שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעה כ״גResponsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah 23
א׳שאלה. מעשה שהיה פה עירנו בגדאד יע"א, בשלהי סיון התרמ"ט, ששחטו ג' קצבים בהמות בבית המטבחיים, אחד שחט ח' כשרות, ואחד שחט ששה כשרות, ואחד ארבעה כשירות, והריאות נתערבו כולם ביחד בעודם בבית המטבחיים, ונמכרו לאדם אחד, ולקחם לחנותו למכור. והנה זה המוכר הריאות מכר בחנותו לבעה"ב כבד לבדו בלתי ריאה, והאשה בעה"ב חתכה הכבד וראתה בתוך הכבד מחט דקה שהיא ודאי טריפה, כמ"ש בש"ע סי' מ"א סעיף וא"ו, וקודם שנודע הטרפות הנז' הוליכו הבהמות מבית המטבחיים לשוק שהוא רחוק מבית המטבחיים, ושם עומדים החניות שמוכרים בהם בשר, והקצבים מכרו הבהמות הנז' לכמה חניות, לאחד מכרו שנים, ולאחד שלשה, ולאחד ארבעה ומעלה, ונמצא נכנסו כל החניות ההם שקנו מן הקצבים הנז' בספק הטרפות הנז' דבכל חנות יש ספק אולי שם היא הבהמה הטריפה, אך רוב הבשר של הבהמות ההם נמכר בחניות קודם שנודע הטרפות, ונשאר חלק המועט אחר שנודע הטרפות שלא נמכר עדיין. והדרך פה עירנו, לאחר שנבדקה הריאה בבית המטבחיים מערבין כל ריאות של הכשרות ביחד, ומעשה הנז' היה כך, שבדק שמונה בהמות של קצב האחד, וערבו כל הריאות שלהם ביחד, וכן בדקו הששה אחרים וערבו הריאות שלהם, ובדקו הארבעה וערבו הריאות שלהם ואחר זה הובאו הבהמות האלה למקום החניות, ונמכרו לבעלי החניות קודם שנודע האיסור. על כן יורינו המורה, כיצד הדין של הראשים והכרם וידים ורגלים, והריאות של הבהמות ההם שהם מעורבים יחד, ואיך דין בשר שנמכר קודם שנודע האיסור, ואיך דין בשר הנשאר בחניות אחר שנודע האיסור, ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. יש לפנינו בענין זה ב' טעמים להתיר, הא' הוא מדין ביטול ברוב, דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל, והב' מדין כל דפריש מרובא פריש, וזה הטעם הב' הוא העיקר. אך תחלה נדבר בטעם ביטול ברוב, ונברר בו כיד ה' הטובה עלינו, ואח"כ נדבר בטעם השני דפריש מרובא בעזה"י, ובסוף התשובה אחזור על טעם הראשון לעשות ממנו היתר בנדון השאלה בצד מה, וכאשר נבאר בעזה"י:
2
ג׳והנה בעתה שאנחנו מדברים בטעם ביטול ברוב, נדון תחלה על הראשים והכרס, דידוע דקי"ל כל חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה, אך ידוע דין חר"ל תלוי לפי המקום והזמן, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מ"א, והביאו הרב ז"ל בת"ח כלל ע' סעיף ד', וכ"כ כל האחרונים, ופה עירנו אין דרך להביא לפני האורחים ראש כבש שלם, ולכן הראשים אין להם דין חר"ל, ובטלי ברוב, ברם לקמן נכתוב שאין לאלו ביטול מטעם אחר שנבאר בס"ד, והכרס דרכם פה עירנו לעשות ממנה מולייתא, דעשויה להתכבד לפני אורחין, אך אין ממלאים אותה כמו שהיא, אלא חותכין אותה לחתיכות וממלאים אותם, וכיון שהוא ע"י חיתוך אין לזה דין חר"ל, ועיד אפילו שיש עם הכרס חתיכה שקורין שג'דאנ'ה, דאין חותכין אותה אלא ממלאים אותה כמו שהיא, ועכ"ז אין לה דין חר"ל, כיון דאין מביאין איתה לפני אורחין רקנית, אלא אחר שממלאין אותה אורז ובשר, להכי אין לה דין חר"ל, וכמ"ש הט"ז בסי' ק"י סוף ס"ק א' בשם רש"ל בכרכשתא ע"ש, ודין זה דרש"ל הביאוהו כל האחרונים, ועיין מש"ז סי' ק"י סוף סק"א. ומ"ש השפ"ד בסי' ק"א ס"ק י"ב וצ"ע, הנה דבריו שכתב במש"ז בפשיטות הם עיקר, כי דבר זה אין בו פקפוק, והוא מפורש בדברי רש"ל שהביא זה מן המרדכי ז"ל, ולפ"ז כל אלו הנז' בנ"ד אין להם דין חר"ל, ובטלי ברוב כיון דאיכא רוב היתר, וכן כתב הגאון שבות יעקב ח"ג סי' ס"ח, כמעשה שהיה בהאי גוונא, להתיר התערובות מדין בטול ברוב, ע"ש:
3
ד׳אמנם הגאון חו"ד בסי' ק"א סק"ה, ס"ל לא שייך ביטול ברוב אלא בהיתר מבורר, כגון שבדקנו אותו מאיסור זה הנמצא והוחזק אצלינו בהיתר, ורק הספק נעשה בו אח"כ מכח התערובות, אבל כל שלא נתברר ולא הוחזק שגם בלתי התערובת יש להסתפק בו באיסור זה הנמצא, אין כאן דין ביטול ברוב, כיון שגם בהיותו לבדו יש לומר אולי יש בו איסור זה, והביא ראיה לזה מגמרא דחולין דף י"ב, וכאשר נבאר הכריח זה לקמן, ונמצא לפ"ד לא מהני ביטול ברוב, אלא אם נתערב טריפה בודאי כשרה שנבדקה מן הטרפות ההיא, כגון ששחטו ב' כבשים שנבדקה הריאה שלהם ולא היה בהם סירכה, ונתערב עמהם כבש שנבדקה הריאה שלו אח"כ ונמצא בה סירכה, דאז בזה חד בתרי בטיל, כיון דאלו השני כבשים נתברר ההיתר שלהם מעיקרא קודם התערובות, שנבדקה הריאה ולא היה בה סירכה, ורק עתה שנתערבו אין אנו יודעין מי הכשרה, אבל בענין כנ"ד ונידון הרב שב"י ז"ל, שהטרפות הנודע הוא ענין מחט שנמצא בכרס, אשר מזה הטרפות לא נבדקו העגלים, ולא היה היתר שלהם מבורר מזה הטרפות, דאנחנו יכולים להסתפק בכל אחת מהם, שמא היה מעיקרא טרפות זו דמחט אצלה, דנמצא אין כאן היתר מבורר מן הטרפות הזאת בשום פעם, לא שייך ביטול ברוב הן בנ"ד הן בנידון שב"י ז"ל, לפ"ד החו"ד ז"ל, יען דנ"ד ונידון השב"י דומה להך דינא דחמשה פסחים בגמרא דפסחים דף פ"ח, ועיין להגאון פרי מגדים בשער התערובות פרק א' בחקירה הא', שחקר בענין כיוצא בזה ע"ש. וראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב רביעאה ח"ג סי' קמ"ד דף ק' ע"ד, שזכר ספק פרי מגדים הנז', וכתב כעין זה כתב בעל חו"ד בסי' ק"א לענין חמשה שנתערבו פסחיהן, ונראה דדעתו נוטה לסברה זו דחו"ד ז"ל, ע"ש:
4
ה׳וראיתי לרבינו הכנה"ג ז"ל בסי' ק"ה הגהב"י אות נ"ז, שכתב נ"ל לתרץ בעד רבינו בית יוסף, דס"ל דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא שקודם העירוב היו חתיכות ההיתר ידועות, אלא שאח"כ נתערבו ואינם ניכרות, אבל הכא אותם שהם מותרות אינם ידועות הי נינהו, כיון שיש ספק אי בזו נגע או בזו נגע, אין לשום אחת מהם חזקת היתר כדי שנאמר חד בתרי בטיל, ולכן כולן אסורות ודוחק עכ"ל. וכתב השפ"ד בסי' ק"ה ס"ק למ"ד, בד"ה אמנם וכו', אף שהכנה"ג תירץ דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא כשידוע שהשנים מותרים, משא"כ כאן שכל חחת בספק איסור עומדת שמא לזו פלט החלב אין בטל, הנה הוא עצמו חשב לדוחק, וכן נראה דכ"ש הוא דמתחלה כולן מותרות היו, ולא דמי למ"ש לעיל בסי' מ"א במרה וכבד משלשה בהמות א' במקום מרה וכו', ובסי' נ"ט בשלשה זיתי גלודה דהתם כל אחד נולד בספק איסור, משא"כ כאן, עכ"ל ע"ש:
5
ו׳הרי לך שרבינו הכנה"ג עשה סברה זו אפילו באותו מנין שלא נולדו בספק איסור, והיה להם מקודם היתר מבורר לגמרי מאיסור זה, כי מקודם לא היה להם ספק איסור זה כלל, ואח"כ נתחדש, ואע"ג דכתב שהוא דוחק, הנה הדוחק נראה לו בענין ההוא דוקא, וכמו דדחי השפ"ד, אבל בנ"ד ונידון השב"י ז"ל גבי מחט, דלא היה הטרפות הזו של מחט מבורר אצל כל העגלים מעיקרא, יען דלא הובדקו אלא מטרפות הסירכה ולא נבדקו מטרפות זו דמחט, דהשתא י"ל בכל כבש אולי היה בו טרפות זו מעיקרא, אפשר בכהאי גוונא אין נראה להכנה"ג דוחק, וסבר בפשיטות דכל שאין ההיתר מבורר לא שייך ביטול, ונמצא לפ"ז בנ"ד יש לנו תרי גברי רברבי הכנה"ג והחו"ד דקיימי בסברא זו, דלא שייך ביטול ברוב, משום דאין ההיתר מבורר מטרפות זו:
6
ז׳ודע דאין לפקפק בסברה זו של החו"ד, מדין מעשה הקצב ששחט ז' בהמות כשרות, והוציא למקולין שנים וחצי, ונשאר בביתו ארבעה וחצי, ובני מעים של השבעה נתערבו, ונמצא מחט בבית הכוסות, שדברו במעשה זו רבני אשכנז כנז' בבית הילל בסי' ק"י, ופליג הפר"ח עלייהו, והאריכו האחרונים בזה ע"ש, דהרי התם לא היה מבורר ההיתר, אמרינן בהו דין מרובא פריש, זה אינו, דהחו"ד יודה בזה, והוא לא אמר סברה זו אלא בדין ביטול ברוב, דאיכא הפרש בין דין ביטול ברוב לבין דין מרובא פריש, וכמ"ש באמת חילוק שיש ביניהם בהיכא דלא נודע, דס"ל לפוסקים דלא מהני ביטול ברוב, ועכ"ז לכ"ע בלא נודע אמרינן כל דפריש מרובא פריש, וכאשר אכתוב בזה לקמן בע"ה:
7
ח׳ומדברי השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז בד"ה החקירה הב' וכו', במעשה שאירע בקהלה אחת וכו', נראה דס"ל דבטל ברוב הפך סברת החו"ד, מיהו התם לא הוה ודאי טרפות אלא ספק טרפות, וגם עוד י"ל בנדון זה דהשפ"ד, אם כל הבני מעים לפנינו ונבדקו ונמצאו טובים, גם החו"ד יודה דבטל ברוב. וראיתי להגאון בית אפרים בחלק יו"ד סי' ע' דף ע"ו ע"ד בד"ה ומלתא וכו' שהביא דברי החו"ד הנז' ופליג עליה, אך ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני בב"ח סי' ח"י דף מ"ג ע"ד שכתב דברי הגאון החו"ד ברורים ונכונים, ותירץ קושית בית אפרים שהוקשה עליו והביא סעד לדברי החו"ד ע"ש, והשתא לפ"ז אע"ג דמצינו כמה אחרונים דפליגי על סברת החו"ד ז"ל יש לנו לחוש לחומרא לסברה זו של החו"ד ולא סמכינן על ביטול ברוב הן בנ"ד הן בנידון השב"י ז"ל:
8
ט׳ודע כי דין זה אשר העלינו בנ"ד ובנדון השב"י ז"ל, הוא מוכרח מכח הראיה שהביא החו"ד לחילוק שלו שחילק, לתרץ קושית הכו"ף בהך דפסחים, שהביא ראיה לזה מהך דחולין דף י"ב דמקשי ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא וכו', והוכחתי מהתם היא, משום דהיינו טעמא דלא אמרינן טעם של ביטול ברוב לר"מ, מפני שהספק הזה של האיסור דשמא איכא בושט נקב, יש להסתפק בו בכל כבש וכבש אפילו הוא לבדו בעולם, ולהכי כל כהא לא שייך ביטול ברוב, דהא ליכא כבשים בעולם שהם מבוררים וידועים לנו דלית בהו נקב, שאין אתה יכול להחליט בכל כבש לבדו שיש בעולם, ולומר שאין בו נקב בודאי, ואם כי בצירוף הרבה כבשים ביחד אתה אומר דודאי רובא דידהו לית בהו נקב, מ"מ אין אתה יכול להחליט בודאי על כל כבש מהם לבדו בפ"ע, ודבר זה הוא מוכרח לפ"ד, דאל"כ תיקשי עדיין קושית הרב ז"ל, דהא גם ר"מ יודה דאיכא רוב כבשים בעולם שבודאי לית בהו נקב, וא"כ לר"מ אמאי לא אמרינן ליבטיל זה הכבש ששחטנו עתה באותסם רובא דכבשים, שבודאי לית בהו נקב, אלא מוכרח לומר כיון דלית כבש בעולם שתוכל להחליט עליו את הודאי הזה, יען דכל כבש וכבש שתתפוס אותו לבדו יש להסתפק בו, דאמינא לך שמא זה הוא מן המיעוטא שיש בהם נקב, ולכן אין כח ברובא דעלמא לבטל את המיעוט:
9
י׳נמצא מן הראיה הזאת שמביא הרב ז"ל מכח הקושיא הנז' דמקשי לר"מ, מוכרח אתה לומר דבעינן שהרוב המבטל את המיעוט צריך שיהיה חלוט בו הודאי של ההיתר בכל חד וחד מן הרוב בפ"ע, וכל שאין אתה יכול להחליט ודאי של ההיתר בכל חד וחד מן הרוב בפ"ע, אין כח בזה הרוב לבטל את המיעוט, דאם לא תאמר סברה זו, תיקשי קושית הרב דליבטיל כבש זה ששחטנו עתה ברובא דכבשים דאיכא בעלמא, שבודאי אין בהם נקב כי ר"מ מודה בביטול דרוב אפילו ברובא דליתיה קמן, ואין אנחנו צריכין לבטלו לזה הכבש ששחטנו ברוב כבשים שהם שחוטים לפניך, שאתה צריך לדון עליהם ג"כ, אלא נוכל לומר דבטיל כבש זה ששחטנו בשאר כבשים דעלמא שהם עודם חיים, שאין אנחנו דנים עליהם כלום, ונאמר כיון דאיכא רוב כבשים בעולם שבודאי אין בהם נקב, בטיל זה הכבש באותם הרוב. ועל כן מוכרח אתה לומר, שסברת החו"ד ז"ל להוציא הדין מן הראיה הנז', היינו רצונו לומר דאין כח ברוב לבטל את המיעוט, אא"כ אתה יכול להחליט את ודאו של ההיתר שאתה דן עליו בכל כבש וכבש מאלו הרוב המבטלים, וכל שאין אתה מחליט את ודאו של ההיתר בכל כבש בפ"ע, אין כח בזה הרוב לבטל את המיעוט, אע"פ שבצירוף כל הרוב ביחד אתה יכול לומר, שיש כאן היתר בודאי:
10
י״אוהשתא ה"ה בנידון השב"י ז"ל, שלא נבדקו הבני מעיים של כל אותם הכבשים אם יש בהש נקב, שכבר נמכרו כולם, דהשתא יש לנו להסתפק בכל חד וחד, שמא היה נקב בבני מעיים שלו, נהי היכא דלא חזית רעותא לפניך, אין הדין מחייב לחוש שמא היה בהם נקב, דלא חיישינן למיעוטא בכה"ג, מ"מ עתה דהוה רעותא שנמצאת נקב בבני מעים של אחת מהם, וכולם מעורבים היו ביחד, ואין אתה מכיר של מי הם זאת הנקובה, אין אתה יכול להביא להם היתר מצד טעם ביטול ברוב, שתאמר בטיל כבש אשר אלו בני מעים הנקובים שלו, בשאר הכבשים שעמו אשר אין בני מעים הנקובים שלהם, יען כי אלו הכבשים שאין בני מעים אלו שלהם אין אתה יכול להחליט בכל כבש מהם היתר ודאי, לומר שלא היה בהם נקב, ולכן אין כח ברוב זה לבטל את הכבש בעל בני מעים הנקובים האלה, דאין הרוב יכול לבטל המועט אא"כ אתה יכול להחליט היתר ודאי בו, וכן הענין בנ"ד שנמצא מחט בכבד, ולא נבדקו כבדים של שאר כבשים מאיסור זה, שכבר נמכרו, דגם בזה לא מהני ביטול ברוב, משום האי טעמא דחמרינן, כן מוכרח לומר לפי טעם החילוק של החו"ד, דמה שהוכיח על זה מגמרא דחולין מצד הקושיא הנז', מיהו ודאי אי הוה עובדא בנידון השב"י ז"ל, דבני מעיים של שאר כבשים עודם לפנינו, ובדקנו אותם עתה אחר שמצאנו מחט באחת מהם, ומצינו שהם טובים, ודאי בטל כבש זה המעורב עם שאר הכבשים, דבזה אתה יכול להחליט היתר ודאי בענין המחט בשאר הכבשים, וכן הענין בנ"ד ג"כ:
11
י״בועתה בין תבין, דמ"ש החו"ד בתחילת דבריו בס"ק ה' הנז', שהקשה מהך דפסחים דף פ"ח, בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחת מהם וכו', דאין מדברים אלו סתירה לדברינו אלו שהעלינו מכח חילוק הרב ז"ל עצמו, והיינו דהתם בפסחים מיירי בהיכא דהעורות של כולם הם לפנינו, ורק נמצא יבלת באחת מהם והשאר טובים, וכן הוא פשט הברייתא דבהכי איירי, וא"כ אלו הארבעה פסחים הם כשרים בודאי, דהעורות שלהם לפנינו ואין אנו רואין בהם יבלת, והספק נפל שאין אנו יודעין עור זה שיש בו יבלת של איזה פסח הוא, ובהאי גוונא יודה החו"ד ז"ל שיש ביטול ברוב:
12
י״גודע דמה דנקיט החו"ד ז"ל בתחילת דבריו, בהך קושיא של הכו"ף הטעם משום דבכל חד וחד אסור מדאורייתא מחמת הספק, נקיט כן לרבותא ולאלומי טעמא, משום דהתם בקושטא הכי הוי, דכל אחד אסור מן התורה מחמת אותו ספק, אך בסוף דבריו אחר שהבין הראיה מגמרא דחולין כתב בזה"ל, אלא ודאי כיון דאפילו לא היה רק בהמה אחת היה ספק בה, ולא מצד התערובת לא שייך ביטול ברוב, ע"כ הרי בסו"ד לא נקיט ההוא טעמא דכל חד אסור מן התורה כדנקיט לעיל, והיינו משום דעתה אחר שהביא הך דחולין נתחדש זה הטעם שכתבנו:
13
י״דהנה כי כן נראה, דמה שהעלינו בזה מדברי החו"ד הוא נכון, וגם מה שהעליתי מדברי הכנה"ג הוא נכון, דכן הדבר הזה מפורש להדיה בדבריו, כאשר יראה הרואה, וכן מפורש ג"כ להדיה בספרו בעי חיי יו"ד סי' ק"מ דף פ"ז ע"ג בד"ה ונ"ל לומר וכו' ע"ש, ועיין רמ"א בהג"ה סי' נו"ן סעיף א', ועיין תבואת שור סי' כ"ט בד"ה כתב הד"מ. וכו', מה שהביא מתוספות חולין דף י"ב גבי גבינות ע"ש:
14
ט״ומיהו חזרתי ואמרתי, לענין מעשה אין אנחנו יכולין לסמוך על דבר העולה מכח קושיא, ולכן זו הסברה אשר עלתה בידינו מדברי החו"ד, מכח הקושיא שהקשה בהך דחולין לר"מ, אין זה כדאי לקבוע הלכה בזה, כמאמר העולם לכל קושיא יש תירוץ, ואין פירות היוצאין מחמת קושיא כדאין לעמוד כנגד פשטות דעת השב"י וכו"ף ושפ"ד, דפסקו הפך סברה זו העולה בידינו מכח אותה קושיא, וגם מה שהעלתי מדברי הכנה"ג סיוע לסברה זו, אינו כדאי לחוש לה נגד פשטות דעת הגאונים הנ"ז, יען דהכנה"ג לא אמר זה לפסק הלכה, כי אם דרך ישוב, לתרץ בזה הקושיא של הש"ך, אבל הגאונים הנז' נקטי כפסק הלכה זאת, ועוד מצאתי להכנה"ג בעצמו בסי' ק"ט הגה"מ אות ג', דמשמע מדבריו דלית ליה האי סברה. ואגב אורחאי תמיה אני בדברי הגאון השפ"ד סי' ק"ט סוף ס"ק וא"ו, שהביא דברי הכנה"ג אות ג' הנז', וכתב ואיני יודע מאי בא ללמדינו דכולן ספק הן ע"ש, ותמיהא לי מאי קא מתמה בזה, והלא דברי הכנה"ג הם כמו ענין הספק של השפ"ד עצמו, שכתב בפתיחה בשער התערובות בחקירה הא' בדין שלשה זיתי כבד דסי' מ"א, ועייין עוד מ"ש הוא עצמו בשפ"ד בסי' ק"ה סוף ס"ק למ"ד בד"ה אמנם וכו', וצ"ע:
15
ט״זאיך שיהיה, נראה לי דאין לחוש לסברה זו שדקדקנו מדברי החו"ד והכנה"ג הנז', ויש להורות בדין חד בתרי בטיל כאשר נראה בפשיטות מדברי גאוני אשכנז ז"ל הנז"ל. גם עוד ראיתי להט"ז בסי' ס"ו סוף ס"ק ב', במעשה שבאה לידו באשה שעשתה עיסה שנלושה בביצים, ואחר הלישה נמצאת טיפת דם בקליפה של ביצה אחת מהם וכו', שהתיר התערובת משום חד בתרי בטיל, והתם איירי שאין ברור לנו בשאר ביצים הרבים שלא היה בהם דם, כי לא נתנה דעתה לבדוק, וא"כ נראה גם הוא לית ליה האי סברה שהעלינו מדברי החו"ד והכנה"ג, וחפץ הייתי להעמיק עוד בדין זה של החו"ד, ולא היה הפנאי מסכים. גם עוד בנ"ד יש לנו טעם אחר דלא שייך כאן ביטול ברוב, וכאשר אבאר לקמן בעז"ה, ולכן לא הארכתי בדבר זה יותר:
16
י״זוהנה כל זה שכתבתי, הוא על הראש והכרס שאין להם דין חר"ל, אבל הידים והרגלים נראה בעירינו יע"א יש להם דין חר"ל, אחר שכבר הסיר המוכר השער מהם קודם שנודע האיסור, יען דפה עירינו דרכם לעשות מולייתא עם הכרס, ומבשלים עמה הידים ורגלים ג"כ, וכשמביאים המולייתא לפני האורחים מניחים עם המולייתא מן הידים ורגלים ג"כ בקערה, וכל קערה שיש בה מולייתא וגם ידים ורגלים היא מכובדת יותר, ואע"ג דאין דרכם להביא ידים ורגלים לבדם, לא אכפת לן בזה, דהדין כיון דמביאים אותם לפני אורחים חשיב ר"ל, תדע דהא חתיכת בשר שהיא ראויה להתכבד, נמי אין מביאים אותה בקערה לבדה, אלא עם מרק או אורז וכיוצא. ועוד מצינו לרש"ל ז"ל, שהביאו הט"ז ס"ק י"א על קורקבן של אווז דחשיב חר"ל ע"ש, ובודאי אין דרך להביא קורקבן של אווז לבדו, דמה נחשב הוא לבדו, ולפ"ז יש לומר גם הלשון חשיב חר"ל דהא מביאין אותו לפני אורחים נכבדים עם המולייתא, ובאמת הוא ערב טפי מן המולייתא, ולכן אם הלשון עודנו מחובר עם הראש, אע"ג דהראש מצד עצמו אינו חר"ל, מ"מ מחמת הלשון המחובר עמו אז גם הראש אינו בטל, וכמ"ש הגאון פלתי ס"ק יו"ד, ושע"ד סק"ח ע"ש. מיהו בהאי דינא דהכו"ף והשפ"ד קשיא לי, מאי שנא מחתיכה גדולה של בשר דדרך להביאה כמו שהיא לפני אורחין, דקי"ל דאין לה דין חר"ל, קודם שנחתכה שיעור הראוי להביאו לפני אורחין, וכמ"ש הרב דרכי נועם דף ז' דמדמי לה לדין הנוצה ע"ש, וכ"כ הרדב"ז סי' קס"ז, ועיין ערך השלחן סי' ק"א אות ח'. ודין זה של הנוצה הביאוהו כל האחרונים, ולפ"ז גם הלשון בעודו מחובר עם הראש ליבטיל, כיון דאין דרך להביאו כך בעודו מחובר עם הראש, וצ"ע:
17
י״חושו"ר להשו"ג בסי' ק"א מחודשין א' דף ח' ע"א, במעשה שבא לידו בענין המוליגה טריפה שנתערבה עם כמה כשרות, דבתחלה אמרו חכמי העיר הן אמת דראויה להתכבד לפני אורחין, הנה מחמת קטנותה אין ראויה להתכבד לבדה אלא עם ג' וד' עמה, ודמי לדין כבש דאין חשוב ר"ל, מפני שאין דרך להביאו שלם, ואח"כ חזרו וסתרו זה מדין רגלי האווז שהביא מור"ם בהגה"ה דמקרי חר"ל, אע"ג דרגלי האווז קטנים, ומסתמא אין דרך להביא רגל אחד לבדו, אלא מביאים ארבע וחמש ביחד, ואח"כ כתב שראה בספר הלכות קטנות סי' קע"ו, שנשאל בשתי חתיכות שאין בכל אחת ואחת להתכבד, כי אם ע"י שניהם יחד, והשיב לשליש ולרביע לא שמענו, ואין כבוד לחצאין, ופליג על מור"ם ז"ל בדין רגלי האווז הנז', וסיים השו"ג שכן נראה לו עיקר ע"ש. ואנא עבדא אמינא, דין האווז שהביא מור"ם ז"ל כיון דהוא מוסכם אצל כל האחרונים, אין לדחותו ממ"ש הלק"ט מסברה דנפשיה, ועוד גם בדברי רש"ל בדין הקרקבן שהבאתי לעיל, נראה דאיכא הוכחה לדין זה. וראיתי להרב נדיב לב ח"א סי' ע"ד, שנשאל כיוצא בספק זה של השו"ג, וכתב שיש בזה ס"ס, והוא ספק הלכה כהרי"ף ורש"י דאין דין חר"ל בנבילה וטריפה, ואת"ל הלכה כשאר פוסקים, שמא הלכה כי"א והרא"ש דס"ל אין חר"ל בחיה אלא רק במבושל דוקא יע"ש, והנה הספק שעשה הרב ז"ל דאין חר"ל בחיה, קשה לאומרו, דהוא הפך סוגיין דעלמא, והפך מנהג הידוע, ופשוט:
18
י״טודע דלא דמי הא למ"ש בנקודות הכסף, בשומן אווז שחותכים אותו לחתיכות קטנות ומטגנין אותו, דכיון דאין מכבדין בחתיכה מטוגנת אלא בחתיכות הרבה, נמצא כל חתיכה וחתיכה עצמה אינה ר"ל ע"ש, דהתם שאני, דנחתך חתיכות קטנות הרבה, ועוד דבר שלם מעיקרו שלא נחתך אע"פ שהוא קטן הרבה, ה"ז מכובד יותר מדבר שנחתך לחתיכה קטנה, אע"פ דכמותם עתה הוא בשוה, כי כיון דנחתך גרע טפי, ועיין מש"ז ס"ק יו"ד:
19
כ׳והנה מצינו להרשב"ש ז"ל בסי' תרי"ג, שכתב חתיכה קטנה הרבה אין לה דין חר"ל ע"ש, ומרן ז"ל בשה"ט לא זכר אלא התנאי שלא תהיה חתיכה גדולה יותר מדאי, ולא כתב התנאי שלא תהיה קטנה הרבה, מיהו בסעיף וא"ו כתב הא דבריה וחתיכה הר"ל לא בטלי, היינו דוקא בעודם שלמים, אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שאבדה צורתם בטלי, דתו לא חשיבי, ע"כ משמע דבעי אבדה צורתה שאין אתה יכול להכירה מאיזה אבר באה זו, ואין אתה יכול לקרא לה בשמה, כי אם נראית לפניך דלדול בשר קטן שלא נודע מאיזה אבר נחתך, אבל אם לא אבדה צורתה שאתה יכול להכיר מאיזה אבר באה, ועדיין שמה עליה, אע"פ שהיא קטנה הרבה יש לה חשיבות ולא בטלה, וכ"כ הלבוש ז"ל עד שנאבדה צורתן ושמם, ועיין ט"ז סוף ס"ק י"א דמפרש מ"ש מרן ז"ל עד שנאבדה צורתן קאי גם על החתך, ולא על נתרסקו דוקא, ומדברי מרן ז"ל אלו אנו למידין, דלא קפדינן אם דרכן להביא שלש או ארבע, כי אם רק שלא יהיו קטנות ביותר שיאבד צורתם ושמם, דאז אין להם שם, כי אם דלדול בשר נקראין:
20
כ״אוהנה כל מה שכתבתי כאן בענין זה של חר"ל, הוא לרווחא דמילתא, וכדי להתלמד במקום אחר, אך בנידון השאלה דידן יש לנו טעם אחר דלא שייך ביטול ברוב גבי ראשים והכרס וידים ורגלים, יען כי בנ"ד זה המוכר מלג ברותחים בקדרה על האש את הכל ביחד קודם שנודע האיסור, ולהכי לא מהני ביטול ברוב אפילו לחתיכה שאינה ר"ל, וכמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ק"ט ס"ק י"ב, דקודם שנודע האיסור לא שייך ביטול ועדיין אסור מן התורה, ולכן בנ"ד כיון דנמלגו עם הטריפה נאסרו, והגם שהגיד לי המוכר שדרכו למלוג הראשים אחד אחד מפני סיבה, עכ"ז אמר שדרכו למלוג תחלה כל הידים והרגלים, ואח"כ הראשים, ולפ"ז כבר נאסרו המים במליגת הידים והרגלים, ואין במים ששים אפילו כנגד ראש אחד, וכ"כ הגאון שפ"ד שם ס"ק י"ב, דסברת הש"ך הוא דכל שלא נודע האיסור אין לו ביטול כלל מן התורה, והילכך בבישול נאסר המים, דאינו מינו אסור מן התורה, ואף דלאחר שנודע האיסור החתיכות מתבטלין, מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בחתיכות וכו' ע"ש, ועיין עוד לו בס"ק י"ג, מ"ש בענין אווזות פטומות ששוחטין הרבה ביחד ע"ש, ועיין להרב דרכי נועם סי' ז' מ"ש בענין זה בתחלת התשובה, ומה שהעלה שם בדף כ"ב ע"ג בדעת מרן ז"ל יע"ש. וראיתי להרב זרע אמת ביו"ד סי' ל"א, שהביא מחלוקת הב"ח והש"ך, ויש להעיר בדבריו במה שפסק בנידון דידיה, לאסור הראשים של טווסות שקורין טוקינ"א, והתיר התערובת, ואין פנאי עתה להאריך בזה:
21
כ״בגם ראיתי להגאון נו"ב קמא ביו"ד סי' ל"ג, שכתב וז"ל אלא שכל זה אם לא נמלחו ביחד, ואז האחת רק אסורה ובטלה, או אף שנמלחו יחד אחר שנודע התערובת, שאז כבר נתבטל ושוב אינו אוסר לדעת הרא"ש ז"ל, וכן פסק רמ"א ז"ל סוף סי' ק"ט, אבל קודם שנודע לא שייך ביטול כלל, כמבואר בש"ך סי' ק"ט ס"ק י"ב, ועדיין האיסור באיסור ומן התורה אף שנתערבו, כיון דלא נודע איסורו אז, ושוב במליחה אוסר הכל, וכולם אסורים ובמה יתבטלו, עכ"ל ע"ש. וכן הרב חנוך בית יאודה ז"ל סי' צ"ז, גם הוא מסכים, דאם נודע האיסור אחר הבישול תו לא מהני בישול וצריך ששים ע"ש, אלא שהרב הנז' עושה חילוק בין מליחה לבישול בענין זה, ולא נעלם ממני הנפקותא שיש בין דברי הנו"ב ובין דברי השפ"ד וחב"י הנז', ומאפס הפנאי לא הרחבתי הדיבור בזה, כי בעיקר הדין לדברי כולם לא שייך ביטול, אם נודע אחר הבישול:
22
כ״גוראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"א סי' פ"ג, שרב אחד כתב לו על דברי הנו"ב הנז' שסותר דבריו, דבסי' ט"ז פסק דאף דקודם שנודע מתבטל, ובסי' ל"ג פסק קודם שנודע לא שייך ביטול, והשיב לו הגאון מהרי"ש ז"ל דאין סתירה כלל, דבסי' ל"ג מיירי שנמלחו יחד קודם שנודע, והמליחה אוסרת עד ששים ולא שייך לומר על כל א' הוא מן הרוב, דהרי ע"י מליחה נתפשט הטעם בכל התערובת, וצריך לבא לטעם הרא"ש, דכל שלא נודע לא שייך ביטול, אבל בסי' ט"ז דלא מיירי שנמלח, א"כ שייך על כל אחד לומר שהוא מן הרוב, אף קודם שנודע, ע"ש:
23
כ״דשו"ר הדבר הזה מפורש יוצא בתשובת הרמב"ן ז"ל סי' קפ"ב, שכתב נשאלתי אם נתערבו הכבשים יחד מהו לאכול משלשתן יחד, ועל זה ראיתי להקל, דכיון דהותרו שעה אחת אינו חוזר ואוסר, והוכיח זה מגמרא דזבחים דף ע"ג ע"ב ע"ש, ועל זה חזר הרמב"ן ז"ל ונתקשה מהא דאמרינן בחולין דף ק' ע"א, דפריך ולבטול ברובא וכו', ותירץ בתירוץ הב' וז"ל, אי נמי דוקא היכא דנודע תערובתם קודם בישול, שכבר נקרא עליו שם היתר, והותר האסור לאכילה שוב אינו אוסר בבישול, אבל היכא דלא נודע ביטולו קודם תערובתו פליטתו אוסרת, כמ"ש מין במינו בששים, ואחר שיסירו החתיכות מן הרוטב ונודע התערובת, החתיכה בטלה בששים והרוטב שנאסר נאסר. ודוגמתו מצינו חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה לבין אחר ידיעה, בפ"ד דתרומות סאה של תרומה שנפלה וכו', ואלמא לרבי שמעון כיון שנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל, אבל קודם ידיעה לא הותר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורין דלא מצריכי הרמה, שהידיעה גורמת ההיתר וכו' עכ"ל ע"ש. הרי מפורש ענין הביטול תלוי בידיעה, ואם נתבשל קודם שנודע בעי ששים:
24
כ״ההנה כי כן, בנ"ד שמלג המוכר את הכל ביחד ברותחין בקדרה על האש, קודם שנודע האיסור, דנתפשט טעם הטריפה בכל התערובת ונאסרו כולם, תו לא שייך דין ביטול ברוב גם אחר שנודע האיסור, ולכן כל הראש יש והכרס והידים ורגלים כולם אסורים דליכא ששים, ונידון שב"י ז"ל לא איירי בנודע האיסור אחר הבישול, אלא נודע קודם שנתבשלו העגלים, ולהכי קאמר דבטל ברוב, ולקמן נדבר עוד בתשובת הרב שב"י ז"ל:
25
כ״ואמנם הריאות דלא היה בהם מליגה, נראה דשייך בהם ביטול ברוב, מיהו אמרתי לכאורה דלא שייך בהם ביטול ברוב, משום דפה עירנו דרכם למכור הריאות במנין ולא במשקל, וכמ"ש רש"ל שהביאו הט"ז סי' ק"י סק"א על הכרכשתא ע"ש, והגם שבדין זה של דבר שבמנין, מצינו דמרן סותר עצמו גבי ביצים מסי' פ"ו לסימן ק"י, וכתב הפר"ח דמרן חזר בו, והעיקר כדבריו בסי' ק"י דביצה בטלה, הנה פה עירנו המנהג פשוט גבי ביצים כסברת מרן בסי' פ"ו דלא בטלה, וא"נ ה"ה גבי הריאות כיון דנמכרים במנין דמו לביצים דלא בטלי. מיהו חזרתי ואמרתי, דאין הוכחה ממנהג עירנו מצד הביצים לענין דבר שבמנין, דמה שנהגו בנמצאת ביצה של תרנגולת אסורה בבית, ונתערבה בביצים אחרים דאוסרים כל הביצים, לאו משום דבר שבמנין, אלא משום שיש לביצים פה עירנו דין חר"ל דלא בטלה, יען כי פה עירנו המנהג להביא ביצים חמין ביום שבת קודש בבוקר לפני בעה"ב והאורחים, ואין לך בעה"ב בעיר שאין מביאין לפניו ביצים חמין בשבת, וכן לפני האורחים, נמצא דמכבדים בהם האורחים, דערבים הם מאד באכילה:
26
כ״זוהנה כל זה שכתבתי הוא ע"פ הטעם הא' שהוא משוש ביטול ברוב, אך אחר הישוב נראה דבנ"ד לא שייך האי טעמא דביטול ברוב, יען כי לא נעשה התערובות הזאת ליחיד בביתו שמביא שם בשר לבשל ולאכול, אלא נעשה בחנות שעומדים למכור, וכיון דעומדים למכור איכא בזה דין קבוע, וכל היכא דאיכא דין קבוע לא מהני טעמא דביטול ברוב, ורק מהני טעם דין כל דפריש מרובא פריש, והוא הטעם הב' אשר יעדנו עליו בתחלת דברינו, והשתא כל מה שדברנו והארכנו בזה הטעם של ביטול ברוב, יועיל להתלמד במקום אחר, בהיכא דהתערובת נעשית אצל בעה"ב בביתו שמביא שם לבשל ולאכול, ובנ"ד איכא דין קבוע הן בבשר הן בראשים וכרס וידים, ואין מועיל בהם טעם ביטול ברוב, אלא רק טעם מרובא פריש:
27
כ״חודע כי דבר שאני אומר לחלק בין חניות שמביאים שם למכור, לבין הבתים שמביאים שם לבשל ולאכול, הוא דבר מוכרח, יען כי בתערובת הנעשה בחניות פסק מרן ז"ל בסי' ק"י סעיף ה', דכל מה שפירש קודם שנודע האיסור מותר ומה שנשאר אחר שנודע האיסור הכל אסור מטעם קבוע ע"ש, וקשה אמאי לא אמרינן שיהא הנשאר מותר משום ביטול ברוב, דחד בתרי בטיל, אלא מוכרח דאיכא בחניות דין קבוע, דלא יועיל בזה טעה ביטול ברוב, ואלו בתערובות שיש בבית אצל כל אדם קי"ל חד בתרי בטיל, ולא אמרינן איקבע איסורא, אלא ודאי דאיכא חילוק בין מקום שעומדים שם למכור, לבין מקום שעומדים שם לבשל ולאכול:
28
כ״טוכן מפורש להדיה בדברי הרב בינת אדם, בשער הקבוע סוף סי"ח וז"ל, ואין לומר דא"כ למה בפירש לבתים מקרי פירש, נימא דיחזור הקביעות למקומו, די"ל כמ"ש גבי אשה דדוקא בהיכא שדרכו בכך אמרינן קבוע, משא"כ עוף וה"ה בתים נמי י"ל כן, דמה שפירש שם מקרי פרוש תמיד, שהרי אין מפרישין אותם לבתים לעשות מהם קביעית, משא"כ במקום שמוכרין, עכ"ד ע"ש. וכן מצאתי עוד למהר"ש נאוי ז"ל, בתשובתו שהובאה בספר גו"ר כלל א' סי' י"ג, שכתב שם בדף צ"ו ע"א וז"ל, ואם תאמר לפ"ז בבתים נמי נימא כשנמכר הכל חזר ונקבע בבתים, זה אינו, דא"כ אין לדבר סוף, ואין לקרותו פורש מה שיאכל או שיאבד מן העולם, בשלמא בחניות כיון שדרך הבשר להיות קבוע שם עד שמכר, הוי כמו הבתים והחצירות לאדם, דאמרינן מ"ל קבועים בחצר זה מ"ל קבועים בחצר אחרת אבל בבתים הוי פורש לגבי בשר ואינו נקרא קבוע, עכ"ל ע"ש. ועיין עוד למהר"ש נאווי ז"ל בתשובה שקודם זה, בדף צ"ג ע"ב, שג"כ כתב לחלק בין חניות שהם קבועות למכור, לבין הבתים שמביאים שם לאכול ולבשל ע"ש:
29
ל׳ועוד טעם אחר מצאתי בפוסקים, לחלק בין המקולין שעומדים שם למכור לבין הבתים, והוא כי באמת הרשב"א לא החמיר אלא משום גזרה, ולכן לא אמר זה אלא במקולין, דאוושא מלתא ואתו אינשי לידי תקלה, אבל בנתערבו בבית ליכא למגזר, אלא נוקים לה אדינא דחר"ל אסורים, וחתיכות שאינם ראויות להתכבד מותרים, דאין להחמיר בהם בבתים, כ"כ הגאון ב"ח ז"ל ריש סי' ס"ו, והביאו הש"ך ס"ק ל"א, וכתב שכ"כ רש"ל ז"ל פנ"ה סוף סי' כ"ד, ועיין כרתי ס"ק י"ט, וחכ"א כלל ס"ג אות ד' ע"ש. ומ"ש הרב פנים מאירות ח"א סי' ק"ה דף צ"ד, מקולין לאו דוקא וה"ה בביתו נמי דינא הכי, זה אינו, וכבר השיגו השפ"ד ס"ק ל"א ע"ש:
30
ל״אוהשתא נידון הרב שב"י ז"ל ח"ג סי' ס"ח שהבאתי לעיל, מוכרח לומר שזה השוחט הביא ששה בהמות לביתו לבשל ולאכול, דיתכן היה לו משתה של חופה שהיה צריך לו בשר הרבה, ורק הבני מעים מכר מפני שלא היה צריך להם, יען דאם הביאם לביתו למכור, הו"ל כדין חניות ולא מהני ביטול ברוב, תדע חדא דכתב וז"ל משא"כ בנתערב ליחיד בביתו, דמתירין החתיכות שאינן ראויות להתכבד והכי קי"ל וכו', ועוד אם לא יסבור כן מה יענה לדין הקבוע דסעיף ה'. ואין לומר דסובר אין קבוע אלא במקום הראשון, שנשחטו שם הכבשים ונתערבו, ובהכי איירי הש"ע בסעיף ה', שהמקולין ההם היה מקום הראשון שלהם, דז"א מכמה טעמי, מיהו לקמן בסוף התשובה אפרש דבריו, דאיירי בהיכא דהשוחט הביא הבהמות לביתו למכור, ועכ"ז התיר מטעם ביטול ברוב, וכאשר נבאר בס"ד, ודע כי מעשה של שלשה קצבים שהביא השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז שזכרתי לעיל, לא הוה התם ודאי איסור, ולהכי ליכא דין קבוע, ולקמן אבאר טעמו על נכון:
31
ל״בואחר הדברים והאמת אשר בררנו בס"ד, דבכל תערובת הנמצאת במקום שעומדים שם למכור, שחל עליה דין קבוע, שוב לא יועיל היתר דביטול ברוב, כי אם רק שייך בזה היתר דפריש מרובא פריש, הנה צריך אני להודיע דבר אחד קודם שאבא לברר היתר זה, והוא כי הן אמת שכתבתי לעיל כיון דמלג הכל ביחד קודם שנודע האיסור לא יועיל טעם ביטול ברוב, הנה טעם זה דמרובא פריש יועיל אע"פ שמלג הכל ביחד קודם שנודע האיסור, וכאשר מצאתי טעם מפורש בענין כיוצא בזה בדברי הרב חנוך בית יאודה ז"ל סי' צ"ז, וז"ל ומאחר דמותרים מטעם כל דפריש מרובא פריש, הן מותרים אפילו נודע אחר שנתבשל, דלא מצינו סברא זו דיש חילוק בין נודע קודם בישול, לנודע אחר בישול, אלא גבי יבש ביבש, דהתירו מטעם שנתבטל ברוב, ואחר שנודע האיסור לאחר שנתבשל לא אמרינן בהא בטל ברוב כדכתב הרא"ש, והביאו ב"י סי' ק"ט וכו', א"כ הא דבעינן ששים לאחר שנתבשל אינו אלא משום גזרה אטו מין בשאינו מינו, דשם בעינן ששים מדאורייתא, גזרו רבנן נמי במין במינו, דאם תבטל איסור ברוב במין במינו אתי למטעי גם מין בשאינו מינו, אבל לגבי דפריש מרובא פריש לא שייך גזרה זו, דאין מבטלין שם שום איסור, אלא דאמרינן דהאי דפריש מרובא קא פריש, וזו היא חתיכה דהיתרא מעיקרא דמרובא פריש, וכן אין לחלק שם בין נודע קודם בישול לבין נודע אחר בישול, דלעולם הוא מותר עכ"ל ע"ש. הרי טעם נכון מפורש, דאיכא חילוק בין דין ביטול ברוב ובין דין מרובא פריש. ומדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל, בין תבין עוד טעם אחר קרוב לזה ובאמת דבר זה מוכרח לאומרו דאיכא חילוק ביניהם, יען דין מרובא פריש שפירש קודם שנודע האיסור, הוא הלכה פסוקה בש"ע, ותיקשי לשיטת הפוסקים דס"ל בלא נודע האיסור לא מהני ביטול ברוב, א"כ איך מתירין כשפירש קודם שנודע האיסור, ובע"כ צ"ל שיש חילוק ביניהם כמ"ש חב"י ז"ל הנז', או מטעם אחר כדמשמע מדברי הרמב"ן סי' קפ"ב שהבאתי לעיל:
32
ל״גוהשתא בין תבין, דאין סתירה בתשובת נו"ב בין סי' ט"ז לסי' ל"ג, כמה שהקשה הרב השואל למהרי"ש בשואל ומשיב קמא ח"א סי' פ"ג שזכרתי לעיל, יען דבסי' ט"ז איירי ההיתר הוא מדין מרובא פריש, ובזה אמרינן מרובא פריש קודם שנודע האיסור, אך בסי' ל"ג איירי מדין ביטול ברוב, ולכן קודם שנודע לא שייך ביטול, ובעי ס' אחר הבישול, וזה ברור כשמש, דבסי' ט"ז לא התיר מטעם ביטול ברוב אלא אותם שנשארו אחר האיסור שבא דינם לפניו, ומזה הדין אין סתירה לסי' ל"ג, מאחר דאיירי אחר שנודע האיסור, אבל אותם שנלקחו קודם ידיעת האיסור כתב ההיתר שלהם מטעם מרובא פריש, ולא מטעם ביטול ברוב, וכמ"ש בתחלת התשובה, וז"ל מה שפירש מהמקילין ויצא חוץ מבית המטבחיים, הדין פשוט כל מה דפריש וכו', וכן בסוף תשובתו נמי זכר טעם זה על אותם שנלקחו קודם ידיעת האיסור, שכחב וז"ל, אמנם חלקי צד הפנים שנלקחו אתמול באחרונה דלא שייך מרובא פריש, נ"ל להטריף ע"כ, והשואל שגג במחילת כבודו לקרא דין פריש מרובא בשם דין ביטול ברוב, וגם הגאון מהרי"ש ז"ל אגב חורפיה לא דק, והלך אחר דעת הרב השואל, והוצרך לתרץ לו בסי' ט"ז לא איירי שנמלח, ובסי' ל"ג איירי שנמלח ע"ש, ואחה "מ מכבוד תורתו לא כיון בזה יפה, וכאשר כתבתי בס"ד:
33
ל״דומעתה אשובה לדבר בעזה"י בטעם הזה של כל דפריש מרובא פריש, שבזה הטעם תהיה המסקנא של ההיתר בנ"ד, הן בבשר הן בראשים והכרם והשאר, ואדבר בבשר תחלה, ואח"כ נחזור לראשים והשאר. והוא, דבנ"ד איקבע איסורא בבית המטבחיים דהיה שם בודאי אותה הבהמה הטריפה, אך זה הקבוע לכ"ע חשיב קבוע דרבנן, וכמפורש בש"ע סי' ק"י סעיף ה' ע"ש, ולפ"ז יש להתיר כל הבהמות ההם שהיו בספק האיסור, ובאו לחניות קודם שנודע האיסור, כי כיון דפרשו כולם מבית המטבחים ששם נקבע האיסור, ופרשו קודם שנודע האיסור הכל מותר. מיהו בנ"ד כיון דפרשו מבית המטבחיים בזא"ז, הנה ואתם דפרשו באחרונה נודעים אצל מי הם, ובזה באנו למחלוקת שיש בין גדולי האחרונים ז"ל דלפי סברת הרב דרכי נועם סי' ז' אין להתיר אותם שפרשו באחרונה כשלא נשאר בשעה שלקחום רוב נגד האיסור, דחיישינן דילמא הטריפה נשאר באחרונה, וליכא רובא נגד הטריפה, אך הגאון בעל ב"ח ז"ל בתשובה הובאה בספר גאוני בתראי סי' י"ז, הביא מספר אפי רברבי, דכל שהיה רוב בכשרות שרי כל מה שנלקח קודם ידיעת האיסור, ואפילו מה שנלקח באחרונה בעוד שלא נשאר רוב במקולין, והגאון ב"ח הסכים עמו, וכן הגאון כו"ף ג"כ הסכים להתיר דלא כהרב דרכי נועם, וכן הסכים הגאון שפ"ד, והגאון חו"ד, והגאון בית מאיר ז"ל, אמנם הגאון נו"ב קמא סי' ט"ז, ס"ל בפשיטות כהרב דרכי נועם, וכן דעת הרב משחא דרבותא, ועוד ראיתי להגאון יד יוסף סי' כ' שדעתו כסברת דרכי נועם, וכתב שם שגם הגאון תפארת צבי יו"ד סי' י"ז נמי דעתו כך להחמיר, אך מה שהתפלא דנעלם מדברי האחרונים דברי הריטב"א ז"ל, אחה"מ לא דק בדברי הריטב"א, דאין מדבריו הוכחה לזה, וכן ראיתי להגאון בית מאיר שביאר דברי הריטב"א כאשר אני אומר יע"ש. גם עוד תמצא בספר גו"ר סי' י"ב, שהרב המחבר מהר"א הלוי ז"ל, ועוד כמה חכמים דקיימי כסברת הרב דרכי נועם ז"ל, וראה תראה דהאי ס"ס דעבד הרב מהר"א הלוי ז"ל בסי' י"ד, לא מהני אלא לענין דלא בעי לן למבדק אחר אותם הלוקחים שלקחו מאותם השנים האחרונים ואזלי להו, דתלינן בס"ס הנז', אבל הבשר הנשאר לפנינו אצל הקצב שהוא ברור מאותם השנים האחרונים, אין בו היתר למכרו מכח ס"ס, דהא ודאי אין למכרו ע"מ שירבה עליו בששים דאין מבטלים איסור לכתחלה:
34
ל״המיהו כל זה הוא דוקא אם ברור לנו אצל מי הם אלו הבהמות האחרונים, אבל אם אין ברור לנו, שיש לנו ספק מי הם שיצאו באחרונה בעוד שלא נשאר רוב היתר בבית המטבחים, יש לסמוך על הרב תשובה מאהבה ז"ל שכתב וז"ל, ונראה הדבר פשוט אם לא נודע מי לקח באחרונה, כולם מותרים אף לדעת בעל דרכי נועם מכח ס"ס, שמא לקח מן הראשונים, ואת"ל מן האחרונים שמא מן המותר לקח עכ"ל, ודבריו נכונים וברורים, דודאי יש להתיר בזה משום ס"ס הנז', והגאון נו"ב ודעמיה דחשו לסברה דדרכי נועם לא חשו אלא בהיכא דנודע לנו מי הם האחרונים, ועיין להגאון בית מאיר דף ל"ה ע"א בד"ה ונחזור וכו' שכתב, אבל אין ידוע ליד מי באו הב' האחרונים יש לדון להתיר כולם, ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שמסכימים על ידו בסי' קי"א הש"ך ס"ק י"ט, ופר"ח וכו' ע"ש. ודע דמ"ש תשובה מאהבה דמהני הס"ס, גם לדעת בעל דרכי נועם וכו', לא כתב זה בדיוק כאשר יראה הרואה, גם הרב מהר"ש נאוי ז"ל בתשובתו שהובאה בס' גו"ר סי' י"ג, כתב שם בדף צ"ה, זאת תורת העולה בדין כל דפריש וכו' בקבוע דרבנן אחר שנודע האיסור אם פירש אחת אחת, ואנו יודעים השתים האחרונות הם אסורות, ואם אין אנו יודעין הב' האחרונות כולם מותרות, שהרי עתה כבר נתבטל הקביעות עכ"ל ע"ש:
35
ל״וואחר שבררנו ענין זה, יש לנו לברר עוד ספק אחר שיש בנ"ד, והוא כי בנ"ד קודם שנודע איסור הטרפות פירשו כל הבהמות כולם מבית המטבחים הרחוק, ובאו לחניות שבשוק קודם שנודע האיסור, ועל כן השתא יש לומר שקביעות האיסור נעשה בחניות, ולא משגיחין עוד על בית המטבחים, ואין לנו לדון עתה דין מרובא פריש, על מקום הראשון של בית המטבחים יען כי דין הקבוע נעשה בחניות שבשוק, ששם באו כל אותם הבהמות, ונקבעה שם בהמת האיסור. ולכאורה נראה ענין זה הוא מחלוקת הש"ך והפר"ח, והוא דהש"ך בס"ק ל"ז כתב, ולענ"ד דעת הרב דאע"פ שחזרו ובאי יחד במקום אחר, כל שנתפזרו תחלה ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע, דדין קבוע חידוש הוא, ואין לך בו אלא חדושו, דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכו', אך הרב פר"ח בס"ק כ"ח כתב, דקבוע מקרי בין נשאר האיסור קבוע במקומו הראשון, ובין שנעקר כל הקביעות ונקבע במקום אחר, והביא כמה ראיות לזה ע"ש, והנה האחרונים ז"ל יש נמשכו אחר סברת הש"ך, ויש נמשכו חחר סברת פר"ח, ויש שכתבו דסברה זו תלויה בפלוגתא דרש"י ותוספות ביומא דף פ"ד, דלרש"י כיון שנתפזר קביעות הראשון לא הדר לקביעותיה, ולהתוספות ס"ל הדר לקביעותייהו במקום השני:
36
ל״זמיהו הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' י"ח, השוה סברת הפר"ח עם הש"ך, שכתב לא קאמר הפר"ח שנעשה קבוע במקום השני אלא בהיכא שלא נודע האיסור כשהיו במקום הראשון, אלא נודע אחר שבאו כולם למקום השני, ולהכי הו"ל איקבע במקום השני, אבל אם נודע האיסור בהיותם במקום הראשון, ואח"כ פירשו למקום השני, אע"פ שפרשו כולם לא הוי דין קבוע במקום השני, כי אחר דהותרו בפרישותם ממקום הראשון מדין מרובא פריש, שוב אינם נאסרים, וכתב שבאופן זה איירי הש"ך בס"ק ל"ז, שכתב אין להם דין קביעות במקום הב', דהתם איירי שנודע האיסור בהיותם במקום הראשון, אבל אם לא נודע האיסור בהיותם במקום הראשון מודה בזה להפר"ח, דהו"ל קבוע במקום הב', ששם נודע האיסור ע"ש, והאמת אתו בזה, והם דברים טובים ונכוחים, ולפ"ז גם לסברת הש"ך לא נבא לדון בנ"ד דין קבוע ופריש מרובא פריש על מקום של בית המטבחים, ולא נשגיח בו משום שבהיותם בבית המטבחים לא נודע האיסור עדיין כלל, ורק על מקום השני שהוא החניות שבשוק צריכין אנו לדון דין הקבוע ודין מרובא פריש, כי בהאי גוונא דנ"ד גם הש"ך יודה להפר"ח:
37
ל״חוגם הגאון חו"ד ז"ל בביאורים סק"ה, פשיטא ליה דלכ"ע המקום שנולד בו הספק הוא חשיב מקום קביעותיה, וכשפירש מאותו מקום הוי פירש ממקום קביעותיה, ואם היו כולם במקום אחד ולא נודע שם הספק, ואח"כ באו הכל למקום השני ושם נודע שיש טריפה, אין אומרים דין מרובא על פרישתן ממקום הראשון, שלא נודע שם הטרפות, וטען על זה טענה דמסתברא ע"ש. אך הרב ז"ל שם יצא לידון בדבר חדש, והוא דאם במקום הראשון שנשחטו שם ג' בהמות נתערבו הריאות במקום ההוא, ואח"כ פרשו למקום אחר השני, הנה אותו מקום הראשון שנתערבו בו הריאות שם נחשב מקום הקביעות וכו' ע"ש, ואחה"מ חידוש זה שחידש לתלות הקביעות של מקום הראשון בעירוב הריאות, אע"פ שלא נודע הספק בהיותם במקום הראשון, אין לזה יסוד, וגם לא מסתבר למימר הכי, וכבר העיר הרב בינת אדם בשער הקבוע סי' י"א על דברים אלו ע"ש, ועל כן בנ"ד אע"פ שהריאות נתערבו כולם בבית המטבחים, כי כן דרכם פה עירנו וכנז' בשאלה, אין הקביעות תלויה בתערובת הריאות, וכמ"ש הרב בינת אדם:
38
ל״טמיהו גם להרב בינת אדם ז"ל מצינו בענין זה דין מחודש שחידש מסברא דנפשיה, בשער הקבוע סי' י"ח וז"ל, ואמנם החילוק בין קביעות מקום הראשון למקום הב' הוא, דבמקום הראשון אע"פ שכבר פרשו מקצתן ואח"כ נודע הטרפות הו"ל קבוע, אע"ג דאפשר דאין כאן טרפות כלל, אבל במקום הב' הוא דוקא אם יש כולן ביחד דודאי יש כאן איסור חזר להיות קבוע, משא"כ כשכבר פירשו מקצתן קודם שנודע האיסור, די"ל אין כאן איסור כלל, לא חזר להיות קבוע, כאשר הוכחתי מן הגמרא דיומא דף פ"ד, כן נלע"ד עכ"ל ע"ש. ולפ"ד גם בנ"ד אין דין קבוע במקום השני שהוא החניות, יען כי בנ"ד כבר נמכר רוב הבשר של בהמות הנז"ל, קודם שנודע האיסור:
39
מ׳אמנם אנא עבדא אמינא אחהמ"ר מכבוד תורתו, אין בזה החילוק שחידש הרב טעם, ואין כדאי חידוש זה לסמוך עליו, יען דמאחר שבמקום הראשון לא נודע האיסור, לא נעשה שֵם קבוע במקום ההוא כלל, ואחר שנעקרו משם ובאו במקום השני שם נעשה להם שֵם קבוע, כיון ששם נודע האיסור, וא"כ מקום השני להם כמו מקום הראשון, דמאחר שבו נודע האיסור הוא נעשה מקום הראשון של הקבוע, ולמה יגרע ממקום הראשון בכל משפטיו, ובדין הוא דמשפט אחד יהיה להם, וכמו דקי"ל במקום הראשון אפילו אם פירש מקצת מהם קודם שנודע האיסור, די"ל אז לא נשאר איסור שם, דעכ"ז אמרינן ביה דין קבוע ואסור, כן ראוי להיות הדין עתה אחר שנקבעו במקום הב', דאע"פ שפירש מקצתן קודם שנודע האיסור, יש כאן דין קבוע ואסור, וזה ברור ונכון, וכל מעיין יראה שאין שום טעם בחילוק זה שחילק הרב בינת אדם ז"ל בזה:
40
מ״אומה שהביא הוכחה לדבריו מגמרא דיומא דף פ"ד, אחר המח"ר אין משם אפילו מקצת ראיה, דהתם לא איירי בכה"ג שלא נודע התערובות עד אח"כ, אלא איירי דמעת היותם קבועים בחצר הראשון, נודע לנו שיש שם תשעה גוים ואחד ישראל, ולכן נעשה הקבוע בחצר הראשון מאחר שנודע התערובות שם, משא"כ בהיכא דלא נודע התערובות במקום הראשון, דלא היה במקום הראשון שֵם קבוע כלל, דודאי מקום השני ששם נודע התערובות שם נעשה מקום הקבוע, ונחשב כמו מקום הראשון:
41
מ״בגם עוד תמצא דמעשה שהובאה בדרכי נועם סי' ז' הוא דומה ממש לנידון הרב בינת אדם, דבתחלה היו הכל במקום אחד שהוא המקולין, ואח"כ פירשו כולם למקום השני שהוא החניות, ואחר שנמכר מהבשר שבחניות נודע האיסור. וכל חכמי מצרים והרב דרכי נועם ג"כ עמהם דנו דין הקבוע במקום השני שהוא החניות, ואמרו מה שנמכר קודם שנודע האיסור ה"ז אסור, ולפ"ד הרב בינת אדם כל כה"ג אין דין קבוע במקם השני, והרי כולהו רבנן סברי הפך. ועוד מעשה זו של הרב דרכי נועם הביאוה כמה גדולי אחרונים, ואין מי שפקפק בה מהאי טעמא כלל, ואין לומר באותה מעשה של הרב דין לא נמכר קודם שנודע האיסור בהמה שלימה אלא חצי בהמה, דאז יש עדיין ודאי איסור בחניות, דזה אינו, חדא כיון שלא נודע האיסור עד אחר חצות, מסתמא נמכר בהמה שלימה בחנות מן הארבעה חניות ההם, ועוד אפילו אם נאמר שלא נמכר עדיין בהמה שלימה אלא חצי בהמה, איך הכריזו הב"ד סתם דכל מה שנשאר בחניות אחר ידיעת האיסור הוא אסור, והלא יש להתיר בהנשאר כל אותם חתיכות שדומים לחתיכות שכבר נמכרו ויצאו מן החניות קודם שנודע האיסור, כי בחתיכות אלו ליכא דין קבוע לדעת הרב בינת אדם, משום דאיכא למתלי האיסור באותם חתיכות שנמכרו ויצאו מן החנות, ואיך הב"ד יכריזו כל הנשאר כולו אסור, דהיה צריך לחקור מה הם החתיכות שנמכרו קודם, ויתירו כל אותו המין הדומה להם, אלא ודאי דלא אית להו לכלהו חכמים האי סברה דבינת אדם, ודנו דין קבוע במקום השני כדינו וכמשפטו במקום הראשון, דאע"ג שנמכר מן הבשר קודם ידיעת האיסור, לא נחלש בזה כח הקבוע:
42
מ״גהנה כי כן לענין הלכה, י"ל בנ"ד כיון דחזר ונעשה הקבוע בחניות, יש לנו לדון בהם דין הקבוע שכתב בש"ע סעיף ה', ולומר כל אשר פירש מן החניות קודם שנודע האיסור ה"ז מותר, והנשאר אחר שנודע האיסור כולו אסור, ולא משגחינן אז על הפרישה שפירשו הכל מבית המטבחים, קודם שנודע האיסור, כדי להתיר את הכל בזה:
43
מ״דאמנם מצאתי בס"ד היתר בנ"ד, להתיר את הנשאר בחניות אחר שנודע האיסור מטעם אחר, והוא כי בנ"ד בעת שנודע האיסור נמכר רוב הבשר של בהמות אלו שנכנסו בספק האיסור, ולכן יש להתיר את מיעוט הנשאר מדין ס"ס, דראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ ח"א סי' נ"ט, שיצא לחלק בין נידון שלו לנידון הש"ע דסעיף ה', שכתב נ"ד שאני מנידון הש"ע, דהתם שפיר מקרי קבוע מכאן ולהבא, דמיירי שהוחזק הקבוע במקולין קודם שפירש הרוב משם, משא"כ בנ"ד שכבר פירשו רובן קודם שנודע האיסור, ובהנך דפרשו הכל מודים שמותרים, כיון שנמכר ונפרש קודם שנודע האיסור, ואז ממילא י"ל גם דין הקבוע אזיל ליה מהכא, וליכא כאן קבוע כלל, כי מאחר דפרשו רובן תלינן בהו איסורא, דאמרינן איסורא ברובא איתיה ונתבטל שם, יען כי כל עיקר דין קבוע חידוש הוא שחדשה תורה, ואין לך בו אלא חידושו אפילו בקבוע דאורייתא, כ"ש בקבוע דרבנן כנ"ד, ולהכי כיון דפריש רובא בטל חשיבותו, ודינו כשאר יבש ביבש, וזה ברור למשכילים. וכי משוו הפוסקים קבוע דרבנן לדאורייתא במכאן ולהבא, היינו בעוד שהרוב במקולין ולא פירש אלא המיעוט, דמחזיקנן לאיסורא ברובא, והא קביע וקאי, משו"ה לאחר שנודע האיסור אז אסור מדינא ליקח משם חר"ל, וגם שאינה חר"ל אסור מחומרא עכ"ד ע"ש. והגם דלא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בפוסקים אחרים, נראה דמסתבר טעמיה, וראיתי בשיו"ב סי' ק"י שציין על דברי הרב הנז', וראיתי להגאון ב"ח בשו"ת גאוני בתראי סי' י"ז דף י"ג ע"ב עשה סברא זו בהיכא דפירש הכל קודם שנודע האיסור ע"ש. ודע דאין סתירה לדברי הגאון יעב"ץ הנ"ז מהך עובדא דספר דרכי נועם, דאסרו החכמים את הנשאר בחניות, די"ל שם לא נמכר רוב הבשר קודם ידיעת האיסור:
44
מ״הוהשתא בענין נידון השאלה, אפילו אם ימצא חולק על על סברא זו דהגאון יעב"ץ ז"ל, יש לעשות ס"ס, והוא שיש פוסקים דס"ל לא אמרינן דין קבוע במקום השני, אפילו שלא נודע האיסור במקום הראשון כלל, אלא נודע במקום השני דמחלטים בסברת הש"ך דסבר כן בכל גוונא, ונמצא יש כאן ס"ס, דהיינו ספק אם הלכה כמ"ד אין קבוע במקום השני בכל גוונא, ואת"ל הלכה כמאן דסבר כן, שמא הלכה כסברת הגאון יעב"ץ ז"ל דס"ל כל דפירש קודם שנודע האיסור, לא נשאר דין קבוע, ואזל ליה חשיבותיה והותר המועט הנשאר, וס"ס זה הוא מתהפך, ועוד יש לצרף בזה ספק אחר, והוא הסברה שערערתי בה לעיל, ובזה יש להתיר הבשר שנשאר בחניות:
45
מ״וולפ"ז גם הריאות והראשים והכרם וידים ורגלים יש להתיר מהאי טעמא כדין הבשר, ובתנאי שנמכר הרוב קודם שנודע האיסור, ואע"ג דהדרך הוא שקונה אחד הוא לכל אלו ודרכו להוציא את כולם ביחד מבית המטבחים, עכ"ז יש כאן דין מרובא פריש בבית המטבחים עצמו, כי הקונה אינו עוקר ואוחז בנטילתו כולם ביחד, אלא הדרך הוא לעקור וליטול אחת אחת או שתים שתים, לתלותם על כתיפו להוליכם או להניחם בתוך כלי אחד, ואין דרך לעקור כולם בבת אחת ממקומם, וכיון דנוטלם ועוקרם בזא"ז יש כאן דין מרובא פריש, וכמ"ש בתשובות גאוני בתראי סי' ו' וז"ל דודאי א"א לצמצם ליקחם בפעם אחת, וא"כ פשוט דאמרינן על כל או"א כל דפריש מרובא פריש וכו' ע"כ ע"ש, ועיין עוד להגאון חתם סופר יו"ד סי' צ"ט, דמשמע נמי ממסקנת דבריו דהפרשה שהפריש הקונה בבית המטבחים עצמו מאותו המקום שהיו כולם מונחים בו ביחד, חשיב זה פרישה, כיון שנטלם ועקרם בזא"ז, ולא נטל הכל בבת אחת ע"ש:
46
מ״זואחרי כותבי כל הנז"ל בס"ד, נתבוננתי עוד בס"ד בענין הדין הזה של קבוע דרבנן, וראיתי שיש להתיר הבשר הנשאר בחניות אחר ידיעת האיסור, אם הוא חתוך חתיכות שאינם ראויים להתכבד, אע"פ שלא נמכר רוב הבשר קודם שנודע האיסור, והוא ע"פ מ"ש הרב שער שלמה ז"ל סי' מ"ד, דמין הקבוע שהוא דרבנן כיון שנתערבה בהמה טרפה עם כמה בהמות כשרות, ואין האיסור ניכר וידוע במקומו, הנה זה דוקא אם נתערבו חתיכות הראויות להתכבד דטריפה, בחתיכות ר"ל דכשרות, הוא דקרו ליה רבנן קבוע, כיון שהוא דבר חשוב ולא בטיל, אבל אם היה התערובת חתיכה שאינה ר"ל דטריפה, בחתיכות שאין ר"ל דכשרות, אין כאן דין קבוע, אלא בטיל חד בתרי, כדין יבש ביבש, לא שנא נתערבו במקולין, ולא שנא נתערבו בבית, כל שהתערובת הוא בחתיכות שאינם ר"ל בטיל חד בתרי, ואין כאן דין קבוע כלל. ומ"ש מרן ז"ל בסי' ק"י סעיף ה' מי שלקח בשר ממקולין וכו', פירוש דבריו דזה מקרי קבוע דרבנן, מחמת שהבהמות נחתכו לחתיכות ר"ל, ולפיכך מקרי דרבנן, ואסורין כל החתיכות הר"ל מן הדין דגמרא דקבוע דרבנן, אבל שאינם ר"ל הוי מותרין מן הדין, אלא משום חומרא אסר הרשב"א החתיכות שאר"ל, משום גזרה דחר"ל, דלאו כ"ע בקיאי בדין הקבוע, אך בזה כתבו האחרונים דיש חילוק בין המקולין ובין הבתים, דרק במקולין דאוושא מלתא גזרינן, אבל בבתים לא גזרינן, אלא דנין בזה כעיקר הדין, דחר"ל אסורין ושאינם חר"ל מותרים:
47
מ״חוע"פ המונח הזה פסק הרב ז"ל בנידון דידיה, שהיה תערובת כבש אחד טריפה בשלשה כבשים כשרים, אע"פ שהתערובת היתה במקולין, עכ"ז בטלי חד בתרי, אלא דישליך חד מהן, כמו שנהגו בכל התערובת כמ"ש בהגה"ה סי' ק"ט, יען דאלו התערובת הם חתיכות שאינם ראויות להתכבד דהם כבשים שלמים וכו', עכ"ד בדף כ"ג ע"א וע"ב יע"ש, והרואה יראה שדבריו טובים ונכוחים, כי דין זה שפסק מרן בסעיף ה' הוא מתורתו של הרשב"א ז"ל, ודבר זה דקאמר הרב ז"ל היא מפורש בדברי הרשב"א, וכאשר העתיק לשונו שם:
48
מ״טוהשתא בזה נתברר אצלינו דין הרב שב"י ז"ל ח"ג סי' ס"ח שהבאתי לעיל לנכון, דמ"ש הרב ז"ל דבטיל חד ברוב, משום דהתם העגלים עודם שלמים בעת שנודע האיסור שלא נחתכו עדיין, וכן נידון השפ"ד בסי' ק"י ס"ק ל"ז שהבאתי לעיל, התם נמי התערובת היא בחתיכות שאינם ראויות להתכבד, וגם בזה מובנים אצלינו דברי הריטב"א, בשיטתו על חולין שהביאו הרב יד יוסף ז"ל שזכרתי לעיל, דלכך כתב דבטיל, משום דהתערובת בכבשים שאינם ראויות להתכבד, והמעשה שהיה במצרים שהובאה בספר דרכי נועם, וכן המעשה שהובאה בספר גו"ר, התם היו חר"ל, וכן נידון הגאון נו"ב קמא סי' ט"ז נמי איירי בהכי שהיו חר"ל, ולכן אסרם:
49
נ׳ועוד ראיתי להגאון השפ"ד בס"ק ל"א, במה שהעלה מדברי מנחת יעקב וכו', שגם הוא מסכים בדברים אלו שכתבנו מדברי הרב שער שלמה ז"ל, וגם הגאון פנים מאירות שרמז עליו השפ"ד שם, כן ס"ל בפשיטות ע"ש, ומ"ש הרב קהל יאודה ז"ל בדף ל"א ע"א מסתברא לאסור לכתחלה, אפילו אין בכל התערובת חר"ל, דאיכא למיחש בתערובת אחר ע"ש, אין לחוש לזה נגד דעת כל אותם הגדולים אשר זכרתי:
50
נ״אוא"כ השתא בנ"ד, אם כל הבשר הנשאר בחנות אחר שנודע האיסור הוא מחותך לחתיכות גדולות שאינם ראויות להתכבד לפני האורחין, אין כאן דין קבוע דרבנן, אלא בטלי חד בתרי, יען כי מה שפסק מרן ז"ל בסעיף ה' בשם הרשב"א לאסור גם חתיכות שאינם ר"ל הנמצאים אחר שנודע האיסור משום גזרה דלא בקיאי אינשי וכו', זה לא נאמר אלא בתערובת של דברים שאין להם ביטול מחמת חשיבותם, כגון חר"ל וכיוצא, אבל בתערובת שהכל הוא חתיכות שאינם ר"ל, בטלי ברוב, וליכא למגזר בהו מידי אטו תערובת אחר שיש בהם חר"ל, וכאשר מפורש בשער שלמה הנז', וכאשר בררנו בס"ד מדברי שאר גדולים, וכן נמי אותם הריאות שלא נתבשלו קודם ידיעת האיסור, נמי מותרים גם הנשארים, אע"פ שלא נמכר הרוב קודם ידיעת האיסור, מפני דאלו הריאות אין להם דין חר"ל, ורק הראשים והכרס אע"פ שהם אינם ר"ל ובטלי, מ"מ אם מלג אותם ברותחין קודם שנודע האיסור נאסרו ע"י בישול זה, ובעי ששים, וכמ"ש לעיל:
51
נ״בודע דהגאון חק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ה, חקר למאי דקי"ל בסי' ק"י ס"ג ט' חניות וכו', אם האחת מוכרת ספק איסור כגון ספק נבילה או ספק טרפה או ספק חלב, אי דיינינן ביה דין קבוע מד"ת או לאו וכו', והביא דברי מהרימ"ט דס"ל קבוע ליתיה אלא בודאי ולא בספק, וכל למר מדברי הרמב"ם והאריך בענין זה ע"ש, ובאמת האחרונים ג"כ האריכו בענין זה, והעלו דסברת הרשב"א והריטב"א והרא"ה ועוד כמה גדולים, דס"ל היכא דאין האיסור מבורר לית ביה דין קבוע, אך הב"ח ס"ל יש דין קבוע גם באין האיסור ברור, ועוד העלו כן גם מדברי הטור דס"ל אמרינן קבוע גם בספק איסור, ויש אריכות דברים בזה, ועיין להגאון מש"ז בסי' ק"י ס"ק י"ד, שגם הוא חקר כמו חקירת הגאון חק"ל בסי' ק"ה הנז"ל, והעלה להפך לענין דינא, והיה ברצוני לפלפל בדברים אלו בתשובה זו בס"ד, ולהכנס בענין נ"ד בכל זה, ולא היה הפנאי מסכים, ובעזה"י בתשובה אחרת נבא בארוכה בזה בס"ד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
52