שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעה מ״הResponsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah 45
א׳שאלה. ראובן נדר בעת צרה שיפריש מעשר לצדקה מן הריוח שירויח, ונהג בזה כמה שנים, אך עתה השעה דחוקה לו, דרבו בני ביתו והוצאותיו ממילא רבו, וגם הרווחה שלו נתמעטה, דמה שמרויח צריך לו לו הכל לפרנסת ביתו והלואי שיספיק, ולכן רוצה לעשות התרה על נדרו, ועל העבר עד זמן ההתרה דוחק עצמו לשלם כאשר נדר, ורק רוצה ההתרה בשביל מכאן ולהבא, אם מותר להתיר לו או לאו, יורינו ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. כתב מרן ז"ל ביו"ד סי' ר"ג ס"ג, דנדרי הקדש מצוה לקיימם, ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, וכתב בכנה"ג סי' רנ"ח הגה"ט אות למ"ד, דה"ה נדרי צדקה ע"ש, אך נדר בעת צרה חמיר טפי, וכתב רמ"א ז"ל סי' רכ"א סעיף מ"ה, נדר בעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים ע"ש. ומצינו לרמ"א שם סעיף כ"א, שכתב לעשות שלום בין איש לאשתו, או משום צרכי רבים, מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהותר על דעת רבים, וכן לצורך פרנסתו ע"ש, ומקור דין זה של צורך פרנסתו הוא מן הרשב"ץ, שהביא מרן בב"י, ויליף לה מגמרא דמ"ק דף י"ד, דקאמר למזונות כ"ע לא פליגי דשרי ע"ש, ומהר"י הלוי ז"ל הביא להאי תשובה דהרשב"ץ ויליף מינה יע"ש, וכן מרן ז"ל בתשובה באבקת רוכל סי' קפ"ב כתב, להרויח פרנסתו הוי לדבר מצוה ע"ש, ועיין כנה"ג סי' רכ"ח הגהב"י אות קכ"ט מה שציין עוד על תשובות אחרים, וכתב דהרדב"ז ח"ב סי' ח' כתב להרויח מזונותיו לאו דבר מצוה הוא ע"ש. והנה הרשב"ץ מדמי לה להא דמ"ק דף י"ד, דקאמר למזונות דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרוחה, מר מדמי לה כלשוט, ומר מדמי לה כלמזונות, ופירש רש"י להרווחה שיש לו נכסים הרבה ויוצא כדי להרויח יותר ע"ש, וקי"ל להלכה כמ"ד דמדמי לה להרווחה כמו למזונות, ועיין בש"ע א"ח סי' תקל"א ומג"א שם ובסוף סי' רמ"ח ע"ש, והשתא לפ"ד הרשב"ץ דיליף דבר מצוה בנדר עד"ר לדינא הנז' דמ"ק, נמצא גם בעבור פרנסת ביתו בהרווחה חשיב דבר מצוה, ולא אמרינן ליה שיקמץ ויצמצם ממנהגו:
2
ג׳ועתה לענין הלכה, אע"ג דאין להתיר לו. ע"פ טעם זה לבדו, מ"מ איכא למעבד בזה ס"ס, והוא כי בתשובה אחרת הבאתי סברת מהר"ש סרליו ז"ל, דס"ל בנודר לזמן, כל שלא הגיע עדיין הזמן ולא חל הנדר, יכול לחזור בו בלי התרת חכם, דאתי דיבור ומבטל דיבור, וכמ"ש דבריו מהר"ם בן חביב ז"ל בתשובה א' בספר גו"ר יו"ד כלל ב' סי' ב' דף ק"י, והבאתי כמה אחרונים דאזלי בתר סברת מהרש"ם הנז', אך יש חולקים על זה, ונמצא דבר זה פלוגתא, ועוד הבאתי בתשובתי הנז' בס"ד. פלוגתא דהרשב"א והרא"ש, במקבל לזון את חבירו סתם, דלהרשב"א הוי כל ימי חייו או כל זמן שצריך, ולהרא"ש נפטר בשנה אחת, וכאשר הביא פלוגתייהו רמ"א ז"ל בח"מ סי' ס' סעיף ג', והבאתי שם דברי חק"ל יו"ד ח"ב סי' נ"א, ודברי אחרונים שכתבו שד"ז הוא פלוגתא דרבוותא, וא"כ ספק זה ישנו גם בנ"ד שנדר בסתם ולא אמר לעולם, דלדעת הרא"ש יכול לפטור עצמו בשנה אחת, וכבר נתן כמה שנים, והשתא מלבד הטעם דהרשב"ץ, הנה יש לנו בזה ס"ס, והוא ספק הלכה כמהרש"ם ודעמיה, דס"ל יכול לחזור בו קודם שיחול הנדר, דאתי דיבור ומבטל דיבור, ואת"ל כמאן דפליג ובעי התרה, שמא הלכה כהרא"ש דיכול לפטור עצמו בשנה אחת, וזה כבר נתן כמה שנים:
3
ד׳ועוד נ"ל בס"ד להוסיף ספק אחר, והוא כי הדרישה בסי' רט"ו, והב"ח ס"ס רט"ז העתיקו. תשובת מהר"ם שכתב, אם נדר לתת מעשר מן הריוח שהיה מן ממונו, וכן נהג כמה ימים, ואח"כ מטה ידו ונתחרט, נראה דיכול לחזור בו, משום דהריוח לא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש, ונראה דכן הוא דעת רש"ל, וגם הש"ך בסי' ר"ד סק"ט הביא כל זה, וציין על סי' רנ"א ס"ז וס"ח ע"ש, אך הט"ז כתב דלא קי"ל אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב סעיף ט', כאומר לכשאקחנו אתננו להקדש, הוה עליו שם נדר וחייב לקיים נדרו יע"ש, ועיין סמ"ע סי' רי"ב ס"ק כ"ב מ"ש לחלק ולתרץ, ועיין בש"ך שם ס"ק י"ב מ"ש על דבריו, ופתחי תשובה ס"ק יו"ד ביאר דברי הש"ך ע"ש, ועיין חתם סופר ח"מ סי' ק"ז מה שיצא ליישב בזה ע"ש, ועיין להרב בני יעקב ז"ל דף מ"ט ע"ג שכתב בהקדש עניים אין מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, שאף הרמב"ם ס"ל דוקא באומר אתננו חייב מדין נדר וכו', אמנם הגאונים שזכר הרמב"ם חולקים על זה, וס"ל דאפילי באומר אתן דבר זה, כיון שהוא דבר שלא בא לעולם לא חל עליו, ואינו מחוייב כלום, שאין העניים זוכים אלא בדבר שההדיוט זוכה וכו', והאריך הרב בענין זה יע"ש, ולפ"ז נראה דתשובת מהר"ם שהביאו דרישה ורש"ל וב"ח, נמשכת אחר סברת הגאונים ז"ל הנז':
4
ה׳ואיך שיהיה לפ"ד תשובת מהר"ם שהביאו גאוני אשכנז ז"ל, נראה בנ"ד יכול לחזור בו, משום דהריוח לא בא לעולם, וא"כ גם זה נעשהו ספק בנ"ד, ונצרפי עם שני ספיקות הנז"ל, ואע"ג שזהו הפך דברי הרמב"ם והרא"ש שפסק מרן ז"ל בח"מ סי' רי"ב ס"ז וס"ט, עכ"ז כיון דאית לן תרי ספיקי אחריני נוכל לעשות ספק זה ג"כ עמהם, אע"ג דהוא הפך הוראת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ועל כן בנ"ד דאיכא תלת ספיקי נוכל להורות שיתירו לו לכתחילה, ואע"ג שהוא נדר בעת צרה, וכ"ש דהכא בנ"ד אית לן טעמא ע"פ סברת הרשב"ץ ז"ל ודעמיה, דס"ל להתיר לכתחילה משום פרנסתו דחשיב זה דבר מצוה, וכמ"ש לעיל. והנה באמת נידון דידן הוא ממש נידון רבינו התשב"ץ בח"ב סי' קל"א, שהביא הרב ברכ"י סי' מט"ר ס"ק כ', שנשאל באדם שנדר בעת צרתו, ואמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכו', ע"ש שהתיר להתיר לו בשביל צורך פרנסתו, וכנז"ל ע"ש, ועיין לרבינו החבי"ב ז"ל בספר בעי חיי יו"ד סי' רט"ו, מה שכתב בענין נדר בעת צרה, והביא שם תשובת הרשב"ץ הנז', ומכל דבריו יוצא סייעתא להתיר בנ"ד. ושו"ר להרב בית יהודא ח"א ביו"ד סי' וא"ו, ומדבריו בסוף התשובה נוכל ללמוד טעם אחר בנ"ד, שיהיו יכולים להתיר לו:
5
ו׳העולה מכל הנז"ל לענין הלכה בנ"ד, יש להורות שיתירו לו נדרו, וכבר נזכר בשאלה שהוא רוצה לדחות עצמו לשלם מעשר של הרווחים של זמן העבר, על כן ישלם זה, ואח"כ יתירו לו ע"י פתח מתוך חרטה, כדי שיהיה פטור ועטיר מכאן ולהבא. והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר.
6