שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעה מ״בResponsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah 42
א׳שאלה. אשה אחת יושבת פה עירנו בגדאד יע"א, נדרה כשישלים בנה שבע שנים תלך עמו להשתטח על מצבת אדונינו עזרא הסופר, שהוא רחוק מכאן מהלך ארבעה ימים בספינה של אש, ושם תעשה נדרים ונדבות והדלקה כנהוג. והנה בהיותו בן ששה שנים נזדמן לה הליכה לשם בנחת בצוותא חדא עם קרוביה שהיו הולכים באותה שנה, ונח לה שתלך עמהם, וגם עוד חוששת פן אח"כ בהיות בנה בן שבע שנים תהיה מניקה, וקשה לה ההליכה, ולכך רוצה לקיים נדרה עתה בהיות בנה בן ששה שנים, שהוא שנה אחת קודם זמן הנדר ותצא בזה י"ח הנדר, אם תוכל לעשות כך ותצא י"ח. יורנו המורה ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. לכאורא נראה להביא הוכחה דמהני בכך, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ג סעיף ז', הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת, חייב לפרעה קודם אותו יום, ואם לא פרעו קודם, צריך באותו יום משכון וישומו אותו ויתנהו לו בתורת פרעון, ע"ש, דנמצא יוצא י"ח תביעה אם יקדים. אך נראה דזה אינו, דהתם אמרינן מעיקרא לא היתה כונתו בשבועה הנז' שיפרע באותו היום דוקא, אלא הכונה שלא יאחר הפרעון מאותו היום, ולכן כיון שאותו היום חל בשבת אמרינן שיפרע לו קודם, וכמ"ש הטעם בלבוש שם, ואדרבה שם אומדנא מוכחא דודאי מעיקרא היה ניחא ליה בהכי להקדים לו הפרעון, משא"כ בנ"ד היא נדרה אחר שיזכה בנה לחיות שבעה שנים, ותראינו בעיניה בן שבעה שנים אז תלך לשם לעשות נדרים ונדבות ולהודות להשי"ת במקום המקודש ההוא:
2
ג׳וכן נמי אין להוכיח לנ"ד מדין תענית של יאר צאייט, דחייב אדם לצום כל שנה מדין נדר לחד טעמא, דאם חל בשבת די"א יקדים לצום בע"ש וי"א יאחר, ונמצא דנפיק י"ח גם אם יקדים, דזה אינו, דהתם אינו יכול לקיים הנדר באותה שנה בזמנו, דא"א לצום בשבת, ולכן אם הקדים לפרוע קודם שבת יוצא י"ח, אך כאן היא יכולה לקיים הנדר בזמנו אחר היות לו שבעה שנים כאשר נדרה בפיה:
3
ד׳ומצאתי להרב מכתב שלמה סי' מ"ט, שנסתפק כיוצא בזה, וז"ל, נסתפקתי במי שנדר לעשות איזה דבר מצוה ביום פ', אם עשאו קודם אם יוצא י"ח, ומה שנראה הוא דכשם שאין מתירין הנדר עד שיחול, ה"ה נמי דאין פורעין הנדר עד שיחול, וכעת לא מצאתי גילוי מילתא בדברי הפוסקים, לבד זה מצאתי בפ"ק דמגילה דתמן תנינן באלו אמרו מקדמין ולא מאחרין, אבל זמן עצי כהנים וט"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדמין, וכו' ואמרינן בגמרא ט"ב אקדומי פרענותא לא מקדמי, חגיגה והקהל משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו, ופירש רש"י אם יקדמוהו לא יצאו י"ח, וכן עצי כהנים קבוע להם זמן בנדרים ע"ש. הרי בהדיא דעצי כהנים כיון דקבוע להם זמן אם הביאו קודם הזמן אינם יוצאים י"ח, וה"ה למה שנסתפקנו דכיון דקבע זה זמן לנדרו אם מקיימו קודם לא יצא י"ח, אלא דאכתי יש לעמוד למה שפירש הרב תיו"ט, דהטעם הוא משום שחבירו מספיק וא"א להכנס בגבול חבירו, דלפ"ז משמע אי לאו האי טעמא היה מביא עד דלא מטא זמניה, ועדיין יש להתיישב בזה עכ"ל. והנה בן הרב המחבר שם בהגהתו כתב, יש לעיין במה שפסק בש"ע ח"מ סי' ע"ג בהנשבע לחבירו לפרוע יום פ' וכו' עכ"ל ע"ש, וכבר אנא עבדא כתבתי בתחלת דברי, דאין מזה הוכחה כלל:
4
ה׳והנה מגמרא הנז' בענין עצי כהנים ודאי יש הוכחה לפ"ד רש"י ז"ל, ורק לפירוש הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף, שכתב הטעם א"א לו להקדים מערב שבת מפני חבירו שהיא מספיק וא"א לו להכנס בתחום חבירו, לפ"ז ליכא הוכחה מכאן לאותו ספק. והנה על טעמו של הר"ן ז"ל י"ל מה אכפת לחבירו אם יביא גם זה עצים בע"ש, מאחר דהם מביאים ומניחין לצורך ימים הבאים. ואנא עבדא פירשתי טעמו של הר"ן, מפני כי אלו המביאין עצים ניתן להם רשות להקריב קרבן ביום שמביאין בו העצים, ודוקא להם ניתן רשות להביא קרבן זה, והשתא אם יביאו העצים בע"ש צריך להקריב הקרבן בו ביום, כיון דאין לוקחים מן העצים שלהם למערכה בו ביום, ואם יביאו הקרבן אחר שבת לבדו זה א"א, דצריך להביאו עם העצים ביחד. ואיך שיהיה נמצינו למדין לפ"ד רש"י איכא הוכחה לנ"ד, ולפ"ד הר"ן ז"ל אין כאן הוכחה:
5
ו׳ועלה בדעתי הוכחה לענין זה, דאין להקדים קודם שיגיע זמן החיוב שחייב עצמו בנדר זה, ממ"ש בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"ג, מי שפדה בנו בתוך שלשים יום, אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי, ומפורש בש"ך אפילו המעות עדיין הם בעין אחר שלשים יום, ג"כ אינו פדוי, משום דנפדה קודם שהגיע זמן החיוב של הפדיון, וכתב רש"י ז"ל בגמרא הטעם, כיון דבתוך שלשים לא שייך פדיה, לכן אלו המעות שנתן לו נחשבים מתנה בעלמא, ואע"פ שאומר בפיו שנותנם לו לפדיון בנו, וא"כ ה"ה הכא בנ"ד, כיון דחיוב הנדר הזה עדיין לא הגיע, אז מה שעשתה קודם הזמן שהלכה להשתטח וקיימה שם נדרים ונדבות הנהוגים אין זה נחשב בשביל קיום אותו הנדר שנדרה, אלא הוא נדבה חדשה ומצוה אחרת, ולעולם כשיגיע זמן שנדרה עליו צריכה לקיים המצוה באותו זמן מכח חיוב הנדר שיצא מפיה:
6
ז׳וכן נמי מצינו בדין הדלקת נר חנוכה בערב שבת, שמדליק ומברך מבעוד יום, ופסק בתרומת הדשן סי' ק"ב שאם כבתה מבעוד יום אין זקוק לה לחזור ולהדליקה ונפיק בה י"ח, אע"פ שהודלקה קודם שהגיע זמן חיובה, דחיובה הוא בלילה, ומפרש שם הטעם משום דהא דמתירין להדליקה ולברך עליה קודם זמן חיוב, היינו משום דא"א בענין אחר, דא"א להדליקה בשבת, ולהכי חשיב כאלו הדליקה בזמנה דאם כבתה אין זקוק לה, נמצא הטעם דהקדמה קודם זמן חיובה יוצאים בה י"ח, היינו משום דא"א בלא"ה, וא"כ בנ"ד דאפשר להמתין עד זמן חיוב צריך להמתין ואין מקדמין:
7
ח׳וראיתי להגאון חק"ל ביו"ד ח"ג סי' קכ"ח, שנסתפק בהא דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דכל שלשים יום פטור ממזוזה, אי רשאי להניח מזוזה תוך שלשים ולברך, והעלה כיון דקי"ל השוכר בתוך שלשים יום פטור ממזוזה, אם בא לקבוע מזוזה ולברך אינו אלא זריז ונפסד, כיון דהתוספות והרא"ש העלו דאין לברך, ואע"פ שכתבו בציצית המברך לא יפסיד, מ"מ מאחר שהעלו עיקר שלא לברך שוא"ת עדיף וכו'. וכתב עוד מלבד כל זה יש לי לדון, דגבי מזוזה המברך בתוך שלשים איסורא קעביד, וראיה מתשובת תה"ד סי' רס"ט, שהעלה במי שחל יום פדיון בכור בשבת, דיש להמתין עד יום שלאחריו, אע"ג דשהויי מצוה לא משהינן, הכא דלא אפשר בלא"ה יחמיץ המצוה, יען דבשבת א"א דדמי למקח וממכר, ובערב שבת נמי לא אפשר משום דפודה תוך שלשים ואמר מעכשיו לכ"ע אין בנו פדוי, ואם יאמר שיחול הפדיון ביום ל"א אע"ג דבלא נתאכלו המעות לכ"ע בנו פדוי היינו בדיעבד, דלכתחלה אסור לעשות כן משום הסעודה והברכות, דאם יברך בע"ש בעת נתינת המעות אכתי אין בנו פדוי לשמואל דאפשר שיתאכלו המעות, וגם לרב אכתי לא מחייב לפדותו ואיך יברך וצונו וכו' יע"ש, ומניה אנו למדין לענין זה דמזוזה, עכ"ד יע"ש:
8
ט׳ושו"ר בספר עטרת חכמים להגאון ברוך תאומים ז"ל, שהביא שם בסי' י"ט, שאלה מן רב אחד באשכנז, באחד שחלה בנו והיה מסוכן רח"ל, ונדר בעת צרתו שבעת שיתרפא בנו יתענה הפסקות שני ימים רצופים, ולאחר שעה נמלך והפסיק מיד בו ביום לערב, והתענה כפי נדרו, והרב ס"ל דלא יועיל להקדים, ומייתי ראיה מגמרא דמגילה הנז"ל מדברי רש"י ז"ל, שאם יביאו קודם זמן נדרם לא יצאו ידי נדרם, וה"ה בנ"ד יע"ש, והגאון המחבר ז"ל פלפל בדברי הר"ן ז"ל, וסו"ד כתב דקבלת התענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה. ונראה כי ממ"ש חז"ל לוה אדם תעניתו ופורע אחר כך, יש לנו ללמוד שיוכל נמי להקדים להתענות, דזה דומה למי שנדר ליתן סלע לצדקה ביום ידוע, דפשוט שיוכל להקדים הנתינה והפרעון ומקרי זריז מצוה, ואף לשיטת הפוסקים בתענית יום זה אין ללות ולפרוע רק לקיים בזמנו, מ"מ נראה בכה"ג דנידון השאלה יוכל להקדים, דהא לא קבע זמן מוגבל, ומה שאמר אם יתרפא אין זה לקביעות זמן רק לתנאי, כדי שאם לא יתרפא לא יהיה מחויב בתענית, ואח"כ שהתענה מיד היינו כי ניחם על תנאי זה, דנראה כעובד ע"מ לקבל פרס וביטל התנאי מרצונו, ולכך התענה מיד וכו' ע"ש. הנך רואה שהרב המחבר לא נטה דעתו להסכים שיועיל התענית שהתענה מיד לצאת י"ח נדרו, אלא משום האי טעמא דלא חשיב זה קבע זמן מוגבל לקיום הנדר, אלא אמר כן לעשות עליו חיוב התענית בתנאי אם יתרפא, שאם לא יתרפא אינו חייב להתענות:
9
י׳וא"כ השתא פשיטא לי בנידון השאלה לא תצא י"ח נדרה אם תקדים ללכת בעוד הילד לא השלים שבע שנים, אלא תמתין לקיים נדרה בזמנו, ואש הלכה קודם נחשב לה הליכה זו לנדבה ומצוה בפ"ע, ועדיין חייבת לקיים נדרה אחר שישלים שבע שנים, ועוד אמינא טענה חזקה בזה, כי היא נדרה לעשות מצוה אחר שישלים שבע שנים לתת הודאה להשי"ת על טובה זו שהחיה את בנה שבע שנים, ואם היא הלכה והודית להשי"ת באותו מקום המקודש בהיות בנה בן שש שנים, עדיין חייבת היא להודות להשי"ת על שהשלים לבנה עוד חיים שנה אחת לתשלום שבע שנים, כי על שנה זו לא הודית לו בראשונה ואיך תפטור עצמה בזה, לכן נ"ל בס"ד ברור, שצריכה לילך אחר שבע שנים להשתטח על מצבת אדונינו עזרא הסופר, ולעשות שם נדרים ונדבות הנהוגים אצל כל ההולכים להשתטח שם. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
10