שו"ת רב פעלים, חלק ב, יורה דעה כ״דResponsa Rav Pealim, Volume II, Yoreh Deah 24
א׳שאלה, מעיר במביי. הנה מצינו כתוב בשו"ע יו"ד סי' ר"א, שמותר להביא שלג בידים ולעשות ממנו מקוה שכשר לטבול בו הנדה, והנה במקומינו עושין את המים שלג ע"י אדם במכונה, אם שלג זה דינו שוה לשלג הנז' שכשר לעשות ממנו מקוה, או לאו, יורינו ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה. מה שהותר בסי' ר"א סעיף למ"ד לעשות מקוה בידים ע"י שלג, הנה להראב"ד ז"ל וסייעתו בעי שיהי' נפשר ואז טובלין בו, דס"ל שלג בעין לא הוי בכלל מקוה מים דקרא, אלא עד שנפשר ועושה מים, ולדידהו היינו טעמא דליכא דין שאובין בשלג, אע"פ שטלטלו בידים והניחו במקוה, משום דדין שאובין נפקא לן פסולן מהקש מקוה מים למעין, שהוא מה מעין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים, לאפיקי שאובין דהוו בידי אדם, אך השלג לאו מים הוא, ולהכי אין בו פיסול שאובין כשמטלטלו בידים ומניחו במקוה, וכשנפשר במקוה ונעשה מים פנים חדשות באו כאן, דחשיבי מים אלו נעשו מאליהן שלא ע"י אדם, כי תפיסת ידי אדם שהיתה בהם בטלטולם והנחתם במקוה, היתה כשהיו שלג, דעדיין אין להם דין מים, זהו טעם ההיתר לדעת הראב"ד וסיעתו, אך רבינו שמריה ז"ל שהביאו המרדכי, והובא בביתה יוסף ס"ל שיוכל לטבול בשלג, אפילו שלא נפשר כלל, וטעמא דידיה כי השלג עצמו חשיב מים, ונקרא מים, דכל תולדות המים חשיבי מים ממש, והטובל בו ה"ז טובל במים ממש:
2
ג׳ומה שיש להקשות על סברת רבינו שמריה, דס"ל השלג עצמו חשיב מים, א"כ איך מותר לטלטל השלג ולהניחו במקוה בידים, והא הו"ל נתהווה בידי אדם ונפסל בדין שאובין, הנה הגאון חתם סופר ז"ל ביו"ד סי' רי"ג תירץ קושיא זו, כי בקרא דרוחץ בשרו במים לא הוזכר שיהיה בידי שמים, רק הואיל שא"א למים שיהיו טהורים זולת זה, שאם לא יהיו במעין ובור שנעשים בידי שמים, הרי הם מקבלים טומאה, ונמצא שהם מתטמאים מן הטובל בהם, וחוזרים ומטמאין אותו, לכן צריך שיהיו נקווים בידי שמים כמעין ובור, כדי שיהיה להם דין מחובר, ואין מקבלים טומאה, ועל כן בעינן שלא יהיו שאובין בידי אדם. וא"כ תינח מים ממש שמקבלים טומאה, אבל שלג וכפור אין בהם קבלת טומאה, כמבואר בה' טומאת אוכלים פ"א הכ"ב, על כן לעולם טובלין בשלג בעין אפינו הווייתו בידי אדם, ואפילו שאובין בכלים, ועתה אפילו אם נמוח אח"כ בתוך המקוה ונעשה מים, דאז מקבל טומאה, לא מפסל משום שהיה תחלת הוייתו ע"י אדם, דעל זה אמרינן פנים חדשות באו לכאן, דמעיקרא כשהיה שלג לא הוה אוכל ולא הוה משקה, ועכשיו נעשה משקה, והו"ל נעשה מקוה מאיליו וכשר, עכ"ד ע"ש:
3
ד׳והנה בש"ע סי' רי"ג סעיף למ"ד, הובאו שם שתי סברות הנז' וכנז' בהנה"ה, ומצינו להגאון הלבוש ז"ל שכתב הטעם של רבינו שמריה ז"ל, משום דכל מים שנעשו בידי שמים כשרים למקוה, יען כי מקוה מים הוקש למעין, מה מעין נעשה בידי שמים, אף מקוה בידי שמים, ולפ"ד הלבוש ז"ל לפי סברת רבינו שמריה לא הותר לטבול בשלג, אלא דוקא אם השלג הוא עשוו בידי שמים, וכן מותר לטבול במים שהוגלדו ע"י הקור, דהוגלדו ע"י שמים, דבזה יש היתר מן ההיקש דמעין לומר מה מעין נעשה בידי שמים, כך אלו נעשו בידי שמים, ולפ"ז לסברת רבינו שמריה אם נעשה השלג ע"י אדם במכונה, דאין זה נעשה ע"י שמים אין לטבול בו, ורק לסברת הראב"ד ז"ל וסיעתו דס"ל, אין השלג נחשב מים, ולכך אין בו דין שאובין, מותר לטבול בו אחר שנפשר, שנעשה מים:
4
ה׳מיהו נראה גם לסברת רבינו שמריה דיש לשלג דין מים, דאז ממילא אין לטבול אם טלטלו והניחו במקוה, זה דוקא אם טובל בו עצמו, אך אחר שנפשר י"ל דמודה רבינו שמריה דמותר לטבול בו, ואין לפסלו מחמת שטלטלו אדם והניחו במקוה, כי האדם טלטלו והניחו במקוה בעת שהיה שלג, אך עתה שנפשר פנים חדשות באו לכאן, ושינוי זה מוציאו מדין פיסול תפיסת ידי אדם שהיה בו, שאם אין אתה אומר כן, נמצא רבינו שמריה פליג עם הראב"ד וסיעתו בתרתי, חדא דלרבינו שמריה השלג חשיב מים, ומותר לטבול בו אם נעשה שלג בידי שמים, משא"כ להראב"ד וסיעתו אין השלג חשיב מים, ופסול לטבול בו בעודו שלג, והב' דלסברת הראב"ד אם נפשר השלג אמרינן פנים חדשות באו לכאן, ונשתנה דינו, ולרבינו שמריה לא אמרינן פנים חדשות באו לכאן, ולא נשתנה דינו, וידוע דאפושי פלוגתא לא מפשינן, לכן צריכין אנחנו לומר דמודה רבינו שמריה בהיכא דנפשר דמשתנה דינו, דאמרינן פנים חדשות באו כאן. וע"ד לפי תירוץ הגאון ח"ס שתירץ הקושיא העצומה, שיש להקשות על סברת רבינו שמריה, מוכרחים אנחנו לומר, דס"ל לרבינו שמריה אם נפשר נשתנה דינו ופנים חדשות באו כאן, וכאמור לעיל:
5
ו׳המורם מכל האמור הוא שזה השלג הנזכר בשאלה שהיה מים ונעשה שלג ע"י אדם במאכ'ינה, מותר לטבול בו אחר שנפשר ונעשה מים בתוך המקוה לכ"ע, ועיין להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים מס' מקוואות מ"ש שם בענין השלג במקוה, ומה שתיקן בטעות הדפוס, ועיין עוד בספרו חיים שאל ח"ב סי' ע"ד אות ך' שציין על זה, ע"ש:
6
ז׳מיהו נ"ל דהפשרה של השלג אחר שהניחו במקוה צריכה להיות בידי שמים, דהיינו שיהיה נפשר מאיליו ע"י חום האויר, אבל לא יהיה נפשר בידי אדם. אמנם ראיתי להגאון ח"ס שם בסי' רי"ג, שהתיר להפשירו ע"י המצאה זו, דהיינו אחר שהונח כולו בתוך המקוה, יביאו טס ברזל מלובן ועליו גחלים בוערות, ויניחנו על השלג, ואז נפשר מאיליו, וכתב דאין בזה חשש משום הוייתו בידי אדם, דלא מקרי זה הוייה, אלא הוי כמו הסרת המניעה, דלא מקרי הוייה אלא כמו הבאת מים, וכן הסכים בהמצאה זו רב אחד שהזכירו שם בשאלה הנז':
7
ח׳ולדידי אנא עבדא יש לפקפק בהיתר זה, להפשיר השלג ע"י הנחת הברזל, דודאי חשיב זה הווייתו ע"י אדם, דהא לסברת הראב"ד ודעמיה בעודו שלג אסור לטבול בו, דלא מקרי מים, והכי קי"ל להלכה, וע"י שהוא מפשירו בהנחת הברזל, נמצא הוא עושהו מים להיות מוכשר לטבילה. ועוד גם לפ"ד של הגאון ח"ס, דס"ל לא מקרי זו הוייה, אלא הוי כמו הסרת המעשה, איך פסיקא ליה דמותר בהכי, והלא ד"ז הוא פלוגתא בראשונים ז"ל, וכאשר הביא זה הרב נחפה בכסף ח"ב סי' ג', במעשה שהיה בגג מקוה המים שיש בו ב' צינורות, א' לבא ממנו המים למקוה, ואחד לילך למקום אחד לבור וכיוצא, וכשרוצין שיתמלא המקוה תכף סותמין אותו הצנור האחר, ובאים כל המים למקוה, ומעשה שהיה הוא שסתמו אותו צינור במטלניות שיש בהם ג' על ג', שראויין לקבל טומאה, ונסתפקו אם יש לפסול מקוה זו משום דהוייתה על ידי טהרה בעינן או לאו, והאריך הרב ז"ל שם להביא סברות הראשונים ז"ל, וסו"ד שם בדף ט"ל ע"ב כתב, נמצינו למידין דשלשה סברות יש בענין מהווה בדבר המקבל טומאה למקוה, דלדעת הרמב"ם מיתר להביא המים בדבר המקבל טומאה למקוה, ודעת הב' הוא דעת הר"ש ז"ל, דגם במקוה בעינן הווייתם על ידי טהרה, ואפילו המניעה שלא יצאו המום מן המקיה צריך שתהיה ע"י טהרה דוקא, ודעת הג' הוא דעת הרא"ש ז"ל, דלענין הווייתו של מקוה בעינן ע"י טהרה, אך המניעה לא בעינן ע"י טהרה, דלא הקפידה תורה אלא בהווייתו דוקא, ולא במניעה שגורם להווייה. ובנידון השאלה הנז' לדעת הרמב"ם אין כאן פקפוק, וכן לדעת הרא"ש ז"ל אין כאן פקפוק, אכן לדעת הר"ש יש לפסול המקוה הזו, שהרי כתב הר"ש שאסור לסתום הנקבים בדבר המקבל טומאה, משום דעי"ז מתהווה המקוה, ואנן ע"י טהרה בעינן, וה"ה לנ"ד שע"י סתימות הצינור האחד נתהווה מקוה זה, דהדין הוא דפסול מהאי טעמא, ומרן בש"ע סעיף נו"ן פסק בסתם כסברת הר"ש וסיים דיש מי שמתיר. גם מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ח דעתו מסכמת כהר"ש, וכן הסכים ג"כ מהר"ם בן חביב בספר גינת ורדים יו"ד כלל ד' סי' ד' עכ"ד. ומה שהתיר הרב בנ"ד הוא מטעמים דלא שייכא הכא בנ"ד, נמצא לסברת הר"ש גם המניעה דינה כהווייה, וכן הוא דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ועיין להרב חוקי חיים סי' ג' שכתב מי שם פה לאדם לעשות ס"ס בפסקי מרן ז"ל, מאחר שמרן ז"ל בין בהויית המקוה ובין במניעה דעתו לפסול וכו':
8
ט׳על כן נ"ל בס"ד, דאין לסמוך על היתר זה שכתב הגאון ח"ס, להפשיר השלג במקוה ע"י טס ברזל חם, דאפילו אי יהבינן ליה כל דיליה, דהוי זה כהסרת המניעה, נמי יש לפסול ע"י אדם, דבעינן גם הסרת המניעה ע"י שמים, לכן יזהרו להמתין עד שיהיה השלג נפשר מאליו מכח חום האויר, ולא יפשירו אותו ע"י ברזל ומה גם כי עיר השואל שהיא עיר במביי, היא ארץ חמה, והשלג נפשר בנקל מאיליו:
9
י׳וזאת אודיע, כי יש קצת מן החכמים הי"ו דפה עירינו שראו דברי הנז"ל, ואמרו לי עדיין יש להסתפק בענין זה, אולי השלג הנעשה ע"י אדם בעסק המאכינה הוא מקבל טומאה, בהיותו שלג שיש לו דין מים גמורים כיון שנעשה ע"י אדם עכ"ד נר"ו. והנה לדידי לא חשיב זה ספק כלל, אך אעפ"כ אביא ראיה לזה מדברי הגאון הרדב"ז ז"ל בישנות סי' פ"ג, שכתב גבי משקים הצריכים נטילה משום קבלת טומאה, דאם נקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה, דתו לא חשיבי משקים, ואין בהם משום קבלת טומאה, ולא בעו נטילה, ודברי הרדב"ז אלו הביאם המג"א סי' קנ"ח סק"ז, וכן הביא דבריו ג"כ הרב מטה יוסף ח"ב א"ח סי' י"ח אות י"ד, וסמך על זה, ועיין הרמב"ם ה' טומאת אוכלין פ"א ה"ד:
10
י״אוהנה המג"א ומט"י הביאו דברי הרדב"ז הנז' בקיצור אך הרואה יראה בתשובת הרדב"ז עצמו ימצא שבאו דבריו בהרחבה שכתב וז"ל, ולדעתי כי זה אין נוהג במים ובטל, אבל שאר משקים חוזרים להיות אוכל, שהרי החלב ע"י בישול מתקשה וחוזר להיות גוף קשה, וכי נאמר תהיה משקה ומכשיר, וכן הדם וכו' ע"ש. ומה שכתב שאין נוהג זה במים ובטל, היינו מפני שבימיו לא נודעה עדיין חכמה זו של המאכ'ינה, שבה נעשים המים שלג, שהוא גשם עב, וכן תמצא דבר זה מפורש בדבריו אח"ז, שכתב וז"ל, והטעם נ"ל כי שאר משקין יש להם עצמות וממשות, ומתעבים על ידי האור, אבל המים אפילו שתבשל אותם ע"י האור הם מתמעטים, אבל אין נעשים גשם עבה, ולפיכך לעולם תורת משקה עליהם עכ"ל, הרי להדיה טעמו כמו שכתבתי, שבימיו לא נתחדשה המאכ'ינה שעושה את המים שלג, ונמצינו למידין מדבריו שאין לחלק בין אם נעשה ע"י שמים, לבין נעשה ע"י אדם, דבין הכי ובין הכי הרי נשתנה לפנינו שהיה מים ומשקה, ועתה הוא שלג גוש עב, ועיין עוד להגאון מש"ז סי' קנ"ח סוף סק"ח שכתב וז"ל ועמ"א אות ז' משמע החלב אע"פ שנמוח אח"כ אין לו דין משקה, וא"כ אפשר ה"ה חמאה שנקפה ע"י מעשה מלאכותיי עכ"ל ע"ש, ואין צורך להאריך יותר בזה:
11
י״בוהנה הגאון שם אריה ז"ל סי' ע"ב, פסק להכשיר מים שאובין אשר במקוה, ע"י שיתנו בתוכם מעט עפר שיתערב עם המים ההם, באופן שיהיו נעשים כטיט הנרוק, דשיעירו הוא כל שהפרה אינה שוחה ושותה ממנו, ואז מותר לטבול בו, או יעשה כך להכשירם ע"י שישפוך לתוכם דם או חלב, כדי שישתנה מראה המים, ובזה נכשר משום שאובין, וכתב שם ג"כ כי נהוג עלמא להכשיר המקוה כשנפלו לתוכו מים שאיבין, וא"א לנקותו שלא ישאר ג' לוגין מפני חוזק הנביעה מהמעיין וא"א לנגבה היטב, שאז שופכים לתוכה דם או חלב, כדי שישתנה מראה המים ונכשר משום שאובין, כדאיתא בסי' ר"א סעיף כ"ג, דאין ג' לוגין פוסלין רק כשיש בהם מראה מים, והוא ז"ל נסתפק דאפשר דהיינו דוקא כה"ג, שנשתנו המים קודם שנפלו למקוה, אבל היכא דנפלו לא מהני לשנות מראיהן, כיון שכבר נקרא עליהם שם פיסול, ושוב פשט הספק הזה מדין שלג וברד וכפור, דאין שאיבה פוסלת בהם, וקי"ל דמקוה שאוב שהגליד טהור, וכשנימוחו כשר להחיות, הרי דמהני כפור וגליד אף למה שהוא כבר שאובין להכשירם, דהא כאן מעלה ומכשיר גם את השאובין במקוה, וא"כ ה"ה לדם ושינוי מראה וכו' ע"ש, ועיין עוד שם מה שכתב בדין הנז' מתשובת הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב ע"ש, הרי כל הנז"ל פשיטה להו דאין להסתפק בספק כזה דנ"ד, לחלק בין הוכשרו ונעשו ע"י אדם, לבין הוכשרו ונעשו מאליהם, דהא התם הוא עושה אותם טיט הנרוק בידים, ומשנה מראיהם בידים, והרי זה הכשירם בידי אדם הוא, ומוכרח אתה לומר דאין שום סברה לחלק בהכי:
12
י״געוד אמרו החכמים הי"ו, אולי כיון שזה השלג שעושין אותו במאכינה עושין אותו לשתיה, והו"ל חשב עליו למשקה ויש לו דין מים גם בעודו שלג שנטמא, והשאיבה פוסלת בו עכ"ד. ועל זאת אשיב, הנה אם זה השואל עושה השלג בביתו בפ'בריקה שלו, אין כאן ספק, דהא עושהו לצורך זה, ואם קונה השלג מן השוק ממקום שעושין השלג למכור, נראה אע"ג דרוב הקונים השלג הזה הם קונים לשתיה, וזה העושהו ודאי עושהו למכור לשתיה, מה בכך דאנחנו מה לנו בכונת בעל הפ'בריקה, הלא העיקר צריך לדון על כונת בעל המקוה, שקנה השלג וטלטלו, והניחו במקוה, דמעולם לא חשב עליו למשקה, אלא משעה שטלטלו והניחו למקוה הוא חושב עליו למקוה לטבול בו, ועל כן אין כאן דין שאובין בעודו שלג, ועוד אפילו אם נזיל בתר כונת העושהו שכונתו למכרו לצורך שתיה, הנה אין השלג הזה עצמו נעשה לשתותו, אלא נעשה לקרר בו המים או שאר משקין ששותין ונותנים בהם חתיכת שלג לקררם, וכיון דאין עושין איתו לשתיית עצמו, אינו נטמא, דאין לו דין מים בעודו שלג, לכן אין השאיבה פוסלת בו:
13
י״דונראה לומר, כי ד"ז דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ט"א הלכה וא"ו, אלו דברים שאינן מקבלין טומאה, אע"פ שבני אדם אוכלים אותם, לפי שאין נאכלין להנאת גופן, אלא מפני שנותנים מהם במאכלות, או מפני הריח או המראה, ואלו הן הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' ע"ש, וכן זה השלג עושין אותו כדי ליתן קרירות במים, או שאר משקין שמערבין אותו בהם, ולא מפני שישתו גוף השלג, או לאכלו, כי באמת זה השלג היה תחילתו מים, ועשו אותו שלג כדי לקרר בו המים, ושאר משקין, ועל כן לא שייך כאן דין חשב עליהם לשתיה:
14
ט״ומיהו על צד היותר טוב, נראה לומר להשואל שלא יקנה מן בעל הפבריקה שלג שכבר עשוי אצלו, אלא יקנה ממנו קודם שעושה, שאומר לו כו"כ קבין של שלג אני צריך לקנות ממך, כדי להניחו במקוה לטבול, תעשה לי שלג היום הזה לצורך זה, כי אין אני רוצה ליקח מן השלג המזומן אצלך, אלא רוצה אני שתעשה השלג לשמי בזה היום, בשביל צורך טבילה לטבול בו, ויתן לו מעות של השלג תכף כשאומר לו כן, ונמצא זה עושה השלג על דעת הקונה, וכל זה אם אפשר לשואל לעשות כך, ואם לא אפשר יש לו לסמוך על טעם ההיתר אשר ביארתי בס"ד, שיקנה מן המוכן ומזומן לפניו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
15