם אל לבו כי היתומה הזאת נולדה בשבוע אחד עם אחותו, ואחותו כעת היא בתוך עשרים שנה וכו'. וכתב הרב ז"ל שם בדף מ' ע"ד, כשנדקדק היטב בלשון השאלה ליוסף הנז' הדעת נוטה שתשובתו אינה כי אם למאי דסליק מניה, כי בכלל שאלת ב"ד הנז' יש ב' שאלות, אם ידע משנות הנערה, ואם נמצא שם בשעת הלידה, והוא השיב לא, כלומר שלא נמצא, ועדיין באפשרות שידע משני הנערה מצד עצמו, שנתברר לו שנותיה יום או יומים אחר הלידה, או שהלך לבקר וכיוצא, והוא לא חש להשיב כי אם על מה ששאלו מאתו, אם נמצא שם, ועל זה השיב לא. מצורף לזה, שאפשר שבפרק ההוא לא נזכר מידיעתו משני הנערה להיותו חולה, וכמו שאמר כן בעדותו הב', ועל כן לא השיב אלא על מה ששאלוהו אם נמצא שם, וכשחזרו לשאול מאתו א"כ איך ידע משני הנערה, והשיב שמפי השכינות הוחזקה לו בכך, הנה מלתא דפסיקא ליה שהיה זכור באותו פרק ידיעתו מפי השכינות אמרה, אבל ידיעתו מצד עצמו שבאותו פרק היה שכוח ממנה מחמת חליו ולא פסיקא ליה להכי לא אמרה, א"כ לא מקרי תו חוזר ומגיד בעדותו הב', כיון שבעדות הא' לא אמר בפירוש שאינו יודע משנות הנערה, שלא השיב לא אלא לשאלה אם נמצא שם וכו', עכת"ד ע"ש. ועיין עוד בדברי הרב מהר"ש גאון בתשובה הבאה אח"ז בסי' י"ח, מ"ש בדף מ"ד ע"ב ומ"ג ליישב דברי העד הנז' הראשונים והאחרונים, ע"ש:

427

תכ״חוהשתא בזה תבין, שלא נשאר חשש לפקפק בנ"ד לומר דאינה נאמנת, משום דלא אמרה האמתלה של הכתם אלא עד שתפסה בעלה בטענה דאמאי לא נגעת בי בבוקר אחר שהלכה הבת לבית חמיה, דעי"כ יש לחושדה דהוכרחה לשקר כדי לתקן טענה זו של בעלה, דזה אינו, ולא חיישינן בהכי, ונאמנת גם בכה"ג, ורק נידון מהר"ן עמרם ז"ל פשיטא לי דאינה נאמנת, משום טעם דכתיבנא לעיל, דשאלת הבעל הראשונה מוכרח לומר שהיתה על מה שאמרה לו טמאה היא, שזה היה בתחילת הארבעה ימים, וכיון דהשיבה לו תחלה משום אמו ואחותו, נמצא השיבה תשובה של שקר, ואיך נאמנת לומר על זה תשובה אחרת דכאיב לה כאיבא, ולהכי אין נאמנת וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

428

תכ״טשאלה. איש ואשתו דרכם להיות ישנים זה אצל זה, ולכל אחד כר בפ"ע, אך הכרים דבוקים זע"ז ממש, וכאשר תפרום נדה מבדילים הכרים והמצעות שלהם ומרחיקים אותם זמ"ז, כן דרכם תמיד. ויהי היום אחר עלות השחר שעדיין לא האיר היום בטוב, הלכה האשה לבית הכסא, וראתה שיש מראה דם במכנסיים שלה, וחשבה שפרסה נדה, וכאשר חזרה אצל מטתה משכה הכר שלה, והרחיקתו מכר בעלה כמנהגה בעת נדתה, ואע"פ שבעלה קם מן המטה, והיה לובש בגדיו לילך לבית הכנסת, ולא ישוב למטתו, וגם היא אין דעתה לשכב אותה שעה במטה, אלא הולכת לחדר אחר לעסק שלה, עכ"ז הבדילה הכרים מעתה לצורך הלילה הבאה, ובעלה כשראה מרחוק שהיא מבדלת הכרים, שאל אותה על זאת, ותאמר שראתה כתם במכנסיים שלה, והוא הלך לבית הכנסת, ואחר שהאיר היום באה להחליף המכנסיים, ותרא כי אין זה דם אלא הוא משקה של רמונים, שנשפך במקום אחד שהיתה יושבת בו באותו היום, ונתלכלכה המכנסיים, ונתברר זה אצלה בירור גמור בלי ספק, ואחר שבא בעלה ספרה לו הענין איך היא טעתה בכך וטהורה היא, ובא בעלה לבית המדרש לשאול אם נאמנת בזה, כיון דנותנת אמתלה לדבריה. ואנחנו נסתפקנו בדבר זה, דהן אמת שמרן ז"ל בסי' קפ"ה פסק אם אמרה טמאה ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת, אך פסק אם לבשה בגדי נדה שעשתה מעשה אינה נאמנת אפילו באמתלה, וזו עשתה מעשה שהרחיקה הכרים והמצעות זע"ז כמנהגה בימי נדתה. אך חזרנו ואמרנו, אולי מעשה כזאת אינה חשובה מעשה כ"כ כהך דלבשה בגדי נדה. גם עוד נסתפקנו דרך אגב, אם היה הענין שבעלה לא שאל אותה, ולא אמרה היא בפיה כלום, רק ראה אותה שהיא מרחקת הכרים והמצעות זע"ז כמנהגה בימי נדתה, והוא הבין מעצמו שפרסה נדה, אם חשיב זה המעשה כלום, כיון שלא אמרה בפיה שום דבר ואפשר שבזה אפילו אמתלה אינה צריכה. יורינו ושכמ"ה:

429

ת״לתשובה. בהיכא דלבשה בגדי נדה דלא מהני לה אמתלה, כתב מרן ז"ל בב"י הטעם בשם הרשב"א ז"ל, דמשום בושה או אונס מקרי ואמרה טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת, ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת, ע"כ. וידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' א' סעיף י"ג, טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט, שיהא נראה שהוא טריפה, וגם היה אומר שהוא טריפה, ואח"כ אמר שכשר היה, ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר, כיון דנתן אמתלה לדבריו נאמן. והקשה הגאון ב"ח, מאי שנא מהך דסי' קפ"ה גבי נדה, דאם לבשה בגדי נדה אינה נאמנת, משום דמעשה לא עבדה, ותירץ שאני הכא, דא"א לו בענין אחר, אבל התם אפשר שתאמר טמאה ולא היה לה ללבוש בגדי נדה, והפר"ח פקפק בתירוץ זה, דגם הטבח יאמר טריפה ולא יעשה הסימן, והפר"ת עשה טעם בהך דטבח שהיה מוכרח לעשות הסימן יע"ש. וכתב הש"ך ז"ל משמע מדברי הב"ח, דגם באשה שלבשה בגדי נדה אם א"א לה בענין אחר נאמנת, וכן הוא הסכים בכך, וכן הסכמת כמה אחרונים, אך הגאון תו"ש ביו"ד סי' א' סעיף ע"ח דחה סברה זו, והוכיח אם לבשה בכל גוונא לא מהני אמתלה, ועיין מנחת יעקב בתורת השלמים ס"ק וא"ו, וכו"ף ע"ש:

430

תל״אובנידון השאלה נראה גם לסברת הב"ח ודעמיה לא מהני אמתלה, משום דבעת שהפרידה הכרים לא היה לה צורך באותו עת במעשה זאת, כי בעלה הולך לבית הכנסת, והיא גם היא פונה לעסקיה, ולא תשכב אותה שעה במטתה, והיה לה להמתין עד שיאור היום, ויתאמת אצלה מראה הדם ואז תבדיל מטתה כיון שאין לה צורך בהבדלה זו אלא עד הלילה:

431

תל״בואשר שאלתם אם היה הענין שבעלה לא שאל אותה, ולא אמרה בפיה כלום, רק ראה אותה מבדלת הכרים והמצעות זע"ז כמנהגה בימי נדתה, אם חשיב זה המעשה כלום ואינה נאמנת, או"ד כיון שלא אמרה בפיה כלום נאמנת, ואפילו אמתלה אינה צריכה. הנה מצינו בשיטה מקובצת על הגמרא דכתובות דף כ"ב וז"ל, קשא לפ"ז דאין זו אמתלה טובה, דלמה לה למימר טמאה אני, אלו אמרה כן לבעלה דלא הוית בחילאי מי הוה שמואל אניס לה. ובתשובת הגאונים מצאתי דעובדא הכי הוה, דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו, בזמן שהיא טהורה מקבלתו, בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו, וזה היה סימנו לידע אימתי היא נדה, פעם אחת הושיט לה ולא קבלה ממנו, משום כבוד אחותו של שמואל, סבר שמואל טמאה היא, לכשסלקו הטבלא אמרה לו טהורה אני, אלא לכבוד אחותך נתכוונתי, ואע"פ שנתנה אמתלה לדבריה לא האמינה שמואל, אלא פירש ממנה ז' נקיים כדין כל נדה, ע"כ ע"ש. נמצא גם בלא דיבור כי אם רק משום שלא קבלה ליקח הכוס, שזה היה מנהגה בימי נדתה, חשיב כאלו אמרה טמאה בפירוש וצריך לה אמתלה, דאע"ג דשמואל החמיר ולא רצה אפילו באמתלה, מצינו בגמרא ששאל את רב וא"ל אם נתנה אמתלה נאמנת, ולא א"ל דאינה צריכה אמתלה, וא"כ שמע מינה אע"ג דלא אמרה כלום, כיון שעשתה כמנהג ימי נדתה, חשיב כאלו אמרה דבעינן אמתלה להתירה, וכן בנ"ד כיון שהבדילה המטות כמנהג ימי נדתה, חשיב כאלו אמרה טמאה, דבעינן שתאמר האמתלה מה היא, ולא שרינן לה בלא אמתלה, ונ"ד כ"ש הוא, כי נ"ד הוא בקום עשה, והך דשמואל שב ואל תעשה, ועכ"ז משמע דצריך אמתלא:

432

תל״גמיהו נראה דיש לדחות ראיה זו, די"ל התם גבי שמואל היה דבר זה של קבלת הכוס הוא סי' קבוע בינו לבין אשתו, שכך פירש לה אם לא תקבל אז ידע שפירסה נדה, דכך מפורש בתשובת הגאונים בזה"ל, וזה היה סימנו לידע אימת היא נדה, וכיון שקבוע ביניהם לסימן לידע שהיא נדה, לכך כל שלא קבלה כאלו אמרה בפירוש שהיא טמאה, וצריך שתאמר האמתלה, משא"כ בנ"ד אע"ג דכך היה מנהנה להבדיל הכרים בימי נדתה, לא היה זה סימן קבוע ביניהם לידע מהבדלת הכרים שהיא נדה, דהא מזדמן לפעמים שהאשה מבדלת מטתה קודם שתישן בה, אם תראה שיש לה איזה כאב שדרכו להיות קודם שתפרוס נדה, ולכך חוששת פן תפרוס נדה בלילה בעת שינה והכרים דבוקים זב"ז, ועל כן מקדמת להבדילם, ויזדמן שזה הכאב אינו מחמת זה ולא תפרוס נדה, ולכן אם רואה שהיא מבדלת הכרים אין זה סימן שפירסה נדה, דאולי לא פירסה אלא הרגישה איזה כאב וחשבה בדעתה דודאי תפרוס נדה בו ביום, ולכך הקדימה להבדיל הכרים מן הבוקר בשביל צורך הלילה, ולעולם היא היתה עודנה טהורה, ונשארה טהורה:

433

תל״דולענין הלכה, אע"פ שכתבתי דאין הוכחה לענין זה מהך דשמואל, משום שהיתה קבלת הכוס מתוקנת לסימן, שבזה ידע שמואל אם היא נדה או לאו, עכ"ז בכה"ג שהבעל ראה שמבדלת הכרים ולא אמרה כלום בפיה, צריך שתאמר האמתלה למה הבדילה הכרים, ואין להתירה בלא אמתלה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו,

434

תל״השאלה. אשה עשתה הפסק בטהרה, ולבשה מכנסיים שהיתה מכובסת, ובסוף השבעה נקיים פשטה בגדיה, וטבלה ולבשה בגדים חדשים, ושכבה עם בעלה, ואחר ב' לילות כשבאו לכבס בגדיה שפשטה אותם קודם טבילה, ראו על המכנסיים ההם כתם שאין בו שיעור כגריס, ובאו לשאול מה משפט האשה הזאת אם היא טהורה לבעלה או לאו. ושאלנו אותה אם בדקה המכנסיים קודם שלבשה אותה בשעה שעשתה הפסק בטהרה, ואמרה שלא בדקה אותה, ורק היתה מכובסת ומונחת עם שאר חפציה בבית במקום גלוי, ולא היתה מונחת בתוך תיבה סגורה. גם אמרה בעת כהלכה לבית הטבילה ופשטה בגדיה ולבשה בגדים אחרים, הביאה לביתה המכנסיים ההיא עם הכתונת ושאר בגדים שפשטה אותם, והניחה אותם על מטה אחת של עץ שהיתה מונחת בחצר, והיה עליה ג"כ עוד שאר בגדים שצריכין כיבוס, וגם גוף המטה לא היתה נקיה מאיזה דברים של לכלוך, וגם עוד היה אצלם פועלים עוסקין בבנין, והיו עומדין והולכין ובאין אצל המטה ההיא כי היתה עומדת בחצר, על כן יורנו תשובה על זה, ושכמ"ה:

435

תל״ותשובה. הנה בשיעור הכתם שהוא פחות מגריס, כתב רבינו אליעזר ממיץ ז"ל שאין אנחנו בקיאין בשיעור זה, וכל דלא מוכחא מלתא שהוא דם מאכולת לא סמכינן על זה להתיר, ובתשובת בשמים ראש המיוחס להרא"ש ז"ל, הביא דברי רא"ם ז"ל הנז', וכתב ראיתי רבותי כולם משערים ואינם חשים בדבר, ובהגהות כסא דהרסנא שם האריך בזה ע"ש, וכבר הרב פתחי תשובה בסי' ק"ץ סק"ט, הביא דבריהם הנז' יע"ש:

436

תל״זוראיתי להגאון חתם סופר יו"ד סי' קפ"ב, עשה טעם לדבר זה, שגם בזמנינו שאנו רואין דקטן הוא דם המאכולת, עכ"ז יש לנו לתפוס שיעור כגריס שאמרו חז"ל ע"ש. אך ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספר שיורי טהרה דף מ"א ע"ד תשובה ט', שהביא דברי ח"ס סי' קפ"ב הנז', וכתב דבריו תמוהין דא"כ נתלה עד כתרמוס, דהרי במקום דלא שכיחי לתלות במאכולת גזרו אז עד כתרמוס, ולכך אין לדבריו מקום, והדין צ"ע. ועוד שם בדף מ"ו ע"ג בתשובה אחרת כתב, שהוא מחמיר ומשער לפי אומד הדעת, שא"א להיות זה מדם מאכולת השכיח בנינו, דאז הוא מטמא ע"ש. ועוד ראיתי להגאון הנז' בספרו קנאת סופרים דף מ"ג ע"א, בסי' מ"ז, שחזר והחזיק שם בסברתו הנז', וכתב שהוא מחמיר בזה לפי מה שאנו רואים דאין בזמנינו מאכולת שיהא בדם שלה שיעור כגריס, דאיך נתלה במאכולת במה שאנו יודעים דודאי אינו ממאכולת רק מגופה, וכתב שדברי הגאון ח"ס לא נראין לו כלל, ע"ש. ועיין להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב קמא ח"ב סי' ק"ה מ"ש בענין זה של הכתמים בזה"ז, ע"ש:

437

תל״חולכן לענין הלכה ודאי יש לנו לחוש לדברי רא"ם ז"ל בספר יראים הנז', וכן ראיתי להרב לחם ושמלה בסי' ק"ץ בלחם ס"ק י"ט, שהביא לסברת ספר יראים הנז' וחש לה, וכתב בשמלה ס"ק י"ב דכפי הנראה כל הגאונים האחרונים לא ראו את דבריו מדלא הביאוהו, ואולי אם היו רואין דבריו לא היו מקילין וכו' ע"ש. ועוד נמי מצינו להרב שו"ג ז"ל בסי' ק"ץ ס"ק כ"ג שכתב וז"ל, והאידנא נהגו הנשים להחמיר על עצמן, דאפילו לא הרגישה אלא שמצאה כתם בין בגופה בין בבגדיה אפילו פחות מגריס, להמתין חמשה ימים ואח"כ מונין ז' נקיים, כך ספרה לי נו"ב תמ"ב עכ"ל. והנה אע"פ שבעירנו אין אנחנו יכולים לקבוע הלכה זו מחמת המנהג, כי פה עירנו אין לנו מנהג ידוע בדבר זה, דכל אשה שרואה כתם מביאתו למורה לראותו, ואם יתיר יתיר ואם יאסור יאסור, ואין יודעים דין זה של שיעור כגריס, ורק יודעים דלפעמים המורה יתיר מחמת שהכתם קטן, אך אין יודעים כמה שיעורו, ואיך ישער, ובמה ישער, באופן שאין אנחנו יכולין לקבוע הלכה בזה מחמת המנהג, כאשר העידה אשתו של הרב השו"ג על מנהג עירה, הנה עכ"ז אין לנו לסמוך להתיר בפחות משיעור גריס, אם לא נראה לפי אומד הדעת שהוא דם מאכולת, או דם פרעוש בזמן שהפרעושין מצויין והם מלאים דם, או בדם יתוש וכיוצא. מיהו אם נראה לנו בהמעשה שבאה לפנינו איזה צד אחר להתיר בעיקר הדין, אז אם הוא פחות מגריס אע"פ שלאומד הדעת אין זה דם מאכולת, נסמוך להתיר, שיהיה טעם זה סניף גדול להתיר עם אותו צד ההיתר הנראה לנו באותה מעשה:

438

תל״טובנידון השאלה דידן, ראיתי שיש להתיר בשופי מטעם אחר, והוא כי המכנסיים ההיא לא בדקה אותה קודם שלבשה אותה, והיתה מונחת בגלוי עם שאר חפצים, ולא היתה מונחת תוך תיבה סגורה, ויש לתלות אולי נתעסקו אצל המכנסיים במראות הדומין לכתם ונתלכלכה מהם, או שמא נתלכלכה מן המחיצה שהיתה פרוסה עליה לייבש אחר כיבוס, וזו המחיצה היא על הגג, אשר פה עירינו דרכם לאכול על הגג, ואפשר נתלכלכה המחיצה באיזה לכלוך קרוב לדם ונתייבש, וכאשר פרסו עליה המכנסיים בעודה לחה אחר כיבוס, קלטה המכנסיים מן לכלוך המחיצה ונעשה בה כתם מראה דם. זאת ועוד נמי יש לתלות יותר שנתלכלכה המכנסיים אחר שפשטה אותה בשעת טבילה, והניחתה אח"כ על מטה של עץ שהיא אינה נקיה מן הלכלוכים, וגם היה אצל המטה עוברים ושבים ועסק פועלים וכנז' בשאלה, וא"כ קרוב יותר לתלות בזה, ואין זה דם טמא: והיתר זה נלמד ממ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ץ סעיף ט"ל, אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה, אא"כ היה בדוק לה קודם שלבשתו, אבל אם אינו בדוק לה קודם שלבשתו, ולבשתו בלי בדיקה, ומצאה בו כתם טהורה. ובסעיף ל"ו פסק, בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה, אפילו הניחתו שמור בתיבתה, ומצאה עליו דם טמאה אם יש בו כגריס ועוד, עכ"ל. וכתב הגאון ב"ח בסעיף ל"ו, שיש חילוק בין העד ובין החלוק יע"ש, אך הגאון הט"ז בס"ק כ"ט מיאן בחילוק זה של הב"ח, וס"ל דין קנחה בעד שאינו בדוק, ודין מצאה כתם בחלוק שוין הם, והכו"ף דחה דברי הט"ז והסכים כהב"ח, וסדרי טהרה ס"ק ס"ז הסכים כהב"ח, וכן הסכים עצי לבונה יע"ש, ועיין בית אברהם למהר"א אבלי ז"ל בס"ק ל"ב מ"ש בזה, ואשר העיד הוא והס"ט ז"ל בדברי הכו"ף, אמרתי כונת הכו"ף בזה לומר, כיון שהדרך הוא שאחר שיביאו החלוק מן הכיבוס ישאר בבית אצלם קודם לבישה איזה ימים, דאין הדרך ללבשו תכף בבואו מן הכיבוס, על כן כיון דלא בדקתו בעת שלבשתו, אין כאן חלוק הבדוק, כיון שנשאר מונח בבית ולא היה מונח בקופסא, ולא היה מוצנע, ולהכי יש לתלות אולי נתעסקו אצלו בכתמים ונתלכלך, דכן ראיתי להגאון ר"ז בש"ע סעיף ע"ו וז"ל, וה"ה בחלוק שבבית שלבשתו בלא בדיקה, אע"פ שהיה בדוק לה מתחלה בשעת הכיבוס, כיון שלא הניחתו בקופסא מיד אחר כבוס, ויש לתלות שהעבירתו בשוק של טבחים וכו', ואפילו יודעת שלא העבירתו אלא שיש לתלות בבני הבית שנתעסקו אצלו בכתמים, או שהמתעסקים עברו בצידו וכו' ע"ש, ובסו"ד ציין על כו"ף, ונראה שהבין כונת הכו"ף כמו שכתבתי, וכ"כ הרב חכ"א כלל צ"ט סעיף ל"ח ע"ש. וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"ב סי' ק"ח, שכתב איזה דברים בענין זה על סברת הב"ח וס"ט, ובמחילת כבודו יש לגמגם בדבריו, ואין צורך להאריך כאן בזה:

439

ת״מהעולה מכל הנז"ל לנידון השאלה, שלבשה המכנסיים אחר הכביסה בכמה ימים ולא בדקה אותה קודם שלבשה אותה, וגם לא היתה המכנסיים מוצנעת אחר הכביסה תוך תיבה וכיוצא, אלא היתה מונחת בגלוי עם שאר חפצים ששם עוברים ושבים בני הבית, הרי זו יש לה דין חלוק שאינו בדוק, שכתב מרן ז"ל בסעיף ט"ל שאפילו נמצא בו כתם יותר מגריס הרי זו טהורה, דהעיקר לדינא הוא כסברת הב"ח שהסכימו עמו כל גדולי האחרונים, שיש לחלק בין עד שקינחה בו ובין החלוק, וכ"ש בנ"ד שיש לתלות יותר ג"כ, דאחר שפשטה אותו אחר הטבילה, והניחתו על מטה של עץ שיש להם בחצר ששם נתלכלך, די"ל שבזה גם הט"ז יודה דטהורה וכל זה בהיכא דאיכא בכתם כגריס ועוד, וכ"ש מנ"ד דהוא פחות מגריס, על כן עשיתי מעשה להתירה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

440

תמ״אשאלה. נסתפקתי באשה שהוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדים המיוחדים לנדתה, דאינה נאמנת אם תאמר טהורה אני אפילו אם תתן אמתלה, שזו חייבו אותה חכמים לספור ולטבול כדין נדה גמורה, ונסתפקתי בענין ברכה של הטבילה, מאחר שיודעת בעצמה בודאי שהיא טהורה ואינה צריכה טבילה, אם תברך על הטבילה או לאו:

441

תמ״בתשובה. קי"ל בש"ע יו"ד סי' י"ג סעיף ב', בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה מד"ס, משום מראית העין, דאתי לאחלופי בבהמה גמורה כיון שהפריס ע"ג קרקע. וכתב פר"ח ז"ל, שכתב הרש"בא ז"ל בסי' תקכ"ה, בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע דשחיטתו מדרבנן, מברכין על שחיטתו, וטעמו כיון דמצוה לשחוט מדרבנן, א"כ שייך שפיר לברך וצונו על השחיטה, ודלא כמשמע מדברי הר"ן בפרק ב"מ, גבי חצר שיש לה שני פתחים שכתב שכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא לא מברך אלא אחד פתחא, וליתא, דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע"ג שלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא דעלמא מצוה דרבנן היא, ומחייב לברוכי עלה, ע"ש וגם הגאון השפ"ד ס"ל דיברך, אלא משום הסברא שדקדק הפר"ח מדברי הר"ן, כתב יותר טוב שיברך על אחר ויכוין לפטור זה היכא דאפשר ע"ש, וכ"כ הגאון ש"ח סעיף ג', ושם בת"ש כתב שגם הר"ן ז"ל יודה בזה שצריך לברך, ודין ב' פתחים דחנוכה שאני, משום דהך דינא אינו שנוי במשנה, ורק הוא מילתא דרב הונא דאמר מסברא דנפשיה, ואין זה כשאר תקנות דרבנן שעשו בהם הרחקה לדאורייתא, והאריך בזה ע"ש, וכן הכו"ף פסק דיברך, וכ"כ מנחת הזבח בקומץ כלל וא"ו, ע"ש:

442

תמ״גברם הגאון פרי תואר ז"ל, בריש סי' י"ט הביא דעת הרשב"א ז"ל בבן פקועה, ודעת הר"ן ז"ל בשני פתחים דחנוכה, וס"ל דיש פלוגתא בזה בין הרשב"א והר"ן, והוא הכריע כהר"ן, דכל מלתא דתקנת חז"ל היתה לצורך אדם, או שלא יחשדוהו כרשע, לא מברכינן, וכתב בסו"ד בר מן דין לו יהיה דהוי ספק שקול אי מברכין או לאו, הא ספק ברכות להקל, ותו דבכל כמין דין חידושא הוא דחדשו חז"ל, דבכל דעביד מצוה דרבנן בעי ברוכי, ולהכי כל דלא אדכר בהדיא בש"ס לא מברכינן, ואנן לא אשכחן בכוליה שתא סדרא, דמברכינן אמצוה דרבנן כה"ג דמראית העין, עכ"ד יע"ש:

443

תמ״דוהגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף אות ה' כתב, שיש חילוק רב בין דין בן פקועה לדין חנוכה דהר"ן ז"ל, דשם איירי שכבר בההיא שעתא בירך על פתח העיקרי, ולהכי כיון דצריך להדליק בפתח הב' משום חשדא, בדין הוא שלא יברך פעם שנית על זה, כי ברכת העיקר פוטרת הטפלה, ובהא גם הרשב"א יודה דלא יברך, אבל בדין בן פקועה איירי ששחטו לבדו, ולהכי בהא גם הר"ן ז"ל יודה דמברך, ע"ש. ובאמת הרואה יראה דחילוק זה הוא אמתי, וכתב עוד נהירנא שראיתי בספרי האחרונים בני חיי וש"ח וחק לישראל, שחילקו בין זו לההיא דשני פתחים, והמדקדק בדברי פר"ח יראה שגם הוא ידע שיש לחלק בין זו לדינו של הר"ן, דהא כתב ודלא כדמשמע מדברי הר"ן וכו', ושוב הביא דברי הרב פר"ת הנז"ל מה שהכריע שלא יברך, וכתב על זה וז"ל, כבר כתבנו שיש להשוות הרשב"א והר"ן, וכ"ע מודו דיברך בשחיטה דבן פקועה ולא יברך בשני פתחים, גם סברותיו לחלוק על הרשב"א אין מכריעות, כאשר יראה המעיין, ומאחר דהרשב"א רב גובריה אמרה, והרב ב"ח סי' שכ"ט, והרב ט"ז והרב ש"ך והפר"ח בדין זה, והרב מהר"ר יהונתן בדין זה כולם מסכימים לדעת הרשב"א, הכי נקטינן, וגם נקטינן כהר"ן בשני פתחים דלא יברך אלא על חד פתחא, וכ"כ מור"ם לקמן סי' שכ"ח דין א' גבי שתי חלות דאין מברך רק בהפרשת ראשונה, ובא"ח סי' תרע"א כתב כהר"ן, עכ"ל. ועיין עוד מ"ש בספרו מחב"ר בסי' זה יע"ש, ועיין להרב נחפה בכסף ח"ב דף כ"ג ע"ג דהכתב העיקר סברת הרשב"א ז"ל ע"ש:

444

תמ״הוראיתי להרב הגדול מהר"ד פארדו ז"ל במכתם לדוד א"ח סי' כ"ג, שנשאל באיש אחד שהוצרך יום א' מימי חנוכה לצאת למקום רחוק קצת, וחשש שלא יוכל לבא לביתו בעונת ההדלקה, ולכן ציוה לבני. ביתו שידליקו עליו, וכן עשו והדליקו בפתח אחד, ולא הספיקו להדליק בפתח השני עד שהגיע האיש לביתו, אם יוכל להדליק בפתח הב' בברכה. ופשיט לה מדברי הרשב"א בבן פקועה, דס"ל דיברך אע"פ דהשחיטה היא מפני מראית העין, ואע"ג דהר"ן ס"ל בשני פתחים לא יברך בפתח הב', כל טעמו של הר"ן הוא משום כיון דהוא עצמו מדליק בשתים בזא"ז, וכבר בירך על הראשונה בדין הוא שלא יברך פעם שנית על השניה, שהיא משום חשדא, משא"כ בהיכא דהוא לא בירך אהך פתחא, ועתה בא להדליק בפתח הב', אע"ג דלא מחייב להדליק אלא משום חשדא, כיון דס"ס מצוה קעביד, דחייבוהו רבנן בזה מברך אפילו להר"ן, וכן בדינא דהרשב"א גם הר"ן יודה דמברך וכו', ועוד שם האריך להשיג על הרב פר"ת ז"ל ע"ש:

445

תמ״ווהנה באמת הרב פר"ת ז"ל דס"ל שלא יברך בבן פקועה, אינו יחיד בדבר זה, דהא חזינן להגאון חיד"א ז"ל בעצמו בספרו טוב עין סי' ט' אות ב', שהביא מספר בשמים ראש המיוחס להרא"ש ז"ל בסי' רפ"ג, שכתב בפשיטות שלא יברך על השחיטה דבן פקועה, וכתב כיון דאיכא כמה מילי דלא תקנו רבנן לברוכי, על כן אין לברך אלא במידי שקבעו ברכה, וכל דלא ידעינן במידי דרבנן אי שוויוהו מצוה גמורה לברך לא נברך וכו' ע"ש. ועיין בספרו מראית העין דף פ' מ"ש על תשובות בשמים ראש דסמכינן עלייהו ע"ש, נמצא לפ"ז תשובה הנז' של בשמים ראש בין אם היא של הרא"ש, בין אם היא לרב אחד קדמון הא ס"ל בפשיטות דאין מברך, ונמצא פר"ת אינו יחיד בדבר זה:

446

תמ״זגם עוד אנא עבדא מצאתי לאדם גדול שנטה ג"כ אחר סברה זו, דראיתי בספר פחד יצחק מערכת הקו"ף בד"ה קטן המסורבל בבשר וכו', שכתב בסוף הדיבור בשם מהר"ר גא"ל ז"ל, דאין מברכין על המילה של תינוק שכבר נימול כראוי, ורק אחר כמה חדשים נכסית כל העטרה ואינו נראה מהול, דצריך למולו משום מראית העין, דמאחר שהמילה נעשית כמצותה מעיקרא, אין מברכין על המילה שיעשו עתה כדי שיהיה נראה מהול בעת קושיו, ע"ש, נמצא גם הוא נוטה אחר סברה הנז' של תשובת בשמים ראש והרב פר"ת ז"ל. וכן ראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בספרו מגדל עוז בדיני מילה בנחל השמיני דף י"א שכתב באות י"ח, כל מקום שצריך לחזור ולמול אין צריך לברך שנית, ומשמע דקאי גם על דין שכתב באות ט"ו יע"ש. גם עוד ראיתי בס"ד להגאון חתם סופר ביו"ד סי' רמ"ח דף ק"ה שכתב וז"ל, אך אי ידעינן שנימול כראוי וחזר ונמשכה ערלתו לאיזה סיבה שיהיה, אינו צריך תיקון אלא מדרבנן, ואז הדין כן, אם חזרה הערלה וחופה כל שיעור העטרה לגמרי, באופן שאין ניכר בהסתכלות כ"ש שהוא נימול, אזי צריכין לחזור ולתקנו באזמל כדינו, אמנם בלא ברכה, כיון דאינו אלא משום מראית העין, אין לברך על דרבנן כזה עכ"ל. ובאמת נפלאתי על הגאון ז"ל בזה, איך כתב כן מסברא דנפשיה, ולא זכר שר דין הרשב"א בבן פקועה, וכל אותם רבים דנמשכו אחריו דס"ל שיברך בכה"ג, ואם דעתו שיש חילוק בזה היה לו להזכיר דבריהם ולחלק. ואיך שיהיה מצינו גם הגאון ח"ס אזיל בשיטה זו בכה"ג דלא יברך, ונמצא ארבעה גדולים אזלין בשיטה זו דאין לברך בכה"ג, והם בעל התשובה של בשמים ראש שהוא קדמון, והרב פר"ת, והרב מהר"ר גא"ל, והרב ח"ס, וכן נראה נמי דעת הרב יעב"ץ ז"ל כאשר כתבתי, ועל הרוב אם נחפש נמצא עוד:

447

תמ״חועתה לענין השאלה דנ"ד, הנה לדעת הרשב"א ז"ל וכל אותם רבים וגדולים דנמשכו אחריו דס"ל דיברך, הנה גם בנ"ד תברך על הטבילה מכ"ש, וגם לאותם גדולים דס"ל כל שהוא משום מראית העין לא יברך, נראה דיודו הכא שתברך, יען דהתם גם רבנן ידעי דאין בזה חיוב ורק תקנו משום מראית העין, אמטו להכי אמרינן לא קבעו זה למצוה גמורה כדי שיהיה עליה ברכה, אך בנ"ד כאשר הטילו חכמים עליה חיוב של טבילה, לא האמינו שהיא טהורה, והטילו עניה טבילה מפני מראית העין, אלא הם דנו אותה לנדה גמורה שאמרו אין נאמנים דבריה, משום דמעשה לא עבדה והנה היא טמאה וצריכה טבילה, נמצא הטילו עליה חכמים מצוה גמורה מאחר דדנו אותה לנדה גמורה, וכל היכא דהטילו עליה מצוה גמורה ודאי צריכה ברכה, כיון דחכמים עצמם דנו אותה לנדה גמורה, והא ודאי לא דמי למה שהטילו חיוב משום מראית העין, דהם יודעים שאין זה צריך שחיטה כלל, ואין זה הילד צריך מילה כלל, דכ"ע ידעי שזה נימול באמת, וזה החצר קיים בו מצות הדלקה באמת, וזה השה הוא נשחט באמת אגב אמו, ורק משום מראית העין או משום חשד הטילו עליו חיוב, הרי הם יודעים שאין זה עושה מצוה גמורה, שכבר קיים ולכן לא חשיבה מצוה זו שהוא עושה אותה משום מראית העין או חשד לברך עליה כשאר מצות גמורות, וזה ברור ופשוט, ולכן נ"ל בנידון השאלה שתברך על הטבילה לכ"ע, וכ"ש לדעת הרשב"א וסיעתו, וזה ברור:

448

תמ״טמיהו בדין המילה שהוא חוזר ומל שנית משום מראית העין שנראה כערל, אע"ג דלסברת הרשב"א ז"ל וסיעתו צריך לברך, עכ"ז כיון דלדעת החולקים שהם בעל התשובה של בשמים ראש ופר"ת וכן מהר"ר גא"ל וחתם סופר דאין לברך, אז בדין הוא שלא יברך משום ספק ברכות להקל, מיהו יהרהר הברכה בלבו ועולה לו. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

449

ת״נשאלה. קטן בן י"ב שנה וארבעה חדשים שאמר הרופא עליו שצריך להשקותו סמים שקורין עשב"ה, שהדרך הוא שישתה סמים הללו שיעור ידוע ארבעים יום רצופים ולא ישתה מים אלא רק מן מים שמוציאין מהם, ויש במשפטיה כמה דברים קשים לאדם השותה, ולכן זה הקטן היה מסרב שלא לשתות, ואביו כבר קנה העשב הזה שקורין עשב"ה לצורך ארבעים יום, והביאו לבית לפני בנו, והיה מפציר בבנו שיקבל מרצונו לשתות, כדי שיתחילו לבשל לו זה העשב כנהוג, והבן כעס ואמר זו העשב"ה וגם כל העשב"ה שבעיר תהיה אסורה עליו, וא"ל אביו בני לא תאמר כך, וזה חזר ואמר זו העשב"ה וכל העשב"ה שבעיר תהיה אסורה עליו כקרבן שמקריבין בבית המקדש, ויצעק אביו עליו והוא חזר ונשבע על זה בשבועה חמורה שלא ישתה, וכשראה אביו כך חדל מלדבר עמו עוד. והמתין עד הלילה, ונכנס עמו בדברי פיוס, ויודיעהו דברי הרופא שאלו הסמים צריכין לו מאד, וחייו תלויים בזה, והביא לו דמיונים מה שנעשה בבני אדם אחרים ששתו זאת, ואז הבן השכיל בדבר הזה שהוא צורך גדול אליו, ונתחרט על האיסור והשבועה שהוציא מפיו על הדבר הזה, ועל כן באו לשאול אם יעשו לו התרה וישתה, או אם אין צריך התרה לזה, שהוא עדיין לא נעשה בן י"ג שנה ויום אחד. והנה הבן הוא פקח, וכבר למד התנ"ך עם תרגום הערב"י שלו, והוא באותו זמן כבר לומד בבית הספר מאמרי רז"ל, ויודע ענין האיסור והשבועה היטב, יורנו ושכמ"ה:

450

תנ״אתשובה. הלכה זו פסוקה בשה"ט סי' רל"ג, קטן בן י"ב שנה ויום אחד, וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעים לשם מי נדרו ונשבעו, נדריהם נדר ושבועתם שבועה, אע"פ שלא הביאו ב' שערות, ובודקין שנת י"ג לזכר, ושנת י"ב לנקבה, ע"כ. וכתב הש"ך ז"ל שאפילו בדקם בתחלת השנה, ונמצא שיודעים לשם מי נדרו, אם נדרו אח"כ בסוף שנה אינו נדר עד שיבדקם פעם אחרת. וכ"כ הרמב"ם, וכ' בב"י וכ"מ שגרסה אחרת היה לו להרמב"ם בגמרא ע"ש. ואיך שיהיה בנ"ד, הקטן היה פקח ויודע לשם מי נדר, והנה הוא יודע ספר באמת שאפילו בדיקה לא הוה צריך, וגם הוא מלא שערות לפ"ד השואל, א"כ נדרו נדר ושבועתו שבועה:

451

תנ״בברם מה שיש להסתפק בזה הוא, אם תועיל לו התרה לנדרו ושבועתו, די"ל מופלא הסמוך לאיש אע"ג דנדרו נדר ושבועתו שבועה, ליתיה בשאלה, דלא רבייה קרא לענין שאלה נמי, וכל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו, ולא תועיל גביה התרת נדרים ושבועות בעודו קטן. וראיתי להגאון משנה למלך ז"ל בה' נזירות פ"ב הי"ג, שנסתפק אם הבן יכול להשאל על מה שהדירו אביו וכו', ועוד חזר ונסתפק וז"ל, עדיין יש להסתפק בהגיע לעונת נדרים, אי מצי למשאל על נדריה, מי אמרינו כיון דאיתיה בתורת נדרים איתיה נמי בתורת שאלה, או"ד שאני נדרים דבפירוש רבייה קרא למופלא ע"כ ע"ש. נמצא הרב מש"ל ז"ל מסתפק בספק שכתבנו בנ"ד:

452

תנ״גוכתב עוד שם, דאפשר לצדד ולומר, הבן שהדירו אביו לא מצי הבן למשאל על נדריה, משום דלא מצינו שאלה אלא לנודר עצמו, והכא הבן לא נדר, ואף ששתק בשעה ששמע מ"מ שתיקה זו לא הויא כנדר, ולפי טעם זה אין חילוק בין הגיע לעונת נדרים ללא הגיע, ולפ"ז אפילו נעשה גדול וכו'. וראיתי לרש"י במכות דף כ"ב שכתב, ואית דמפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן, וקשיא לן ההיא נמי בשאלה איתיה, שהיה אביו יכול לישאל עליו, ואפילו מת אביו בשאלה מיהא הוה ההיא שעתא. ע"כ דנפשטו כל הבעיות מדברי רש"י הללו דס"ל דבמדיר את בנו בנזיר אביו נשאל עליו, וכן נמי ס"ל דאין הבן נשאל על נדר אביו, שהרי כתב ואפילו מת אביו וכו', משמע דס"ל דאין הבן נשאל על מה שהדירו אביו, וזה פשוט, עכ"ל ע"ש:

453

תנ״דוראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני נדרים סי' כ"ח, שכתב יש לחקור בהא דקי"ל במופלא הסמוך לאיש דנדריהון נדר מד"ת, אם מהני שאלה ע"י פתח או חרטה וכו', וצידד בקצת ראיה דמהני שאלה, ושוב כתב ראיתי בספר מחנה לוי על מסכת נדה דף ט"ו שכתב, דהמש"ל פ"ג מנזירות נסתפק בקטן שהגיע לעונת נדרים אם הוא בתורת שאלה, ותמהני דלא ראיתי במשל"מ שכתב להסתפק בנדון זה, רק שם מסתפק באב דהלכה הוא דמדיר בנו בנזיר אם מהני שאלה ג"כ, וכן אם בנו מצי למשאל עליה אף בהגיע לעינת נדרים ונדרו נדר, אבל בנדרו ממש לא ראיתי מבואר במשל"מ שם, דיהא סברא דלא יכול למשאל עליה עכ"ל. נראה דהרב הבין הספק שהבאתי לעיל מן הגאין משל"מ, שכתב עדיין י"ל בהגיע לעונת נדרים אי מצי למשאל וכו', קאי על הדירו אביו דוקא, וזה אינו, דודאי הספק קאי גם על נדר שנדר הקטן מעצמו, כי כן מוכח מן צדדי הספק שתפס המשל"מ, דכתב או"ד שאני נדרים דבפירוש רבייה קרא למופלא, הרי להדיא משמע דעיקר הספק שלו הוא על נדר שנדר הקטן עצמו, דיש סברא לומר דוקא לענין הנדר איתרבי, אבל לענין שאלה לא אתרבי. ותמהני על הרב א"ב ז"ל, איך לא נרגש בזה, דדבר זה הוא מפורש בדברי המשל"מ. והנה המעיין יראה, דהספק הזה שיש להסתפק בהיכא דנדר הקטן עצמו, לא נפשט מדברי רש"י ז"ל במכות שהביא המשל"מ, יען דיש לצדד ולומר דלא מצינו שאלה אלא לנודר עצמו, והכא הבן לא נדר, ואף ששתק בשעה ששמע, מ"מ שתיקה לא הויא כנדר, וכמפורש זה בדברי המשל"מ וכנז"ל. וראיתי להגאון מחנה חנוך ז"ל במצוה ת"ז, שהבין נמי הספק של המשל"מ כאשר כתבתי ע"ש. גם עוד ראיתי בתשובה בספר יד יוסף ז"ל סי' צ"ג, דג"כ הבין בפשיטות דברי המשל"מ כאשר כתבתי, וכנז' שם בדף פ"ח ע'ג בד"ה וכתב, ועיין עוד מ"ש הרב הנז' בדף פ"ט ע"ב, בד"ה וארא נא ע"ש:

454

תנ״הוראה ראיתי להגאון חק"ל יו"ד ח"ב סי' ס', שכתב יש לחקור במופלא הסמוך לאיש אי איתיה נמי בשאלה, מי נימא כיון דאיתרבי שראוי לנדור אתרבי נמי לשאלה, או"ד קטן דאינו בר דעת ליתיה בשאלה, אי נמי לנדר אתרבי ולא לשאלה, וכתב דין זה רפיא בידיה, והדבר צריך לימוד ע"ש. ואשתמיט מניה דמר דברי הגאון משל"מ הנז"ל שדיבר בזה. ושו"ר להרב שעות דרבנן דף נו"ן ע"ג, שהביא ספק הרב חק"ל ז"ל הנז', והוכיח מן הירושלמי דליתיה בשאלת חכם, ושם הוסיף להסתפק ספיקות אחרים במופלא סמוך לאיש ע"ש, ולא היה לי פנאי לעיין בדברי הרב ז"ל, ובהוכחה שהוכיח מן הירושלמי. ועוד ראיתי להרב זכור לאברהם אביגדור ז"ל, באה"ע סי, ד' דף למ"ד, שנסתפק ג"כ במופלא הסמוך לאיש אם יועיל לי התרת נדרים ושבועות, והביא דברי המשל"מ, ודברי חק"ל הנז', ומ"ש הוא בזה יע"ש:

455

תנ״וולענין הלכה מאחר דספק זה נסתפקו בו כמה גדולים, ולא אפשיט להו, אזלינן ביה לחומרא, ולפי סברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל מופלא הסמוך לאיש הוא מן התורה הו"ל ספיקא דאורייתא, על כן בנידון השאלה אין להתיר לו העשב"ה שנמצאת באותה העיר, שהוא אסר ונשבע על אותה העשב"ה שהיתה לפניו, ועל אשר באותה העיר, ולכך יש להתיר העשב"ה שיביאו לו מעיר אחרת, מאחר שפירש בדבריו כל העשב"ה שבעיר, ועל צד היותר טוב יתירו לו על שבועתו, אך לא ישתה אלא מעשב"ה שיביאו לו מעיר אחרת. ואם הוא חולה שיש ב"ס וזו הרפואה אמר אותה רופא מומחה, ואמר שא"א להמתין עד שיביאו לו מעיר אחרת, אז יעשו לו התרה, וישקו אותו מן הנמצא בעיר, כיון שיש בזה פקוח נפש, וטוב שיחזרו להתיר לו עוד הפעם אחר שיגדיל, וצריך להתיר לו כמה פעמים כנגד פעמים שאסר ונשבע. והשי"ת יאיר עינינו, באור תורתו, אכי"ר:

456

תנ״זשא"לה. ראובן היה דרכו לשתות שכר בכל לילה, ואמו היתה מוחה בו שלא ישתה פן יזיק לו, והוא ג"כ היה חושש מזה, אך נתלמד בכך וקשה לו לפרוש, ופעם אחת הכריחה אותו אמו הכרח גדול לבטל שתיית השכר לגמרי, ונתן לה דיבור שלא ישתה כלל, ואמרה לו שיתפוס קנין על זה, ואמר אין צריך, כי הנה הוא מעתה מקבל עליו שאם ישתה שכר מחויב לתת קנס לרמב"ה זיע"א מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה שכר, ואחר שקבל עליו הקנס הנז' פירש ממנו לגמרי, ולא שתה אפילו לילה אחת במשך ששה חדשים, יען כי אין לו יכולת לתת מאה גרוש בעד כל לילה. ועתה אומר שנעשה לו סיבה שמוכרח לשתות שכר בכל לילה, בשביל שאינו יכול לישן, וגם רוצה בכך מחמת הסיבה ההיא, והוא אין לו יכולת לשלם הקנס הנז', לכך רוצה שיעשו לו התרה כדי לעקור הקנס לגמרי, ואז ישתה כרצונו בכל לילה. ומעלת החכמים דפה עירנו יע"א כתבו תשובה על זאת, ושלחו אותה אלי:

457

תנ״חוז"ל תשובתם לכאורא נראה נידון השאלה הנז"ל דומה לנדר צדקה באסמכתא, שכתב מרן ז"ל ביו"ד סי' רנ"ח סעיף יו"ד וז"ל, נדר צדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פ' אתן כו"כ לצדקה, ועשאו, חייב ליתן דבצדקה אסמכתא קניא, ע"ש בב"י ובט"ז, וא"כ בנ"ד צריך להתיר לו קודם שישתה כדי שלא יתחייב, והגם דהרדב"ז ישנות סי' קל"ד כתב דנודר לתת צדקה לעניים, דאם התירו לו מותר, אבל חכם המתיר לו בר נדוי, היינו דוקא שם דכבר נתחייב, שאמר אתן צדקה לפלוני דהוי אמירה לגבוה וכו', אבל בנ"ד שמתירין לו קודם שישתה, דעדיין לא נתחייב, אפילו הרדב"ז מודה דיכולים להתיר לו. אמנם אחר העיון נראה, דנ"ד דמי לסעיף י"א וז"ל, איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש, והעמידו קנסות על ככה לצדקה, ואח"כ נתפייסו וכו' והיא מתה"ד סי' שי"א, ופירש שם הטעם שלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זא"ז, וכיון דאין אחד תובע את חבירו אין להקל עליהם כלום. ונ"ד נמי דומה לזה שלא נדר חלא לעשות רצון אמו, ועתה שאדרבה היא רוצה שישתה אין צריך התרה. ועיין הרדב"ז חדשות ח"א סי' ק"ד, ועיין ב"י ח"מ סי' כ"ו, ועל צד היותר טוב יעשה התרה קודם שישתה. וכל זה כתבנו בנחיצה, ומעכ"ת יעיין היטב ושכמ"ה:

458

תנ״טוזאת תשובתי שהשבתי על דבריהם,

459

ת״סועל עיקר השאלה הנז'.

460

תס״אראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת מעלת החכמים הי"ו, ותחלה אשיב על דבריהם ואח"כ אדבר בעיקר נידון השאלה, והוא מה שכתבתם דנ"ד דומה להך דסי' רנ"ח סעיף י"א, איש ואשה שקבלו וכו', תמהני מאד בדבריכם אלה, דלא דמי כלל, שהתם הטעם מפורש בתה"ד שכתב בזה"ל, וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה להקהל עליהם כלום, שהרי נתקיימו דבריהם, ומעלתכם לא שמתם עיניכם בסיום דבריו אלו, שכתב שהרי נתקיימו דבריהם, שזהו עיקר הטעם של הרב בעל התשובה ההיא, דרצונו לומר מאחר שהם לא העמידו הקנסות אלא בשביל שלא יעכבו זא"ז, שכל אחד מהם היה רואה הגירושין הם זכות שלו, ומפחד פן אותו שכנגדו יעכב ויפסידו זכות זה, לכן עשה כל אחד קנס זה על שכנגדו, ועל כן אחר שנתרצו שניהם לבטל הגירושין, הנה בעתה נהפוך הוא שכל אחד רואה הגירושין חובה לעצמו, וביטול הגירושין זכות הוא לו, ונמצא עתה בזה ג"כ נתקיימו דבריהם, שרצו שכל אחד מהם לא יפסיד זכות שלו, כיון דעתה ביטול הגירושין הוא הזכות של כל אחד מהם, ועל כן ממילא אין כאן קנס, דהקנס נעשה שלא יפסיד כל אחד זכות שלו, ועתה שנעשה ביטול הגירושין הוא הזכות של כל אחד מהם, למה ישלמו הקנס שבא לקיים הגירושין, ועל זה מביא בעל התשובה ראיה ממתניתין, דחכ"א יכול זה להתיר שלא ע"פ חכם, ואומר הריני כאלו. התקבלתי וכו', וכנז' בתשובה:

461

תס״בוכל זה הטעם לא שייך בנ"ד, כי בנ"ד מעיקרא לא בקשה אמו שיעשה הקנס, אלא בקשה שיאסור עליו השכר בשבועה בקנין שלא ישתה לגמרי, ועוד לא בקשה זאת אלא לטובת עצמו שלא יהיה נזוק, והוא ג"כ היה מודה לה בזה החשש של הנזק, אך הוא לא רצה שיאסר עליו שתיית היין בשבועה, ובחר בזה הדרך של הקנס, כדי שאם ירצה לשתות יוכל לשתות אם ישלם הקנס, והנה בעתה שחזר בו ורוצה לשתות, לא נתבטל הטעם של המניעה שרצתה אמו למנעו מן השתיה, אלא הוא עודנו במקומו עומד, שגם עתה יש חשש הנזק שחשה לו אמו, ורק נתחדש דבר אחר שהשינה נודדת מעיניו בלילה, ואין לו תקנה לישן אא"כ ישתה שכר, ולכך הוא ואמו רוצים בשתיה אע"פ שיש בה נזק, מפני דנדוד שינה הוא קשה, ויש בזה סיבה הכרחית, ע"ד שאומרים העולם בחור הרע במיעוטו, ומה שייכות יש לטעם התשובה של תה"ד בנ"ד, דלא נגע ולא פגע הא בהא:

462

תס״גועוד תמצאון הטעם הזה מפורש בדברי תה"ד שכתב וז"ל, הטעם הוא משום דכל התנאים שהם כהאי גוונא, אין הכונה רק שלא יעכב האחד את חבירו נגד רצונו, אבל כשנעשה רצונם או שהתנאים נעשו לצרכו ולטובתו, א"כ נתבטל התנאי עכ"ל. וכן תמצאון בלבוש טעם מפורש וז"ל, ועוד אפילו שהיה בו ממש לא נדרו בזה לצדקה, אא"כ יתבע אחד מהם את חבירו, כגון שהאחד יחזור והב' לא יחזור בו, אבל אם שניהם מתרצים ואין אחד תובע, למה יתחייב, ע"כ ע"ש:

463

תס״דהנה כי כן, נראה פשוט, שזה הקנס של מאה גרוש לקופת רמב"ה זיע"א חשיב נדר גמור לצדקה ובעי התרה, כי בצדקה מתחייב אפילו באסמכתא, ואין חילווק בין אם אמר מה שאעשה הוא דבר מצוה או דבר הרשות, ודוקא בתענית דלית ביה רווחא להקדש אינו מתחייב באסמכתא אבל בצדקה דאיכא רווחא להקדש מתחייב אפילו באסמכתא. ועיין יד אהרן סי' תקס"ב, ונהר שלום שם, ועיין להגאון מהרי"ש ביד שאול ביו"ד סי' רנ"ח סק"ז ע"ש. וידוע דמה שנודרים לרמב"ה סתם הוא בכלל נדרי צדקה, ועיין שיו"ב סי' ר"ג אות ג' מ"ש בענין נדרים שנודרים לרמב"ה זיע"א, ועיין בספר מאמר מרדכי גיסו של מהרי"ש סי' ט"ו, ושו"ת רמ"ץ יו"ד סו' ע' מ"ש בענין נדרים שנודרים לשם רמב"ה זיע"א דאסור לשנות, ועיין חתם סופר חלק וא"ו. מיהו נראה חיוב הנדר דנ"ד, הוה מדרבנן, יען דכתבו האחרונים מ"ש רז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הוא דרבנן, וכמ"ש הרב המגיד בשם הרמב"ן בפ"ט מה' מסירה ע"ש:

464

תס״הועתה אבא לדבר בעיקר השאלה, ובהשקפה הראשונה נראה דיש להסתפק בזה ספק גדול, כי כיון שאמר הנודר שהוא מעתה מקבל עליו שאם ישתה שכר מחוייב ליתן קנס לרמב"ה מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה שכר, נמצא אין זה מתחייב בקנס אלא אחר שישתה, וקי"ל אין מתירין את הנדר אלא עד שיחול, וכמ"ש בש"ע סי' רכ"ח סעיף י"ז, ולפ"ז צריך להמתין עד שישתה ואז יתירו לו הקנס, ודא עקא כי אחר ששתה נתחייב בקנס וצריך לשלם הקנס לצדקה, ואיך נתיר לו לכתחילה, דבשלמא אם נתיר לו קודם שיתחייב י"ל אין כאן מיחוש משום התרת נדר צדקה, כיון דעדיין לא נתחייב, אבל אחר שישתה דנתחייב לצדקה איך נתיר לו לכתחילה:

465

תס״ווראיתי להש"ך ז"ל סי' רל"ט ס"ק כ"ט, שהביא קצת דברים מתשובת מהר"מ מינץ ז"ל, וקיצר בה הרבה, ושו"ת מהר"מ מינץ ז"ל מצויה אצלי, והיא ארוכה ובשביל הוצאת הדפוס לא העתקתיה פה, ושם הביא תחלה שאלה ותשובה מהרב מהר"ר יעקב ז"ל, והשאלה היא באחד שהיה לו תאוה מרובה לרכוב על סוסים, וחמיו ואמו הוכיחו אותו על ככה, ובתוכחתם עלה עשן באפו וימלא חמה ונדר שאם ירכוב על סוס יתן מאה זהובים לצדקה, ואחר תשובה זו של מהר"ר יעקב ז"ל הובאה תשובת מהר"ם מינץ ז"ל, שהשיב לו על דברי תשובתו אחת לאחת, וכמה מילי דמעליותא אנחנו למידין מהתשובה הנז', חדא דקאמר להדיה כל כה"ג דמתירין לו קודם שירכוב, אין חשש משום היתר נדרי צדקה, מאחר דעדיין לא נתחייב, ועוד אנו למידין דיכולין להתיר קודם שירכוב, ואין כאן חשש משום דאין מתירין הנדר קודם שיחול, דהא כתב על נידון השאלה דידיה דאמרינן כאלו אמר בשעת נדרו כך, הרי עלי שלא ארכוב ואם ארכוב אתן ק' זהובים להקדש, ובהא מקרי שפיר חל הנדר קודם הרכיבה, כיון דמעתה אסור לרכוב ויש להתירו כולו, וא"כ ה"ה בנידון השאלה דידן, אע"פ שאמר בשעת הנדר שאם ישתה שכר מחוייב ליתן מאה גרוש בעד כל לילה, הנה גם הכא דיינינן כך כאלו אמר בפירוש שלא אשתה ואם אשתה אתן כו"כ, ובפרט דנזכר בשאלה שקודם אמירה זו של הקנס נתן דיבור לאמו שלא ישתה עוד, ואחר שאמרה לו שיתפוס קנין על זה אז אמר הקנס, דנמצא קודם שאמר הקנס אמר בפיו שלא אשתה, דנראה ר"ל מעתה ומעכשיו לא אשתה, דמחמת כן ראוי לומר דחשבינן ליה חל הנדר עליו קודם שתיה, ולהכי יכולין להתיר קודם שישתה:

466

תס״זברם דא עקא, שנשאר עומד לנגדינו דברי הגאון הקדמון שהוא ריב"א ז"ל, שהביא מהר"ר יעקב ז"ל הנז', והיא התשובה שהעתיק הש"ך ז"ל מתשובת מהר"ם, דשם מפורש להדיה שאין להתיר נדר הפשוט כי אם אחר שיחול, דהיינו שיעשה אותו דבר שנתחייב הפשוט בעבורו. גם עומד לנגדינו הספק שלו שנסתפק שמא צריך להתיר לו בכל פעם ופעם שיעשה אותו דבר, והכא בנ"ד בפירוש אמר שהוא מחוייב ליתן קנס מאה גרוש בעד כל לילה שישתה בה, וזה עדיף מנידון הנזכר בתשובת מהר"ם מינץ בנדר מאה זהובים אם ירכב על הסוס, שנסתפק שם הרב מהר"ר יעקב ז"ל אם כונתו להתחייב בכל פעם או לאו:

467

תס״חוהנה הספק שנסתפק בעל התשובה לא דחה אותו מהר"ם מינץ בשתי ידים, גם הרב מהר"ר יעקב ז"ל אזיל להדיא בתר דברי בעל התשובה הנז', וגם הש"ך ז"ל נראה דחושש לדבריו ואזיל אבתריה לענין דינא, וא"כ צריך לדעת בנ"ד איך יעשה בשביל ההתרה, דחזרנו לאותו הספק שנסתפקנו בו לעיל. גם עוד נמי הטעם שסמך עליו מהר"ם מינץ ז"ל דיתירו לו קודם שירכוב משום דחשיב חל עליו איסור רכיבה מיד, נראה טעם קלוש, וטפי מסתברא סברת מהר"ר יעקב ז"ל דפשיטא ליה דאין להתיר אלא עד אחר שירכב, וכן היא סברת הגאון הקדמון בעל התשובה שכ"כ בפשיטות, וכ"ש בנ"ד שכפי הנשמע מדברי השואל שהוא בחר בזה הדרך של הקנס, ולא רצה באיסור ושבועה כדי שלא תהיה שתיית השכר חלוטה לאיסורא, אלא יהיה בידו רשות לשתות אם ירצה לשלם מאה גרוש קנס לרמב"ה זיע"א, ובזה נתחזק הספק דידן בנידון השאלה טפי:

468

תס״טובחופשי באמתחות האחרונים, ראיתי בספר מחנה אפרים בהלכות נדרים סי' י"ב, שהובא שם סברה מן מהרש"ם, דהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה, דכל זמן שלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות, דאתי דיבור ומבטל דיבור וכו'. והרב מ"א שם פקפק בזה ע"ש. ושו"ר בתשובת הרב מהר"ם בן חביב ז"ל שהובאה בספר גינת ורדים יו"ד כלל ב' סי' ב', שהביא סברת מהרש"ם הנז' ועשה לה סמוכין, ושוב כתב וז"ל באופן דעלה בידינו דדינו של הרב מהר"ש הנז' דמי שקבל נ"ש לאחר שלושים יוס, או אם יעשה מעשה פ' אע"ג דקי"ל אין חכם מתיר הנדר קודם שיחול מדרבנן, מ"מ התירוהו מותר מן התורה, ואפילו הוא עצמו יכול לבטלו, דאתי דיבור ומבטל דבור, ומ"מ אע"פ שנדרתי לקיים פסק הרב איני מחליט להתיר נ"ש בהך טעמא לחוד, כיון דיש צדדים לומר דלא אתי דבור ומבטל דבור, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, כמ"ש לעיל בשם הר"ן והרשב"א, אך מ"מ יראה לענ"ד דהוא סניף לצרפו עם טעם אחר לעשותו ס"ס, עכ"ל הרב מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובה הנז'. והנך רואה דס"ל להרב דמהרש"ם אמרה למיליתיה בכל נדרים ונזירות דעלמא, ואין לחלק בזה. אך הרב המחבר גו"ר עצמו שם בסי' ג', פליג על סברה זו דמהרש"ם הנז':

469

ת״עוראיתי להרב שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' ט', שכתב הרב הגדול ר"א נחום ז"ל סמך על סברת מהרש"ם, ואף כי הרב גו"ר חולק עליו, מ"מ העיד מורינו ורבינו המאירי (הוא בעל פרי הארץ), כי כן קבל מהרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל, (הוא בעל אורים גדולים), שאמר סמכינן עליו בזה, וכן הורה הלכה למעשה ע"כ ע"ש. ודע דראיתי להגאון שמחת יו"ט ז"ל בסי' ה' שהביא סברת הרשב"א גבי האומר ה"ז עולה לאחר שלושים יום, דיכול לחזור בו קודם, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכתב הרב ז"ל שם בדף כ"ד ע"א, דסברת הרשב"א הנז' לא שייכה אלא בנדרים, כיון דהוא איסור חפצא, אבל בנשבע דהוא איסור גברא שנתחייב גופו בשבועה לאסור דבר זה עליו אחר למ"ד יום, אינו יכול לחזור בלי שאלת חכם, וזהו חומר בשבועות מנדרים ע"ש, ונרגש הרב ז"ל שם מהא דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול דקשה לפי סברה זו אין מתירין בהכי, וכתב שם ישוב על זה, אך כתב שהוא דוחק, יע"ש:

470

תע״אעוד ראיתי בספר קול אליהו ביו"ד סי' ל"ד, תשובה אחת מרבני מצרים שהרב זרע אברהם האריך בדבר זה, והסכים דעת מהר"י טאייטצאק ז"ל ובית דינו לדברי מהרש"ם, וליכא בינייהו אלא שינוי לשון, שמהרי"ט כתב שזהו אסמכתא, ומהרש"ם כתב שהוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור, והסכים לדברי מהר"ם בן חביב הרב מהרש"ח עכ"ד, ע"ש. והנה תשובת זרע אברהם שציינו עליה רבני מצרים היא בסי' ל"א דף קכ"ט ע"א שהאריך בזה, אך בתשובה הבאה אחריה מדף קל"ד עד סוף הספר האריך יותר, ועיין עוד מ"ש שם בדף קל"ט ע"ג, ואין צורך לפרש מה שעולה לנו מדבריו, כי צריך להאריך כאן הרבה, וכאשר עיני המעיין תחזינה משרים:

471

תע״באשר על כן, הנה בעתה אחרי התגלות לנו כל האמור הנז"ל, יש להורות בנידון השאלה דידן שיתירו לו קודם שישתה השכר, וכמ"ש מהר"ם מינץ ז"ל, ואין לנו לחוש משום סברת ריב"א ז"ל בעל התשובה שהביאו הש"ך ז"ל, יען כי עתה בנ"ד יש לנו לסמוך ג"כ על סברת מהרש"ם והאחרונים דאזלי בתר שטתיה, דס"ל כל כהאי גוונא שנדר על תנאי והוא חוזר בו קודם שיחול הנדר, אפילו התרה אין צריך שדי לו חזרתו, ואע"ג דהסביר לן הרב זרע אברהם ז"ל מדף קל"א ע"א וע"ב שאין דברי מהרש"ם אמורים בכל הנדרים והנזירות, אלא איירי דוקא בנזירות שמשון, אבל בנזירות ונדרים של תורה דאית בהו משום לא יחל, אע"ג דלא חל השתא לא מצי הדר ביה ובעי התרת חכם, מ"מ הא איכא רבים מהאחרונים דלא ס"ל הכי, אלא סברי דברי מהרש"ם בכל גוונא אתמר, ועוד נמי דמצינו באחרונים ז"ל דמ"ש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוא דרבנן, ולפ"ז הוי נ"ד ספיקא דרבנן, והא איכא נמי לעשות בנ"ד ס"ס בפלוגתא דרבוותא, כאשר יראה המעיין בזה, ויש לעשות ג"כ סניף אם השואל עשה המודעה שנהגו לעשות בחחלת השנה בהתרת נדרים, ונוסח כל נדרי בליל יוה"כ, ועיין מחנה אפרים ה' נדרים סי' י"ב יע"ש

472

תע״גושו"ר להרב הגדול מהר"ם רוביו ז"ל, בשמן המור יו"ד סי' ג', שהביא שאלה בגביר א' מתושבי בצרה יע"א, שנשבע ש"ח שלא יכנס לבית חמיו, וקנס עצמו בשעת שבועה שאם יכנס לבית חמיו חייב לתת לכולל חברון תוב"ב אלף אריות לצדקה וכו', ומה שכתב בזה באורך ע"ש. והגם כי נידון הרב ז"ל הנז' זה האיש נכנס לבית חמיו קודם שעשו לו התרה, ונמצא זה נתחייב בנדר בעת שנכנס, מ"מ תמהני איך הרב הנז' לא זכר שר סברות הפוסקים שהבאתי לעיל. ועתה אין פנאי לפלפל בזה יותר והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

473

תע״דשאלה. נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, ראובן יש לו אשה הולכת כל יום לבית עשיר אחד לעשות שם שירות בבית התבשיל הן בניקור הבשר, הן בבישול שעושה להם סיוע במלאכת התבשיל וכיוצא, גם עושה להם מעט עסק בתפירה וכיוצא, והם מהנים אותה ומקצת היום עושה בבית בעלה מלאכת הבית הצריכה לבעלה ולילדיה, ככה דרכה תמיד בכל יום. ויהי היום עשו לה בבית העשיר הקפדה גדולה בדברים בענין השירות, ונתכעסה כעס גדול, עד שנשבעה בשם השם שברא את השמים ואת הארץ, שלא תעשה עוד שירות לשום אדם, לא לבעלה וילדיה, ולא לבני אדם אחרים, והלכה משם ובאה לביתה וספרה שם מהדברים שהיה לה בבית העשיר, וגם דבר השבועה אשר נשבעה, והיתה שם אחות בעלה ועוד נשים אחרות, ויצעקו עליה ויריבו עמה, ויאמרו לה מה זאת עשית להשבע על שירות ביתיך, מהרי ולכי אצל החכמים ויעשו לך התרה, והנה זאת האשה היתה עודנה עומדת בכעסה הגדול, ותאמר להם תהיה בחרם בזה העולם ובאותו עולם אם תעשה התרה לשבועתה. והנה בתוך הדברים האלה בא בעלה לבית, ותספר לו אחותו כל הענין הזה של אשתו, והבעל נתכעס על אשתו, וקללה, ואמר לה איני רוצה שתעשי שירות לא כאן ולא בבית אחר, ולא ארצה בשירות שליך עוד. והנה למחרתו בא הבעל לבית המדרש, ושאל מאתנו מה לעשות בדבר הזה, ואומר דהן אמת שאמר לה לא ירצה בשירות שלה, זה אמר בשעת כעסו עליה, אך באמת עתה הוא צריך לשירות שלה במלאכת הבית שלו, ועל מה שנשבעה על שירות אחרים לא אכפת לו, אך שירות ביתו א"א לו בלעדה. גם טוען איך תוכל להשבע על שירות שלו, והלא משועבדת היא לו לעשות מלאכתו, וא"א לו בלעדה, על כן יורנו המורה, ושכמ"ה:

474

תע״התשובה. הנה נודע שיש מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, והיא משועבדת לו בהם, וכנז' בסי' רל"ד סעיף ע"א, ועיין באה"ע סי' פ' ובהרמב"ם פרק כ"א מה' אישות, ועיין עוד בסי' רל"ד סעיף ע"ג, ויש מלאכות שאין האשה חייבת לעשות לבעלה כנז' שם, ועיין מש"ל פרק כ"א מה' אישות הלכה ג' והלכה ה' יע"ש. על כן זאת האשה שכללה בשבועתה כל מין שירות, הן לבעלה הן לאחרים, הנה על מלאכות שהיא משועבדת לבעלה בעבורם לא חיילא שבועתה, ואין צריכה לזה התרה, אך על מלאכות שאין משועבדת לו בהם, וכן על מלאכות של אחרים, חיילא שבועתה ובעיא התרה. ואין לומר כיון דנשבעה על הכל, איידי דחיילה על אחרים ועל מלאכות שאינה חייבת בהם לבעלה, ואינם מדברים שבינו לבינה, חיילה נמי בכולל גם על מלאכות אשר משועבדת לבעלה בהם, דזה אינו, דהא מצינו למרן ז"ל בבית יוסף שהביא מתשובת הר"ן ז"ל, והביאה מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רל"ח סעיף וא"ו, דאם שבועה ראשונה היתה לתועלת האשה, או על ידי שידוכין, אין לו כח להפקיע זכותה וכו' ע"ש, משמע דלא אמרינן חל בכולל להפקיע שעבוד אחרים, וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י"ח, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל ח"א סי' אלף רל"ב, דאין השבועה חיילה בכולל להפקיע שעבוד חבירו ע"ש. ואע"ג שמצינו בדין אסרה עליה תשמיש כל אדם בסי' רל"ד סעיף ס"ח, דסברת הב"ח ופרישה והש"ך ז"ל דמגו דחייל על כל העולם חל נמי לדידיה, הנה הדין הוא כסברת הט"ז ז"ל בס"ק נ"ט דהשיג עליהם בזה, וכתב דלא אמרינן חל בכולל כיון דהיא משועבדת, ואפשר לומר בנ"ד יודו הב"ח והפרישה, יען כי הם איירי באיסור הנאה דקונם, שבזה איכא טעמא לומר דחייל בכולל, ולא אמרינן אלמוה לשעבודא, וכנז' בתוספות דכתובות דף נ"ט בד"ה קונמות, וכ"כ הגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול סי' רל"ד ס"ק נ"ה, וכ"כ הרב שער המלך הלכות נדרים דף י"ג ע"א ע"ש, לכן העיקר הוא כמ"ד דלא חל בכולל:

475

תע״ווכן ראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול סי' רל"ח ס"ק י"ד, שהעלה כן להלכה, וכתב דהכי קי"ל אף בכולל אינו יכול להפקיע זכות חבירו, והביא שם דין הרא"ש ז"ל שהביאו הטור ח"מ סי' ע"ג סעיף ה', גם הביא דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ב, גם מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו לנדרים דף ט"ו ע"ב, וגם הביא דברי הגאון חכם צבי שהאריך למעניתו, ותמה על הסוברים דחל בכולל ע"ש. ועוד ראיתי להרב זרע אברהם ח"מ ס' ט' דף ק"ב ע"ג, בד"ה אמנם, שהביא תשובת הרא"ש שפסקה מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ג סעיף ה', וביאר טעמו של הרא"ש כמ"ש מחנה אפריסם ז"ל, משום דאין שבועה חיילה בכולל להפקיע שעבוד של חבירו, ע"ש:

476

תע״זואחרי החיפוש בס"ד, ראיתי להגאון חק"ל יו"ד ח"ג סי' צ"ג, שחקר בראובן שנשתתף עם שמעון בשבועה לשנה אחת, ושוב על ידי ריב ומצה שהיה ביניהם קפץ ונשבע שלא יהיה לו שום שותפות עמו, אי חיילה שבועה השנית אף דהוי לבטל שבועתו הראשונה, מגו דחייל לאחר תשלום שנת השותפות חייל נמי גם בתוך זמן שבועתו הראשונה, כיון דהוי נשבע לבטל המצוה בכולל בשב ואל תעשה, והאריך הרב קצת בתשובתו על זה, והנה בסוף תשובתו בדף ק' ע"א כתב וז"ל אך את זה מצאתי טעם דלא חלה השבועה שניה נגד שבועתו ראשונה אף בכולל, ממ"ש הר"ן ז"ל בתשובה סי' ע"ב, דאף שהיה שם שבועה בכולל כיון שהיתה שבועה ראשונה להנאת חבירו, שהרי אמר כל זמן שיבקשנו פלוני, וג"כ נראה שזאת השבועה היתה על תנאי שידוכין, ולאו כל הימנו להפקיע זכות אחרים וכו', וכבר הביאו בסתם דברי הר"ן הנז' מרן בב"י סי' רל"ח ומהר"ם אלשקאר. גם בתשובת משפטי שמואל סי' פ"ח כתב כן מדעתו גם בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ז פסק כתשובת הר"ן הלזו, והכריח שתשובת הרא"ש כלל ח' סי' ב', בראובן שנשבע שלא למכור משלו כלל לפרוע לשמעון וכו' הוא מטעם זה, כי מן הבא"ר ק"ל למ"ש הש"ך בח"מ סי' ע"ג ס"ק י"א, והרב המגיה על הט"ז הוא הרב צבי השיב על דבריו ע"ש. וקשא בדבריהם איך לא זכרו תשובת הר"ן, דכולל להפקיע זכות אחרים ליכא, וגם הרא"ש מטעם זה הוא שכתב דלא חלה וכמ"ש מהר"א ששון. באופן דלמאי דאתינן עלה לנ"ד, למדנו דלא חלה שבועה שניה להפקיע זכות ראובן, ויתירו. לו שבועה שניה, ויקיים השתוף עם ראובן עד מלאת לו שנה תמימה, עכ"ל יע"ש

477

תע״חוהנה הרואה יראה בדברי מהר"א ששון, דהן אמת דנקיט מתחלה בפשיטות דהרא"ש והר"ן בחד טעמא קיימי, מ"מ אח"כ נתקשה דא"כ אמאי הרא"ש נקיט טעמא משום דפריעת בע"ח מצוה, ולא אמר הטעם דנקיט הר"ן, ועל זה סיים שצ"ע ע"ש, והרב זרע אברהם ג"כ נתעורר בקושיא זו ונדחק ליישב, וראיתי להרב סמא דחיי יו"ד סי' ח' דף כ"ו ע"ש מה שיישב בזה יע"ש. ולי אנא עבדא נ"ל בס"ד לתרץ קושיא זו, ע"פ מ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול יו"ד סי' רל"ח ס"ק י"ד, לתרץ בעד הש"ך מה דסבר בהך דינא דהרא"ש דחייל בכולל, והוא ע"פ מ"ש הב"ח בסי' ע"ג והש"ך שם בס"ק ט"ו, שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולגבות מהם לבע"ח, ואין צריך שימכור הוא בעצמו ע"ש, וא"כ י"ל לעולם הרא"ש יודה לטעס הר"ן, אך בנידון דידיה לא שייך למימר טעם הר"ן, יען כי אע"פ שזה נשבע שלא למכור, אין הבע"ח מפסיד בשבועה זו כלום כי הב"ד עצמן מוכרין ונותנין לו, ומה אכפת לו בזה, בין אם ימכרו ב"ד ובין אם ימכור הלוה עצמו, והרא"ש ז"ל בא לדון מטעם המצוה שהוא בעצמו יוכל למכור:

478

תע״טהנך רואה שגם הגאון חק"ל הסכים בענין כיוצא בזה הנידון של שאלה דידן, דלא חיילא השבועה להפקיע זכות, והביא על זה הסכמת גדולי האחרונים משפטי שמואל ומהר"א ששון, גם הכריח שכן הוא דעת מרן ומהר"ם אלשקר שהביאו דברי הר"ן ז"ל פרק י"ב מהלכות נדרים הלכה יו"ד דף י"ב ע"ב, שהביא מן מהרימ"ט ח"א סי' ה' שכתב איירי דחייל אחיוב עונה חייל גם על העדפה, והרב חילק בזה חילוק נכון יע"ש:

479

ת״פודע דהגאון חק"ל בשאלה דסי' צ"ג הנז"ל, בהיכא דנשתתף עם שמעון בשבועה לשנה אחת וחזר ולשבע שלא יהיה לו שיתוף עמו כלל, חקר בזה חקירה אחרת, והוא דאמת"ל דלא חלה שבועה שניה עד תשלום שנת השיתוף, אי חיילא מיהא לאחר גמר השיתוף שלא ישאר בשיתוף עמו מכח שבועתו שניה, או"ד שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. והנה בסי' צ"ד השיב על חקירה זו, ועל חקירה אחרת כיוצא בה, והביא דברי מהרש"ך ח"א סי' פ"ב, דס"ל בכולל דקום עשה דלא חייל לצד האיסור, אפ"ה חייל לצד ההיתר, והביא שם מהרדב"ז ז"ל דס"ל כמהרש"ך, דאע"ג דלא חייל על צד האיסור חייל על צד ההיתר, ודקדק ג"כ שמרן ז"ל בב"י נמי דעתו כן, גם הוכיח מדברי הר"ן ז"ל בחידושיו לנדרים, דס"ל דעל ההיתר מיהא חייל, וכן הוכיח להדיא מתשובת הר"ן ז"ל סי' ע"ג, וכן הביא סברת הריטב"א בחדושיו לשבועות נמי הכי הוא, וכתב עוד דכן מוכח מתשובת הרשב"א סי' תרמ"א בנשבע לבטל המצוה בכולל דקום עשה דחלה מיהא לצד ההיתר, ודלא כמהר"א ששון סי' קצ"ז ומשפטי שמואל סי' ק"י, דס"ל שבועה בכולל בק"ע דלא חייל על האיסור, לא חל נמי לצד ההיתר, ודבריהם צ"ע ע"ש. והנה בנ"ד השבועה של האשה היא דומה בדומה ממש לנידון הגאון חק"ל, שנשבע להשתתף שנה וחזר ונשבע שלא ישתתף, ונראה בנ"ד גם משפטי שמואל ומהר"א ששון יודו דחיילא שבועתה על שאר מלאכות דבעל שאינה חייבת מן הדין לעשותם, וכן על עסקים דאנשים אחרים, ואין פנאי להאריך יותר בזה:

480

תפ״אהעולה מכל האמור הכא בנידון השאלה, כיון דלא חיילא שבועת האשה על מלאכות שחייבת לעשות לבעלה, משום שהיא משועבדת לו בהם, לא בעיא התרה על זה, אך על שאר מלאכות שאינה חייבת לעשותם לו, וכן על שירות מלאכות של בני אדם אחרים חיילא השבועה ובעיא התרה:

481

תפ״בברם בנידון השאלה, אותה האשה נדתה עצמה בעוה"ז ובעוה"ב, אם תעשה התרה לשבועתה, ובדבר הזה איכא פלוגתא, דכתב מרן ז"ל בסי' רכ"ח סעיף מ"ה, יש מי שאומר שיש לו התרה, ויש מי שאומר שאין לו התרה, וקי"ל כשכותב מרן ז"ל י"א וי"א דעתו לפסוק כי"א בתרא, וכמ"ש בברכי יוסף ח"מ סי' ז' אותיו"ד, וכן כתב במים שאל אה"ע סי' א', וכ"כ הרב בית דינו של שלמה דף קנ"ג ע"ג בד"ה עוד זאת מצאתי, וז"ל אנן בדידן שקבלנו הוראותיו של מרן בעצם כפי מה שנוטה דעתו, אפילו במקום שהביא תרי י"א פסקינן הלכתא כי"א בתרא עכ"ל, ועיין על זה עוד ביד מלאכי ושאר ספרי אחרונים, וכבר כתבתי בזה בתשובה אחרת בס"ד, א"כ בנדון השאלה אין להתיר, וגם לסברת מהר"ם מפדואה ז"ל שהביאה מור"ם בהגהה שם שהכריע להתיר במקום מצוה, קשה להתיר בנדון השאלה שנשבעה על מלאכות אחרים, ואיך חשיב זה מקום מצוה, ובפרט כי הבעל אמר על אחרים לא אכפת לו, ורק הוא רוצה להתיר על שירות שלו. ועיין כנה"ג סי' רכ"ח הגהב"י אות שנ"ח ושס"ד ושס"ה, מ"ש דברי הפוסקים שדברו בענין זה של המנדה עצמו בעוה"ז ובעוה"ב, יע"ש:

482

תפ״גואין לומר שאפשר הבעל יעשה התרה על הקמתו, ואח"כ יעשה לה הפרה, וכמ"ש מרן ז"ל בסעיף מ"ט יע"ש, וזו לא אמרה הנדוי אלא על התרה ולא על הפרה, וידוע הוא דהפרה לאו דוקא על נדר, אלא ישנה גם על השבועה, וכמפורש בהרמב"ם פי"א מ"ה נדרים ה"ו וה"ח, וכן העתיק חכמת אדם כלל פ"ט סעיף א' וב' כלשון הש"ע, וכן מפורש בדברי מרן בש"ע סעיף ל"ו, ומ"ש הכנה"ג בהגה"ט אות ה' שאין הבעל יכול להפר השבועה, כבר עמד על דבריו רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י ע"ש, הנה לא יעלה מזור לשאלה דידן, דאין הבעל יכול להפר מה ששייך לאחרים, גם לא יכול להפר מה שחל על מלאכות שאין אשתו מחוייבת לעשות לו, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' רל"ד סעיף ס"ג, נדרה משתי ככרות ביחד, על אחת מצטערת אם לא תאכלנה, ועל השנית אינה מצטערת, והפר לשתיהן, על אותה שמצטערת חלה ההפרה, ולא על אותה שאינה מצטערת, ע"ש, ועיין בש"ע סעיף ל"ו בדין תאנים וענבים, ועיין בש"ך ס"ק ל"ג הטעם בשם הר"ן ז"ל יע"ש, ועיין מ"ש בש"ע סעיף ס"ח ובאחרונים שם, וא"כ השתא בנדון השאלה אין תקנה על ידי הפרה:

483

תפ״דשוב אמרתי, דיש להורות בנ"ד לעשות לה התרה לכתחלה, משום דאם תשאר בשבועתה על שירות שאין מחוייבת לעשות לבעלה, ועל שירות של בני אדם אחרים, בודאי תבא לידי מכשול, כי א"א לה להזהר בזה כל ימיה, ולכן י"ל אפילו י"א בתרא יודו בכה"ג דברור הוא שתבא לידי מכשול להתיר לה, ועיין להגאון הש"ך ז"ל ס"ק ק"ז מ"ש מתשובת רמ"א ז"ל, דנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע"ד המקום ולצורך מצוה, או שלא יבא לידי מכשול, דעתי מסכמת להתיר ע"ש. ועיין להרב בית יאודה עייאש ח"א ביו"ד סי' י"א, שנשאל במי שאמר שיהיה בנידוי פ'י האד'ה אל עולם ופ'י ד'יך אל עולם (בעוה"ז ובעוה"ב) אם יאכל וכו', וכתב דקי"ל כי"א בתרא דאין להתיר, ושוב צידד להתיר מטעם שכתבו הגה"מ בסוף ספר הפלאה, בהיכא שא"א לעמוד בזה כל ימיו וכו', ואע"ג דבסו"ד כתב דלסברת הסמ"ג והמרדכי אין נראה להתיר אם לא משום שלום בית וכו' יע"ש, הנה בנ"ד איכא שלום בית, דאם לא תעשה לבעלה אותם מלאכות שאינה חייבת לו בהם מן הדין, מאחר דנשי דעלמא נהיגי לעשותם בביתם, ולא אזלי בתר דינא, ובאמת צריכים הם לבעל בביתו, ואם לא תעשה אשתו מי יעשה לו, שצריך לשכור אחרים ודבר זה קשה מאד, ובודאי יריב עמה תמיד ותגדל המחלוקת והמריבה בבית, ויסתעף מזה כמה מכשולות רעות ורבות של כעס והקפדה, ובודאי איכא שלום בית בהתרה זו. ועיין להגאון מהר"י אדרבי ז"ל בדברי ריבות סי' שע"א, שכתב אם יש חשש שיבא לידי מכשול חשוב זה דבר מצוה, והביא ראיה מן הגה"מ הנז', ולכן בנ"ד דאיכא מכשול, בודאי דא"א להשמר שלא תכשל מלעבור על השבועה באיזה שירות לבעלה ולבניה, דעבדא ולא אדעתא, וגם עוד נמי איכא שלום בית, דודאי יוולד מזה קטטות ומריבות בינה לבין בעלה תמיד, ואפילו שאמר בעלה לא אכפת לו כ"כ על עסקים של אחרים, הנה בודאי הוא מצטער על זה כיון דמטי לביתיה הנאה מעסקים שתעסוק לאחרים דאינה עוסקת בחינם, לכך יש להורות להתיר לה. ועוד איכא בנ"ד סניף אחד שעשה הרב החבי"ב ז"ל בבעי חיי יו"ד סי' רט"ז, בהיכא דנדר מתוך כעס ע"ש, דבנ"ד נמי נשבעה זאת האשה מתוך כעס, ועוד נמי יש סניף אחר בנ"ד מ"ש הרב נאמן שמואל בסי' כ"א, בהיכא דקדים מעשה לתנאי דהו"ל נדרי שגגות דלא חלין ע"ש, ואע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ מהני סברה זו לסניף, ואם היה הנשבע ומנדה איש היינו עושים סניף אחר בנ"ד להתיר מכח התנאי של אמירת כל נדרי בליל כיפור, וכמ"ש בעי חיי ז"ל שם:

484

תפ״הגם עוד מצאתי צד סברה. להתיר בנ"ד מטעם אחר, והוא דידוע פלוגתא דרבא ור"א בגמרא דגיטין דף ע"ד דרבא ס"ל סתם לעולם, ור"א ס"ל סתם כמפרש יום אחד, ובענין זה נתחבטו הראשונים והאחרונים בכמה חילוקי דינים, והעולה מדבריהם הוא דאם התנאי הוא בקום ועשה, כגון ע"מ שתשתה יין, כיון ששתה פעם אחת נתקיים התנאי, אבל אם הוא בשב ואל תעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין, אז הוא לעולם משמע. ומיהו יש חולקים על זה וס"ל, דגם בשב ואל תעשה סתם לאו לעולם משמע אלא בזמן מה סגי. ועוד יש סוברים דאף דסתם לעולם משמע, מ"מ אם סתם זה הותר מכללו לאיזה דבר, דלא הוי האי סתם כולל לכל אופן, אז אמרינן דהאי סתמא לאו לעולם משמע ובזמן מה סגי, ועיין להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' כ"ה שהאריך בזה, גם הגאון חק"ל יו"ד ח"ב סי' ב"ן האריך מאד בזה כיד ה' הטובה עליו, ואע"ג דהוא הכריע כמאן דס"ל בשב ואל תעשה סתם לעולם משמע, מ"מ יש רבים חולקים בזה, ועיין בסמיכה לחיים סי' ט"ו שהאריך ג"כ בזה, והביא דברי מהריט"א ומו"ז חק"ל הנז' ע"ש. ואנא עבדא בתשובה אחרת כתבתי בזה בס"ד. והעולה לנו מכל זה הוא, דלסברת האומרים שגם בשב ואל תעשה אמרינן סתם לאו לעולם משמע, וסגי בזמן מה, הנה בנ"ד שלא נשבעה לבלתי עשות שירות כל ימיה אלא נשבעה בסתם, י"ל דסגי לה בקיום השבועה על ימים מועטים, וזו האשה כבר יש לה שבוע אחד או חודש אחד שהיא שומרת שבועתה, לבלתי עשות שירות בעסק אחרים, וגם במלאכת בעלה ג"כ אינה עוסקת מחמת השבועה הנז'. גם זאת ועוד לדברי הפוסקים, דס"ל אם סתם זה הותר מכללו לאיזה דבר לא אמרינן סתם לעולם, הנה בנ"ד הוי הותר מכללו, דהא העלינו שכל מלאכות שחייבת בהם לבעלה מן הדין, הותר לה לעשותם ולא חלה עליהם השבועה, והשתא אי אמרינן הכא. דסגי לה קיום השבועה בזמן מה א"כ לא צריכה עוד התרה על השבועה, ואם תבא לעשות התרה עתה לא קעברה על החרם, דאם שבועה אין כאן התרה נמי אין כאן, והרי לך צד היתר היטב מטעם זה:

485

תפ״ועל כן נ"ל מכח הטעמים הנז"ל דאתייא לידי מכשול, שכתב רמ"א ומהר"י אדרבי שהוכיחו כן מן הגה"מ, וגם טעם שלום בית, וגם הסניפים של בעי חיי ונאמן שמואל הנז"ל, וגם טעם זה האחרון אשר ביארתי בס"ד, יש להורות לשואל שיאמר לאשתו לעשות התרה בעשרה דתנו הלכתא על החרם, וכמ"ש הרב משפט צדק ח"ג סי' ט"ו, והביא דבריו בעקרי הד"ט סי' ל"ד אות ה' דבעי עשרה דתנו הלכתא ע"ש, ואחר שיעשו לה עשרה התרה על החרם, אז תעשה התרה על השבועה, ואח"ז תחזור ותעשה התרה פעם שנית על החרם, כן נראה להורות בשופי בעזה"י:

486

תפ״זודע דאין לומר שזאת האשה חל עליה החרם אפילו אם לא תעשה התרה על השבועה, דז"א, כי הן אמת איכא סברא כזאת, שהרב זקן אהרן בסי' פ"ג רצה לומר כן בתחלת דבריו חזר וכתב כל שהוא מקיים הדבר לא חל עליו החרם, ומה שמביאים ראיה מן יהודה ליתא, דהתם לא קיים יהודה דבריו, יע"ש:

487

תפ״חגם עוד הא דיהודה כבר תרגמה הרשב"ץ ז"ל בתשובה ח"ג סי' קפ"ב שפיר יע"ש, וגם רש"י ז"ל ישב באופן אחר, וגם הרשב"ץ כיון גם לזה, וכמ"ש בזה הרב מלל לאברהם דרוש י"א בפרשת ויגש דף נ"ב ע"ש, וכן ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ע"א אות נ' שהביאו עקרי הד"ט וזכור לאברהם, שכתב בנ"ד אין לחוש מצד נידוי עוה"ב, דכבר כתבו התוס' וסיעתם ופסקו מרן ז"ל סי' של"ד דין למ"ד, דאם התנאי בדבר שיוכל לקיימו וקיימו לא חל הנדוי, וכ"כ הרדב"ז בתשובותיו החדשות הנדפסות בפריר"א סי' תצ"ח וכו' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי ליכא למיחש להא דהכא הוא תנאי שאפשר לקיימו, ואם יקיים אותו לא חל הנדוי, ונכון לבו בטוח. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

488

תפ״טאחר ששלחתי תשובתי הנז' לבית המדרש, להחכמים ששאלו ממני על זאת, השיב לי חד מנייהו, ה"ה מעלת הרב הכולל ח"ר צאלח סומך (נר"ו) ז"ל, וז"ל מ"ש מעכ"ת נר"ו תשובת הר"ן ז"ל שהביאה בבית יוסף סי' רל"ח ופסקה מור"ם שם שהיא מכוונת עם תשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף רל"ב, שכתב דאין השבועה חיילא בכולל להפקיע שעבוד חבירו וכנז' בד"ק, הנה הר"ן ז"ל הצריך שיעשה התרה לשניה ויקיים הראשונה, וא"כ לא הוי שוה בשוה לתשובת הרשב"א הנז' שכתב דאעיקרא לא חיילה, אך צ"ל דהיכא דאיכא שעבוד שאני, וגם הר"ן מודה דלא בעי התרה בהיכא דאיכא שעבוד. אבל הרמ"א ז"ל בח"מ סי' קי"ז בסופו הביא בשם המרדכי, דאינו יכול לאסור נכסיו על המלוה, אא"כ אסרן על כל העולם, והר"ן חולק וס"ל דגם על בע"ח לבדו יכול לאסור עי"ש ברמ"א, ובב"י בשם הג"י הביא שתי הדיעות, גם התוספות בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב בד"ה קונמות והרא"ש בפסקיו שם ס"ל כהמרדכי, דבכולל על אחרים יכול לאסור, ועיין בש"מ קמא על דף צ' ע"א, ובמח"א הלכות נדרים סי' כ"א, וערך השולחן יו"ד סי' רט"ו סוף אות ג' ובסי' רל"ד אות ל"ה, ובקצות החשן ח"מ סי' קי"ז אות ה' באורך. וא"כ לכאורה הר"ן ס"ל דיכול לאסור לבע"ח הגם ששעבודו על נכסיו, ומשמתין אותו עד שיתיר את נדרו, והמרדכי והתוספות והרא"ש ס"ל דאינו יכול לאסר, משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבע"ח, מיהו אם אסרן בכולל גם על אחרים אז חייל גם על בע"ח, ולפ"ז בנ"ד דנשבעה על כל העולם חייל גם על מלאכות שחייבת לבעלה, עכ"ל מהר"ץ סומך הנז"ל:

489

ת״צוזאת תשובתי אליו:

490

תצ״אמ"ש מעלתו, דהר"ן הצריך לעשות התרה לשניה ויקיים הראשונה, ונמצא שאינו שוה בסברתו עם הרשב"א דסי' אלף רל"ב, שכתב דמעיקרא לא חלה, הנה תמהני מאד על מעלתו, איך נקיט כן בפשיטות, דבאמת רבים המה הגדולים שהוכיחו מתשובת הר"ן ז"ל הנז', דס"ל לא חלה השבועה בכולל להפקיע שעבוד, והם הרב הכנה"ג ביו"ד סי' רל"ו הגה"ט אות ס"ט, והרב מהר"א ששון, והרב מחנה אפרים, והרב זרע אברהם, והרב משאת משה ח"מ סי' ג' דף י"ג ע"ד, והרב חק"ל סי' צ"ג, וכולהו רבנן לאו קטלי קני באגמא נינהו ח"ו, ובודאי דהאמת אתם בזה, דהכי מוכח להדיא מדברי הר"ן ז"ל, דהא בתחילת דבריו רצה לומר דחלה בכולל, ואח"כ כתב אלא שאיני קובע עצמי בזה מפני שנראה וכו', הרי להדיא דהדר ביה מדבריו הראשונים שאמר דחיילה בכולל, ומה שסיים לפיכך יהיה נשאל על השניה ויתירו נדויו ויקיים הראשונה, עיצה טובה קמ"ל להצילו מעונש השבועה, והוא כי אע"ג דס"ל לא חלה בכולל על שבועה הראשונה שנשבע לקדשה עד הפסח, כאשר יבקש ממנו אותו פלוני ומ"מ שבועה השניה חיילה באשר הוא שם קודם הפסח, שעדיין לא בקש ממנו אותו פלוני, ולכן כיון שיש לה עתה מקום לחול אין זו שבועת שוא אלא שבועת בטוי, ורק אחר שיגיע הפסח ויבקש ממנו אותו פלוני אז לא תמצא השניה מקום לחול, והו"ל למפרע שבועת שוא, ולכן ס"ל להר"ן ז"ל דמתירין לו השניה עתה קודם שיגיע הפסח, ויבקש ממנו אותו פלוני, שבזה נעקרת השבועה לגמרי וכאלו לא היתה בעולם, ואה"ן הר"ן ז"ל יודה, דאם לא נשאל על השניה והגיע הפסח ובקש ממנו איתו פלוני לקדש דחייב לקדש, כאשר נשבע בראשונה ולא חיילה השניה, אלא דלמפרע נמצאת השניה שבועת שוא אחר שהגיע הפסח ובקש אותו פלוני וקדשה. הראת לדעת, דהרבנים ז"ל הוכיחו שפיר דהר"ן ז"ל ס"ל לא חיילה בכולל, דכן מוכח להדיא כמ"ש שאין אני תוקע עצמי, אך למה שסיים לפיכך יהיה נשאל על השניה, לא הוצרכו הרבנים ז"ל הנז' לפרש טעמו, למה מצריך התרה, אבל פשוט הוא דכונתו היא כפי מה שכתבתי. ועיין להרב חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ' דף ל"ג ע"ד, מ"ש בשם מהר"י הלוי ז"ל, שהוכיח מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ח' הנז"ל, דכל שבועה שהנשבע אינו מוכרח לבא לידי ביטול, יש לשבועתו דין שבועת ביטוי דחלה, מיהו כאשר יתחייב אח"כ אז נעשית שבועתו שבועת שוא יע"ש, ועיין בש"ע סי' רל"ח סעיף י"ז ע"ש:

491

תצ״בומה שהביא מעלתו מן בית יוסף והגהת הש"ע בח"מ ס"ס קי"ט וכו', הנה התם איירי באוסר הנאה דדינו הוי כמו קדושת הגוף דמפקיע מידי שעבוד, והא דסברי התוס' והרא"ש והמרדכי דאם אסר בכולל חייל גם על בע"ח, ורק על בע"ח לבדו אינו יכול לאסור משום דאלמוה רבנן לשעבודיה, הנה טעמא דמילתא מפורש בתוספות דכתובות דף נ"ט בד"ה קונמות, דכל היכא דאסר על כל העולם לא אלמוה לשעבודיה בכה"ג, ויהבי טעמא למילתא ע"ש. ובזה מובן טעם הפרישה וב"ח בסי' רל"ד, במ"ש לתרץ קושיית מרן בב"י, וכמ"ש הרב שער המלך ז"ל ה' נדרים פרק י"ב הלכה יו"ד דף י"ג ע"א, והאריך הרב שם והביא דברי הר"ן והריטב"א והרשב"א המדברים בענין זה, ופלפל בזה כדרכו יע"ש, על כן דין הנז' דאיירי באוסר הנאה בקונם, שאני מדין השבועה דאיירינן ביה, ולכן אין קושיא ואין הוכחה, לא ממ"ש הר"ן שם בדין הקונס, ולא ממ"ש התוספות והרא"ש והמרדכי שם, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

492

תצ״גשאלה. ראובן היה לו אוהבים שאינם הולכים בדרך טובים, ודרכם לעשות סעודת מריעים ביניהם לשתות יין ושכר, ובשכרותם מרבים לדבר בדברי נבלות וכיעור וראובן היה הולך ומשתכר עמהם. גם זאת ועוד אחרת, היה לראובן הנז' חמות שהיתה איהבת אותו הרבה, וכאשר נכנס אצלה מרבה עמו דברי שחוק וקלות, ומגלה זרועותיה לפניו, ולא היתה נוהגת בדרכי הצניעות לפניו כלל, באופן שהיה מקום חשדא ביניהם, על כן אביו הזהירו שלא יכנס לבית חמותו, וגם שלא לשתות שכר בסעודת מריעים ההיא, וחייב אותו בחיוב גמור בקגו"ש שאם יכנס לבית חמותו יתחייב בתורת קנס לקופה של צדקה שבעירו זהוב אחד, וכן אם ישתה בסעודת מריעים ג"כ יתחייב לקופה של צדקה הנז' זהוב אחד. והנה אח"ז ראובן זה פתהו יצרו לעבור על הדבר הזה, ונכנס שלש וארבע פעמים אצל חמותו, וגם שתה יין ושכר בסעודת מריעים ארבע וחמש פעמים, וכאשר שמע הגבאי של הקופה הדבר הזה, תבע מן ראובן בפני ב"ד בעד כל הליכה אצל חמותו זהוב אחד, ובעד כל משתה בסעודת מריעים זהוב אחד, וראובן טוען שאינו חייב אלא זהוב אחד על כל הליכותיו לבית חמותו, וזהוב על כל סעודות מריעים, שאינו חייב לשלם קנס על כל פעם ופעם, דלא אתמר הכי בפירושא, והגבאי טוען דמן הסתם ודאי היתה כונתו בחיוב על כל פעם ופעם בפ"ע. על כן יורינו מורינו, איך שורת הדין מחייבת, ושכמ"ה:

493

תצ״דתשובה. כענין זה ממש מצאתי להגאון שב יעקב ח"ב ח"מ סי' כ"ה, בכרוז שיצא מן אב"ד וכו' שאין רשות לשום אדם לעשות מנין בביתו להתפלל בשבתות ויו"ט ור"ח, ובכל יום שקורין בו בס"ת, ומי שיעבור ויעשה מנין בביתו יתחייב בתורת קנס כ"ה זהובים, ונשאל הגאון הנז' אם עבר אחד ועשה מנין בביתו כמה פעמים, אם יתחייב קנס הנז' על כל פעם ופעם שעשה מנין בביתו לפי ד"ת, או"ד הואיל והכריזו סתם אפילו עשה הרבה פעמים אינו חייב רק פעם אחת הקנס הנז'. והשיב הגאון הנז' שכפי דין תורתינו הקדושה אינו חייב אלא פעם אחת הקנס, אפילו עבר הרבה פעמים כמבואר במס' נזיר דף ך' נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, ופירש רש"י הואיל ולא אתרו ביה אלא חדא התראה, אע"ג דשתייתו בזה אח"ז, ואם התרה לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל או"א, ואע"ג דמצות השי"ת הוא דחייב מלקות על כל רביעית יין ששותה. אפ"ה אם לא נעשה לו התראה בפירוש על כל או"א, אינו חייב אלא אחת, וכן פסק הרמב"ם בה' נזיר, וז"ל נזיר שהיה שותה יין כל היום אע"פ שהוא חייב לשמם על כל רביעית, אינו לוקה אלא משום אחת וכו', ואם התרו בו על כל רביעית חייב על כל או"א ע"כ. וא"כ אם על צווי השי"ת אינו חייב על כל פעם שיעבור אם אין מתרה לו בפירוש על כל פעם ופעם בפ"ע, מכ"ש על צווי אדם להבדיל, על כן פשוט הוא שאין העובר חייב אלא פעם אחת קנס, אפילו עבר הרבה פעמים. כך נ"ל פשוט בנ"ד, הואיל דבכרוז לא נזכר שיהיה חייב על כל פעם ופעם, וגם בנתיים לא התרו לפי דת ודין תורתינו הקדושה, ואף שיש לי עוד ראיה על כל הנז"ל, אך באשר כל זה פשוט האריכות בזה למותר, עכ"ל הגאון שב יעקב ז"ל. וא"כ לפ"ד הנז' גם בשאלה דידן צדק ראובן בטענתו לומר דאינו מתחייב אלא קנס אחד על כמה פעמים:

494

תצ״המיהו באמת אחר המח"ר מה שנראה להגאון הנז' פשוט שלא יתחייב אלא קנס אחד, אדרבה נראה פשוט להפך, ומה שהביא ראיה מדין הנזיר אין זו ראיה כלל, דהתם אע"ג דעביד איסור בכל רביעית עכ"ז חיוב המלקות תלוי בהתראה, דהכי גזר רחמנא אין מלקין אא"כ מתרין, דהא אם לא התרו בו כלל אינו חייב מלקות כלל אפילו אחד, ולכן אם התרו בו התראה אחת לוקה אחת, ואם התרו בו כמה פעמים לוקה כנגד כל אותם פעמים שהתרו בו, אך נידון השאלה של הגאון הנז' אין הקנס תלוי בהתראה, אלא תלוי בחטא כשיעבור על הכרוז, דאם עבר ולא התרו בו כלל בשעת מעשה ה"ז משלם הקנס בודאי, ולכן אם עבר כמה פעמים למה צריך להתרות בו בכל פעם, דהתראה מאן דכר שמה הכא, ולכן בודאי שהוא חייב בקנס על כל פעם שעבר, וזה פשוט וברור. וה"ה בנידון השאלה דידן אין צריך להתרות בו בכל פעם, וה"ז מתחייב קנס על כל פעם:

495

תצ״וועוד תמהני מאד על הגאון הנז' איך סלקא דעתיה מעיקרא למילף ממונא מאיסורא, דהא הקנס שהטילו בכרוז הוא ממון, שהוא לעניים המתפרנסים מקופה של צדקה שזוכין בו, ואין למדין זה בדין המלקות שהוא דין איסורא, וזה הוא גמרא ערוכה בביצה דף ל"ח ע"ב מי קא מדמית איסורא לממונא, איסורא בטיל ממונא לא בטיל ע"ש, ואתמר נמי בכריתות דף י"ח ע"ב אכל היום משל הקדש שוה חצי פרוטה, ואכל למחר שוה חצי פרוטה, וכן נהנה היום ונהנה למחר, ואפילו מכאן ועד שלש שנים מנין שהם מצטרפין, ת"ל תמעול מעל ריבה, ומקשי ואמאי והא כיפר יוה"כ שבנתיים על חצי שיעור קמא, ואמאי מצטרפין, ומשני כי מכפר יוה"כ על איסורא, אבל על ממונא לא מכפר ע"ש. גם איתא בפ"ב דערלה, התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולין כאחד ומאה, ומצטרפין זע"ז, וצריך להרים הסאה שנפלה ולתת אותה לכהן, והשאר מותר לזרים, ואע"ג דבערלה וכלאי הכרס אין צריך להרים, התם שאני דהאיסור בטל, משא"כ תרומה שיש לה בעלים צריך להרים מפני גזל השבט, וכמ"ש רבינו עובדיה ז"ל, ומקור הטעם הזה הוא בירושלמי ע"ש. ועיין בתוספות בבכורות דף כ"ב ע"ב בד"ה תעלה ותאכל ע"ש. באופן כי בנידון הגאון שב יעקב, ובנידון השאלה דידן דהקנס הוא ממון שלוקחים אותו העניים, המתפרנסים מן הקופה, לא דמי לדין המלקות דתלוי באיסורא:

496

תצ״זועוד נידון הגאון ש"י הנז' ונ"ד, שמעינן להו טפי ממ"ש בגמרא דקמא דף ל"ז, חנן בישא תקע ליה לההוא גברא, אתא לקמיה דרב הולא, א"ל זיל הב ליה פלגא דזוזא, הו"ל זוזא מכה וכו' תקע ליה אחרינא ויהבי נהליה ע"ש. וידוע חיוב הנז' הוא תורת קנס בעבור הביוש, והרי אע"פ שביישו ב"פ זא"ז מתחייב קנס ב"פ, ולא די לו בפעם אחת, ודין זה פסוק להלכה בהרמב"ם ובש"ע ע"ש. ובנידון הגאון ש"י הנז' עשו התקנה ההיא כדי שלא יהיה נזק להכנסת בית הכנסת, וכאשר מרבים כמה פעמים להתפלל במ"א מרבים הנזק להכנסת בית הכנסת, וכן בנ"ד אביו עשה לו הקנס מפני שראה שעושה איסורין בכניסתו, וכל מה שהוא נכנס יותר מרבה איסורין יותר, ולכן ראוי להענישו בקנס כנגד פעמים של האיסור, ואע"פ שלא נתפרש זה בשעת הקנין שמתחייב בכל פעם ופעם, הא איכא אומדנא רבה שכך היתה הכונה בחיוב, שאל"כ מה הועיל אביו בחיוב הקנס הזה של הזהוב, הלא זה יכנס אלף פעמים ויתן זהוב אחד, דנמצא כל כניסה וכניסה עולה לו בפרוטה, אלא ודאי כונתו היתה לחייבו זהוב בכל פעם, שבזה עשה לו גדר וסייג שלא יכנס כלל, דודאי קשה עליו הדבר לתת זהוב בעד כל כניסה:

497

תצ״חועוד נ"ל בס"ד להוכיח לנ"ד ונידון שביעקב הנז' שיתחייב בעד כל פעם ופעם אע"פ שנאמר בסתם משום דחיוב זה נמשך לעולם, ואין משמעותו על פעם ראשונה בלבד, והוא כי מקור דין זה אי סתם הוי לעולם או לאו, הוא פלוגתא דרבא ור"א בגיטין דף ע"ה, דרבא ס"ל סתם לעולם, ור"א ס"ל סתם כמפרש יום אחד, ובענין זה נתחבטו הראשונים והאחרונים בכמה חילוקי דינים, הן לענין גיטין וכיוצא, הן לענין ממון, והעולה מפום רבוותא הוא, דאם התנאי בקום ועשה כגון ע"מ שתשתה יין, כיון ששתה יון פעם אחת נתקיים התנאי, אבל אם הוא בשב ואל תעשה כגון ע"מ שלא תשתה יין, אז הוא לעולם משמע. ומה שכתב הרא"ש ז"ל בקהל שפטרו לאחד מן המס סתם, דיכולים לומר לא פטרנוך אלא מן המס הראשון, דסתמא לאו לעולם משמע, הנה אע"ג דפיטור המס היא שב ואל תעשה נגבי הנפטר, הנה לגבי הקהל שחייבים לפרוע בעד חלקו של זה שפטרוהו הוי מידי דקום ועשה, ולהכי לא שייך למימר כאן סתם לעולם משמע, אבל מידי דהוא שב ואל תעשה ודאי לעולם משמע, והאריכו הרבה בענין זה, כאשר תראה בספר שמחת יו"ט להגאון מהריט"א ז"ל בסי' כ"ה, ועוד יותר באריכות תמצא להגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"ב סי' ב"ן ע"ש, גם הרב הגדול מהרח"ף ז"ל בספרו סמיכה לחיים סי' ט"ו, נשאל באומנים צבעים שנתקשרו ביניהם ועשו תנאים וכתבו שטר, שכל מי שיעבור על התנאים יתחייב ליתן קנס להקדש כו"כ, ולא נכתב בשטר זמן קצוב לזה, ונסתפק אי אמרינן בכה"ג סתם לעולם, או סגי שיקיימו תנאם בפעם אחת בלבד, והאריך בזה מדף קי"ד ואילך, והביא דברי חק"ל ז"ל, וסו"ד בדף קט"ו כתב, נראה דתנאי אלו הצבעים הוא שלא יכנס א' בגבול חבירו להשיג גבולו לצבוע וכו' הוי תנאי זה שב ואל תעשה, ומאחר דלא קצבו זמן הוי סתם לעולם לכ"ע, לפי מה שהכריע הגאון מו"ז בחק"ל, ואפילו דמצינו חולקים על זה, נראה בנ"ד דהוי הסכמת רבים בני אומנות, דנתקשרו כולם בקשר אחד כדי להועיל להם שלא יוזילו ממלאכתם, ויהיה להם הרווחה טובה, הנה בודאי כל כה"ג הוי סתם לעולם דאמדינן דעתייהו בהכי, וכמ"ש כיוצא בזה בתשובת אדרת אליהו בס"י ז"ך, על ענין ג' שותפים שנתקשרו ולא קבעו זמן יע"ש:

498

תצ״טוא"כ השתא בנידון הגאון שב יעקב, וכן בנידון השאלה דידן, דהוי הקנס על דבר. שב ואל תעשה, יש לדון ולפרש דחיוב הקנס הוי לעולם, ר"ל על כל פעם ופעם שיעבור ולאו על פעם אחת הראשונה דוקא, וגם הכא בנדונות אלו יש לצדד ולומר דלכ"ע הדין כן, משום דאיכא אומדנא רבא לזה דכך הייתה הכונה בחיוב הקנס, כדי לחזק הדבר בתמידות, דודאי לאו על פעם אחת היתה הקפידה, ולא נחתי לעשות הקנס בשביל פעם אחת, וכאשר דן הרב אדרת אליהו ז"ל מכח האומדנא, ויליף מינה הרח"ף ז"ל בנידון דידיה לומר דכ"ע מודו בהכי:

499

500וראיתי למהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' ל"ח, שהביאו הכנה"ג בח"מ סי' קכ"ט, הגה"ט אות ז' שכתב, במי שכתב שטר שהוא נכנס ערב קבלן ופרען לכל איש אשר ידבנו לבו לתת סחורה בהמתנה לפב"פ עד סך כו"כ, ושאל השואל אם נתחייב הערב על פעם ראשונה דוקא, או על כל פעם ופעם, והשיב מהרשד"ם מאחר שלא כתב בפירוש יכול לטעון לא נתכוונתי אלא לפעם אחת בלבד, דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה, כיון דמשתמע הכי והכי, וזה יכול לטעון, הסברה נותן כן שלא נשתעבד זה כל ימיו בכתב זה, לשילך וילוה ויחזור וילוה אין הדעת סובלת כך וכו' יע"ש. והגם דמהריק"ש לא ברירה ליה האי דינא דמהרשד"ם, וכנז' במטה שמעון סי' קנ"ט הגה"ט אות ט"ו, הנה מצינו להרב מהר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בספר דבר משה ח"ב סי' קי"ז בדף קמ"א ע"ג, שכתב על טענת שמעון שטוען שלא אמר ללוי שיתן לראובן אלא בפעם אחת, ולא שיתן בכל פעם שירצה, דטענתו טענה, ממ"ש מהרשד"מ סי' ל'ח הנז"ל, שהסברה נותן כן דודאי לא נשתעבד להיות ערב כל ימי חייו וכו' ע"ש. הנה כל זה אינו נוגע לנ"ד ונידון שב יעקב, חדא דהתם אתי עליה מהרשד"ם מטעם כיון דמשתמע הכי והכי הא קי"ל יד בעל השטר על התחתונה, ובנדון דידן ונידון שב יעקב הקנס הוא להקדש דידו על העליונה, ועוד התם האומדנא היא להפך לפטור את זה, דאין דעת סובלת שיקבל זה בשביל טובתו של זה, להכניס עצמו בחיוב זה עד עולם, אבל כאן אדרבה הסברה מחייבת לאידך גיסא, כיון דזה עשה לו הקנס כדי להפרישו מאיסור, וודאי נתכוון לעולם ולא סגי ליה בפעם אחת, וכן בנדון ש"י ז"ל כיון דעשו הקנס להרווחת בית הכנסת, ודאי רוצים שתהיה הרווחה זו לעולם:

500

501גם ראיתי להרב מהר"א ששון בסי' קע"ח, שנשאל בכיוצא בזה הדין של מהרשד"ם, וכתב שאם יביא ראיה הערב שכבר פרע אותו הסך בפעם אחת, הנה ודאי לא מתחייב מכח אותו השטר על פעם שנית, משום דהוי לאותו שטר דין שטר שנמחל שעבודו, והוכיח זה מדברי הרב נמוקי יוסף ז"ל ע"ש, וגם זה אינו נוגע לנ"ד, כיון דהוא אתי עליה מטעם שטר שנמחל שעבודו דליתיה בנ"ד, ואדרבא יש סמך מדבריו לחייב בנ"ד ונידון הרב שב יעקב הנז':

501

502הנה כי כן נ"ל פשוט בס"ד, הן בנידון שאלה דידן, הן בנידון הגאון שב יעקב ז"ל, שיתחייב בקנס על כל פעם ופעם, ואין צריך להתרות בו בכל פעם, דהתראה מאן דכר שמה הכא, אלא כיון דעבר בכל פעם נתחייב זה בקנס, והוא ברור ופשוט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

502

503שאלה. אשה אחת יושבת פה עירנו בגדאד יע"א, נדרה כשישלים בנה שבע שנים תלך עמו להשתטח על מצבת אדונינו עזרא הסופר, שהוא רחוק מכאן מהלך ארבעה ימים בספינה של אש, ושם תעשה נדרים ונדבות והדלקה כנהוג. והנה בהיותו בן ששה שנים נזדמן לה הליכה לשם בנחת בצוותא חדא עם קרוביה שהיו הולכים באותה שנה, ונח לה שתלך עמהם, וגם עוד חוששת פן אח"כ בהיות בנה בן שבע שנים תהיה מניקה, וקשה לה ההליכה, ולכך רוצה לקיים נדרה עתה בהיות בנה בן ששה שנים, שהוא שנה אחת קודם זמן הנדר ותצא בזה י"ח הנדר, אם תוכל לעשות כך ותצא י"ח. יורנו המורה ושכמ"ה:

503

504תשובה. לכאורא נראה להביא הוכחה דמהני בכך, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ג סעיף ז', הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת, חייב לפרעה קודם אותו יום, ואם לא פרעו קודם, צריך באותו יום משכון וישומו אותו ויתנהו לו בתורת פרעון, ע"ש, דנמצא יוצא י"ח תביעה אם יקדים. אך נראה דזה אינו, דהתם אמרינן מעיקרא לא היתה כונתו בשבועה הנז' שיפרע באותו היום דוקא, אלא הכונה שלא יאחר הפרעון מאותו היום, ולכן כיון שאותו היום חל בשבת אמרינן שיפרע לו קודם, וכמ"ש הטעם בלבוש שם, ואדרבה שם אומדנא מוכחא דודאי מעיקרא היה ניחא ליה בהכי להקדים לו הפרעון, משא"כ בנ"ד היא נדרה אחר שיזכה בנה לחיות שבעה שנים, ותראינו בעיניה בן שבעה שנים אז תלך לשם לעשות נדרים ונדבות ולהודות להשי"ת במקום המקודש ההוא:

504

505וכן נמי אין להוכיח לנ"ד מדין תענית של יאר צאייט, דחייב אדם לצום כל שנה מדין נדר לחד טעמא, דאם חל בשבת די"א יקדים לצום בע"ש וי"א יאחר, ונמצא דנפיק י"ח גם אם יקדים, דזה אינו, דהתם אינו יכול לקיים הנדר באותה שנה בזמנו, דא"א לצום בשבת, ולכן אם הקדים לפרוע קודם שבת יוצא י"ח, אך כאן היא יכולה לקיים הנדר בזמנו אחר היות לו שבעה שנים כאשר נדרה בפיה:

505

506ומצאתי להרב מכתב שלמה סי' מ"ט, שנסתפק כיוצא בזה, וז"ל, נסתפקתי במי שנדר לעשות איזה דבר מצוה ביום פ', אם עשאו קודם אם יוצא י"ח, ומה שנראה הוא דכשם שאין מתירין הנדר עד שיחול, ה"ה נמי דאין פורעין הנדר עד שיחול, וכעת לא מצאתי גילוי מילתא בדברי הפוסקים, לבד זה מצאתי בפ"ק דמגילה דתמן תנינן באלו אמרו מקדמין ולא מאחרין, אבל זמן עצי כהנים וט"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדמין, וכו' ואמרינן בגמרא ט"ב אקדומי פרענותא לא מקדמי, חגיגה והקהל משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו, ופירש רש"י אם יקדמוהו לא יצאו י"ח, וכן עצי כהנים קבוע להם זמן בנדרים ע"ש. הרי בהדיא דעצי כהנים כיון דקבוע להם זמן אם הביאו קודם הזמן אינם יוצאים י"ח, וה"ה למה שנסתפקנו דכיון דקבע זה זמן לנדרו אם מקיימו קודם לא יצא י"ח, אלא דאכתי יש לעמוד למה שפירש הרב תיו"ט, דהטעם הוא משום שחבירו מספיק וא"א להכנס בגבול חבירו, דלפ"ז משמע אי לאו האי טעמא היה מביא עד דלא מטא זמניה, ועדיין יש להתיישב בזה עכ"ל. והנה בן הרב המחבר שם בהגהתו כתב, יש לעיין במה שפסק בש"ע ח"מ סי' ע"ג בהנשבע לחבירו לפרוע יום פ' וכו' עכ"ל ע"ש, וכבר אנא עבדא כתבתי בתחלת דברי, דאין מזה הוכחה כלל:

506

507והנה מגמרא הנז' בענין עצי כהנים ודאי יש הוכחה לפ"ד רש"י ז"ל, ורק לפירוש הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף, שכתב הטעם א"א לו להקדים מערב שבת מפני חבירו שהיא מספיק וא"א לו להכנס בתחום חבירו, לפ"ז ליכא הוכחה מכאן לאותו ספק. והנה על טעמו של הר"ן ז"ל י"ל מה אכפת לחבירו אם יביא גם זה עצים בע"ש, מאחר דהם מביאים ומניחין לצורך ימים הבאים. ואנא עבדא פירשתי טעמו של הר"ן, מפני כי אלו המביאין עצים ניתן להם רשות להקריב קרבן ביום שמביאין בו העצים, ודוקא להם ניתן רשות להביא קרבן זה, והשתא אם יביאו העצים בע"ש צריך להקריב הקרבן בו ביום, כיון דאין לוקחים מן העצים שלהם למערכה בו ביום, ואם יביאו הקרבן אחר שבת לבדו זה א"א, דצריך להביאו עם העצים ביחד. ואיך שיהיה נמצינו למדין לפ"ד רש"י איכא הוכחה לנ"ד, ולפ"ד הר"ן ז"ל אין כאן הוכחה:

507

508ועלה בדעתי הוכחה לענין זה, דאין להקדים קודם שיגיע זמן החיוב שחייב עצמו בנדר זה, ממ"ש בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"ג, מי שפדה בנו בתוך שלשים יום, אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי, ומפורש בש"ך אפילו המעות עדיין הם בעין אחר שלשים יום, ג"כ אינו פדוי, משום דנפדה קודם שהגיע זמן החיוב של הפדיון, וכתב רש"י ז"ל בגמרא הטעם, כיון דבתוך שלשים לא שייך פדיה, לכן אלו המעות שנתן לו נחשבים מתנה בעלמא, ואע"פ שאומר בפיו שנותנם לו לפדיון בנו, וא"כ ה"ה הכא בנ"ד, כיון דחיוב הנדר הזה עדיין לא הגיע, אז מה שעשתה קודם הזמן שהלכה להשתטח וקיימה שם נדרים ונדבות הנהוגים אין זה נחשב בשביל קיום אותו הנדר שנדרה, אלא הוא נדבה חדשה ומצוה אחרת, ולעולם כשיגיע זמן שנדרה עליו צריכה לקיים המצוה באותו זמן מכח חיוב הנדר שיצא מפיה:

508

509וכן נמי מצינו בדין הדלקת נר חנוכה בערב שבת, שמדליק ומברך מבעוד יום, ופסק בתרומת הדשן סי' ק"ב שאם כבתה מבעוד יום אין זקוק לה לחזור ולהדליקה ונפיק בה י"ח, אע"פ שהודלקה קודם שהגיע זמן חיובה, דחיובה הוא בלילה, ומפרש שם הטעם משום דהא דמתירין להדליקה ולברך עליה קודם זמן חיוב, היינו משום דא"א בענין אחר, דא"א להדליקה בשבת, ולהכי חשיב כאלו הדליקה בזמנה דאם כבתה אין זקוק לה, נמצא הטעם דהקדמה קודם זמן חיובה יוצאים בה י"ח, היינו משום דא"א בלא"ה, וא"כ בנ"ד דאפשר להמתין עד זמן חיוב צריך להמתין ואין מקדמין:

509

510וראיתי להגאון חק"ל ביו"ד ח"ג סי' קכ"ח, שנסתפק בהא דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דכל שלשים יום פטור ממזוזה, אי רשאי להניח מזוזה תוך שלשים ולברך, והעלה כיון דקי"ל השוכר בתוך שלשים יום פטור ממזוזה, אם בא לקבוע מזוזה ולברך אינו אלא זריז ונפסד, כיון דהתוספות והרא"ש העלו דאין לברך, ואע"פ שכתבו בציצית המברך לא יפסיד, מ"מ מאחר שהעלו עיקר שלא לברך שוא"ת עדיף וכו'. וכתב עוד מלבד כל זה יש לי לדון, דגבי מזוזה המברך בתוך שלשים איסורא קעביד, וראיה מתשובת תה"ד סי' רס"ט, שהעלה במי שחל יום פדיון בכור בשבת, דיש להמתין עד יום שלאחריו, אע"ג דשהויי מצוה לא משהינן, הכא דלא אפשר בלא"ה יחמיץ המצוה, יען דבשבת א"א דדמי למקח וממכר, ובערב שבת נמי לא אפשר משום דפודה תוך שלשים ואמר מעכשיו לכ"ע אין בנו פדוי, ואם יאמר שיחול הפדיון ביום ל"א אע"ג דבלא נתאכלו המעות לכ"ע בנו פדוי היינו בדיעבד, דלכתחלה אסור לעשות כן משום הסעודה והברכות, דאם יברך בע"ש בעת נתינת המעות אכתי אין בנו פדוי לשמואל דאפשר שיתאכלו המעות, וגם לרב אכתי לא מחייב לפדותו ואיך יברך וצונו וכו' יע"ש, ומניה אנו למדין לענין זה דמזוזה, עכ"ד יע"ש:

510

511ושו"ר בספר עטרת חכמים להגאון ברוך תאומים ז"ל, שהביא שם בסי' י"ט, שאלה מן רב אחד באשכנז, באחד שחלה בנו והיה מסוכן רח"ל, ונדר בעת צרתו שבעת שיתרפא בנו יתענה הפסקות שני ימים רצופים, ולאחר שעה נמלך והפסיק מיד בו ביום לערב, והתענה כפי נדרו, והרב ס"ל דלא יועיל להקדים, ומייתי ראיה מגמרא דמגילה הנז"ל מדברי רש"י ז"ל, שאם יביאו קודם זמן נדרם לא יצאו ידי נדרם, וה"ה בנ"ד יע"ש, והגאון המחבר ז"ל פלפל בדברי הר"ן ז"ל, וסו"ד כתב דקבלת התענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה. ונראה כי ממ"ש חז"ל לוה אדם תעניתו ופורע אחר כך, יש לנו ללמוד שיוכל נמי להקדים להתענות, דזה דומה למי שנדר ליתן סלע לצדקה ביום ידוע, דפשוט שיוכל להקדים הנתינה והפרעון ומקרי זריז מצוה, ואף לשיטת הפוסקים בתענית יום זה אין ללות ולפרוע רק לקיים בזמנו, מ"מ נראה בכה"ג דנידון השאלה יוכל להקדים, דהא לא קבע זמן מוגבל, ומה שאמר אם יתרפא אין זה לקביעות זמן רק לתנאי, כדי שאם לא יתרפא לא יהיה מחויב בתענית, ואח"כ שהתענה מיד היינו כי ניחם על תנאי זה, דנראה כעובד ע"מ לקבל פרס וביטל התנאי מרצונו, ולכך התענה מיד וכו' ע"ש. הנך רואה שהרב המחבר לא נטה דעתו להסכים שיועיל התענית שהתענה מיד לצאת י"ח נדרו, אלא משום האי טעמא דלא חשיב זה קבע זמן מוגבל לקיום הנדר, אלא אמר כן לעשות עליו חיוב התענית בתנאי אם יתרפא, שאם לא יתרפא אינו חייב להתענות:

511

512וא"כ השתא פשיטא לי בנידון השאלה לא תצא י"ח נדרה אם תקדים ללכת בעוד הילד לא השלים שבע שנים, אלא תמתין לקיים נדרה בזמנו, ואש הלכה קודם נחשב לה הליכה זו לנדבה ומצוה בפ"ע, ועדיין חייבת לקיים נדרה אחר שישלים שבע שנים, ועוד אמינא טענה חזקה בזה, כי היא נדרה לעשות מצוה אחר שישלים שבע שנים לתת הודאה להשי"ת על טובה זו שהחיה את בנה שבע שנים, ואם היא הלכה והודית להשי"ת באותו מקום המקודש בהיות בנה בן שש שנים, עדיין חייבת היא להודות להשי"ת על שהשלים לבנה עוד חיים שנה אחת לתשלום שבע שנים, כי על שנה זו לא הודית לו בראשונה ואיך תפטור עצמה בזה, לכן נ"ל בס"ד ברור, שצריכה לילך אחר שבע שנים להשתטח על מצבת אדונינו עזרא הסופר, ולעשות שם נדרים ונדבות הנהוגים אצל כל ההולכים להשתטח שם. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

512

513שאלה. אשה נדרה בעת צרה סך מה לצדקה, ואינה זוכרת אם אמרה לאבות העולם זיע"א, או ליחזקאל הע"ה, או לעזרא הסופר ע"ה, או לרמב"ה זיע"א, כי לקופות אלו רגילה לידור, ורק עתה שכחה למי מהם נדרה, ושואלת מה לעשות לצאת ידי חובתה, יורנו ושכמ"ה:

513

514תשובה. הקופות הנז' יש לכל א' עניי עיר מיוחדת שזוכים בה, וכתבתי בס"ד בתשובה, דאין רשאי האדם לשנות מקופה זו לקופה זו, כי כל עניי עיר עיר אחת זוכין בקופה השייכה להם, ואם יתן לקופה אחרת הרי זה גוזל את אלו, ואע"פ שאין עניים מיוחדים לקופה, עכ"ז הגבאי יכול לתבוע בעד הקופה שהוא ממונה עליה, ואין הנודר יכול לשנות ולפטור עצמו מטענת הגבאי, ושם הבאתי מ"ש הרב מחנה אפרים בה' צדקה סי' ז' וסי' ב' דף י"ז סוף ע"ד, ובסי' יו"ד ע"ש, גם הבאתי דברי הגאון מהרי"ש ז"ל ביד שאול סי' רנ"ח ס"ק ה', ודברי חבירו הגאון מאמר מרדכי ז"ל בשו"ת סי' ט"ו, מ"ש להגאון משה תאומים ז"ל, ובררנו מכל הנז"ל דהנודר לקופה פ' אינו יכול לפטור עצמו ליתנה בקופה אחרת, וזה חשיב ממון שיש לו תובעין, כי לכל קופה יש גבאין ממונים עליה, והם יכולים לתבוע, ועיין בשו"ת הרמ"ץ מ"ש בזה יע"ש:

514

515ועתה אשיב על נידון השאלה הנז', כי ראיתי דהספק הזה עצמו הובא בחתם סופר יו"ד סי' ר"מ, שנשאל באחד שעלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה אחת מהק"ק שבעיר, ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניים, ושל ת"ת, ושל קברנים ושל הכנסת כלה, ושל בקור חולים, והוא נדר לאחד מהם, ושכח לאיזה מהם פרט, ועתה יש להסתפק אי נימא מספיקא צריך לשלם לכולם, או אינו צריך לשלם כלל, דלכל א' יאמר אייתי לי ראיה דאנת הוא ואשלם לך, או יניח פ"א ביניהם ויסתלק. והרמב"ם פ"ח ממ"ע פסק להדיא להחמיר, וכן פסק בש"ע סעיף ג', מ"מ בנידון שלפנינו צ"ע, ובסו"ד כתב וז"ל ועל הנידון שלפנינו ע"כ משום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם, עד שלא ישאר לו שום ספק, דומיא מה שאמרו במנחות דף ק"ו ע"ב פרשתי ואיני יודע מה פרשתי, יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, וכיון שבררנו דצדקה נמי ספיקא לחומרא, א"כ דינו לענין זה כמו הקדש ממש, והיינו שאנו מורין לו כך, אבל פשיטא שא"א לכופו על זה, אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק, כל זה נ"ל להלכה מהראיות שכתבתי לעיל. עכ"ל יע"ש:

515

516ואנא עבדא נ"ל בס"ד, כיון דאין לכל קופה עניים מבוררים, וגם איכא מאן דס"ל דיכול לשנות מעניים לעניים, אע"ג דלא קי"ל הכי לענין הלכה, מ"מ כה"ג שהנודר הוא נותן סך שנדר ושכח למי נדר, תביא האשה הסך לב"ד, ואז הב"ד יחלקו הסך לקופות אלו שהיא מסתפקת בהם, כדין ממון המוטל בספק דיחלוקו, והב"ד יקחו שטר מחילה מיד הממונים של כל קופה וקופה, על שם האשה הנודרת, בעת שיתנו להם חלק הקופה המגיע לפי החלוקה, כן נ"ל להורות, ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

516

517שאלה. נשאלתי מחסידא קדישא כמה"ר אבא דוד אליהו ז"ל, באחד שהיה מנהגו ליתן בכל שבוע קרוש א' בשביל חילוק עניים, וגם מנהגו ליתן לצדקה בעבור אשתו קרוש א' בשבוע בעת הדלקת נר שבת והפרשת חלה, גם עוד אשתו היתה אופה הלחם שלו, ונהג ליתן קרוש א' לצדקה בעד כל אפיה שתאפה לו אשתו, והוא היה לו מקום להתפרנס ממנו, ואח"כ נפסקה פרנסתו מאותו מקום, ונשאר כמו חודש וחצי בלי פרנסה, ואח"כ הזמין לו השי"ת פרנסה ממקום אחר, אבל לא כבראשונה, כי מתחלה היה הפרס שלו אלף קרוש בחודש, ואח"כ נעשה תש"ן קרוש, ונשאר' כמו שנה וחצי כך, ואח"ז נוסף הפרס שלו ונעשה תת"ק קרוש. וזה האיש בתחלה כשראה נפסק הפרס שלו, שאל לחכמים ועשו לו התרה על מנהגו הנז', ורק מסופק הוא אם עשו לו התרה בזמן שנעשה הפרס שלו תש"ן, או בזמן שנפסק הפרס שלו לגמרי. והנה זה האיש אחר שנעשה פרס שלו תש"ן קרוש, נתן לצדקה בעבור מנהגו הראשון, וזוכר הוא כי עשה חשבון בינו לבין עצמו לידע מה שיש עליו מזה המנהג שנהג בו, ונתן לצדקה בעבור זאת, אך אינו זוכר אם הוציא החשבון הזה מפיו, או אם רק חשב כל זה בלבבו דוקא. והנה עתה שיש לו הכנסה תת"ק קרוש בחודש, יש לו יכולת ליתן כפי מנהגו הראשון, אבל אינו רוצה שיהיה עליו הדבר בתורת נדר ומנהג, ועל כן יורנו המורה אם יועיל לו התרה שעשה קודם, או אם אינו מועיל, ואת"ל מועיל אם חזר וחל עליו הנדר אחר שעשה חשבון בינו לבין עצמו ונתן מקצת, ואת"ל דחזר וחל עליו הנדר, אם יכולים להתיר לו עתה לכתחלה, כי הוא מפחד וחושש להיות עליו משא חומר נדרים, ומתחרט על אשר קבל עליו הדבר בתורת מנהג קבוע, ולכך רוצה לעשות התרה, וכשיתן מו"מ יתנה שיהיה בלי נדר, כדי שלא יתחייב בתורת נדר ומנהג:

517

518ועוד שאל השואל, באחד שמנהגו להתענות יום אחד בשבוע, ועכשיו רוצה לעשות התרה, ואינו מתחרט על המצוה ח"ו, אלא שאינו רוצה שיהיה עליו חיוב נדר:

518

519עוד שאל על תיקון עון משכב זכור, שכתב הרב רבינו האר"י זלה"ה שיתענה רל"ג תעניות ויתגלגל בשלג, אם התענה בחורף רל"ג תעניות ולא היה שלג כלל, אם יועיל לעשות גלגול השלג אח"כ באשר ימצא לו, או"ד בעינן שיהיה גלגול השלג בימי התענית דוקא, ואת"ל שיועיל השלג בכל זמן, אם לא היה לו שלג כלל, אם יועיל לו התיקון של התענית גם אם לא נתגלגל בשלג, אלא שנפשר השלג במקום אחד ונעשה מים וטבל בו, אם יספיק זה או לאו:

519

520עוד שאל, באחד שהיה מקשה עצמו לדעת ומוציא שז"ל, ולא די לו זה אלא שפתהו יצרו ללמד לאחרים ג"כ לעשות כמוהו, ועתה הוא עשה תשובה והתענה פ"ד תעניות ושב בלב שלם, ושואל על מה שהחטיא אחרים כיצד יעשה תיקון לזה, כי רוצה לעשות תשובה על זה הדבר ג"כ, יורנו המורה ושכמ"ה:

520

521תשובה. על תחלת מנהגו ונדרו של השואל אין אנחנו צריכין לחוש, יען שכבר נתבטל זה ע"י ההתרה שהתירו לו החכמים, וכבר נעקר הנדר והמנהג. ועיין בש"ע סי' רכ"ח סעיף מ"ב, דאם נדר בפירוש להתענות, או שנדר לצדקה, יש לו התרה ע"י פתח וחרטה, והוא שלא באה הצדקה ליד הגבאי, ואם נתן מקצת יכול הוא לישאל על השאר ע"ש, ועיין סי' רנ"ח סעיף וא"ו יע"ש. אך מה שיש לעיין בזה הוא, עמ"ש בשאלה דאחר שהתירו לו החכמים, כשראה שנעשה לו הכנסה תש"ן קרוש בחודש, חשב מה שהוא חייב לצדקה בעבור אותם הדברים שהיה נוהג בהם, ונתן מקצת מהם, אך אינו זוכר אם זה בירור החשבון היה בלבו דוקא, או אם הוציאו בשפתיו, ומדברי השואל נראה שאח"כ גמר בלבו לחזור על מנהגו הטוב ולקיימו תמיד, ולכן נתן דעתו לחשוב מה שחייב, ונתן מקצת לפי שעה, ובדעתו ליתן עוד, כן נראה מדברי השואל, ואם אמת הדבר כן ה"ז נתחייב לקיים מנהגו אפילו אם לא הוציא בשפתיו כלום, כיון דהתחיל לקיים המנהג בפועל, ובאותה שעה גמר בלבו לנהוג כן תמיד חל עליו חיוב המנהג ובעי התרה, וכנז' בש"ע בסי' רי"ד ע"ש, ועיין בהגהה בסי' רנ"ח סעיף י"ג דאפילו על מחשבה לחוד יש מחייבים, והגם דכתב י"א דאינו כלום, סיים העיקר כסברה ראשונה ועיין אחרונים בזה. ומאחר דבעי התרה בשביל החיוב שחל עליו, ובפרט שהוא התחיל במנהג הזה דהא התחיל ליתן, נראה דאין להתיר לו לכתחילה, מאחר דלפי דבריו עתה יש לו יכולת ליתן כפי מנהגו, וידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ג סעיף ג' דנדרי הקדש מצוה לקיימם, ולא ישאל עליהם אלא מדוחק ע"ש, ועיין לכנה"ג סי' רנ"ח הגה"ט אות למ"ד, דה"ה לנדרי צדקה, והביא מהרדב"ז ז"ל דהמתירו חייב נידוי, ועיין פתחי תשובה סי' רנ"ח סק"ז, כן נראה לומר לכאורה:

521

522מיהו נראה דיש לחלק ולומר, הא דאמרו שאין נשאלין על נדרי הקדש או צדקה אלא מתוך הדחק, היינו בשואל על מה שנתחייב בו כבר מכח הנדר, כגון שנתחייב מחמת שהקדיש ונדב לתת כו"כ, דהוא חייב ליתן מחמת נדרו, דאין להפסיד להקדש או לעניים לפטרו בהתרה אלא מתוך הדוחק, אבל בנידון השאלה שאני, דהנודר פרע על ימים שעברו, וגם מכאן ולהבא נמי רוצה ליתן, ורק מתחרט עלאשר שם הדבר עליו בחיוב נדר ומנהג, ורוצה שיתירו לו כדי שלא יהיה נותן מכאן ולהבא מכח נדר או מכח מנהג, די"ל כל כהאי גוונא מתירין לו, ומצוה קעבדי להסיר מעליו חיוב הנדר, כי אפילו בדבר מצוה לאו שפיר עביד להכניס עצמו בחיוב נדר, והרי הם יכולים לעשות לו פתח וחרטה, דהיינו שהחרטה היא ע"י הפתח שמתחרט מה שנהג כן בתורת נדר, ולא שהוא ח"ו תוהא על הראשונות, וכמ"ש הרב חכמת אדם כלל ק' אות וא"ו, הבא להתיר נדרי תענית או שאר דברי מצוה, ואינו רוצה להיות תוהה על הראשונות יאמר שמתחרט מעיקרא על שקיבל עליו בלשון נדר, אלא שהיה לו לעשות המצוה בלא קבלת נדר, וכן בנוסח התרת נדרים שנוהגין לעשות בערב ר"ה עכ"ל ע"ש. על כן נראה, מאחר שבהתרה זה אין כונתו להפסיד לעניים, לא במה שעבר וגם לא מכאן ולהבא, ורק רוצה לעשות המצוה בלא קבלת נדר, דיכולים להתיר לו בזה לכתחלה ומצוה קעבדי בזה:

522

523וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהלכות נדרים סי' ט"ז, שכתב מי שנדר להתענות כו"כ, ואחר שהתענה מקצתם נתחרט על השאר, אבל על מה שהתענה אינו מתחרט, אי מהני חרטה כה"ג שאומר הריני מתחרט על מה שקבלתי אותם בלשון נדר, אבל על מה שהתענה מקודם אינו מתחרט, כדי שלא יפסיד אותם התעניות, וכתב שנראה מתוך דברי הר"ן ז"ל כהאי גוונא לא מהני החרטה וכו' ע"ש. ועיין עוד להרב הנז' בה' צדקה סי' ה' ועיין להרב מהר"ע מפאנו ז"ל סי' ס"ב, שכתב בשם מהר"ב דנדרי הקדש אין מתירין ע"י חרטה, דהוי כתוהא על דבר מצוה ע"ש. ואנן לית לן למיחש מכל זה, שכבר פסק מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף א' וז"ל, צריך התרה ויפתח בחרטה שנהג כן לשם נדר, הרי דמהני החרטה בכה"ג, ומתירין לכתחילה בהכי. וראיתי להגאון יד שאול ז"ל בסי' רי"ד סוף סק"א, שכתב אשתמיט מהרב מחנה אפרים דברי הש"ע דסי' רי"ד הנז':

523

524ואם תאמר אע"ג דליכא הפסד לעניים בהתרה זו על העבר, אכתי יש הפסד מכאן ולהבא, דאפשר אחר שיתירו לו יעזוב מנהגו לגמרי ולא יתן עוד, זה אינו מתרי טעמי, חדא כיון דנתן בשעת ההתרה בעבור ימים שעברו, הנה בשביל להבא אין הנדר חל אלא עד שיגיע שבוע אחר כי נדרו לתת בכל שבוע, וכן באפיה עד שיהיה אפיה אחרת. והנה ידוע סברת הגאון מהר"ש סרליו ז"ל, דס"ל בנודר לזמן כל שעדיין לא הגיע הזמן ולא חל הנדר, יכול לחזור בו אפילו בלא התרת חכם, דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכמ"ש דבריו הרב מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובתו שהובאה בספר גינת ורדים יו"ד כלל ב' סי' ב' דף ק"י ע"א, והביא שם ראיה לדברי מהר"ש הנז' מדברי הרשב"א, באומר הרי זו עולה לאחר שלושים יום, דיכול לחזור בו מטעם דאתי דבור ומבטל דבור ע"ש, ועיין להרב שדה הארץ ח"ג ביו"ד סי' ט' שהביא בשם אחרונים גדולים שהורו הלכה למעשה כסברה זו ע"ש. וא"כ השתא לפי סברה זו בנ"ד שחוזר בו קודם שיגיע השבוע וקודם אפיה האחרת, אפילו התרה אינו צריך, ועל כן אם רוצה שיתירו לו כדי לצאת י"ח החולקים על סברה זו דמהרש"ם, הא ודאי דיכולים להתיר:

524

525ועוד איכא טעמא אחרינא דיכולים להתיר בנ"ד, משום דחזינן באמת שרצונו ליתן גם מכאן ולהבא כמנהגו הטוב, ורק חפץ בהתרה כדי להנצל מחיוב הנדר, וטעמו ונימוקו עמו משום דארז"ל המקיימו כאלו בנה במה, וכיון דחזינן שהוא מתחסד עם קונו סמכינן אהימנותא דידיה ואמרינן חזקה ודאי שיעמוד בדעתו זה ויתן מכאן ולהבא כמנהגו, וליכא הפסד לעניים, ואם יהיה ח"ו מוכרח לעזוב מנהגו משום דיקרה לו מקרה שלא יהיה ספק בידו ליתן כל כהא בלא"ה יכולים להתיר דהוי מתוך הדחק, דאמרינן נדרי מצוה וצדקה נשאלין לכתחילה מתוך הדחק, ואע"ג דקי"ל אין מתירין נדר עד שיחול, הא כבר העלה הרב בית יאודה ח"ב סי' צ"ז, דזה לא אתמר אלא בנדר גמור, אבל בנדר של מנהג דאין איסורו אלא מדרבנן לכ"ע מתירין ע"ש, ונ"ד דמי לנידון הרב בית יאודה הנז', וכל הצדדין שצידד בנידון דידיה איתנהו הכא בנ"ד:

525

526והשתא ממילא גם שאלה הב' של התענית נפשטה, דאה"ן יכולים להתיר לו בכה"ג שלא יהא ח"ו תוהא על הראשונות, ורק שהוא מתחרט על קבלת הנדר, ורוצה לקיים מעכשיו המצוה בלי נדר. והגם דמרן ז"ל בסי' רי"ד סעיף א' כתב, ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, התם איירי שרוצה לחזור בו לגמרי, דמכאן ואילך אין רצונו להתענות כלל, אבל בנידון השאלה הוא בדעתו להתענות מכאן ולהבא, ורק רוצה לקיים מצות התענית בלא קבלת נדר, ועל זה מבקש ההתרה, וזה ברור:

526

527ועל שאלה הג' נשיב, דבר זה מפורש יוצא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוה"ק דף ך' ע"א, וז"ל, והנה התיקון הוא הצריך לזה שיתענה אלו התעניות בימי החורף שירד השלג ויטבול בו, ואין קפידא אם ענין השלג יהיה בתחילת תעניותיו, או בסופם, רק שיהיה באיזה יום שיהיה מכלל אלו הקס"א תעניות, ולא ביום אחר עכ"ל, הרי להדיא שתיקון השלג צריך שיהיה דוקא בימי התעניות הנז'. ומיהו ודאי אם לא עשה תיקון השלג בימי התענית הנז', כי אם בימים אחרים בלא תענית, ג"כ עושה בזה תיקון בעבור העון הנז', אלא שאין בידו תיקון גמור ושלם, יען כי תיקון הנז' של השלג השייך לענין הנז' מצינו לרבינו הרש"ש ז"ל שהרחיב בו הדיבור בסוף ספרו הבהיר נהר שלום, ובסו"ד כתב וז"ל, אמנם כשמתגלגל בשלג בלא תענית אין בידו לגרום שיקיפו זו"ן את או"א, כי אם שיהיו מוקפים מחורות א"א הנז', וגם זה אינו ע"י המשכה מחדש כי אם שיתגלגלו באורות שהם תדירים במקוה הנז' עכ"ל ע"ש. והיכא דלא נמצא לו שלג ועשה התענית בלבד, הא ודאי אנוס הוא ורחמנא לבא בעי, מאחר שזה סבל עול התענית הרב הזה, כ"ע סהדי דאם היה מצוי בידו שלג היה מתגלגל או טובל בו, ולכן ודאי יחשוב לו הש"ת כאלו עשה התיקון גמור ושלם:

527

528ומ"מ נ"ל שישתדל לפחות למצוא חתיכת שלג בימי תעניותיו, שיעור שיוכל לגלגל בה ידיו מתחילת האצבעות עד הכתף פנים ואחור תשעה פעמים, וחתיכה זו אפשר להשיג בימות החורף, שאם יניחו בקערה מעט מים על הגג בלילה יהיו המים ההם באור הבוקר חתיכת שלג, ויאמר קודם נוסח זה, ליקבה"ו וכו' הריני מוכן לגלגל ידי ימין ושמאל בשלג תשעה פעמים, ויהר"מ ה' או"א שתהא חשובה ומקובלת ורצויה לפניך גלגול ידי בשלג תשעה פעמים כאלו גלגלתי כל גופי בשלג תשעה פעמים, ויעלה לפניך כאלו כונתי בכל הכונות הראויות לכוין בגלגול השלג, תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין, ויכפול פסוק זה ג"פ, ואח"כ יאמר פסוקים ובניהו בן יהוידע בן איש חיל וכו', עד וישמהו דוד אל משמעתו, ויהי נועם ה' אלקינו וכו' ב"פ, ויעשה גלגול ידיו בשלג ימין ושמאל תשעה פעמים מראשי אצבעותיו עד הכתף, ויזהר לעשות נט"י תחלה שיהיו ידיו נקיות קודם שיגלגלם בשלג. ועיין אמת ליעקב ניניו ז"ל בשפת אמת דף קי"ז, וז"ל בכתבי הקודש אשר במצרים מצאתי כתוב, קבלתי ממורי ז"ל מי שמשמש מטתו או קרה לו מקרה אשר לא טהור, והוא חולה ולא יעצור כח לטבול, יעשה סדר רחיצת ידיו כסדר זה, ויאמר נוסח תפלה זו לפני רחיצתו, ומעלין עליו כאלו טבל, והביא שם סמך מלשון הגמרא דברכות, דקאמר ולית ליה למר כאלו טבל ע"ש, וא"כ יש לומר סמך הנז' יבא נכון גם לענין זה של גלגול השלג:

528

529ועוד יש לי לעשות בס"ד סמך מן הדין, לענין זה של גלגול ידים בשלג שיש בו תועלת, מדין חצי שיעור, דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי וכנז' בגמרא דיומא דף ע"ד, והגאון חיד"א ז"ל במחב"ר סי' תע"ה, ובפתח עינים ביומא דף ט"ל ס"ל בפשיטות דגם במ"ע יש מצוה בחצי שיעור, דאם בליל פסח אין לו כזית מצה אלא חצי זית, יאכלנו לשם מצוה ויש בידו קצת מצוה, מדין חצי שיעור, ואע"ג דהגאון חק"ל א"ח סי' צ', ובקנטריס כונן לחקר פליג עליה בזה, וכן הוא דעת הגאון מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב, דס"ל לא אמרינן דין חצי שיעור במ"ע, מ"מ יש עוד אחרונים דאזלי בזה בתר סברת הגאון חיד"א ז"ל, ולפ"ז גם בתיקון השלג מהני גלגול ידיו מדין חצי שיעור כיון דלא אפשר לו לגלגל כל גופו:

529

530ואשר שאלת אם מהני הפשרת השלג לטבול בו, הנה מפורש בדברי רבינו זלה"ה דמהני, שכתב וז"ל, גם אם יש איזה מקוה שנפשר השלג לתוכו, וטובל בו תשעה פעמים מספיק עכ"ל. מיהו דע צריך שיהיה טובל בתוכו בעודנו קר הרבה, ולא אחר שיחם ותעבור ממנו תוקף קרירותו, יען כי הסוד של התיקון הוא תלוי בזה שטובל בשלג בעודו קר מאד, שיתקרר עי"ז גופו, והוא סיבה לשיתחמם גופו אח"כ, וכמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל וז"ל, במקוה של הפשרת שלגים יכוין, שעל ידי שטובל בשלג הנפשר מתקרר גוף האדם, והוא סיבה לשיתחמם הגוף אח"כ כנודע בחוש, ולכן יכוין להעלות נפשו ורוחו בסוד מ"ן, וכו' יע"ש:

530

531ועל שאלה הד', באותו שחטא והחטיא אחרים, ועשה תיקון על מעשה עצמו כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, ומבקש לעשות תיקון בשביל מה שהחטיא אחרים, דע כי בספרי רבינו האר"י זלה"ה הנמצאים אתנו לא מצינו תיקון מפורש למחטיא אחרים מה יעשה, אך מצאנו בגמרא דיומא דף פ"ו, בארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש שאמר מי שיש בידו חלול השם אין כח ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת ע"ש, ופירש רש"י ז"ל חלול השם חוטא ומחטיא אחרים ע"ש, הרי לפ"ד רש"י ז"ל כל חוטא ומחטיא אין לו תיקון גמור כי אם ע"י מיתה, ורבינו האר"י ז"ל הביא דברי הגמרא הנז' דארבע חלוקי כפרה, ופירש סודם, וכנז' בשער הגלגולים דף כ"א:

531

532והנה לכאורה יש להתקשות בענין זה בדברי רבינו האר"י זלה"ה, בשער הגלגולים דף י"ג הקדמה י"א וז"ל, דע כי יש מצות ל"ת שתשובה ויוה"כ מכפרים, ויש שצריך ג"כ יסורין לכפרם, אבל יש עבירות חמורות כמו כריתות ומיתות ב"ד וכיוצא שאינם מתכפרים עד שימותו וכו' יע"ש, ולכאורה קשה דנראה שזה הפך הגמרא דיומא גבי ארבעה חלוקי כפרה הנז', דשם אתמר כריתות ומיתות ב"ד יתכפרו ביסורין, ורק חלול השם אינו מתכפר, אלא במיתה, וכבר רבינו ז"ל הביא הגמרא הזאת דיומא בשער הגלגולים דף כ"א, וביאר הסוד שלה בעניין ההפרש שיש בין זה לזה, ואיך קאמר כאן כריתות ומיתות ב"ד אינם מתכפרים אלא במיתה. ולפי חומר הקושיא נ"ל בס"ד, שיש בכריתות ומיתות ב"ד שני מינים, הא' חטא עצמו דוקא, שאינו נוגע לאחרים, כמו אכילת חלב ודם ואכילה ביוה"כ וכיוצא, שהם חיובי כריתות וכן מיתות ב"ד לחלול שבת וכיוצא, והב' מה שנוגע לאחרים ג"כ, שבא על א"א ועל הזכור וכיוצא, שזה חטא והחטיא אחרים, שגם הנבעל חטא ונתחייב על ידו, שאם היה פורש מן העבירה לא היה חוטא לא הוא ולא הנבעל והנבעלת בזה, ומאחר שגרם בחטאו שגם אחרים יחטאו עמו ה"ז בכלל חלול השם, לפ"ד רש"י שפירש חלול השם הוא חוטא ומחטיא אחרים, ולכן זה הבועל והנבעל והבועל והנבעלת כל אחד מהם נקרא חוטא ומחטיא. ועל מין הראשון שאין בחטאו גרמא לחטא אחרים, קאמר בגמרא יסורין מכפרין, ומין השני שיש בחטאו גרמא להחטיא אחרים, ה"ז בכלל חלול השם דאין מתכפר אלא במיתה, ובזה איירי בשער הגלגולים דף י"ד ודו"ק:

532

533ואיך שיהיה, הנה מסיום דברי רבינו האר"י ז"ל בדף י"ד הנז' יוצא לנו דבר אחד לענין השאלה הד' הנז', דכתב שם וז"ל, גם דע כי האדם המחטיא את חבירו באיזו עבירה שצריך גלגול, אבל הוא עצמו לא חטא, יבא בעיבור עם המתגלגל עד יתקן החטא, ואז זה שהחטיאו יסתלק משם עכ"ל ע"ש. ומכאן יש ללמוד לענין השאלה הד', מאחר שזה האיש תיקן הפגם של החטא שלו מה שעשה בעצמו, שכבר התענה פ"ד יום רצופים כאשר הושת עליו מדברי רבינו האר"י ז"ל, שבזה נעשה נקי מעונו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף פ"ב ע"ב וז"ל, הנה התיקון ההוא יועיל לנקות לו עונו שלא יכנס לגיהנם, וימתלו לו כל עונותיו וכו' ע"ש. נמצא זה האיש כאלו לא חטא, ונשאר עליו מה שהחטיא אחרים, והנה אם אותם אחרים חזרו בתשובה שלמה בחייהם, אז ודאי גם הוא ניצול, ואם לא חזרו בתשובה בחייהם והלכו לגיהנם נתקנים שם והוא ניצול ג"כ, ואם לא הלכו לגיהנם ובאו בגלגול לתקן, אז זה האיש יבא בעיבור עם אלו המתגלגלים, עד אשר יתוקנו מחטא זה, וכבר ידוע שביאת נפש האדם בעיבור אינה קשה עליו, דאינה סובלת צער יסורין ומיתה, ואין מגיע לה קלקול מן העונות, דיש הפרש בזה בין גלגול לעיבור. כל זה כתבתי ממה שנראה לנו מדברי רבינו האר"י זלה"ה:

533

534מיהו דע, אם זה השואל ששאל ממך דבר זה אינו ת"ח, אין צריך לגלות לו הפרטים שכתבתי בענין זה, ורק תאמר לו אם אלו אשר החטיא אותם הם עודם חיים, ישתדל להשיב אותם בתשובה אם רואה שעדיין לא עשו תשובה, וגם עוד תאמר לו שישתדל לעשות מצות. שיש בהם זכות הרבים, כגון להדפיס ספרים שהם מאכל כל אדם ושוים לכל נפש, אשר בודאי ילמדו בהם רבים לדורות עולם, ולא קיימי לגניזה, או דבר אחר כיוצא בזה, כי המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ויצליח עי"כ בתיקון הנז'. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתי אכי"ר:

534

535שאלה. ראובן נדר בעת צרה שיפריש מעשר לצדקה מן הריוח שירויח, ונהג בזה כמה שנים, אך עתה השעה דחוקה לו, דרבו בני ביתו והוצאותיו ממילא רבו, וגם הרווחה שלו נתמעטה, דמה שמרויח צריך לו לו הכל לפרנסת ביתו והלואי שיספיק, ולכן רוצה לעשות התרה על נדרו, ועל העבר עד זמן ההתרה דוחק עצמו לשלם כאשר נדר, ורק רוצה ההתרה בשביל מכאן ולהבא, אם מותר להתיר לו או לאו, יורינו ושכמ"ה:

535

536תשובה. כתב מרן ז"ל ביו"ד סי' ר"ג ס"ג, דנדרי הקדש מצוה לקיימם, ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, וכתב בכנה"ג סי' רנ"ח הגה"ט אות למ"ד, דה"ה נדרי צדקה ע"ש, אך נדר בעת צרה חמיר טפי, וכתב רמ"א ז"ל סי' רכ"א סעיף מ"ה, נדר בעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים ע"ש. ומצינו לרמ"א שם סעיף כ"א, שכתב לעשות שלום בין איש לאשתו, או משום צרכי רבים, מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהותר על דעת רבים, וכן לצורך פרנסתו ע"ש, ומקור דין זה של צורך פרנסתו הוא מן הרשב"ץ, שהביא מרן בב"י, ויליף לה מגמרא דמ"ק דף י"ד, דקאמר למזונות כ"ע לא פליגי דשרי ע"ש, ומהר"י הלוי ז"ל הביא להאי תשובה דהרשב"ץ ויליף מינה יע"ש, וכן מרן ז"ל בתשובה באבקת רוכל סי' קפ"ב כתב, להרויח פרנסתו הוי לדבר מצוה ע"ש, ועיין כנה"ג סי' רכ"ח הגהב"י אות קכ"ט מה שציין עוד על תשובות אחרים, וכתב דהרדב"ז ח"ב סי' ח' כתב להרויח מזונותיו לאו דבר מצוה הוא ע"ש. והנה הרשב"ץ מדמי לה להא דמ"ק דף י"ד, דקאמר למזונות דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרוחה, מר מדמי לה כלשוט, ומר מדמי לה כלמזונות, ופירש רש"י להרווחה שיש לו נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר ע"ש, וקי"ל להלכה כמ"ד דמדמי לה להרווחה כמו למזונות, ועיין בש"ע א"ח סי' תקל"א ומג"א שם ובסוף סי' רמ"ח ע"ש, והשתא לפ"ד הרשב"ץ דיליף דבר מצוה בנדר עד"ר לדינא הנז' דמ"ק, נמצא גם בעבור פרנסת ביתו בהרווחה חשיב דבר מצוה, ולא אמרינן ליה שיקמץ ויצמצם ממנהגו:

536

537ועתה לענין הלכה, אע"ג דאין להתיר לו. ע"פ טעם זה לבדו, מ"מ איכא למעבד בזה ס"ס, והוא כי בתשובה אחרת הבאתי סברת מהר"ש סרליו ז"ל, דס"ל בנודר לזמן, כל שלא הגיע עדיין הזמן ולא חל הנדר, יכול לחזור בו בלי התרת חכם, דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכמ"ש דבריו מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובה א' בספר גו"ר יו"ד כלל ב' סי' ב' דף ק"י, והבאתי כמה אחרונים דאזלי בתר סברת מהרש"ם הנז', אך יש חולקים על זה, ונמצא דבר זה פלוגתא, ועוד הבאתי בתשובתי הנז' בס"ד. פלוגתא דהרשב"א והרא"ש, במקבל לזון את חבירו סתם, דלהרשב"א הוי כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ולהרא"ש נפטר בשנה אחת, וכאשר הביא פלוגתייהו רמ"א ז"ל בח"מ סי' ס' סעיף ג', והבאתי שם דברי חק"ל יו"ד ח"ב סי' נ"א, ודברי אחרונים שכתבו שד"ז הוא פלוגתא דרבוותא, וא"כ ספק זה ישנו גם בנ"ד שנדר בסתם ולא אמר לעולם, דלדעת הרא"ש יכול לפטור עצמו בשנה אחת, וכבר נתן כמה שנים, והשתא מלבד הטעם דהרשב"ץ, הנה יש לנו בזה ס"ס, והוא ספק הלכה כמהרש"ם ודעמיה, דס"ל יכול לחזור בו קודם שיחול הנדר, דאתי דיבור ומבטל דיבור, ואת"ל כמאן דפליג ובעי התרה, שמא הלכה כהרא"ש דיכול לפטור עצמו בשנה אחת, וזה כבר נתן כמה שנים:

537

538ועוד נ"ל בס"ד להוסיף ספק אחר, והוא כי הדרישה בסי' רט"ו, והב"ח ס"ס רט"ז העתיקו. תשובת מהר"ם שכתב, אם נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה מן ממונו, וכן נהג כמה ימים, ואח"כ מטה ידו ונתחרט, נראה דיכול לחזור בו, משום דהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש, ונראה דכן הוא דעת רש"ל, וגם הש"ך בסי' ר"ד סק"ט הביא כל זה, וציין על סי' רנ"א ס"ז וס"ח ע"ש, אך הט"ז כתב דלא קי"ל אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב סעיף ט', כאומר לכשאקחנו אתננו להקדש, הוה עליו שם נדר וחייב לקיים נדרו יע"ש, ועיין סמ"ע סי' רי"ב ס"ק כ"ב מ"ש לחלק ולתרץ, ועיין בש"ך שם ס"ק י"ב מ"ש על דבריו, ופתחי תשובה ס"ק יו"ד ביאר דברי הש"ך ע"ש, ועיין חתם סופר ח"מ סי' ק"ז מה שיצא ליישב בזה ע"ש, ועיין להרב בני יעקב ז"ל דף מ"ט ע"ג שכתב בהקדש עניים אין מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, שאף הרמב"ם ס"ל דוקא באומר אתננו חייב מדין נדר וכו', אמנם הגאונים שזכר הרמב"ם חולקים על זה, וס"ל דאפילי באומר אתן דבר זה, כיון שהוא דבר שלא בא לעולם לא חל עליו, ואינו מחוייב כלום, שאין העניים זוכים אלא בדבר שההדיוט זוכה וכו', והאריך הרב בענין זה יע"ש, ולפ"ז נראה דתשובת מהר"ם שהביאו דרישה ורש"ל וב"ח, נמשכת אחר סברת הגאונים ז"ל הנז':

538

539ואיך שיהיה לפ"ד תשובת מהר"ם שהביאו גאוני אשכנז ז"ל, נראה בנ"ד יכול לחזור בו, משום דהריוח לא בא לעולם, וא"כ גם זה נעשהו ספק בנ"ד, ונצרפי עם שני ספיקות הנז"ל, ואע"ג שזהו הפך דברי הרמב"ם והרא"ש שפסק מרן ז"ל בח"מ סי' רי"ב ס"ז וס"ט, עכ"ז כיון דאית לן תרי ספיקי אחריני נוכל לעשות ספק זה ג"כ עמהם, אע"ג דהוא הפך הוראת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ועל כן בנ"ד דאיכא תלת ספיקי נוכל להורות שיתירו לו לכתחילה, ואע"ג שהוא נדר בעת צרה, וכ"ש דהכא בנ"ד אית לן טעמא ע"פ סברת הרשב"ץ ז"ל ודעמיה, דס"ל להתיר לכתחילה משום פרנסתו דחשיב זה דבר מצוה, וכמ"ש לעיל. והנה באמת נידון דידן הוא ממש נידון רבינו התשב"ץ בח"ב סי' קל"א, שהביא הרב ברכ"י סי' מט"ר ס"ק כ', שנשאל באדם שנדר בעת צרתו, ואמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכו', ע"ש שהתיר להתיר לו בשביל צורך פרנסתו, וכנז"ל ע"ש, ועיין לרבינו החבי"ב ז"ל בספר בעי חיי יו"ד סי' רט"ו, מה שכתב בענין נדר בעת צרה, והביא שם תשובת הרשב"ץ הנז', ומכל דבריו יוצא סייעתא להתיר בנ"ד. ושו"ר להרב בית יהודא ח"א ביו"ד סי' וא"ו, ומדבריו בסוף התשובה נוכל ללמוד טעם אחר בנ"ד, שיהיו יכולים להתיר לו:

539

540העולה מכל הנז"ל לענין הלכה בנ"ד, יש להורות שיתירו לו נדרו, וכבר נזכר בשאלה שהוא רוצה לדחות עצמו לשלם מעשר של הרווחים של זמן העבר, על כן ישלם זה, ואח"כ יתירו לו ע"י פתח מתוך חרטה, כדי שיהיה פטור ועטיר מכאן ולהבא. והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר.

540

541שאלה נשאלתי מן החכמים הי"ו בכור שהיה ביד כהן ונצרמה אזנו, ואין עליו עדים, ולא התירו לו לשחטו מפני שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור, ואחר ימים צחקו הנערים עם אותו בכור, והוסיפו על צרימה הראשונה שלא במתכוין, ונצרם צרימה גדולה שיעור הרבה על צרימה הראשונה, ויש עדים שמעידים על זה שנעשה כן ע"י הנערים שלא בכונה, ונסתפקנו אם חשבינן לצרימה האחרונה מום בפ"ע, וישחט ע"י צרימה זו האחרונה, או"ד בעי מום אחר ממש, יען כי דיוק לשון המשנה שפסקה מרן ז"ל בסי' שי"ג סעיף א', דאמר עד שיפול בו מום אחר, מורה דבעינן מום אחר ממש, משא"כ מום זה שעשו הנערים אע"פ שיש בו שיעור גדול אינו מום חדש, אלא הוא איהו מום הראשון שנחשד בו הכהן, אלא שגדל יותר. יורינו ושכמ"ה.

541

542תשובה. הנה הסברה מחייבתו דצריך לשחטו ע"י צרימה האחרונה שעשו הנערים, דאע"פ שהיתה אזנו צרומה עכ"ז הוא חשיב מום בפ"ע, כי יתגנה כפלי כפלים בצרימה האחרונה על הראשונה, מפני שנמשכה הרבה וניכרת יותר לעיני כל רואה. ואם נאמר אולי הצרימה האחרונה לא נעשית אלא מסיבת צרימה הראשונה, דע"י שהיתה האוזן צרומה אז באו הנערים והוסיפו הצרימה בנקל, ונמצא הכהן היה גרמא בזה שהוא חשוד בראשונה, ודמי לההיא דנתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנה משם ויקטע אזנו עמה, גם זה אינו, חדא דהכא אין ידוע שהכהן עשה צרימה הראשונה, ורק חשדא הוא מטעם שארז"ל כהנים חשודים, ולא אמרו לקנוס הכהן בהך גרמא דנתן דבילה, אלא היכא דידעינן בבירור שנתן דבילה ולא על הספק, ועוד דבאמת שניא טובא האי דנ"ד מהך גרמא דדבילה, וכאשר יראה המעיין, ופשוט:

542

543באופן כי מצד הסברה הישרה אין מקום לספק זה, אך השואל יצא לטעון מדקדוק הלשון שאמרו עד שיפול בו מום אחר, ובאמת אין בדקדוק זה ממש, יען דאם נבא לומר שדקדקו רז"ל בלשונם המקום שנעשה בו מום בראשונה, הול"ל עד שיפול בו מום במקום אחר, ואם נאמר שלא באו לשלול המקום, אלא קאי על המין של המום דבעי שיהיה מין אחר, דהיינו אם הראשון היה צרימה לא תועיל עוד הצרימה, אלא צריך שיפול בו מין אחר ממיני המומין, שיקטעו אזנו או יסמו עינו וכיוצא, דאז נשחט, הנה גם זה לא ניתן ליאמר, יען דלפ"ז תדוק מינה אם עשו צרימה אחרת מחודשת בצד אחר באוזן לא יועיל מום זה, ובאמת סברה זו זרה היא, ואין בה טעם ולא ריח טעם, על כן מוכרח לומר מ"ש רז"ל עד שיפול בו מום אחר לא באו. לשלול כל זה, אלא כוונתם לומר שיולד בו מום חדש נוסף על אותו המום, וכיון דנוסף בו צרימה יותר דמתגנה בה ביותר, ה"ז חידוש מום ונשחט עליו:

543

544וכל זה אני אומר מצד הסברא הישרה, אך להפיס דעת השואל, אשר עלה ונסתפק בדיוק זה דמום אחר נביא בס"ד ראיה דאין זה דיוק, מהא דאיכא בש"ע א"ח סי' תקס"א ס"ב, מהיכן חייב אדם לקרועי מן הצופים, ואח"כ כשרואה בהמ"ק קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח ע"ש, וכתב בלבוש באותו קרע עצמו מוסיף טפח, או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח ע"ש, וכתב הרב אליה רבא דכן מבואר ביו"ד סי' ש"מ סעיף כ"א, קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר, ומבואר בטור וב"י הכונה הוא שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח, או מרחיק ג' אצבעות. וכן מבואר ג"כ להדיה שם בש"ע סכ"א ע"ש, הנך רואה אע"ג דהרמב"ם וכולהו רבוותא נקטי כהאי לישנא שאמרו קורע קרע אחר, עכ"ז מבואר אפילו שהוא מוסיף קרע באותו קרע עצמו, דמושכו עוד טפת נחשב זה לקרע אחר, וה"ה בנידון השאלה אע"פ שאמרו עד שיפול מום אחר, ויבא למידק מלשון זה דיוק השואל, אלא אפילו אם נמשכה הצרימה שיעור שנראה שהוא מים, חשיב מום אחר, ולא בעינן צרימה במקום חדש

544

545ועוד אני אומר, דבאמת מן התורה ראוי זה להיות נשחט בצרימה הראשונה, ורק משום חשדא וקנס דרבנן לא שחטינן, וכל כהא דנצרם עוד הפעם ליכא לספוקי בזה, דאפילו אם היה מקום סברא שנסתפק בכך, עכ"ז הרי הוא ספיקא רבנן, וקליש טפי משאר ספיקי דרבנן, וכ"ש דמעיקרא אין זה ספק ע"פ הסברה והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

545

546שאלה. שנים שותפים בחנות למכור מנעלים וסנדלים ולעסוק בהם לתקנם, והם דחוקים ונצרכים הרבה, שאם לא יפתחו חנותם אין להם במה להתפרנס, ואירע לאחד מהם שהיתה בתו מסוכנת, וירא שותפו שמא תמות ויהיה אסור לו לפתוח החנות ולמכור כל ימי אבלותו וקשה עליו דבר זה ביותר, מפני כי הוא סמוך לחג הגוים, שימצא קונים הרבה, ועיניו צופיות לימים אלו ואיך עתה בימים אלו יסגור חנותו, ולכן בא אצלינו ביום ערב שבת לבקש להתיר לו לקנות משותפו כל אשר בחנות, ולא ישאר לשותפו חלק בהם, כדי שאם יארע לשותפו דבר רע יפתח הוא החנות וימכור ויעסוק שם. ונסתפקנו אם יש להתיר בכך, או"ד אסור משום מראית העין, דהכל יודעים שחבירו האבל הוא שותף בחנות זה, ואין יודעים שמכר לו קודם אבלות כל מה שיש בחנות, ולעצמו הוא עוסק ומשלו הוא מוכר, ע"כ יורנו המורה, ושכמ"ה.

546

547תשובה. מרן ז"ל בסי' ש"ף סעיף כ"א פסק, שני שותפים חנונים שאירע אבל לאחד מהם נועלים חנותם וכו', ובסעיף י"ט כתב חוששין למראית העין ואסרו בקבלנות יע"ש, והרב פתחי תשובה סק"ד הביא מתשובת מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' צ"ג, בדין השותפים אפילו אם התנו מתחלה ביניהם, שאם יארע אבל לאחד מהם יתעסק השותף בעסק השותפות, ויטול שכר כל השבוע. ההוא, והשותף האחר יטול שכר שבוע אחר כנגדו אסור, דמשום מראית העין נגעו בה, אפילו התנו מתחלה לא מהני, דלאו כ"ע ידעי שהתנו מתחלה, ואף דבאיסור שבת אשכחן בעובד כוכבים וישראל שותפים דשרי בכה"ג, ולא חששו למראית העין, שאני התם שהוא דבר ההוה בכל שבת, אמרי אינשי בודאי התנו, אבל בנידון זה לא סברי אינשי דהתנו עכ"ל. מיהו י"ל נידון השאלה שאני מנידון מהראנ"ח, כיון דמוכר לו הכל ומסתלק לגמרי מחלקו, ולא נשאר לו חלק בריוח כלל כפי הדין, וזה עדיף מהאי גוונא דהתנו ביניהם זה יטול שבוע זה וחבירו יטול שבוע אחר, וכן תמצא להרב הכנה"ג שהביא דברי מהראנ"ח ז"ל הנז', וכתב יש להסתפק אם מוחל האבל חלקו לחבירו מכל וכל אם מותר ע"ש, נמצא נסתפק במוחל מכל וכל, ונידון השאלה אשר קודם שמת המת הוא מוכר כפי הדין את הכל עדיף טפי מדין מוחל דנסתפק בו הכנה"ג, ולכן אע"ג דהרב בית עובד דף רמ"א סעיף כ"ד דעתו לאסור בספק הכנה"ג בהיכא דמוחל, י"ל בנידון השאלה דהוא מוכר הכל קודם שמת המת יודה דמהני:

547

548ומצאתי להגאון תשובה מאהבה בסי' שמ"א, שכתב נוהגין פה פראג יע"א מעולם, מי שיש לו מסחר בשותפות ואירע אבל לאחד, מבטל ומוחל לחבירו השותפות בקנין סודר בעודו אונן, למען אשר יוכל האחר לעסוק במו"מ ע"ש, ועוד בסי' ש"ף כתב, פה ק"ק פראג נהגו מעולם אם אירע אבל לאחד מן השותפים, מסלק עצמו בשעת אנינות. מהשותפות ע"פ קנין סודר משליח ב"ד, שלא להיות לו עוד שום חלק בהשותפות, והשני עוסק בחנות לבדו עכ"ל, והרב בעל שערי תשובה בא"ח סי' תל"א הביא דברי תשובה מאהבה הנז' ולמד לעשות כזאת גם לענין חמץ ע"ש, ולפ"ז בנידון השאלה שהוא מוכר חלקו ומסתלק ממנו קודם שמת המת, ודאי עדיף ממנהג הנז' דמסתלק כשהוא אונן:

548

549והגאון חתם סופר ביו"ד סי' שכ"ד, נשאל מרבא חד על מנהג עירו דאונן מוכר חנותו וכו', והשיב לו הגאון שמעתי מגאונים ורבנים קשישאי, שאם היו שותפים ואחד מקרוביהם גוסס, צוו לשלוח ע"י נאמני הקהלה שמבטל השותפות ואינו רוצה להיות עוד שותף עמו, ועי"ז התירו לזה השותף לעסוק במו"מ כל ימי האבל, והזהירו שלא יגיע לזה האבל שום ריוח מן המו"מ של ימי האבל, ואם אח"כ נהגו בו טובת עין ומבליעו בחשבון אין בכך כלום, והוראה זו נכונה אין בה משום איסור פרקמטיא ומלאכה, שהרי מוכר לו בשעה שעדיין הקרוב חי, וגם אין בו חלול אבלות בימי אבלו של זה, כי כ"ע ידעי שבחלקו הוא עוסק ואדעתא דנפשיה עביד, משא"כ בנידון שלפנינו איכא תרתי לריעותא, חדא כשזה עומד בחנותו של זה כל ימי האבל יאמרו שכירו ובשליחותו עביד, והריוח של בעל החנות האבל הוא, ואפילו ידעו שיוכר לו ע"י נאמני הקהלה הוא בעיניהם כשחוק וחוכא וטלולא והערמה בעלמא, והאונן לענות אמן על ברכה אינו יכול, ולמכור סחורתו מי יתיר וכו' עכ"ל ע"ש, הרי הגאון לא פקפק אלא במנהג שמוכר האונן, אבל אם מוכר קודם שמת המת התיר בשופי, והעיד שהגאונים ורבנים קשישאי עבדי עובדי טובא בכה"ג, ועל כן בנידון השאלה דמוכר כפי הדין קודם שמת המת יש להתיר בשופי, ובפרט דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל:

549

550ונראה כיון דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל, אם אחד הורה למכור בהיותו אונן אין מזניחין אותו, דהא עכ"פ מצינו דגאוני עיר פראג נהגו היתר בזה, וכמ"ש תשובה מאהבה. ועוד ראיתי להרב יקהל שלמה קמחי, שציין עליו הרה"ג מהרח"ף ז"ל בספר חיים ביד סי' קכ"ה אית ב' שכתב וז"ל ודרך לימודי ראיתי בס' זכר דבר הג"מ דף ט', שהעיד ע"ד השותף מהאבל שיוכל לעשות התיקון הנהוג בעוב"י קושטא יע"א, על אודות השותפין בעודו אונן שותפו, וכן עשו מעשה שני המאורות הגדולים, מע' הרב המופלא תנא דאורייתא כמהר"א די טולדינו ז"ל, והרב המופלא מהר"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת ע"כ, וזכורני למעלת מוה"ר מהר"ש מאירסו ז"ל, היה עושה כן כמה פעמים עכ"ל, ובהשמטות כתב וציין על הרב שערי תשובה בא"ח סי' תל'א, שכתב שהאונן מקנה חלקו לשותפו וכן נוהגין ע"כ ע"ש, נמצא כמה גדולי עולם התירו בשותפים למכור חלקו בהיותו אונן, ולכן המורה בכה"ג יש לו על מה לסמוך, מאחר דקי"ל הלכה כדברי המקיל. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

550

551שאלה. אשה אחת היתה בבית בעלה, ומת אביה ולא הגידו לה, ובאו לשאול מן החכמים הי"ו בבית המדרש ביום שישי לאבלות שחל ביום שבת קודש, אם יאמרו לה ביום ראשון בבוקר שתלך לבית אביה ששם יושבים האבלים, ותשב עם אמה ואתיה בעודם נוהגים אבלות ביום השביעי בבוקר, כדי שתהיה עולה עמהם במקצת היום ההוא. והנה החכמים הי"ו ראו בספר זכור לאברהם ה"אם אות ג', שכתב נסתפק עמ"ש מרן סי' שע"ה ס"ח דמונה עם גדול הבית אפילו בא ביום השביעי וכו', אש כשבא ביום הז' הוי לדידיה מקצת השביעי ככולו, או"ד צריך לנהוג אבלות כל יום הז', עיין בכ"י רב אחאי שצידד צדדין לכאן ולכאן עכ"ד, ומפני הספק הזה אמרו להם שיאמרו לה ביום שבת ללכת לבית אביה כדי שתשב עמהם ביום, ואז עולה עמהם ביום ראשון שהוא יום ז' במקצת היום, יען כי שבת עולה למנין שבעה, דנוהג בו דברים שבצנעה, ועל כן גם לפי הספק הנז' ה"ז עולה עמהם במקצת יום הז', ואחר שהורו להם כך בקשו החכמים ממני לעיין בדבר זה, אם יפה עשו בכך:

551

552תשובה. נראה דלא הועילו החכמים בתקנתם, שתלך ביום שבת כדי לצאת י"ח בעל הספק הנז', כי כפי הנראה בעל הספק מסתפק למבעי יום שלם, ואם תלך בשבת אכתי ליכא יוסם שלם, כיון דעבר כמה שעות ביום שבת, ונמצא בחנם הורו להדאיב נפש האשה ביום שבת ללא צורך:

552

553ברם באמת נראה, דאין לחוש מעיקרא לאותו הספק שהביא הזכ"ל, והוא כי מלבד שמסתמות דברי הגמרא והפוסקים מוכח דאין מקום לספק הנז', וזה שבא יום הז' סגי ליה במקצת היום כוותייהו ממש, הנה אביא ראיה לזה מדברי הרמב"ן ז"ל שהביאו מרן בב"י סוף סי' שע"ה וז"ל, כתב הרמב"ן ז"ל בת"ה ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו שמצאן באבלות בחליצת סנדל ועטיפת הראש, והרבים מתעסקין עמהם כמו בתוך ז' לפי שמקצת היום ככולו, אם רצה נוהג אבלות כולה, או נוהג מן המקצת כמו שירצה, הלכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהס וכו' עכ"ל, והיה אפשר לפרש דבריו מ"ש או נוהג מן המקצת היינו מקצת דיני אבלות, שאין צורך לעשות כולם, דהיינו גם עטיפת הראש וישיבת קרקע, אלא סגי ליה בנעילת הסנדל לחוד, מיהו הגאון ב"ח ז"ל לא הבין כן, שכתב בסעיף יו"ד וז"ל, ומ"ש דאם בא ביום הז' וכו' משמע אפילו מצאן ביום ז' סמוך לערב, ואע"ג דמקצת היום ככולו, מ"מ כיון דיכולין לנהוג אבילות כל יום השביעי ומצאן שעדיין נוהגין באבילות, הו"ל כאלו בא תוך הז' ומונה עמהם, וכ"כ הרמב"ן בת"ה דף נ"ג ע"א מביאו ב"י ס"ס זה עכ"ל, נמצא לפ"ז אין צריך זה היוצא עמהם לעשות לעצמו אבלות יום אחד שלם, אלא יוצא עמהם כמותם:

553

554גם עוד תראה דבר זה מפורש בדברי הגאון הלבוש ז"ל, וז"ל אפילו לא בא עד יום ז', אם מצא מנחמין אצל גדול הבית אפילו שנגמרו לעמוד, אלא שנוהגין עדיין קצת אבלות, כגון שמצאן בחליצת סנדל ועטיפת הראש, הואיל ומצאן עם גדול הבית קודם שנגמר כל האבלות והתאבל עמהם אותו המעט עולה לו לשבעה וכו' ע"ש, הרי כתב להדיה שאותו המעט עולה לו לשבעה. גם הרב שו"ג סי' שע"ה ס"ק כ"ה כתב וז"ל, ואם בא קרוב בתוך זה הזמן וקרע ונהג קצת אבלות, דהיינו שחלץ מנעליו וישב ע"ג קרקע מעט עולה לו לשבעה וכו' ע"ש, הרי כתב בפירוש דסגי ליה בזמן מועט, הנה מכל זה מוכח הפך דברי הספק הנז', הלכך אין לחוש לאותו ספק, דאפילו אם ימצא מאן דס"ל להפך אין לחוש, דהא הלכה כדברי המיקל והשי"ת יאר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

554

555כתב מרן ז"ל בסי' שע"ד ס"ח, תינוק כל שלשים יום ויום שלשים בכלל אין מתאבלים עליו, אפילו גדל שערו וצפרניו, ומשם ואילך מתאבלים עליו וכו'. ולכאורה יש לומר לדעת הב"ח והש"ך בסי' ש"ה ס"ק י"ט, דהעלו להלכה אם הבן הוא בן כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים חשיב בן חודש גמור ויכול לפדותו, א"כ ה"ה לענין אבלות אם חי כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים מתאבלין עליו, דהא הנפל גבי אבלות ילפי ליה מדין הפדיון, דכתיב ביה חודש, וכמ"ש בשבת דף קל"ה ע"ב, וכן אמרו בגמרא דנדה דף מ"ד יע"ש. אך באמת המג"א בא"ח, סי' של"ט סק"ח פליג על הב"ח והש"ך לענין הפדיון, וס"ל לא מהני בכ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, וכתב דה"ה לענין אבלות דינא הני ע"ש, והגם דהגאון שבות יעקב ח"ב סי' פ"ז החזיק בסברת הב"ח והש"ך, והביא דברי הפנים מאירות, וכתב שרי ליה מאריה כי נסתרים כל דבריו וכו', הנה הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י כתב על דברי הגאון ש"י שהם דברים חלושים, וגם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"א חלק על ב"ח וש"ך ע"ש, ופתחי תשובה הביא משו"ת כתר כהונה דהעיקר הוא כמג"א ע"ש. גם ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל שהביא דברי הרב הש"ך ז"ל, וכתב לפ"ד יצטרך לומר גבי אבלות ג"כ כל שחי כ"ט יום וי"ב שעות בר קיימא הוא ומתאבלין עליו, ואין נראה כן מסתמות הפוסקים ע"ש, על כן נראה עיקר כדברי הרב פנים מאירות ז"ל, דגבי אבלות אזלי לקולא, ואע"ג דחי כ"ט יום וי"ב שעות אין מתאבלין, וכך המנהג ידוע. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

555

556שאלה. תינוק שמת ביום ל"א ללידתו, אך לא היו שלשים יום שלמים בשעות, כי הוא נולד ביום חמישי בשבת אחר הצהריים, ומת בליל שבת שהוא יום ל"א באמצע הלילה, דאין כאן שלשים יום שלמים מעל"ע, אם מתאבלין עליו, או"ד שלמים מעל"ע בעי, ולא אמרינן מקצת היום ככולו על יום הלידה שנולד בו בסוף היום, יורנו ושכמ"ה:

556

557תשובה. מסתמות דברי הפוסקים משמע דלא בעי שלשים יום שלמים מעל"ע, ואפילו אם נולד בסוף היום חשבינן ליום הלידה יום שלם, אך ספק זה נמצא מפורש בחתם סופר יו"ד סי' שמ"ג, כי מורה אחד הורה דלא בעינן מעל"ע, ויש מן החכמים שערערו עליו ובעו מעל"ע, והגאון ח"ס הסכים עם המורה דלא בעי מעל'ע ע"ש. ושו"ר להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תניינא ח"ג סי' ח"י שנשאל בזה מרב אחד שהיה גם כן דעתו מסכים דלא בעי מעל"ע, והשיב לו הגאון שם וז"ל, כל ראיותיו שהביא לא יועילו, והטעם נראה לפענ"ד, דהנה נודע דברי הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז, דאף דמוקמינן בחזקת חי היינו כל זמן שחי, אבל אם כבר מת לא שייך חזקת חי וכו', ובזה יש לומר אף לנקודות הכסף זהו דוקא במי שכבר אתחזק בחזקת חי, אבל הולד הזה דלא אתחזק בחזקת חי, א"כ אף כל שבאמת מת בתוך מעל"ע השעות אמרינן למפרע דמה שמת היה מכח דהיה נפל, ובזה הכל מודים דלא יצא מכלל נפל, וזה ברור כשמש עכ"ל ע"ש. הרי הגאון מחליט הדין להפך דבעי מעל"ע, ואותם החכמים שערערו על המורה באותה שאלה של ח"ס ג"כ דעתם כך, וקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל, וא"כ יש להורות בנידון לה דלא חל האבלות, כיון דלא חל האבלות, בשעות, ואם היה בעירנו מנהג ברור בזה, ודאי אין להתיר משום האי כללא דהלכה כדברי המיקל באבל, וכמ"ש הגאון חיד"א בחיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות מ"ו, וז"ל בדבר שפשט המנהג לאסור מכמה דורות, אין לומר הלכה כדברי המיקל באבל עכ"ד, והנה באמת בדין זה אין פה עירוני מנהג ידוע וברור כלל, לכן יש להורות להקל. והשי"ת ברחמוי יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

557

558שאלה. מי שנפטר ביום ד' ונקבר ביום ה', דודאי חשבון השלושים יום לתספורת הוא נחשב מיום הקבורה, ורק נסתפקנו לענין הלימוד ושאר מצות צדקות וכיוצא שנוהגים לעשות פה עירינו יע"א ביום השלושים, אם נכון לעשותם ביום השלושים מיום הפטירה, או אם גם זה יעשו ביום השלושים מיום הקבורה. גם צריך לדעת מה טעם יש במנהג הזה שנוהגים לעשות ביום השלושים, תוספת לימוד וחילוק צדקה וכיוצא למנוחת הנפטר, דמאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים, יורינו ושכמ"ה:

558

559תשובה. הנה רז"ל אמרו ג' לבכי, וז' להספד, ושלושים יום לגיהוץ ולתספורת, וכנז' בגמרא דמ"ק דף כ"ז ע"ב, והכי איתא במסכת שמחות פרק ז', שלושים יום לאבל, שלשים יום לגיהוץ, שלשים יום לתספורת וכו', ומפרש בגמרא שם, כיצד לאיביל שנאמר ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, לגיהוץ כיצד אסור ללכת בכלים מגוהצין, אלו הן כלים מגוהצין כלי היוצא מתחת המכבש כדברי רבי, וחכ"א צבועים ולא לבנים, ר"מ אומר לבנים אבל לא צבועים וכו'. לתספורת כיצד, אסור בנטילת שער אחד ראשו וכו' ע"ש, ולכ"ז מוכרח שיש בשלשים יום אלו ענין פרטי ע"פ הסוד, כמו שיש בחלוקה של ג' ושל ז'. ורבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פ' ויחי, גילה סוד ג' וסוד ז', אבל סוד השלשים לא פירש שם, אמנם הרב המקובל בעל מעבר יבק בשפת אמת מאמר ב' פ"ב דף צ"ח ע"ב, כתב וז"ל, אחר שבעת ימי ההספד תקנו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, שקודם שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חמריות ומכתמיה, אפילו שיהיו מועטים צריך לפחות שלשים יום, ועוד רמז השלשים יום יהיו בסוד השלשיסם שנה הנאמרים במראות יחזקאל הע"ה, שהם שלשים מדרגות, עשר שבעולם העשיה, ומשם לעשר שבעולם היצירה, ומשם לעשר שבבריאה, שלשים מעלות אלו צריך שתעלה הנשמה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים וכו', ולפ"ז טעם השלשים יהיה למתק בחי' הדינים שבשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכו', על כן אין להתאבל לגדול שבישראל יותר משלשים יום, מי לנו גדול ממרע"ה שלא בכו אותו אלא שלשים יום, ואח"כ כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וחכמים היו סוברים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה, עד שמצאו מקרא זה במרע"ה, עכ"ל. הנה לפ"ד סיום השלשים מעלות הם ביום השלשים, וכל זה החשבון מוכרח להיות מיום הקבורה, כי ידוע דאין נעשה שום עליה ותיקין ומתוק לנשמה, כי אם עד אחר קבורה כנודע:

559

560גם נמצינו למידין לפ"ד הרב מעבר יבק ז"ל דהשלשים יום הם כנגד שלשים מעלות שצריכה הנשמה לעלות קודם שתהיה צרורה בצרור החיים, והם כנגד שלשים ספירות של בי"ע, נמצא הנשמה ביום השלשים היא משלמת מעלות הנז', ואלו השלשים מוכרח שיתחילו מיום הקבורה, כדאמרן דאין נעשה שום דבר לנשמה כי אם אחר הקבורה, ועל כן ביום השלשים שמשלמת עליותיה, נוהגים לעשות לה הקרובים התחתונים באותו היום סיוע בתוספת למוד וצדקה כי הכל הולך אחר החתום, וכל דבר תיקון צריך בסופו עזר וסיוע יותר:

560

561ועוד למדנו מדברי הרב מעבר יבק ז"ל הנז' שהטעם דמתאבלים למטה במשך השלשים יום בענין גיהוץ ותספורת, הוא כדי למתק הדינים שיש בשלשים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קטרוג החיצונים וכנז"ל, וביאור דבריו הוא דידוע שבשלשה עולמות בי"ע יש קליפה, ורק ההפרש הוא שבעשיה רובה רע, וביצירה חצי וחצי, ובבריאה רובה טוב, אבל באצילות כתיב לא יגורך רע כנודע, ולכן אמר הרב ז"ל הנז' עד שם מגיע קטרוג החיצונים, דהיינו עד שם יש קליפה ותערובת רע. ולכן יש קטרוג, כי הקטרוג בא מצד הקליפה, וצריך למתק הדינין אשר שם כדי לעזור לנשמה ההיא, ונראה כי ע"י שהקרובים סובלים צער האבלות באלו השלשים יום בתספורת וגיהוץ וכיוצא ממתקים בזה הדינין, ולכן צריך לסגל תורה ומצות ביותר באלו השלשים יום, וגם מצד ענין זה אין התחלת השלשים אלא מיום הקבורה:

561

562ברם בזוה"ק בפרשת ויקהל דף קצ"ט ע"ב כתיב וז"ל, והא אוקימנא לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעיניו מידוי ומרגלוי, ואיקמוהו עד תלתין יומין, כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרא כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה, לבתר נשמתא סלקא וגופא אתכלי וכו' עכ"ל, ועוד כתוב בזוה"ק שם בדף ר"י ע"א, בהיכלא חדא טמירא דגנתא דאתקרי אהלות, תמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי, בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ומכריזין האי איהו לבושא דפלנייא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקא, והני מילי מתלתין יום ואילך, דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד דלא תיעול לגנתא דעדן כיון דקבילת עונשא עאלת לגנתא דעדן וכו' עכ"ל ע"ש. נמצינו למידין מדברי זוה"ק הנז' שיש באותם שלשים יום הראשונים בחי' דין ומשפט לכל נשמה, כל א' לפי מה שהוא ולא סגי בלא"ה, ועל כן מתאבלין בהם הקרובים בגיהוץ ותספורת ושאר דברים, דע"י שסובלים צער בדברים אלו בזה ממתקים הדין ומקילים המשפט מעל הנשמה, כמו ענין עיקר טעם האבלות של השבעה ימים, שהוא שע"י סובלם צער האבלות מקילין צער הדין והמשפט שיש על הנפטר, ועל כן לפ"ד זוה"ק צריך לחשוב שלשים יום אלו מיום הקבורה, ולכן בסיום שלהם מרבים תורה ומצות לעשות סיוע לנשמת הנפטר, כי הכל הולך אחר החתום:

562

563מיהו לענין תשלום השנה של י"ב חודש, נראה דראוי לעשות התענית והלימוד והקדישים וההליכה על הקבר ביום המיתה אפילו בשנה הראשונה, כי בענין י"ב חודש אין מנין קצוב במספר הימים, כאשר נאמר בענין השלשים, אלא שם תלו הענין בי"ב חודש ואין חשבון פרטי במספר הימים שמתחיל מראשית לאחרית, על כן ודאי צריך לעשות חשבון התחלת י"ב חודש מיום הפטירה שהוא העיקר גם בשנה ראשונה. וכן נראה מדברי רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות וז"ל, ענין הנשמה שארז"ל כל שנים עשר חודש עולה ואינה יורדת, שמעתי משמו של מורי זלה"ה, כי בשבוע האחרונה של הי"ב חודש, אע"פ שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול, ואז הוא תשלום הי"ב חודש, עכ"ז בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד, ואע"פ שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש, לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בג"ע העליון כנז' אפילו בתוך י"ב חודש, וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם הג' או ד' ימים החסרים מן י"ב חודש עכ"ל. נמצא אין חשבון פרטי במספר הימים בענין י"ב חודש, כאשר אמרו על השלשים שהם צריכים להיות שלשים ממש, לא יחסרון יום אחד:

563

564וכל זה אני אומר כפי המסתבר לנו ע"פ הסוד, אך באמת מצינו בזה מחלוקת בין הפוסקים ז"ל על שנה הראשונה, דהש"ך בסי' ת"ב הביא בשם מ"ב אם מת ביום א' ונקבר ביום אחר, התענית הוא ביום הקבורה בשנה הראשונה, והוא חלק עליו, ומסיק שגם בשנה הראשונה התענית הוא ביום המיתה, והרב זכור לאברהם אות יו"ד כתב העיקר כמסקנת הש"ך ז"ל, וכ"כ באה"ט, וכ"כ הרב מעשה אברהם סי' נ"ו שעשה מעשה כסברת הש"ך בפטירת הרב הגדול מור אביו ז"ל בעיר אזמיר, אך הרב הגדול מהרח"ף ז"ל בספרו חיים ביד סי' קי"ח כתב שמנהגם כסברת מ"ב בשנה הראשונה, וראה לרבנן קשישאי דנהגו כן, והבוחר יבחר. והנה פה עירנו בגדאד אין אנחנו יודעים בזה מנהג מן דורות הראשונים, ואני דרכי להורות לכל שואל כמ"ש זכור לאברהם ז"ל, וכסברת הש"ך, מפני כי לפק"ד ע"ד הסוד כך צריך להיות, ומצד התענית איכא טעמא רבה לעשותו ביום המיתה, לפי טעם האחד שאמרו משום רבו איתרע מזליה, ועוד יש לחזק הדבר הזה מטעם אחר, וכעת אין פנאי להאריך יותר בזה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

564

565שאלה. אבל ביום שבת קודש תוך ז', אם יקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום:

565

566תשובה. מה שראית בטור וש"ע יו"ד סי' ת' לחזור הפרשה מותר, לא איירי בשמו"ת אלא במי שלא הלך לבית הכנסת ולא שמע הפרשה מש"ץ, דחייב לקרות הפרשה בינו לבין עצמו בחומש, כדי שישלים פרשיותיו עם הציבור, ועיין בדרישה מ"ש על דברי הטור הנז', ועיין מור"ם בא"ת סי' תקנ"ד, ומ"ש המג"א שם סק"ז ע"ש. וראיתי להגאון חיד"א בברכ"י סי' ת' אות ד' שכתב, נראה פשוט דוקא שמו"ת ולא פרש"י, משמע שהבין דברי הטור ומרן דאיירי בשמו"ת, וזה אינו, אלא כמו שכתבתי, וכן הוא עצמו הבין כן בשיו"ב אות ב', דהא כתב וז"ל, ומהרש"ל כתב דה"ה שנים מקרא ואחד תרגום ע"ש, נמצא הוא הבין דברי הש"ע דלא איירי בשמו"ת, ומ"ש בברכ"י לא כתב בדיוק אלא אגב ריהטיה. על כן לענין הלכה, אע"פ דמהרש"ל כתב דה"ה שנים מקרא ואחד תרגום, אין קורין, וכמ"ש רבינו חיד"א ז"ל שם, וז"ל אבל ראיתי שיש נוהגים שלא לקרות הפרשה בשבת שמו"ת, וממתינים לקרותה תכף אחר שבעה, ומנהג יפה הוא כמ"ש במקום אחר עכ"ל ע"ש, וכן המנהג פשוט פה עירינו בג'דאד יע"א, שלא לקרות הפרשה שמו"ת בתוך שבעה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

566

567שאלה. א' היה בכפר בעקובא, ואשתו ובניו היו בעיר בג'דאד יע"א, והגידו לו שמתה בתו פ' וקרע ועשה אבלות ז' ימים, ואח"כ נודע לו שבטעות היתה ההגדה ולא מתה אותה הבת, אלא אחותה הקטנה ממנה, אם תהני ליה אותה הקריעה והאבלות או צריך לעשות מחדש בשביל זו הבת, יורינו ושכמ"ה:

567

568תשובה. הנה הגאון בית דוד אשכנזי ז"ל בסי' ג' נשאל בענין כיוצא בזה ממש, בראובן שהגידו לו שמתה אחותו לאה, והתאבל עליה ז' ימים כדין, ואח"כ נודע לו שלאה קיימת, ואחותו רחל מתה, והמגיד נתחלף לו לאה ברחל, אם חייב להתאבל ז' ימים אחרים, וכבר הורה אחד דלא יצא וחייב להתאבל שנית, והגאון הנז' העלה בסו"ד וז"ל, ועכ"פ איך שיהיה בדעת הרמב"ם כיון דלרש"י והרא"ש והר"ן והתוספות הדבר ברור שיצא, וקי"ל הלכה כדברי המקל באבל, ובפרט דהברייתא והירושלמי מסייע להאי שיטה, א"כ בנ"ד הדבר ברור שאין צריך לנהוג ז' ימים אחרים, וגם לענין קריעה נראה לענ"ד לפסוק כרש"י וסיעתו כדכתיבנא עכ"ל ע"ש. ועל כן י"ל גם בנידון השאלה, דיצא י"ח, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

568

569שאלה. מי שהיה אונן מתחלת הלילה והקבורה היתה ביום, דהדין הוא שיכול להתפלל עד חצות, ויש לו שכר תפלה, וכנז' בש"ע א"ח סי' פ"ט, ורק לענין ק"ש בברכותיה פסק מרן ז"ל בסי' נ"ח, דעד סוף שעה רביעית יקרא ק"ש בלא ברכות, ושאלו ממני החכמים הי"ו בבית המדרש, לענין ברכת התורה פשיטא לן דצריך לברך, אך לענין ברכות השחר יברך או לאו, כי ראינו בבאר היטב שהביא מן המג"א שכתב נ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש בסי' פ"ט, אבל ברכת השחר לא יאמר, כיון דבשעת חובתו היה פטור, כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה ע"כ, ורצינו לדעת אם סברא זו היא מוסכמת להלכה למעשה או לאו, יורינו ושכמ"ה:

569

570תשובה. הנה נודע המחלוקת שיש בענין ברכות השחר בדברי הראשונים, דהרמב"ם ז"ל ס"ל כל ברכה שלא נתחייב בה, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך ולא לבש ולא חגר וכיוצא בזה, לא יאמר אותם הברכות, וכן פסק מרן ז"ל בשה"ט סי' ט"ו ס"ח, אך התוספות והרח"ש והטור ס"ל כל ברכות שהם על סידורו של עולם והנהגתו, והוא אינו עושה מעשה בם, כגון ברכת אלקי נשמה, וברכת הנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ, מברך אותם אע"פ שלא נחחייב בהם, שלא ישן ולא שמע קול קול תרנגול ולא הלך על הארץ עכ"ז יברך, אבל ברכות שהם להנאתו, שנהנה מהם כשעושה אותם, כגון המלביש ערומים ואוזר ישראל ועוטר ישראל, ושעשה לכ"צ וכיוצא, אם לא נתחייב בהם, כגון ששוכב על מטתו ערום לא יברך אותם. והכלבו והר"ך לדעת הרמב"ן ז"ל ס"ל, דאפילו לא נתחייב באלו שהם להנאתו אפ"ה מברך כולן כסדרן, דס"ל לא נתקנו ברכות הללו על הנאת עצמו, אלא משבח להשי"ת שברא כל צרכי העולם ליהנות בהם בריותיו, הן הוא הן אחרים, ואם הוא לא נהנה עכשיו נהנים אחרים, לפיכך לעולם מברך כולם, ועיין בלבוש ז"ל, ובשו"ת מן השמים שבסוף ספר הרדב"ז סי' י"ב אתמר, שגם מן השמים הסכימו, שברכות אלו בין אם נתחייב בהם בין לא נתחייב מברך אותם, משום דעל מנהגו של עולם נתקנו, ע"ש:

570

571וכן הוא הסכמת רבינו הגדול האר"י זלה"ה, כנז' בשער הכונות דף א' ע"ג, וז"ל. כל הח"י ברכות שיש מן ענט"י עד סוף ברכת התורה, כולן חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום, אעפ"י שלא נתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן בלילה, ולא הסיר מצנפתו ובגדיו וסודרו ומנעליו וכיוצא בזה, צריך לברכן בכל יום כולן. אע"פ שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו, חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום ט"ב ויוה"כ, שאז כל העולם יחפים, וגם חוץ מברכת ענט"י ומברכת אשר יצר, ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם עכ"ל. והרב החסיד מהרא"ש ז"ל בדברי שלום דף ס"ד, יצא לדון בדבר חדש בדעת הרא"ש והטו"ר, אשר לא שערוהו הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומחמת דקדוקים קטנים שדקדק בדברי רבינו האר"י ז"ל, כתב שיש לפרש שגם דעת רבינו האר"י ז"ל כן ע"ש, ואהמ"ר מכבוד תורתו וחסידותו אין דבריו מחוורין בזה, וכן המנהג פשוט אצל העולם, וגם לכל ההולכים בעקבות דברי רבינו האר"י ז"ל דלא כדבריו, ואין צורך להאריך בזה:

571

572והנה מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע, הביא סברת הכלבו והר"ן לדעת הרמב"ן ז"ל, דהכל על מנהגו של עולם נתקנו, וכתב כן המנהג ואין לשנות ע"ש, ובמורה מקום ציין בזה גם על הטור והתוספות והרא"ש בפרק הרואה, וכבר הרגיש בזה הרב מטה יהודא ס"ק י"ד, דהטור והתוס' והרא"ש הם מחלקין בין הברכות, והם בעלי סברא השנית שהבאתי לעיל, ולכן כתב שהוא טעות סופר ע"ש, אך הרב אות אמת בדף ק"א יישב שגם התוס' והרא"ש חזרו והודו בזה יע"ש, ואין כאן מקום לכתוב בזה:

572

573והנה בתשובתי בס"ד במ"א, בררתי הנפקותא שיש בין שלשה הסברות הנז"ל, והעלתי לסברא הג' הנז' שהיא סברת הרמב"ן ז"ל, שהביאו הר"ן בסוף פ"ק דפסחים, דעל מנהגו של עולם נתקנו ולאו על הנאה של זה המברך, ס"ל אין עת קבוע ביום לחיוב הברכות האלה, אלא כל שעתא ושעתא דיממא שמצויים הנאות אלו בעולם חייב האדם לברך ברכות אלו, שלא תקנו חז"ל ברכות אלו על עת קימא של האדם דוקא, ומ"ש בגמרא כי לביש וכי נחית לארעא, וכי מסיים מסאניה, וכי מסגי, וכי אסר המייניה, וכיוצא בזה, לאו למימרא שאותה העת נקבע עליו חיוב הברכה, שעל אותה העת תקנו חז"ל ברכות אלו, אלא נקטו חז"ל הכי בהאי לישנא, לאשמעינן שמצוה מן המובחר שיברך אותם האדם בשעה שגם הוא נהנה מהם, משום דאז נכרים חסדי השי"ת לנגד עיניו יותר, בהיות הנאות האלו מגיעים לו ג"כ, וכל זה למצוה מן המובחר נקטי הני, אבל מעיקר הדין לעולם לא תקנו חז"ל לברכות אלו עת קבוע כלל, כיון דתקנום על מנהגו של עולם, שאפילו אין האדם נהנה חייב לברך, תו לא שייך לקבוע זמן לחיוב שלו אלא כוליה יומא, דנמצאים הנאות אלו בעולם נקרא זמן חיוב הברכה. - ודבר זה שהעלתי לסברא זו דהרמב"ן, מלבד כי הדברים האלה הם מוכרחים על פי הסברא, עוד הבאתי לדברים אלו הכרח מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו, כי מרן ז"ל בב"י הביא לשון הרמב"ן בקיצור, אך הר"ן ז"ל בפ"א דפסחים הביא לשונו כמו שהוא, וכן נמצא לשונו בספר לקוטות להרמב"ן בדף י"ג ע"ב, לך נא ראה ותמצא, דאחר שנתקשה הרמב"ן מדין ברקים ורעמים דצריך לברך תוך כדי דיבור, בא לתרץ תירוץ זה דברכת השחר נתקנו על מנהגו של עולם, דאפילו המברך לא נהנה בהם מברך אותם, ולפ"ז מוכרח לומר דס"ל דלא תקנו חז"ל בברכות השחר זמן קבוע על האדם בחיוב הברכה, דאלת"ה לא תירץ הרמב"ן ז"ל כלום בסברה זו לקושיא שיש להקשות מן ברקים ורעמים. ואם תשאל אעיקרא דדינא מה טעם בברקים ורעמים צריך לברך תכף ומיד, ובברכות השחר כוליה יומא הוא זמן חיוב הברכה, נראה הטעם פשוט דברקים ורעמים נעשים ברגע והולכים, ולא נשאר מהם כלום, ולכן גם חיוב הברכה שנתקן עליהם אינו חל על האדם אלא באותו רגע ששמע או ראה, כי אחר רגע לא נשאר כלום לפניו, משא"כ הנאות אלו של העולם שנתקנו עליהם ברכות השחר, אין להנאות אלו תכלית ביום, אלא כל שעה ושעה מן היום, הם נעשים ונמצאים בעולם, והנאת בני אדם בהם נמשכת והולכת כוליה יומא, ולכן גם חיוב הברכה על האדם שהוא מברך להשי"ת בשביל הנאות אלו שנהנים בהם בני אדם אין לזה עת קבוע ביום, והכי תיקון חז"ל מעיקרא, וכבר כתבתי דמ"ש בגמרא שיברכם בעת קימתו לאו לעיכובא, אלא משום מצוה מן המובחר מפני שבעת שהוא עצמו נהנה, נראין חסדי השי"ת לנגד עיניו יותר וכאמור לעיל. ועיין בשיטה פסחים למהר"ם חלאווה ז"ל על דף ז' ע"ב ועיין ביאור הגאון ר"א מווילנא ז"ל ס"ק ה', ופר"ח סק"ב, ופרי מגדים בפתיחה הכוללת בה' ברכות השחר דף יו"ד בד"ה לפתיחה וכו', ויש לדבר בזה עוד, ואין פנאי עתה להאריך:

573

574ועתה נבא לדבר בדין המג"א דסי' ע"א גבי אונן, ולכאורה נראה מדבריו בסי' מ"ו ס"ק י"ד, דאזיל בתר סברה השלישית הנז' שהיא סברת הרמב"ן, דאפילו אין האדם נהנה חייב לברך, דהא שם הכריע סומא לא יברך אבל חרש מברך, הרי אע"ג דחרש הוא חסרון בגופו ולא אתי לידי הנאה זו כלל, אפ"ה ס"ל יברך, והיינו כפי שיטת סברה השלישית הנז', וכ"כ במחצית השקל יע"ש, ועיין פר"ח ס"ק ח', וברכ"י סי' מ"ו אות י"ג, ושם עשה הרב ברכ"י ז"ל חילוק גבי סומא, בין דין ברכת יוצר המאורות לבין דין ברכת פוקח עורים, ופקפק בדברי הפר"ח וביאר טעמו של המג"א, ובספרו שיו"ב ס"ק ך' חזר וקיים דברי הפר"ח, דסבר סומא יברך פ"ע ע"ש, ועיין מטה יאודה ועיין דברי המגיה בשלמי ציבור דף מ"ז ע"ד ע"ש. ברם כל הרבנים ז"ל הנז' נמשכו בדברי המג"א אחר הגרסה הנמצאת לפנינו, שכתוב סומא לא יברך אבל חרש יברך, אך הגאון אשל אברהם ז"ל כתב ט"ס יש בדברי המג"א, וכך צ"ל סומא יברך, חרש לא יברך, וכ"כ לבושי שרד, וכ"כ הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו, וכ"כ תשובה מאהבה דף וא"ו ע"ג, ונראה דגרסה זו עיקר, יען כי הוא ציין על סי' ס"ט, ולפי הגרסה שלפנינו הציון הוא להפך, והגם כי הגאון חיד"א ז"ל ומטה יאודה עשו חילוק דלא תיקשי מהך דסי' ס"ט, עכ"ז לשון ועיין סי' ס"ט לא יתיישב בדבריהם, כי נראה כונתו להביא ראיה לדבריו מהתם, אבל לגרסה זו דסומא יברך חרש לא יברך אתי שפיר, דהוא מביא ראיה מסי' ס"ט, וכמ"ש בפר"ח שהוניח דסומא יברך מהך דסי' ס"ט:

574

575והשתא לפי הגרסא האמיתית הנז' דגרסינן כדברי המג"א, סומא יברך אבל חרש לא יברך, ליכא הוכחא מכאן לומר דאזיל המג"א בתר סברא השלישית דהרמב"ן ז"ל הנז', וגם עוד ליכא להוכיח דס"ל כהרמב"ם, או כהר"ש והטור ממה שכתב חרש לא יברך, די"ל שאני חרש דהוי חסרון בגופו ואין ראוי כלל להנאה זו גם אח"ז, ואע"ג דהרב אליה רבא ז"ל ס"ק י"ב כתב דלא משמע מדברי רמ"א הכי, עכ"ז אין הוכחה כלל לאו הכי ולאו הכי:

575

576אך נראה שיש הוכחה מדברי המג"א ז"ל בסי' מ"ז ס"ק י"ג, דלא אזיל בתר סברת הרמב"ן ז"ל, דכתב שם וז"ל, ובכתבים איתא שיוכל לומר הנותן לשכוי מיד אחר חצות לילה, וכמ"ש בזוהר ויקהל, ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול עס"י מ"ו ס"ח, ומ"מ טוב ליזהר לכתחילה עכ"ל. וכתב הרב מחצית השקל וז"ל, ועס"י מ"ו וכו' ר"ל דהא לדעת הרב"י שם אפילו האיר היום אינו מברך אם לא שמע קול התרנגול, ונהי דרמ"א חולק שם דמ"מ מברך על טובת העולם, מ"מ כשעדיין לא האיר היום דאיכא למ"ד אפילו שמע קול תרנגול לא יברך, וא"כ כשלא שמע וגם לא האיר היום אינו ראוי לברך עכ"ל, משמע מהכא דהמג"א לא אזיל בתר סברת הרמב"ן ז"ל שהביא רמ"א ז"ל לגמרי בכל גוונא, אלא אזיל בתר סברת הרמב"ם שפסק מרן ז"ל בהיכא דאיכא תרתי לריעותא:

576

577והנה מ"ש המג"א בסי' ע"א ס"ק א' בדין האונן, דברכות השחר לא יברך אחר קבורה, כיון שבשעת חובתו היה פטור, כמ"ש בי"ד סי' שמ"א לענין הבדלה, נתקשו כל האחרונים בדברי המג"א אלו, בפרט במה שהוא מביא ראיה לסתור, והרב מחצית השקל יישב דבריו, ולפ"ד לא שייך דין הנז' דהמג"א ע"פ סברת הרמב"ן ז"ל דס"ל חייב אדם לברך כל הברכות אלו אפילו שאינו נהנה כלל, וגם הרב לבושי שרד יצא לבאר בדברי המג"א הנז' וליישב דבריו, מה שדימה דין האונן לדין ההבדלה, וגם לפ"ד לא אתי דין האונן דהמג"א ע"פ סברת הרמב"ן ז"ל, וגם הגאון ר"ז בסי' ע"א סוף סעיף א' כתב דין האונן הנז', וג"כ לפ"ד לא אתי ע"פ סברת הרמב"ן ז"ל, ויש להרגיש בדברי הגאון ר"ז דבסי' מ'ו ס"ז הביא כל הסברות בשם י"א וי"א, וסברת הרמב"ן הביא באחרונה, וסיים שכן המנהג ואין לשנות, ואיך בסי' ע"א פסק דין הנז' של המג"א באין חולק, והוסיף לומר שאם בירך הוי ברכה לבטלה, ולקמן נדבר עוד בזה:

577

578גם ראיתי להרב דבר משה ח"ג סי' י"ג דף כ"ז ע"ג בד"ה אך, שגם הוא ס"ל כהמג"א ז"ל בדין הנז' דאונן, וכתב שם להדיא דדין זה הוא ע"פ סברת הרמב"ם ודעמיה, דבעו שיהיה המברך נהנה בהנאות של ברכות אלו, וכן סבר הרב המשיג שהביא דבריו שם בתוך דבריו יע"ש, וכן סבר בפשיטות הרב אהל יצחק חסיד ביו"ד סי' כ"ט, דדין המג"א אינו אלא ע"פ סברת הרמב"ם ודעמיה, ותמה על הרב דבר משה איך נסתפק בעיקר הדין משום הכלל דקי"ל ספק ברכות להקל, מאחר שחכמי ספרד וחכמי אשכנז ס"ל שכן המנהג לאומרם בין נתחייב בין לא נתחייב גדול כח המנהג, ותו לא שייך לומר ספק ברכות להקל ע"ש. גם הרב מים החיים ביו"ד סי' ד' דף ל"א ע"ב גם הוא הבין בפשיטות שדין המג"א הנז' אינו אלא לפי סברת הרמב"ם ודעמיה, ועל כן העלה דליתיה להאי דינא, כיון דהמנהג פשוט כסברת הרמב"ן שהביא מור"ם ז"ל, ושכן הוא דעת רבינו האר"י זלה"ה, ולפי סברא זו ליתיה להאי דינא דהמג"א והכי נקטינן, וכתב עוד דהכי עשו מעשה בשנת תקנ"ט בהסכמת מו"ר מהרי"ט (הוא הרב ערך השלחן) לברך יע"ש:

578

579וראיתי להרב זרע אמת א"ח סי' י"א שנשאל בלשון המג"א הנז', ויצא לידון בדבר חדש לומר דין המג"א הנז' מוסכם להלכה גם ע"פ סברת הרמב"ן שהביאה מור"ם ז"ל, ודבריו תמוהין אצלי ויש להשיג עליהם, גם דבריו הפך כל אותם האחרונים ז"ל שזכרתי ולהם שומעין, ואין לחוש מכח סברתו להכלל הידוע של ספק ברכות להקל, ועוד איכא טעמא רבא דאין לחוש לכלל זה, ומורין בשופי לברך מכח המנהג הפשוט פה עירינו ובכל מקום, שהאבל מברך ברכת שעשה לי כל צרכי, אע"פ שנוהגים בט"ב ויוה"כ שלא לברך ברכה זו, והיינו ע"פ דברי המקובלים האחרונים, שהעלו מדברי רבינו האר"י זלה"ה, דדוקא ביוה"כ וט"ב אין מברכין ברכה זו מפני שכל העולם יחפים, אבל האבל מברך אע"פ דלא שייכא הנאה זו גביה משום דישנה אצל אחרים, ועיין להרב המגיה בש"ץ מ"ש בברכה זו על האבל, ומ"ש דרבינו האר"י ז"ל נמשך אחר סברת הרז"ה ז"ל, עיין אות אמת דף ק"ד שדחה דבריו אלו מכח דברי רבינו האר"י ז"ל עצמו, והיא טענה שאין עליה תשובה, וכן דחה דבריו הרב דברי שלום דף ס"ד ע"ב. ומ"ש בדברי שלום שהאבל אינו מברך שעשה לי כ"צ, אחר המחילה לא כיון יפה בזה, וכבר תמהתי על עיקר היסוד אשר בנה עליו הבנין הזה, ועיין אמת ליעקב ניניו בשפת אמת דף ק"ז ע"ג ע"ש. ומאחר דהמנהג פשוט שהאבל מברך שעשה לכ"צ, משום דהוא מברך על הנאת אחרים אע"פ שהוא דחוי מהנאה זו, ולא שייכה גביה, לכן ודאי גם האונן מברך, ודלא כהמג"א דס"ל כיון דהוה פטור בעת החיוב נפטר לגמרי, והדברים קל וחומר דהשתא ומה האבל דלא שייך ביה הנאה דנעל כלל בכוליה יומא, אמרת דמברך על הנאת אחרים, כ"ש גבי אונן דבשעת פיטורו היה לו הנאות אלו, ורק פטרוהו מן הברכה כדי שיתעסק במת, דכ"ש הוא שיברך אחר שנקבר המת, דהנאות אלו הם שייכים גביה וגבי אחרים. ואם תבין בטעם איסור האבל בנעילת הסנדל תמצא שדבר זה הוא כ"ש, כי ידוע טעם איסור האבל בנעילת הסנדל הוא מפני שהוא עצמו חסר בימי אבלותו ממוחין דגדלות, נמצא חסרון זה הוא מגופו, ודמי לחגר וחרש, ועכ"ז הוא מברך על הנאה של אחרים, ובזה תמצא בדין האונן דכ"ש הוא דיברך, דבשעת פטורו לא היה לו חסרון מגופו אלא רק פטרוהו מזה וממצות אחרים כדי שיתעסק במת, ומאחר דאיכא מנהג בזה אין אומרים ספק ברכות להקל לבטל המנהג:

579

580ועוד יש ללמוד גבי אונן דיברך, מן המנהג דחרש מברך ברכת הנותן לשכוי בינה, והוא מנהג ברור ופשוט והדברים קל וחומר ומה חרש שאינו נהנה עד עולם בהנאה זו, והחסרון הוא מגופו, עכ"ז מברך בשביל הנאות אחרים, וכ"ש האונן שהוא נהנה בשעת הנאתו ולא פטרוהו אלא כדי שיתעסק, דאין החסרון מגופו, דודאי יברך בכה"ג. ועיין להרב מנחת אהרן כלל ה' סי' י"ג דף י"ז ע"א יע"ש, ועיין להרב נהר שלום דף ט"ו סוף ע"ב שכתב וז"ל, אלמא מהני טעמא דעל סדר העולם נתקנו לחייב אפילו למאן דלא שייך בה, כ"ש דמהני למי שהיה פטור אז ונתחייב ביום ההוא ע"כ ע"ש, וזו היא הסברה שהסברנו בקל וחומר:

580

581ועוד איכא טעמא להורות בדין האונן דהמג"א דיברך דמצינו למרן ז"ל בסי' ע"א שפסק להקל בהיכא דאיכא מחלוקת הפוסקים באונן משום דהוי מידי דרבנן, ולהכי פסק רשאי להתפללד ולברך, ומ"ש מהך דסי' שמ"א ביו"ד תירצו לחלק בין דבר מצוה לבין דבר הרשות, ועיין להרב זרע אמת סי' קנ"ח דחילק כזאת ע"ש, ולפ"ז ה"ה בנידון השאלה דאיכא פלוגתא בין המג"א ובין שאר אחרונים, אמרינן הלכה כדברי המיקל ומורין לו לברך, ואין לחוש להכלל דספק ברכות להקל, ונידון השאלה הוי כ"ש דהא הוא אינו אונן השתא כשבא לברך:

581

582ושו"ר בספר חתן סופר דף קנ"ג, שהעתיק שם הגהות על ש"ע א"ח מן הגאון בעל חתם סופר, וכתב שם על דברי המג"א הנז"ל וז"ל, צריך לי עיון מה שייך בברכת הנהנין שעת חובה, ואולי אברכת ברוך שאמר וישתבח קאי, או מקדש שמך ברבים לנהוגים בו, אבל שארי ברכות נראה דיש לאומרם עכ"ל ע"ש, וצ"ל לדעתו כל ברכות השחר חשיב להו על הנאות, אפילו שלא עשני גוי ועבד ואשה, והיינו טעמא כמ"ש הגאון ר"ז סי' מ"ו סעיף ד' וז"ל ולפי דברי המקובלים שברכות אלו הן על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת גוי או עבד או אשה וכו' ע"ש, ולפ"ז יפה כתב הגאון בעל ח"ס בהגהתו הנז', כיון דברכות אלו נתקנו על הנאות האדם, ואחר קבורה כל הנאות אלו עודם קיימים אצל זה המברך ואצל כל העולם, למה לא יברך. מיהו קשה לי בדבריו, דהא האחרונים הנז"ל פרשו טעמו של המג"א משום דכאן קבעו רז"ל זמן חיוב לברכות אלו בעת שקם ממטתו, וכדנקטי בגמרא, ומכח זה קאמר כיון דנפטר בעת שחל החיוב נפטר לגמרי, ויש לי לדבר בזה. עוד, ואין פנאי עתה להאריך:

582

583והעולה לענין הלכה, בדין האונן שכתב המג"א ז"ל דיש להורות בשופי לברך, ולא חיישינן להכלל של ספק ברכות להקל. ויה"ר יבלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, וישים שלום וחיים וברכה לנו ולכל ישראל, אכי"ר:

583

584שאלה. מה שאמר רשב"י באדרא, כל ימי לא בטילנא תלת סעודתי דשבתא, והלא היה במערה י"ג שנה, ומאכלו חרובין בלבד, וסעודות שבת צריך פת, ואיך אומר לא בטילנא, ועוד אכילת מצה בליל פסח ושאר דברים הצריכים פת איך קיים:

584

585עוד יש לנו לשאול על ענין מ"ש רבינו משה אלשיך ז"ל במגילת אסתר בתחילתו מלשון רז"ל, שאחר מיתת אהרן נתנו ראש לחזור למצרים, והקימו את דתן במקום משה, ואבירם במקום אהרן כדי לחזור וכו', וקשה והלא דתן ואבירם בלעתם הארץ עם קרח, והיכן היו באותו זמן שנפטר אהרן המ"ה, ועל הכל יבא, ושכמ"ה.

585

586תשובה. באותם הימים שהיה נחבא במערה היה אנוס מסכנת מות מהקיסר, ואז הוא פטור משלשה סעודות, ומאכילת מצה ומרור בליל פסח, ומסוכה ולולב וכיוצא, וכל אותם המצות דלא היה אפשר לו לקיימם באותם הימים לא נחשב על זה ביטול, ולא יקרא עליהם שם ביטול, וכמ"ש שבת הותרה גבי חולה שיש בו סכנה דאין המלאכות שעושים לו נחשבים חלול, דאין כאן שם חלול כלל, אלא חשיב דבר המותר, ולכן אע"ג דאמר כל ימי לא בטילנא אין אותם הימים בכלל, מאחר דהוא פטור בהם מכל המצות, שא"א לו למצוא אותם שם, ודמו אותם הימים לימים שהיה עודנו קטן בן שנה ושנתים ושלש או ארבע, דודאי לא היה מקיים ג' סעודות, ואיך אומר כל ימי, אלא הכונה על ימים שהוא חייב בהם, וכל אותם הימים שהיה במערה שאין מצוי לו פת ומצה וסוכה ולולב אין חייב בכל אלה, ולכן אין העדרם נחשב בכלל ביטול, ולא אמר כל ימי לא בטילנא אלא על זמן שהוא יושב בביתו, שחל עליו חיוב ג' סעודות, וזה פשוט:

586

587ודע כי השואל היה לו להתקשות בזה הלשון דאמר כל ימי לא בטילנא, מהיכא דחל ערב פסח בשבת דא"א לקיים סעודה שלישית בפת, אך דבר זה מפורש יוצא בדברי הזוהר פ' אמור דף צ"א ע"א, דאר"ש מיומאי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה וכו', א"ר אבא הכי הוה עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא (הוא יום י"ד ניסן דחל בשבת וכמ"ש בדף צ"ד ע"ב) מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר דא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי עכ"ל, וכתב במקדש מלך וז"ל דלא בטילנא סעודתא דשבת פירוש כדמפרש רבי אבא דסמוך, שהיה קורא מעשה מרכבה, ועולה במקום סעודת שבת וכו' ע"ש. ובספר אהבת ה' בביאור אד"ז כתב וז"ל, אר"ש העדותי עלי לכל הצדיקים שבאו כאן מג"ע, שכל ימי לא בטלתי ג' סעודות, והיינו שאפילו אם יהיה ערב פסח בשבת אני מתעסק ביחודי האלקות ובדרושי מעשה מרכבה, ואני אומר זה במקום סעודה שלישית עכ"ל, ובודאי בזמן שהיה במערה היה לומד סודות עליונים בעת שלשה סעודות לצאת בהם י"ח ג' סעודות, וכן בזמן חיוב אכילת מצה ולולב וכיוצא היה לומד סודות שלהם, והיה מקיים אותם ע"י מחשבתו הטובה ועלו בידו מצות אלו כמעשה ממש כיון דאנוס הוא:

587

588ואשר שאלת על מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, בשם מדרש רז"ל, שבמיתת אהרן הקימו את דתן לראש ואבירם למשנה במקום משה ואהרן, הכונה הוא שעשו כן לקנתר, באומרם דתן ואבירם עודם חיים, ויבאו למלוך א' במקום מרע"ה, ואחר במקום אהרן, ויודעים הם דאלו דברי הבל וריק, ורק כך עשו ביניהם שאמרו אנחנו מקימים את דתן לראש ואבירם למשנה כדי לקנתר ולא שהיו דתן ואבירם לפניהם באותו זמן:

588

589ועוד נ"ל הכונה, שהם הקימו שני אנשים שהיו אוהבים המחלוקת, וחז"ל קראום לשני אנשים אלו בשם דתן ואבירם שהיו הראשונים בבעלי המחלוקת שחלקו על מרע"ה, ואל תתמה על הדבר כי כן מצינו כיוצא בזה בגמרא דיומא פרק ששי במשנה, וכבש עשו לו מפני הבבליים, ואמרו בגמרא דף ס"ו ע"ב ארבב"ח לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו, ומתוך ששונאין את הבבליים היו קורין אותם על שמם, ופירש רש"י היו קורין כל קלי ראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם ע"ש, וכן הוא במנחות דף ק' על מתניתין והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי, וקאמר בגמרא לא בבליים הם אלא אלכסנדרים הם, ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותם על שם בבליים ע"ש, ולכן אלו שני האנשים שהיו אוהבים המחלוקת ובעלי ריב, אשר רצו להיות ממונים במקום מרע"ה ואהרן הע"ה, שעשו מעשה דתן ואבירם, קראום חז"ל בשם דתן ואבירם, וכיוצא בזה נמי איתא בגמרא דשבת במשנה פרתו של ראב"ע היתה יוצאה ברצועה, וכו' ואמרו בגמרא תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, וכה"ג כתבו התוספות בסוף פרק מרובה, דכל אותם שהיו בקיאים ברמזים ובלשונות היו נקראים על שם מרדכי, לפי שהיה ראש וחכם ע"ש, וגם במקראות מצינו כה"ג, דכתיב בשופטים ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים וכו', ואמרו בגמרא דבתרא דף ק"ט ע"ב וכי בן מנשה הוא, והלא בן משה הוא דכתיב בני משה גרשום ואליעזר, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה ע"ש, וכן במלכים ב' סימן ט' אמרה איזבל ליהוא בן נמשי השלום זמרי הורג אדוניו, שקראתו זמרי מפני שעשה מעשה זמרי שהרג את אלה בן בעשה. על כן כאן חז"ל אמרו הקימו את דתן במקום משה ואבירם במקום אהרן, ר"ל אותם שני אנשים אוהבי מחלוקת שהיו חפצים במחלוקת זו שעשו מעשה דתן ואבירם, קראום על שם דתן ואבירם, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

589

590שאלה. בימים אלו נמצא איש אחד בעיר במביי יע"א, שתרגם האדרא בלשון ערבי, וקבעה בדפוס לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ושמענו שהחכמים בשומעם ערערו ואסרו הדבר, ולא שמענו מהם ראיה לסתור כי אם גזירה היא, ועל כן באנו לשאול ממעלתך, אם נמצא איזה ספר ראשון או אחרון שאוסר הדבר הזה או כיוצא בו, יען כי זה המתרגם עומד וצווח מה איסור יש בזה, וכמו אשר בלומדינו לשון האדרא אנחנו מאמינים שהדברים האלה אינם כפשוטן ח"ו, כן נאמין כשאנו לומדים הדברים בלשון ערבי, דאין הדברים כפשוטן, על כן תשובתו הרמתה מהרה תצמח, ושכמ"ה:

590

591תשובה. דבר כזה לא עלה בלב אחד לעשותו, כדי שימצא כתוב בספרי המחברים האיסור שלו, אך נמצא בדור שלפני דורינו בארצות אשכנז, איש אחד שתרגם דברי אגדה שבתלמוד בלשון אשכנז, והיה הדבר הזה קשה ורע מאד אצל הגאון מופת הדור מהר"ח ז"ל אבד"ק צאנז יע"א, והתמרמר על זה במכתבו להגאון הגדול אבד"ק פרעמישלא והגליל, הוא הרב המחבר פני יוסף ותפארת יוסף, והגאון הזה השיב לו על דבר זה תשובה במכתבו, ונדפס המכתב הזה בסוף ספרו תפארת יוסף, והואיל ואין הספר הנז' מצוי אצלכם, אעתיק לכם פה את המכתב הנז', כאשר הובא שם, וזה נסחו:

591

592הנשר הגדול בעל כנפים וכו', הרב הגאון הצדיק האמיתי מופת הדור מאור הגולה, בוצינא קדישא חסידא ופרישא, קדוש יאמר לו, המפורסם בכל קצוי ארץ נ"י ע"ה פ"ה מהר"ר חיים האבד"ק צאנז וכו'. אחדש"ו כראוי לקדוש ה' כמוהו, אבקש סליחה אשר לא השבתי לכבוד הדרת גאונו על מכתב קדשו, כי הייתי בק"ק דראהביטש, ובשבוע שעברה באתי לביתי ומצאתי את שאהבה נפשי, ושמחה ודכאות רוח יחד באו עלי נדודים, ששמחתי בשמעי משלום הד"ק, והיה לדכאות רוחי בראותי התגברות הסט"א בעוה"ר, אשר קמו אנשי רשע שעושים מעשים להדיח את ב"י מאמונתם וכו', ורע עלי מעשה הנבלה הזאת בהעתקת ספר מאמרים עין יעקב בלשון אשכנזי המדברים במדינתינו. והלא ירמיה הנביא צעק, הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע, כי כמה פנים לתורה כאשר הסלע נפרד לכמה חלקים, ונודע כי כל דברי האגדות המה כגחלי אש מלאים סודות נשגבות, אשר אינם נגלים כי אם לשרידים הבאים בחצרות ה', ואנשים אלו המה רוצים לעשות סיפור חז"ל כספור קורות העתים ח"ו בדברי הבאי ודברי חול, אוי לנו שכך עלתה בימינו, אשר קלי הדעת חותרים תחתינו להרחיק את ב"י מיסודי האמונה, והאנשים האלה החטאים בנפשותם רק לכבוד עצמם הם דורשים, לאסוף הון ואומרים ללשונינו נגביר ואין אדון למו, ואינם מרגישים ההפסד ומכשולים אשר יוכל להסתעף מזה ח"ו, ומצינו בדברי חכמז"ל שאמרו לרבי עקיבא עקיבא מה לך אצל אגדות כלך אצל נגעים ואהלות, כי התבוננו בנשמתו כי אין חלקו רק בהלכות ולא באגדות, וכאשר גילה לנו האר"י הקדוש זצ"ל כי כל אחד מדבק בתורה לפי בחינת נשמתו, וכמה יגעו רבותינו להתיר לכתוב אגדות, כמבואר בגיטין משום דברים שבע"פ לא ניתן ליכתב, כמ"ש הרמב"ם הטעם וכו', ורק משום עת לעשות לה' התירו רבי יוחנן ור"ל, לכתוב האגדות, ועתה בשביל ממון ובשביל להכניס בלב ב"י דיעות נפרדות וספיקות ביסודי האמונה, התירו לעצמן להעתיק בלשון אשכנזי בסיפורי הבאי וכו', הלא נודע כי רוב דברי אגדה אסור לפרשם כפשוטן, שלא לגשם להשי"ת ח"ו וכו', וכמ"ש הרשב"א בחידושי ברכות בזה"ל, דע שיש לחכמים דברים נטועים ונרמזים במדרשות ואגדות חתומים, ואם נגלו לעיני הסכלים כדברים בטלים, הנה ליודעי חן ולמבינים המה עניינים שכליים, יש מן האגדות שלא נתנו לדרוש אלא לבעלי סודות, ומקצתם יש בהם נגלה ונסתר כפירות ועלין וכו'. וכ"כ עוד הרשב"א בפ"ע א"ע, שיש מן האגדות שאין לפרשו כפשוטו בשום אופן, כמו שזכרו בברכות דף ז' הקב"ה מניח תפילין, והביא עוד שם כמה אגדות וכתב בזה"ל, ועוד מצינו הרבה אגדות אשר הנגלה מהם חירוף וגידוף, ואז"ל כיונו באגדות אלו סודות נשגבים אשר אינם נגלים כי אם לשרידים וכו'. ומה מאד האריך הרמב"ם בזה בסנהדרין פרק חלק, ובא"ד כתב בזה"ל. והכת השני הם אותם שראו דברי חכמים והבינו אותם כפשוטן וחשבו שלא דברו חכמים זולת מה שמורה פשטי הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם, ומוציאין דיבה על מי שאין בו דיבה והלעיגו על דברי חכמים וכו' ע"ש, ומה לי להאריך הלא כל דברי הראשונים מלאים מזה, ועל הדרת קדשו מוטל להכות על קדקוד עמקי סטים, ולדעתי יפרסם דברי קדשו לחקוק כל הדברים בעט ברזל ועופרת, אשר חל איסור גמור על הקונה לקנות ספרי מאמרים עין יעקב עם עהתקה דלשון אשכנז. ואם ירצה הדרת קדשו יוכל לצוות להדפיס גם מכתבי זה, ואקוה כי דברי קדשו ודברי צעיר כמוני יעשו פרי וכל אחד יגור לנפשו לבל ילכד באיסור חמור הזה, ולא יוסיפו עוד בני עולה להתל בנו, והיא מצוה גדולה ורבה מאד. עכ"ל המכתב הנז' שכתב הגאון הגדול בעל תפארת יוסף:

592

593ואתה השואל תראה בעיניך, כי על העתקה של מאמרי רז"ל בלשון אחר חרדו הגאונים הנז"ל כל החרדה הזאת, ואסרו איסר על הקונה שלא יקנה, וכ"ש וקל וחומר על דברי האדרא קדישא, אשר כולם סודות עליונים, והדברים הנגלים שבהם מדברים בלשון הנשמה כדי לשכך את האוזן, דודאי יש איסור גדול לתרגם אותם, בלשון אחר, כי התרגום מראה להקורא, שזה הנגלה מהם הוא כונת הדברים אשר דבר בעל המאמר ממש:

593

594ודע כי קודם שלש שנים מ"מ, בא לפני אחד מלמד תינוקות פה עירנו יע"א, והתפאר לפני איך העתיק מגילת שיר השירים מלשון הקודש ללשון ערבי, דברים ככתבן כמו שהם מתחלה וע"ס, וכל אחד מן הילדים הלומדים אצלו העתיק לעצמו את התרגום הערבי שלו ללמוד אותו, והוא היה שמח על הדבר הזה. ואמרתי דלא אריך למעבד הכי, וטעה הוא בחדשות אלו אשר עשה, דאין מן הראוי ללמד פסוקי שיר השירים לילדים ועמא דארעא בלשון המדינה דברים ככתבן ממש, יען כי כל פסוקי שיר השירים לא נאמרו כפי פשוטן ממש, אלא כולם הם לשון משל ומליצה, ורמ"ז הרומ"ז על האר"ש, אבל פשוטן של דברים ככתבן ממש נראין כשירי עגבים ח"ו, ומי שדעתו קצרה כמו תינוקת דבי רב וכיוצא כאשר ילמדום פסוקים אלו בלשון המדינה יהיו הדברים קלים אצלם, ויהיו דומין בעיניהם כשירי עגבים ח"ו, על כן לא אריך לתרגם דברים ככתבן ללשון אחר, בפסוקי שיר השירים שהם קודש קדשים:

594

595והבאתי לו ראיה גמורה לדברי אלו, מן בעל התרגום אשר עשה תרגום לתנ"ך, שנזהר שלא לעשות תרגום לשיר השירים דברים ככתבן ממש כאשר עשה בתנ"ך, אלא עשה בכל פסוק משיר השירים תרגום כמדרש וכנמשל שלו, ולא תרגם המילות ככתבן כלל, וטעמו הוא ברור ופשוט מפני שפסוקי שיר השירים אין להם משמעות כפי פשוטן, אלא כולם באו בדרך משל ומליצה, ואם יתרגם הדברים ככתבן נראין בעיני ההמון כשירי עגבים ח"ו, וזו ראיה שאין עליה תשובה. ומזאת הראיה אשר הבאתי מן התרגום של תנ"ך שלא עשה כמוהו על שיר השירים, תמצא הוכחה על השאלה דנ"ד בתרגום האדרא, דאיכא טעמא רבה לאסור התרגום שלה בלשון אחר, והדברים קל וחומר, והמשכיל יבין מדעתו, ואין צורך להרחיב הדברים יותר בזה:

595

596ועל אשר כתב השואל בשאלה הנז', שזה המתרגם האדרא בלשון ערבי עומד וצווח מה איסור יש בזה, דכמו שאנחנו מאמינים בלומדינו האדרא בלשונה דאין הדברים כפשוטן, כן אנחנו מאמינים בלומדינו אותה בלשון ערבי שאין הדברים כפשוטן, דע כי מלבד התקלה היוצאת מזאת העתקה, שאז אח"ז תפול העתקה זו דלשון ערבי ביד הגוים המבינים לשון ערבי, ואז יפערו פיהם לחרף ולגדף בראותם דברים של גשמיות נאמרים בעליונים, ועוד יסתעף מזה כמה סעפים לרעה ב"מ אשר לא נוכל לפרשם פה, הנה באמת גם אצל בני ברית הם בני ישראל המאמינים שאין הדברים כפשוטן, יהיה מכשול גדול וטעות וכפירה כאשר יוציאו מפיהם דברים קדושים אלו בלשון הערבי אשר מתורגם לפניהם:

596

597והוא כי ידוע, שספר הזוהר והתיקונים וכ"ש אדרא רבא ואדרא זוטא הם דברים עמוקים מאד מאד, ונכתבו בחכמה נפלאה ונוראה אשר בדבור אחד רצוף דברים הרבה, והכל נאמר בהעלם גדול מאד, וכמ"ש הסבא קדישא בפרשת משפטים דף ק' ע"ב, בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, וכתב על זה רבינו מהרח"ו בשער מאמרי רשב"י בשם רבינו האר"י ז"ל, הכונה כי נשמות הצדיקים יש שהם מצד בחינתם יש להם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, ורשב"י ע"ה היתה נשמתו מבחינה זו שהיה בה כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שהוא ראוי להבינם, ולכן ניתן לו רשות לכתוב ספר הזוהר, ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים שקדמו לו לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו, וזמ"ש הסבא ע"ה בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי וכו'. ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר אשר כתב הרשב"י ע"ה שאין כל מוחא ומוחא יוכל להבין דבריו, עכ"ל:

597

598והנה לאו דוקא דברי רשב"י באדרות ובזוהר נאמרו בהעלם גדול, אלא גם דברי רבינו האר"י זלה"ה אשר גילה מפי אליהו זכור לטוב הקדמות גדולות ודרושים, שמהם נתבארו קצת דברי הזוהר וקצת דברים מן האדרות ג"כ נאמרו ונכתבו בהעלם גדול, שאפילו חכם גדול שבחכמים וגאון גדול שבגאונים א"א לו להבין הדברים על בוריין מתוך חכמתו ושכלו, אפילו אם יש לו כל ספרי הקודש של הקבלה, כי אם רק ע"י קבלה איש מפי איש עד מהרח"ו שקבל מפי רבינו האר"י ז"ל, שקיבלם מפי אליהו זכור לטוב, יען כי יש דברים שא"א לכתבן וא"א לציירם בקלמוס, אלא רק ע"י מסורת מפה לפה, ומי לנו גדול מרבינו המקובל האמיתי רבינו שלום שרעבי זצ"ל, שיגיע בעשר אצבעותיו בחכמה זו והפליא עצה הגדיל תושיה, והיה בקי בספרי רבינו האר"י ז"ל כמו ספר תנ"ך, ועכ"ז כתב בספרו נהר שלום בהגהותיו על עץ חיים שער ל"ז פ"ב וז"ל וה' יכפר בעדי, כי דברים אלו אינם כפשוטן אלא שדברתי בלשון שנשתמש בו הרב ז"ל, אבל אמיתית עניינים אלו ידעתי דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואם היה אפשר להבין האמיתות לא היה מקום להקשות, עכ"ל:

598

599וגדולה מזו תראה לרבינו מהרח"ו בשער הגלגולים דף ע"א, שכתב סיפר לי הר' יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל, כשיצאתי מאצלו נכנס הוא אצלו, ויבכה לפניו וכו', אז אמר לו מה נעשה מכאן ואילך, ויאמר תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה הזאת שלמדתים, כי לא הבינו אותה כראוי ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש, ואמנם ה"ר חיים ויטאל לבדו יעסוק בה בלחישה בסתר וכו' ע"ש. ועתה תעשה קל וחומר אם לתלמידיו הגדולים שלמדו ממנו הסודות מפה לפה, אמר להם שלא הבינו אותה כראוי ויבואו ח"ו לידי כפירה ואבוד, כ"ש וכ"ש להלומד הדברים העמוקים מן הספרים דוקא. וטעם הענין הוא פשוט, מפני שהסודות מוכרח לדבר בהם בציור גשמיות הנמצא אצלינו בבני אדם, הן בשמות האברים, הן בתכונתם, הן בפעולתם, ובאמת כל אורות שלמעלה הם מושללים מן הגשמיות, ואין להם טבע גשמי כלל ועיקר, ולכן היה ירא רבינו האר"י ז"ל פן תלמידיו בעסקם בחכמה הזאת יחליטו מראה גשם ופועלת גשם באורות וספירות עולמות העליונים בדרך העברה בעלמא בשכלם, ובאמת זה איסור וכפרנות לחשוב זאת בשכל אפילו דרך העברה בעלמא. ועתה אם דברים העמוקים אשר באדרא שהם אמורים בציור גשמי ובתוארים גשמיים, ילמדו אותם אישי ישראל והמון העם בלשון המדינה, הן לשון ערבי הן לשון אחר, א"א שלא יעבור בדעתם דרך העברה זה הציור הגשמי על ספירות העליונים, לחשוב שהם כך כאשר אומר בפיו, ואע"פ שהוא רק דרך העברה בעלמא בלב, הנה זה איסור גמור ונחשב לו חירוף וגידוף ואבוד נפש:

599

600ופוק חזי מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בעצמו, בספר הכונות דף פ"ו, על סוד מאמר מספר הזוהר פרשת בשלח דף נ"ד בענין קריעת ים סוף, וז"ל, הסוד הזה צריך להעלימו אם מפאת עצמו, ואם מפני שאין אנחנו יודעים אמיתתו, אפילו טיפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא, עכ"ל, הנך רואה כי אפילו רבינו מהרח"ו ז"ל אשר סמך רבינו האר"י ז"ל שתי ידיו עליו, הוא אומר על סוד אחד הנז' שאינו יודע אמיתתו אפילו טיפת גרגיר של חרדל, והיינו מטעם שהוא דבר עמוק מאד, ומה שדברו בו הוא רמז דק, שגילו טפח וכיסו מאה אלפים טפחים, נמצא לא נאמר בו דבר שלם, והנאמר אין זה אמיתות עניינו, אלא הוא מדבר ברמיזה דקה מן הדקה, ואיך יתרגם דברים כאלה ללשון אחר, דנראה שהוא חושב אלו הן אמיתות הדברים, דאל"כ למה הוא מתרגם אותם יקראם כמו שנאמרו מפי רבנן קדישי, שהם דברים חתומים וסתומים וסגורים:

600

601ועוד טענה חזקה וגדולה יש לי לטעון, לאסור תרגום דברי האדרא קדישא ללשון אחר, והוא כי הכל יודעים ומאמינים כי כל הדברים האמורים באדרות קדישין ובזוה"ק כולם אמורים ברוה"ק אשר הופיע עליהם, וכל תיבה ותיבה שיצאה מפיהם בסודות הנז' נרמז בה עניינים עמוקים, ומלבד מה שנרמז במשמעות התיבה עוד נרמז עניינים בסדר אותיות התיבה, ובמספרם ובצורתם, כענין שמצינו בתיבות התפלה אשר תקנו אנשי כנה"ג ברוה"ק, דרמוז בהם כמה סודות עמוקים במספר האותיות ובמילואם, ובר"ת וס"ת ואמצעי תיבות וכיוצא, כאשר תראה בכונות שמכוונים בהם בכמה צירופים של שמות הקודש, על כן כאן באדרא קדישא תמצא שם "גולגלתא" הנה מלבד שהשם התואר הזה של גולגלתא אינו כפשוטו, אלא הוא רומז לאור עליון שמכנים אותו בשם גולגלתא לשכך את האוזן, הנה עוד יש באמת באותיות אלו של גולגלתא כמה רמזים עמוקים שרמזם בעל המאמר באותיות אלו של גולגלתא, שהם שייכים להסוד שהוא מדבר בו, וא"כ איך יבא המתרגם בלשון ערבי לומר במקום גולגלתא מלת "גמלמ"א", דהשתא מלבד שעשה הקודש חול, הנה זה איבד והרס כל הסודות אשר רמז בעל המאמר בשם זה של גולגלתא, הן בציור האותיות ההם הן במספרם וחשבונם, אשר כיון בזה לכמה פנים, שכולם הם צורך לאותו הסוד שהוא מדבר בו, ונמצא זה האומר במקום מלת. גולגלתא מלת ג'מג'מ"ה הנה הוא משקר, דאין המאמר כך, וכן על זה הדרך בכל מלה ומלה הנמצאת באדרא קדישא, אשר המתרגם קוראה בשם אחר באותיות אחרים, שאין זה אמת, ולא אתמר הכי במאמר קדישין, והרי זו טענה חזקה שאין עליה תשובה, לאסור איסר בענין זה, לתרגם האדרא, וכל דברי זוה"ק ללשון אחר:

601

602עוד שא עיניך וראה, מ"ש רשב"י ע"ה באדרא רבא, וז"ל, וחמינא אלין תיקונין דנהרין עלה, והוו מחכאן מילי דפומנא לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה, וכד הוו מתתקנן מפומנא כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תיקונא דאתתקן הכא מכל פומא דחד מינן, ובשעתא דחד מינן פתח פומא לתקנא בההוא תיקונא, ההוא תיקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומכון, וכדין סלקא בדוכתיה ואתעטר וכו'. ועוד אמר התם וז"ל, זכאין אתון חברייא דכל הני מילין קדישין דאתאמרו ברוח קדישא עלאה, רוח דכל קדישין עלאין אתכלילן ביה וכו', הרי לך להדיא דכל דברים האמורים באדרא קדישא כולם נאמרו ברוה"ק, והמילות עצמם שהם יוצאים מפיהם דברים ככתבן היו עושין פעולות גדולות ונשגבות ונוראות, ואנחנו בלמדינו הדברים ההם, כאשר יצאו מפומייהו דרבנן קדישי ברוה"ק, אע"פ שהם חתומים וסגורים אצלינו, ואין לנו ידיעה בהם עושים בקריאתם פועל ותיקון למעלה, מפני קדושת האותיות אשר יוצאים מפינו כמו שהם:

602

603ואם תאמר, הלא גם תורתינו הקדושה רמוז בתוכה סודות עליונים בצורת האותיות ומספרם ובמילואם, ור"ת וס"ת, ואיך הותר לנו לתרגם אותם ללשון אחר, הנה החילוק בזה הוא פשוט, כי דברי תורתינו הקדושה יש להם פשט אמיתי, שגם פשוטן של דברים הוא אמת, ונכתבו כל הדברים האלה בתורה בעבור פשטותם ג"כ, ולכן אם אנחנו מתרגמים פשטותם בלשון אחר, אין זה התרגום שקר, כי התרגום הוא מתרגם הפשט שהוא ג"כ דבר אמת, ולמה נאסור התרגום, ולכך נקראים בכל לשון. ואה"ן בעת שאנחנו אומרים פסוקי התורה בלשון אחר, אין לנו בקראה זו שכר לימוד הסודות הרמוזים בתורה, כי בתרגום התורה בלשון אחר אבד הרמז של הסודות, וגם הרמז של תלי תלים הלכות הרמוזים בתוספת אות, וחסרון אות, ומספר האות וכיוצא, מאחר שבלשון אחר באו תיבות ואותיות אחרים, אך עכ"פ זו הקריאה תורה תחשב כי פשט הדברים אשר נמצא בתרגום זה של לשון אחר הוא אמת, כי מקראות התורה כוונו ג"כ לפשט זה, משא"כ דברי האדרא וזוה"ק אין להם פשט כלל, ובעל המאמר לא כיון לפשט הדברים כלל ועיקר, ויש מקומות שהפשט יהיה חירוף וגידוף, ואם אתה מתרגם הדברים ללשון אחר נמצא אתה עושה הפשט אמת, כי התרגום הוא יהיה כפי הפשט, ולפי האמת אין הפשט של דברים אלו אמת, אלא כל התיבות והאותיות הכתובים בדברים אלו הם רמזים דקים ועמוקים מאד, וכאמור לעיל:

603

604והגאון חו"י סי' ר"י כתב, מאמרי הזוהר ורעיא מהימנא וכן הנך ינוקי דבזוהר, רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, וגם המקובל האלקי האר"י ז"ל וגוריו שקבלו ממנו פה אל פה, מפי עליונים יצאו הדברים, ואנחנו בלומדינו אותם לא יעלה בידינו דבר מובן זולת קריאת המלות וכו', ובהבנת חכמה זו יש מניעות ההבנה מכמה פנים, הא' מצד מלות הלשון כידוע בלשון הזוהר, והב' מצד המשך הלשון, והג' מצד עומקם עכ"ל יע"ש, ובמלות קצרות אלו שכתב הגאון הנז' יתאמתו דברינו הנז"ל:

604

605והנה בכל הדברים הנז"ל אשר כתבתי, והטענות אשר טענתי, יש כדי סיפוק לאסור איסר בענין זה של תרגום האדרא וזוה"ק ללשון אחר, ואין צורך להאריך יותר בזה, ורק דבר אחד אביא לך לחזק דברינו, מתורתו של הרב המקובל המפורסם מהר"י ארגיאם ז"ל, בשומר אמונים דף ל"ג שכתב וז"ל, והזהר כשתכוין בשום ספירה מהספירות שלא תדמה בה שום דמיון בכח המדמה אשר לך, שיכניסך הדמיון בהגשמת הספירות, והוא טעות גמורה ועון פלילי. אמנם תשכיל בשכלך השכלת עניינה, ותדמה צורת אותיות השמות שזה מותר לך. אבל המדמה יותר מאותיות, מגשים, ודמיון האותיות הוא בהשכלת השכל, שהוי"ה זו מורה על סוד ספירה פלונית כידוע מספר הכונות, וכ"כ בספר אלימה עין כל ת"א פ"ה עכ"ל. הרי לך שאפילו בשמות הספירות צריך לחשוב באותיות שלהם, שבהם נרמז ענין הסוד של הספירה, ואם תתרגם שמות הספירות שהם כתר חכמה בינה וכו' בלשון אחר, ותעשה לכל ספירה שם באותיות אחרים כפי לשון התרגום, נמצא קלקלת בסוד הספירה ההיא, דאין זה שם הספירה וסודה, כי הספירה ההיא לא נקראת אלא באותיות אלו של כתר, או של חכמה, או של בינה וכיוצא, וכיון דאתה קורא אותה באותיות אחרים כפי לשון התרגום, נמצא אתה משקר. ודברים אלו דברי אמת הן, והביאם הרב ז"ל מן רבינו הרמ"ק ז"ל, והן הן הדברים, והטענה שטענתי למעלה על תרגום המלות של אדרא קדישא ללשון אחר, וכאשר הרחבתי הדברים למעלה בעזה"י, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

605

606שאלה. מצינו בתרגום משלי סי' כ', בפסוק מחרף עצל לא יחרוש, שתרגם מתחסד עטלא לא שתיק, ולא ידענו ביאור דבריו, ואיך נקשר זה עם סיום הפסוק ושאל בקציר ואין. גם עוד באותו סימן בפסוק רע רע יאמר הקונה, תרגם חברא לחבריה, והוא תמוה כי רַע הכתיב שם הוא בפתח, שהוא לשון רעה והוא מתרגמו לשון רעים ואוהבים. יורנו ושכמ"ה:

606

607תשובה. תרגום משלי יש בו הרבה דברים שמתרגם אותם דרך דרש, שלפעמים תשתנה התיבה בניקוד אחר, שאז ישתנה משמעותה, ומ"ש מתחסד היינו דמפרש מחרף לשון חרפה, ותרגום חרפה הוא כך, כמו אסף אלהים את חרפתי שתרגם אונקלס כנש ה' ית חסודי, ומלת יחרוש מפרש לשון שתיקה, וכונתו לומר העצל שאינו עוסק במלאכה, שהוא יושב ובטל, אז הוא מדבר בגנות בני אדם ומדבר חרופים עליהם, כי עסקו יהיה בפיו בדברי גנות וחרופים, וידיו בטלים ממלאכה כי עצל הוא, ולכן ושאל בקציר ואין, דמאחר שלא עסק במלאכתו בידיו כדי לקבל פירותיהם, אלא רק עסק בפיו בדברי גנות וחרופים, לא ימצא דגן בקציר כשאר בני אדם:

607

608ומה שתרגם רע רע יאמר הקונה חברא לחבריה, דדריש רֵע בצירי, דהיינו ריע, גם זה יבא פשוטו לנכון, ואין זה חידוש ופלא אם ישנה נקודת התיבה כדי לדרשה למשמעות אחר, כי כן דרכו של תרגום הכתובים שעושה כמו דרשות רז"ל בגמרא, שדורשים אל תקרי כך אלא כך. ושא עיניך וראה בסי' הקודם, שהוא סי' י"ט בפסוק וכל הרע לאיש מתן, שתרגם ודלבישין יהיב מוהבתא הרי כאן שינה המשמעות להפך כי הָרֵע נקודה בצירי שהוא ר"ל ריע, והוא מפרש לה לשון רעה, כאלו נקודה בפת"ח:

608

609ויותר פלא מזה יש בסי' ו', בפסוק אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תרגם דלית לה חצדא, וזה פלא שמתרגם קצין חצדא, שהוא תרגום של קציר, אך הענין הוא שהוא מתרגם כפי דרך הדרש דדרשי חז"ל בגמרא אל תקרי כך אלא כך, וכן כאן דריש אל תקרי קצין אלא קציר, ולכך מתרגם חצדא, נמצא כאן בתרגומו משנה אות, והוא יותר פלא מאותם המקומות שזכרת בשאלה שהוא משנה הנקודה בלבד, באופן כי הנותן דעתו בתרגומים של כתובים יראה כמה דברים שמתרגם המילות ע"ד הדרש, ויש שהם מכוונים אל דרשות חז"ל בתלמוד ובמדרשים ממש, וזה מצוי בכל הכתובים של תהלים משלי איוב וחמש מגילות, כאשר יראה המעיין, ואין צורך להאריך בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

609

שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעהResponsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah

Welcome to Sefastia