שו"ת רב פעלים, חלק ב, אורח חיים ס׳Responsa Rav Pealim, Volume II, Orach Chayim 60
א׳שאלה, מחד צורבא מרבנן, בענין עירוב ביוה"כ איך מועיל, מאחר דיוה"כ אסור באכילה, ומצאתי במטה אפרים שכתב מהאי טעמא לא יערב בערב יוה"כ, אלא יערב בשבת דקודם יוה"כ, וכיון דחל הערוב על השבת מועיל גם ליוה"כ שאחריו, על כן יורינו טעם על הדבר הזה, ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. איתא בגמרא דעירובין דף למ"ד, ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, וב"ה אומרים מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה, א"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ, א"ל אמת, א"ל כשם שמערבים לגדול ביוה"כ כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכו'. התם איכא סעודה הראוי' מבע"י הכא ליכא סעודה הראוי' מבע"י, ופירש רש"י ז"ל שמערבין לגדול למי שהוא גדול שהביא ב' שערות שחייב בעינוי, ואע"ג דלמחר לא חזי לי', הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין ע"ש, נמצא בין לב"ש בין לב"ה מערבין ביוה"כ, אלא דלב"ה הטעם הוא משום דחזי לקטנים, והנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ושאר פוסקים, כולהו ס"ל דהברייתא הנז' לאו דוקא בערובי תחומין, אלא איירי גם בערובי חצרות ושתופי מבואות, וכן פסק מרן ז"ל בשה"ט סי' תט"ז, ומצינו להרשב"א ז"ל בחידושיו לעירובין, שגם הוא פירש כרש"י ז"ל, דהיינו טעמא דב"ה דמערבין לגדול ביוה"כ, משום דחזי לקמן ע"ש:
2
ג׳אמנם הרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש דף ג' ע"ג כתב וז"ל, מערבין לנזיר ביין לפי שהוא ראוי לכל מי שאינו נזיר, ולישראל בתרומה לפי שראוי לכהן, וכל שאינו ראוי לזה וראוי לזה מערבין, כדרך שמערבין לגדול ביוה"כ, לפי שראוי לקטנים, בד"א במה שאין איסורו לכל מחמת עצמו, אבל דבר שאסור לכל הגדולים מחמת עצמו, אין מערבין, לפיכך אין מערבין בטבל אפילו בטבל טבול מדבריהם, ואע"פ שאפשר שהוא מותר לקטנים עכ"ל, משמע דס"ל הא דמהני עירוב ביוה"כ לאו משום האי טעמא דחזי לקטנים בלחוד, אלא משום דאין איסורו מחמת עצמו, אלא אריה דיוה"כ רביע עליה, וכ"כ עוד הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות בסוף פרק י"ג וז"ל, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן, ולא דמי למערב לגדול ביוה"כ, דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדול, משא"כ בטבל דאיסורו מצד עצמו, והילכך אע"ג דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול עכ"ל, והריטב"א ז"ל בחדושיו לערובין גמגם בהאי חילוקא דהרשב"א, משום שאין סוגיית הש"ס מורה כן, ויש להשיב על דבריו בפשיטות, ואכ"מ, מיהו בחידושיו ליבמות לא סמך על גמגומו הנז' שגמגם מכח דברי הש"ס, ובעיקר הדין דלא לספות לקטן איסור דרבנן, הוא מחזיק דבריו דלא כהרשב"א ודעמיה דס"ל דשרי לספות לקטן איסור של דבריהם, ע"ש:
3
ד׳ואיך שיהיה בין להרשב"א בין להריטב"א, הטעם דמהני עירוב ביוה"כ הוא, משום דחזי לקטנים, וכמ"ש רש"י ז"ל, אלא דלהרשב"א בעינן נמי שלא יהיה זה איסורו מעצמו, ושמעינן דמכח האי טעמא דאמרינן הואיל דחזי לקטנים, איפסקא הלכתא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, משום דאע"ג דלא חזי לדידי' חזי לאחריני, וכתב ריב"ם ז"ל בא"ז, כיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן:
4
ה׳ולכאורה י"ל בהא דקיי"ל בש"ע סי' שצ"ד סעיף ב', שצריך להיות העירוב בין השמשות במקום שראוי ליטלו משם, שאם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו אינו עירוב, וכן אם נתנו במגדל ואבד המפתח, אם א"א להוציאו אא"כ יעשה מלאכה דאורייתא, אין זה עירוב ע"ש, וקשא בזה אמאי לא אמרינן הכי נמי חשוב עירוב, משום דחזי לקטן, כי הקטן אינו בר עונשין ויכול לעשות מלאכה להוציאו ולאכלו, דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו, ואע"ג דקי"ל אביו לגעור בו ולהפרישו כנז' בש"ע סי' שמ"ג, מ"מ יהני העירוב בשביל קטנים אחרים שיוכלו לעשות מלאכה להוציאו ולאכלו:
5
ו׳ונראה דאין זה קושיא, דמ"ש בעירוב יוה"כ דמהני מפני שראוי לקטנים, היינו משום דהגדולים עצמן יכולים לספות המאכל לקטנים, כי טעמי' דעירוב הוא משום דירה, שדעתו של אדם על פיתו, וחשיב כאלו דר שם, ומ"ש דעתו על פיתו לאו בשביל מאכל עצמו דוקא, אלא גם בשביל מאכל אחרים, כי כמו שיש לו צורך באכילת עצמו, כן יש לו צורך באכילת הקטנים שלו להאכילם מפיתו, ולכן אע"ג דהעירוב הוא עשוי בשביל הגדול ולאו בשביל הקטן, חשיב דעתו על פיתו, ונגרר אחריו להיות נחשב כאלו הוא גר שם במקום פיתו, אבל אם הוא אינו יכול ליטול הפת הזה של העירוב אא"כ עושה איסור, או שהוא במקום שא"א לילך שם, נמצא הוא לא אגיד עם פתו ואין לו עסק בו, ואיך נאמר הואיל ודעתו על פתו הוי כאלו דר שם. ואם הקטן יוכל לעשות זה להוציא הפת הזה ולאכלו מה יועיל זה לגדול, וכי העירוב הוא בשביל הקטן, והנה ידוע כי הגדול אפילו אמירה לחוד לומר לקטן לעשות איסור אסיר ליה, והגאון חק"ל א"ח סי' ס"ה, הוכיח דאמירה לקטן אסורה מן התורה וחמירה מאמירה לגוי שהיא איסור שבות:
6
ז׳ודע כי דבר זה שכתבנו דלא שרינן בהיכא דחזי לקטן, אלא רק בהיכא שהגדול יכול לספות לו בידים, הוא מוכרח, דהא תנן בעירובין דף ל"א, אין מערבין בשביל וכו', והיא הלכה פסוקה בהרמב"ם ה' עירובין, ואמרינן התם טעמא משום דלא חזו לשום אדם ע"ש, ותקשי לך אמאי לא מערבין בשביל וכו', והא חזו לקטנים, שאם ירצו הן מעצמן לאכול אין מפרישים אותם, על כן מוכרח לומר, דלא מהני אלא בהיכא דיכול הגדול לספות להם בידים, ועיין להריטב"א בעירובין דף ל', ועוד עיין להרשב"א ז"ל ביבמות מה שהעיר מדין הטבל דעירובין הנז', ומשמע מדבריהם להדיא דלא סמכינן על דבר שהוא ראוי לקטנים, אא"כ יכולים הגדולים לספות להם ממנו בידים, וכדכתיבנא, ומוכרח לפרש הטעם, כפי מה שהסברתי אנא עבדא בזה בס"ד:
7
ח׳ועוד נ"ל בס"ד להסביר הענין קרוב לטעם הנז"ל, כי בשלמא אם נאמר דחזי בשביל שהגדול יכול לספות זה לקטן שפיר, דנמצא אנחנו סומכים ההיתר על מעשה הגדול, אבל אם הגדול אינו יכול לספות לקטן, ורק הקטן יוכל לאכלו מעצמו, אם לסמוך על זה נמצא תורת העירוב מתקיימת על סמך מעשה הקטן, ואין מעשה הקטן חשיבה כלום, שתהי' תורת העירוב מתקיימת עלי':
8
ט׳והשתא בא נבא לדבר בדברי הגאון מטה אפרים ז"ל בסי' תרי"א, שרמז עליהם השואל בשאלה הנז' והוא, ששם הקשה איך מועיל עירוב חצרות ביוה"כ, דהא טעמא דעירוב משום דירה הוא, שדעתו של אדם על פתו, והוי כאלו כולהו דיירי התם, ולפי מ"ש הט"ז סי' שס"ו סק"ג, ובסי' שצ"ד סק"ג צריך להיות הפת שם לאכילה של יום השבת וכו', צ"ע לפע"ד לענין עירוב חצירות ביוה"כ דמהני כמבואר בש"ס ובש"ע סי' תט"ז, ואיך יועיל מאחר דביוה"כ לא חזי לאכילה כלל, לא שייך לומר שדעתו אצל פתו והוי כדירתו, וצ"ע בספרים וכו', ונלע"ד שעכ"פ לא יערב ביוה"כ, רק יערב בע"ש שקודם יוה"כ, וכיון שכבר חל העירוב על השבת שפיר מועיל גם על יוה"כ שאחריו, כמו דין שנתמעט העירוב אחר כניסת שבת ראשונה, דבנשתייר כל שהוא מהני לשאר שבתות וכו', ע"ש:
9
י׳ובאמת כל דבריו תמוהים, כי מה שהקשה איך מועיל העירוב ליוה"כ, כיון דלא חזי לאכילה, הנה הטעם מפורש בענין זה שיועיל משום דחזי לקטנים, וכמ"ש לעיל, ומה שנתעורר לחזק קושייתו מסי' שצ"ד בש"ע, ומדברי הט"ז בסי' שס"ו, כבר כתבתי לעיל בס"ד שיש לחלק בזה, והיא מוכרח:
10
י״אומה שחידש מדעתו דבר חדש שלא נזכר בפוסקים ראשונים ואחרונים, שהסכים שלא מהני העירוב בערב יוה"כ, אלא צריך לעשותו בשבת שקודם יוה"כ, ועשה סמך לסברתו זאת מדין נתמעט העירוב, הנה אחר הס"ר יש לתמוה על דבריו טובא, דאיך יתכן לומר כן, והלא דין זה דמערבין ביוה"כ למדו אותו כל הפוסקים מן ברייתא הנז"ל, מדברי ב"ה דאמרי לב"ש, אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ, ולפי דבריו דהעירוב של יום הכפורים לא מהני, אא"כ נעשהו בשבת שקודם יוה"כ, דאז י"ל הואיל וחל על השבת מועיל גם ליוה"כ, א"כ מאי מוכחי ב"ה מעירוב של יוה"כ להא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, והא הכא שאני משום דחל על השבת הקודם, ובישראל בתרומה ליכא האי טעמא, דהא לא חזי תרומה לישראל בשום זמן, ועל כן מוכרח לומר בעירוב יוה"כ דמהני לגדול, דאיירי אפילו במערב ערב יוה"כ, ולהכי שפיר הוכיחו מזה ב"ה לב"ש, להא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ועוד יש להתפלא על הגאון הנז', אמאי לא הקשה קושייתו על דין עירוב לנזיר ביין, ולישראל בתרומה, שהוא משנה ערוכה, והלכה פסוקה בש"ע סי' שפ"ו, דהו"ל לקשות איך מהני תרומה לישראל, והלא לא חזי ליה, ולא שייך לומר שדעתו אצל פתו, והוי כדירתו שם, ואם לענין ערוב של יוה"כ עשה תיקון לערב בשבת שקודם יוה"כ, הנה לעירוב ישראל בתרומה מה יעשה תיקון, אי לא אמרינן האי טעמא משום דחזי לאחריני:
11
י״בזאת תורת העולה, דמהני עירוב ביוה"כ משום טעם הנז"ל דחזי לקטנים, ויכולים הגדולים לספות להם בידים, וכאמור לעיל, ולהכי יוכל לעשית עירוב גם בערב יוה"כ, וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
12