שו"ת רב פעלים, חלק ב, יורה דעה ל׳Responsa Rav Pealim, Volume II, Yoreh Deah 30

א׳שאלה. נשאלתי מן ת"ח אחד ששאלו על ידו מעיר רגגון יע"א, יש בעיר זו מין שחוק שמשחקין בו אנשי ג'ין, והוא עשוי ומורכב על שנים ושלושים פתקאות, כל פתקא כתוב עליה שם אחד משמות העופות והבהמות והחיות ושמש וירח וכיוצא, והם ל"ב שמות כתובים על ל"ב פתקאות, ותכלית השחוק הוא, שזה הגוי בעל מלאכת השחוק הזה, מניח פתקא אחת מן ל"ב פתקאות הנז' שכתוב עליה שם אחד משמות הנז' תוך תיבה אחת קטנה סגורה, והמפתח של התיבה הנז' יהיה שמור אצל אדם אחד, ולא ידע שום אדם מהו השם הכתוב בפתקא אשר בתוך התיבה הנז', ויום אחד קודם שיפתחו התיבה הנז' יבואו בני אדם המשחקים בזה השחוק לבית השחוק הנז' וכל אחד יכתוב שם אחד מן ל"ב שמות בפתקא אחת כפי מה שיעלה בלבו, מן אותם ל"ב שמות אשר עליהם מורכב השחוק הזה, ויום המחרת יפתחו אותה התיבה הסגורה שמונח בתוכה פתקה הכתוב עליה שם מן ל"ב שמות הנז', וכל אדם מן המשחקים אשר כיון בכתיבתו לכתוב אותו השם שיעלה בתוך אותה התיבה הסגורה, ירויח שלשים רופייא, בעד כל רופייא אחת שנתן בשחיק הנז', ואותם בני אדם שלא כוונו את השם וכתבו שמות אחרים, יפסידו מה שנתנו בשחוק הזה, וכן על זה הדרך בכולם:

ב׳והנה בעיר זו יש יהודים שהולכים למקום השחוק הזה לשחק בזה השחוק, ויש דרכם לנחש, שבאותו היום שהולך זה לשחק שם כשיצא מביתו ללכת שם, אם יפגע באיזה בריה שיש לה שם בל"ב שמות הנז', ידע שאם יכתוב שם זאת הבריה יצליח שיעלה בידו השחוק לכוין השם הכתוב בפתקא שבתוך התיבה, והוא מאמין ובוטח בזה הניחוש וכותב שם אותה בריה שפגע בה ביציאתו מביתו כדי שירויח, ויש בני אדם דרכם לעשות שאלת חלום על הדבר, והוא שיכתוב כל ל"ב שמות שעליהם מורכב השחוק הנז' על נייר אחד, ומניחו בלילה תחת מראשותיו, ויראה בחלום איזה שם מן ל"ב שמות ההם יצליח וירויח בו, אם יכתבנו, והוא סומך על חלומו וכותב איתו השם. והנה קהל עדתינו שבעיר זו, יש מהם אומרים שזה השחוק אסור משום משחק בקוביא, ויש אומרים שיש בדבר זה איסור ע"ז ממש, ויש אומרים אין בדבר זה שום איסור, אלא הוא ענין חריפות השכל, על כן באנו לשאול אם יש בזה איסור משחק בקוביא, או איסור ע"ז או אם זה הוא מותר גמור. והב' יש לנו לשאול עוד, והוא שיש כאן איש אחד שהוא שוחט ובודק של הקהל הי"ו בעיר זאת, והוא הולך לפעמים לבית משחק זה לשחק בו כדי להרויח, ושואלין אם דבר זה אסור לעשותו, אם נפסל זה השוחט בעבור זאת, ואת"ל שנפסל וצריך לסלקו, הנה אם זה השוחט קבל על עצמו שלא ילך מכאן ולהבא, אם יוכשר בזה הקבלה שקבל על עצמו מיד. עוד לשאול הגיעו בעבור השוחט הנז', אשר מלבד השחוק הנז' כבר כמה פעמים וצא עליו לעז, ומחמת הלעז אמרו לו הקהל שישא אשה, כי הוא בן ארבעים שנה מ"מ ועודנו בחור, והוא אומר שאין לו כח גברא, ואין לו קשוי האבר, ומה תועלת יוצא לו מן הנשואין, על כן שואלין אם נפסל מחמת דבר זה שאינו רוצה לישא אשה, ואם נאמן הוא בדבר הזה שאומר אין לו כח גברא וקשוי אבר, או לאו. על הכל רצינו לדעת איך הוא שורת הדין, ושכמ"ה:

ג׳תשובה. שנינו בפ"ג דסנהדרין, ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא וכו', ואתמר התם בגמרא דף כ"ד משחק בקוביא מאי קא עביד, אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא, רב ששת אמר כל כהאי גוונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם, ופסק הרמב"ם בפ"ו מ"ה גזלה, המשחקים בקוביא כיצד, אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח ממנו כו"כ, הרי זה גזל מדבריהם, אע"פ שברצון בעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם, דרך שחוק והתול, הרי זה גוזל, וכן המשחקים בבהמה או בחיה או בעופות, ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחבירו כו"כ, וכל כווצא בדברים אלו הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא. והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו, אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם עכ"ל. ובפרק יו"ד מה' עדות הלכה ד' כתב וז"ל, וכן משחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אמנות אלא היא, הואיל ואינו עוסק בישוב של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אמרו, אלא אפי' המשחקים בקלפי אגוזים וקלפי רמונים וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו, או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן, וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אמנות אלא רק שחוק זה, הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. והרב המגיד הקשה, איך פסק הרמב"ם הטעם של רמי בר חמא, ואנן קי"ל כרב ששת, ומרן ז"ל בכ"מ תרץ דברי הרמב"ם על אשר פסק כרמי בר חמא, ועיין מ"ש בב"י ח"מ סי' ל"ד, ובש"ע סי' ל"ד נמשך אחר שיכות הרמב"ם ע"ש. גם הגאון הט"ז בח"מ סי' ל"ד ישב דברי הרמב"ם על נכון, דלעולם קו"ל כרב ששת, אך רב ששת ס"ל דיש במשחק בקוביא אבק גזל, ופליג על רמי בר חמא דס"ל איכא גזל גמור, ולהכי אמרינן בשבת דף קמ"ט במנה גדולה כנגד מנה קטנה איכא איסורא משום קוביא, אלא דלעדות לא מפסל משום האי טעמא לחוד, כי אם בצירוף טעם שאינו עוסק בישובו של עולם, ולכן כיון דיש לו אמנות בלא זה לא מפסל לעדות, אבל לעולם איסורא איכא עכ"ד ע"ש. והגאון אורים ותומים ס"ק ט"ו, ג"כ יישב דברי הרמב"ם קרוב לזה הישוב, וכן הרב מרכבת המשנה ג"כ יישב דברי הרמב"ם עד"ז, שכתב הרב אורים ותומים, והוא נכון. ועיין להכנה"ג סי' ל"ד הגהב"י אות ס"ו, שכתב דמהרימ"ט והרדב"ז ושלטי הגבורים ומהרשד"ם ובני שמואל כתבו ליישב דברי הרמב"ם, ועיין מ"ש הוא ג"כ בזה:

ד׳נמצינו למידין לדעת כמה גדולים, וגם לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ס"ל דהמשחק בקוביא אית ביה איסורא משום אבק גזל דרבנן לפחות, ואפילו אם אין אמנותו בכך, ורק לענין פיסול הוא שאמרו דאינו נפסל אא"כ אמנותו בכך, ועיין במה שנכתוב לקמן בעזה"י:

ה׳והנה מצינו בש"ע ח"מ סי' ר"ז, שכתב רמ"א ז"ל בסעיף י"ג וז"ל, אבל אם אין בידו לגמרי ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו שאינו יודע אם ינצח או לאו, ואפ"ה התנה גמר ומקני מספק, בד"א בשוחקין במעות מוכנים, אבל אם שוחקין באמונה אין מוציאין ממנו מה שהפסיד. ויש אומרים אפילו נתן לו משכן על המעות לא מהני, דמעות אין כאן משכון אין כאן, כמו שנתבאר לעיל, אבל כשמעות מוכנין על הדף מותר לשחוק ואין בו אסמכתא, ודלא כיש חולקין ואוסרין לשחוק בכל ענין, ויש אומרים דאינו מותר, רק כשהדף שהמעות מונחים עליו קנוי לשניהם עכ"ל, וסברת יש אומרים בתרא הנז' הביאה מרן בב"י בשם ר"י ע"ש, ועיין להגאון נתיבות המשפט בביאורים ס"ק י"ב מ"ש בדעת יש אומרים בתרא הנז', וכתב עוד רמ"א ז"ל בסוף הסעיף הנז', יש אומרים הא דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא, הוא מטעם דמאחר ששניהם מתנין זה כנגד זה, וכל אחד יכול להפסיד אגב דבעי למקני גמר ומקני, ולכן כל שנים שהמרו זה עם זה קנו אם קנו מידן, ודוקא שאין בידן ג"כ, אבל מי שבידן לא, ואפילו בזה יש חולקין, ולכן הוצרכו לתת טעמים אחרים גבי משחק בקוביא, וקנסות שדוכין לקמן סעיף ט"ז, עכ"ל:

ו׳וראיתי להגאון הרא"ם ז"ל בתשובותיו בספר מים עמוקים סי' י"ד, שנשאל על פירוש מלת קוביא, וכתב מדברי רש"י ודברי הערוך מוכח כי קוביא כולל כל מיני שחוק שיש בו נצוח, אבל מן הרמב"ם והטור ורי"ו משמע דקוביא הוא מין שחוק ידוע, אך גם לדידהו ס"ל דכל מין שחוק שיש בו נצוח הוא בכלל איסור קוביא, והכל הוא ענין קוביא, ואין מתחלפים אלא במין הנצחון בלבד, דכל מין ומין יש לו נצחון בפ"ע ע"ש, ועיין להרב שמש צדקה יו"ד סי' ל"ב, מ"ש על מלת קוביא, ומ"ש מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ע"ש, ובאמת גם מדבריו בהל' גזלה מוכח כן:

ז׳והנה ראה ראיתי למרן ז"ל בב"י ח"מ סי' ר"ז, שכ' בשם המרדכי שכתב בשם אבי העזרי, דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים אסמכתא משום דלא גמר ומקני, יען דאמר אנא ידענא בנקשא טפי, אבל ההוא דפרק במה מדליקין שהמרו זה בזה שאינו תלוי בחכמתן, אז מספק גמרי ומקני אהדדי להפסיד ולהרויח, וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמתו ע"כ, ולא הביא מרן חולק על זה, ולא פקפק כלום. מיהו נראה דסברא זו הפך הגמרא דשבת דף קמ"ג, דאמרינן מפיס אדם עם בניו וב"ב על השלחן, אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו וב"ב, אבל עם אחרים לאו, מ"ט כדרב יהודה אמר שמואל מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור, מ"ט משום קוביא, ודין הגמרא הנז' פסיק להלכה כהרמב"ם וטור וש"ע א"ח סי' שכ"ב, ועיין להגאון רא"ם ז"ל בתשובה הנז"ל שהביא הגמרא דשבת דף קמ"ט הנז', וכתב דאיירי בגורל בלבד, שכל מי שיפול עליו הגורל יזכה בו בין מנה קטנה בין מנה גדולה כדפירש רש"י ואפ"ה קראוהו קוביא, מפני שכל מיני שחוק כולם כעין קוביא הם, ונקראים כולם בשם קוביא ע"ש, וכתב מרן ז"ל בב"י סי' רי"ז, וז"ל, כתב רבינו ירוחם מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק, אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו, והיינו דוקא במנה גדולה כנגד קטנה, שזהו בכלל קוביא, כדאמרינן בפרק השואל דף קמ"ט, אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא ע"כ, ודין זה פסקו בש"ע סעיף מ"ח ע"ש, נמצא מן הגמרא דשבת הנז' מוכח, דאפילו בדבר הנעשה כדאמרינן בפרק השואל דף קמ"ט, אין מטלין חלשים בשבת משום קוביא ע"כ, ודין זה פסקו כש"ע סעיף מ"ח ע"ש, נמצא מן הגמרא דשבת הנז' מוכח, דאפילו בדבר הנעשה ע"י הגורל, שאינו תלוי בחכמה כלל, כי אם רק כפי המזל בלבד, ג"כ הוא בכלל קוביא ואסור, וזה הפך דברי המרדכי שהביא מרן בב"י דמתיר בשחוק שאינו תלוי בחכמתו. ונ"ל בס"ד לתרץ, דבעל הסברה הזאת שהביא המרדכי אינו מחלק בין דבר התלוי במזל לבין דבר התלוי בחכמה אלא רק לענין חשש גזל, דס"ל כיון דאינו תלוי בחכמה גמר ומקני, דאיכא טעמא בהכי לענין זה, אבל לענין איסורא מודה דאיכא איסורא, דאסרו חכמים גם שחוק התלוי במזל, אע"ג דליכא גזל, והיינו משום דדמי לקוביא, דגם זה נוטל ממון חבירו בחנם, ואע"ג דזה מעיקרא גמר ומקני, ולהכי לית ביה גזל, יש לאסור משום קוביא דאית בה גזל. ונראה דבעל סברא זו מפרש מ"ש בגמרא דשבת, דאסור להפיס מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קוביא, אין הכונה לומר שזה הדבר של הגורל הוא קוביא ממש, שיש בה איסור גזל, אלא הכונה הוא משום קוביא דעלמא, דיש בה גזל, וזה הגורל דמי לקוביא שיש בה גזל, וכמ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בתשובה הנז"ל שפירש הגמרא הנז' לאו בקוביא ממש קמיירי, אלא בגורל בלבד:

ח׳והשתא צריכין אנחנו לדעת איך העולם נוהגין היתר בגורל שקורין י"א נצי"ב, דהא לכ"ע איסורא איכא, וכמ"ש בגמרא דשבת, וכמו שפסק מרן ז"ל, ובאמת חזינן אפילו בני אדם שלמים ויראים הנזהרין שלא לשחק בקוביא, עכ"ז נוהגין היתר בזה הענין שקורין י"א נצי"ב, דהוא נעשה ע"י הטלת גורל, וראיתי להרב פרי הארץ ז"ל ח"ב סי' ט"ז שדבר בזה הגורל של י"א נצי"ב, והוא שנשאל אם יכולין למכור ס"ת בגורל הנקרא ריפ'ה, הנהוג בין הסוחרים, דהיינו שכותבין כמה נקובי שם איש את שמו בסך קצוב ביניהם, וכולן שוין בקצבה, ומתנין ביניהם שיטילו גורל, וכל מי שעולה שמו עם החפץ לו יהי' ומקנין זה לזה כל אחד חלקו, ונשאל אם יוכל הסופר למכור הס"ת בגורל הנז' או לאו, והביא הרב ז"ל על זה מ"ש בגמרא דשבת הנז"ל, והשיב שם בדף מ"ג ע"ב וז"ל, היוצא מן המחובר דלהטיל גורל במנה גדולה כנגד מנה קטנה אסור למעבד כן משום קוביא, דהוי אסמכתא, ובהאי דנ"ד ליכא חששה דקוביא כלל, הואיל ונזכר בשאלה דבגורל הריפ'ה מקנין זה לזה חלקם, וא"כ תו ליכא אסמכתא, ואין בזה משום קוביא, ודבר זה שרי, ולא ניתן לישאל בנ"ד עכ"ל, ע"ש. והשתא לפ"ז, אם נבא ליישב מנהג העולם בזה הגורל של י"א נצי"ב, שהוא ענין גורל הריפ'ה שזכר הרב פה"א, כמ"ש הרב שמקנין זה לזה חלקם, הנה לא מצינו שעושין כן בזה הגורל של י"א נצי"ב שנהגו בו היתר, ולא שמענו כזאת ואין אומר ואין דברים ביניהם בהכי, על כן תמיה אני תמיהה גדולה איך נהגו היתר בזה הגורל של י"א נצי"ב שלמים וכן רבים:

ט׳ועוד אני תמיה תמיהה זו, במ"ש להגאון חוות יאיר ז"ל בסי' ס"א שכתב וז"ל, בחבורה לומדים אצלי ומקשבים לקולי, סעדו יחד י"ב בני ביתי, כטוב לבם ביין בימי פורים הטילו גורל על כוס כסף גדול מזוהב, ונתן כל אחד ר"ט, וזה מעשה הגורל, מביאים שתי קלפים, או שני כלים ומטילים י"ב פתקים כתוב על כל אחד שם אחד מהם לקלפי אחת, ומטילים לקלפי השניה ג"כ י"ב פתקים, על אחד מהם כתוב מזל טוב, וי"א ישארו חלקים, ותינוק או תנוקת לוקחת א' מכלי זה, וא' מכלי זה, ועם שיצא מזל טוב זכה בכוס, והנה אירע שנעשו ב' טעותים בגורל, והעלה הגאון הנז' שבטל הגורל, מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידובק בו השגחה עליונה כמ"ש הבה תמים, משא"כ אם הגורל מקולקל וכו' ע"ש, ותמהני איך לא חש הגאון הנז' בזה משום איסור קוביא, דנראה שברשותו הוו עבדי הכי, ואדרבה לעסק זה ניתן לו את השבח, כי השביח השביח עסק הגורל, ואמר שידובק בו השגחה העליונה, ומאי שנא האי עובדא מהך דמנה גדולה כנגד מנה קטנה, דאתמר בגמרא דשבת הנז"ל דאסרו אותה משום קוביא, ואם בנידון הגאון ח"י ז"ל הנז' היו מקנים חלקם, ודאי היה מפרש ד"ז כשפירש אופן עשיית הגורל איך הוא:

י׳ונראה לי ליישב מנהג העולם בגורל של י"א נצי"ב בטעם נכון בעזה"י, והוא כי רוב ככל עושין זה הגורל על חפצים, דהיינו שיש לאדם חפץ א' ורוצה למכרו בהרווחה ביותר מן שוויו, על כן מאסף חלקים של הדמים מבני אדם, ולוקח דמי החפץ לעצמו מאלו האנשים שנכנסו בהטלת הגורל, וכותב שם כל אחד בפתקא אחת, ואז אחר שמטיל הגורל וזוכה אחד משמות של הפתקאות, אז הוא לוקח לו את החפץ מאותו אדם בעל החפץ, באופן שאין הזוכה נוטל המעות שנתנו בעלי הפתקאות, אלא נוטל החפץ שהוא ביד האדם שקבל הדמים מכל בעלי פתקאות, וזה החפץ היה עודנו ביד בעליו, והמשחקים בעלי הפתקאות, לא עשו שום קנין של משיכה בגוף החפץ ההוא, כדי שיזכו בגוף החפץ, כי אם רק נתנו מעות, וגם במעות לא נעשה גמר קנין, אלא הם בסוג פקדון אצל בעל החפץ, דודאי אם נאבד או נגנב החפץ אבד לבעל החפץ, והם לוקחים מעות שנתנו, על כן אם יש חשש גזל משום אסמכתא, אין החשש אצל זה הזוכה בגורל, כי הזוכה קבל החפץ מיד בעל בעל החפץ בעד סך מעט הדנרים שנתן לו, ומה לו אצל שאר המשחקים שנתני המעות, כיון דהוא איני מקבל ולוקח המעות שלהם, ואם יש חשש בזה הוא אצל בעל החפץ שלקח המעות מיד המשחקים, ולכן בכה"ג אין שום חשש ביד כל או"א מן המשחקים הזוכה בגורל בחפץ ונוטלו, ולכן נהגו היתר בזה השחיק של י"א נצי"ב שעושין על החפץ. ובזה ממילא תבין, כי גם נידון הגאון חוות יאיר שהמשחקים נתנו המעות על כוס הכסף, שהזוכה לקח הכוס ולא לקח מעות, אין ביד הזוכה בגורל שום חשש, ואפשר שגם ביד בעל הכוס אין חשש, כי קיבל המעות ברצון בעלי הפתקאות, וגמרו ומקנו ליה בכה"ג כל או"א מעות שמסר בידו:

י״אוא"כ השתא ממילא מובן ועולה מכל האמור, כי נידון השאלה בשחוק שעושין ברנגון יע"א, ה"ז אסור דאין זה דומה לגורל של י"א נצי"ב שלמדנו בו זכות להתיר, יען כי כאן הזוכה בשלושים רופייה בעד כל רופייה אחת אשר נתן, הנה הוא לוקח ממעות שנתנו המשחקים, ועל כן יש בזה איסור קוביא:

י״במיהו האדם המשחק בשחוק הזה, כיון שאין אמניתו בכך אינו נפסל לעדות, וכ"ש שאינו נפסל לשחיטה, וכנז' בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף ט"ז וז"ל, וכן המשחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא זו, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא, שהוא אבק גזל, ולא אקוביא בלבד אמרו אלא אפילו משחקים בקלפי אגוזים וקלפי רמונים וכו' והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי זה פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל, וכתב עוד מרן ז"ל בסי' ש"ע סעיף ג', יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם הגוי אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה וישובו של עולם, וחלקו עליו לומר שאינו נפסל אא"כ אין לו אומנות אחרת עכ"ל ע"ש, וסיים מור"ם ז"ל בהגה"ה, אבל אם יש לו אומנות אחרת אפילו משחק עם ישראל אינו פסול, ועיין סי' ר"ז סעיף י"ג, וכבר פשט המנהג כסברה האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא עכ"ל, ואין כונת דבריו לומר שפשט המנהג להתיר איסור משחק בקוביא, דבאמת איכא איסורא בקוביא לכ"ע, אך הכונה פשט המנהג בענין הפיסול, שאין פוסלין לעדות אלא רק מי שאין לו אומנות אלא זו של הקוביא בלבד, ועיין כנה"ג ח"מ סי' ל"ד הגהב"י. אות ס"ז ע"ש:

י״גועל כן בנידון השאלה, אע"פ שזה השחוק יש בו איסור משום קוביא וגזל לדעת הרמב"ם ז"ל, ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, עכ"ז לענין פיסול אין השוחט הנז' בשאלה נפסל, הן לעדות הן לשחיטה, בשביל שהוא משחק בזה השחוק, מפני שזה אין אומנותו בכך, וכל שיש לו אומנות אחרת אינו נפסל בזה, מיהו אע"ג דאין השוחט נפסל בכה"ג מכוער הדבר שיהיה שוחט של הקהל עושה איסור זה של קוביא בפומבי בשאט הנפש, ויש כח ביד הקהל הי"ו למחות בידו שימנע עצמו מעסק זה לגמרי, באומרם לא בעינן שיהא שוחט מתא דידן עוסק בעסק ביש כזה, ואע"ג דאין אמנותו בכך ולאו מפסל מדינא, ועיין להרב נדיב לב ח"ב סי' א' דף ב' ע"ג בד"ה וגם דבריהם וכו' ע"ש, ועיין בפסק מהרח"ף ז"ל שהובא שם בדף ז' ע"ב בד"ה א"כ נמצא וכו':

י״דומלתא אגב אורחא אמינא, כי שחוק שקורין סיטר'נג, וגם הדומה לו ממש, והוא מה שקורין דאמ"א, כיון שהוא דבר חכמה מותר לשחק בו בחנם בלא מעות, אבל במעות אסור גם באלו, כי ריא"ז אוסר להדיה בזה, ומה שנראה מכמה גדולים היתר בשחוק זה שקורין סיטר'נג, ושקורין דאמ"א, כבר פירש רבינו הכנה"ג ח"מ סי' ש"ע הגה"ט אות ד', דהמתירים היינו בחנם בלא מעות דוקא דליכא משום גזל, אבל במעות אסור, ומה שנהגו העולם לשחוק בכל אלו היינו בחנם בלא מעות וכו', ועיין שמש צדקה יו"ד סי' ל"ב מה שהאריך בזה הסטר'נג, ומה שחזר וכתב על זה בסוף תשובתי, ויש לפלפל בזה ואכמ"ל. ועיין להרב מג"א ושאר אחרונים ז"ל בא"ח סי' של"ח מ"ש בענין השחיק הזה, ועיין להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף סי' של"ח הנז' שכתב, דמהר"א ששון סי' ק"ף צידד לאסור שחוק האישקאקי שקורין סאט'ראנג בשבת, ולזה נטה דעת הכנה"ג ח"מ סי' ש"ע, ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו, ומצאתי תשובה שלימה וכו' שאסור לשחוק בשבת ומפיהם לפידים יהלכו לבזויי ולאלטויי הפלא ופלא, והגם דהרב הכנה"ג בח"מ סי' ש"ע כתב דגדולי ישראל נטפלו בו, הנח לגדולי ישראל וכו' ע"ש:

ט״וועל הקוביא שהם בניירות שקורין קמ"אר, ראיתי להרב נפש כל חי דף ל"ב ע"ד שכתב וז"ל, שמעתי מפי נכדי כי בעוברו מצור לצידון, ראה כפר אחד על ראש ההר בנוי עליו כמו שלשים בתים, ואמרו לו כי אנשי הכפר הללו עובדים לצורות של קוביא בקארט'ין וכו', והיינו כדברי מהר"ש חכים ז"ל, דההוא אמר כי יש בשחוק הקוביא בקארטי'ן קליפית אחוזות מהסט"א, וכל מספר מורה על קליפה ידועה, ומצאתי תנא דמסייע לדבריו להרב הקדוש הגאון המקובל האלקי בספר קדושת לוי, שכ"כ יעש"ב, ועיין בסוף ספר נשמת כל חי בהשמטות דף צ"ו ע"ב, והיינו כי יש לאלו הקארט'ין בצורתם ובמניינם וצבעונם מינים ממינים שונים המורים על עבודות זרות הרבה, ושומר נפשו ירחק ממנו, וגם בספר מ"ץ ח"ב אות ח"י הביא, דהוא אבי אבות הטומאה שחוק הקארט'ין, ועיין בשערי צדק אות ל"ב, ועיין להרמב"ם בח' פרקים פ"ה, דגיטין דבריו למ"ש הרב ברכ"י, הנח לגדולי ישראל, ובירושלמי במס' תענית פ"ד ה"ח אמרו, דטור שמעון נחרב בעון שהיו משחקין בכדור יע"ש, וש"מ על שהיו משחקין אפילו בחול, מדלא אמר בפירוש בשבת עכ"ל ע"ש, על כן זה השחוק שמשחקין בזה שקורין קמא'ר לא תגע בו יד לשחק בו אפילו בחנם בלא מעות, בין בחול בין בשבת, ואפילו בימי הפורים:

ט״זומה ששאלתם על השחוק של עיר רנגון הנז' בשאלה, אם יש בזה איסור ע"ז, לא ידענו מה ענין ע"ז יש כאן, דהא אותם ל"ב פתקאות לא יש עליהם צורות, אלא רק כתוב בהם שמות של חיות ועופות וכיוצא, ואם כונתכם על הנחוש שאלו המשחקים בזה השחוק הם מנחשים, בחשבם אם יכתוב שם הדבר שפגע ביציאתו מביתו ללכת למקום המשחק, שבודאי ירויח בזה שתהיה כתיבתו שם זה מכוונת עם שם הכתוב בפתקא שבתוך התיבה הסגורה, ומחליטים דבר זה בדעתם, ולכן הוא עובר על לא תנחשו, מפני שהוא סומך על נחוש זה ובוטח בו בדעתו, בודאי הנה אם על זאת הוא החשש שלכם, אין בזה איסור ניחוש, כי הן אמת, דקי"ל אסור לנחש, עכ"ז אם אינו סומך עליו באופן שבלא"ה היה נמנע מלעשות הדבר דהוא שרי לכ"ע, ועיין בש"ע יו"ד סי' קמ"ט סעיף ד' מ"ש מור"ם ז"ל בהגה"ה וז"ל, יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן, ויש אוסרין ע"ש, ולדעת יש אוסרין היינו בסומך עליו לעשותו, משא"כ יהונתן ואליעזר הם עצמם לא סמכו על זה, ועיין בב"ח ובלבוש, ועיין פרשת הכסף דף צ"ג ע"ד וצ"ד ע"א מ"ש בזה, ועיין שו"ג ס"ק ח' ע"ש, וא"כ לדעת יש אומרים הנז' דס"ל מותר לעשות סימן בדבר שיבא לעתיד, כמו שעשו אליעזר ויהונתן, שאין זה ניחוש אלא סימן בעלמא, הנה גם בנידון השאלה לא חשיב לה ניחוש, אלא סימן בעלמא, וגם לדעת יש אוסרין הנז', עכ"ז נידון השאלה שאני, דאינו סומך על זה ממש, דהא ודאי אם לא ראה ולא פגע בשום מין מאלו השמות בצאתו מביתו, עכ"ז הוא כותב את השם אשר יעלה במחשבתו, ואינו נמנע מן המשחק הזה. עוד יש טעם אחר בזה, דליכא למיחש לאיסור ניחוש משום דהוא אינו מדבר בפיו כלום, אלא רק מחשב בלבו על זאת וכה"ג מותר, וכמ"ש הרב ב"ד ז"ל סי' צ"ד בשם הגאון מהרש"א ז"ל, המחשב בלבו וגומר ואומר אם יארע כך אעשה דבר פ', ואם לאו לא אעשנו, וסומך עליו כאליעזר ויונתן אין בזה איסור, כיון דלא דבר כלום בפיו, כי אם רק היה זה במחשבתו, וכתב שכ"כ בשיטה כ"י אשכנזית, וסמכו דבריהם על מ"ש מור"ם בשם מהר"י מינץ ז"ל, בתרנגולת שקראה כתרנגול, דאע"ג דאסור לומר בפיו לשחוט אותה מותר לשחטה, אם רק בלבו דוקא הוא רוצה לשחטה בעבור כך, ע"ש:

י״זגם מה שכתבתם בענין שאלת חלום שעושין בעבור דבר זה, הנה ענין ש"ח אינו נכנס בכלל ניחוש, אלא דלפי דברי ספר חסידים צריך להתרחק מלחקור ע"י שאלת חלום בעניינים כאלה, משים דכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך:

י״חומה ששאלתם על השוחט שיש עליו לעז, ומחמת כן א"ל הקהל שישא אשה, והוא בן ארבעים שנה ועדיין לא נשא, אך הוא אומר שאין לו כח גברא ואין לו קשוי אבר, ושאלתם אם נפסל מחמת זה וכו'. הנה לא כתבתם מה הוא הלעז שיצא עליו, ואם יש ללעז איזה סמך והוכחה מדברי עדים, ולכן לא נוכל להשיב לכם על זה הדבר, אך על דבר הנשואין שהוא מסרב ואינו רוצה לישא אשה, הנה מרן ז"ל באה"ע סי' א' סעיף ג' פסק, מי שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא אשה, ב"ד כופין אותו לישא וכו', וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בזה"ז נהגו שלא לכוף על זה ע"ש, וכן המנהג גם במקומות אלו שאין כופין, אך כל זה הוא בראוי להוליד, אבל זה השוחט אומר שהוא אינו ראוי להוליד, וגבי אדרגינוס מצינו שכתב הרמב"ם מותר לישא אשה, אבל לא כתב נושא משום דאין חיוב לישא, כיון דאינו מוליד, אך התוספת פירשו קושית הגמרא הוא מלשון נושא משמע דחייב לישא, ועיין חסדי דוד על התוספתא, ומ"ש דברי הרמב"ן דאפילו עקר ואינו יורה כחץ איכא חיובא מדרבנן לישא אשה ע"ש, והרב חלקת מחוקק סי' א' ס"ק יו"ד כתב, דה"ה במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור, אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא, כדרב נחמן וכו', וברכ"י אה"ע סי' א' סק"ט כתב, מ"מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע ע"ש. א"כ זה השוחט שאומר שאין לו קשוי אבר, אפילו לדברי חלקת מחוקק אינו צריך לישא אשה, אך מי יודע אם האמת כן כאשר הוא אומר, ועכ"פ אין לסלקו מן השחיטה בעבור זאת מאחר שטוען כך. והנה אתם אשר מכירים את האיש ואת שיחו, יכולים לדעת בהשערת השכל, אם דברים אלו כנים הם או לאו, ואם יתראה לכם ע"פ אומדנא רבה דמשקר בכך, וטינא אחרת בלבו שאינו נושא, יכולים הקהל להכריחו לישא, ואם לא ירצה יעבירו אותו, דאע"ג דבזה"ז אין כופין על כך, עכ"ז יכולים לומר אין אנחנו רוצים שיהיה שוחט מתא, אלא אדם מוחזק ביר"ש, ויש לו שם טוב במעשיו וענייניו, וזה שאינו נושא הוא מאיס לגבוה, אין אנחנו סומכים עליו בשחיטתו, ומה גם לפ"ד השאלה הנז' הוא שיצא עליו לעז, ועיין בספר נדיב לב ח"ב סי' א' שציינתי עליו לעיל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר: