שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעה ו׳Responsa Rav Pealim, Volume I, Yoreh Deah 6

א׳שאלה. בעה"ב אחד קנה בערב שבת אחר הצהרים חתיכת בשר גדולה שקורין בערבי מה"נאיי, שהיא עומדת בסוף הצלעית, וסופה מגיע עד הירך, ודרך הקצב לחתוך נתח זה של המה"נאיי גדול שנוטל עמה בשר מן הירך ג"כ, וידוע הוא שבזה הנתח של המה"נאיי יש בצידו העליון חלב האסור מן התורה, ומשקל אותו הנתח של המה"נאיי שקנה בעה"ב ההוא היה אוקא ורביע, דהיינו ת"ק דרה"ם, ובו ביום ניקרו הנתח ההוא כולו כהלכה, ומלחוהו והצניעוהו בשביל אכילה של יום ראשון, כי לא היו צריכים לו בו ביום. והנה ביום ראשון בבוקר חזר בעה"ב ההוא וקנה נתח אחר של מה"נאיי, והיה משקל הנתח חצי אוקא ורביע, דהיינו שלש מאות דרה"ם, והניחו אותה בסל אצל נתח המה"נאיי שהביא בערב שבת שהיתה מנוקרת ומלוחה, וזו לא ניקרו אותה ולא מלחו איתה, ונמצאו שני נתחים אלה ביחד בתוך הסל, אחת מנוקרת ומלוחה, ואחת אינה מנוקרת ואינה מלוחה:

ב׳אח"כ באה האשה המשרתת וחתכה בשר משקל חמשים דרה"ם מ"מ, מאחת משתי הנתחים האלה שבסל, ולא ידעה ולא הרגישה שיש בסל נתח שלא ניקרוהו ולא נמלח, ואותו הבשר חתכוהו דק עם בצלים, וטיגנום בשמן בתוך המחבת על האש, וזה הטיגון קורין בערבי מחמוס"ה, ואכלו בני הבית את המחמוס"ה הנז' ועדיין לא הרגישו במכשול, ואח"כ בו ביום לקחו שני הנתחים של המה"נאיי שבסל, וחתכו הבשר כולו לחתיכות דקות, וערבו אותו באורז, לעשות ממנו תבשיל שקורין בערבי מחאשה, שמביאים פרי אדמה ועושין אותו כמו כיסים, וממלאים אותם מבשר ואורז מעורבים יחד, וככה עשו הם, ושכחו לגמרי מן הניקור ומליחה של נתח אותו היום, וקודם שבשלו זו המחאשה זכרו שלא ניקרו הנתח שהובא בו ביום ולא מלחוהו. על כן באו לשאול מה דינו של הבשר הזה של שני הנתחים שנתערב באורז, אך עדיין לא נתבשל ורק נחתך לחתיכות דק דק. וגם שואלים מה משפט המחבת הנז' שטיגנו בה חמשים דרהם בשר, ולא ידעה האשה מאיזה נתח חתכה אותו. גם עוד שואלים, בבית אחר לקחו אותה מחבת וטיגנו בה עשרה בצים בשמן, ושואלים על הבצים שעדיין לא אכלום, וגם שואלים על הכף שהניחו בו הבצים. ועל הכל יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

ג׳תשובה. הנה הבשר כולו של שני הנתחים שחתכוהו דק וערבו אותו עם האורז, יש בו איסור חלב מן התורה, שעדיין לא ניקרו הנתח שהובא בו ביום, וגם יש בו איסור דם מן התורה, אם יתבשל, לדידן דאזלינן בתר סברת מרן ז"ל, שהביא בסי' פ"ז סעיף וא"ו לשון הרמב"ם ז"ל, שדקדק בבית יוסף מלשון זה, דלוקין משום דם, דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, וכמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו, ופלתי, ועיין מחב"ר, וערך השלחן, ושאר אחרונים:

ד׳והגם דמצינו מחלוקת בין גדולי האחרונים, בדין בשר שנתבשל, ונסתפקה האשה אם נמלח או לאו, דהט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד מתיר, והסכים עמו הפר"ח וכו"ף, אך נקודות הכסף ומנחת יעקב ועוד עמייהו אוסרים והגאון חיד"א במחב"ר ס"ק י"ד כתב בהפמ"ר יש לסמוך על המתירים, הנה כל זה הוא בנידון הנז' דאיכא טעמא דרובא מלחי, ועוד דרגילות הוא למלוח, ולכך אע"ג דאתחזק איסורא ס"ל להקל, אבל בנ"ד ידעינן דאיכא בודאי בשר שלא נמלח, ולכן לדידן דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם ומרן דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, הו"ל איסורא דאורייתא אחר הבישול, ולכן הבשר הזה שנתערב עם האורז יבררו האורז ממנו, ע"י שיניחו בו מים, וירחצו אח"כ את האורז, וישפשפו אותו היטב ומותר, והבשר אסור, כי מעורב בשר שהיה מנוקר ונמלח, עם בשר שלא ניקר ונמלח:

ה׳ברם המחבת שבשלו הביצים אחר שטגנו בה אותו הבשר שחתכה האשה מאחת משני הנתחים ולא ידעה מאיזה נתח, נראה דיש להתיר המחבת והביצים והכלים, הן מצד חשש החלב שהוא איסור תורה, הן מצד חשש הדם, אשר נתח האחד הוא עדיין לא ניקרו ממנו החלב, וגם לא מלחוהו:

ו׳ותחלה נבאר היתר שיש להתיר מצד איסור החלב, והוא, דיש בזה ס"ס באותו הבשר שנחתך מאחת משתי הנתחים של המה"נאיי, ספק לקחה אותו מנתח המנוקר, ספק לקחה מנתח שקינו מנוקר, ואת"ל לקחה מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחה אותו מצד שהוא מקום שאין שם חלב האסור, וס"ס זה הוא מתהפך:

ז׳ועוד יש להוסיף ספק אחר ונאמר כך, ספק לקחתו מנתח המנוקר, ספק מנתח שאינו מנוקר, ואת"ל מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחתו מצד התחתון שאין שם חלב אסור, ואת"ל שלקחתו מצד העליון שיש שם חלב אסור שמא נתבטל זה החלב בששים, כי חתכה אותו הבשר דק, וערבתו עם בצלים הרבה ועם שמן, וטיגנה אותם במחבת. וגם שמעתי אומרים, דלפעמים הקצב מנקה מעט בסכין נחח המה"נאיי מן החלב שעליה, קודם שימכרנה, דלפעמים הלוקח מתנה עמו בכך, ואע"פ שזה הבעה"ב לא התנה בכך, יתכן הקצב ניקה אותה בסכין בשביל אדם אחר, וחזר בו ומכרה לזה הבעה"ב. באופן שדבר זה לא נפיק מבית הספק, די"ל שמא נתבטל בששים, ועל כן כיון דאיכא בנ"ד ספיקות אלו בענין איסור החלב יש להתיר:

ח׳פש גבן לברר היתר להנז"ל מצד איסור הדם, [כי הנתח האחד לא נמלח עדיין, והאשה אינה יודעת אם חתכה הבשר הזה אשר טיגנה במחבת מזה הנתח, או מנתח שנמלח] והוא, דנ"ל בס"ד, דיש להתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש, דמפורש בשאלה, נתח הנמלח היה ת"ק דרה"ם, ונתח שלא נמלח היה שלש מאות דרה"ם, ולהכי אמרינן אותה הבשר לקחה אותו מנתח שנמלח שהוא היתר דאמרינן מרובא פריש. ואע"ג דנתח שלא נמלח הוא קבוע שם, הנה עדיין לא היה בנתח איסור דם, כדי שיהיה לו דין קבוע, דהדם שבנתח הוא דם האיברים שלא פירש, יכול לאכלו כמו שהוא חי, ואין כאן בנתח השני איסור, כדי שתאמר איקבע איסורא, דידוע הוא שאפילו באיסור דרבנן לא אמרינן כל הקבוע, וכמ"ש שפ"ד סי' ק"י, ומנחת כהן דף ק"ד, וקהל יאודה סי ק"י ס"ק ג', וכמ"ש אנא עבדא בזה בתשובה אחרת, וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיין ליכא איסור דם באותה החתיכה שלא נמלחה, דהדם שבה מותר, כיון דלא פירש, ובשביל לכלוך דם שעליה לא חיישינן, דמי יאמר שהיתה מלוכלכת בדם, ואפילו אם היתה מלוכלכת ודאי איכא טפי מששים, וא"כ כאלו אינו. ובשביל איסור חלב שבה אין זה נוגע לאיסור דם שאנו דנים עליו, ולכן מצד איסור חלב לא יהיה לנתח זה דין קבוע, בענין זה של הדם שאנו דנים בו:

ט׳ועלה בלבי להסתפק ולומר, אפשר בכה"ג דהרוב הוא חתיכה אחת עומד במקום אחד, והמיעוט הוא ג"כ חחיכה אחת עומדת במקום אחד, לא אמרינן בזה דין מרובה פריש, אע"ג דההיתר הוא חתיכה גדולה יותר מן השנית. והך דינא דתשעה חניית הואיל דהרוב חלוק במקומות להכי אמרינן מרובא פריש. ולכן צריך לברר ענין זה כאן, ולא אוכל לבא בארוכה, ורק אזכיר בקצרה, מ"ש בס"ד בדרוש שדרשתי ביום יא"ר ציי"ט, ששם זכרתי דברי הרב כנסת יחזקאל בסי' כ"ד בד"ה וראיתי וכו', והרב חוות דעת ביו"ד סי' ק"י, דס"ל דאזלינן בתר רוב חניות, ועוד יש אחרונים דסברי כוותייהו, אך הרב חכמת אדם בשער הקבוע סימן ט"ז, ס"ל אזלינן בתר רוב בשר, והביא משקלים פ"ז, מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים, והתם אתמר להדיא שהיה ששה שופרות לנדבה ואחת לשקלים, וכתב שם הרע"ב ז"ל למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי לה בשוין, ואיך אפשר בשוין, כיון שהיו ששה לנדבה ואחד לשקלים, אלא על כרחיך דר"ל שוין במעות שבשופרות, וכתב שהיא ראיה גדולה, והציג ראיה זו לפני הגאון בעל חוות דעת ז"ל, והודה לו ע"ש. הרי מוכח מהכא דלא קפדינן אמקומות, אלא אפילו הרוב במקום אחד, והמיעוט בשלש או ארבע מקומות אזלינן בתר הרוב שהוא במקום אחד, דהא כאן איכא שופר אחד לשקלים והוא מקום אחד, וששה שופרות לנדבה שהוא ששה מקומות, ומוקי לה בשוין, שיש בשופר האחד של שקלים כנגד כל ששה שופרות של נדבה, ולהכי אזלינן בתר הקרוב, ואי הוה בשופר השקלים יותר ממה שיש בששה, הוי אזלינן בתר הרוב דשקלים, וא"כ ה"ה בנ"ד אמרין מרובא פריש אע"פ שהרוב הוא במקום אחד. וי"ל דהרב כנסת יחזקאל ודעמיה יודו בנ"ד, דלא בעינן הרוב חלוק במקומות, דלא אמרו אלא כגוונא דידהון, דהוה רוב עוברים, אבל הכא המותר במקום אחד והשני הוא במקום אחד, ואשה אחת לקחה לקיחה אחת, דאמרינן ממקום דאית ביה רובא לקחה:

י׳ולפי הראיה שהביא הרב בינת אדם משקלים, יש לפרש מ"ש בסי' רנ"ט סעיף וא"ו בהגהה, אם נשתמש בתיבה צבורין של הקדש ושל חולין בזוית זו ובזוית זו, דאזלינן בתר רובא, דאיירי אפילו שהם שני צבורין דוקא, א' הקדש וא' חולין כגוונא דנ"ד, ובאמת מסתמות הדברים הכי משמע, דאל"כ הו"ל לפרש ולומר שתים ואחת, כדרך דנקיט בברייתא גבי חניות תשע ואחת:

י״אוראיתי להגאון בית אפרים ז"ל, ביו"ד סי' מ', שכתב אע"פ שיש צבור אחד גדול מאד לא אמרינן בזה זיל בתר רובא, כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבור אפשר לו שיסתלק מן חלק המועט, כמו שהוא מסתלק מחלק המרובה. ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל למדנו, שכתב בשו"ת סי' יו"ד, שכל ספק שנופל בדברים שאינם נכללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב, ולא לפי חשבון, אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה, מן הירושלמי דקאמר וכו' ע"ש. ואחר הס"ר דבריו תמוהין, דדין הר"ן והירושלמי איירי בדיני ממונות בין אדם לחבירו, שאין מוצאין מן המוחזק מטעם רוב, דלכן המוחזק אומר קי"ל אפילו על המיעוט, משא"כ דברים של איסור אזלינן בהו בתר רובא, משום אחרי רבים להטות, ומהאי טעמא אמרינן דין מרובא פריש, וכמ"ש הגאון הלבוש ז"ל. על כן יש להתיר בנ"ד, מטעם מרובא פריש, וכאמור לעיל:

י״בועוד נ"ל בס"ד להתיר כל זה מטעם אחר, והוא ממ"ש הסמ"ג ז"ל שהביאו מרן בב"י סי' ק"ז, ופסקו מור"ם בהגהה שם סעיף א', בביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהם אפרוח, הכל אסור וכו', ולכן טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו וכו', ואעפ"כ לא היה מצריך להגעיל המחבת, כי בשביל ספק זה אין לחוש שנשארו לבסוף, אלא נעמיד המחבת בחזקת כשרות. וכן פסק מור"ם, וז"ל, ואפילו לדעת האוסרים אין לאסור הכלי שנתבשלו בו, דמעמידין הכלי על חזקתו ע"ש. וידוע דכאן הוא איסור תורה, והוא מין באינו מינו, דבעינן ששים מן התורה, וכמ"ש הש"ך שם ס"ק א', וכן מפורש בט"ז ז"ל שם ס"ק ד' דהסמ"ג איירי באיסור תורה, וכ"כ עוד הש"ך בס"ק ב':

י״גוהשתא לפ"ז כמו דאמרינן כאן העמד הכלי על חזקתו, שהיה לו חזקת היתר, ולא מחזקינן איסור לומר שהאיסור נשאר לבסוף, ה"ה בנ"ד נעמיד המחבת על חזקה שהיה לה חזקת היתר באיסור הדם, ולא מחזקינן איסור לומר שטיגנו בה בשר שלא נמלח, אלא אמרינן טיגנו בה בשר שנמלח, ואז ממילא גם הבצים והכף שהגיסו בו מותרים, דלא מחזקינן איסור, ונמצא טעם זה אהני לו להתיר הכל משום איסור דם:

י״דודע אע"ג דמצינו להש"ך בס"ק ב', והפר"ח והכו"ף, דס"ל דאין להתיר הכלי אלא אחר מעת לעת, זה אינו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד יודו דאין לאסור התבשיל שנתבשל באותו כלי בתוך מעל"ע, ועל כן גם לדידהו הביצים מותרים, שכבר נתבשלו בדיעבד:

ט״ווראיתי להרב בית יאודה עיאש ז"ל, בא"ח סי' נו"ן שנשאל בביצה שבישלו בקדרה בליל א' של פסח, ובאותה קדרה בשלו ג"כ תבשיל בליל שני, וכשבאו לאכול הביצה מצאו בה דם, ולא נודע אם בתבשיל של ליל ראשון היה ששים או לאו, ותחלה עשה ס"ס להתיר, ואח"כ חזר וסתר לס"ס ההוא, ואסר הקדרה והתבשיל של ליל שני, ע"ש. ולפי סברת הסמ"ג שפסק מור"ם ז"ל מטעם דיש לקדרה חזקת היתר ולהכי לא מחזקינן איסור, הכא בנידון הרב בית יאודה הנז' נמי נאמר כן, דיש לקדרה חזקת היתר מעיקרא, ולכן לא מחזקינן איסור בגווה, אלא אמרינן שהיה בתבשיל של ליל ראשון ששים כנגד הביצה. ותמיהא לי על הרב ערך השלחן בסי' ס"ו שהביא דין הרב בית יאודה הנז', ועשה בו ס"ס להתיר, ולא נרגש בטעם זה להתיר מחמת חזקת היתר:

ט״זוהנה סברה זו דאמרינן העמד הכלי על חזקתו, אע"פ שהיה לאותו הדבר שנפל בו חזקת איסור, מצאתיה עוד בדברי הכו"ף ז"ל בסי' צ"ח בכרתי ס"ק וא"ו, באיסור שנתערב בהיתר מין במיני, ונשפך, שכתב שם אע"ג דבמקום דאתחזק איסורא אפילו ספק דרבנן אזלינן לחומרא, כאן לא קרי אתחזק איסורא, דהא עד שנפל לתוכו איסור היה הכל מותר, והמאכל בעצם בחזקת היתר, ומספק על ידי נפילה אתה בא לאסרו, אין זה בגדר חזקת איסור, עכ"ל ע"ש:

י״זועוד מצאתי בס"ד, סברה זו מפורשת בדברי הט"ז ז"ל, בסי' קכ"ב סק"ד, בענין כלי של גוים שאמר הגוי שבשלו בו ביום, אך לא ידע ישראל מה בשלו בו, שכתב רש"ל דאין ראוי להתיר, מאחר שאין כאן ס"ס, ואע"ג דאין חוששין לדברי הגוי לא לאסור ולא להתיר, היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות, אבל הכא שכבר הורע חזקה דסתם כלי גוים בלועים מאיסור, רק מחמת ס"ס באת להתירי, הלכך סמכינן אדבורא דידיה. וכתב על זה הט"ז ז"ל, מ"ש דהכא הורע חזקת כשרות דהכלי, מאי חזית דאזלת בתר חזקת הכלי, זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה, שיש לו חזקת כשרות. וזה ממש דומה לסוגיא דפ"ק דחולין, העמד סכין על חזקתו, ואימר לא אפגם, אדרבא העמד בהמה על חזקתה, ואימא לא נשחטה, ומשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי. והכא נמי ממש כה"ג, דהתבשיל אין בו רעותא, עכ"ל. נמצא אע"ג דהכלי של הגוי הוא בחזקת איסור של תורה, דודאי נתבשל בו איסור, ורק נפל בו ספק אם היה בו איסור פגום, או אם בישלו בו ביום איסור ולא היה פגום, ועל זה אמר מר דאם בישל בו ישראל אמרינן העמד התבשיל על חזקתו של היתר, וא"כ ה"ה בנ"ד אין לאסור הביצים, דהעמידן על חזקת היתר שיש בהם, וכן המחבת נמי אין לאסור, דהעמידה על חזקת היתר שיש בה:

י״חוהנה לכאורה יש לתמוה על דברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', מדבריו בסי' א' ס"ק וא"ו, באותו הדין של השוחט, דאסר גם את הכלים. ועיין במש"ז ז"ל ס"ק וא"ו בד"ה ודע וכו' ע"ש. גם עוד י"ל מהך דינא דהשוחט דסי' א' הנז', אהך דינא שכתב מור"ם ז"ל בסי' ק"ז, גבי כלים. וראיתי להרב יד יוסף בתשובה סי' ד', שבתוך תשובתו שקיל וטרי על הט"ז ז"ל מדבריו דסי' קכ"ב הנז', על דבריו דסי' א' הנז' דסתרי אהדדי, ותירץ דצדקו יחדיו, דשאני האי דינא דסי' א' דהוי כתרתי לריעותא לשיטת הט"ז, אמנם זה ברור לפי דעת הט"ז בסי' קכ"ב, דהיכא דנאסר מחמת ספק איסור מכח חזקה, ונגרר מזה עוד איסור שיש לו חזקת היתר, אוקמינן ליה בחזקת היתר, וא"כ הכא דעיקר האיסור בזה הוא דהוי ספיקא שמא ניקב הושט, דהוי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא דחזקת אינו זבוח ונגרר מזה עוד איסור שיש לתבשילין אחרים, והכלים חזקת היתר, א"כ מוקמינן התבשילין בחזקת היתר גמור, והותר התערובת אף באופן דליכא ששים, עכ"ל:

י״טנמצא לפ"ז, יש לחלק בין דין השוחט דסי' א', דאסרו גם הכלים, ובין סי' ק"ז הנז' דהותרו הכלים, והיינו משום דגבי שוחט הוי תרתי לריעותא, והשתא שפיר אנחנו למידין לנ"ד מהך דינא דסי' ק"ז הנז', ומדברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', לאוקים להו אחזקת היתר, והכל מותר. והרב יד יוסף נמי יליף לנידון דידיה, מהך דסי' קכ"ב, ועל כן המחבת והבצים והכף יש להתירם מהאי טעמא דחזקת היתר, מלבד הטעם של מרובא פריש דאמרנו לעיל, ומצד החלב כבר אמרנו שיש ס"ס בזה, ועוד ספק שלישי. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: