שו"ת רב פעלים, חלק ב, אורח חיים ל״הResponsa Rav Pealim, Volume II, Orach Chayim 35
א׳שאלה. נשאלתי מן חכמי המדרש הי"ו, לענין פרי הראוי לאכילה, ויש בו ג"כ ריח טוב, דמצינו למרן ז"ל בסי' רט"ז ס"ב שכתב אם היה פרי ראוי לאכול מברך הנרט"ב וה"מ כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו, אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכוון להריח בו, אע"פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך על הריח ע"כ, הרי שגם פרי הראוי לאכילה שדעתו לאכלו, אם נטלו כדי להריח בו מברך הנרט"ב, ולא ראינו שום חולק על זה, ואמרו לנו דמני"ר נר"ו אמרת שיש פלוגתא בזה, וסב"ל, ולא יריח ויברך, ואמרת דמנהג פה עירינו כך שאין להריח ולברך הנרט"ב, אי לזאת נא בבקשה יודיענו כוחו דמני"ר מהיכן הוא ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. הן אמת כי בשבוע שעבר נקראתי בסעודה של סיום מסכתא, והביאו על השלחן מיני פירות ובכללם מין פרי שקורין בערבי כ'ו'ך שיש בו ריח טוב, והיה שם ת"ח א' ושאל ממני אם לברך ברכת הריח על זה הפרי לעת עתה, ואמרתי לו דאין נוהגים לברך משום ספק ברכות דאיכא פלוגתא בזה. ועתה אחרי שאלתכם הנז' מלבד מ"ש על עיקר הדין נראה, כי מה שהוגד לכם שאמרתי דהמנהג פה עירינו שלא לברך היה דבר זה חידוש אצלכם, ולזה אני תמיה, וכי זה המנהג בעיר הזאת הוא מכוסה בשמלה, הלא הוא פשוט וידוע לכל ואתם מוכרחים להודות בו, יען כי פירות של אכילה שיש בהם ריח טוב הם נמצאים פה עירינו יע"א הרבה ברוב ימות השנה, והם תפוחים וכ'ו'ך וספ'רג'ל ופרטק'אל וכיוצא, ועל זה אשאלה מכם הראיתם מימיכם בשום סעודה ומסיבה, אשר מביאים על השלחן מיני פירות שיש בהם ריח טוב, שנמצא באיזה פעם שברכו המסובין על פירות אלו הנרט"ב, ולמה תחסר ברכה זו מפיהם כיון שהם מברכים ברכת הפרי באותה מסיבה, ועוד בשבת ויו"ט שכל בעה"ב מביא על שלחנו מיני פירות כדי לברך ולהשלים מאה ברכות, ולמה לא יברך גם ברכה זו של הנרט"ב, כדי להרויח בשבת ויו"ט ברכה יותר להשלים, דהיה לו ליקח תחלה הפרי להריח בו ויברך, ואח"כ יברך ברכת הפרי ויאכלנו, וכמ"ש מרן ז"ל אם נטלו להריח בו ולאכלו שיברך ברכת הריח, וכאן ג"כ כל בעה"ב יטלנו להריח בו ולאכלו, ומי מעכב בידו, ודבר זה מצוי גם אצלכם בבית, אם עשיתם כן מימיכם הגידו לי, ועל כן אין לך מנהג ברור וידוע יותר מזה פה עירינו דאין נוהגים לברך ברכת הריח. ואני מקטנותי ראיתי מנהג אבותי המקפידים לבלתי יריחו בפירות מפני הברכה, ותמיהא לי איך שמועה זו של המנהג היתה חידוש אצלכם:
2
ג׳ועתה אבא להשיב על שאלת מעלתכם, אשר בקשתם לדעת מוצא דבר המחלוקת שיש בזה, והוא על היכא דנטלו רק להריח בו דוקא, אין בזה פלוגתא דלכ"ע יברך מדינא דגמרא, והפלוגתא היא בהיכא שהובא לפניו לאכול והוא נוטלו כדי להריח בו ג"כ, ונברר בס"ד דבר זה תחלה, ואח"כ אכתוב הטעם שנמנעים מלברך על שום פרי אפילו נוטלו להריח בו בלבד:
3
ד׳והוא, דאיתא בגמרא דברכות דף מ"ג ע"ב, אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אימר ברוך שנתן ריח טוב בפירות ע"כ, ובזה איכא ספק דאפשר לומר אין לברך ברכת הריח על פרי שעיקרו לאכילה, אלא רק אם נוטלו להריח בו דוקא, ולא הביאו לפניו בשביל לאכלו, אבל אם הביאו לפניו בשביל לאכלו כיון דפרי זה עיקרו לאכילה, והובא לפניו בשביל אכילה אפילו אם מתכון להריח בו ג"כ, ונוטלו להריח בו עתה קודם אכילתו, אין מברך עליו, כיון דלא הובא לפניו בשביל הריח, אלא בשביל אכילה, דהא אם לא היה אוכלו לא היה מביאו להריח בו, לכך אינו מברך עליו ברכת הריח. חו"ד י"ל דלא שנא, ובין הכי ובין הכי מברך עליו ברכת הריח, כיון דעתה נוטלו ומריח בו, אע"ג דאם לא היה רוצה לאכלו עתה לא היה מביאו להריח, ורק דוקא אם הוא אינו מתכוין להריח בו, אלא הוא אוכלו והריח בא לו מאיליו הרי זה לא יברך ברכת הריח, כן יש לצדד בספק הזה בדברי הגמרא הנז':
4
ה׳והתוספות ז"ל כתבו שם, דוקא כשמריח בהם, אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת הריח, כי אם ברכת אכילה עכ"ל, ובדבריהם אלו ג"כ יש להסתפק כספק שכתבנו, כי לא נתברר זה מתוך דבריהם אלה. מיהו הטור ז"ל בסי' רט"ז העתיק דברי התוספות הנז' בפירוש כאשר כתבנו בצד הב' של הספק, שכתב וז"ל, ופרשו בתוספות הא דמברכין על דבר העומד לאכילה, דוקא כשלקחו להריח או לאכלו ולהריח בו, אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו, אלא אגב אורחיה העלה ריח אינו מברך עכ"ל, וכתב מרן בב"י, שכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בברכות פרק ח' ע"ש, נמצא לפ"ז סברת התוספות והרא"ש ז"ל, אפילו פרי שעיקרו לאכילה והביאו לפניו לאכילה,. אם נתכוון להריח בו מברך ברכת הריח:
5
ו׳אמנם כתב הטור עוד שם וז"ל, ובאתרוג של מצוה כתב אבי העזרי המריח בו מברך, והר' שמחה ז"ל כתב דלאו להריח עבידא, והמריח בו אינו מברך ע"ש, נמצא הר' שמחה ז"ל ס"ל אפילו נתכוון להריח בו מ"מ כיון דלאו לריח עביד אלא כדי ליטלו למצוה, אינו מברך ברכת ריח, אבל אין לפרש דבריו דאיירי בהיכא דהוא נוטלו למצוה והעלה ריח מאיליו ומש"ה לא יברך דא"כ לא הול"ל כיון דלאו לריח עבידא, אלא הול"ל דלא נתכוון להריח, וכדנקיט הרא"ש והטור גבי אתרוג, ועוד דא"כ לא פליג רבינו שמחה על אבי העזרי, דהא בהאי גוונא שמעלה ריח מאיליו ולא נתכוון להריח, גם אבי העזרי מודה דאינו מברך, דלא אמר אבי העזרי לברך אלא בהיכא דנתכוון להריח בו, וגם לקיים המצוה בו, דהוי זה כהך דנטלו להריח בו ולאכלו, ועל זה קאי דברי רבינו שמחה דס"ל שאין לברך משום דלא לריח עביד, כלומר שלא הובא לפניו להריח, אלא כדי ליטלו למצוה, ולכן לא יברך ברכת ריח אע"ג שהוא מתכוין אגב אורחיה להריח ג"כ:
6
ז׳ולפ"ז יש להוכיח מדברי רבינו שמחה, דס"ל גם באתרוג ותפוח דעלמא, אם הובאו לפניו לאכילה ולא להריח, כיון דאלו עיקרם נטעי להו לאכילה, ובשביל כך הובאו לפניו כדי לאכול, אע"ג דאגב אורחיה מתכוין להריח ג"כ ונוטלו להריח, לא יברך ברכת הריח. מיהו נראה דאין זה מוכרח, דיש לפרש טעמו של רבינו שמחה כמ"ש הט"ז בסי' רט"ז ס"ק י"ד וז"ל, לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל שבעה, על כן לאו לריחא קאי, דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח, אבל בסוכות כיון דלא קאי לאכילה בטל ממנו גם מעלת הריח, כנ"ל טעם זה להאי דיעה עכ"ל, על כן לפ"ז אין מוכח מדברי רבינו שמחה לאותו הדין שכתבנו, כיון די"ל טעמו הוא מטעם זה שכתב הט"ז:
7
ח׳וראיתי להרב מג"א ז"ל בסי' רי"ז סק"א, בדין הנכנס לחנותו של בשם דמברך וכו', דמשמע דס"ל דבעינן שהובא לפניו להריח, ואם בא והוזמן לפניו בשביל מצוה או בשביל אכילה או צורך אחר אינו מברך עליו, אפילו כונתו להריח, דהא קא פסיק ותני גבי בשמים שבחדר ואינם בחנות, כיון שלא הובאו ולא הוזמנו שם להריח, אינו מברך אפילו נתכוון להריח, וא"כ מזה אנחנו למידין אם הובא לפניו פירות לאכול ויש בהם ריח טוב, אפילו אם מתכוין להריח, שנוטל בידו הפרי קודם אכילה ומריח בו, לא יברך, מפני שלא הובא פרי זה לפניו להריח אלא כדי לאכלו, שאם לא היה רוצה לאכול לא היו מביאים לו פרי זה להריח, ואפילו אם היה לפניו לא היה נוטלו להריח בו בלבד, ורק כיון שנטלו לאכלו הנה הוא מריח בו ג"כ. מיהו חזרתי ואמרתי דאין ללמוד זה מדברי המג"א ז"ל הנז', די"ל לא אמר המג"א כן אלא בנכנס לחדר שיש בו בשמים שהוא מריח גם אם לא יטלם בידו, ולכן אע"פ שהוא מתכוין באמת להריח אינו מברך, אבל בהיכא שהוא פושט ידו ונוטל הפרי ומריח בו, אפשר לומר דאע"פ שלא הובא לפניו אלא בשביל אכילה, עכ"ז מברך על הריח כיון דנוטלו בידו ומריח בו:
8
ט׳אמנם ראיתי להגאון מוהר"א מווילנא ז"ל סי' רט"ז ס"ק ל"ו שכתב שם דברים קצרים כדרכו, ומדבריו אנחנו למידין דאינו מפרש טעמו של רבינו שמחה כמ"ש הט"ז, אלא מפרש טעמו משום דאין עקרו של אתרוג עומד להריח, גם מפרש דינו של המג"א בסי' רי"ז סק"א בדין החדר שיש בו בשמים הנז"ל, ודין רבינו שמחה הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, וא"כ בע"כ לית ליה אותו חילוק שכתבתי לעיל בדברי המ"א לחלק בין נוטלו בידו, לבין אין נוטלו בידו. וראיתי עוד להגאון מהר"א מווילנא שם בס"ק ל"ז, שחזר וקיים דבריו הראשונים והכריע כסברה אחרונה, דכל שאין עקרו עומד לפניו להריח לא יברך ברכת הריח, ועיין חיי אדם הלכות ברכות כלל ס"א סעיף יו"ד שכתב, וכן על פת חם אע"פ שמריח ריח טוב אין מברכים עליהם, כן הוא הכרעת הגר"א ז"ל ע"כ ע"ש:
9
י׳ודע, כי היש אומרים שאין לברך על פת חם שהביאם מור"ם ז"ל בהגה"ה, ציין בזה על בית יוסף סי' רצ"ז, שכך הוא דעתו, אך שם מבואר דלאו משום טעם הגאון מהר"א מווילנא ז"ל כתב כן, אך הגר"א ז"ל הכי קאמר, כי דין זה אנן בדידן יש לנו לתלותו בפלוגתא שיש בסברות שזכר הוא בס"ק הקודם, ע"פ סברת רבינו שמחה הנז' גם בפת חם נמי דינא הכי, דלא יברך משום האי טעמא, דאין עקרו עומד להריח, ופשוט:
10
י״אוא"כ לפ"ד הגר"א ז"ל אנחנו למידין בתפוחים ושאר פירות שיש בהם ריח טוב העומדים לאכילה, שהובאו על שלחן האדם לאכילה, אע"פ שמתכוין להריח בהם והוא נוטל הפרי בידו להריח לא יברך ברכת הריח, כיון דאלו עיקרם לאכילה, והובאו והוזמנו לפניו לאכילה, שאם לא היה רוצה לאכלם לא היה מביאם בשביל להריח, ורק אם לא באו לאכילה אלא לקח הפרי כדי להריח בו דוקא ולא לאכלו, הרי זה מברך לכ"ע, וכמ"ש בגמרא דברכות דף מ"ג הנז"ל דבעלי סברה זו מפרשים דברי הגמרא בהכי, ולא כמו שכתבו הראש והטור ז"ל:
11
י״בוראיתי להרב מחב"ר ז"ל סי' רט"ז ס"ק י"א, שהביא מפסקי רבינו המאירי כ"י שכתב וז"ל, הרבה נהגו לברך על הלחם בורא מיני בשמים, שיש בו ריח טוב וערב, וכ"ש כשהוא חם, וכ"ש לרעבים, ומ"מ יש מפקפקים בו עכ"ל, ונראה טעם המפקפקים הוא מטעם שכתב הגר"א ז"ל, דהוא משום דאין עקרו עומד לפני האדם להריח בו, ולאו משום פקפוק דפקפק מרן בב"י סי' רצ"ז, כי מלשונו נראה שהם מודים שיש בו ריח טוב וערב, ועכ"ז אומרים שלא לברך, ואין לומר דהם מיירי בהיכא דעולה הריח שלו מאיליו ולא נתכוון להריח בו, דזה פשיטה דאין לברך וכ"ע מודו בזה, ומלתייהו היא בהיכא שהוא מתכוין להריח בפת ונוטלו להריח בו, ועל זה אמר דיש מפקפקים שלא לברך:
12
י״גוהנה הלבוש ז"ל בסי' רצ"ז סעיף ג', בדין בשמים שמשימין הגוים בקנקני היין דאין מבדילין עליהם כתב הטעם משום דלאו לארוחי עבידי, והשיג עליו הרב עולת שבת, דהטעם הוא משום דמאיסי לגבוה, ועיין אליה רבה מה שתירץ בזה, והרב מאמר מרדכי מה שתרץ לו בזה, והשיג על תירוץ הרב אליה רבה ע"ש, ולכאורה היה נראה מדברי הרב הלבוש ז"ל הנז' דבהנאה של ימי החול נמי דליכא האי טעמא דמאיס לא יברך משום האי טעמא דלאו לארוחי עביד, אך ראיתי להרב אשל אברהם בסי' רצ"ז סק"א שכתב וז"ל, ומ"מ אין לברך עליהם בחול דלאו לאורחי עבידי, ומיהו כשנטלם בידו יש לומר דמברך עליו, עיין ט"ז סק"ז, עכ"ל:
13
י״דנמצא אנחנו למידין מסברת רבינו שמחה ז"ל לדעת הגר"א ז"ל אשר גם הוא הכריע להלכה כסברה זו, דאם הביאו לאדם פירות לאכול ויש בהם ריח טוב, כיון דעיקרם לאכילה עומדים, והובאו לפניו לאכלם, שאם לא היה אוכלם לא היה מביאם בשביל להריח, אין לברך עליהם ברכת הריח, אע"פ שהוא ניטל בידו להריח שמתכוין להריח בהם אגב אורחיה, ורק אם לא הובאו לפניו בשביל אכילה, ולא לקחם כדי לאכלם אלא נטלם בידו כדי להריח בהם בלבד ה"ז מברך, וכמ"ש בגמרא דברכות דף מ"ג הנז"ל, וכן נראה דעת היש מפקפקין שהביא רבינו המאירי ז"ל כנז"ל, ואע"ג דהרא"ש והטור ומרן ז"ל לא ס"ל הכי, מ"מ משום ספק ברכות נמנעין מלהריח בהם, כדי שלא יכנסו בספק ברכה, דאין האדם מוכרח להנחה זו של הריח בפירות אלו שמביאים לפניו לאכילה. וזה הטעם שתמצא מנהג פשוט פה עירינו בג'דאד יע"א, בכל סעודה ובכל מסיבה של משתה ושמחה ובכל סעודת בעה"ב בביתו, שמביאים על השלחן מיני פירות שיש בהם ריח טוב, שאין שום אדם עולה על דעתו ליקח פרי מן השלחן לברך עליו תחלה ברכת ריח, ואפילו בשבת ויו"ט שמשתדלים להמציא בהם ברכות יתירות להשלים מאה ברכות, ומיהו אם האדם חולה ומביאים לו תפוח או פרי אחר שיש בו ריח טוב כדי להריח בו דוקא ולא לאכלו, אז לכ"ע יברך עליו ברכת ריח, וכמו דינא דגמרא הנז':
14
ט״ווכן כתוב ורשום אצלי בקנטריסים שלי כ"י, בהלכות שאני דורש בס"ד בציבור ביום שבת קודש, שהדרך הישר והטוב להמנע מלהריח ולברך ברכת הריח, בפירות שעיקרם לאכילה ויש להם ריח טוב, שמביאים לפני האדם בשביל אכילה, משום ספק ברכות:
15
ט״זברם כתוב אצלי בס"ד, ששמעתי שיש נמנעים לבלתי יברכו ברכת הריח על פירות שיש בהם ריח טוב, אע"פ שהם נוטלים אותם להריח דוקא ולא לאכול, והטעם אמרתי בס"ד מפני שיש מחלוקת בנוסח הברכה, די"א שיברך הנותן ריח טוב בפירות, וי"א שיברך אשר נתן ריח טוב בפירות, ועיין באלי' רבא סי' רט"ז ס"ק ה' שכתב בא"ח כתוב דיברך הנותן, ולא כאותם שאומרים אשר נתן, אך הרואה בש"ס ובה"ג והרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור וראב"ן וסמ"ג וסמ"ק ורוקח ותשב"ץ ורי"ו ומרדכי ואגודה וכלבו, כולם כתבו אשר נתן, ומי יקל ראש נגדם ע"ש, ויש מן האחרונים שכתבו כאליה רבא הנז', ויש עוד שכתבו הנותן כגרסת הש"ע שלפנינו, וס"ל לשון זה מוכרח יותר וכדייהבי טעמא, ויש סוברים שיש קפידא בשינוי לשונות אלו, ואין עולין שניהם בענין אחד, ועל כן יש מדקדקים ונמנעין מלהריח בפירות בשום אופן, מפני נוסח הברכה, דלא בריר לן, ואין זו הנאה הכרחית כדי שנאמר לברך כפי הנוסח שהובא ברוב הפוסקים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
16