שו"ת רב פעלים, חלק ג, אבן העזרResponsa Rav Pealim, Volume III, Even HaEzer

א׳שאלה מאת היקר ה"ר סלימאן יאושע עזרא מעי"ת כלכתא יע"א, על אודות אשה א' שמה ג'חלה אלמנת יוסף אהרן ג'פכ'ון שנשארה לבדה עם ילדיה בדוחק בלי ראש זן ומפרנס, והיה נכנס ויוצא אצלה גוי א' ונתחבר עמה (מעאשרה"א) להרגל עבירה ונתעברה ממנו ואחר שנתעברה בא אחי בעלה שמו משה אהרן ג'פכ'ון ממקומות אל ברמה שהיה שוכן שם, וכשבא אחי בעלה ברח הגוי והאשה הנז' העזה פניה ותאמר לאחי בעלה באת אצלי בלילה ונתעברתי ממך מפני שנכנס בדעתה אם תעשה עליו עלילה זו יתחייב לזון אותה ואת ילדיה שהם בדוחק הרבה, אך לא עלתה מחשבתה זו בידה כי אחי בעלה חזר למקומות אל ברמה שהיה שוכן שם, ואלמנה זו נשארה בצער גדול בשביל פרנסתה וזה הילד שנתעברה בו וילדתו לא מלו אותו, והיום הוא בן אחד עשר שנים וכל יום בא אצלי ובוכה ורוצה שימולו אותו ואני קראתי את אמו ג'חלה הנז' והשבעתי אותה בפני עוד אנשים מן קהל עדתינו שהיו עמי שתאמר האמת על זה הבן ממי נתעברה בו, ותשבע בשבועה גמורה ושלימה ותאמר מן הגוי נתעברה בו, ושאלתי אותה למה הוציאה קול בתחלה שנתעברה בו מאחי בעלה, ותאמר רציתי לעשות בזה סמך לפרנסה שעי"ז יזון אותנו, ושלחנו אחר ישראלים אחרים שהיו שכנים שלה והעידו שאותו הגוי היה בא ונכנס לביתה כמה פעמים, ולפעמים היא היתה הולכת לביתו ולפי דעתם נראה להם בודאי שנתעברה מהגוי שהיה מעאשרהא. גם באו לפנינו ה"ר אברהם יצחק מאיר והאשה כ'זנא אשת יחזקאל שהיא יושבת שכן שלה, והעידו שברור להם זה הילד נתעברה בו מן הגוי שהיה מתחייד עמה להרגל עבירה, ועוד באו אנשים אחרים והעידו כך, והיא גם היא נשבעה שבועה גמורה שלא אמרה בתחלה שנתעברה מאחי בעלה אלא כדי להפחידו שיתן לה פרס לזון אותה וילדיה, ונשבעה שכך היתה כונתה, וככה נכנס בדעתה, על כן יורינו מה יהיה משפט הילד אם מותר לבא בקהל או לאו, יורינו ושכמ"ה:

ב׳תשובה. הנה בודאי כשבא אחי בעלה לעיר כלכתה עדיין לא נתברר עוברה ולא ילדה, שאם נתברר הדבר הזה אצל השואל והקהל שאחי בעלה בא לעיר האשה אחר שנודע עיבור שלה, מה שאלה היא זו הא ודאי משקרת היתה באומרה בתחלה שנתעברה מן אחי בעלה, כיון דאחי בעלה בא לעירה אחר שנתעברה, ואיך אמרה לו מעיקרא ממך נתעברתי, על כן ודאי שלא היה אפשר להם לברר דבר זה. ועתה צריכין אנחנו להשיב על אופן זה, שא"א להם לברר עתה דבר זה ורק הם יודעים שהאשה הזאת הוציאה קול בתחילה שנתעברה מאחי בעלה, גם עוד מדברי השאלה הנז' נראה בעת שאמרה בתחלה לאחי בעלה, באת אלי בלילה ונתעברתי ממך לא הודה לה בכך והכחיש אותה:

ג׳והנה פשוט, אשה שמת בעלה ויש לו בנים היא ערוה לאחי בעלה שאם בא עליה ונתעברה ממנו הולד ממזר ודאי אם נתעברה ממנו בודאי, אך ילד זה דנידון השאלה אפילו אם לא היתה אומרת לבסוף לפני הקהל שהוא מן הגוי, אין זה ממזר ודאי ע"פ דבריה אלא הוא ספק ממזר, וידוע דאין אסור לבא בקהל מן התורה אלא רק ממזר ודאי כמ"ש בגמרא דקדושין, וכן פסק הרמב"ם וכן הוא הסכמת הפוסקים, וכן העלה פר"ח ז"ל בסי' ק"י ע"ש ואע"ג דהרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקין בספיקות מודו בממזר דאין אסור מן התורה אלא רק ודאי ממזר אבל ספק מותר מן התורה משום דגלי ביה קרא כן להדיה:

ד׳נמצא נידון השאלה שאנחנו דנים בו הוא איסור דרבנן ואינו איסור תורה, ומצינו להרמב"ם בה' איסורי ביאה הי"א, פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה מהו העובר הזה ואמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו, הרי זה הילוד ספק ממזר כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר ע"כ, ועוד שם בהלכה י"ד פסק אשה פנויה שאמרה על ילד שילדה בזנות שהוא מן פלוני אם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה אלא יהיה ספק ממזר ע"ש. וכתב הרב המגיד ז"ל כתב רבינו שאפילו היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי הוא ספק מפני שאין האשה נאמנת בפיסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר, ואע"פ שנאמנת להכשיר, והיה נראה שכ"ש לפסול, לא היא, דלהכשיר דבר תורה אין אנחנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם, אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה מתירין אותו בממזרת ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב, ואפילו לאב נחלקו חכמים אלא דקי"ל כרבי יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים וכמו שיתבאר בסמוך כן נראה לי טעם הענין ואע"פ שחיה נאמנת כל שלא קרא עליה ערער וכנזכר בפרק זה הלכה ל"ב שאני הכא דאין אדם משים עצמו רשע, ועוד שהיא קרובה לו, וזהו שבגמרא לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת, ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי וכו' עכ"ל:

ה׳נמצינו למידין דהאם אינה נאמנת לומר שהוא ממזר דדוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו אבל האם אינה נאמנת לפסול בניה, לכן הוי כאלו לא אמרה כלום, וכיון דלא אמרה כלום והיא זינתה בודאי ולא ידעינן ממי, לכך הולד הוי ספק ממזר, כן מוכרח לומר בכונת הרמב"ם לפ"ד הרב המגיד ז"ל וכאשר אבאר לקמן, ועיין להרב מעשה רוקח על הלכה י"א שכתב דברי רבינו נכונים לפי הסוגיא דעשרה יוחסין, וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דשאני הכא דאין אדם משים עצמו רשע, ועוד שהיא קרובה לו ע"כ, נראה דהוצרך לומר ועוד, דלטעם אין אדם משים עצמו רשע, הא פלגינן דבוריה כדקי"ל גבי פלוני רבעני לאנסי הוא ואחר מצטרפין להרגו וכו'. והנה אמינא דלגבי דידה לא מהימנא, אבל לגבי הולד מהימנא, לכך הוצרך לטעם קורבה, דאף לגבי ולד לא מהימנא, אלא דכפ"ז נ"מ לגבי חיה בהלכה ל"ב שהיא קרובה לולד לא מהימנא וחז"ל לא חלקו בה דהא לאו משום עדות גמורה אתו עלה אלא לגלויי מלתא בעלמא וכמ"ש מדברי הר"ן ז"ל וכו' ע"ש, ועיין מ"ש הוא שם בהלכה ל"ב ועיין מש"ל בהלכה ל"ב ע"ש:

ו׳והנה כמו שפירש הרב המגיד ז"ל בטעמו של הרמב"ם כן הבין הר"ן ז"ל בטעמו של הרמב"ם, שכתב הר"ן בפ"ד דקדושין וז"ל, כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה אע"פ שהיא נאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא, ומשמע דלהכשיר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר, דדבר תורה שתוקי כשר אבל לפסלו ולהתירו בממזרת לא מהימנא וכו' ואע"ג דחיה נאמנת כדאיתא בגמרא שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר דמיירי בארבע נשים שילדו בבת אחת, אשת כהן ולוי ונתין וממזר וגילוי מלתא בעלמא הוא דמגלינן, והיינו דבגמרא לא אמרינן בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי וכו', ומיהו אע"ג דמהימנא אפילו ברוב פסולין, היינו דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה, אבל האשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין עכ"ל:

ז׳ודברי הרב המגיד והר"ן הנז"ל מפורשים יותר בדברי הגאון בית שמואל ז"ל בס"ק ט"ל כאשר כתבתי לעיל וז"ל, אין זה הולד אלא ספק, משום דבלא דבורה היה הולד ספק ממזר, וכשר מדאורייתא לבא בקהל משום הכי נאמנת להכשיר דהא מדאורייתא כשר, אבל אם אומרת שהוא ממזר אינה נאמנת, כי דוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו, אבל היא אינה נאמנת לפסול בניה, לכן הוי כאלו לא אמרה כלום, והולד הוא ספק ממזר, כן כתב הרב המגיד ורבינו נסים, ורוב הפוסקים, ודלא כשלטי הגבורים סוף כתובות שכתב נאמנת לומר ממזר הוא, הואיל וזינתה ע"ש. והנה אע"ג דהב"ש דחה דברי הש"ג יש מי שפירש דלא פליג הש"ג על הרמב"ם אלא באיכא רוב פסולין, אבל אי איכא רוב כשרין גבה מודה הש"ג דאין סומכין על דבריה אלא להכשיר ולא לפסול, ועיין עצי ארזים ס"ק מ':

ח׳והנה דברי הרמב"ם ז"ל הנז"ל פסוקים להלכה בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' ד' סעיף כ"ו, פנויה שנתעברה וילדה ואמרה של פלוני הוא, ואנחנו יודעין שאם היה מאותו פלוני שהיה ממזר ודאי, שאותו פלוני הוא ממזר או הוא אחד מן העריות אצלה, אין זה הולד ודאי ממזר, אלא ספק, ומפורש בלבוש משום דלא אשכחן שהאמינה תורה את האם על בנה לומר שממזר הוא, ולהכי הוי ממזר דרבנן שחוששין שמא לפסול נבעלה ע"ש, והטעם הוא כמ"ש הרב בית שמואל ס"ק ט"ל הנז"ל בדברי הרב המגיד והר"ן, דאמירה של האם חשבינן לה כאינה וכאלו מתה ולא אמרה כלום ורק כיון דנתעברה בו בזנות דהא פנויה היא לפנינו חיישינן שמא נתעברה מן הפסול שהוא ממזר או מאדם שהוא ערוה אצלה:

ט׳ודע כי מלבד טעמו של הרמב"ם ז"ל הנז' מצינו שיטה אחרת להרב נמוקי יוסף סוף פרק אלמנה לכהן גדול שכתב בפנויה שילדה שאין לה נאמנות אלא באומרת שנבעלה לכשר לה, היינו משום דמסייע לה חזקה דגופה, וכן בארוסה שעיברה, נמי אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינו אותה לפסול אלא להכשיר דמסייע לה חזקה דגופה ע"ש, וכתב על זה הגאון שב שמעתא ב' פרק ט"ו דאין הכונה של חזקה דגופה הוא על חזקת כשרות וצדקות דלכשר נבעלה, אלא חזקה דגופה היינו חזקת היתר דידה ומסייע נמי לבתה דחזקת האם מועיל לבת, וכמ"ש הר"ן סוף פרק המדיר ע"ש, והוסיף בפרק י"ט לפרש דבריו הנז' וז"ל, דלהכשיר הולד בקהל איכא חזקת כשרות לולד עצמו לפי מ"ש בש"מ פרק אלו נערות במתניתין דתנן וכו', וא"כ נראה דה"ה בספק ממזר מוקמינן לה בחזקת אימא דכשרה היא בקהל, וה"ה ולדה ע"כ ע"ש:

י׳ועתה נבא לדבר בענין השאלה הנז' שזאת האשה אשר פנויה היתה ונתעברה וילדה, הנה לפו"ד אם אומרת נתעברה מאחי בעלה דפוסלת את בנה, אינה נאמנת, ולפ"ד הרב המגיד והר"ן שפירש דבריהם בבית שמואל ס"ק ט"ל הנז"ל, הוא כיון דאינה נאמנת הוי כאלו לא אמרה כלום בפיסול של בנה, ועל כן כיון דאח"ז נטפלו יחידי הקהל לדבר זה, ושאלו אותה מה טיבו של ילד זה וממי נתעברה בו, ואמרה שנתעברה בו מן הגוי שהוא כשר אצלה, ואינו פסול לה, הרי זו נאמנת להכשיר הולד הן לטעמו של הרמב"ם הנז"ל, הן לטעמו של נמוקי יוסף ז"ל שכתב דנאמנת להכשיר משום דמסייע לה חזקת גופה דהיינו חזקת היתר דידה וכמ"ש לעיל. ונמצא שיש לנידון השאלה דין הנזכר בגמרא דקדושין דף ע"ד, אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופירשו בגמרא שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה, ואמר רבא הלכה כאבא שאול ע"ש, ומ"ש לכשר נבעלתי, כלומר שאינו מאותם האסורין לבא בקהל, וכאשר פירש הכנה"ג סי' ד' אות נ"ג ופשוט, וכן פסק הרמב"ם בה' א"ב פט"ו הי"א, פנויה שנתעברה מזנות ואמרו לה מה העובר הזה או הילוד הזה, אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ואע"פ שרוב העיר שזינתה בה פסולים ע"כ ע"ש:

י״אוהגם דהרב המגיד ז"ל כתב יש מי שאומר דאם אמרה לכשר נבעלתי דנאמנת, היינו דאיכא רוב כשרין אצלה, אבל ברוב פסולין חוששין לכתחילה ולא מנסבינן ליה ע"ש, נראה דגם באיכא רוב פסולין יש לעשות ס"ס והוא ספק כסברת הרמב"ם, דאפילו ברוב פסולין נאמנת, ספק כיש מי שאומר דבעינן רוב כשרין, ואת"ל כמ"ד דבעינן רוב כשרין אצלה שמא הלכה כמ"ש הרב נימוקי יוסף דהטעם דנאמנת להכשיר הולד לבא בקהל באומרה לכשר נבעלתי היא דמסייע לה חזקה דגופה דהיא עצמה כשרה לקהל שחזקה זו מהניא לולד שלה וכנז"ל, ועוד איכא חזקה אחרינא מסייעת להכשיר הולד והוא מ"ש בגמרא חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה, ועיין נו"ב תניינא אה"ע סי' פ"ז דף י"א ע"א בד"ה ואמנם דס"ס וכו', שכתב נראה דשאני ס"ס להכשיר דמסייע ליה חזקה מזנה בודקת ומזנה ע"כ. מיהו בנידון השאלה אין צריכין לזה דכאן היא פנויה דרוב כשרין אצלה, וכמ"ש בגמרא דקדושין דף ע"ג אמר רבא שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין אצלה, ופירש רש"י רוב כשרין כיון דמכירים את אמו דפנויה, רוב העולם כשרים אצלה, שאין הרוב קרובים וממזרים שהולד מהם ממזר, ואף עכו"ם ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר, ומיעוט פסולין אצלה כגון ממזרים וקרובים ע"ש:

י״בהנה כי כן ילד זה דנידון השאלה שבא לפני יחידים שבקהל בוכה וצועק שימולו אותו והם ממילא נטפלו לעיקר הענין שלו לדעת אם כשר לבא בקהל, וקראו את אמו ושאלו אותה מה טיבו של ילד זה וממי נתעברה בו, והשיבה שנתעברה בו מן הגוי, ולא עוד אלא שנשבעה ג"כ על הדבר הזה, נמצא הולד הזה כשר הוא כפי דבריה שנאמנת היא להכשירו כדין הגמרא הנז' דהכי קי"ל להלכה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון דפנויה היא ורוב כשרים אצלה מותר לישא בת ישראל לכתחילה לכ"ע:

י״גודע כי הרב גו"ר ז"ל כלל ד' סוף סי' כ"ט כתב וז"ל מ"מ נראה לומר דעד כאן לא מהימנן לה אלא שלא בשעת מעשה, אבל כה"ג שבאו הבנים לינשא ובאו לשאל על כך בב"ד, אף שנידון בה כשאר פרוצות אין ראוי להאמינה, דבעבור כיסופא שלא יהיה זרעה נבדל ויוצא מקהל ה' היא מעידה עדות שקר בעצמה, ומה גם באשה רעה זו כשהיו קצת יחידי סגולה מוכיחין אותה שתשוב מסרחונה היתה קופצת ונשבעת שבועות חמורות שלא היו דברים אלו מעולם ושהיא צנועה וכשרה ככל הנשים הכשרות, ובאמת כל ישראל מכחישין אותה וא"כ מעתה אין ראוי להאמינה בדבריה על בניה שהם כשרים עכ"ל. הנה חששה זו שחשש הרב בנאמנות שלה שהיתה פרוצה ביותר לעיני הכל ונשבעת שבועות חמורות שהיא כשרה וצנועה, לא חשש קצת בזה אלא בשביל שהיה בשעת מעשה שהבנים באו לינשא ע"פ דבריה ובאה להכשירם כדי שישאו, אבל שלא בשעת מעשה כתב להדיה דנאמין לדבריה להכשיר בניה, וגם בנידון השאלה מפורש להדיה שהולד בא לפני הקהל צועק ובוכה שרוצה לימול, ולא בא לינשא כי עודנו בן י"א שנה ולא הגיע לפרק הנשואין, והקהל הם מעצמם נטפלו לענין זה לדעת אם כשר לבא בקהל וקראו את אמו ושאלו אותה וכנז' בשאלה:

י״דואין לפקפק ולומר דדין הגמרא והרמב"ם הנז' שאני מנידון השאלה, דהתם אמרה לכשר נבעלתי ולא אמרה קודם זה דברים להפך, אבל בנידון השאלה אמרה בתחלה שנבעלה לאחי בעלה, ולכן אפשר לומר בכה"ג אין לסמוך על דבריה האחרונים. זה אינו, חדא דבתחלה הוציאה קול על אחי בעלה ולא באה בפני ב"ד או בפני הקהל להודיעם כדברים אלו דהכי והכי הוה עובדא, כי אם רק לאחי בעלה אמרה באת אלי בלילה ונתעברתי ממך, אבל דבריה האחרונים היו על ידי שקראו אותה הקהל שישבו במקום ב"ד לחקור ולדרוש על הדבר הזה, ושאלו אותה על הילד מהיכן הוא והשיבה להם שנתעברה מן הגוי, ולא עוד אלא שנשבעה על דברים אלו, ולא עוד אלא דאיכא נמי חזקה המסייעת לדבריה אלו האחרונים, והוא מ"ש בגמרא בודקת ומזנה, ועוד נמי איכא חזקת גופה שהיא כשרה לבא בקהל, דמהניה חזקה זו גם לולד, כמ"ש הרב נמוקי יוסף ז"ל, ועוד איכא חזקה אחרת לבטל דברים הראשונים ולחזק דברים האחרונים והיא חזקת אחי בעלה דאמרינן ודאי לא זנה עם אשת אחיו שהוא איסור ערוה וכרת, ועושה בנים ממזרים, ועיין נודע ביהודה קמא אה"ע סי' ח' שכתב שם חזקה זו, ועוד נמי איכא חזקת כשרות מצידה, דודאי לא תחטיא ותכשיל את ישראל בממזרות לעולם, דאם באמת נתעברה בו מאחי בעלה, הנה הוא ממזר ודאי ואם ישא בת ישראל יהיו כל זרעו ממזרים בכל הדורות עד עולם, ואיך תאמר שהוא מן הגוי ותכשירו לבא בקהל. ואין לומר דאתרע חזקת כשרות גבה מאחר שהיא פנויה ונתעברה וילדה, הנה אע"פ שנאמר ברצונה נבעלה לא דמי האי איסורא להאי איסורא של ערוה וכרת וממזרות ואי אתרעא להאי לא אתרעא להאי, ועוד י"ל דלא אתרעא כלל דאפשר לומר באונס נבעלה, וע"כ אכתי יש לה חזקת כשרות דאמרן. הרי ד' מיני חזקות מסייעים לדבריה האחרונים מלבד חוזק השבועה שנשבעה על דבריה האחרונים דמן הגוי נתעברה, הרי בררנו טעם מספיק לסתור פקפוק הנז':

ט״ווהשנית איכא עוד טעם מספיק מן הדין למיזל בתר דברים האחרונים, ואין חוששים לראשונים, והוא כי אח"כ כשאמרה שנתעברה מן הגוי, חקרו ודרשו ממנה למה אמרה בתחלה מאחי בעלה, והשיבה לעשות עליו עלילה בשקר כדי שיפרנס אותה ונשבעה על דבר זה, ולפ"ז נמצא אשה זו נתנה אמתלא לדבריה והכי קי"ל להלכה, אם אמרה דבר אחד וחזרה ואמרה להפך נאמנת אם תתן אמתלא לדבריה, והנה זאת האמתלא של האשה היא טובה ובריאה כשאר אמתלות שסמכו חז"ל עליהם כדאיתא בגמרא דכתובות דף כ"ב ת"ר האשה שאמרה א"א אני וחזרה אמרה פנויה אני נאמנת, ומקשי והא שוייא לנפשה חתיכה דאיסורא ומשני כגון שנתנה אמתלא לדבריה ומעשה נמי באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקדשה עצמה, אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן, אמרה להם בתחלה שבאו אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי, וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, בעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכתבו התוספות מן ירושלמי דהכי הוה עובדא דאמרה ליה האמתלא כך דאתמול לא היה בה כח לתשמיש לכך אמרה לו טמאה, ועל דא אמר רב דנאמנת באמתלא זו וכיוצא בה ע"ש, ודין אמרה תחלה א"א אני, ואח"כ אמר פנויה אני, פסוק להלכה בהרמב"ם ובש"ע אה"ע סי' מ"ז ס"ד, ודין הנדה הנז' בהרמב"ם ובש"ע יו"ד סי' קפ"ה ס"ג ע"ש, ועל כן אשה זו דנידון השאלה שאמרה תחלה שנתעברה מאחי בעלה ואח"ז אמרה שנתעברה מן הגוי דאינו פסול לה, ושאלו אותה למה אמרת תחלה להפך, כיון דנתנה אמתלא שהוא ר"ל טעם לדבריה הרי זו נאמנת בדבריה האחרונים שאמרה נתעברה מן הגוי:

ט״זועדיין צריך אני לברר היטב דין זה דאמתלא בנידון השאלה, והוא דאפשר שיש פ"פ לפקפק מדברי הגאון צמח צדק סי' ק"ד שנשאל בפנויה בתולה שזינתה ונתעברה ואמרה שמפלוני שהוא פנוי נתעברה והוא הכחישה ורצו בני משפחתה לכופו שישאנה, ועמדו לדין לפני מנהיגי הקהלה ונתנוהו בבית האסורים כדי שיודה, והיה אסור כמה ימים ולא הודה, וסו"ד לא נתרצה לישאנה עד כי אחרי כן על ידי רוב השתדלות נתפשרו בני משפחתו כמה שיתנו לו לנדן, ועשו לו בטחון, אז הודה ואמר צדקה ממני ונתרצה לישאנה ונעשה חפשי מבית האסורים ורצו בני משפחתה שיכנוס מיד בחופה וקדושין, והגאון ז"ל אסר לו לישאנה עד אחר שתלד, ותמתין כ"ד חודש דכיון שהוא היה מכחישה תחלה ואמר שלא בא אליה ומאחר נתעברה, הרי לפי דבריו היא מעוברת ומנקת חבירו ושוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא כל זמן העיבור והנקה כדאיתא בפרק החולץ דף מ"ב לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו ואע"ג דאח"כ הודה לה שבא אליה לא מהימן לענין שיהא רשאי לישאנה תוך כ"ד חודש, כיון דהוא הכחיש אותה מתחלה ואמר שלא בא אליה אלא מאחר נתעברה:

י״זושוב נתקשה על דין זה ממ"ש בגמרא דכתובות דף כ"ב הנז' באשה שאמרה א"א אני, וחזרה ואמרה פנויה אני, וכן בנדה שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכאן נמי יהיה נאמן ע"י אמתלא שיתן לדבריו, ואמתלא דידיה הוא, שמתחלה היה בוש, וגם לא היה רוצה לישא אותה בחנם, ולבסוף נתפייס בממון ולפ"ז יש להאמינו בדבריו האחרונים וישאנה מיד. וכתב דהא לאו מלתא דאמתלא זו אין בה ממש ולא מקרי אמתלא, כיון דאיכא למתלי ולומר הא דהודה לה אח"כ ואמר שבא אליה אפשר משום דשחודי שיחדה ליה בממון, וגם כדי להפטר מבית האסורים הודה כך, ולא דמי לאמתלות דנקיט בגמרא גבי פנויה שאמרה בתחלה א"א אני, דיש לה אמתלא לומר מה שאמרה א"א אני, שבאו אליה אנשים שאינם מהוגנים, ולבסוף שבאו אנשים מהוגנים אמרה פנויה אני, וליכא למתלי ולומר דמפני דבר אחר אמרה לבסוף שהיא פנויה, לכך יש להאמין, לה כי כן הוא כאשר אמרה, וכן הוא בענין שאמרה שהיא טמאה וכו', אבל בנ"ד האמתלא שאומר זה על מה שאמר תחלה שלא בא אליה, היינו באומרו שהיה בוש ושהיה רוצה שיתנו לו ממון, הך אמתלא לא מקרי אמתלא אלא אדרבה הוה אמתלא להפך, דמה שהודה אח"כ שבא אליה איכא אמתלא והוכחה שלא הודה כן אלא בשביל הממון או משום שלא היה יכול להפטר מבית החסורים עד שהודה שבא אליה, לכך אין לנו להאמין לדבריו האחרונים שבא אליה, לענין שישאנה תוך כ"ד חודש אחר הלידה אלא חיישינן דילמא מה שאמר תחלה שלא בא אליה, קושטא קאמר ולבסוף שהודה היינו משום ששחדו אותו בממון, ומשום כדי שינצל מבית האסורים, עכ"ד והם דברים אמתיים וברורים:

י״חאמנם אין מדבריו הנז' פקפוק על אמתלא דנידון השאלה אלא אדרבה מדבריו מתחזקת האמתלא כאן דבשלמא נידון הגאון צ"צ ז"ל הנז', איכא אמתלא להפך למימר הודה לדבריה בשביל ממון ובשביל להנצל מבית האסורים, שזה לא היה בעת שכיחש בתחלה, משא"כ בנידון השאלה ליכא למימר לעולם מה שאמרה בתחלה שנתעברה מאחי בעלה קושטא אמרה, ומה שאמרה אח"כ שנתעברה מן הגוי, היינו כדי שלא יפסל בנה לבא בקהל וחסה עליו ועל כבוד עצמה, דזה אינו, דהא פסולו בקהל וחילול כבודה וכבודו, לא נתחדש באחרונה אלא הוא קאי ועומד מעת שאמרה שנתעברה מאחי בעלה, דנמצא בנה ממזר ואמאי לא חסה על כבודו וכבודה מעיקרא, והיה לה לומר מעיקרא שנתעברה מן הגוי, ומה נתחדש לה אח"כ, דחסה על כבודו וכבודה, אשר על כן אמתלא זו דאמרה מה שאמרה תחלה שהוא מאחי בעלה, היינו כדי להרויח מאחי בעלה מזון ופרנסה, ולהכי לא הקפידה על בנה לעשותו ממזר, אך אחר שאבדה תקותה ולא עלתה בידה מחשבתה, הנה היא אומרת האמת כששאלו אותה ואמרה להם שנתעברה בו מן הגוי, וזה ברור ופשוט:

י״טגם עוד אין לפקפק באמתלא דנידון השאלה מכח חילוק הגאון נו"ב תניינא שהביאו פתחי תשובה סי' מ"ו סק"ב שכתב, עוד אני אומר דע"כ לא מצינו שמועיל האמתלא, אלא היכא שעתה נסתלק הגרם הראשון כגון באשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים שעתה נתקדשה להגון לה, וכן באמרה טמאה אני מחמת שלא היתה בריאה, או משום שהיה שם אחותו או אמו, ועתה היא בריאה וכבר הלכו להם אחותו ואמו, אבל אם לא נתחדש דבר כגון שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני, ושוב נתקדשה לאחד מאותם שקפצו עליה ואומרת שמתחלה אמרה שנתקדשה לפי שלא רצתה להתקדש למי שאינו הגון לה, ועכשיו נשתנה דעתה ונתרצתה, מנ"ל שמועיל אמתלא וכו' ע"ש, והנה אע"ג דהגאון נו"ב בלשון ספק אמר זה, ולא ברירה ליה מילתא, מ"מ נראה דטענה זו לא שייכא בנדון השאלה יען כי מפורש בדברי השאלה, שתחלה אמרה לאחי בעלה ממך נתעברתי כי היה שם בעירה, וחשבה שעי"כ יתן לה מזון ופרנסה כדי להשתיקה, אך אחר שאמרה לו כך, חזר אחי בעלה למקומו שהיה שוכן במקומות אל ברמ"ה, ובטלה מחשבתה ועצתה ואבדה תקותה, ונמצא כי אח"כ כשאמרה מן הגוי נתעברה נסתלקה הסיבה שבעבורה אמרה תחלה נתעברה מאחי בעלה שכבר אבדה תקותה ועצתה, שחשבה להועיל לה באמירה זאת:

כ׳עוד מצאתי להגאון חוט השני סי' י"ז שהביאו פ"ת בסי' וא'ו שכתב בדף י"ד ע"א וז"ל, ועוד נלע"ד דכל מקום שאמרו חכמים דמהני אמתלא היינו כשהאמתלא היא לסלק הנזק כגון שאמרה טמאה אני מפני אחותך ואמך שיראו אותנו שכתב הרמב"ם, או שלא היה בה כח כנז' בירושלמי, או שהיתה סבורה להיות נדה ויראה שמא תפרוס נדה בשעת תשמיש, כמ"ש בסה"ת, וכן באמרה א"א אני, שקפצו עליה אנשים אינם מהוגנים, אבל אמרה שעשתה כן לשום תועלת, לא מהני אמתלא עכ"ד ע"ש, הנה חילוק זה שחילק הרב ז"ל, אע"ג דנחה דעתו לאומרו בנידון דידיה שהיתה האמתלא שאמר שהוא כהן, בשביל ליטול גדולה לעצמו לפתוח ראשון, ולקרא ראשון, דודאי אמתלא דאמרה טמאה בשביל שאמו ואחותו בבית, וחששה שמא ישמש עמה ותבוש מהם, עדיפה מהאי אמתלא דרצה ליטול גדולה של כהן, אך ודאי יודה דלא עדיפה מאמתלא דנידון השאלה שאמרה מאחי בעלה נתעברה, כדי שיזון ויפרנס אותה, דמסתברא תועלת של חיות ופרנסה צריכה יותר מנטילת גדולה של כהן לפתוח ראשון ולקרא ראשון, ועוד נמי כל קורא בצדק ישפוט באמת, דתועלת זו אשר חשבה האשה היא בכלל סילוק נזק, יען כי מפורש בשאלה שהאשה ההיא ובניה היו אותו זמן בדוחק ובצער, על כן אם תקח פרנסה מאחי בעלה היא ניצולת מן הדחק ואין לך סילוק נזק יותר מזה, דודאי דוחק הפרנסה חשיב נזק, וסילוקו הוא בכלל הסרת הנזק, ועוד גם בנידון דידיה לא סמך על זה הטעם לבדו, גם עוד ראיתי להגאון שדי חמד ז"ל שכתב דהרב מסגרת השלחן דף קל"ה הביא דברי חוט השני, וכתב דנ"ל דצ"ע ע"ש:

כ״אועוד נתבוננתי בס"ד שיש להשיג השגה גדולה על חילוק הנז' שחידש חוט השני מדעתו הרחבה, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' א' סעיף י"ג טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה, ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר, מכוון שנתן אמתלא לדבריו נאמן, ודין זה הביאו מרן בב"י מהרשב"ץ ז"ל ע"ש, והלא כאן הוא לא עשה להרחיק הנזק אלא עשה בעבור תועלת עצמו כדי לאכול בשר חשוב מן הכבש הזה, ולא יקפצו אחרים ויקדימו לקנותו, ועכ"ז אמר דמהני אמתלא. והנה גדולי האחרונים הט"ז והפר"ח, ועיד ועוד כולם השיגו על דין זה, מדין נדה דסי' קפ"ה שפסק מרן ז"ל דלא מהני אמתלא היכא דעביד מעשה, וכאן עביד מעשה ולא פקפקו מחמת דהאמתלא היא בעבור תועלת ולא מהנייא, וגם איכא גדולים ורבים הב"ח ונקודות הכסף וכמה אחרונים שקיימו דין הטבח הנז', ותרצו קושיא דסי' קפ"ה, ולפ"ד הרב חוט השני איך מהני האמתלא בדין הטבח מאחר שהיא בעבור תועלת, ותמהני איך הרב פתחי תשובה בסי' וא'ו הביא חילוק זה דחוט השני ולא נרגש בקושיא זו מדין הטבח הנז', ושם ראיתי שכתב שבספר ברית אברהם סי' צ"ד פקפק בדין חוט השני, ואין ספר הזה מצוי אצלינו לדעת אם נרגש בדבר זה שכתבתי בס"ד:

כ״בפש גבן לברר עוד בס"ד דבר אחד הנוגע לדין האמתלא דאיירינן ביה בנידון השאלה, והוא מ"ש דהאשה אמרה לאחי בעלה אחר שנתעברה, אתה באת אלי בלילה ונתעברתי ממך, ואח"כ חזר אחי בעלה לעירו ולא יצא לה תועלת מדברים אלו שאמרה לו וילדה העובר הזה שבבטנה ונשאר הילד אצלה ולא נימול, ואחר שנעשה בן י"א שנה בא הילד בעצמו לפני הקהל ובקש מהם שימולו אותו, וקראו לאמו ושאלו אותה ממי זה הילד ותאמר מן הגוי, ואמרו לה למה אמרת מקודם שהוא מאחי בעליך, והשיבה מה שאמרה מקודם שקר היה והאמת הוא שנתעברה מן הגוי, ונתנה אמתלא על דבריה הראשונים ששקרה בהם וכנז', כל זה בשאלה, ונמצא לפ"ז בין זמן דבריה הראשונים, לזמן דבריה האחרונים יש עשר שנים, ואיך תועיל האמתלא לפ"ד הפוסקים דס"ל כל היכא ששהה הענין והוחזק כך זמן רב לא תועיל האמתלא, ומפורש בט"ז אה"ע סי' י"ט ובית שמואל שם דשלושים יום חשיב זמן רב ולא תועיל האמתלא:

כ״גהנה נראה ברור דאין פקפוק מזה לנידון השאלה דידן והוא כי ענין זה שאמרו בהוחזק הדבר שלושים יום לא מהני אמתלא, שורש דבר זה הוא במהריק"ו ז"ל שורש פ"ז והביאו בית שמואל סי' י"ט סק"א, ויש פוסקים שנמשכו אחר שיטה זו, אך יש לכמה גדולים שיטה אחרת הפך זה, וכמ"ש הרב שערי תורה כלל ז' פרט ג' והוא מ"ש בשלטי הגבורים במס' קדושין בשם ריא"ז כל שנהגו בקרבת קרובים שלושים יום וכן איש עם אשה שנהגו כאיש עם אשתו שלושים יום איכא בזה ראיה המוכיח שהם קרובים ושהיא אשת איש וחשיבה חזקה, ובפחות משלושים יום לא הוי חזקה, ואף שנתחזק הקול ע"פ דבורה שלושים יום לא הוי חזקה, רק שאסורה מטעם דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, ונ"מ שיכולה לחזור מדבורה כשנותנת אמתלא לדבריה, גם שאין עונשין ע"פ הודאתה שום עונש, וכן הוא דעת הגאון פני יהושע בחלק אה"ע סי' א' דאפילו נתחזק הקול שלושים יום דהיא אשת איש ע"פ דבורה בלבד מהני אמתלא דלא הוי חזקה, דלשון הש"ס בכתובות דף כ"ב ע"א דאיתא התם לימים עמדה ונתקדשה, משמע אפילו לימים הרבה וכן משמע מכל הפוסקים שהביאו דין זה ולא אישתמיט חד מינייהו ליכתוב שאם אמרה א"א אני, ולאחר שלושים יום אמרה אמתלא דלא מהני, משמע דאפילו לאחר שנה, והטעם דמה שנתחזק על פי דבורה לא הוי חזקה, והא דאיתא בהרמב"ם וש"ע דהוי חזקה בשלושים יום היינו בעשה מעשה שהנהיגו כדרך איש עם אשתו, וכמ"ש בשלטי הגבורים שהחזקה הוא ע"פ מנהג והרגל שרואין אותם העולם שנוהגות כדרך האם לנהוג עם הבן, וכמו כן באיש עם אשתו, אבל בדבורא בעלמא לא הוי חזקה ומהני אמתלא, וכיון דלא הוי חזקה לענין איסורא כ"ש לענין מיתה ומלקות, ולפ"ז נמצא חולקים על מהריק"ו המובא בבית שמואל כמ"ש בפרק א':

כ״דוכן בשו"ת הריב"ש סי' קצ"ח משמע להדיה מרהיטת לשונו ומסתימת דבריו שאפילו לזמן מרובה מהני אמתלא כשאמרה אשת איש אני, אף שנתחזק ע"פ דבורה, ובע"כ סובר ג"כ דלא הוי חזקה, כשבא החזקה מחמת הודאת בעל דבר היכא דליכא ראיה המוכיח לחזקה כנז"ל, וכן בשו"ת רמ"א סי' א' כתב בפשיטות, דכי אמרה א"א אני, אפילו הוחזקה ימים רבים נאמנת לחזור באמתלא, והמעיין בחלקת מחוקק סי' י"ט סק"ב יראה שסובר ג"כ כמ"ש הפני יהושע הנז"ל ונכלל בלשון הש"ס שהגדילו בתוך הבית ר"ל שגדלו זמן רב, מלבד בנדה גם בימים אחדים הוי מעשה המוכיח, מפני שאין דרך ללבוש יותר, ותמהני על בית שמואל שכתב דחלקת מחוקק סובר כטו"ז ז"ל, דבאמירה הוי חזקה כשנתחזק שלושים יום ולא מהני וכו' וראיתי בסדרי טהרה סי' קפ"ה סק"ט שמסופק באשה שאמרה א"א אני, ואח"כ אמרה פנויה אני, ואתחזק על ידי דבורה שלושים יום אי מהני אמתלא, ותמהני שלא הביא שהוא מחלוקת הפוסקים הנז"ל וכל זה פשוט עכ"ד ע"ש:

כ״הבאופן דאיכא כמה גדולים דס"ל אמירה לחוד לא הוי חזקה ואפילו הוחזקה אמירה זו ימים רבים נאמנת לחזור מדבריה על ידי אמתלא ואין צורך להאריך להעתיק עוד מדברי האחרונים דאזלי בתר שיטה זו. והגאון ח"ס חלק שישי סי' מ"ח כתב וז"ל, וע"ד שאלתו מעשים בכל יום לסמוך על אמתלא כזה, ועיין היטב בצמח צדק אליו תשמעון וכו', ובכלל על כל דבר מהני אמתלא אפילו עושה עצמו רשע, אלא שכל אמתלא צריך להיות על כל אופן שיתורץ המעשה וזמן איחור שלושים יום ועשיית עצמו רשע עכ"ל ע"ש:

כ״ווהנה הגם כי נ"ד הוא איסור דרבנן וכאשר כתבנו בתחלת דברינו ויש לסמוך בזה על סברת המקילין שהם רבים וגדולים, עכ"ז נראה בנ"ד גם החולקים יודו דשאני הכא, חדא דאע"ג דהאשה אמרה בתחלה לאחי בעלה ממך נתעברתי עכ"ז אצל העולם היו נראין דבריה אלה בשקר הם ולא האמינו לדבריה מפני כי ראו שקודם שבא אחי בעלה לעירה היתה מתייתדת עם הגוי שנכנס לביתה, והיא ג"כ הולכת לביתו, ועל כן היה ברור כדעת השכנים, שהולד היה מן הגוי וכמ"ש בשאלה, והיא גם היא אחר שאמרה לאחי בעלה כן לא נראה ממנה הוכחה שהחזיקה את בנה לממזר ושהוא מאחי בעלה, ומה שלא הביאתו למולו אין זו הוכחה שהחזיקה אותו לממזר דהכל יודעים שצריך למול את הממזר, ועוד האשה אינה מחייבת למול את בנה, על כן לא נטפלה לדבר זה, ואח"ז הילד גדל, ומעצמו בקש ובא לפני הקהל לימול, והקהל הם מעצמם נטפלו לידע אם מותר לבא בקהל, ובעת שנטפלו לדבר זה, וקראו את אמו ושאלו אותה מהיכן בא הילד, ואמרה להם תכף שהוא מן הגוי דכשר הוא, ומתי הוחזק האיסור של ממזרות בזה הילד כדי שנאמר לא מהני אמתלא אחר שלושים יום:

כ״זודע דמלבד חילוק זה שאני אומר בנידון השאלה יש בידי בס"ד לעשות ס"ס בענין זה והוא מתהפך, כי ראיתי בערך השלחן סי' מ"ז אות ב' שכתב וז"ל כתב הרב נודע ביהודה סי' ס' נלע"ד דאפילו הודית בפני שני עדים שנתקדשה לפלוני בפני ב' עדים יכולה לחזור וליתן אמתלא דהיינו דוקא בב"ד או בעדים ואמר אתם עדי דלא מהני בממון אמתלא, אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמר אתם עדי גם לענין זכות וחובה שבממון מהני אמתלא וכו', אבל בתשובת מהרשד"ם אה"ע סי' ד' כתב דאם יש עדים כשרים שאמרה בפניהם שנתקדשה לפלוני חוששים משמע אפילו חוץ לב"ד, ולא אמרה אתם עדי הוי הודאה ולא מהני אמתלא עכ"ל, והנה בנידון השאלה אפילו אם האשה אמרה דבריה הראשונים בפני עדים ודאי לא אמרה אתם עדי, ולא אמרה אותם הדברים בב"ד, ועל כן נמצא דיש בנידון השאלה ס"ס להתיר, והוא ספק הלכה כמ"ד דאמירה בלבד אפילו שהה הענין זמן רב יכולה לחזור בה ע"י אמתלא, ספק הלכה כמ"ד גם באמירה בלבד לא מהני אמתלא אחר שלושים יום, ואת"ל הלכה כסברה זו, שמא הלכה כהגאון נודע ביהודה דס"ל כל אמירה והודאה שהיתה חוץ לב"ד אפילו אמרה בפני עדים כיון דלא אמרה אתם עדי, אינה כלום ויכולה לחזור בה וליתן אמתלא בכל גוונא, וס"ס זה הוא מתהפך:

כ״חזאת תורת העולה בנידון השאלה דאזלינן בתר דבריה האחרונים שאמרה שנתעברה מן הגוי שהיא נאמנת להכשיר הולד, אבל דבריה הראשונים שהיו לפסול הולד לא צייתינן להו ולא חיישינן להו, חדא דאיכא ארבע חזקות דמסייעי לדבריה האחרונים וסותרים דבריה הראשונים והם הא' חזקת גופה של האם שמותרת היא בקהל דמועלת גם לבנה, וכמ"ש הרב נימוקי יוסף וכאשר הבאתי לעיל בס"ד. והב' חזקה דאתמר בגמרא, דאשה מזנה בודקת ומזנה, שבודאי לא נבעלה לאחי בעלה, שהוא איסור ערוה וחיוב כרת ועושה בניה ממזרים, אלא נבעלה לגוי, שאין בו איסור ערוה ולא חיוב כרת, ואין הולד ממנו ממזר וכאמור לעיל. והג' חזקה דכשרות דאחי בעלה דכל ישראל בחזקת כשרים דודאי לא יעבור על איסור כרת וערוה, ויעשה ממזרים בעולם, וכאמור לעיל. והד' חזקה אחרת איכא מצידה כיון שהיא בת ישראל אם הולד שלה ממזר, לא תכשיל את ישראל לומר שהוא מן הגוי שכשר לבא בקהל ואע"ג דאתרע חזקת כשרות גבה כיון דחזינן שהרתה וילדה בזנות, חדא לא אתרע להאי שהוא להרבות ממזרים בישראל ולהכשיל אותם בו, ועוד די"ל באונס זינתה עם הגוי, דאע"ג שהיה יוצא ונכנס אצלה לא זינתה עמו אלא פעם אחת באונס ונתעברה מביאה זו, אבל אם נאמר שבא עליה אחי בעלה אפילו באונס, הולד ממזר, ואיך תאמר שהוא כשר ותכשיל בו רבים ותרבה ממזרים בישראל. הרי איכא ארבע חזקות שסותרים דבריה הראשונים, ומחזיקים דבריה האחרונים שאמרה שהולד נתעברה בו מן הגוי דכשר לבא בקהל, ומלבד ארבע מיני חזקות הנז"ל שמקיימים דבריה האחרונים, הא איכא עוד שבועה גמורה שנשבעה לקיים דבריה האחרונים:

כ״טוטעם השני הוא שכבר ביטלה דבריה הראשונים באמתלא שאמרה בפני הקהל, שבאו לבדוק אותה, ואמרה שהולד הוא מן הגוי ונשבעה ע"ז, ובכלל השבועה נשבעה על האמתלא שהיא אמת, דבתחלה שיקרה לומר דנתעברה מאחי בעלה, שחשבה לעשות עליו עלילה זו, להיות לה תועלת בשביל פרנסה, וכבר בררנו בס"ד לעיל, דאמתלא זו הא נכונה ומקובלת לפו"ד וסמכינן עלה לכ"ע ועל כן הילד הזה כשר לבא בקהל בלי פקפוק, ודבר זה ברור בעזה"י:

ל׳והנה הגם שדין זה של השאלה הנז' הוא איסור דרבנן ותהילות לאל יצאנו ידי חובתינו בכשרות הילד הנז' בשאלה, להתירו בקהל להשיאו ישראלית, עכ"ז אזכיר בס"ד טעם אחר דהתירא לחזוקי מלתא טפי, והוא כי מפורש בשאלה הנז', שהישראלים השכנים שלה, בראותם שהגוי נכנס לביתה ומתייחד עמה והיא ג"כ הולכת לביתו, היו מדמין בדעתם שהיא מזנה עם הגוי, ולכן החליטו שהילד בא מן הגוי, ובודאי שהם ראו שהגוי עושה דברים המורים על הרגל עבירה בכניסתו אצלה, כי כן אמרו בלשון ערבי (דכ'ל ג'ווא כאטא ומעאשרהא). ונמצא ענין זה דומה לדין הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה על זאת, ולא מהני אמתלא שפירש רש"י ז"ל הוחזקה נדה בשכנותיה שראו לובשת בגדי נידות ולבעלה אמרה טהורה אני, וכן כתב רש"י בקדושין דף כ' בד"ה הוחזקה שראו שכנותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה, וכתב הגאון תבואת שור סי' א' ס"ק ע"ש, משמע מדברי רש"י ז"ל דאין צריך עדים כשרים על זה, ודמי להא דאמר בפרק החולץ דף ט"ל דאפילו קרוב או אשה נאמנים דגילוי מלתא בעלמא הוא, וכתב בש"ת ז"ל שכ"כ בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תקפ"ט דף נ"ט, וכ"כ בשו"ת מימוני דשייכי להלכות אישות סי' י"ד ע"ש, ועל כן בנידון השאלה שקודם שבא אחי בעלה לעיר הוחזקה אצל השכנים שהיתה מזנה עם הגוי, עד כי מחמת כן החליטו בדעתם שממנו נתעברה, אע"פ שהגוי ברח והלך לו אחר שבא אחי בעלה, הא ודאי נחשבת הוחזקה בזה כמו דין הוחזקה נדה בשכנותיה ע"י לבישת בגדים בלבד, דבעלה לוקה עליה, ולהכי ודאי דבריה האחרונים הם עיקר, כי הם שוים ומכוונים עם דעתם של השכנים שהוחזקה אצלם בכך מתחלה שהולד הוא מן הנכרי:

ל״אהנה כי כן ילד זה כשר לבא בקהל ישראל, ולא מפינו יוצאה הכשרות שלו, אלא מפי סופרים ומפי ספרים אשר זכרנו לעיל, ומהם תורה יוצאה בדבר זה, אמנם צריך שישב החכם שבעיר כלכתה, ועמו שנים אחרים בתורת ב"ד, וגם היקר השואל הי"ו עמהם, ותבא לפניהם האשה ויחזרו לשאול אותה פעם שנית, מנין לך הילד הזה, וכשתשיב ותאמר שהוא מן הגוי, יאמרו לה א"כ למה אמרת בתחלה קודם כמה שנים שהוא מן אחי בעליך, ותאמר להם האמתלא הנז' בשאלה ותשבע על הדבר הזה שהוא האמת, ובכלל השבועה תשבע על האמתלא שהיא אמת, שכך חשבה בדעתה בתחלה, ואז יתירו אותו לבא בקהל ע"פ פס"ד זה שכתבנו בס"ד, ובודאי צריך למול אותו תכף ומיד, וזה ברור ופשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ל״בכתבתי זה לכפר כות יע"א לאחד הדר שם בענין השחתת זרע.

ל״גמכתבך זמנו עשרים ניסן תרנ"ח הגיע לידי ומן הראוי שלא להטפל להשיב על דברי שטות כאלה אשר עלה בלב אותו האיש להתיר לעצמו איסור השחתת זרע לבטלה בידים, ודי בדברים שכתבתי לך מקדמת דנא, שדבר זה הוא איסור גמור ואין בו צד היתר כלל:

ל״דואשר כתבת במכתבך זה השני, שזה האיש יש לו טענה להתיר לעצמו דבר זה, וטענתו היא זאת כי מפני מה אסור להוציא זרע לבטלה שמא באותה טיפה נולד ילד, והנה זה האיש אינו ראוי להוליד מטיפות זרעו ילדים, מפני שאינו יכול לשמש מחמת עקימת הגיד שלו, ונמצא זרע שלו אינו חשוב לכלום עכ"ד, הנה דברים אלו הם אינם טענה אלא הם תואנה היוצאה מיצה"ר, להתיר לו איסור החמור מכל האסורין, כי כח תאותו ברע הוא מכניס בלבו דברים אלו שהם הבל וריק, דמי הגיד לו דאיסור השחתת זרע לבטלה הוא מפני שהיה נוצר מאותה טפה ילד, דא"כ לפ"ד אדם זקן שאין לו גבור"א ואינו יורה כחץ, וכן מי שהוא עקר מעיקרו דכל אלו אין זרע שלהם ראוי להוליד, יהיו מותרים להשחית זרעם בידים, ודבר זה לא נשמע בעולם, ומקרא מלא דבר הכתוב בדור המבול בפרשת נח, דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ובודאי בכל בשר איכא כמה וכמה בבני אדם ובשאר בריות שאין ראוים להוליד, ומפרש הכתוב כי האלהים השחית העולם ואת כל בריות שבו בעבור עון השחתת זרע, וכך קבלו חז"ל דהמבול היה בעבור עון זה של השחתת זרע לבטלה, ולכן ברותחין קלקלו וברותחין נדונו:

ל״הועוד אם איסור השחתת הזרע תלוי בזה מפני שהוא מאבד זרע שראוי להוליד, א"כ יהיה האדם אסור לשמש עם אשתו קטנה או זקנה או איילונית ועקרה, דנמצא משחית זה את זרעו שנותנו בקרב אשה שאינה ראויה להוליד, גם עוד היה אסור לשמש עם אשתו מעוברת כיון דזרע זה אשר ישליך ברחמה אינו מוליד, דאין האשה מתעברת בזמן עיבור שלה, על כן מוכרח אתה לומר דלא תליא הא בהא כי איסור השחתת הזרע לאו משום שגורם שילך הזרע לאיבוד בלא הולדה אלא האיסור משום דמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, שהיא מן המין שלו במקום שהוא מיוחד להשלכת הזרע, כי אפילו באשתו של אדם אם משליכו במקום האחור שהוא פי הטבעת, הרי זה בכלל משחית זרעו לבטלה, כי כן יסד מלכו של עולם, שלא יטיל הזכר זרעו אלא במקום המיוחד לכך אפילו באשתו, אבל שלא כדרכה ה"ז משחית זרעו, ואל תתמה אם מטיל זרעו בגוף אשתו למה יהיה נחשב זה משחית זרעו, הנה זו גזרת מלך היא, כאשר אתה רואה שדם נדה היוצא מאותו מקום אסור, וממקום אחר מותר וכן ענין הטלת הזרע אם יטיל באותו מקום מותר, ואפי' האשה קטנה או גדולה או מעוברת או עקרה שאין הזרע הזה מועיל להוליד, אבל אם יטיל אותו במקום אחר, הרי זה משחית זרעו ואסור, וכ"ש אם מטיל זרעו על עצים ואבנים דאסור:

ל״וופוק חזי מ"ש הגאון בנין ציון סי' קל"ז וז"ל אטו השחתת זרע תלי בעיבור, דא"כ עקר וסריס שאינו ראוי להוליד, יהא מותר להשחית זרעו, ועוד דזרע שאינו יורה כחץ דאמרינן בגמרא דנדה שאינו מוליד יהיה מותר להשחיתו ועוד דלפי מ"ש ביבמות דף י"ב ובנדה דף י"ג דתלי איסור השחתת זרע בצווי פו"ר, א"כ מי שקיים פו"ר יהיה מותר להשחית זרעו וח"ו לומר כן, אלא ודאי איסור השחתת זרע הוא איסור לעצמו אפילו הזרע אין ראוי להוליד ואפילו אין צריך להוליד עכ"ל יע"ש:

ל״זהנה נמצא דברי הגאון הנז' הם כפי טענה הראשונה שטענתי בתחלת דברי, אך טענתי השניה היא חזקה יותר, והוא ממה שמצינו דמותר לשמש עם קטנה ועם זקנה ועם עקרה ועם מעוברת, ולכן בע"כ צריך לומר דהשחתת הזרע אין איסורו משום דהזרע הזה היה יוצא ממנו ולד וזה מאבדו, אלא האיסור הוא דאינו משמש כאורחיה להטיל זרעו ברחם הנקבה במקום אשר נתקן ונתייסד מאת הבורא יתברך בטבעו ומנהגו של עולם, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל המוציא שז"ל פוגם במחשבה ובדעת עליון כיון דמעשיו הם זכר בלי נקבה, שאינו משמש באשה אלא ברקנייא ובחוץ יעמוד ע"כ:

ל״חועוד כבר עשיתי בס"ד הוכחה גדולה ממ"ש הכתוב בדור המבול וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שפירש כאן עון השחתת זרע לבטלה שהיה ביד כל בשר, ואיך שייך להיות עון זה ביד כל בשר, והלא בודאי יש כמה וכמה, שאין ראויים להוליד מן זרע שלהם כלל, אלא ודאי דהא לא תליא בהא אלא אפילו אם זרע זה אין ראוי להוליד, יש בו איסור השחתה, וכ"ש בנידון של זה האיש שזרעו ראוי להוליד ורק שאינו יכול להטיל אותו ברחם האשה כדרך כל הארץ כדי שיוליד:

ל״טועוד יש טענה אחרת לבטל דבריו של אותו האיש שחושב כיון שהוא אינו יכול לבעול האשה מחמת דהגיד שלו עקום, ונמצא דא"א להיות מזרעו פרי ולהכי יוכל להשחיתו, דודאי דברים אלו הם הבל וריק, ואין בהם ממשות כלל, דהא ארז"ל בגמרא דנדה דף י"ג כל המוציא שז"ל כאלו שופך דמים, שנאמר הנחמים באלים, ותחת כל עץ רענן, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ע"ש, ופירשו הטעם מפני שצורת אדם ממש יש בזרע האדם ונראה בכלי הידוע, ובעוד הזרע חם רואין אותו מתנועע כמ"ש בס' הברית, ולפ"ד אותו האיש שיש לו זרע גמור אך מפני שא"א להטיל אותו ברחם האשה כדי להוליד ממנו, יהיה מותר לו להשחיתו להשליכו בחוץ על עצים ואבנים, ואין זה כשופך דמים, א"כ לפ"ד אדם גוסס ונוטה למות בודאי הגמור יהיה מותר להמיתו בידים, ובאמת הלכה פסוקה היא ההורג את הגוסס חייב עליו מיתה, ולמה חייב והלא הרג אדם שא"א לו לחיות עוד, וכן כאן אע"פ שזרע שלו א"א להיות ממנו ולד מפני שאינו יכול להטילו ברחם אשה, אפ"ה אם משחיתו ה"ז שופך דמים, מפני שצורת אדם שלם יש בזרע, ונראה בכלי הידוע שהוא צורת אדם ממש ומתנועע, ולכן אמרו כאלו שופך דמים. ועוד מעיקרא מה שחושב אותו האיש שאינו יכול לבעול, גם זה אינו דמי הגיד לו שאינו יכול לבעול, והלא אפילו אדרוגינוס יכול לבעול ע"י הדחק, דמשנה ערוכה היא בפ"ח דיבמות אדרוגינוס נושא אשה, ואי לאו בועל איך נושא:

מ׳על כן זה האיש שהיה מוציא שז"ל בידים צריך לו תיקון על העבר, כי האיסור חמור מאד ואפילו בעיני הנכרים הוא קשה ומר ב"מ, והפליגו בזוה"ק בחומר איסור שבו, ואמרו דאית ליה תיובתא בטורח סגי, וגדולה מזו אמר רבינו האר"י ז"ל דאותם טיפות זרע שאינם ראויים להוליד היוצאים מן האדם אחר תשמיש נולד מהם משחיתים והאדם ממית אותם ע"י ק"ש וצריכין תיקון לכוין בזה, וכ"ש זרע גמור ממש שמצידו ראוי להוליד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

מ״אשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, ראובן קדש אשה בטבעת שאולה ששאל אותה מן לאה אשת יעקב שהיה לה טבעת זו, שקבלה מבעלה יעקב בתורת קדושין כשנשאת לו, והשאילה אותה לראובן בתורת שאלה שיקדש בה את ארוסתו, אך זה היה שלא מדעת בעלה, כי לא ידע יעקב בעלה של לאה שהשאילה אשתו הטבעת הזאת, וגם הכלה שקידשה ראובן בטבעת שאולה זאת, לא ידעה שהיא טבעת שאולה, וכבר נשא ראובן את ארוסתו ודר עמה קרוב לשני חודשים, ואח"כ הרגישו בזה הענין שהטבעת של הקדושין היתה שאולה, ולכן נפשם לשאול הגיעה, אם יועילו קדושין אלה כדין וכהלכה, או"ד צרוך לקדש פעם אחרת מחדש, ואת"ל צריך לקדש פעם שנית, אם צריך לברך הברכות, גם כיצד יעשה בענין הכתובה אם תשאר בכתובה הראשונה שבידה, או"ד צריך כתובה מחדש אחר שיקדשנה שנית, יורינו ושכמ"ה:

מ״בתשובה. כתב מור"ם ז"ל בסי' כ"ח סעיף י"ט שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקדש בו, חוששין לקדושיו אע"פ שלא שאל מן הבעל ע"ש, וכתב הרב ח"מ אע"פ שהודיעה שרוצה לקדש בו אשה מ"מ לא הוי אלא ספק קדושין, הואיל ובלא ידיעת בעלה עשתה, ועכשיו נוהגין להקל וכו' ע"ש, והגאון ב"ש כתב מ"ש חוששין לקדושין היינו חשש בעלמא, וצריך לקדשה מחדש כדי שיהיו קדושי ודאי, והשיג על ח"מ במ"ש שנוהגין להקל ופסק דאין להקל, וציין על תשובת שער אפרים סי' כ' ע"ש, והגאון רא"ם ז"ל נראה דעתו כב"ש ע"ש, והגאון בעל ספר המקנה כתב נראה הא דחשש לזה דמיירי בטבעת שלה כדלקמן בסי' צ' סעיף ט' דבגדי אשה דינן כנכסי מלוג דאם מכרה ונתנה, הבעל מוציא הפירות ולא הגוף, א"כ אם יש בטובת הנאה ש"פ יכולה להתקדש בו, אבל אם הטבעת של הבעל או שהוא מנכסי צ"ב, דקי"ל אם מכרה ונתנה בטל, אינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל ע"ש:

מ״גוהנה בנ"ד הטבעת היתה של לאה שנתן לה בעלה לקדושין שלה, ולכן יש להסתפק אולי בנ"ד הוי קדושי ודאי, דכיון שנתנה לקדושין שלה יכולה להשאילה שלא מדעתו דחשיבה שלה לגמרי, ועיין בתשובת נו"ב מ"ב ביו"ד סי' קנ"ט ע"ש, ומדברי הרב ב"ד אה"ע סי' כ"ג בענין לאה ורחל שנתחלפו להם טבעות קדושין שלהם זו בזו, בטעות וכו' משמע גם בכה"ג בעינן ידיעת בעלה כשתשאיל אותו, וראיתי להגאון ח"ס סי' קט"ו שנתעורר בענין כסף קדושין דניתן לחלוטין ולא ע"מ להחזיר שכתב וז"ל, ואמנם הבית שמואל בשם מהר"ם מינץ ס"ל לחלק דודאי פרוטה מן כסף קדושין ניתן לחלוטין, אך מה ששוה יותר לא ניתן רק לקשוט בעלמא, ואותו היתר תחזיר בנתאלמנה, והקשה הא"מ א"כ מן הארוסין נמי תחזיר המותר ולפע"ד צריכה להחזיר גוף הטבעת והיורשי' נותנים לה פרוט' כסף קדושיה וכו' ע"ש, ובמפתחות הספר שם פרט הדינים העולים מתשובה זו, וכתב בדין השישי טבעת קדושין השוה יותר מפרוטה, אם נתאלמנה או נתגרשה מן נשואין חוזר, ולא שייך שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה, כיון שאין תנאי בנשואין, ועוד כיון שגובה כתובתה ומכניסים לה בחשבון הטבעת הלז, אית לה הכירא דלא הוי קדושי טעות, וכיון שהמותר מפרוטה לא ניתן לה אלא ע"ד קשוט יכול למכור ולמשכן כמו כל זהב ובדולח עכ"ל, ולפ"ז נראה פשוט דאין לחלק בטבעת הקדושין חילוק הנז' וגם בזה בעינן שיהיה בידיעת בעלה, ועיין להרב ב"ד אה"ע סי' ל"א מ"ש בענין טבעת הקדושין ע"ש, והרב זכור לאברהם ח"ב הביא מספר כתונת יוסף ומשמע מדבריו כל כה"ג לא בעינן ידיעת הבעל בהשאלה דידה ולהכי התיר שם הקדושין וחשיב להו קדושי ודאי, אך מדברי הפוסקים אין נראה כדבריו, ובודאי לענין הלכה כנ"ד יש להצריכה קדושין מחדש כדי שיהיו קדושי ודאי לכ"ע:

מ״דגם עוד בנ"ד בלא"ה איכא רעותא אחריתי להצריכה קדושין שנית מפני שהכלה לא ידעה שהטבעת היא שאולה, וחשבה שנתן לה הבעל את הטבעת מתנה חלוטה לעצמה כשאר כסף קדושין שנוהגין בו העולם. ואע"ג דבנ"ד השאילה לאה את הטבעת לראובן כדי לקדש בו, וכתב הרא"ש ז"ל כל כה"ג דהשאילו לקדש בו אפילו אם לא ידעה המתקדשת שהיא טבעת שאולה הרי זו מקודשת גמורה, דאמרינן כיון דהשאילו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו אדעתא דאותו ענין שיועילו הקדושין שתהיה האשה מתקדשת בו, שאם לא יועילו בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות שהיה מתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מהאשה ויחזירהו או יחזיר דמיו, וכמ"ש כל זה רבינו הטור ז"ל בסי' כ"ח ע"ש, וכן הרדב"ז ז"ל הביאו בחדשות ח"א סי' שע"ב וסיים בכה"ג אפילו שלא הודיע לאשה שהוא שאול הוי מקודשת, דאין כאן קדושי טעות, שאם אינו רוצה למכרו הרשות בידה, ויחזיר הבעל דמים לשואל, הילכך מאי אכפת לה לדעת אם היא שאולה או לאו, ודברים פשוטים הם עכ"ל:

מ״ההנה עכ"ז נראה שאין דין זה מוסכם לכ"ע, דהא בכנה"ג סי' כ"ח הגהב"י אות כ"ו הביא מן הגהות מרדכי דפליג על הרא"ש בזה, גם שם באות נ"ח כתב מדברי בעל העטור נראה דבכל גוונא לא הויא מקודשת, וכ"כ מהרח"ש בתשובה וכתב ג"כ שיש לדקדק מדברי הרשב"א הוכחה הפך דברי הרא"ש, ומה שסיים הכנה"ג דאין מדברי הרשב"א הוכחה הפך דברי הרא"ש, הנה הרב ערך השלחן סי' כ"ח אות ז' השיג על הכנה"ג דאשתמיט מיניה תשובת הרשב"א ח"ד סי' רע"ג דמפורש שם להדיה דהרשב"א חולק על הרא"ש ע"ש, ולפ"ז נמצא כיון דהרשב"א חולק להדיה על הרא"ש, וכן הרב בעל העיטור לדעת מהרח"ש ג"כ חולק, וכן הרב המורה השני שהביאו במרדכי ג"כ חולק ודעת מרן ז"ל לא נתברר לנו בזה, ועיין בית שמואל סי' כ"ח ס"ק מ"ח ואפילו אם יהיה דעת מרן כמ"ש הרא"ש ז"ל, הנה כלל ידוע בקדושין צריך למעבד אליבא דכ"ע, ואיך יהיה ראובן בועל כל ימיו ומוליד בנים בקדושי ספק, על כן ודאי בנ"ד מטעם זה צריכה קדושין פעם שנית לצאת י"ח כל הסברות:

מ״וועוד יש רעותא אחריתי בנ"ד להצריכה קדושין שנית, מפני כי בנ"ד המשאיל הוא אשה, וי"ל אפשר גם הרא"ש יודה בזה, משום דאשה לא ידעה ולא גמרה, וכמ"ש כיוצא בזה רב אחד מרבני אשכנז, הובאו דבריו בחתם סופר אה"ע סי' פ"ו, ומחמת כן הצריכה הרב הנז' קדושין וחופה מחדש ע"ש, ואע"ג דהגאון ח"ס לא הודה לו בזה החילוק מ"מ לדידן לא נפקא מתורת ספק. ועוד איכא רעותא אחריתי בנ"ד, דידעינן בבירור שהנשים פה עירינו יע"א קפדי בזה מאד, שלא למכור טבעת זו ולקבל דמיו, וא"כ בנ"ד ליכא למימר כמ"ש הרדב"ז ז"ל שהבאתי דבריו לעיל, דאין כאן קדושי טעות, משום שאם אינה רוצה למכרו הרשות בידה ויחזיר הבעל דמים לשואל וכנז"ל, דזה אינו לפי דעתן של נשים פה עירינו יע"א. באופן העולה מכל האמור הוא דאשה זו דנ"ד צריכה קדושין שנית כדי שיהיו קדושיה קדושי ודאי, אליבא דכ"ע:

מ״זפש גבן לברר בענין הברכה, ונראה ברור דאין צריך לברך לא ברכת ארוסין ולא ברכת נשואין, וכמ"ש הרב הכנה"ג סי' כ"ח הגה"ט אות ס"ג בשם מהר"ם מינץ ז"ל סי' מ"ט, וכתב שכ"כ מהר"י וייל ז"ל, דהמקדש בפסולי עדות או בפחות משוה פרוטה, צריך לקדשה פעם אחרת, ואין צריך לחזור ולברך לא ברכת ארוסין ולא ברכת נשואין, וכ"כ מהר"א די בטון סי' ס' וכ"ש כשבעל שמבואר בהגהות מרדכי בקדושין, והרדב"ז ח"א סי' קפ"ה שאינו צריך לברך ע"ש, וכן הוא בתשובת הרדב"ז ז"ל שהבאתי לעיל, דכל שכבר ברכו ז' ברכות אלא שנמצא קדושי טעות, כשחוזר ומקדש אינו צריך לברך ע"ש, ועיין למרן ז"ל בסוף סי' ק"ן שכתב מי שגירש אשתו בגט שיש בו פיסול דרבנן, או שהיתה ספק מגורשת ורוצה להחזירה צריך לקדשה, אבל אין צריך לברך ז' ברכות, והם דברי הרמב"ם בפ"י מה' גרושין, וכתב הרב המגיד משום דאין מברכין על הספק, ועיין ערך השלחן סי' כ"ט אות ז' מ"ש בזה ע"ש:

מ״חעוד ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' ל"ח סוף אות נ"ו במי שקדש בטבעת שאולה, ונכנס לחופה, ואח"כ נודע לו שהיא שאולה והוצרך לחזור ולקדש דאין צריך לחזור ולברך ז' ברכות, כ"כ הכנה"ג בשם הרדב"ז וכו' והוא הוכיח כן להדיה מתשובת הרשב"א ז"ל הובאו בתשובות דשייכי לסדר נשים ותמה על הכנה"ג שלא זכר תשובת הרשב"א ז"ל זאת ע"ש, וראיתי להגאון חק"ל ז"ל מ"ב אה"ע סי' י"ג שכתב במי שקדש אשה ע"י שליח, והשליח קדשה בטבעת שאולה מאשה בעולת בעל, דאין צד לפטור בלי קדושין אחרים, אך לענין הברכה נראה דצריך לחזור ולברך וכו', ומ"מ כיון שהכנה"ג באה"ע סי' כ"ח הגה"ט דעתו שלא לברך, וכן נראה דעת מהריק"ש י"ל הביאו הרב ברכ"י ז"ל סי' ל"ד וכן נראה מדברי שאר קצת פוסקים, דעתי לברך בלי שם ומלכות ע"ש, ואלו הרב הנ"ל ראה מ"ש הרב חיד"א ז"ל מתשובת הרשב"א לא היה כותב כן, באופן הדבר ברור לענין הלכה שצריך לקדש שנית בלא ברכה וכאמור לעיל:

מ״טאמנם לענין הכתובה, אי צריך כתובה מחדש או לאו, הנה מצינו לרב אחד מרבני אשכנז שהובאו דבריו בתשובת ח"ס סי' פ"ו שהצריך לה קדושין וחופה, ולא הצריך לה כתובה מחדש, וכתב הגאון ח"ס על דבריו אע"ג דאיכא למימר אי מצרכת קדושין וחופה מחדש, נמצאת הכתובה וכל שטרות שנעשו המה מוקדמים ופסולים, מ"מ לאיסורא עבד מר תקנתא, אבל לענין ממונא סמוך ארוב וכל הפרטים דמפרטי אפשיטא איבעיא איתתא ידעה לאקנויי עכ"ל, וא"כ לפ"ז גם בנ"ד לא צריכה כתובה מחדש די"ל לענין ממונא סמכינן אמאן דסבר מקודשת זו בודאי, ורק לענין איסורא עבדינן תקנתא לקדשה מחדש:

נ׳ומלבד טעמו של הגאון ח"ס הנז', נ"ל בס"ד טעם אחר דדי לה בכתובה הראשונה, דאפילו אם נאמר קדושין ראשונים לא הועילו, עכ"ז שטר כתובתה נפסל מדין שטר מוקדם, דהא האיש יכול לשעבד עצמו ונכסיו לה מאותו היום שנכתבה הכתובה, דאע"פ שלא נגמרו הקדושין, הנה מחייב עצמו בחיוב בקגו"ש מאותו היום, וקי"ל האדם מתחייב בדרך חיוב, אפילו בדבר שאינו חייב בו, ועיין בש"ע סי' נ"ה ובאחרונים שם, ועוד אני אומר טעם נכון יותר, והוא דקי"ל לענין ממון יתחייב האדם ע"פ הודאתו, אפילו שהיא הודאה בשקר וכנז' בח"מ סי' מ' ובאחרונים שם, וכמ"ש בזה בתשובה אחרת בס"ד באורך, והרי כאן ראובן הודה בפני עדים בשטר הכתובה שזו אשתו גמורה שנתקדשה לו, ולענין ממון ודאי מהנייה הודאתו דאמרינן ודאי קדשה כפי הדין, וזו אשתו גמורה, ונמצא זה מתחייב בשטר כתובה זה מההוא יומא שהודה בו בשטר כתובה, ואין כאן פיסול מוקדם ורק לענין איסורא לא סמכינן ע"פ הודאה זו ועבדינן קדושין מחדש, ועיין להגאון דברי חיים מצאנז ז"ל אה"ע סי' ע' מה שטען בענין כזה לענין הבחנה וטענותיו שייכי גם בנ"ד:

נ״אברם נראה ודאי דצריך לעשות בנ"ד חופה מחדש, דהיינו בעת שיקדשנה שנית יעשה החופה של פריסת סודר על ראשיהם כנהוג, וטעמא דידי הוא משום דחזינא להגאון מש"ל בה' אישות פרק יו"ד ה"ב דנסתפק אם בעינן שיהיו קדושין קודמין לחופה, אבל אם קדמה החופה אף שאח"כ קדש, לא מהני חופה הקודמת להחשיבה כנשואה, או"ד דמהני גם בכה"ג, והוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל דמהני, ומקשה על המשאת בנימין שהביא הבית שמואל סי' ס"ד ס"ק וא'ו שכתב דלא מהני, אך הרב מהר"י בולי ז"ל שם הוכיח מן הראשונים דלא מהני ע"ש, והרב שער המלך בחופת חתנים סעיף ח' דף נ"ט ע"א הביא כל זה, והאריך בענין זה והעלה דכל היכא דבשעת הקדושין ליתיה לחופה לכ"ע לא קני לה, ולכן אני אומר שיעשו חופה ג"כ מחדש, ועיין בשער המלך שם בסעיף ט' מה שהאריך בענין מציאות החופה, וכבר כתבתי לעיל שגם הרב האשכנזי ז"ל שהובאו דבריו בח"ס הנז"ל, הצריך ג"כ חופה עם הקדושין מחדש:

נ״בוראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' יו"ד שהאריך בענין קטן שנשא אשה בעודו קטן, ואח"כ הגדיל אי בעי קדושין וכתובה מחדש, והעלה דיש לחוש לסברת כה"ג לכתוב כתובה מחדש ע"ש, כל זה אינו שייך לנ"ד דהתם הצריך כתובה מפני שהקטן אינו בר חיוב, משא"כ בנ"ד הסברנו פנים להלכה דמהני החיוב שעשה מקודם, וגם אין ללמוד לנ"ד ממאן דסבר התם גבי קטן דלא בעי קדושין מחדש דהתם שאני דגדלי קדושין עמו משא"כ בנ"ד דלא שייך האי טעמא:

נ״גוהנה מצינו למור"ם ז"ל בהגה"ה סי' ס"ח סעיף ט' שכתב, כל מי שטען טענת בתולים, וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה ע"ש, ונראה מזה דאין צריך קדושין מחדש, אבל הגאון בית שמואל סע"ק כ"ד דקדק מדברי התוספות דצריך קדושין מחדש לעשות נשואין, והגאון בעל חוות דעת בספרו בית יעקב שם כתב כונת הב"ש ז"ל הוא לומר דאי הוי מקח טעות אף דאין עושה בעילת זנות ומקדשה בביאה, מ"מ ביאה אינה רק ארוסין דביאה ארוסין עושה, ולענין שיהיה חשוב נשואין לענין לזכות במעשה ידיה ובירושתה אינו יכול לזכות בלא נשואין מחדש ע"ש, והגאון בית מאיר כתב על דברי מור"ם בהגה"ה הם מדברי הרמב"ם, ויש לדקדק ממנו שאין צריך לקדשה מחדש, ואף דמן דברי התוס' שהביא ב"ש משמע דצריך לקדשה מחדש, משום דהוי מקח טעות י"ל דסובר הרמב"ם מ"מ לא עדיף מקדש סתם ונמצא בה מום, דמ"מ מקודשת מספק כדאיתא בסי' ט"ל סעיף ה' והב"י סוף סי' מ"ד כתב להרמב"ם כל מקום שמקודשת מספק תורה, שוב אין צריך לקדשה מחדש, כמו קטנה שנתקדשה למיאון וה"ה הכא וכו' ע"ש, ועיין להגאון בספר כתובה בק"א מ"ש בענין זה ע"ש. מיהו פשוט שגם לדעת הרמב"ם דאין צריך לקדש מחדש, היינו טעמא מפני שידע הבעל עתה וקבל, ודמי לקדושי קטן, ואנא עבדא תמיהא לי בתשובה אחרת על הרב המבי"ט ז"ל, ועל הרב שמחת יו"ט סי' יו"ד אמאי לא הוכיחו לענין נידון דידהו מדברי הרמב"ם הנז', דהא אפילו היכא דהוי מקח טעות אם רוצה לקיימה לא צריך קדושין אחרים, וכ"ש קדושי ונשואי הקטן:

נ״דואיך שיהיה הנך רואה שבדין הנז' התוספות ז"ל ס"ל בפשיטות דבעי קדושין אחרים, ולסברת הרמב"ם דלא בעי קדושין אחרים, יש לחלק טובא בין הא דנ"ד להתם, וכאשר יראה הרואה, ויש עדיין מקום לדבר ולפלפל בזה, אך אין הפנאי מסכים עתה להאריך ודי בהערה זו:

נ״הודע דאע"פ שבנ"ד ראובן זה כבר בעל לא אמרינן קנה אותה בביאה ויהיה די לו בזה, ולא בעי קדושין שנית, כי כבר נתעורר בזה מהר"ם מינץ ז"ל סי' מ"ט וכתב בזה דברים של טעם ודעת וז"ל, אם תאמר הכא מקודשת כיון דבעל, לכן אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין כדאיתא בהמדיר, הא ליתא, כדאיתא בתשובת מהר"ם במיימוני שכתב וז"ל, וששאלתם אם אדם נשוי אשה ויש לו בנים הימנה, ונמצא הקדושין שלא היה בו שוה פרוטה, הבנים ראוים להיות כהנים גדולים וכו'. מיהו צריך לחזור ולקדשה, אפילו למ"ד בפרק המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה, אם בעל קנייה התם אורח ארעא שאין קדושין תופסין פחות משוה פרוטה, ובעל לשם קדושין אבל הכא היה סבור שיש בו שוה פרוטה, ואפילו בא עליה לאחר שנתברר דלית ביה שוה פרוטה, אי ליכא עדי יחוד, הו"ל כמקדש בלא עדים דאין חוששין לקדושיו, ואפי' שניהם מודים, וההיא דהמדיר גמר ובעל לשם קדושין התם בשעת חופה דרגילי ליחד החתן והכלה וכו' עכ"ל, ואע"ג דבתשובת רבי שמעון בר אברהם אשר לפני זאת התשובה משמע דבעל מועיל וכו', יש ליישב דודאי לא סבר דמועיל בעל לשווייה קדושין, רק לענין זה מועיל דלא צריך עוד ברכה פעם שנית, דהבעילה הוי קצת קנין והו"ל הברכה בשעת קנין וכו', עכ"ל הרב מהר"ם מינץ זל בסי' מ"ט, וא"כ ה"ה בנ"ד אין בעילה שלו בליל החופה תועיל במקום קדושין, אפילו אם נניח במונח דהוה התם עידי יחוד, מ"מ הוא לא ידע האסרון שיש בקדושין שלו, כדי שיכוין ויבעול לשם קדושין, וגם עתה שידע נמי לא מהני בעילתו דבעינן עידי יחוד וליכא, ולכן שפיר כתבנו דצריך בנ"ד קדושין אחרים וחופה:

נ״וגם דבר זה שלמדנו מתשובה הנז' תמצאנו מפורש יוצא בדברי הרא"ש ז"ל בכתובות בפרק המדיר וז"ל ובקטנה אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, ומיד שגדלה הוא בועל לשם קדושין גמורים, אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סבור שתנאו קיים, ולא נזהר לבעול לשם קדושין, והא דאמרינן הבועל לשם קדושין, היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד, הן הן עידי ביאה עכ"ל, וכ"כ הטור ז"ל בסי' ט"ל, ועיין ב"ח סי' ל"ח סוף סעיף י"ב ומה שנראה מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' מ"ז, דס"ל אפילו כשסבור שהם קדושין כשרים אמרינן גמר ובעל לשם קדושין, הנה הרב ערך השלחן ז"ל בסי' ל"ה ס"ק יו"ד הביא דבריו והשיג עליו וסיים וז"ל, ליכא מ"ד שיסבור שהם קדושין גמורים דאמרינן בעל לשם קדושין, אלא הרשב"ץ, והוא נגד הש"ס והפוסקים, ועיין בתשובת מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' ל"ג עכ"ל ע"ש. העולה מכל הנז"ל הוא דאשה זו דנ"ד צריכה קדושין וחופה, ורק כתובה מחדש אינה צריכה אלא די לה בכתובה שבידה מזמן קדושין ונשואין הראשונים, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

נ״זשאלה מן מעלת הב"ד יכב"ץ. אחד קדש את הקטנה שלא בפני אביה וכששמע אביה תכף ומיד מיחה יצעק ככרוכייא שאינו מרוצה בזה, וכשהביאו את הבת לפנינו אנן ב"ד, ראינו כמותה מאומד הדעת בת שמונה או בת תשע שנים, ואביה העיד לפנינו שהיא בת תשע שנים ועדיין לא השלימה התשע, וכן העידה אשה אחרת שאין לה קורבה עמהם כדברי אביה, והנה על עדות נשים וקרובים בענין השנים, כבר מעכ"ת נר"ו כתבת בפסק אחר מקדמת דנא שיש בזה פלוגתא, ואין לסמוך על זה במקום דליכא עיגון, ועל אומד דעתינו שאנחנו רואין שהיא קטנה נסתפקנו אם יש לסמוך על זה, יען כי ראינו בפתחי תשובה סי' קס"ט ס"ק י"ח שהביא מהרב משנה למלך בפ"ב מה' אישות דין כ"ב שכתב כשהמבוקש הוא שיהיה קטן, אף שהם קטני הקומה, אין הוכחה מזה שלא הגיעה לכלל שנותיה דדילמא ננסת היא ודלא כתשובת פני משה ח"א סי' י"ח ע"כ ע"ש, וא"כ לפ"ד הרב מש"ל לא סמכינן בזה על אומד הדעת, דאפשר לומר שמא ננסת היא. על כן יורינו דעתו בזה ושכמ"ה:

נ״חתשובה. מ"ש הגאון מש"ל ז"ל על דברי הרב פני משה אין זה נוגע לענין השאלה דנ"ד, דהתם בדף מ"ד ע"ד בד"ה עוד נלע"ד, הביא דברי התוס' ז"ל שכתבו שאם הם גדולים בקומה נאמר שהם גדולים בשנים ומדבריהם אלו למד הרב פ"מ דה"ה כשהם קטני הקומה שנאמר שהם קטנים בשנים, ועל דמיונו זה פקפק הגאון מש"ל ז"ל, וכתב דמיון זה איני מכירו, דדוקא כשהמבוקש הוא שיהיה גדול, אבל כשהמבוקש הוא שיהיה קטן אף שהם קטני הקומה, אין הוכחה מזה לומר שלא הגיעה לכלל שנותיה, דדילמא ננסת היא, והאמת אתו בזה הפקפוק, דודאי אין לדמות הא להא כיון דאיכא למימר שמא ננסת היא, אבל בהיכא שאנחנו רואין אותה קטנה, דלפי האומד לא שייך למתלי שיעור הקוטן הזה בננסת, על זה לא קאמר הגאון מש"ל דלא סמכינן על אומד דעתינו, ולכן לא ערער הגאון מש"ל ז"ל בדברי הרב פני משה ז"ל, אלא בזה, אבל על מה שכתב אח"כ לא ערער כלום, והוא שכתב וז"ל ומה גם בנ"ד שמעיד שכמותה היה שהיא בת תשע שנים ולא יותר, שדבר זה הוא ברור וגלוי לעינים שאינו דומה של בת ט' שנים לבת י"ב שנים ויום אחד, משום שההפרש הוא גדול ונראה לעינים כשהיא קטנה בת ט' שנים לכשהיא גדולה בת י"ב שנה ויום א', דבשלמא בשנה אחת או שתים איכא למטעי, אבל בשלש שנים ההפרש הוא גדול וליכא למטעי, וכיון שכן היכא שמעיד שכמותה היתה של ט' שנים יש לסמוך על עדות זו שהיא קטנה עכ"ל, הנה על דבריו אלו לא ערער כלום, יען כי הפרש גדול כזה ליכא למתלי בננסת, דאפילו אם ימצא ננסת שיש לה הפרש גדול בזה ויותר מזה, הנה זאת לא שכיחא ואין תולין אלא בננסת המצויה:

נ״טומ"ש הרב פני משה בסי' ז' דף ט"ל ע"ד וז"ל, וכיון שכל כח עדותו זה אינו כי אם מפי השכינות מכח כמותה הנז', וידוע הוא שבמה שאמר שכמותה מודה על ככה שאין זו ראיה, ולא אות חותך וכמבואר עכ"ל, אין מזה פקפוק לנידון שאלתכם ולהוכיח דאין סומכין על האומדנא, די"ל נידון הרב ז"ל שאני, מפני שהעד מעיד לפנינו עתה כשהיא בת עשרים שנה על זמן קדמון שהיתה נראית לו כמותה בת תשע שנים, דהא ודאי אין לסמוך על דבריו אלו, חדא שהאומד הזה אינו עושה אותו עתה, אלא אומר שכו"כ אומד עשה קודם כמה שנים, ועוד אם הוא מגיד זה מחמת אומד, נמצא אין דבריו בתורת עדות אלא השערת ב"ד, וזה הוא עד ואינו ב"ד, ומי שם אותו דיין לעשות שודא דדייני ודילמא טעי בכך ואין שכלו מיושב בד"ז, משא"כ בשאלה דנ"ד שאני, כי האומד הזה עושין אותו ב"ד הצדק שלפי אומדנא דילהון רואין שהיא קטנה, ואומד זה עושין אותו ב"ד עתה בשעת מעשה שבעודה קטנה אומדין אותה כמה שנים יש לה, ואם אפשר למתלי בננסת המצויה בעולם, נמצא אין זה אומד ברור, ואיך הב"ד אומרים דאינו מאומד הדעת שהיא בת שמונה או תשע שנים, דהא ודאי דאם נאמר שהיא ננסת, אין לך לומר שהיא בת י"ב שנים ויום א', ומחמת שהיא ננסת נראית בת שמונה או תשע, וכ"ש וקל וחומר דאיכא בנ"ד עדות ברורה בשנים מקרובים ונשים המסייעת את האומדנא הנז' דסמכינן על זה:

ס׳וראיתי להרב המבי"ט ז"ל ח"ג סי' נ"ד דף קכ"ד ע"א וז"ל, וזה העד צדקה הביאה אותו לפני והעיד אז לפני כי בזמן המגפה היתה הבת הנז' כבת ז' או שמונה חודשים, אמרתי לו מהיכן אתה יודע שהיתה בת ז' או ח', אם מפני שראית שהיתה יונקת בחיק אמה אפשר שהיתה בת שנה וחצי כי לפעמים תינוק או תנוקת נראין בן ז' או ח' חודשים, והוא בן שנה או יותר לפי חולשתו או לפי קוטן גופו, והשיב שלא היה יודע אלא שכך היה נראה לו, ועל זה לא קבלתי עדותו כי לא אמר שהיה יודע בבירור כמו שכתוב בעדות שנתקבלה בב"ד וכו', כי גם הנערים בני עשרה או י"ב שנים לפעמים נראים בן ח' כמו בן עשרה ובן עשרה כבן שנים עשר וכו' עכ"ל ע"ש. הנה מכל דבריו אלו אין פקפוק לנ"ד, דהתם העד מעיד כל עדותו בדרך השערה ובודאי לא סמכינן על השערתו, וגם מדברי המביט הנז' על הרב פני משה אין סתירה, כי הרב פני משה ז"ל מדבר בהפרש גדול שהוא שלש שנים, והרב המבי"ט נקיט דבריו על הפרש שתי שנים דזה איכא למתלי בטעות:

ס״אעל כן נראה בנידון שאלתכם אשר לאומד הדעת נראית בת שמונה או בת תשע למרבה, דאיכא עוד שלש שנים עד י"ב שנה ויום א', וגם לפי אומד הדעת אין לתלות בננסת המצויה, יש לכם לסמוך על אומד הדעת, והגאון מש"ל לא דבר בכה"ג, והא ודאי אין לכם לחוש שמא זו ננסת משונה מכל הננסין דודאי אין לתלות אלא בשיעור ננסים המצויין ולא בננס משונה, ולכן שפיר יש לכם לסמוך על אומד הדעת בזה, בצירוף עדות אביה ושאר נשים שהם רחוקים, וכ"ש שאתם עושים השערות ואומדנות אלו בזמן שאתם עושים מעשה ואתם דנים על מראה עיניכם עתה, ולא על העבר קודם שנים, ויש לי לדבר בס"ד בענין האומדנא ולפלפל בזה, ובמקום אחר אכתוב בזה בעזה"י, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תירתו, אכי"ר:

ס״בשאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, מעשה שהיה באיש אחד שמו עאבד בן יצחק שאת"י שהוא דר פה בעיר בגדא'ד יע"א, ולו שתי בנות הא' גדולה קרובה לט"ז שנים והב' לפ"ד של אמה בחודש אדר של שנה זו התרנ"ה גמרה י"ב שנים ונכנסה בשנת י"ג, שהיא עתה עודנה נערה ולא בגרה, ומלבד דברי אמה הנז', אין לנו בירור לסך שנותיה, ועאבד הנז' הלך לבדו לעיר חילי יע"א, ובנותיו נשארו פה בגדא'ד, ונתאכסן בבית אליהו עזרא אהרן הלוי שהוא בן אחותו, ואליהו הנז' היה אלמון בלא אשה, ודבר עם אחי אמו עאבד הנז', שיקבל כסף קדושין בעד אחת משתי בנותיו הנמצאות פה בגדא'ד ותהיה הבחירה ביד אליהו הנז' באיזה מהם שיחפוץ יקחנה לו לאשה או לבת הגדולה או לבת הקטנה ממנה, ומסר כסף הקדושין ביד עאבד הנז' אביהם של הבנות בפני ג' עדים שנים מהם המה פסולי קורבה מן האב ראשון בשני, והשלישי רחוק, וכך אמר לו בשעת הקדושין, הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ונעשה קב"ע בעיר חילי יע"א, וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא, אנן ב"ד דח"ל ואתא קודמנא משה יוסף הכהן ואחר האיום והגיזום העיד בתורת עדות גמורה שאיך אליהו עזרא אהרן הלוי אמר לעאבד ן' יצחק, שתקבל כסף קדושין בשביל אחת משתי בנותיך הנמצאות בעיר בגדא'ד, והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה ממנה, ומסר ביד עאבד הנז' כסף הקדושין וכך אמר לו בזה הלשון הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל. ושאלנו להעד אם יודע כמה שנותיה של הבת הקטנה והשיב שאינו יודע ע"כ הגיעה עדות משה הנז' שהוא א' משני עדים הקרובים וכן העיד העד הרחוק יחזקאל צאלח יוסף עזרא בעדות הנז"ל, והיה זה ביום שנים עשר לחדש ניסן שנת התרנ"ה עכ"ל הקב"ע, וחתימי עלה אברהם ביגאנו ועזרא יחזקאל כהן ואליהו יצחק שמאש, והיה זה שלא בפני עאבד הנז' מפני שלא היה בעיר חילי שכבר חזר לבגדא'ד, יורה המורה צדק אם יש חשש בקדושין אלו, אם חלו על שתי הבנות או על אחת מהם או לא חלו על שתיהם ושכמ"ה:

ס״גתשובה. מדברי השאלה נראה דברור להב"ד יכב"ץ, שהגדולה היא בוגרת גמורה ואינה ברשות אביה, אבל הקטנה לפ"ד אמה עודנה נערה ואין יכולין לברר הדבר ואם כנים דברי אמה, הרי היא ברשות אביה וקדושיה הן לאביה, נמצא אין תועלת בקבלת הקדושין האלה אלא רק לקטנה, אם ירצה בה המקדש כי הגדולה אינה ברשותו וכאלו אינה וכאלו לא נזכרה בדבר זה, והו"ל כאלו אחד נתן כסף קדושין לאב בשביל בתו הקטנה ע"מ שיראנה אח"כ שאם ירצה בה יחולו הקדושין, כן זה עאבד קבל הקדושין בשביל בתו הקטנה על תנאי אחר שיחפוץ המקדש כשיראנה:

ס״דוהנה תחלת הכל נחזי אנן אם זה הלשון שאמר לאב הרי את מקודשת לי, דמשמע מיניה כאלו הוא מוסר הקדושין ביד הבת עצמה שאפשר שזה הלשון מגרעות נתן לקדושין ושתיקתו היתה יפה לו שנראה שהוא מדבר דרך שחוק, וכד דייקינן נראה חזינן, דאין זה הלשון גורע כח הקדושין, יען כי האב הוא במקום הבת כיון שהיא קטנה ושפיר מצי לומר לו לשון זה, כאלו הוא מדבר עם הבת עצמה, וכ"כ הגאון הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג' וז"ל ולפ"ז אם אומר לאב הרי את מקודשת לי, ג"כ הוה קדושין דהוא במקום בתו עכ"ל, וכ"כ הרב חלקת מחוקק ז"ל בסי' ל"ב סק"ה בקדושי שטר שצריך לכתוב בו בתך מקודשת לי, שאם כ' הרי את מקודשת לי, ג"כ הוי קדושין ע"ש. גם ראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט שהעלה מדברי הריטב"א ז"ל, וז"ל וכן ע"י האב נמי אם קדשה בכסף, וא"ל כמדבר עם הבת הרי את פ' מקודשת מהני כיון שהיא המתקדשת וליכא למטעי מידי ע"כ ע"ש:

ס״המיהו הגאון בית שמואל ז"ל סי' ל"ז ס"ק יו"ד כתב וכשהוא מקבל קדושין בשביל בתו אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי, ולא הרי את דהא הוא לאו שליח עכ"ל. ולפ"ז יש פלוגתא בזה הלשון, ועכ"פ צריכה גט לצאת י"ח סברת החולקים. מיהו יש לומר בנ"ד, גם בית שמואל יודה כיון שקדמו אותם הדברים הנז"ל, שא"ל שיקבל כסף קדושין בעד אחת משתי בנותיו הנמצאות בבגדא'ד והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה, ותכף ומיד מסר לו כסף הקדושין, וא"ל הרי את וכו' וכל כה"ג יודה הגאון בית שמואל דאין מזיק וגורע לשון זה בכח הקדושין:

ס״וואחר אשר דברנו בזה נבא לעיין בס"ד אם אפשר לבטל הקדושין מטעם אחר באופן שלא תצטרך לגט, והוא כי י"ל כיון שזה אמר לאבי הבנות תקבל כסף קדושין בשביל אחת משתי בנותך הנמצאות בעיר בגדא'ד והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה, והאב קבל הקדושין ע"פ הדברים האלה, נמצא האב לא ידע שהגדולה אינה ברשותו, ולא מצי מקבל בה קדושין, דאל"כ היה לו לומר לזה המקדש שהגדולה בוגרת, ואינה ברשותי ולא אקבל אלא בעבור בתי הקטנה, על כן מוכרח לומר שהוא קבל הכסף בתנאי הנז', או לזאת או לזאת, והרי נמצא שהאב בעת קבלתו כסף הקדושין לא נתכוון לקבל בשביל הקטנה בבירור, וגם המקדש לא נתכוון לאחת מיוחדת בבירור, וכיון דלא כיון בשעת הקדושין לבת מיוחדת וידועה, אע"פ שאח"כ ירצה זה בקטנה לא תפסי בה קדושין אלו דלא מקרי בכה"ג קדושין שנמסרו לביאה:

ס״זוהנה מצאתי להטור ז"ל בסי' ל"ז שהביא מן השאלתות בראובן שהיה לו ד' בנות, ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו, דנאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין, וכתב מרן ז"ל בב"י דברים תמוהין הם, דגרסינן בפרק האיש מקדש וכו', ובהא דשאלתות כיון דהמקדש קדש סתם אחת מבנותיו, הו"ל ודאי קדושין שאין מסורין לביאה, דקי"ל דהוו קדושין להצריך גט לכולן, ואע"פ שאמר האב לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין לא היה לנו להאמינו, דא"כ היה לנו להאמין להמקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזה לא שמענו, ולכן דברי השאלתות צ"ע ע"כ, ומור"ם ז"ל בד"מ תירץ דברי השאלתות דאיירי בהיכא דהמקדש תלה הדבר בדעת האב, דכל שיחפוץ בה האב אחת מבנותיו תהיה מקודשת לו, ולכן מקרי כה"ג קדושין שנמסרו לביאה, ולכן אם אמר האב לזו נתכוונתי, נאמן ע"כ, וכ"כ מהריט"ץ ז"ל סי' צ"א דף פ"ג סוף ע"א וז"ל, אמנם כפי מה שביארנו אינו נאמן, אם לא שאמר המקדש לאב אותה שתרצה תהיה מקודשת לי, אז נאמן האב לומר לזו כוונתי עכ"ל, והדרישה ז"ל תירץ דברי השאלתות, דהא דאמרינן צריך גט לכולם, היינו דוקא היכא דאין האב לפנינו או שכח, אבל אם האב לפנינו ואמר לזו נתכוונתי נאמן. והוסיף עוד לומר, אע"פ שהבעל קדש סתם, ודאי היה דעתו על איזו שהאב מתרצה שתהיה מקודשת לו, והך דינא דחמשה בנים שעשו אביהם שליח וכו', התם נמי מיירי שאב הבנות לא נתן אל לבו לקבל קדושין בשביל אחת מיוחדת עכ"ד, ועיין להב"ח מ"ש בישוב השאלתות הנז':

ס״חוראיתי להט"ז ז"ל בסי' ל"ז ס"ק ט"ז, שכתב דברי השאלתות הלכה ברורה היא, והוא דמיירי שהמקדש נתן הברירה לאב, שאיזה שנתכוון הוא בשעת קדושין יתן לו, נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית וכו', והברירה שנתן לו היינו בשעת קדושין ולא אח"כ ע"ש, וא"כ לפ"ד הט"ז האי עובדא דנ"ד שתלה המקדש ברצונו אחר שיראה אותם אח"כ, נמצא אע"פ שאח"כ חפץ באחת מהם לא הוברר הדבר בשעת נתינת כסף הקדושין, ולא מהני מה שיוברר אח"כ, ובאמת הכי דייק לשון הרבנים שהבאתי לעיל, אלא שאין הדבר מפורש להדיה בדבריהם. מיהו ראיתי להרב קרית מלך רב בה' אישות פ"ג סוף דין ש' דף ל"ז ע"א דסבר אפילו אם בשעת הקדושין לא הוברר על אחת מיוחדת ג"כ חלו בה הקדושין וצריכה גט, וכן למד שם מדברי מהרלב"ח ז"ל דף רל"א ע"ש, ועיין לאבני מלואים סי' ל"ז ס"ק י"ח מה שיישב לקושית הט"ז על ד"מ, ולפ"ד בנ"ד כיון שהמקדש תלה הדבר בפירוש ברצון עצמו ולא היו דברים שבלב שפיר מהני, ושו"ר להגאון מהר"י אדרבי ז"ל בדברי ריבות שהקשה על השאלתות כקושיית מרן בב"י, וכתב ששלש מחלוקות יש בענין הקדושין ע"ש:

ס״טואיך שיהיה, נמצא דבר זה אינו ברור בידינו ואית ביה פלוגתא, ובודאי דמור"ם לא ס"ל כהאי סברה דהט"ז, הנה כי כן לכאורה נראה, ולכן בנ"ד אם זה המקדש אמר שרוצה בקטנה צריך לקדש אותה מחדש קדושי ודאי, ואם אמר שאינו רוצה בה הרי זו מותרת לעלמא, כי כן היו דבריו מעיקרא שתלה הקדושין ברצונו, ואם אמר שרוצה בגדולה והיא ג"כ רוצה בו צריך לקדשה עתה, כי מה שנתן לאביה מעיקרא אינו תופס בה מאחר שהיא בוגרת, אבל אם אמר שגם בזו אינו רוצה ולא ירצה לקדשה עתה, והיא אומרת שרוצה במעשה אביה, וזכות הוא לה, אין אנחנו מכריחין אותו שיקחנה, כי יאמר דמעשה אביה אינם כלום מצידה, ולכך אין אנחנו מכריחין אותו שיקחנה אלא נאמר לו שיתן לה גט, משום ריח קדושין מפני מראית העין, כיון שאומרת שהיא רוצה במעשה אביה, ולכן טוב שילמדוה שתאמר לפני ב"ד שהיא אינה רוצה במעשה אביה כדי שלא תצטרך לקבל גט, דמאי נפקא לה שתאמר אני רוצה, כיון דהמקדש אינו רוצה ואין מוכרח ליקחנה, כן הוה נ"ל לכאורה:

ע׳מיהו נתבוננתי בס"ד בענין זה וראיתי דהקטנה שהיתה ברשות אביה, אגידה ביה עכ"פ מספק ולא תועיל לה אמירתו עתה שיאמר שאינו חפץ בה להתירה בלא גט, יען שזה התנאי שהתנה המקדש עם אבי הבנות שתהיה הבחירה בידו לא אמר זה בעת שמסר כסף הקדושין ביד האב, אלא כשנתן הכסף קדש בסתם, ואפילו אם נאמר שנתינת הכסף היתה תוך כדי דבור של התנאי מאן לימא לן דמהני בהכי, וכ"ש דרחוק לצייר שהיתה תוך כדי דיבור, ועוד אפילו אם היה אומר זה התנאי בעת שמסר הכסף ממש, עכ"ז ידוע הוא דקי"ל בשה"ט סי' ל"ח דכל תנאי צריך להיות בו ד' דברים, ואם חסר א' מהם הרי התנאי בטל והמעשה קיים, וכאלו אין שם תנאי, וכאן ודאי לא נעשו משפטי התנאים כראוי, ונמצא מה שהתנה דהבחירה בידו, הרי אלו דברים בטלים והקדושין תופסים בקטנה שהיא ברשות אביה באלו הקדושין שמסר לאביה, וא"ל הרי את מקודשת לי. וחזינן למר הרב מהריט"ץ ז"ל סי' קכ"ה דף ק"א ע"א שכתב הרי מוכח מהכא שאע"פ שהיה שם תנאי מפורש כיון שלא היה כהלכתו כפול ותנאי קודם וכו', אין התנאי כלום אע"פ שלא נתקיים ותהיה מקודשת וכו' ע"ש, והביא דבריו הרב י"א סי' ל"ת הגה"ט הרי טענה זו שטען הרב ז"ל היא הטענה שאנחנו טוענין בנ"ד וכאמור:

ע״אהנה כי כן זו הבת הקטנה אם ירצה המקדש בה יחזור ויקדשנה פעם שנית, דאותם הקדושין שנתן נקראים קדושי ספק משום דאית בהו פלוגתא וכאמור, ואם לא ירצה בה צריך ליתן לה גט, ואין אנחנו יכולים להכריחו שישאנה, כיון שיש פלוגתא, הרי זו צריכה גט מספק, אבל הגדולה אין עליה שום חשש כיון שברור להב"ד יכב"צ שהיא בוגרת וגדולה ואינה ברשות אביה, וא"כ לא נתפסה באלו הקדושין שמסר לאביה, אלא רק הבת הקטנה בלבד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

ע״באחרי שכתבתי תשובה הנז' ושלחתי להב"ד יכב"ץ, כתבו לי פתקא בזה"ל. לא נתברר אצלינו בגרות הגדולה אליבא דכ"ע, ולפ"ז גם עליה אנחנו צריכין לדון, דלפי דברי מרן ז"ל בב"י אה"ע סוף סי' מ"ג באנו למחלוקת הרא"ש והריטב"א וה"ר דוראן ז"ל כי הרא"ש בתשובה סוף כלל ל"ג כתב כיון שהגיע לכלל שנותיו ומשכחינן השתא סימנים, מחזקינן ליה בגדול משהגיע לכלל שנותיו, דאמרינן חזקה גם בשעת הקדושין היו, אבל ה"ר דוראן והרשב"א חולקים על זה, וס"ל שצריך שיעידו עדים שששה חודשים קודם היו לה ב' שערות, הרי לפ"ד הגאונים ז"ל הנז', גם הבת הגדולה נכנסה לבית הספק, דאע"פ שיבדקו אותה עכשיו אחר קדושין וימצאו בה שתי שערות, לא מהני, אלא צריך שיעידו דקודם הקדושין בו' חודשים היו בה ב' שערות, ומה גם דלפ"ד מהריט"א ז"ל ח"ב באה"ע סי' מ"ב שכתב דע"כ לא קאמר הרא"ש ז"ל, באם הגיע לכלל שנים, דכיון שלאחר קדושין מצאו שערות חזקה שגם בשעת קדושין היו היינו בבן דוקא, אבל בבת גם הוא יודה להגאונים הללו דבעינן שיעידו עדים דששה חודשים קודם היו לה, משום דכל ששה חודשים אף שהביאה ב' שערות, הרי היא נערה, ועדיין היא ברשות אביה, ורמז דבריו הכנה"ג בסי' מ"ג הגהב"י אות ט"ו, עכ"ד הב"ד יכב"ץ שכתבו לי:

ע״גוזאת התשובה שכתבתי להם

ע״דמ"ש מהרימ"ט ז"ל דלא פליג הרא"ש עם הרשב"ץ והרשב"א בדין הבת, אין כן דעת מרן ז"ל בב"י דס"ל דפליגי, ולית ליה חילוק מהרימ"ט הנז', גם הכנה"ג סי' ל"ז הגהב"י אסף וקבץ כל הפוסקים דאזלו בתר התוספות והרא"ש, והביא הפוסקים דחשו לסברת הרשב"א והרשב"ץ ומשם בארה דכל הפוסקים ס"ל דפליגי ולית להו חילוק מהרימ"ט ז"ל. ואם נאמר אה"ן איכא פלוגתא בזה, וכיון דהוא דבר ערוה צריכין אנחנו לחוש לסברת הרשב"א והרשב"ץ, ולהכי גם הגדולה נכנסה בבית הספק, ולא יוכל זה ליקח הקטנה משום אחות אשתו, זה אינו, דכל זה י"ל אם היה אומר לאב הבנות בשעת הקדושין אחת מבנותיך אשר ארצה בה, תהיה מקודשת לי בזה, דאז דינא הוא שלא עשה התנאי ע"פ משפט התנאים בטל התנאי שהתנה על בת שיחפוץ בה, וכאלו אמר אחת משתי בנותיך בסתם בלי תנאי דאז אינו יכול לישא אחת מהם, אלא שתיהם צריכות גט מספק, אך בנ"ד בשעת הקדושין לא זכר הבנות כלל, אלא אמר לאב הרי את מקודשת לי בזה, ועל כן יש לנו לדון דלא קדש אלא בת הקטנה שעודנה ברשותו לפי דברי אמה, וקדושיה הם קדושי ודאי, וכסף קדושיה שלו הוא, אבל בת הגדולה דברור לנו שהיא גדולה בשנים, וגם עתה נבדקת ויש לה שערות דתלינן ודאי הביאה השערות מקודם הקדושין, כמ"ש התוס' והרא"ש ודעמייהו, נהי דהרשב"א והרשב"ץ חשו לקדושין של בת הגדולה בשנים שלא נבדקה קודם קדושין, היינו להצריכה גט מספק, אבל לא אמרו כל שלא נבדקה יהיו קדושי אביה, קדושי ודאי, ויש לו זכות בכסף קדושיה, אלא רק אמרו צריכה גט מספק וכסף קדושיה חוזר:

ע״האשר על כן כיון דבנ"ד הבת הקטנה לפ"ד אמה עודנה נערה ויכול אביה לקדשה קדושי ודאי, וכסף קדושיה שלו, והבת הגדולה גם לסברת הרשב"א והרשב"ץ, אין אביה יכול לקדשה קדושי ודאי, ואין לו זכות בכסף קדושיה, ורק יכול להרע לה בקדושין שיקבל בעדה שיצריכנה גט וכסף שקבל מחזירו, הא ודאי אמרינן זה האיש עאבד אבי הבנות שקבל כסף קדושין מן אליהו עזרא הנז', שא"ל בעת מסירת הכסף הרי את מקודשת לי, לא קידש אלא להקטנה ולא להגדולה, דהא מצינו הלכה פסוקה אליבא דכ"ע בשה"ט סעיף ט"ו המקדש בתו סתם או שא"ל אחת מבנותיך מקודשת לי, אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו ומפרש טעמא בגמרא דאמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד דאמרינן לא שביק זה קדושי ודאי, ויקדש קדושין אשר לא יועילו אלא להרע להצריכה גט:

ע״וואם תאמר וכי זה חכם הוא שידע שאין תועלת בקדושין של הגדולה אלא רק להרע להצריכה גט, זה אינו, דאמינא לך מטונך, וכי זה חכם הוא שידע לסברת הרשב"ץ והרשב"א דבעו בדיקה קודם קדושין אפילו לגדולה בשנים, הלא סתמייהו דאינשי ידעי כיון דהבת גדלה בשנים ודאי הביאה שערות ובגרה ויצאה מרשות אביה לגמרי, ולכן כל כהאי גוונא אמרינן בעד בת הקטנה קבל הקדושין מפני שהוא יודע בה שהיא נערה כמו שאמרה אמה וברשותו היא עומדת, ועוד איכא טעמא רבא כי לשון זה על הקדושין שאמר לאב הרי את מקודשת לי, אינו מתחייב אלא אם היא נערה בודאי דאז האב הוא במקום בתו, ואינו מתיישב על זו שהיא עומדת בספק מאחר שלא נבדקה, ואם נאמר שמא אמה משקרת, וגם הקטנה היא בוגרת גמורה, זה אינו, דאם אתה אומר כן נמצא לא היו קדושין בלשון זה כלל לא על זו ולא על זו, דאיך יאמר לאב הרי את מקודשת לי, ואין לו בת נערה כלל, ונמצא דברי צחוק והתול היו הקדושין שלו, ומהאי טעמ' כתבנו לעיל שצריכ' הקטנה קדושין שנית מפני שדברי אמה לא נתבררו אצלינו:

ע״זומ"מ אני אומר להב"ד יכב"ץ דאפשר להם לברר דבר זה דאפשר שרחצה זו הבת הגדולה עם נשים קודם מעשה זו של הקדושין, וראו אצלה שערות קודם ששה חודשים, או יש בירור קרוב יותר מזה, שיעידו קודם ששה חודשים ראו שיש לה דדים גדולים, ומצינו להתוספות ז"ל בנדה דף נ"ב ע"ב בד"ה הלכה, שכתבו ואם יש לה דדין גדולים כשאר נשים אינה צריכה לבדוק בתחתון ע"ש, נמצא דדים גדולים הם עדות על השערות, ואפשר שימצא גם אנשים מעידין על הדדים:

ע״חוכגון דא אני צריך להודיע דמ"ש לעיל בתשובתי הנז' טוב שילמדו את הגדולה שתאמר לפני ב"ד שהיא אינה רוצה במעשה אביה, כדי שלא תצטרך לקבל גט, כל זה כתבתי על המור"ם מתחילת דברי בתשובתי הנז"ל שחשבתי בהשקפה הראשונה שהקדושין הם בנויים על תנאי הנז', ואת אשר יחפוץ יקח, אך למסקנא דמלתא שהעלתי בתשובת הנז', שהתנאי הנז' בטל ולא נתפסה בקדושין אלא רק הקטנה, אז ודאי לא יוכל עוד ליקח הגדולה דהו"ל אחות ארוסתו, וזו לא נתפסה בקדושין אלו כלל ואינה צריכה גט, ותו לא נשאר מקום צורך בהמחאה כלל, ועיין במהראנ"ח ז"ל הביאו הכנה"ג הגה"ט אות יו"ד ע"ש:

ע״טואבא עתה לפרש עוד ענין א' בנ"ד, תחלה וראש הנה ממה שכתב מרן ז"ל בסי ל"ו סעיף י"א דצריכה גט מספק, אין זה מיחוש לענין נ"ד הנז' והוא כי דברים אלו הם מבעל העטור, ועל זה י"ל כמ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ח' דף ך' ע"ב וז"ל, הכלל העולה מהדברים שאם זאת הבת ידוע לנו ששמעה שקדשה אביה ושתקה, יש לנו לחוש שמא נתרצית הבת וצריכה גט, ואם כששמעה מיחתה לא חיישינן כלל, ואע"פ שגבי קטנה יש מי שסובר שאפילו מת האב או הלך למדינת הים חיישינן לה, משום דזכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או שיש לחוש דילמא מעיקרא שליח שווייה, מכל מקום כל שהוא מוחה לבסוף לא אמרינן הכי, והיכא שהוא מוחה עכשיו בפנינו, ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו, דמסתברא דאין חוששין לומר שמא שמעה ושתקה כבר, ועכשיו הוא דהדרא, אלא אמרינן שמעולם לא שתקה ולא נתרצית בדבר דאל"כ היכא משכחת לה להמחאה, דלעולם יש לספק שמא קודם המחאה שמע ושתק עכ"ל, נמצא דמפרש האי דינא דבעל העטור ז"ל שפסקו מרן ז"ל בסעיף י"א הנז' דאיירי בשלא מיחאה הבת, דאז חיישינן שמא נתרצית, אבל אם מיחאה אפילו לבסוף לא חיישינן שמא מעיקרא שמעה ונתרצית, ואח"כ הדרה בה ומיחאה, ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל שילמדו את הבת שתאמר לפני הב"ד שאינה רוצה:

פ׳ברם מה שיש לחוש הוא ממ"ש מהראנ"ח ז"ל שם אח"ז דחזר הוא עצמו וחש בדבר, ממה שמצא בהגהות מיימוני פ"ג מהלכות אישות, וגם שם לא היה הדבר הזה ברור, ועל כל פנים חש הרב משום איסור ערוה לומר שמא נתרצית מקודם, ולא סמכינן על המחאה שלה ע"ש, ועכ"ז אנא עבדא לא חששתי בנ"ד מהאי דינא דמהראנ"ח, משום דהתם איירי בקדשה אביה לבדה קדושין גמורים בלי שום תנאי ולהכי חוששין שמא נתרצית בשומעה, מפני כי זכות הוא לה להנשא, אבל בנ"ד אם אנחנו הולכין אחר התנאי שהוא מקדש אחת משתי הבנות שבעיר בגדא'ד, בתנאי אותה שיחפוץ יקחנה, נמצא אביה לא קידש הבוגרת קדושין גמורים אלא בתנאי אם יחפוץ בה המקדש כשיראנה, והרי זו נתפסה בקדושין אלו, ובעל כסף הקדושין שהוא אליהו עזרא לא נתפס, ואין זה זכות הוא לה כדי שנא' שנתרצית כי באמת לא עשה לה אביה זכות בנשואין, דאם יראנה המקדש ולא יחפוץ בה אין לה זכות של כלום והרי זה האב קשר אותה בחבל והמקדש לא קשר עצמו ומה זכות יש לה בזה, ולכן כה"ג כיון דלא שמענו מפיה שנתרצית, לא אמרינן שמא נתרצית, וכ"ש היכא דשמענו שמחאה בפירוש, דלא אמרינן שמא נתרצית והדרה בה לכן לא חששתי בנ"ד לחשש מהראנ"ח ז"ל, דנ"ד שאני טובא. גם עוד מצאתי להגאון בעל ספר המקנה בסי' ל"ו ס"ק י"א שפירש להא דינא דמרן ז"ל בסעיף י"א הנז' דאיירי כשהיא אומרת אח"כ שנתרצית בקדושי אביה ע"ש, ולפ"ז איכא טעמא אחרינא בנ"ד דלא חיישינן להא דסעיף י"א הנז':

פ״אגם עוד מצאתי להרב בית יהודה עייא"ש ז"ל אה"ע סוף סי' למ"ד שחילק בין היכא דקדשה אביה בעירה ובמקומה לבין היכא דקבל קדושיה בעיר אחרת, ועשה הוכחה לחילוק זה מתשובת הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ד והתם לא עמדה וקדשה עצמה כנידון הרב ב"י אלא רק היא מוחית אחר מות המארס שנשארה יבם לפני אחיו, אבל אביה קדשה בעיר אחרת, ומזה עשה הרב ב"י הוכחה לחילוק הנז', ונמצא לפי חילוק זה שאני נ"ד מהך דינא דסעיף י"א, ועדיין יש לדבר בענין זה ואכמ"ל, וכל זה כתבתי בנחיצה רבה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

פ״בשאלה. נשאלתי מן מע' הב"ד יכב"ץ, איך בא לפנינו צלח ראובן כלי'ף ואמר כי בשנה שהיתה קודם שנה שעברה בחוה"מ פסח נכנסתי בבית דודי אחי אמי יצחק צלח כאלץ, והיו יושבים שם סלמאן ראובן דבורה ויחזקאל דנמי והיתה עומדת הבתולה תפאחה בת דודי יצחק הנז' ונתתי לה לירא זהב וקראן ופרוטה, ואמרתי לה הרי את וכו', ונשארו המעות בידה עשרה דקים מ"מ, ובאה אמה ושאלה אותה מה נתן לך, ואמרה לה זאת נתן לי, והביאה אמה המעות והחזירתם לי, ואמרה לי תקח המעות למה עשית כך, ולקחתי אותם מידה, ושאלנו אותו אם היתה כונתך לקדשה באמת או שמא בדרך שחוק עשית כן, ואמר קדשתיה באמת ובעבור זאת נכנסתי לבית, כדי לעשות כן, ואמרתי לעדים שהם סלמאן ויחזקאל הנז' תשמעו, הנה אנכי מקדשה בפניכם, ע"כ הגיעו דברי המקדש הנז' ביום כ"ט ניסן תרנ"ח:

פ״גואנחנו הב"ד כבר מיום כ"ו כסליו תרנ"ח הבאנו העדים הנז' לפנינו וקבלנו עדותם שלא בפני צלח הנז', מפני שבאותו זמן לא היה בעיר בגדא'ד אלא היה בעיר אחרת, וזה נוסח הקב"ע שהיה לפנינו, במותב תלתא כחדא אנן ב"ד דח"ל, כד אתא קודמנא סלמאן ראובן דבורה והעיד בתורת עדות גו"ש אחר האיום והגזום, ואמר כי בחוה"מ פסח בשנת תרנ"ו, היינו בלילה בבית יצחק צלח כלאץ, והיה עמי צלח ראובן כלי"ף, והיינו יושבים ושותים שכר ובאה תפאחה בת יצחק כלאץ הנז', והביאה לפנינו על השלחן פירות וכיוצא, ואחר שעברה מלפנינו קם צאלח הנז' ורדף אחר תפאחה הנז', ואמר לי, שמע אני רוצה לקדש את תפאחה, ואמרתי לו אני לא אשמע ולא אראה, ברם אני שמעתי שאמר לה הרי את מקודשת לי בזה וכו', ושאלנו אותו אם ראית שנתן לה איזה דבר, ואמר לא ראיתי שנתן לה דבר, ורק ראיתי שתפס ידיה שנראה כאלו הוא נותן לה איזה דבר, ושאלנו אימתי אמר לה הרי את וכו', ואמר בעת שתפס ידיה אמר לה הרי את וכו', ואח"כ הביאה אמה המעות שנראה לי לפי ההשערה שהבת לקחה המעות והביאתם לאמה והיא החזירתם לצאלח הנז' ואמרה אין לך בושה מה המעשה שעשית, ולקח צאלח המעות מיד אמה, וראיתי שהיו לירא זהב א' וקראן אחד ופרוטה נחשת אחת, והיתה עדות סלמאן הנז' בפני הבתולה תפאחה הנז' והיא בת ט"ז שנים, אך צאלח הנז' לא היה בעיר בעת קב"ע זו, ואנן ב"ד דח"ל, שאלנו לתפחה אם אמת הם הדברים האלה שהגיד סלמאן הנז', ואמרה שקר, ורק נתן בידי מעות ולא אמר לי כלום והוא תפס ידי בחזקה ולא ידעתי מה נותן לי, ומה שנתן לי מסרתיו לאמי ואני אין לי רצון בדבר זה שעשה צאלח הנז' ושאלנו עוד לתפאחה הנז' אם היה קודם איזה דברים ביניכם בשביל קדושין ואמרה שלא היה שום דבור על ענין קדושין כלל ועיקר, ואנחנו ב"ד דח"ל, שאלנו לסלמאן אם היה עמך עוד אדם אחר ואמר שהיה אחד שמו יחזקאל בן דנמי:

פ״דעוד במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל, כד אתא קודמנא יחזקאל בן רחמים דנמי והעיד בתורת עדות גו"ש, אחר האיום והגיזום איך בחוח"מ של פסח שנת תרנ"ו היינו יושבים בבית יצחק צאלח כלאץ, אני וסלמאן דבורה וצאלח ראובן כלי'ף ולא ראיתי שקידש צאלח הנז' את תפאחה בת יצחק צאלח כלאץ ולא נתן לה כלום ולא אמר לה כלום, ושאלנו אותו אם לא ראית שהביאה אמה של תפאחה מעות לצאלח הנז', והשיב שלא ראה כלום, ושאלנו אותו אם אתה קמת והלכת מאצלם, והשיב שלא קם ממסיבתם מתחלה ועד סוף, ועוד שאלנו ליחזקאל הנז' אם אפשר להיות הדברים כאשר העיד סלמאן הנז' ורק אתה לא נתת לבך על הדברים האלה, או אם אתה יודע בברור שהדברים האלו לא היו כלל, והשיב אני הייתי נותן דעתי מתחלה ועד סוף וברור אצלי שלא היו הדברים האלה, והיה כל זה בפני העד סלמאן דבורה הנז' ובפני תפאחה, על כן יורינו המורה איך שורת הדין מחייבת, אם זו הבתולה צריכה גט או לאו ושכמ"ה:

פ״התשובה. תחלה וראש אני קורא תגר על הב"ד יכב"ץ, שלא שאלו מן העדים באיזה יום בחודש היה זה, ובאיזה יום מן השבוע, כי אם אמרו בחוה"מ של פסח שנת תרנ"ו ואין כאן אלא שנה פ' וחודש פ' ובודאי לא שכחו העדים דבר זה, כי לא היתה המעשה רחוקה מזמן קב"ע, ועיין בסה"ק רב פעלים ח"א אה"ע סי' י"ב מ"ש בענין דו"ח בדיני קדושין ע"ש:

פ״ווהנה בנידון זה אין כאן אלא רק עד אחד הוא סלמאן דבורא ששמע שאמר צאלח לתפאחה הרי את מקודשת לי בזה וכו', אך היא הכחישתו, ונודע מ"ש מרן ז"ל בסי' מ"ב ס"ב המקדש בעד אחד אפילו שניהם מודים לא הוו קדושין, וכתב מור"ם בהגה"ה דיש מחמירים בקדש בעד אחד אם שניהם מודים, אבל אם אחד מכחיש את העד אין לחוש ע"ש, ועיין פתחי תשובה ס"ק ה' מ"ש בענין זה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ועיין בספר כרך של רומי מה שהאריך בדבר זה, ושם בדף ק"ג ע"א כתב בעד אחד בהכחשה מן האשה כל פוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דליכא למיחש, ורק מהרמ"ף וחכם צבי ואמרות טהורות כתבו לחוש לקדושין אף דליכא הודאת שניהם ואין ספק דסברתם בטלה אגב מעוטייהו יעש"ב, ועכ"ז כיון דאיכא דפליגי אע"פ דמועטין נינהו צריכה גט משום דבאיסור ערוה אזלינן לחומרא אפילו כנגד הוראת מרן ז"ל וכמ"ש במ"א:

פ״זאמנם בנ"ד איכא עדיפות אחרת להתיר, דמלבד שיש להעד הכחשה מן האשה יש לו הכחשה מן יחזקאל דנמי שאומר לא שמע כלום ולא ראה כלום ואומר שנתן לבו על כך, ומצינו למרן ז"ל בח"מ סי' כ"ט סעיף ג' שכתב אע"פ דלא ראינו אינה ראיה היכא דתרווייהו כי הדדי, ואמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה עכ"ל, מיהו נראה דבר זה לא פליט מפלוגתא, דמצינו להכנה"ג בח"מ סי' כ"ט הגהב"י אות ל"ו שהביא מהרדב"ז ז"ל שכתב בשם הרשב"א ז"ל דאפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידם לא ראינו אינה ראיה ע"ש, ואע"ג דבאמת מדברי הרשב"א אין הוכחה להיכא דיושבים במעמד אחד כאשר יראה הרואה שם, מ"מ סברת הרדב"ז נראה שהוא כך, וגם מדברי הרא"ם ח"א סי' למ"ד משמע דאע"ג שהיו שניהם במעמד אחד, ועד א' אומר שלא ראה אין זה חשיב הכחשה לעד הב' שאומר ראה יע"ש:

פ״חנמצא גם בזה יש פלוגתא, אך יש לעשות בזה שלשה ספיקות, והוא ספק הלכה כמ"ד עד א' אפילו בשניהם מודים לאו כלום הוא, כי כן הוא סברת רוב הפוסקים, ואת"ל דחוששין בהיכא דשניהם מודים, שמא הלכה כמ"ד אם הוא בהכחשת האשה לאו כלום הוא, ואת"ל הלכה כמ"ד אפילו בהכחשת האשה חוששין שמא הלכה אם ההכחשה מעד לעד דחד אמר לא ראיתי דאין לחוש בזה:

פ״טועוד איכא בנ"ד רעותא אחרת להקל, כי עד אחד זה שהוא יחזקאל דנמי, אמר שלא ראה שנתן לה כלום, וכבר כתבתי בס"ד בתשובה אחרת בסה"ק רב פעלים ח"א שאלה י"א על קדושין של תפחאה בת צאלח אבו אל אזיר, דברי הרשב"א בתשובה סי תש"ך שהביאה מרן ז"ל בב"י סי' מ"ב ומור"ם בהג"ה סעיף ד' דאם לא ראו העדים הנתינה ממש אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש, ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין, דעדות ראיה בעינן יע"ש, וכתבתי דענין הראיה דמצריך הרשב"א בדין הקדושין יש לפרש בשני אופנים, הא' הוא דבעינן שיראו שנותן דבר מידו לידה ולא בעינן שיראו גוף הדבר ההוא שנתן לה מה היה, ואופן הב' דלא סגי בראיה זו, אלא בעינן שיראו העדים כסף הקדושין שנתן לה מה היה, ואם ראו שנתן לה דבר מידו לידה ולא ראו אם הוא כסף או אבן בעלמא שאינו שוה פרוטה אין כאן ראיה, וכפי האופן הב' הבין הכנה"ג סי' כ"ז הגה"ט אות ד' והביא שם, שכ"כ המבי"ט ח"ג סי' קמ"ח ומהרימ"ט ח"ב אה"ע סי' מ"ג ע"ש, גם הרב פני משה ז"ל ח"א סי' כ"ט מסיק בפשיטות בנידון דידיה כיון שלא ראה העד טבעת הקדושין אינו כלום, דעידי קדושין צריך לראות החפץ או המעות שמקדש בהם, וכ"כ בפשיטות הרב משפטי שמואל סי קכ"ד דף קס"ז, וגם הרדב"ז ח"ג סי' תק"ב מסיק כן. בפשיטות לענין הלכה יע"ש, אך כתבתי שם דהמרדכי בשם הרא"ם נראה דפליג על הרשב"א וס"ל אי איכא דבר המוכיח לא בעינן שיראו הנתינה ממש, ומור"ם בד"מ סי' מ"ב אות ג' הביא דבריו והארכתי שם בס"ד בדברי האחרונים בענין זה:

צ׳והנה נמצא נידון שאלה דידן לדעת הרשב"א ודעמיה אינם קדושין כלל, כיון דהעד אומר לא ראה הנתינה, אך להרא"ם ודעמיה דס"ל אי איכא דבר המוכיח סגי, הנה בנ"ד י"ל איכא דבר המוכיח דהא המקדש צאלח הנז' אמר תחלה לסלמאן שמע שאני רוצה לקדשה, גם ראהו תופס ידה שנראה כאלו הוא נותן לה דבר, ולפ"ז גם בענין זה יש ספק אחר בפ"ע, והוא ספק הלכה כהרשב"א, ספק הלכה כהרא"ם. מיהו שם הבאתי דברי רבינו אליה מזרחי ז"ל סי' למ"ד דף כ"ה ע"ב, דנראה דס"ל מה דאמר הרא"ם ז"ל, דסגי בהיכא דאיכא דבר המוכיח, היינו כגון דעד אחד ראה הנתינה ממש, אך השני לא ראה, דבזה אמרינן כיון דהאחד ראה חשיב דבר המוכיח לגבי עד שלא ראה ע"ש, גם הבאתי דברי האחרונים ז"ל על זה ומכל זה אנחנו למידין להקל בנ"ד:

צ״אגם יש לעשות סניף אחר להתיר בנ"ד בסברה שכתב הרב בני משה שלטון ז"ל סי' ל"ה דף ע"ג ע"א שהנערה אומרת שמעולם לא שמעה ממנו דבר הקדושין כלל, וכתב שנראה מהרשב"א סי' אלף וקע"א דבעינן שיעידו העדים ששמעה בודאי דלשם קדושין נתנו לה וקבלתם יע"ש, וכן הרב משפטי שמואל סי' קי"ב, והרב בנימין זאב העלו להלכה, דכל היכא דיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן לה, וכ"ש בצווחה לבסוף דאמרינן סופה הוכיח על תחלתה יע"ש, והרב ראש משביר אה"ע סי' כ"ב דף נ"ח סמך על זה יע"ש:

צ״בודע כי בסי' מ"ז ע"ב פסק מרן ז"ל עד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה, אם אמר שמעולם לא היה בה ספק קדושין תנשא לכתחלה, וכתב הגאון ב"ש ז"ל דהכא מיירי באומר נתקדשה בפני ובפני אחרים, וכתב עוד אי ליכא אלא ע"א האומר נתקדשה והיא מכחישתו מותרת, ואם יש ע"א מכחיש לזה העד, כתב הרב המגיד דהרמב"ם ס"ל גרע טפי כיון דעד א' מסייע לה אמרינן מעיזה ואסורה, אך הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ס"ל דמותרת ע"ש, וכתב הרב ערך השלחן ז"ל דהרמב"ם מיירי דזה עד האחד אומר בפני ב' עדים נתקדשה כמ"ש הרב ב"ש, אבל בעד אומר נתקדשה בפני ועד אחד מכחישו והיא גם היא מכחישתו, נהי דאין הכחשת האשה כלום משום דאיכא עד אחד מסייע לה, עכ"ז כיון דאיכא עד אחד בהכחשת חבירו, דאינו כלום, וא"כ אם עד אחד אומר ששמע הקדושין ועד אחד אומר לא שמע אלא נתן לה סתם הוי הכחשה כמ"ש רי"ו בשם הרשב"א שאם היו כולם במעמד אחד דאותם שאומרים לא ראינוה הוי הכחשה וכו' עכ"ל. והנה נ"ד לא דמי להאי דינא דסי' מ"ז הנז' כי בנ"ד העד סלמאן דבורא אינו אומר שא"ל הרי את וכו' בפניו ובפני יחזקאל דנמי, וגם אינו אומר שיחד המקדש את יחזקאל דנמי עמו לעדות כי לפ"ד רק אליו אמר המקדש שמע שאני רוצה לקדש את תפאחה ולא דבר עם יחזקאל דנמי ג"כ, ועוד נמי אינו מעיד שיחזקאל דנמי שמע כמו ששמע הוא ורק אחר ששאלו ב"ד ממנו מי היה יושב עמכם באותה שעה ואמר שהיה יושב יחזקאל דנמי, ולא עוד אלא כששאלו אותו הב"ד אם אתה יודע שיחזקאל דנמי נתן דעתו על הדבר הזה וראה ושמע דברי צאלח המקדש והשיב שאינו יודע, א"כ נמצא אינו מעיד שא"ל הרי את וכו' בפני יחזקאל דנמי ג"כ, ולכן נ"ד אינו דומה להאי דסי' מ"ז הנז', ועוד דהכא בנ"ד בלא"ה לא שייכה סברת הרמב"ם דס"ל כיון דיש עד המסייע לה מעיזה ואסורה, דהא הכא אע"פ ששמעה האשה שהעד סלימאן העיד בפניה ובפני הב"ד שלא ראה שנתן לה כלום לא העיזה להכחיש הנתינה של המעות שהיא העיקר אע"פ שרואה דהעד סלמאן מסייע בזה, ורק הכחישתו בדבור הרי את וכו' והכחשתה היתה קודם ששמעו הב"ד דברי יחזקאל דנמי, כי הב"ד שאלו ממנה אחר עדות סלמאן קודם שדבר יחזקאל דנמי את דבריו, ואין צורך להאריך בדבר זה יותר:

צ״גהנה כי כן ע"פ הדברים אשר הצענו לעיל נראה שיש לעשות בנ"ד תלת וארבע ספיקות להתיר בלא גט ואע"ג דהגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט דף רכ"ד ע"ד נטה דעתו להצריכה גט, אפילו היכא דאיכא תלת ספיקי ויותר אי ליכא חשש עיגון ושעת הדחק ע"ש, הנה בנ"ד כיון דהזיד המקדש לחטוף הבת בערמה שלא מדעתה ושלא מדעת אמה, נוכל לסמוך על ארבע ספיקות להתירה בלא גט, ועוד איכא חשש עיגון נמי כי על הרוב לא ירצה לגרש אם יאמרו לו צריכה גט ומי יודע במה יתרצה כיון דהזיד לעשות הקדושין בערמה שלא מדעתה ומדעת ודעת אביה ואמה, ומה גם דספק הראשון היתר שלו הוא ע"פ רוב הפוסקים ומיעוטא דמעוטא הם דפליגי, ועוד איכא נמי לצרף בזה ספק חמישי דראיתי להגאון חק"ל אה"ע סי' ך' דף מ"ו ע"א שעשה סניף להקל בהיכא דקדש בפני שני עדים והעדים אינם רוצים להיות עדים בדבר ובע"כ קידש בפניהם, שכתב דמהני ד"ז לעשותו סניף להתיר ע"ש, וכן בנ"ד זה העד סלמאן דבורא שא"ל המקדש שמע והשיב שאינו רוצה לשמוע וליראות, וסו"ד בע"כ שמע שא"ל הרי את גם זו יהיה סניף להקל בנ"ד, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

צ״דשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, וזה נסחה, במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל כד אתא קודמנא סלמאן יאודה רפאל יאודה ואמר אני קדשתי את הבתולה נונא בת ברוך יאודה שוע יום רביעי בשלשה לחודש שבט שעה שביעית מן היום מ"מ, ומסרתי בידה חפץ שקורין נלנך אלמאס, ואח"כ הלבשתי באצבעה האמצעית טבעת ובעת שהלבשתיה הטבעת אמרתי הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, והעדים היו יעקב ואברהם ואחר שקדשתי עשה יעקב העד הלולא כדרך שעושין הנשים בנעימות קולם, ואמרה אמה של נונא מה זאת ואמר לה יעקב העד שמחה, וא"ל מה זאת השמחה ויאמר לה נתקדשה ותאמר אמה לא קבלתי, ותאמר מהיכן אני יודעת ולמה לא באת את, גם בא לפנינו המורשה של נונא הנז' הוא חכם עזרא דנגור הי"ו וא"ל שאיך נונא בת ברוך אומרת שהביא לה סלמאן יאודה ג'אלנך אלמאס וא"ל תראי אותו לזה שהוא כמו של יומ"א חנה, ובעוד שהיא רואה אותו תפס סלמאן הנז' את ידה בחזקה והיה בידה צמידים של זכוכית ונשברו וידה נעשה בה חבורה ובעוד שידה קמוצה מסר בידה, ולא ידעה מה אמר לה והטבעת לא הלביש אותה באצבעה אלא בעוד ידה קמוצה תחב הטבעת בתוך ידה וכאשר עזב את ידה תכף ומיד זרקה הטבעת ונתעלפה ובכתה וטפחה על ראשה, ושאלנו לסלמאן אם היה עוד עדים אחרים, והשיב לא היו אלא רק יעקב ואברהם:

צ״הובמותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קודמנא יעקב כרדי, ואחר האיום והגזום ושבועה כד"ת עמד והעיד בתע"ג ואמר אני הייתי אתמול ביום רביעי כותש אורז בבית ברוך יאודה שוע וסלמאן יאודה רפאל היה יושב למעלה באכסדרה שותה כלי מעלה עשן שקורין נרגיל'א וקרא אותי ואמר לי תבא תקח הנרגיל'א ועליתי למעלה אצלו והיתה נונא בת ברוך יושבת בפתח החדר וסלמאן הנז' היה יושב לפני פתח החדר והוציא חפץ אלמאס עשוי כמו חצי ירח והראהו לנונא הנז' ואמר של יומ"א טוב או זה טוב, וא"ל לא אדע והוציא טבעת לא ראיתיו מה הוא ותפס את ידה ופתחה והלבישה הטבעת באצבעה ביד ימין שלה, ואיני יודע באיזה אצבע ולא ידעתי ולא שמעתי מה אמר לה רק שמעתי שדבר עמה, ושאלנו אותו אם אמת הדבר שנשברו הצמידים שהיו בידה והשיב לא ראיתי, וסלמאן ירד שני שלש מדרגות מן האכסדרא והיא זרקה הטבעת באכסדרא רחוק שלש אמות באמת המדינה מ"מ, ואמרה לא ארצהו, ובעת שקידש אמר לי הלהל והלהלתי (פירוש עושין הלולה בקול כדרך הנשים) והיא זרקה הטבעת ואח"כ יצאה אמה מן החדר ואמרה מה יש ואמרתי לה אל תיראי כמדומה שקדש סלמאן לנונא, ואחר שזרקה הטבעת מירטה את שער ראשה, והבת היא גדולה בת ט"ו שנים, וסלמאן הנז' כשירד במדרגות אמר בס"ט, ושאלנו ליעקב הנז' אם אתה יודע ללמוד והשיב שאינו יודע ללמוד כלל, ושאלנו אותו באיזה שעה מהיום היה דבר זה, והשיב הוא מעט אחר עת זו שאנחנו בה, ושערנו שהוא שעה שביעית, כמ"ש סלמאן. ע"כ הגיעה עדות של יעקב כרדי הנז' בפני סלימאן הנז' ובפני המורשה הנז', והיה זה ביום חמשה בשבת שהוא יום ארבעה בחודש שבט התרס"ה:

צ״ועוד אתא קודמנא עד הב' אברהם יחזקאל טלפ'י ואחר האיום וכו' העיד אני הייתי בבית ברוך יאודה שוע והיה סלמאן יאודה יושב למעלה באכסדרא, ונתן לי טוטו'ן, ואמר לי עשה לי נרגיל'א ועשיתי לו והוצאתי אותה לו וראיתיו היה מדבר עם נונא בת ברוך והראה לה נאלנ'ג אלמאס ואמר לה זה גדול או של יומ"א גדול, ואמרה לו אני איני יודעת וזרקה אותו בארץ, ואח"כ לקח ידה הימנית ואחז אותה בחוזק גדול מאד, ולא ראיתיו שנתן לה כלום, ורק שמעתי שאמר לה הרי את מקודשת ומיהר בלשונו בשארית הדברים, ואמר ליעקב הלהל והלהל, וסלמאן לקח גלימתו וברח, והבת צעקה אמי אמי בעת שאחז בידה, ואני לא ראיתי שזרקה מידה טבעת, ורק ראיתי טבעת זרוק בקרקע, ויצאה אמה ואמרה מה נעשה ואמרו העומדים לא נדע מה מסר לה סלמאן וברח, ואני עזבתיה והלכתי אצל אמה וכאשר חזרתי ראיתי טבעת זרוקה בקרקע רחוק מן הבת שתי אמות מ"מ, ואת הבת ראיתיה נסמכת ופניה משונים ונשרט מפני שמשך ידה בחוזק גדול, והבת היא גדולה ושאלנו אותו אם תדע ללמוד ואמר שאינו יודע לא רק צירוף אותיות שקורון ג'ימ'ל, ושאלנו אותו באיזה שעה והשיב כמו שהשיב יעקב כורדי הנז' שכפי השערתינו שעה ז'. ע"כ הגיעה עדות אברהם הנז' בפני סלמאן הנז' ובפני המורשה הנז"ל והיה זה ביום חמישי בשבת בארבעה בחודש שבט התרס"ה ליצירה, ולראיה באנו עה"ח אנן ב"ד דח"ל. ואנחנו שאלנו מן העדים מי הביאם לשם, ויעקב כורדי אמר שהוא היה שם כותש אורז ואברהם אמר באתי אצלם שבקשו ממני לקנות עצים, ולא הביאם סלמאן לשם, ושאלנום אם נתן לכם מעות, ויאמרו לאו, והיה זה בארבעה ימים לחודש שבט שנת התרס"ד ליצירה ושריר וקיים:

צ״זיחזקאל הלוי יצ"ו.

צ״חעזרא אדם יצ"ו.

צ״טמשה חיים יצ"ו.

ק׳גם עוד נודיע למעכ"ת כי ביום שלשה לחדש שבט שהוא יום שלישי בשבת שהוא יום הקודם ליום שעשינו אנחנו הקב"ע הנז' עשו ג' ב"ד קב"ע שלא בפני סלמאן וזה נסחה. במותב תלתא וכו', ואתא קודמנא אברהם יחזקאל והעיד שאיך ביום ד' בשבת שהוא יום שלשה בשבט שנת התרס"ד היה הוא בבית ברוך יאודה שוע הי"ו ועוסק במלאכת הבית, ובא סלמאן יאודה רפאל והיה מדבר עם הבת נונא בת ברוך יאודה שוע, ואמר לה תראי זה הג'לנ'ג אלמאס אם הוא טוב ויפה כמו של יומ"א חנה, ותפס ידה בחוזק ונתן לה הג'לנ'ג בידה, וטבעת קטן בראש אצבעותיה ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו', וכששמעה זאת נתעלפה ואחר רגע גדול זרקה הג'לנ'ג והטבעת מידה, ע"כ הגיעה עדות אברהם הנז'. ואחריו בא לפנינו יעקב כורדי וכך אמר בפנינו שהוא היה בבית ברוך הנז' עושה במלאכתו ובא סלמאן הנז' וראיתי שהיה מדבר עם הבתולה נונא על הג'לנ'ג אם הוא יפה כמו של יומ"א ותפס בידה בחוזק ונתן לה הג'לנ'ג וטבעת קטן בראשה ואמר לה ברוכה ברוך אתה וכו' ונתעלפה הבתולה וזרקה מידה הג'לנ'ג אחר חמשה דקים מ"מ, ע"כ הגיעה עדות יעקב כורדי הנז' והיה זה ביום שלשה לחודש שבט תרס"ד:

100

ק״איוסף אג'סי יצ"ו.

101

ק״בעזרא אדם יצ"ו.

102

ק״געזרא כהן יצ"ו.

103

ק״דעל כל הנז"ל יעיין מעכ"ת ויודיענו מה יהיה משפט הבתולה נונא הנז' אם צריכה גט או לאו, כי המקדש רוצה לעגנה שאם צריכה גט מספק א"א שיתרצה לתת לה גט ויורינו דעתו ושכמ"ה:

104

ק״התשובה. תחלה וראש נדבר בעזה"י בקב"ע הראשונה שעשו ג' ב"ד ביום שלשה לחודש שבט, והנה בודאי בדברים שיש בקב"ע השניה שהם הפך הראשנה אזלינן בתר קב"ע השניה, ואין בזה משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ותרי טעמי אית לן בזה. והטעם הראשון הוא משום כי בקב"ע הראשונה לא עשו לעדים איום וגזום ולא נשבעו, אבל בקב"ע השניה עשו להם איום וגזום והשביעום כד"ת כנז' בשאלה, ולהכי יש לומר בקב"ע הראשונה לא דברו אמת בכל דבריהם, אלא שינו ושקרו באיזה דברים, אבל בקב"ע השניה כיון דהשביעום אז דברו אמת בכל דבריהם, ולהכי באותם דברים שהם הפכיים לא אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. וטעם זה למדתיו מתורתו של אחד מן הראשונים הוא הגאון הרשב"ש ז"ל בסי' שצ"ה שכתב אם זה העד העיד בקדושין ואח"כ חוזר בו, אם חזר לאחר כדי דבור אין חזרתו כלום דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכו', מיהו נראה לי אם הדברים מוכיחין שהיה רוצה להעיד שקר, כגון שהוא עם הארץ ואינו יודע חומר העדות וכשאיימו עליו חזר בו, יכול לחזור בו כדמוכח בפרק אלו מציאות עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד נמי שהעד עם הארץ ובעדות השנית איימו עליו והשביעו אותו ג"כ הא ודאי דכ"ש הוא דאמרינן מה שדבר בראשונה שראה הנתינה דבר שקר ולא ראה כלום ויתכן חשב בדעתו אם יוסיף לשקר ולומר שראה הנתינה אין בכך כלום מאחר ששמע שא"ל הרי את מקודשת, וגם כי מצא אחר כך הטבעת מושלך בקרקע חשב דודאי הוא נתנו לה, אך בקב"ע השנית שאיימו עליו, וגם השביעו אותו ונשבע שיאמר האמת כאשר ראה, אז הגיד האמת באומרו שלא ראה נתינת הטבעת ורק אחר שנכנס אצל אמה ויצא ראה טבעת מושלכת בקרקע אבל העיד ששמע א"ל הרי את וכו', וכאשר הסביר לנו הרשב"ש, ונ"ד הוי כ"ש כיון דאיכא שבועה ועוד רגלים לדבר:

105

ק״ווהטעם השני יש לומר דאזלינן בתר קב"ע השניה משום דאיכא בזה ס"ס דידוע דאיכא פלוגתא אי בעדות קדושין בעי דו"ח או לאו, ולמ"ד בעי דו"ח הדין הוא דכל זמן דלא עבדי דו"ח יכולים לחזור ולהגיד, ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים, וכאן בקב"ע הראשונה לא עבדי דו"ח כדחזי, דהא לא הגידו באיזה שעה ומפורש בהרז"ה והריב"ש ז"ל דגם באיזה שעה מעכבת, והרב כ"א ז"ל סי' ה' האריך להוכיח דזה הוא לעיכובא, וא"כ לשטתייהו יכולין לחזור ולהגיד, ואע"ג דבכל זה איכא פלוגתא מ"מ ספיקא הוי כדי לצרפו עם ספק אחר, וידוע נמי דאיכא דס"ל עדות קדושין מהני בדיעבד שלא בפני בע"ד, ותו אין יכולין לחזור ולהגיד, ואיכא דס"ל אין הפרש בין איסור לממון, ובכולהו לא מהני בדיעבד וממילא יכולין לחזור ולהגיד, ובקב"ע הראשונה קבלו שלא בפני בע"ד, ולכך יש ס"ס בדבר זה והוא ספק אם הלכה כמ"ד דאם לא עשו דו"ח בשעות יכולין לחזור ולהגיד, ואת"ל הלכה כמ"ד לא בעי דו"ח בדיעבד כלל ואין יכולין לחזור ולהגיד, דילמא הלכה כמ"ד כל היכא דעשו העדות שלא בפני בע"ד, אפילו בעדות של קדושין יכולין לחזור ולהגיד, וה"ז ס"ס מתהפך, ולפ"ז י"ל אותם דברים אשר הגידו הפך הראשונה אזלינן בהו בתר שניה, ורק בדברים שלא חזרו בהם בקב"ע השניה לא דחינן להו:

106

ק״זוכל זה אני אומר לרווחא דמלתא, אבל באמת אפילו ליכא אלא קב"ע הראשונה בלבד אין הבת הנז' מקודשת כלל, יען כי העד אברהם אע"פ שהעיד שנתן לה הטבעת באצבעה וא"ל הרי את מקודשת לי, הנה הוא מעיד שנתן לה באונס שתפס ידה בחוזק, והלכה זו פסוקה לכ"ע המקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת וכנז' בש"ע סי' מ"ב ס"א, ואם תאמר הא מור"ם ז"ל שם כתב לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדש, והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אע"פ שמתחלה באונס היה ונתן סתם ולא א"ל כלום, הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין ע"ש, ומפורש בפוסקים אפילו אם זרקה הקדושין אם לא זרקה מיד לא חשיבה זריקה, דאמרינן נתרצית והדרה בה אח"כ, וגם נמי איכא דס"ל אע"ג דלא דבר עמה בתחלה מענין קדושין, אפ"ה אם לא זרקה מיד חוששין לקדושין וכאן בנ"ד אע"ג דזה מעיד שלא דבר עמה תחלה בענין קדושין, עכ"ז כיון דלא זרקה מיד דהא אמר שאחר רגע גדול זרקה הטבעת מידה ובודאי רגע גדול הוא יותר משיעור כדי דבור, להכי יש לחוש לקדושין ואין לבטלם אליבא דכ"ע בלא גט:

107

ק״חהנה זה אינו, יען כי זה אברהם העיד בזה"ל שסלמאן תפס ידה בחוזק ונתן לה הג'לנג בידה וטבעת קטן בראש אצבעה וא"ל הרי את מקודשת לי, וכששמעה זאת נתעלפה ואחר רגע גדול זרקה הג'לנג והטבעת מידה עכ"ל, ומאחר שהעיד כששמעה הרי את מקודשת לי נתעלפה (דהיינו דאכ'ית בלשון ערבי) ואחר רגע גדול זרקה, על כן יש לומר בודאי הא דלא זרקה מיד תוך כדי דבור מפני שנתעלפה ולא היתה מיושבת בדעתה כדי שתעשה מה שצריך לה לעשות, דהיינו לזרוק הקדושין, יען כי נתבלבל דעתה, והא דאמרו בגמרא אי לא ניחא לה לשדינהו, היינו בהיכא שדעתה צלולה ויש בידה לזרוק אותם, ולהכי אע"פ שצווחה ומראה דברים מוכיחין שאין רצונה בזה לא יועיל דאמרינן לה למה לא זרקה אותם, משא"כ בנ"ד אית לה אמתלא גדולה דנתעלפה ובטלה הרגשת השכל שלה שאין לה לב מבין שתרגיש לעשות מה שראוי לה לעשות, דהיינו לזרוק הקדושין, אבל אחר שנתיישבה דעתה הרגישה שצריך לה לזרוק הקדושין וזרקה, וכבר ידוע דסוקלין ומלקין ע"פ האמתלא, וכאן אין אמתלא גדולה מזו לבטל ולסתור טענה זו דהו"ל למשדנהו, ועיין להגאון אומר לציון דף פ"א ע"ד שתלה הטעם משום דמסתמא לא נבהלה כ"כ משמע אם חזינן שנבהלה הרבה ונתבלבלה יש לה אמתלא בזה:

108

ק״טוהנה בדבר זה אין העדים יכולין לידע בבירור מתי נתיישבה דעתה אחר העילוף שהעידו עליו כי באמת מי יוכל לדעת דבר זה חוץ ממנה, ורק הלב יודע מרת נפשו, ועיין להרשב"א ז"ל תשובת אלף קמ"ט שאין מקבלין מן העדים אלא עדות ברורה לא מסופקת, וכל שהיא טוענת לא קבלתים, והם אינם יכולים להכחישה בבירור היא נאמנת ואין חוששין להם כלל עכ"ל, וראיתי להגאון חכם צבי ז"ל דף צ"ד ע"ג שכתב בחלקת מחוקק תמה על רמ"א דלעיל מביא סברת הרמ"ה בזרק לתוך חיקה דלא הוו קדושין, וכאן פסק דשתיקה דלאחר מ"מ הוו קדושין, ולי אפשר לתרץ דהכא ע"כ לאו באונס גמור מיירי דנימא דמתייראה להשליך אלא שתקף בה מעט ומדלא זרקה גלתה אדעתה דתחלה נמי ברצון הוה אלא שהיתה מסרבת מעט משום צניעות, ולכך הוו קדושין, דאי ס"ד דלא ניחא לה לשדינהו, מאי אמרת אטו כולהו נשי דינא גמירי, כולי עלמא ידעי כיון דבאונס יהבנהו ניהלה לא מחייבא במידי אי מתברי, לאפוקי התם דלא סרבה מלקבלם אלא הוא זרק לה בתורת קדושין סברה אי שדינא ומתברי מתחייבנא באחרותייהו ע"כ ע"ש, וא"כ בנ"ד נמי דכוותא ומקודשת גם להרמ"ה ואת"ל דפליגי וכדברי חלקת מחוקק, נלע"ד דבנ"ד כ"ע מודו דמקודשת מטעם דלא שדיתנהו, דאין לומר דסברה אי שדינא להו ומתברי מתחייבנא בהו, דהא חזינן דבתחלה לא קפדה אהכי שהרי השליכתם מידה, וא"כ בפעם שניה אי לא ניחא לה נמי תשדינהו כעין אותה שאמרו שלהי מי שהיה נשוי בכתב לראשון וכו' עכ"ל:

109

ק״ינמצינו למידין מדבריו של הגאון חכם צבי הנז' אי איכא למתלי ולמימר דחשבה אי שדינא ומתברי מתחייבנא באחריותייהו חשיב זה אמתלא, דתו ליכא למימר כיון דלא זרקה ארציה ביה, וכ"ש בנ"ד דנתעלפה ונתבלבלה דעתה דאין לנו להכריח כלום ממה שלא זרקה מיד, וכן מוכח להדיה כדברינו מן גמרא דקדושין דף י"ג ע"א דאמר רב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבנהו וכו', ופריך רב אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברה אי שדינא ליה מתחייבנא באחרותייהו ע"ש, וכתב הגאון לא נודע שמו אטו כלהו נשי וכו', אע"ג דבתורת קדושין אתו לידה סברה אי שדינא להו מתחייבנא בהו וא"ת תימא ליה לא בעינא לאקדושי בהו סברה לא צריכנא למימר מידי כיון דלית לי למשדניהו דלא אחייב בהו ופשיטה לן דאי שדי לה מנה, וא"ל התקדשי לי בזה ושתקא דמתקדשא דאם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, דהא ודאי אע"ג דנשי לא גמירי דינא מידע ידעה דכיון דלאו איהי קבלה מיניה בידה אי שדייא ליה לא מחייבא ביה וכו' עכ"ל, נמצא הא דלא סמכינן על אמתלא זו, היינו משום דמידע ידעה כיון דלאו איהי קבלה בידה אי שדייא ליה לא מחייבא ואמאי לא שדייא, ולולי זה הוה סמכינן על אמתלא זו לומר הא דלא שדייא מפני שלא תתחייב בה, ולפ"ז בעדותו של אברהם לא נשאר לנו טענה על הבתולה נונא לומר למה לא זרקה מיד די"ל כיון דנתעלפה לא היתה מיושבת בדעתה, ואחר שנתיישבה אז תכף ומיד זרקה ואין העדים יכולין להעיד הפך זה, וברור הדבר, ומצד הטענה שיש בזה על הזריקה שזרקה בחצרה נסתור טענה בספיקות שנבאר לקמן:

110

קי״אונבא לדבר בעדות של יעקב כורדי, דגם הוא העיד שנתן לה הקדושין באונס שתפס ידה בחזקה, וגם הוא מעיד שלא היה מדבר עמה תחלה בענין הקדושין, וגם מעיד שנתעלפה הבתולה וזרקה הג'לנג מידה אחר חמשה דקים, וכיון שמעיד שנתעלפה לכן גם מצד עדותו אין כאן מיחוש למיחש כלום ממה שלא זרקה הקדושין מיד, וכאשר כתבתי בעדותו של אברהם:

111

קי״בברם בעדותו של זה יעקב כורדי יש לנו טעם אחר לבטל מעיקרא מכל וכל, והיינו מפני שלא העיד שא"ל הרי את מקודשת לי, ולא לשון דמשמעותו קדושין אלא אמר שא"ל ברוכה ברוך אתה, וכיון דלא אמר לה לשון קדושין אין בזה ממש, והיה כלא היה, ואם תאמר כיון שהעיד אברהם חבירו שא"ל הרי את מקודשת לי, אנן נשלים עדותו של זה יעקב כורדי מעדותו של אברהם, דוגמה מה שמצינו להמרדכי בפרק האומר שהביא מן הרא"ם ז"ל אם עד אחר ראה שנתן ועד אחר לא ראה הנתינה ורק שמע הרי את מקודשת לי, חשיב זה דבר המוכיח ואמרי' להשלים דברי העד שלא ראה כאלו גם הוא ראה הנתינה ע"ש, ולכן גם כאן נאמר להשלים עדותו של יעקב כורדי באמירה של הרי את וכו' לומר גם הוא מעיד ששמע כן מאחר שחבירו מעיד שאמר כן:

112

קי״גהנה באמת דבר זה לא ניתן להאמר, והוא שבוש גדול דבשלמא אם יעיד זה ששמע הרי את מקודשת לי בזה, אך לא ראה שנתן כלום, אע"פ שלא היה חבירו מעיד שנתן איכא קצת הוכחה ממה ששמע לדון מן הדעת שנתן בודאי, דאיך יאמר הרי את מקודשת לי ולא יתן כלום דבמאי תתקדש לו, ועוד כיון דאמר בזה זו הוכחה גמורה דיהיב מידי דהא בזה קאמר, על כן כיון דמשמיעתו ששמע איכא הוכחה על הנתינה, אע"ג דאין הוכחה זו מספקת לדון שנתן בודאי אמרינן כיון דחבירו מעיד עדות גמורה על הנתינה תהני עדות חבירו לחזק הוכחה זו ולדון ולומר כאלו זה ג"כ מעיד על הנתינה, משא"כ בגוונא דנ"ד שיעקב כורדי אומר ראה שנתן ולא שמע שא"ל הרי את מקודשת לי אלא שמע דברים חיצונים, איך נאמר הרי זה כאלו מעיד שא"ל הרי את מקודשת לי, כיון דנתינה שראה אין ממנה שום הוכחה על קדושין, דאמרינן דילמא נתן לה מתנה או להניחו אצלה בפקדון וכיוצא בזה וקדושין מאן דכר שמא הכא מאחר דלא היו מדברים ביניהם בענין קדושין כלל, על כן אפילו הוכחה כל דהוא ליכא מראייתו על דבור של קדושין ולומר שנתן לה לשם קדושין, ולכן א"א להשלים עדותו של יעקב כרדי מכח דברי חבירו אברהם והרי זה לא הגיד כלום:

113

קי״דואע"פ שהדברים האלה שאני אומר הם אמתיים וברורים ונכוחים, עכ"ז אביא ראיה והוכחה לדברי אלו לומר דלא דמי הא דנ"ד להאי שהביא המרדכי בשם הרא"ם הנז"ל, והוא דמצינו להגאון שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח בעדים שראו שניהם שנתן הטבעת ביד הבת, אך א' אמר ששמע שא"ל הרי את מקודשת לי וכו', והשני אמר שאינו זוכר שא"ל כן ורק זוכר שדבר עמה, ומן הדברים שדבר עמה אינו זוכר אלא רק מלת לך, וכתב לו הרב משה חאג'יז ז"ל לחוש לעדותו של זה כיון שמעיד שראה שלקח הטבעת ונתן באצבעה הקטנה ושמע שדבר אליה רק אינו זוכר מה שא"ל שאין בזה ודאי הכחשה, דהוא אינו אומר שלא דבר דבר כי אם רק דבור של לך, אלא הוא אומר שדבר עמה אלא שאינו זוכר כי אם מלת לך, ואפשר שהיום או מחר יזכור, ולא גרע דין ערוה החמורה מדין שבועה, דפסקו דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר, עכ"ל הרב מהר"ם חגיז ז"ל, והשיב לו הגאון שבות יעקב וז"ל, הנה לבבי לא כן ידמה, כיון שהעד השני הוא הר"ר טוביה לא אמר כלל שזוכר שדבר עמה על עסק קדושין רק שנתן לה, מי יימר שנתן לשם קדושין או אמר ענין קדושין, דילמא במתנה או בפקדון או לשם דבר אחר נתן לה, או באמת לשחוק בעלמא וכו', ומה שכתב מעכ"ת כיון שאמר שאינו זוכר אפשר שהיום או למחר יזכור, זה אינו כלום, כיון שכבר הגיד בב"ד שאינו זוכר אף דאדכרו ליה בב"ד מענין הקדושין כאשר אמר העד הראשון, ואפ"ה לא אדכר כלל מענין קדושין שוב אינו נאמן, דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכו', וכן מצאתי ראיתי בתשובת תומת ישרים סי' קפ"ז וכו'. וסוף דבר העלה הגאון שבות יעקב דאין ממשות בעד זה כלל, ואין שם אלא עדות עד אחד בלבד ע"ש:

114

קי״ההרי נידון הנז' דמי ממש לנ"ד שזה אומר ראה שנתן ולא שמע שאמר הרי את מקודשת דפשיטה ליה להגאון שבות יעקב ז"ל, דאין ממש בעד זה כלל, ולא אמרינן נשלים עדותו של זה מכח עדות חבירו שמעיד ששמע, ע"פ סברת המרדכי בשם הרא"ם הנז', ונ"ד הוי כ"ש, דכאן אומר שאינו זוכר מה ששמע, ובנ"ד אומר שזוכר ששמע שא"ל ברוכה ברוך אתה:

115

קי״ועוד ראיתי להגאון דברי יוסף אריגאס ז"ל, שכתב דזאת המעשה שדבר בה הגאון ש"י ז"ל באה לפניו שגם הוא נשאל בה, וכתב שם בסי' ט"ו דף כ"ו וז"ל ומ"מ מבואר למעיין ביטולו של עד הב' דאמה קמסהיד אם משום שראה שנתן ראובן הטבעת באצבעה הקטנה של האלמנה הלא אין זה כלום, כיון שאינו זוכר מה אמר לה דדילמא קידשה בשליחות לאחר, וא"ל הרי לך טבעת זו ובה תהיה מקודשת לפלוני. א"נ הרי לך במתנה קאמר, אי נמי הרי את מקודשת לך קאמר ומש"ה התחילו לצחק וכו', אלא ודאי כל שלא העיד העד בבירור ששמע מפי המקדש לשון שמוכח, מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת לאו עדות הוא כלל, וזה פשוט ואין צורך לראיה, ומ"מ כדי שלא יהיה פתחון פה לבע"ד לחלוק אמינא ליה זיל קרי בהרשד"ם אה"ע סי' ך', שכתב גם בעדות ר' שבתי פשיטה שאין עדותו עדות, כיון שאמר שאינו זוכר מה שאומר בשעת נתינה, ובשו"ת תומת ישרים סי' קפ"ז כתב ועוד וכו', וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה סי' למ"ד עדות אביו"ו טו"ב, אין ספק שאין לחוש לו כלל שכבר ענה ואמר שאינו זוכר מה ענו אותם האנשים וכו', גם הרב משפטי שמואל סי' פ"ג דף פ"ב כתב וז"ל, וכ"ש שגם העד הב' גריע משני טעמים וכו' ע"ש, וסו"ד העלה הרב דברי יוסף ז"ל דעד זה אינו כלום, אלא רק עדות עד אחד ע"ש, ובאמת גם מדברי הרב מהר"ם חאג'יז, והגאון חכם צבי ז"ל יש הוכחה לדברינו, דהם לא חשו בעובדא הנז' אלא משום שמא יזכור העד אח"ז ולא קיימו עדותו משום דאיכא דבר המוכיח מעדות חבירו ומוכרח לחלק כאשר הסברנו לעיל בס"ד:

116

קי״זואחר כל הדברים והאמת הנז' עלה בידינו בס"ד, דהגם שנלך אחר קב"ע הראשונה בלבד נוכל להתיר בשופי את הבת הנז"ל בלא גט כלל, ועכ"ז לרווחא דמלתא אציגה לעיני הקורא, כמה ס"ס להיתר, והיינו בעדות יעקב כורדי יש לנו לומר ספק נתנו לה בתורת מתנה ספק בתורת קדושין, ואת"ל בתורת קדושין שמא בשביל אדם אחר שלא עשאו שליח ואין זו מקודשת כלל, ואת"ל קדשה לעצמו שמא לא אמר לה מקודשת לי, אלא אמר מקודשת סתם דאין כאן ידים מוכיחות, וא"פ דס"ל דאין זה כלום, ואת"ל שאמר לי בזה דברור לנו שקדשה לעצמו שמא קדשה בעל כרחה, והא דלא זרקה מפני שנתעלפה, ולאחר שנתיישבה בדעתה זרקה מיד, ואת"ל לא זרקה מיד ואת"ל כיון שזרקה בחצירה לא חשיבה זריקה ואת"ל שלא זרקה כלל, שמא הלכה כמ"ד דקדשה באונס אפילו לא זרקה כלל כל שלא דברו תחלה בענין קדושין אינה מקודשת כלל, ואת"ל גם בכה"ג דלא דברו תחלה בענין קדושין, ג"כ בעינן זריקה מיד וזו לא זרקה מיד שמא זה יעקב כורדי אינו חשוב עד כלל, וכמ"ש הגאון שבות יעקב והגאון דברי יוסף דס"ל אין כאן עדות לכ"ע. הרי עשינו ששה ספיקות וארבעה מהם אינם פלוגתא דרבוותא, על כן נראה ברור דאין כאן צד מיחוש כלל, בקב"ע הראשונה מצד דברי יעקב כורדי, ועיין יד אהרן סי' כ"ז הגה"ט אות יו"ד ושו"ת בירך משה דף קל"ז ע"ד בד"ה למה, דכל דאיכא ס"ס בעיקר הקדושין, הנה מדאורייתא אוקמה אחזקתה שהיא פנויה ורק מדרבנן הוא דמחמירין:

117

קי״חובעדות אברהם יש כמה ספיקות, והוא כיון דהוא לבדו מעיד על הקדושין שא"ל הרי את וכו', ובעדות יעקב כורדי אין ממש כלל, נמצא הוא עד א' לבדו ודילמא הלכה כמ"ד עד אחד אין חוששין לקדושיו, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין לעד אחד, שמא זו זרקה מיד אחר שנתיישבה בדעתה וידעה שצריך לה לזרוק, וזרקה מיד אחר שהרגישה בדבר, ואת"ל לא זרקה מיד שמא הלכה כמ"ד אפילו לא זרקה כלל לאו כלום הוא, אם לא היו מדברים תחלה בענין הקדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד גם בכה"ג בעינן זרקה מיד שמא הלכה כמ"ד עד אחד אומר שמעתי, ועד אחד אומר לא שמעתי, הרי זה כאלו אומר לחבירו לא שמעת וחשיב הכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום, וכאן הוי אברהם עד אחד בלבד, דיעקב כורדי אינו חשיב עד כלל לכ"ע, כמ"ש שבות יעקב ודברי יוסף הנז"ל, ועוד יש לעשות ספק אחר מכח קב"ע השניה אך עתה לא באנו לדבר אלא בקב"ע הראשונה ולפי האמור הרי זו בטילה ומבוטלת ואין לחוש לה כלל:

118

קי״טפש גבן לברר הדין בקב"ע השניה, ותחלה וראש נודיע דעדות יעקב כורדי אין בה ממש כיון דלא העיד שא"ל לשון קדושין כלל, וכאשר כתבנו לעיל בשם הגאונים שבות יעקב ודברי יוסף, ועוד נמי יש כאן בעדות יעקב כורדי ס"ס בששה ספיקות וארבע מהם אינם בפלוגתא דרבוותא, וכאשר עשינו לעיל בקב"ע הראשונה, ואע"ג דבקב"ע השניה לא הגידו העדים שנתעלפה תהני הגדתם שהגידו בקב"ע הראשונה בעילוף, יען כי בקב"ע השניה לא שאלו מהם ב"ד על העלוף, ועל זה יש לומר דלא הדרי בהו ממ"ש בקב"ע הראשונה, ומה גם דשמעתי שגם בקב"ע השניה העידו העדים דבר זה של העילוף, כי אמרו דאכ'ית בלשון ערבי, אך נשמע דבר זה ולא נכתב בקב"ע השנית, וע"כ כל הספיקות שכתבתי לעיל בקב"ע הראשונה גבי עדות יעק' כורדי, ישנם גם בקב"ע השנית בעדות יעקב כורדי הנז':

119

ק״כנשאר לנו לדבר ולברר בעדות של אברהם בקב"ע השנית, שהעיד שא"ל הרי את מקודשת לי כשתפס ידה בחזקה, אך לא ראה שנתן לה כלום כשאחז ידה דנמצא כי לפי עדותו קדשה בעל כרחה שתפס ידה בחזקה מאד עד שצעקה אמי אמי כשתפס ידה, וקי"ל אין האשה מתקדשת בע"כ, ואע"ג דכתב מור"ם ז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקידש והיא לא זרקה הקדושין, דהוייא מקודשת אע"פ שבתחלה באונס היה ונתן לה סתם ולא א"ל כלום הואיל ומתחלה דבר עמה מקדושין עכ"ל, הנה בנ"ד העידו העדים שלא היה מדבר עמה תחלה מקדושין ואפילו דאיכא דס"ל שגם שלא דבר עמה מקדושין יש בזה חשש קדושין כיון שלא זרקה, הנה בנ"ד בעדות אברהם אמרינן זרקה מיד, וכאשר הגיד בזה המורשה של הבת שזרקה מיד, יען כי אברהם לא ראה מעיקרא טבעת ביד הבת ולא ביד המקדש אלא ראה טבעת מושלכת בקרקע אחר שהלך מאצל הבת ונכנס אצל אמה ויצא, אז ראה טבעת מושלכת בארץ, וא"כ לפי עדותו י"ל צדקו דברי הבת שאמרה זרקתי הטבעת תכף ומיד, והשתא לפ"ז מעדות של אברהם אין שום מיחוש כיון שמעיד דנאנסה, ואינו מעיד שהיתה הטבעת בידה, ודילמא סלמאן השליכה בארץ, ואפילו אם נאמר שנתן לה הטבעת בידה, לפי הודאתה היא אומרת שזרקה מיד ושלא ברצונה נתן לה, ומ"מ מעדותו של אברהם אין שום חשש קדושין כלל:

120

קכ״אוהנה מצינו להכנה"ג סי' מ"ב הגה"ט אות ב' גבי קדשה בע"כ שכתב בשם מהרשד"ם אה"ע סי' ק"א ומהר"א ששון סי' י"ח ומהר"א די בטון סי' י"ט, דאפילו לא השליכה הטבעת מידה, אפילו בירך ז' ברכות ואפילו טבלה ונתייחדה עמו מותרת להנשא לכל מי שתרצה משום כי בכה"ג אפקיעו רבנן קדושין מינה ואין כאן קדושין כלל ע"ש, וראיתי לעצמות יוסף בקדושין דף י"ג ע"ד שכתב במקדשה בע"כ, סתמא דתלמוד' דהכא נראה שאינה מקודשת, אבל בעל הלכות גדולות ורב אחא משבחא לא פסקו הלכה כמאן אי כאמימר אי כרב אשי, ונראה דמספקא להו ואע"ג דרב אשי הוא בתרא וכו'. ונראה לע"ד שלא להקל בדבר זה אם לא יסכימו חכמי הדור להקל, עם שיש מקום לומר דלכך לא פסקו משום דעל הסתם הלכה כרב אשי דהוא בתרא עכ"ל, ובאמת הרואה יראה דהסכימו כל חכמי הדורות בזה ראשנים ואחרונים דקי"ל כרב אשי, ומה שלא פסקו כן להדיה היינו טעמא כמ"ש הוא עצמו משום דהוי מלתא דפשיטה דהלכה כרב אשי דהוא בתרא ומ"ש הרב יד אהרן סי' מ"ב הגהב"י אות ב' שהרב מעיל צדקה אה"ע סי' וא'ו דף ז' הביא דברי עצמות יוסף הנז', וכתב אם גברא רבא דכוותיה לא הקל בדבר המסופק מה נעני בתריה אנן יתמי דיתמי ע"ש, אחה"מ סוגיין דעלמא הכי אזלא דקי"ל כרב אשי דהוא בתרא, וזה הכלל הוא יתד שלא ימוט, ואין מקום לבית הספק להסתפק בדבר זה, ועוד כי הרב עצמות יוסף עצמו תלה הדבר בהסכמת גדולי הדור, והא חזינן שכל הגדולים שבחכמי הדורות הסכימו בכך כי זו היא הלכה פסוקה בספרי הראשונים והאחרונים והיא ברורה כשמש, על כן נראה פשוט דאין חשש קדושין אפילו כל דהו מעדות אברהם כיון דמעיד שתפס ידה בחוזק גדול וצעקה אמי אמי כשתפס ידה, ולכן אפי' אם נתן לה דבר אין אשה מתקדשת בע"כ, והוא מעיקרא לא ראה שנתן לה דבר:

121

קכ״בועוד יש לטעון ברעותא אחרת שיש בעדות אברהם ממה שמצינו בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תש"ך שהביאה מרן ז"ל בב"י סי' מ"ב וז"ל, שנים שהיו עומדים אחרי גדר בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג, אבל לא ראו הנתינה ממש, אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום, ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין דעדות ראיה בעינן עכ"ל, ומור"ם ז"ל הביא זה בסי' מ"ב ס"ד, וכתבו כל האחרונים דמיירי שהאשה ידעה והכירה בעדים, דאי לא ידעה בלא"ה אין חוששים, גם כתבו דהעדים יכולין לראות הנתינה אם היו רוצים:

122

קכ״גובתשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף קצ"ג מפורש דין זה יותר, שהשיב הרשב"א וז"ל, יפה דנו ויפה התירו שכבר ידעת שהמקדש בלא עדים אפילו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקדושין והיא שותקת אין כאן מיחוש, דאפשר שלא קבלתי, ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קדושין, איני רואה בו חשש קדושין שאין כאן ראיה אלא כעין ידיעה, ולגבי קדושין עדות ראיה וידיעה בעינן וכו'. סוף דבר איני רואה בזה שום חשש לפי עדותן של עדים והרי היא מותרת לכל אדם, ואפילו לכהנא רבא עכ"ל, ולכן לפ"ד הרשב"א ז"ל דהעד אברהם בנ"ד לא ראה הנתינה כלל, אין בעדותו כלום וה"ז מותרת להנשא לכל גבר ואפילו לכהנא רבא כמ"ש הרשב"א:

123

קכ״דוהנה בסה"ק רב פעלים ח"א באה"ע סי' י"א דף פ"ב הבאתי דברי הרשב"א הנז' וביארתי בס"ד ענין ראיה וידיעה שכתב הרשב"א מה הם, וגם כתבתי שם דענין הראיה יש לפרשו בשני אופנים וכנז' שם באורך אך שם הבאתי דברי המרדכי בפרק האומר שהביא בשם הרא"ם ז"ל אפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח, והיינו דאיירי דעד אחד ראה הנתינה ממש, ועד אחד לא ראה, הנה ראייתו של זה העד שראה חשיב דבר המוכיח, דאז זה העד שלא ראה הנתינה יוכל להעיד עדות שלימה ע"ש, ולפ"ז גם בנ"ד אמרינן אע"ג דזה אברהם לא ראה הנתינה, כיון דיעקב כורדי חבירו ראה הנתינה יכול אברהם להעיד עדות שלימה לומר שנתן לה דבר לקדשה וא"ל הרי את מקודשת לי:

124

קכ״הואחר הישוב בס"ד נראה דזה אינו, חדא י"ל נידון זה של המרדכי הנז"ל שהביאו מור"ם בד"מ איירי בהיכא דזה העד שאומר לא ראה הנתינה לא היה יכול לראות כמו שראה חבירו, וכהך עובדא קמייתא שהביא המרדכי שם שהעד אומר לא יכולתי לראות מפני כי גוף הפריץ מפסיק בינו לבינה, ונמצא דאם אומר לא ראיתי אינו מכחיש את חבירו ולהכי מהניה ליה ראיית חבירו כאלו ראה בעצמו אבל בנ"ד שזה אברהם ראה אחיזתו של סלמאן ביד הבת וראה היטב איך היה תופס בחוזק ולא היה דבר מפסיק נגד עיניו, ועכ"ז אומר שלא נתן דבר בידה, נמצא הוא מכחיש את יעקב כורדי שהעיד שנתן, ואיך נאמר תהני ליה ראייתו של יעקב כורדי להעיד עדות שלמה מכוחו. ועוד איכא נמי הכחשה אחרת שזה אברהם אומר שא"ל הרי את מקודשת לי, ויעקב כורדי אומר שלא א"ל דברים אלו, ועל כן י"ל בכה"ג לא קאמר המרדכי בשם הרא"ם שתועיל ראיית השני. זאת ועוד אע"פ שנאמר אם הזמין את העד להעיד על הקדושין שמקדש, וגם ראה את הטבעת בידו בתחלה חשיב דבר המוכיח, הנה בנ"ד העד אומר שלא הזמינו ולא הגיד לו שרוצה לקדש זו הבת, וגם לא ראה הטבעת בידו לא בתחלה ולא בסוף. א"כ אין כאן דבר המוכיח כלל:

125

קכ״וודע כי על מ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' כ"ט סעיף ג' אע"ג דלא ראינו אינו ראיה, היכא דתרווייהו בהדי הדדי נינהו ואמר האחד לא ראיתי, הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה, כתב על זה הרב מהר"י טיי"ב ז"ל וז"ל, כתב מהראנ"ח ח"ב סי' פ"ז דה"ה בשמיעה אם האחד אומר שמעתי ואחד אומר לא שמעתי, וכן מתברר מדברי מהר"ח בסאן בתשובת מהרשד"ם אה"ע סי' פ"ה, וכ"כ הרב משפט צדק ח"א סי' נ"ו וז"ל, מאחר שהעד האחד אמר שלא שמע ערעור והב' אמר ששמע ערעור, יראה שמאחר שהשנים היו במקום אחד הוי הכחשה עכ"ל:

126

קכ״זהנה כי כן נמצא שיש הכחשה בנ"ד גם בענין השמיעה, ואין לחלק ולומר נ"ד שאני, דיעקב כורדי לא אמר שלא דבר סלמאן כלום, אלא אמר שדבר ולא ידעתי מה דבר, ולהכי אין כאן הכחשה דשפיר מצינן למימר אלו הדברים של את מקודשת לי דבר, דזה אינו, כי באמת מסתמות דברי הפוסקים משמע כל שאמר שלא שמע דברים אלו הוי הכחשה, ואפי' אם יתעקש אדם בהכחשה זו דשמיעה כבר בררנו הכחשה גדולה שיש בענין הנתינה וכנז"ל:

127

קכ״חעוד הבאתי בסה"ק רב פעלים דף פ"ג ע"ג מ"ש הגאון דברי חיים מצאנז ז"ל, הנה העד אחד שאמר שלא ראה כלל אם נתן דבר לנערה, זה אינו עד קדושין כלל, כיון שלא ראה המעשה, ובזה כ"ע מודים דאין כאן עדות דכל שלא ראה וליכא הוכחה על הנתינה לידה, לכ"ע לא הוי עד כלל ע"ש. גם שם הבאתי דברי הגאון בית אפרים באה"ע ח"ב בשאלה נ"ז דף י"ז ע"א שכתב וז"ל, אפילו בעדותו של רבי יואל אין בו ממש כיון שמעיד בפירוש שלא ראה בשום פעם הטבעת ביד הבתולה רק ביד המקדש, ובכה"ג אף אם היה שומע שאמר הרי את מקודשת לי, לא מהני, דאמירה בלא נתינה לאו כלום הוא ע"ש:

128

קכ״טגם שם הבאתי מן כרם שלמה אה"ע סי' כ"ד דף ע"ו ע"ד דגם הוא פסיקא ליה הכי, ומה דהצריך גט בנדון דידיה משום דבנדונו היה קצת דבר מוכיח שראו אותו נכנס ובידו טבעת, וגם אמר להם שיהיו לעדים והודיעם שנכנס לקדש, משא"כ בנ"ד דלא הוה דבר מוכיח כלל. גם שם הבאתי דברי תשובת בירך משה גלאנטי שהתירה בלא גט, והסכים עמו הגאון מהריט"א, ואע"ג דהתם קאמר טעמא משום דקשא ליקח גט, בנ"ד ג"כ הכי הוא, ועוד התם איכא דברים מוכיחין שנתן לה טבעת, אע"ג דהעדים לא ראו הנתינה, חדא כי ראובן הביאם לבית, כדי שיעידו על הקדושין, וא"ל בפירוש קודם שתפס ידה פ' ופ' הוו עדים, ואם לא נתן דבר על מה יעידו, אטו ידע שהם לא ירצו לתת עיניהם לראות היטב. גם שם הבאתי דברי הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' פ"ד שהביאו יד אהרן הגהב"י אות ל"ז, וכתבתי דענין שלו שאני טובא, וכמ"ש בס"ד שם באורך:

129

ק״לעוד מצינו אוקמתות אחרים בכונת הרא"ם בדבר המוכיח הא' הוא מ"ש פתחי תשובה סי' מ"ב ס"ק י"ב בשם הרב חוות יאיר ז"ל, והרב בעל ספר המקנה ז"ל, שיצאו לחלק בדבר חדש ע"ש, דזה מהני לנ"ד, ועוד הרב יד אהרן סי' מ"ב הגהב"י אות ל"ו הביא חילוק אחר דמהני לנ"ד, ואע"פ שהם הפך הר"א מזרחי בכונת הרא"ם, עכ"ז מהניין לן למעבד בהו ס"ס בכונת הרא"ם להקל:

130

קל״אהעולה מכל האמור הוא דעדות אברהם בטילה ומבוטלת מכל הנך טעמי תריצי שכתבנו, ולרווחה דמלתא נבאר כמה ספיקות של ס"ס שיש לנו לבטל עדות אברהם בקב"ע השנית ג"כ, והוא, ספק נתן לה הטבעת כשא"ל הרי את, ספק לא נתן לה בשעה שא"ל הרי את, ואת"ל נתן לה שמא זרקה תוך כדי דבור, ואת"ל לא זרקה תכף שמא משום דנתעלפה לא היה לה ישוב הדעת לזרוק, (כי זה העלוף הגידו בקב"ע הראשונה ולא חזרו בהם), ואת"ל לא זרקה כלל או לא מהניה זריקה כיון שהיא בחצרה, שמא הלכה כמ"ד אפילו לא זרקה כלל, אם נאנסה ולא דברו תחלה בענין הקדושין אין שם חשש קדושין כלל, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין לקדושין גם בכה"ג אם לא זרקה, שמא הלכה כמ"ד עד אחד אין חוששין לקדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד חוששין, שמא זה העד אברהם כיון דהוכחש בשמיעה מחבירו אין בדבריו כלום, למ"ד דגם בשמיע' איכא דין הכחשה:

131

קל״בועוד יש להוסיף תוך ספיקות אלו, ספיקות אחרות בדרך ס"ס והוא ספק כיון דתפס ידה בחוזק הרי זה אונס גמור ואין כאן קדושין, ספק כמ"ד גם בכה"ג חוששין לקדושין, שמא הלכה כהרשב"א ידיעה בלא ראיה שנתן לאו כלום, וכאן אברהם לא ראה הנתינה, ואת"ל הלכה כדברי הרא"ם דמהני בכה"ג, יש לפרש כונת הרא"ם כמו חלוקים שכתבנו לעיל משם הפוסקים, ודלא כהר"א מזרחי שהבין בכונת הרא"ם:

132

קל״גהנה כי כן, כיון דנמצאו כאן כל הני ספיקות המשולבים זב"ז, ואית בהו ספיקות דאינם פלוגתא דרבוותא, נמצא בזה היתר ברור בשופי להבת נונא בת ברוך, ואין שום חשש בקדושין אלו שטען בהם סלמאן יאודה על הבת נונא הנז', והרי היא פנויה גמורה ותנשא לכל מאן דתצבי ושיריותא דידה לא מפינו ומדעתינו היא, אלא יוצאה מפי סופרים ומפי ספרים אשר הבאתי לעיל בעזה"י, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

133

קל״דאח"כ נשאלתי עוד בדבר אחד הנוגע לשאלה הנז', והוא כי הב"ד יכב"ץ עשו הקב"ע בפני סלמאן המקדש ובפני המורשה של הבת, וטען סלמאן יאודה הנז', שזו הקב"ע בטלה יען כי לא נעשית בפני הבת אלא בפני המורשה שלה, וצריך שיעשו קב"ע מחדש לקבל עדות העדים, כפי מה שיגידו עתה בפני הבת ובפניו, ועל זאת התביעה שתבע סלמאן הנז' לא הוצרכתי לעיין, יען כי ידעתי שדבר זה עניינו מפורש בספר פני יצחק ח"א סי' יו"ד להרב הגדול עמיתנו בתורה מהרי"א נר"ו ששם בדף מ"ה כתב האי דינא דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד רובא דרבוותא סברי שהוא מדרבנן, והנם מועטים כת הסוברים שהוא מדאורייתא, כאשר כולם נקבצו באו בכנה"ג סי' כ"ח הגה"ט אות ע"ב ובחשק שלמה אות מ"ג, וכן תפס בפשיטות הגאון מהריט"א בשמחת יו"ט סי' ח' דהוי מדרבנן, והרב ערך השלחן אות י"א וי"ב האריך להוכיח במישור מהראשונים ומן הרשב"א גופיה דס"ל דהוי דרבנן, עוד הביא שם פלוגתא דרבוותא בעדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד דלא מהניא אם חוזרין ומגידין לפני בע"ד, או"ד אמרינן נפסלה ונתבטלה עדותם לגמרי, ואין יכולים לחזור ולהעיד כלל, והוי כאלו אין עדים בדבר, דאיכא דס"ל הכי ואיכא דס"ל הכי, עוד הביא שם בדף מ"ו פלוגתא דרבוותא דכת אחת סוברין במידי דאיסורא כגון עידי גיטין וקדושין לא בעיא קבלת עדות בפני בע"ד דכ"ע בעלי דין נינהו בזה, ויש חולקין, ואחר שהאריך בענין זה עשה בנידון דידיה כמה ספיקות, ומאותם הס"ס שעשה בנידון דידיה שייך מנייהו לנדון דידן כמה ס"ס:

134

קל״הואלו הן, ספק אי הלכה כמ"ד עדות שנתקבלה שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד לא מהני, או"ד הלכה כמ"ד מהני בדיעבד ודנים על פיה ותו אין יכולים לחזור ולהגיד, ואפילו את"ל הלכה כמ"ד דאין דנים ע"פ אותה עדות שלא נתקבלה בפני בע"ד שמא הלכה כמ"ד בכה"ג אין יכולין אח"כ להגיד לחזור ולהעיד כלל שנפסלה עדותם ונתבטלה לגמרי, והוי כאלו אין עדים בדבר כלל והמתקדשת בלא עדים אין כאן ריח קדושין, ואת"ל הלכה כמ"ד בכה"ג יכולים לחזור ולהעיד, הן לסתור דבריהם הראשונים הן לכוין דבריהם הראשונים, ואזלינן בתר עדות בתרייתא, שמא הלכה כסברת רוב הפוסקים דס"ל בעדות קדושין ובכל מידי דאיסורא לא בעינן שיקבלו עדות בפני בע"ד בין להחמיר בין להקל, ועוד יש להוסיף ספק רביעי בנ"ד, והיינו את"ל הלכה כהפוסקים דס"ל אין הפרש בין איסור לממון, וגם בעדות קדושין בעינן בפני בע"ד, שמא בנ"ד כ"ע יודו דמהני הקב"ע שעשו ב"ד כיון דנשבעו העדים כד"ת, וסברה זו נמצאת להרב הנז' נר"ו בספרו פני יצחק ח"ב דף ס"ט ע"א ע"ש:

135

קל״וועוד יש להוסיף ספק חמישי בנ"ד, דמצאתי להרב הנז' נר"ו בסי' יו"ד דף מ"ח ע"א וע"ב שהביא דברי הר"ן ז"ל שפסקן מרן ז"ל להלכה בסי' כ"ח סעיף י"ח, דלא שייך האי דינא דאין מקבלים אלא בפני בע"ד, אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו, אבל הנתבע שמביא עדים לפטור עצמו מקבלין ע"ש, ודין זה מוסכם להלכה מן כל הפוסקים, ומדברי הר"ן אלו למד מהראד"ב בלחם רב סי' כ"ד, בדיינים שקבלו עדות על אשה אחת שהיתה קטנה כשנתקדשה וקבלת עדות שלא בפני בע"ד דמהני כיון דהיא באה לפטור עצמה ע"י עדות העדים שהיא קטנה לומר שמיאונה מיאון, וכן ילפי מזה כמה גדולים, וגם הוא אזיל בתר שטתייהו בנידון דידיה לומר כיון שבאה לפטור עצמה מהמקדש המעליל עליה ולפרוק עולו מעל צוארה, מהני שלא בפניה כיון דהוי לפטור עצמה, ועוד הביא שם סברה אחרת מן מהריב"ל ח"ב סי' י"ב דס"ל דדוקא אם נתחייב הבע"ד שלא קבלו העדות בפניו לא מהני, אבל נזדכה אותו בע"ד שהיה עדות שלא בפניו מהני, דזכין לאדם שלא בפניו ע"ש:

136

קל״זוא"כ לפ"ז יש לנו לעשות בנ"ד עוד ספק חמישי נוסף על ד' ספיקות הנז"ל והוא, את"ל אע"פ שנשבעו העדים בקב"ע שעשו הב"ד, אפ"ה לא מהני אם לא קבלו בפני המתקדשת, שמא הכא שאני כיון שהבת היא הביאה העדים לפטור עצמה, וכמ"ש הר"ן ז"ל, או שמא כסברת מהריב"ל דאם זה שלא נתקבלה העדות בפניו זכה בדין מהני, וכאן הבת זכתה ע"פ קב"ע זו, ועיין בספר בירך משה גלאנטי סי' ל"ג בעובדא דקדושין שקבלו העדות שלא בפני הנערה שלא נתעוררו מהריט"א ז"ל ורבני אר"ץ על דבר זה ואכמ"ל:

137

קל״חודרך אגב יש להעיר בדברי הגאון תשב"ץ ז"ל חלק שלישי סי' ר"ו שכתב, אבל לנתבע אין ממנין מורשה הנקרא אנטלר, אלא לנשים יקרות שלא יתבזו בב"ד ע"ש, והדבר יפלא, דגבי נשים יקרות לא התירו אלא לשלוח להם שני סופרי הדיינים, ויש ליישב דכונת התשב"ץ לומר שהאשה תפרש הענין שלה בפני שני עדי ההרשאה, ותגיד לפניהם שהיא ממנה המורשה הזה והוא יאמר בב"ד הדברים שלה שהם כו"כ, ותפרש לפניהם כל טענותיה ודבריה ואז אלו עדי ההרשאה יהיו במקום סופרי הדיינים, ואיך שיהיה הנה כאן בנ"ד היה מן הראוי שישלחו הב"ד שני סופרי הדיינים להבתולה הנז', וכמ"ש בש"ע בסי' קכ"ד ובלבוש שם, אך ודאי כיון ששנו ועשו הקב"ע בפני המורשה שלה, מהני בדיעבד, והיא קב"ע חזקה שרירה וקיימת ואין לבע"ד טענה לטעון אחריה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

138

קל״טלעיר כלכתה יע"א.

139

ק״מאשר שאלת על פלוני אלמוני שהיה חשוד עם אשתו של ראובן בן שמעון, והיה קול החשד יוצא חזק מאנשי העיר ומחמת כן גירש ראובן בן שמעון את אשתו מאליו ומעצמו, ואחר גרושיה בא פלוני אלמוני הנז' ודר אצלה בבית אחד והיו הכל רואין אותם דרים בחדר אחד יותר משתי שנים, ואח"כ נשא פלוני אלמוני הנז' את האשה הנז' בקדושין גמורים ונעשים, ועתה לשאול באת, אם זה פלוני אלמוני הנז' היה מותר לו מן הדין לישא האשה הנז' מאחר שהוא נחשד עמה בהיותה אשת איש, ואם עתה הולידו בנים מה יהיה משפט הבנים אם מותרים לבא בקהל או לאו:

140

קמ״אתשובה. דבר זה מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בשה"ט אה"ע סי' י"א, ומפני שאין אצלך ספרי הראשונים ז"ל אשר שם מקור הדברים האלו שפסקם מרן בש"ע, על כן אעתיק לך דברי מרן ז"ל כפי שהובאו בספר הלבוש ז"ל ששם נכתבו בהרחבת לשון וז"ל, הנחשדת על אשת איש אם היה לה קינוי וסתירה מבעלה ולא שתתה מי המרים, הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו כמו שיתבאר לקמן בסי' קע"ח, הרי היא אסורה על זה שנתייחדה עמו לעולם, כמו שהיא אסורה לבעלה, דילפינן מקראי ונטמאה ונטמאה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, כמו שיתבאר בסימן הנזכר, ואם עבר ונשאה הנחשד מוציאין אותה מתחתיו בגט, אפילו היה לה בנים ממנו, דכיון שאם נבעלה אסורה על הבעל ועל הבועל, כמו שאמרנו דילפינן לה מקראי, ה"ה נמי אם נאסרה לבעל בשבילו ע"י קנוי וסתירה אסרה נמי לו:

141

קמ״באבל אם לא קדם לה קינוי, ובאו עדים והעידו עליה שנסתרה עם האיש הזה, ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו מצאוה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה וכו', או שראו מקום המנעלים הפוכים וכו', או שראו שהיו יוצאין ממקום אפל, או מעלים זא"ז מן הבור וכיוצא באלה, מדרכי מעשה המנאפים בסתר, או שראוהו מנשק על פי חלוקה שהוא סימן קירוב דעתם בניאוף, וכל שכן שראו אותם מנשקים ממש זא"ז, או שנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות במנעול וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים, אע"ג דאין מוציאין אותה מבעלה בשביל זה, הנה אם הוציאה בעלה מעצמו בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנחשד, ואם עבר ונשאה אם לא היו לו בנים ממנה תצא, ואם היה לו בנים ממנה לא תצא, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, יען כיון דלא היה כאן אלא דבר מכוער, אז כי מפקינן לה נמצא מחזקינן לקלא קמא והוי פגם לבנים:

142

קמ״גבמה דברים אמורים כשרננו בעיר עליה ועל הנטען, ואמרו פלוני זונה עם פלונית, ולא פסק הקול יום ומחצה, כיון שרננו כך קרובים הדברים שאמתיים הם, ולכך מוציאין אותה מן הנטען, והוא שלא היו לה או לנטען או לבעל אוייבים שמעבירים את הקול, אבל אם לא היה שם רינה לדבר זה בעיר או שפסק הקול תוך יום ומחצה, שאמרו שהוא שקר, וגם עוד שפסק מעצמו שלא מחמת וראה או שיש אוייבים לה או לנטען או לבעל, דאפשר שהאוייבים אפקוהו או שאחרים אפקוהו והאוייבים החזיקוהו אע"פ שלא פסק, אם נשאת לנטען לא תצא אפילו אין לה בנים ממנו, ואפילו בא עד שזינתה עמו לא תצא, שאין דבר שבערוה פחות משנים:

143

קמ״דוכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה, דאם הוציאה הבעל מעצמו בלא כפיה, וכנסה הנחשד כיון שכנסה באיסור מוציאין אותה בגט מן הנחשד, היכא דאין לו בנים ממנה אי איכא קול ממש דהיינו קלא דלא פסיק, או איכא עדי כיעור, אע"פ דליכא קלא דלא פסיק מוציאין אותה ממנו אם אין לו בנים ממנה, אבל אם יש לו בנים ממנה אין מוציאין אותה ממנו אלא בתרתי, דהיינו דאיכא קלא דלא פסיק וגם איכא נמי עידי כיעור, ועוד כתב מור"ם ז"ל שם דשני עידי כיעור מצטרפים, אע"ג דלא ראו בבת אחת אלא בזא"ז משום דתרווייהו אדבר מכוער קמסהדי, ואע"ג דלענין דיני נפשות לא מצטרפי בכה"ג, לענין דיני ממונות מהני, ואפרושי מאיסורא לא גרע מדיני ממונות ע"כ ע"ש:

144

קמ״ההנה העתקתי לך מ"ש בש"ע בדבר זה, ולא הארכתי להזכיר דברי האחרונים, כי ראיתי שהאריכות בזה הוא ללא צורך. ונידון השאלה שלך נראה מלשונך שהבעל גרשה מעצמו, אך לא נתפרש בשאלתך היטב אי הוה עידי כיעור או לאו, וגם לא נתפרש אם היו לבעל או לאשה או לנחשד אוייבים או לאו, וגם לא נודע אם עתה היא נתעברה ממנו או לאו, ואיך שיהיה לפי הנראה קשה הדבר להוציאה ממנו כי ודאי לא ישמע לקול מורים, ובפרט בזה"ז במדינות שלכם שאין ביד ישראל כח לכפות לקיים משפטי הדת על תלם, ועכ"פ אוי לו ואוי לנפשו לזה שסידר להם הקדושין והחופה, מאחר שידע ושמע קול חזק בחשד שהיו חשודין זע"ז, והשם יכפר בעד:

145

קמ״וומה ששאלת אם הולידו כיצד יהיה משפט הבנים אם מותרים לבא בקהל או לאו, הנה כיוצא בשאלה זו נשאלה מהגאון מהר"י אדרבי ז"ל בסי' קנ"ד, באשה שגרשה בעלה על שחשדה עם פלוני, אך הב"ד לא הזקיקוהו לכך שלא היה שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור, אלא קול בעלמא, והלכה ונשאת לאותו פלוני הנחשד וילדה ממנו ופסק הולד כשר, ואפילו ממזר מדרבנן לא הוי, ובדין זה הסכימו כמה חכמים שהיו באותו הדור שהולד כשר, ואין להוציא לעז פסול ממזרות עליו כלל ועיקר, ותשובת מהר"י אדרבי ז"ל הנז', הביאה הכנה"ג סי' ד' הגה"ט אות כ"ז ע"ש, ואע"ג שהרב ז"ל בסוף דבריו עשה סניף לדבריו, באומרו דההוא קלא אית ביה רעותא משום דאיכא אוייבים יע"ש, נראה פשוט דלא כתב הרב ז"ל סניף זה אלא לרווחא דמלתא, אבל באמת אע"ג דליכא אוייבים אין בדבר זה צד ממזרות אפילו בדרבנן, ויש להאריך בענין זה בדברי האחרונים ולעשות ס"ס, ואין הפנאי מסכים בזה עתה כי הוכרחתי להשיב לך בקיצור מאד, מיהו דודאי עצה טובה אמרינן לזה הנחשד שימהר לגרשה קודם שיוליד בנים ממנה, אם ככה עושה יקנה לו שם טוב וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

146

קמ״זלמעלת הרב הכולל אבד"ק של פה עירינו כמהר"ר אלישע נסים נר"ו.

147

קמ״חאשר שאלת, בחתן שרוצה לילך למקום אחד בתוך שנתו לסחורה והעולם אומרים לו דאיסורא קעביד בזה משום קרא דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, ובא לשאול ממך אם יש עליו איסור מכח הפסוק הנז' ואתה ראית בעיר מקלט הנדפס בנחל קדומים פרשת כי תצא סי' תקפ"א, שכתב שלא יצא החתן לצורך המלחמה שנה תמימה וציין על זה הגאון חיד"א וז"ל, הטור והש"ע השמיטו דין זה, ונוהג גם בזה"ז, ועיין בשו"ת דבר משה, ולא ציין באיזה סימן בדבר משה הוא זה, ובקשת ממני לעיין בדבר זה איך ידונו דייני בזה:

148

קמ״טתשובה. ספר דבר משה שהביא הגאון חיד"א ז"ל הוא באה"ע סי' כ"ח ושם כתב שבהרמב"ם הלכות מלכים מפורש שלא יצא במלחמה, אך בספר החנוך כתב שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים וכו', ושוב הביא בסו"ד שמצא בספר המצות להרמב"ם סי' שי"א שכתב ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו לסחורה כל שנתו ע"כ ע"ש, וראיתי להגאון מחנה חנוך ז"ל שכתב דברי ס' החנוך צ"ע דמנ"ל הא, ואיני זוכר בשום פוסק דבר זה דהחתן בשנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים ע"ש:

149

ק״נברם הרדב"ז בחדשות ח"א סי' רל"ח, נשאל אם חתן תוך שנתו מותר לצאת לסחורה לעיר אחרת, והשיב שלא נזכר דבר זה לענין יציאתו לסחורה לא בגמ' ולא בסמ"ג ולא בהרמב"ם ה' מלכים, ואם איתא דבסחורה אסור, היה לו להזכיר שהוא חידוש טפי, ומ"ש בספר המצות להרמב"ם שהחתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו לסחורה כל שנתו שבוש הוא שנפל בספרים מחמת המעתיק מלשון ערבי ללשון הקודש, כי בספר המצות העקרי שהוא בלשון ערבי כונת לשונו הוא שהחתן בעצמו מוזהר שלא יצא מביתו כלומר לצאת לדרך, דלאו לממרא שלא יצא מביתו כלל, אלא יצא לדרך כלומר לצרכי רבים, אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו, אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה עכ"ל ע"ש. וראיתי להגאון חיד"א בחיים שאל ח"א סי' צ"ג שהביא דברי הרמב"ם בס' היד ובספר המצות, וכתב אחר כמה שנים נדפסו שו"ת הרדב"ז חדשות, ושם ראיתו בסי' רל"ח דהסכים הרב דלסחורה שרי ולשון הרמב"ם בספר המצות משובש, ובאמת לשון רבינו פה ולשון הסמ"ג מוכחי כהרדב"ז דלסחורה שרי, והרב דבר משה סי' כ"ח העתיק דברי הרמב"ם בס' המצות כמו שהם בנסחתינו לפי שעדיין לא יצאו לאור שו"ת הרדב"ז וכו' עכ"ד ע"ש:

150

קנ״אוראיתי להרב דברי מרדכי קרישפין באה"ע סי' ג' שנשאל, אם עשה דנקי יהיה לביתו שייך גם ביוצא ברשות אשתו להביא טרף לביתו או לאו, ודייק מדברי הרמב"ם בה"מ, דדוקא לצבא לא יצא, ודייק מה' אישות גם מדברי הטור אה"ע סי' ע"ו דלצאת לסחורה ברשות אשתו שהוא צורך עצמו להביא טרף לביתו, אין זה בכלל נקי יהיה לביתו, ושוב הביא ספר המצות ודברי ס' החנוך הנז' שכתב לאסור בכל גוונא, וכתב דיש אומרים שבמחילתה מותר, ואסיק כי דעת יש אומרים הנז' הוא דעת הרמב"ם והטור שכתבו דברשות מותר לצאת ונקטינן כוותייהו, כיון שהרב החינוך הוא יחיד בסברה זו. וכתב שכן ראיתי נוהגין, ואפשר דמ"ש הטור שאין ראוי להתאחר יותר מחודש מהיות טוב קאמר וכו' ע"ש, והרב הנז' לא ראה דברי הרדב"ז הנז':

151

קנ״בוהנה הרב חכמת אדם ה' נדה כלל קט"ו אות י"ט כתב הנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה שנאמר לא יצא בצבא נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו, לקוטי פרדס ומחנוך מצוה תקפ"ב וכתבו מחלוקת אי מהני מחילתה בזה, ומ"מ נ"ל דהאשה יכולה למחול. ובספרו בינת אדם שם אות ל"ז הביא תשובת הרדב"ז ז"ל והכריע דלצאת בצבא מוזהר בלאו, אבל לצאת לסחורה אינו מוזהר בלאו, אבל הוא מוזהר בעשה מן ושמח את אשתו, ומ"מ י"ל דבמחילתה הוא פטור ע"ש, ושו"ר להרב חנא וחסדא על כתובות ח"ב דף ר"ל ע"ד אות ק"ו שהביא דין זה שם, והביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז' ופלפל קצת בזה, וסו"ד כתב והנ"ל בדין זה דאם יוצא החתן עבור דוחק המזונות שבעירו, אין לו מקום להתפרנס אפילו בדוחק, אז מותר לו לצאת, דהו"ל כפקוח נפש שדוחה כל התורה, וגם זה תהיה ע"פ רשותה ומחילתה, ומ"מ אם אפשר לו לבא לביתו פ"א בתוך השנה יבא ותבא עליו ברכת טוב, מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה' כמובן, אבל אם יכול להתפרנס בעצמו בעירו אפילו בדוחק, אז אפילו שאם יצא מעירו ירויח יותר בכגון דא אז לימים מועטים מותר, אבל לא לימים מרובים עכ"ל, זה אשר לקטתי ואספתי ודי בזה שכתבתי, על כן נ"ל דמעלת כבודך תשיב לשואל, כמ"ש הרב חנא וחסדא הנז"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

152

קנ״גשאלה. מנהג עיר במבייי וכלכתה עושין הקדושין וחופה ושבע ברכות ביום ד' בין הערביים קודם הערב שמש בשעה אחת, ויעשו סעודה ראשונה בלילה בליל ה', ועל זה שואלים הלכו בו אימתי כלים ז' ימי המשתה, ואם בלילה ויום של יום ד' בשבוע שאחריו יכולים לברך ז' ברכות, וכן לפעמים יעשו הקדושין יום ד' בתחלת היום וסעודה א' עושין בליל ה', מאימתי הוא החשבון ז' ימי המשתה, יורינו ושכמ"ה:

153

קנ״דתשובה. האחרונים ז"ל האריכו בדבר זה, ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' נ"ט, ועיין ס' עולת שמואל קונפורטי ז"ל באה"ע סי' ד' מה שהאריך והביא דברי האחרונים בזה ע"ש, ומסקנא דמלתא לענין הלכה, אם עושין חופה וז"ב מבעוד יום קודם תפלת המנחה או קודם ערבית ה"ז נחשב אותו היום ליום ראשון מן השבעה ומונין אחריו ששה ימים, אבל מנהג עירינו בגדא'ד יע"א פשוט משנים קדמוניות דאין עושין החופה וז"ב אלא אחר תפלת ערבית, ולדידהו חושבין ז' ימי המשתה מן הלילה דסברי כיון דהתפללו ערבית נחשב לילה, ואע"פ שעדיין הוא יום, וכמו דין שכתב מרן ז"ל בה' תפלין סי' למ"ד דאם התפלל ערבית מבעוד היום עד שלא הניח תפילין שוב אין לו להניחם אח"כ ע"ש, וכן הוא בענין אבלות ביו"ד סי' ת"ב סעיף י"א דאם התפלל ערבית ועדיין יום הוא, ושמע שמועה קרובה דמונה מיום מחר דלא להוי תרתי דסתרי ע"ש, ועיין להרב זרע אמת א"ח סי' ס"ו במי ששכח לספור העומר בעש"ק ונזכר לאחר שהתפלל ערבית של שבת בעוד היום גדול, מי נימא דלא ימנה עוד מכאן ולהבא בברכה או ימנה עתה בלא ברכה וימנה אח"כ בכל יום בברכה, ושם הביא הרב ז"ל דין התפלין ודין האבלות הנז', והביא חילוק הגאון תה"ד סי' רמ"ח מה שיצא לחלק בין דין המילה לבין דין הגט והאבלות ע"ש, ויש להאריך בזה ועתה אין הפנאי מסכים לדבר זה, גם אין אריכות זו צריכה לשואל כי אם צריך לנו להודיעו בזה, שמנהג עירינו בגדא'ד יע"א פשוט, כיון דהתפללו ערבית עושין חשבון שבעת הימים מן הלילה, ורק חסידים ואנשי מעשה והמה מעט מן המעט שמנהגם לדקדק לבלתי יעשו חופה וז"ב אלא עד שיעבור עשרה דקים או ט"ו דקים מקריאת המגרב, אבל מנהג הקבוע בעיר לכל אדם הוא כמו שכתבנו, ונראה שגם אנשי במביי וכלכתה וסנגפור צריכים לעשות כמנהג עירינו, יען כי רוב האנשים התושבים הם או אבותיהם היו מאנשי עירינו ששכנו שם, וצריך לסמוך על מנהג עירינו כי גדול כח המנהג, ורק אם עושין החופה ושבע ברכות מבעוד יום קודם ערבית, יש להורות בזה שיהיה אותו יום נחשב ליום אחד בפ"ע ומונין אחריו ששה ימים וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

154

קנ״השאלה זו היתה פה עירינו בגדא'ד יע"א בשנת תרמ"ו בענין זקוקה ליבם ואבי הזקוקה צר לו מאד בצרת בתו שתהיה עגונה כל ימיה, אם לא ימצא לה היתר, ולכן השתדל בכל כחו להפציר בחכמי העיר שישבו עם הב"ד יכב"ץ, לעיין בהאי עובדא להוציא לאור משפטה, וכן עשו וישבו ועיינו וכתבו תשובה מה שעלתה מצודתם בשאלה זו, ושלחו לי אח"כ גוף השאלה, וגם התשובה שהשיבו עליה לעיין בה ולמצא לה היתר, וזו היא השאלה:

155

קנ״ואיש אחד גר מערי פראנקיא שמו יחיאל ראובן, בא לפה בגדא'ד יע"א ונשא כאן אשה מסעודה בת עבודי משה דרויש, וכשהיו שואלים אותו אם יש לו אחים היה אומר שיש לו אחים, ואח"כ יחיאל ראובן הנז' נלב"ע ובאו לפני ב"ד ועשו קב"ע וזו נסחתה. במותב תלתא כחדא אנן ב"ד דח"ל כד אתא קודמנא יחזקאל עזרא דניאל ואחר האיום והגזום העיד בתורת עדות גמורה, איך אני יושב בבית אחד עם יחיאל ראובן בעל מסעודה בת עבודי משה דרויש, ואמר לי אם אשתו תביא ילד ודאי לא תפול ליבם, על כן אחר איזה ימים אשקה אותה סם כדי שלא תתעבר יען אני מפחד מן עבודי חמי שאל יהרגני, ואם יהיה למסעודה ולד לא תפול לפני יבם, ולכן יהרגני ולא אכפת לו על בתו שלא תתעגן, אבל אם לא תתעבר אינו הורג אותי כי חושש על בתו שלא תתעגן, ושאלתי אותו למה כ"כ אתה מתיירא מפני חמיך האם בעירך עושים כן, והשיב הן. גם העיד יחזקאל הנז' שמיום שנחלה יחיאל ראובן הנז' עד שנפטר לא עזבתיו ימים ולילות, ודברים כאלה בענין אחיו לא דבר כלום, ע"כ הגיעה עדות יחזקאל עזרא הנז"ל, והיה זה בש"א תמוז תרמ"ו:

156

קנ״זנסים חי הלוי יצ"ו.

157

קנ״חיצחק אברהם יצ"ו.

158

קנ״טאברהם יהושע יצ"ו.

159

ק״סעוד העיד יחזקאל עזרא הנז"ל, אחר שקידש ראובן הנז' את מסעודה הנז', היו שואלים אותו אנשים אחרים זרים ואומרים לו אם יש לו אח, ואומר להם יש לי אח, ושואלים אותו היכן הוא אחיו ואינו מחזיר להם תשובה, ומעת שקידש ראובן הנז' את מסעודה הנז' עד שנשאה יש זמן שנה אחת מ"מ, עד כאן הגיעה עדות יחזקאל עזרא הנז':

160

קס״אעוד בא לפנינו אנן ב"ד דח"ל שאול יחזקאל הלוי ואחר האיום וכו', העיד שאחר שקידש ראובן הנז' את מסעודה בת עבודי משה דרויש, וגם אחר שנשאה כששואלין אותו אם יש לך אח או לאו אומר יש לו אח נשוי ויש לו בן ובת גדולה, וכל עת אשר אשאל אותו אני ואחרים היכן היא עירך יתכעס ויאמר לנו אם תשאלו אותי על עירי ועל אחי לא תבואו אצלי, מפני שאני מתיירא מן חמי עבודי שמא יהרגני ויפדה את בתו ואינו מתיירא עליה שתשאר עגונה, לכן אינו רוצה להגיד היכן היא עירי, ועד עת שנפטר לא היה מאמין מן חמיו עבודי הנז', עד כאן הגיעה עדות שאול הנז':

161

קס״בנסים חי הלוי יצ"ו.

162

קס״גיצחק אברהם יצ"ו.

163

קס״דאברהם יהושע יצ"ו.

164

קס״העוד בא עד א' והעיד, וזה נוסח הקב"ע במותב תלתא וכו', כד אתא קודמנא עבדאלה עזרא גבאי, והעיד בתורת עדות גמורה, על יחיאל ראובן חתן עבודי משה דרויש, קודם שקידש ראובן הנז' את מסעודה בתו של עבודי הנז' בששה חודשים מ"מ, הייתי יושב ומדבר עמו ובאמצע הדברים אמר יש לו אח שיודע לתקן שעות יותר טוב ממנו, ויש לו ולאחיו חצר, ואמרתי לו למה לא תמכרו אותו, ויאמר לא נוכל כי יש להם אם, וכל זמן שהיא בחיים לא נוכל למכור החצר. ושאלנו את עבדאלה הנז' מה אמר לך על אחיו אם הוא אחיו מאביו או מאמו, והשיב שאמר בסתם שיש לו אח ולא פירש דבר זה, ע"כ הגיעה עדות עבדאלה הנז', והיה זה ביום תשעה עשר תמוז שנת תרמ"ו:

165

קס״ווהנה אשתו העלובה הנז' יושבת בכבלי העיגון, ובכל יום ויום בא אביה אצל הב"ד יכב"ץ ואצלינו לעשות תרופה למכתה, אם יש לה היתר להנשא או אם תשאר זקוקה ליבם ע"פ דבורו של בעלה שהיה אומר שיש לו אחים:

166

קס״זוזאת התשובה אשר עלתה במצודתם של החכמים והב"ד יכב"ץ.

167

קס״חתשובה. הנה בענין היתר עגונה, צריך נגר ובר נגר דיפרקנא ואנן יד עניי אנן ואין בנו לא דעת ולא תבונה, וכ"ש דמיראי ההוראה אנחנו, אמנם מחמת הלחץ של העלובה הנז', שלא תהיה בכבלי העיגון כל ימיה ותקנת עגונות שנו כאן, לזאת אזרנו כגבר חלצינו, ושמנו מבטחינו על אבינו שבשמים שיעזרנו על דבר כבוד שמו וינחנו בדרך אמת לבל נכשל בדבר הלכה אכי"ר. הנה כתב מרן ז"ל באהע"ז סי' זק"ן סעי' ט"ל לא היה מוחזק באחים ואמר יש לו אחים אינו נאמן, בא אחד ואמר אני אחיו אינו נאמן, ואפילו עד אחד העיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקתה, והוא מתשובת הרא"ש ז"ל כלל נ"ב סי' ה' וכ"כ מהריב"ל כלל ב' סי' י"א משם הרא"ש ז"ל דאם לא הוחזק באחים אע"פ שבא עד אחד ואמר שיש לו אח אינו נאמן, אמנם הרב ב"ש בסי' הנז' סק"ז כתב בשם הנמק"י, דאם יש עד אחד נאמן לאסור, ועיין בכנה"ג הגה"ט אות י"ב שהביא פסק מן מהרימ"ט סי' פ"ב שהיה שם עד אחד שאמר שיש לו אח ואסרה להנשא לשוק, והאריך בטעם הדבר, ולבסוף הביא עשרים חכמים שהסכימו לאוסרה וכו' עיש"ב, וכל זה דוקא אם יש עד אחד בדבר שאומר שיש לו אח, אבל בנ"ד דליכא עד, אלא מפיו דוקא שמעו שאמר שיש לו אח, כ"ע מודים דאינו נאמן, וכ"כ הרב בית אפרים ח"ג שאלה קל"ב בדף יו"ד:

168

קס״טובספר חתם סופר באה"ע ח"ב סי' ע"ב נשאל בהיכא שהיה אומר שיש לו אחים, ובעת חליו אמר להם להביא ב"ד לכתוב גט לאשתו ולא אסתייעא מלתא, ואח"כ נתרפא, ואח"כ חלה ומת, ויש עד אחד ששמע מפיו בין ב' חולאים הנז' שאמר לו הבעל ששמע מפי ארחי ופרחי שאחיו מת וכו', וצדד בדבר זה, ואח"כ כתב והעלינו לעיל שאפשר נמי נאמן, ולא אמרינן לצעורא קמכוון וכו' עי"ש. ואפשר לומר דשאני נדון דידן מנדון הרב ח"ס, משום דהתם מלבד שהיה אומר שיש לו אח, הנה גם בעת חליו שלח אחר ב"ד לכתוב גט לאשתו, ומזה מוכח שהיה אומר אמת ולא שייך כאן לצעורא קא מכוון, דהא אדרבה היה רוצה לפטרה בגט, ולכן חשש הרב בדבר זה, ולא אמר לא איסור ולא היתר, אבל בנ"ד דליכא אומדנא והוכחה שאומר אמת, אלא אדרבה מוכח בקב"ע הנז' שרוצה לעגנה, אפשר גם הרב ח"ס יודה בזה דאין לחוש לדבריו:

169

ק״עובספר מהריט"ץ אה"ע סי' כ"ז נשאל על א' שאמר בשעת קדושין שאין לו אחים ונשבע על זה, ואח"כ בא אחד והכחישו והודה לדבריו שיש לו אחים וכו', והביא דברי מרן ז"ל הנז"ל, דאפילו בע"א אינו נאמן לאוסרה, ועוד הביא תשובת מהריב"ל ח"א סי' ב' בנשבע בחיי אחיו והחזיק עצמו באחים ומת, ופסק מהריב"ל דאשתו מותרת, וחזר ועשה חילוק בק נדון דידיה לנידון מהריב"ל, וכתב דבשו"ת הרא"ש ז"ל נמצא. אפילו יש ע"א כשר אינו נאמן להוציאה מחזקתה, ושוב עשה חילוק בין נידונו לנידון הרא"ש, והוא דהרא"ש מיירי דהאיש ההוא נתגדל בעיר ההיא ולא נודע מעולם שיש לו אחים וכו', אמנם אחי האשה שהיה באשכנז ואמר שראה אחד וא"ל שהוא אחיו, הרי אם היה לו אחים היה הדבר נודע, ולזה השיב הרא"ש כיון שהאשה עומדת בחזקת שאין לו אחים אינו נאמן לאוסרה, אבל בהיכא שהאיש בא מקרוב מארץ מרחקים כיון דאין לה חזקה להיתר, האשה הזאת קיימא בחזקת איסור, ועד אחד מסייע לאסור לכן באיסורא קיימא ע"ש, והאריך בזה עוד וסיים וז"ל, ומעתה יוצא לנו בנ"ד אין לו חזקה שאין לו אחים אלא הדבר סתום, וגם הוא בחזקה שאין לו בנים, מכמה טעמים, א' שהוא בחור ועני ומחמת עניו בא לכאן ללמוד תורה ולהיות חכם יושב בראש, כדי שיתנו לו אשה וכו', וא"כ הרי הוא בחזקת שאין לו בנים עי"ש:

170

קע״אנמצא בנידון מהריט"ץ שהוחזק שאין לו בנים וגם יש עד אחד שאומר שיש לו אחים, דאיכא בזה תרתי לריעותא, לכן כתב איתתא זו אסורה, אבל בנ"ד שבא מארץ מרחקים והוא היה גדול בשנים קרוב לשלושים שנה ושמא יש לו בנים, וגם אין כאן עד אחד שאומר שיש לו אח, אלא מפיו היה אומר שיש לו אחים, א"כ בזה אפילו מהריט"ץ מודה שיש להתיר, וכ"כ מהריק"ש ז"ל בערך לחם באה"ע דף ע"ט ע"ג אות ח' מי שאינו מוחזק לא באחים ולא בבנים, שאין אנחנו יודעים אם יש לו אחים ואם יש לו בנים או לאו, ואמר שיש לו אחים אינו נאמן לאסור את אשתו ולהוציאה מחזקתה, דהוי ס"ס, ספק אם היה לו אחים או לאי, ואת"ל שאין לו שמא יש לו בנים עי"ש, ועיין להרב נו"ב מה"ת סי' קמ"ג שכתב וז"ל, וכיון שמעולם לא הזכיר שיש לו אח, אשתו מותרת ע"פ סברת הש"ע ורוב הפוסקים ע"ש, משמע מדבריו שאם הזכיר שיש לו אח שחושש לדבריו, אבל כבר הרב פת"ש פירש דבריו דכונתו לדינא כדבסי' קמ"ה שחושש לדברי הנמק"י, על כן לא החמיר אלא רק בע"א שמעיד שיש לו אחים, אבל אין שם עד כלל לאו עכ"ד, הרי דאם אין שם עד אפי' הוא אמר שיש לו אחי' אינו נאמן, ועוד שנידון הנו"ב הוחזק שאין לו בנים, כנרא' משאלה קמ"ב וקמ"ד, שהוחזק אצלם מכמה שנים שאין לו בנים וכמעט מילדותו, אבל בנ"ד שלא הוחזק כאן שאין לו בנים והיו ימיו כשבא לכאן קרוב לשלושים שנה, כ"ע מודו דהאשה הזו מותרת להנשא:

171

קע״באבל דא עקא שראינו בשו"א חתם סופר אה"ע סי' ס"ז במקום דאיכא לברורי מיהת נחוש, ובזמנינו עתה יש מכתבי עתים הנמצאים והולכים ובאים בכל עיר ועיר, ויש לברר ע"י שנכתוב במכ"ע שם האיש הנז', אולי יתברר שיש לו אח, וא"כ כל זמן שלא נכתב במכ"ע אין להתיר אשה זו. מיהו י"ל בנידון ח"ס יודעין שם עירו ולכן אפשר לברר, אבל בנ"ד לא הגיד האיש הנז' שם עירו ולא שם משפחתו ולא שם ממלכתו, ורק בפאספורט שהיה בידו כתוב שמו יחיאל רובין, ובא חמיו לפנינו ואמר שאותו האיש הגיד לפני בן אחותו שזה הפאספורט אינו שלו אלא של אחד שמת ולקחו ממנו, וקרא שמו בשם זה הכתוב באותו הפאספורט, ולפ"ז נמצא שא"א לברר הענין:

172

קע״גועדיין עומד לנגדינו עדות עבדאלה עזרא גבאי, שהעיד איך קודם שקידש ראובן הנז' את מסעודה בת עבודי הנז' בו' חודשים מ"מ, הייתי יושב ומדבר עמו ובתוך הדברים אמר שיש לו אח בעל מלאכה שיודע לתקן כלי השעות יותר טוב ממנו וגם יש להם חצר בשותפות וכו' וכנז"ל. וראינו להרב בית אפרים אה"ע הלכות קדושין סי' נ"ט שנשאל באחד שאמר קודם קדושין שיש לו אח, דאינו נאמן, דזהו דוקא אם אמר אחר קדושין לפי שיש לה חזקת היתר ולאו כל כמיניה לאוסרה ולצערה, אבל אם אמר קודם הקדושין דלא שייך כאן לאסרה ולצערה כיון דאינה נשואה לו נאמן, או"ד לא שנא, ולבסוף התיר הרב את האשה מכמה טעמים עיש"ב. והנה כל הטעמים שכתב הרב שם שייכי בנ"ד, ורק טעם אחד מהם לא שייך הכא והוא שאמר שלא עמד באמירתו שלושים יום, להיות קרוי מוחזק, שלא מלאו לו שלושים יום קודם הנשואין כדי שנאמר הוחזק באחין קודם הנשואין, הנה הטעם הזה לא שייך בנ"ד כי לפ"ד העד עבדאלה הנז' ששה חודשים מ"מ קודם הקדושין, א"ל שיש לו אח, וא"כ הוחזק איסורא קודם הקדושין, וגם אחר הנשואין לא ביטל דבריו כי היו שואלין אותו אח"כ אם יש לו אחים ואומר הן, אבל הטעמים האחרים שאמר שיש לו אח, ואפשר שהוא מן האם ולא מן האב, זה שייך כאן, והרב הביא שם דברי הפוסקים שצדדו בנידון שלהם, דשמא מ"ש שיש לו אחים הוא אחים מן האם ע"ש, וכ"כ הרדב"ז ישנות סי' צ"א, ועוד יש הוכחות בנ"ד שהוא הפכפך בדבריו, שפעם היה אומר שיש לו אח אחד, ופעם אומר שיש לו ב' אחין כנז' בקב"ע הנז'. ע"כ התשובה שכתבו מעלת החכמים בצירוף הב"ד יכב"ץ על השאלה הנז"ל. וזו היא התשובה שכתבתי אנכי הצעיר על דבריהם ועל גוף השאלה בעזה"י:

173

קע״דראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת מעלת החכמים וב"ד יכב"ץ, בענין האשה מסעודה בת עבודי משה דרויש, והנה ודאי הדבר פשוט דמעדות שהעידו ששמע מפי הבעל אחר הקדושין אין כאן מיחוש כלל, ע"פ ההלכה הפסוקה בשה"ט סי' זק"ן ס"ו, ומה שחשו ב"ש ושאר הפוסקים היינו באיכא עד אחד מעיד, ובנ"ד ליכא עד כלל אלא כל הדברים שמעו מפי הבעל, וגם עוד נמי הבעל בעצמו גילה מצפוני לבו ומחשבתו שהוא רוצה שחמיו ואשתו להוו יתבי תמיד בהאי פחדא דזיקת יבום, והנה בודאי אע"ג דמהרימ"ט ח"א סי' פ"ב נדחק לפרש תשובת הרא"ש ז"ל שפסקה מרן ז"ל להלכה, דאיירי בהיכא שהוא דר בעיר אחת כמה שנים ולא שמעו בשום פעם שהיה לו אח, נחשב זה מוחזק שאין לו אח, כיון דסוקלין ושורפין על חזקה כזו, אבל אם בא אחד ממרחקים ונשא אשה פה והלך לו ומת אפילו שלא הוחזק באחין לא נחשב כאין לו אחין ונאמן עד אחד לאסרה, מ"מ גם לפי דבריו אין לומר בנ"ד נמי אע"ג דליכא עד אחד אלא רק הבעל הוא דאמר שיש לו אח יהיה נאמן בזה משום האי סברה דאמרינן דלא אתחשיב הכא מוחזק דאין לו אחין. הנה זה אינו, חדא דחילוק זה חלקו בו עליו גדולי עולם, וכמ"ש הרב בית אפרים אה"ע סי' נ"ט, ועוד שם בהלכות חליצה סי' קל"ב האריך הרחיב הרב בית אפרים בד"ז והביא שם דברי הנו"ב מה"ת קמ"ד וקמ"ה, ועוד נמי מזולתו ע"ש. וכן תמצא בספר שבעה עינים להגאון מהרש"ק ז"ל דף ב' ע"ג שכתב וז"ל, אך גוף דברי תשובת מהרי"ט בכל דבריו הם תמוהים, ומחמת שכבר קדמוני בזה בספר דברי אמת וספר ש"ש, והובאו דבריהם בבית אפרים סי' נ"ט ובה' חליצה, ועוד ביתר ספרים, ובתשובת נו"ב מה"ת כולם דחו דברי מהרי"ט בגודא רבא, לזאת מה לי לכפול הדברים עוד הפעם ע"ש, ועיין בבית אפרים ח"ג הלכות חליצה דף ט' ע"ג מ"ש בשם זקן אהרן סי' י"ז בעובדא דאחד שבא מפורטגאל ונשא אשה, ואמר האיש ההוא שהניח אח קטן כשיצא, דיש להתירה מהאי טעמא דלא מוחזק באחים, אע"פ שזה בא מארץ מרחק ע"ש, ועיין עוד להרב הנז' בדף יו"ד ע"ב מ"ש בשם תשובות אחרות דגם בבא לגור ולא ידענו אי מזה הוא, אם אינו מוחזק באחים אע"פ שאמר שיש לו אח לא משגחינן ביה, ועיין מ"ש בדף יו"ד ע"ד:

174

קע״הגם ראיתי להגאון אומר לציון בדף ט' שכתב דגם הרמב"ן והרשב"א וראב"ד וריטב"א ושאר פוסקים כולהו ס"ל דעד אחד נאמן להוציא מחזקת היתר, והש"ך ביו"ד סי' קי"ז ס"ק ל"ז תופם כן להלכה, ולפ"ז י"ל דכל פוסקים אלו ס"ל דעד אחד נאמן לומר שיש לו אחים הפך פסק הש"ע, וא"כ יש לתמוה איך לא חש הש"ע כאן לשיטת חכמי הספרדים הנז' עכ"פ לחומרא להצריכה חליצה, אך באמת הענין הוא דקי"ל בקידושין ס"ו גבי אשתו זינתה בע"א כרבא דאינו נאמן משום דאין דבר ערוה פחות משנים, וכ"ע מודו דבדבר ערוה אין עד אחד נאמן להוציאה מחזקה ולפי המבואר במרדכי פרק מצות חליצה הוי יבמה לשוק דבר שבערוה, ועיין נו"ב מ"ק סי' נ"ד. ולכן שפיר סתם פה הש"ע דאין עד אחד נאמן, דאפילו לחכמי הספרדים הנז' המאמינים לע"א בשאר איסורין, מודו הכא דאינו נאמן משום דהוי דבר שבערוה ע"ש, ועיין למהרש"ק בשו"ת שבעה עינים בעין א' דף ב' ע"ד ודף ג' ע"א, ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד:

175

קע״וועוד כתב בדף י"א ע"א וז"ל, אבל הנראה בעזה"י בשירותא דהאי איתתא הוא מה שנראה לענ"ד, דאפילו בע"א אומר שיש לו אחין ליכא שום פוסק דיסבר שהוא נאמן, ואפילו הנך פוסקים שסוברים דבשאר איסורים ע"א נאמן נגד חזקת היתר הכא מודו דאינו נאמן, והוא מטעמא דכל דלא הוחזק באחין הוי כמוחזק דלית ליה אחין, וחזקה זו גדולה וטובה יותר משאר חזקות, ואפילו הנמק"י ור"ן הנז"ל ג"כ יודו לזה דאין עד אחד נאמן, ודברי הב"ש הנז"ל אינם מוכרחים לדעתי העניה וממילא דכל שכן דהבעל אינו נאמן, וכאשר אבאר בראיות ברורות בעזה"י. וכתב עוד שם בדף י"א ע"ג אות ס"א להוכיח מדברי רבותינו הראשונים דלא תליא חזקה דאחים בחזקה דבנים כלל, דדוקא בבנים יש חילוק בין אתחזק ללא אתחזק דלית ליה, אבל באחין אין חילוק וכו', והוכיח כן מהרשב"א וכן באות ס"א הוכיח מדברי הראב"ד דס"ל גבי אחין לא אחזוק באחין הוי כאחזוק דלית ליה אחין, וכן הוכיח מדברי הרמב"ם, ובאות ס"ח הביא עוד ראיה מהרמב"ן והראשונים דהכי ס"ל דבאחין לא הוחזק הוי חזקה דלית ליה. ועוד שם באות ס"ג כתב אחרי שנתברר מדברי הרמב"ם והראב"ד ורשב"א דס"ל כשיטת הרא"ש דבאחין אין חילוק בין הוחזק דלית ליה לבין לא הוחזק, דאפילו לא הוחזק באחין הוי חזקה, אף דנראה ומוכח מדבריהם דבבנים יש חילוק בין הוחזק דלית ליה ובין לא הוחזק ממילא אין מוכרחים דברי הב"ש בשיטת הנמק"י די"ל באחין מודה, והאריך הרב ז"ל שם לפרש טעמא דמלתא לחלק בין בנים לבין האחים, וסו"ד העלה להלכה דהרמב"ם והראב"ד והרשב"א וגם הנמק"י עמהם כולהו ס"ל דלא אחזק באחין הוי כאחזק דלית ליה אחין והוי חזקה טובה ועדיפה משאר חזקה קמייתא וכל הפוסקים מודו דאין עד אחד נאמן נגד חזקה זו, וא"כ פשיטה שגם הבעל אינו נאמן בדבוריה כלל ע"ש, וכן מצאתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב מהדורא תליתאה סי' קכ"ז דמחלק בין בנים לאחים, והעיד על הב"ש דאין דבריו מוכרחים בסברת הנמק"י ז"ל דשפיר י"ל בדעת הנמק"י דס"ל בלא הוחזק באחין דמי למי שהוחזק שאין לו אחים וכו' ע"ש, ועיין שבעה עינים למהרש"ק בדף מ"א ע"ב סוף אות ט' ע"ש:

176

קע״זמיהו אנא עבדא מספקא לי בנ"ד אי חשיב אתחזק שיש לו אחים בדברים אלו שהיה מספר לכמה בני אדם שיש לו אח, אע"ג שהיתה אמירתו זו תלויה בדבר שהוא מתכוין לפרסם כך כדי שישמע חמיו ולא יהרגנו משום דחושש לעיגון בתו, ולקמן נדבר בזה:

177

קע״חונחזור לראשונות, דנראה הדבר ברור אפילו אם נודה לחילוק וסברה שעשה המרימ"ט ז"ל, הנה ודאי א"א לומר כן אלא דוקא בהיכא דאיכא ע"א מעיד ולא בהיכא דליכא ע"א אלא רק הבעל הוא דאמר דאית ליה אחין, דבזה יש לומר גם המהרימ"ט ודעמיה יודו דאין נאמן אף בכה"ג, והיינו טעמא משום דבע"א אומר שיש לו אחין ד"ז תלוי במחלוקת הפוסקים אי עד אחד נאמן נגד חזקת איסור כשאר איסורין או לאו, אבל בעל שאמר יש לי אחין מבואר להדיה במתניתין דאינו נאמן, וכ"כ הרב אומר לציון דף ט' ע"ד, וכ"כ מהרש"ק בשבעה עינים עין א' דף ב' ע"ד ע"ש:

178

קע״טוראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב הנז' בסי' קכ"ז הנז' דף נ"ט ע"ג שכתב וז"ל, וע"כ לפענ"ד הדבר ברור בדעת כל הפוסקים דכל דלא מוחזק לן באחי בבירור אין לנו לחוש דשמא יש לו אחי, אמנם יש לעיין דאף אם נימא דסגי כל דלא אתחזק לן באחי, אמנם זהו במי שמשפחתו ובית אבותיו היו בכאן שייך לומר דלא מוחזק לן באחי סגי, אבל כאן דנולד בעיר אחרת בקהל ראדמישלי ובא לקמארנא, מי יודע אם לא היה לו אחים שם, אך זה אינו, דמלבד דיש לומר דבמשך כ"ב שנים שהיה בקמארנא א"א שלא היה בא אחיו לשם או הוא נסע אליהם וכדומה, הלא אף אם נימא דעכ"פ בני העיר לא היו יודעים מזה, מ"מ עכ"פ לא מוחזק באחי מקרי ושפיר דמי. הן אמת דמצאתי בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' פ"ב באחד שבא לעיר ואמר שאין לו אחין וכו', שכתב סברה זו, היינו דוקא שם שיש עד שמעיד שבעיר מולדתו יש לו אחים, א"כ לגבי דידיה לא אתחזק התירא שהוא אומר שהיה לו אחים ואנחנו ג"כ לא ידענו, וא"כ עכ"פ מקרי לא אתחזק התירא ולא איסורא וע"א נאמן, משא"כ כאן דכל דלא אתחזק באחי אינו נאמן הבעל לומר שיש לו אחים וכמבואר כאן בטוש"ע. ואין לומר דמאי שנא בעל מעד אחד דנאמן, דזה אינו, דהעד מעיד בתורת עדות וחזקה אין אדם חוטא ולא לו שפיר מהימן בלא אתחזק היתרא ואיסורא והתורה האמינתו, אבל כאן שאומר בדרך סיפור בעלמא פשיטא דלא חיישינן לדבריו כל דלא אתחזק באחי, ומי יודע מה היה כונתו בעת ההיא ולא חיישינן לשיחה בעלמא, ובפרט דהיא בחזקת היתר לשוק קיימא אינו נאמן לאוסרה, משא"כ שם העד מעיד על אותו האיש ולגבי אותו האיש ודאי נאמן בתורת עד אחד אשר נאמן באיסורין וכו' עכ"ל. ודבריו הנז' הם ברורים ונכונים וערבו לי מאד, והעתקתי לשונו דאולי אין הספר מצוי ביד כל אדם כי גם לידי נזדמן לפי שעה וראיתי מ"ש בזה, וסברה זו שעשה לחלק בין בעל לעד אחד יש לה סמוכין דאורייתא מדברי מהריב"ל שכתב היכא דקאמר דרך סיפור בעלמא לא הוי עדות מעליא, ורק עדות אשה שאני דבעיגונא הקלו, ועיין בית אפרים אה"ע דף כ"ג שהביא דברי מהריב"ל הנז':

179

ק״פהרי לך דנקיט הגאון מהרי"ש ז"ל בפשיטות דהאי סברה וחילוקא דמהרימ"ט לא נאמר בהיכא דאיכא ע"א ואין לומר כן בהיכא דליכא עד אחד אלא רק הבעל לבדו הוא דקאמר שיש לו אחין וכמו שכתב כן הרב בית אפרים ז"ל בסימנים הנז"ל, ועיין להרב בית דוד ז"ל באה"ע סי' צ"ח שעשה החילוק הזה לחלק בין אם הוא מאותה העיר ובין אורח שבא מארץ רחוקה, וסמך על חילוק זה שחדשו מסברה דידיה, ולא זכר שר דברי המהרימ"ט ומהריט"ץ שחלקו הם זה החילוק, אך באמת בנידון הרב ב"ד מלבד דשמע אחד מפי הבעל שיש לו אח מאב, היה עוד עד א' מעיד שיש להבעל הנפטר אח מאב במאראכה ושמו שם טוב מזרחי, ואע"פ שאותו העד המעיד הוא קרוב לבעל שהוא אחיו מאמו, עכ"ז הוא אינו נוגע בדבר, ועוד קרבות אם מדין תורה איכא פלוגתא, ועל כן אין הוכחה מדברי הרב ב"ד לנ"ד דליכא עד אחד מעיד כלל כי אם רק דברי הבעל לבדו:

180

קפ״אוהנה באמת הרואה יראה דנידון של מהריט"ץ בסי' כ"ו הוא עצמו הנידון של מהרימ"ט בסי' פ"ב, ומהריט"ץ הוא אחד מן החכמים האוסרים שחתמו עם מהרימ"ט בסי' פ"ב, דחתים שם הרב יו"ט צהלון. והנה בתשובת מהריט"ץ דסי' כ"ו בתחלת דבריו נקיט בפשיטות ובדרך ברור לחלק בין היכא דאיכא עד אחד ובין היכא דליכא עד אחד אלא דברי הבעל בלבד, וכמו שתמצא בדבריו בדף כ"ג ע"ב, ומ"ש בדף כ"ד ע"ב בד"ה הרי הדבר וכו', חדא דאפילו בלא שום עד בחזקת איסור עומדת כיון שמוחזק בודאי שאין לו בנים, ואין אנחנו מוחזקים בו שאין לו אחים וכו', הנה הוא לשיטתו אזיל דחשיב לנדון דידיה לא אתחזק שאין לו אחים, וכמ"ש מהרימ"ט, וכבר נתבאר לעיל דרבים דחו סברה זו, ועוד לא נקיט מהריט"ץ זה אלא לסניף לחזוקי צדדי האיסור ולא עיקר סמך שלו על זה:

181

קפ״בוזאת מן המודיעים כי נמצא פה תשובה כ"י מהרב הגדול מהר"ר צדקה חוצין ז"ל, שהיה פה עירינו בגדא'ד הוא מאריה דאתרא מקודם שנת תקל"ג, שנשאל באחד ששמו חכם יאודה אשכנזי שיצא מערי אשכנז, והיה מחזר ממדינה למדינה קרוב לעשרים שנה, ובא פה בגדא'ד יע"א ונשא אשה ובאו לו שני בנים ממנה ומתו גם שניהם ואח"כ חלה את חליו אשר ימות בו, ושאלו אותו בחליו אם יש לו אח במדינתו, והשיב שיש לו אח ושמו פרץ, ושאלו אותו אם הוא חי או מת, והשיב וכי נביא אנכי איני יודע אם הוא חי או מת, ופעם אחרת שאלו אותו על אחיו אם הוא חי או מת והשיב שכבר מת, אמרו לו מנין אתה יודע שמת, א"ל כך ראיתי בחלום, והיה שפוי בדעתו בכל זה, ובאותו היום נפטר לב"ע ומת וזרע אין לו, ושאלו אם האשה הזאת צריכה חליצה או יבום, מי אמרינן דמהימן בדבורו להצריכה חליצה או יבום לאוסרה על אחרים או לאו, ומדינתו היא רחוקה ממדינה זו, ואם תצטרך יבום וחליצה לית לה תקנתה, דלא יתכן שיבא אחיו לכאן לחלוץ או ליבם, והיא ג"כ א"א לה לילך לשם ע"כ השאלה. והשיב על זה הרב מהר"ר צדקה חוצין ז"ל הנז', עיקרא דהאי מלתא איתא בטור אה"ע סי' קנ"ז שכתב לא היה מוחזק באחים וכו', ופסקה מרן בשה"ט, ולכאורה נראה דגם בנ"ד שאמר בעלה קודם שמת שיש לו אח במדינתו שאינו נאמן ולאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה, כיון דמקדמת דנא לא היה מוחזק שיש לו אח וכו', וכן נראה מתשובת הרא"ש ז"ל שהביאה מרן ז"ל בסי' הנז' בתשובה שנשאל על אשה שנשאת לבעל ומעולם לא נשמע ולא נודע שהיה לו אח וכו', מכל זה מוכח לכאורה בנ"ד נמי כיון דלא הוה מוחזק לן בהאי גברא מקמי הכי דאית ליה אחי לאו כל כמיניה השתא להוציאה מחזקתה ולאוסרה על כולי עלמא, ולמימר דאית ליה אחי. שו"ר דאפשר לפלוגי ולמימר, דע"כ לא אמרינן דהיכא דלא מוחזק דאית ליה אחי במדינה אחרת דהיינו שהלך מכאן למדינה אחרת כיון דאתתא מקמי הכי קיימא בחזקת שאינה זקוקה ליבם לא מהימן להוציאה מחזקתה, אבל בנ"ד שזה חכם יאודה אשכנזי הוא מערי אשכנז ואחיו ובית אביו שם באשכנז, וזה כמה שנים שעלה האיש מעירו לדלג על הערים ואירע מקרהו ובא למדינה זו ונשא אשה, מהיכן הוחזק לן דלית ליה אחי במדינתו, ומהיכן ידעינן זה, ואף לדברי תשובת הרא"ש שאחי האשה אמר שהיה באשכנז וכו':

182

קפ״גשוב ראיתי גאוני עולם שעמדו בדין זה ופליגי בה רבוותא בהאי דינא, והם מהרימ"ט ומהר"ם גלאנטי, וכמ"ש מהרימ"ט ח"א סי' פ"ב בויכוח שעבר בינו ובין מהר"ם גלאנטי על ראובן שבא מעיר קורדסתאן לצפת תוב"ב ואמר שאין לו אחים וכו', ומהרמ"ג התיר את אשתו מטעם דאין עד אחד נאמן לומר שיש לו אח, וראייתו מתשובת הרא"ש הנז"ל ומדברי הטור, אך הרב מהרימ"ט חלק עליו ואמר דשנא ושנא מנידון הרא"ש והטור וכו', והרב פני משה סי' י"א אייתי להאי פלוגתא דהרמ"ג ומהרימ"ט, וכנראה שהסכים לסברת מהרימ"ט בזה וכו'. גם עוד שם נסתפק הרב מהר"ץ חוצין בנ"ד, שספירה אשתו של ח' יאודה הנז' שכל ימיו היה אומר שאין לו אחים, ורק קודם מותו הוא ששאלוהו, והשיב שיש לו אח והוי דבריו סתרי אהדדי, ועל זה העלה דדבריו האחרונים עיקר, ושוב הביא תשובת מהריט"ץ דסי' כ"ו, דגם הוא אזיל בשיטת מהריט"ץ, ולכן הלכה זו העלה לאסור האשה להנשא לשוק ואם נשאת תצא וכנז' בד"ק בכ"י ע"ש:

183

קפ״דוהרואה יראה שדברי הרב מהר"ץ חוצין ז"ל הנז' הם תמוהים דמדמי נידון דידיה של אשת חכם יאודה אשכנזי דלא הוה אפילו עד אחד מעיד, לנידון מהרימ"ט דהוה עד אחד מעיד שיש לו אח, ורב המרחק ביניהם ותגדל התימה על דבריו ביותר שהוא הביא תשובת מהריט"ץ ז"ל דסי' כ"ו ששם עשה חילוק זה, ואיך הוא לא נרגש ודמה אותם להדדי, גם תימה עליו דמדמי אותם אהדדי דהתם בנידון מהרימ"ט לא היה הבעל בצפת תוב"ב זמן מרובה, ועל זה סמך מהרימ"ט, וכאשר האחרונים העלו כן בכונת מהרימ"ט לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט, ועיין נו"ב תניינא בסי' קמ"ד ע"ש, וכן הבין הגאון ח"ס ז"ל בדעת מהרימ"ט, וכמ"ש בשבעה עינים דף ט"ו, וא"כ קשא איך מדמי לזה נידון אשת חכם יאודה אשכנזי, שדר כמה שנים בבגדא'ד שנשא שם אשה והוליד ממנה שני בנים שמתו בחייו, והיה נראה לכאורה נדון זה דאשת חכם יאודה אשכנזי צריך להורות שתנשא, ואין הבעל נאמן, ואע"פ שהגדת הבעל היתה בחליו נמי אינו נאמן, וכמ"ש הפוסקים דלא שנא הודה בחליו מן הודה שלא בשעת חליו, ובכל גוונא אמרינן דאינו נאמן. מיהו י"ל בנדון הנז' כיון דהבעל הגיד מאיזה מדינה הוא והגיד בית אביו מי הם, דודאי יכולים לחקור ולדרוש ולשאל תחלה ע"י חכמי האשכנזים הדרים בצפת תוב"ב שיכתבו לאותה המדינה וישאלו אם יש אחים לזה, ויתכן מחמת כן דן מהרצ"ח ז"ל את הדין שלו הנז', שלא תנשא כיון דאפשר לברר בנקל, ועל כן בנדון דידן נראה דיודה הרב מהר"ץ חוצין ז"ל הנז':

184

קפ״האיך שיהיה, נראה ברור בהאי עובדא דנ"ד דליכא עד אחד מעיד כלל, כי אם רק הבעל הוא דאמר שיש לו אח, אין לפקפק ולחיש בהיתר האשה מצד הסברה והחילוק של מהרימ"ט ודעמיה, וכאשר מבואר ועולה מכל דברי הגדולים שהבאתי לעיל בס"ד:

185

קפ״וברם נשאר דבר אחד עומד לנגדינו, בהיתר האשה מסעודה דנ"ד, היא עדות עבדאלה עזרא גבאי ששמע מן הבעל קודם הקדושין בששה חודשים שספר שיש לו אח וכו', והביאו מעלת החכמים הי"ו מתשובת בית אפרים אה"ע הלכות קדושין סי' נ"ט, שנסתפק לחלק בהא דאמרו אינו נאמן, אם היינו דוקא אחר נשואין די"ל שכוון לאוסרה ולצערה, אבל אם אמר קודם קדושין דלא שייך האי טעמא נאמן, ובנ"ד לפי עדות עבדאלה עזרא הנז', דברים אלו אמרם הבעל קודם שקידש בששה חודשים:

186

קפ״זוהנה תחלה וראש אדבר עמ"ש החכמים הי"ו, שהרב בית אפרים לבסוף התיר את האשה מכמה טעמים, וכל הטעמים שכתב שייכי בנ"ד, ורק טעם אחד לא שייך בנ"ד, והוא מ"ש שלא עמד באמירתו שלושים יום להיות קרוי מוחזק, ובנ"ד היתה אמירתו קודם קדושין בששה חודשים עכ"ד. ומאד נפלאתי בדבריהם, חדא דהרואה יראה בבית אפרים דהחליט החילוק הזה לדינא ולא עשאו בתורת ספק, ועוד מ"ש דכל הטעמים שהתיר בנ"ד שייכים בנ"ד, זה תימא, והלא הוא כל סמך שלו להתיר בנדון דידיה משום שהיתה קטנה, ואין כאן רק זיקת יבום דרבנן וזה הטעם העקרי שהיה לו בנדון דידיה ליתיה בנ"ד שהיא גדולה. גם מה שעשה צדדין להקל משום פשפוש וחפוש שעשו ב"ד במקומות שאמר האיש שיש לו אחים, וחקרו ודרשו שם היטב, גם זה ליתיה בנ"ד, כי בנ"ד לא קבל להודיע ארצו ומדינתו, וגם לא נעשה שום פשפוש וחפוש וחקירה ודרישה, ואותו הטעם שכתב שמא אחיו מאמו, דכתבו החכמים שישנו בנ"ד, גם זה אינו בר סמכה, כי הרב שם לא צרפו עם צדדי ההיתר, משום דדחי ליה מכח שאמר יש לו אב ואחין, וא"כ אני תמיה עליהם איך נחה דעתם לסמוך בהיתר דנ"ד, אחר דבריו של הרב בית אפרים ז"ל בחילוק זה שעשה לחלק בעיקר הדין דקי"ל אין הבעל נאמן, היינו דוקא אחר נשואין דאמרינן כיון לאוסרה לצערה, כל עת שלא מצאו דבר מפורש בדברי הראשונים לסתור חילוק זה די"ל בין קודם נשואין לאחר נשואין:

187

קפ״חאיברא דמצינו לאבי התעודה מהרימ"ט ז"ל ח"א בסי' פ"ב דף נ"ד ע"ד, בד"ה והנני יוסיף להפלא וכו' שכתב וז"ל, ואלו היה כאן שני עדים ששמעו מפיו כן קודם שאירש היה מוחזק באחי על פיהם וכו' ע"ש, דנראה מדבריו דאית ליה האי סברה דהרב בית אפרים לחלק בין אם אמר קודם נשואין, לבין אמר אחר נשואין, מיהו מהרימ"ט בעי שני עדים שישמעו מפיו קודם שאירש, ואלו בנ"ד ליכא דשמע קודם ארוסין אלא רק עד אחד, הוא עבדאלה עזרא גבאי, ומן התימה על מעלת החכמים הי"ו, אחר שראו תשובת מהרימ"ט דסי' פ"ב הנז' איך לא נרגשו בזה:

188

קפ״טוהנה אחרי החיפוש מצאתי ראיתי להאשל הגדול אשר ברמה, היינו תנא קמא הוא המאור הגדול הרדב"ז ז"ל בחלק חמישי בתשובה ב' אלפים רל"ד, שנשאל באשה שמת בעלה והוציאו עליה קול שיש לבעלה אחים בארץ מרחקים והוא מת בלא בנים, וע"י הקול הזה היו מחזיקים אותה כזקוקה ליבם, ואח"כ בא חכם וחקר את העדים שהוציאו הקול, ושלשה היו ושלשתם העידו שלא היו מכירין אותו ממקומו, אלא ששמעו מפיו בעודו נשוי שהיה לו אחים, ונשאל הרדב"ז אם חזקה זו חזקה, והשיב תשובה אין זו חזקה כלום ואין הקול כלום, שהרי מפני שהיו טועין בדין וחושבין שהוא נאמן לומר יש לו אחים, ומפני כך הוציאו עליה קול זה, ונמצאת חזקה בטעות, שהרי אין הבעל נאמן לומר יש לו אחים כי שמא מתכוון לאוסרה וזה מוסכם, ואין חילוק שיאמר כן בשעת חליו או בזמן שהוא בריא. ומתוך השאלה משמע לי שאתה סובר שאם אמר כן בזמן שאין לו אשה ואח"כ נשא אשה דהא ליכא למימר לאוסרה קמכוון שהוא נאמן, וכבר היה מעשה במצרים והיה שם חכם שהיה רוצה לומר כן, ונשאלתי על זה וכתבתי שכיון שלא ראינו שחילקו הפוסקים אין לחלק מסברתינו לעגן את האשה, ושמא דעתו היה לישא אשה ומקדים ואומר שיש לו אחים כדי לאוסרה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת, ובנ"ד אין אנחנו צריכין לזה ופשיטה דאין כאן לא קול ולא חזקה, והוי יודע שאם יצא עליה קול שיש עדים שיודעים שיש לו אחים, והם במדינה אחרת, הרי זו חוששת וצריכה להמתין עד שיבואו העדים, וקלא בנ"ד לאו כלום הוא דטועין כדכתיבנא עכ"ל ע"ש:

189

ק״צושו"ר להרדב"ז ז"ל באותו חלק חמישי עצמו בתשובה ב' אלפים פ"ז שנשאל בראובן שאמר בפני שנים שיש לו אח במלכות אחרת, אבל בעיר זאת לא הוחזק שיש לו, ונשא אח"כ אשה ומת, אם אשתו זקוקה ליבום או לאו, ואם נשאת כבר תצא או לאו, דדילמא עד כאן לא אמרינן האומר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן, אלא משום דאמר כן אחר שנשאה שמתכוין לאוסרה, אבל בנ"ד דעדיין לא נשא ודאי קושטא קאמר וחיישינן לה. והשיב הרדב"ז ז"ל אשה זו מותרת להנשא, חדא שאפילו שמעו העדים שהיה אומר יש לי אח, דילמא אחיו מן האם הוא, והדבר ידוע שאין זוקק ליבום אלא אחיו מן האב, ומספק לא מחזקינן איסורא, ותו דכיון דלא אתחזק באחי לאו כל כמיניה לומר דאית ליה אחי לאסור את האשה תדע וכו'. כללא דמלתא, אע"פ שהוא נאמן על עצמו להורישו או שירש בחלקו אינו נאמן לאסור את אשתו, בין שאמר קודם שנשאה בין שאמר אחר שנשאה, כיון דלא הוחזק בעיר שיש לו אחים, ולא יצא קול בעיר שיש עדים יודעים שיש לו אחים וכו' עכ"ל, ונראה דעל זו התשובה כתב בתשובת ב' אלפים רל"ד הנז' שכבר הארכתי בתשובה אחרת:

190

קצ״אוהנה מסתימות דברי הפוסקים שלא חלקו בכך, נראה דס"ל קודם נשואין כלאחר נשואין, ומדברי מהרימ"ט שהעתקתי לעיל יש לדייק דאם רק עד אחד שמע אפילו קודם נשואין לאו כלום, אלא בעינן ב' עדים, ונ"ד הוא עד אחד דוקא. גם מדברי הרב ב"ד באה"ע סי' צ"ח משמע דלית ליה חילוק זה, דהא התם בסוף השאלה כתוב וז"ל, ושוב בא עד אחד והעיד ששמע מפי הנפטר שיש לו אח מאב במקומו שאמר לו כן קודם שנשא, ובמסיח לפי תומו עכ"ל, ולא מצינו בתשובתו של הרב שם דאתי עלה דמלתא מחמת דבר זה שהוא אמר כן קודם נשואין, ואולי דאזיל בתר שיטת מהרימ"ט שהבאתי לעיל דמוכח מיניה דליכא למימר האי טעמא אלא באמר לשני עדים אבל לעד אחד לאו, והתם הוא ע"א:

191

קצ״בומצאתי להרב אהרן אביוד ז"ל הובאו דבריו במהרשד"ם אה"ע סי' רל"ט בנתינת טעם שנתן שם הא דנאמן ע"פ עצמו משום שהגיד שמו קודם לכן, שלא בשעת מעשה וכו', דמשמע קצת דס"ל האי סברה של הרב בית אפרים לחלק בין קודם נשואין בין אחר נשואין, וכן מוכח קצת מדברי הרשד"ם דף קנ"ג סוף ע"ד, מיהו הרב מהר"א הנז' כתב, דגם שלא בשעת מעשה אינו נאמן ע"פ עצמו אלא צריך לפחות קרוב או אשה, ולפ"ז בנ"ד שהבעל אמר, אע"פ שאמר קודם נשואין אינו נאמן, ועוד כתב הרב מהר"א בנידונו איכא חשדא, וא"כ בנ"ד לפ"ד הרדב"ז איכא חשדא, והוא דדילמא רצונו לישא אשה והקדים לומר כן קודם קדושין כדי שלא ירגישו ויאמינוהו, ועיין בית אפרים ח"א בשאלה ז' דף כ"ד ע"א בד"ה וכיון שהוא וכו' מ"ש על דברי מהרשד"ם:

192

קצ״גודע כי הגם דהרדב"ז כתב שטעם שאינו נאמן גם באומר קודם קדושין היינו משום דאמרינן שמא מקודם דעתו לישא אשה ומקדים ואומר שיש לו אח כדי לאוסרה וכנז' בד"ק, הנה בנ"ד שהוא בא מארץ אחרת ולא נודע עירו ומשפחתו ואביו יש כאן חשדא אחרת קרובה יותר מחשדא הנז' והוא שאפשר לומר מה שאמר שיש לו אח, היינו כדי שלא יאמרו הוא אסופי מן השוק בראותם אותו גרגיר יחידי ויחושו בו כמה חששות ולא ירצו ליתן לו אשה, לכן מקדים לומר הדברים האלה להוציא קול על עצמו בכך, ושיקר בזה להנאתו, וכמ"ש הרב בית אפרים בדף כ"ד ע"א סברה זו, ובאמת אמתלא זו חזקה היא ומסתברא טפי בנ"ד, ולהכי י"ל כ"ע מודו דאינו נאמן בדברים שאמר קודם קדושין בפני עבדאלה גבאי מטעם חשדא זו. וסברה של אמתלא זו דייק לה הרב בית אפרים באה"ע תשובה ז' מדברי הרמב"ן במלחמות בפרק האומר, ועיין למהריק"ש באהל יעקב סי' מ"ח מה שהאריך והביא דברי הרמב"ן ז"ל הנז' ופלפל בהם ע"ש, והכי דייק הרב מחנה חיים ח"ב סי' י"ג בדף כ"ב ע"א מדברי הרמב"ן ז"ל הנז':

193

קצ״דגם עוד באמת עינא דשפיר חזי ראה יראה שהדברים האלה הם מוכרחים בנ"ד שלא נאמין להבעל בדברים אלו שאמר קודם הקדושין משום טעמא דחשדא הנז' והכריח זה נלמוד מדברי הרי"ף ז"ל בפרק החולץ והביאו הריב"ש ז"ל בסי' קפ"ב שהביא זה הרב אהרן אביוד ז"ל בספר מהרשד"ם סי' רל"ט שזכרתי לעיל בהיכא דאתחזק גביה דההוא סהדא מפי קרוב וכו', שכתב הרי"ף ז"ל דהיינו דוקא היכא דליכא חששה דחשדא, אבל היכא דאיכא חששה דחשדא לא וכו' ע"ש, נמצא כל היכא דאיכא חשש דחשדא אין להחזיק הדבר ע"פ קרוב ואינו נאמן כלל, וא"כ ה"ה בנ"ד דאיכא חשדא שזה הבעל היה אומר כן להנאתו כדי שירצו לתת לו אשה ולא יחושו בו חששות בראותם אותו גרגיר יחידי, ולכך נתכוון להוציא על עצמו קול בכך, דודאי אינו נאמן:

194

קצ״הנמצא בנ"ד מלבד שסתרנו חילוק זה שכתב בית אפרים מן דברי הרדב"ז ז"ל ממ"ש להדיה בשתי תשובות הנז"ל, הנה עוד סתרנו הטעם שעשה בית אפרים בחילוק זה של קודם נשואין מדברי המאורות הגדולים אשר כל בית ישראל נשען עליהם שהם הרי"ף והרמב"ן שכתבו דאין להאמין אלא בהיכא דליכא חששא דחשדא, אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לאו, וכאן החשד הוא גלוי וחזק דודאי אמר כן קודם שקידש בשביל הנאתו שיתנו לו אשה ולא יחושו בו חששות, וזה עדיף מהא דאמרו שמא לצערה קמכוון וזה ברור:

195

קצ״ווהנה אחר כל אלה הדברים אשר עלו בידינו בס"ד, במציאה שמצאנו לרבינו הרדב"ז ז"ל שפסק בפשיטות הפך החילוק של הרב בית אפרים, שגם אם אמר קודם הקדושין אינו נאמן, וגם הבאנו דברי הרב מהר"א אביוד ז"ל מ"ש כיוצא בזה, וגם עוד מה שהוכחנו מדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל דאינו נאמן הבעל בהיכא דאיכא חשדא ברורה, הנה עוד נתבוננתי בס"ד בדבר הזה דנ"ד, וראיתי שבאמ' אפי' אם נודה לסברת בית אפרים דכל שהגיד הבעל קודם קדושין ליכא למימר לצעורא קמכוון, וגם ליכא נמי חשדא האחרת דנתכוון כדי שיתנו לו אשה, עכ"ז לפי סברת הרא"ש והטור ומרן ז"ל דקי"ל כוותייהו, נראה לדידהו דברי הבעל שאמר קודם קדושין נמי אינם כלום לאסור האשה בהם, יען כי לסברת הרא"ש והטור ומרן ז"ל, הוא דאפילו אם עד אחד כשר מעיד שיש לו אח אינו נאמן, ובעינן שני עדים להוציאה מחזקתה, וכ"ש דהכא הבעל שהוא קרוב הוא אומר לבדו שיש לו אח, דאין בדבריו כלום דבעינן שני עדים וזה ע"א הוא וגם קרוב הוא:

196

קצ״זוהנה לעיל הבאתי דברי הרב אומר לציון, שהסביר הענין בטוב טעם למה פסק מרן כהרא"ש דאין עד אחד נאמן לאוסרה, והיינו משום דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב יבמה לשוק חשיב דבר שבערוה והיינו ממ"ש המרדכי בפרק מ"ח ע"ש, והגם דהרב נו"ב קמא סי' נ"ד פקפק בזה, וס"ל דלא חשיב דבר שבערוה, הרואה יראה שאין דבריו מוכרחים לדחות דברי המרדכי. וכ"כ מהרש"ק בשו"ת שבעה עינים דף ג' ע"א ושם ציין על הנמק"י ביבמות גבי חליצה בינו לבינה דמבואר שם דחשיב דבר שבערוה, ובאמת דברי המרדכי הנז' הביאם מרן בב"י סי' קס"ט ומן הסתם משמע דס"ל כן, ועיין מהריב"ל ח"ד סי' י"ב דמשמע דס"ל חשיב דבר שבערוה, ועיין בית אפרים ח"ב הלכות קדושין דף כ"ה ע"ב וע"ג מ"ש בענין זה ע"ש, ועל כן יפה העלה הרב אומר לציון בדבר זה ולפ"ז שפיר עלה בידינו בנ"ד דאפילו שהבעל אינו נוגע בדבר בדברים אלו שאמר קודם קדושין, וגם ליכא למחשדיה בשום חשד, עכ"ז אינו נאמן להוציאה מחזקתה לדעת הרא"ש והטור ומרן ז"ל דס"ל אין עד אחד נאמן להוציאה מחזקת היתר, אלא בעינן שני עדים, וכ"ש דאין הבעל נאמן שהוא אחד וגם קרוב, ולסברת הנמק"י שהכריח הרב ב"ש דס"ל עד אחד נאמן להוציאה מחזקתה, אין מזה פקפוק בנ"ד, חדא דכתבנו לעיל דרבים חלקו על הב"ש בדעת הנמק"י בזה דס"ל לא אמרה אלא בבנים ולא באחים, ואפילו בבנים לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, ועוד גם לדעת ב"ש לא אמר אלא בעד אחד הכשר, ולא בע"א קרוב, וכאן הבעל קרוב לאחיו:

197

קצ״חאשר על כן נראה מצד העדות של עבדאלה גבאי שהעיד ששמע מפי הבעל קודם הקדושין אין לפקפק בהיתר האשה הנז' כלום ע"פ מה שהעלינו בס"ד מכל הנז"ל:

198

קצ״טגם עוד מצד החילוק שחילק מהרימ"ט ומהריט"ץ ודעמייהו וגם הרב ב"ד בסי' צ"ח בין אדם שהוא דר בעיר כמה שנים ואביו ומשפחתו כאן, ובין אחד שבא מארץ אחרת דלדידהו מי שבא מארץ אחרת לא חשיב זה אתחזק שאין לו אחים, גם מזה אין לפקפק כלום בהיתר האשה דנ"ד יען כי כבר הבאתי לעיל מה שפקפקו רבים מגאוני האחרונים ז"ל בזה החילוק ודחו כל זה, והגם שיש קצת מן האחרונים שנמשכו אחר החילוק הנז', שכן תמצא להגאון רבינו זלמן בתשובות הנדפסים בסוף הש"ע של חלק יו"ד דף רצ"ח ע"ב שהביא תשובת הרא"ש ז"ל ופלפל בה, והעלה כפי החילוק הזה, ומשמע דמקיים החילוק הזה אפילו בהיכא דליכא עד אחד אלא רק ע"פ הבעל עצמו, מ"מ רבים המה גאוני האחרונים שדחו חילוק זה מעיקרו ויש לסמוך עליהם, ומה גם דאיכא גבן א' מן הגדולים אשר מפניו יגורו אלים, הוא הגאון מהריב"ל דקדים למהרימ"ט ודעמיה דמוכח דלא ס"ל האי חילוקא כלל, כי כן תמצא בח"א כלל ב' סי' יו"ד שהנידון שלו איירי במי שבא מארץ אחרת, ולא נמצאו אביו ומשפחתו כאן ונשא אשה והיה אומר שיש לו אח, ועכ"ז כתב מהריב"ל ז"ל שם דאינו נאמן ע"ש, והן אמת דהרב מהריט"ץ הרגיש בתשובה זו דמהריב"ל בנידון דידיה, ויצא לחלק דבנידון מהריב"ל ליכא ע"א כי אם דברי הבעל, אבל בנידון דידיה דאיכא עד אחד גם מהריב"ל יודה, מ"מ הנה המעמידים זה החילוק אפילו במקום דליכא עד אחד כי אם רק הגדת הבעל בלבד, הנה תשובת מהריב"ל ז"ל ודאי היא הפך דבריהם ובודאי אין כח באחרונים לחלוק על מהריב"ל מסברה דידהו, וכ"ש בהיכא דאיכא רבים וגדולים דלא סברי כוותייהו:

199

ר׳ודע דאין לומר מאחר דאיכא כלל בידינו דבערוה חוששין לסברת המחמיר, ואע"פ שהוא הפך סברת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, ולכן בנ"ד יש לחוש לסברת הפוסקים דס"ל כל שבא מארץ אחרת ולא דר כמה שנים בעיר הזאת, לא אתחשב אתחזק דאין לו אחים, וא"כ יהיה הבעל נאמן בזה, זה אינו, חדא זה הכלל אינו אלא בערוה דאיכא ממזרות בבנים, וביבמה לשוק ליכא ממזרות בבנים, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ט ס"ב, ועוד אפילו בערוה גמורה אין כלל זה נאמר במקום דאיכא עיגון, ונ"ד איכא עיגון גדול. ועוד יש כאן ס"ס ושלש ספיקות נמי וכולם מתהפכין והוא דידוע סברת הט"ז ז"ל ביו"ד דס"ל גבי עדות דאיסורא צריך ב"ד ויש פוסקים דנקטי כוותיה ויש חולקים, ואע"ג דנראה סברת החולקים עיקר, מ"מ יש לעשות ספק בזה ולומר ספק כהט"ז ודעמיה דבעינן ב"ד ספק הלכה כמאן דפליג, ועיין להרב מחנה חיים ח"ב באה"ע סי' י"ג דף י"ט ע"ב אות ג' בד"ה היתר ג' שיצא וכו' מ"ש הרב הפוסק המתיר סיוע לסברת הט"ז, ומה גם די"ל אפילו מאן דסבר דלא בעינן הגדה בב"ד, עכ"ז אם אמר הדברים דרך שיחה בעלמא גם החולקים יודו, וכן ראיתי להגאון ר"ח צאנז בדברי חיים ח"ב באה"ע סי' קמ"ד שכתב דרך שיחה בעלמא אינו חשוב כלל, ועיין שואל ומשיב מהדורא תליתאה סי' קכ"ז דף נ"ט ע"ג ע"ש, ועיין בית אפרים אה"ע דף כ"ג ע"ב שהביא דברי מהריב"ל שכתב היכא דקאמר דרך סיפור בעלמא לא הוי עדות מעליא אלא רק בעדות אשה דבעיגונא הקילו ע"ש, והשתא י"ל ספק הלכה כהט"ז ודעמיה, ספק הלכה כחולקין, ואת"ל הלכה כחולקין שמא כאן דהוי סיפור דברים לא חשיב כלום, ואת"ל גם בכה"ג חוששין, שמא מ"ש לעבדאלה שיש לו אח הוא אחיו מאמו, ומצינו להרדב"ז בישנות סי' צ"א והביאו הכנה"ג בסי' זק"ן שכתב כן, ועוד נמי כתב כן בפשיטות בתשובתו בחלק חמישי שהעתקתי לעיל, וכן נמי הרב בית אפרים בסי' נ"ט הביא כן משו"ת מאיר נתיבים ושו"ת בגדי כהונה שצדדו בכך דאחים מן האם קאמר, וכן הרב אומר לציון בדף י"ג ע"ב בסוף תשובתו כתב כן:

200

ר״אועתה יש לחבר כל הספיקות ביחד ולומר, ספק הלכה כמ"ד אפילו שבא מעיר אחרת מקרי אתחזק דלית ליה אחין, ספק הלכה כמאן דפליג, ואת"ל הלכה כמאן דפליג שמא הלכה כהט"ז ודעמיה דבעי עדות בב"ד, ואת"ל הלכה כמאן דפליג שמא כיון דאמר דרך שיחה בעלמא לא חשיב כלום, ואת"ל גם בכה"ג חוששין שמא מ"ש אחיו הוא מאמו ולא מאביו, וספיקות אלו מתהפכין:

201

ר״בודע כי אמרתי להב"ד יכב"ץ שיחקרו מהעד עבדאלה עזרא גבאי אם בשעה שסיפר לו שיש לו אח נזכר בתוך הדברים מענין הבנים אם יש לו ושאלו הב"ד מן עבדאלה הנז' והשיב שא"ל עודנו בחור, ואין לו בנים, ובזה נצולנו מענין הערה אחת שהיה לי להתעורר בענין זה:

202

ר״גגם זאת מן המודיעים דאין לחוש בהאי אתתא דנ"ד משום קול שנאמר כבר יצא קול שיש לו אחין, ומצינו שחששו לקול, ואע"פ שלא הוחזק בב"ד, גם מצינו דאפילו ע"א מחזיק את הקול ועיין בש"ע סי' מ"ו. הנה זה אינו, חדא לא נזכר בשאלה שיצא קול, ועוד אפילו אם יצא קול הוא יצא ע"פ דבריו של הבעל, ומאחר דאינו נאמן גם הקול אינו כלום, ועיין בתשובת הרדב"ז חלק חמישי ב' אלפים רל"ד אשר העתקתי לעיל שכ"כ להדיה, ועוד יש לי חזוקים בזה אך אין צורך ודי בזה:

203

ר״דואשר הביאו החכמים הי"ו מתשובת הגאון ח"ס סי' ס"ז שכתב במקום דאיכא לברורי מיהת ניחוש וכתבו דהכא בנ"ד שהאיש לא גילה ולא הגיד שם עירו ומשפחתו ולא שם מלכותו, ורק בפאספורט שבידו כתוב ששמו יחיאל רובין ובא חמיו ואמר לפני ב"ד שהוא אמר לפני בעל אחותו של חמיו שהפאספורט זה אינו שלו אלא של אחר שמת ולקחו ממנו וקרא שמו על שם הכתוב בפאספורט, ועל כן בנ"ד א"א לברר דבר זה כנז' בתשובתו הנז"ל, יפה כתבו בזה דודאי בנ"ד א"א לברר, ועיין בב"ש סי' מ"ו סק"ט בקול דלא אתחזק בב"ד שאפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנשא ולא פלוג חכמים בין מקום קרוב למקום רחוק, מיהו הכל תליא בחקירת ב"ד יר"ש ע"ש, ועיין מהרימ"ט ח"א סי' צ"ב דף נ"ד ע"ג, בד"ה ועוד מטעם אחר וכו' מ"ש בהיכא דאפשר להתברר ע"פ כתבים ודסלקין לעילא ודנחתין לתתא וכו' ע"ש, נמצא בנ"ד דא"א להתברר לכ"ע לא חיישינן:

204

ר״האחרי כותבי כל הנז"ל שלחו לי מעלת החכמים הי"ו קב"ע משני עדים שבאו לפניהם מחדש והעידו בענין הנז' מה ששמעו מפי הבעל קודם הקדושין וקבלו עדותם והם, האחד ה"ר יאושע ח"ר אליהו יאישע הי"ו שהעיד איך קודם שקידש יחיאל ראובן הנז' למסעודה בת עבודי בנז' ערך שלשה חודשים או ארבעה חודשים מ"מ, היה הוא בבית עבדאלה עזרא גבאי, והיה יושב עבדאלה ואשתו ובנו וראובן הנז' מדברים ביחד, ובכלל הדברים א"ל ליחיאל ראובן על מה הבאת כ"כ בגדים עמך, וא"ל אשת אחי שלחה אותם לי, ואחי הוא אומן בתיקון כלי השעות יותר ממני ואני נתלמדתי ממנו ואם אראה עסק טוב כאן אז אשלח ואקרא לאחי לכאן, ע"כ הגיעה עדות ה"ר יאושע הנז'. ועוד העיד דוד חי נתן עדות גמורה, ואמר שהוא היה משרת במלאכה בחנות אצל ראובן הנז' ואמר לי אל תחשוב שזאת המלאכה של תיקון כלי השעות באה אלי מרחוק אלא היא מן אבי וזקיני, כי גם זקיני היה בעל מלאכה זו, וכן אבי, ואנחנו שלשה אחים, ואח הראשון הוא גדול ממני, ואחי הנשאר הוא קטן ממני ושלשתנו כולנו בעלי מלאכה זאת, ואלו הדברים שמעתים ממנו בהיותי עדיין יושב אצלו בחנותו, ע"כ הגיעה עדות דוד חי הנז':

205

ר״ווהנה בעדיות האלה ששלחו לי החכמים הי"ו עתה מצינו שיש ב' וג' עדים ששמעו מפי הבעל קודם הקדושין שיש לו אח, ולפ"ז אזדא לה ההוכחה שעשינו מדברי המהרימ"ט דצריך שני עדים מעידים ששמעו ממנו קודם קדושין שיש לו אח כדי שנחוש להן, וא"כ לפ"ד מהרימ"ט חשיב זה אתחזק באחי ע"י שאמר קודם קדושין. אמנם באמת אין לחוש בנ"ד מהאי טעמא כי הבאתי לעיל מתשובת הרדב"ז דנקיט בפשיטות גמורה, דאע"פ שהגיד שיש לו אח קודם קדושין לא שנא בהכי, וגם דזה אינו נאמן כלום דחיישינן לחשדא ואינו נקרא מוחזק על פי עצמו. גם עוד הבאתי דברי הרב אהרן אביוד, ועוד הבאתי הוכחות מדברי הרי"ף והרמב"ן דכל דאיכא חשדא בדבריו אלו שאמר קודם הקדושין אינו נאמן כלל, גם מלבד זה העלינו לפי סברת הרא"ש והטור ומרן ז"ל כיון דהוא דבר ערוה אין עד א' נאמן, אלא צריך שני עדים כשרים, וכ"ש הכא שהבעל הוא אחד וגם הוא קרוב דאינו נאמן, אע"פ שהגיד זה קודם קדושין וכאשר הארכנו לעיל בזה, לכן אע"פ שיש שלשה עדים ששמעו מפיו קודם קדושין, מ"מ הבעל הוא אחד וגם קרוב ואין דבריו כלום:

206

ר״זועוד הספיקות שעשיתי לעיל יש לעשותם נמי על דברי עדות עדים החדשים האלו, ואפי' אם נאמר על עדות של דוד חי הנז', אין לעשות הספק של שמא הוא אחיו מאמו משום שהזכיר את אביו בדבריו, וכמ"ש בית אפרים ה' קדושין סי' נ"ט דף כ"ו ע"ג, עכ"ז יש שיעור מספיק בספיקות הנשארים. ועוד נמי חדשות אני מגיד שנולד לי ספק אחר עוד עם הספיקות הנז' והוא ספק אביו ישראל, דאז אחיו זוקק ליבום, ספק אינו ישראל אלא הוא גוי ערבי, דאין אחיו זוקק דמצאתי להגאון נודע ביהודה מה"ת סי' קמ"ה שעשה ספק בדבר ע"ש, והגם שבעת נשואין אמר שאביו ישראל, קודם הקדושין כשאמר שיש לו אח היה מצוי הספק כי אצלינו לא אתחזק שאביו ישראל כיון דאין אנחנו מכירין אותו דנחשד אצלינו כמו אסופי, ועל כן יחול עליו הספק הזה תמיד גם אח"כ מאחר דאין לו מכיר שאביו ישראל, ואפשר שהוא גוי ערבי מהול, ועיין למהרש"ך ז"ל ח"ב סי' למ"ד דף כ"א ע"ד שכתב וז"ל, יש מקום לפקפק אם מ"ש האיש דוד בעל האשה הזאת שיש לו בת אפשר שבא על פנויה בזנות והוליד ממנה זה הבת, דבכה"ג עדיין יש לחוש למ"ש הרמב"ם ז"ל במי שזינה עם אשה פנויה דאותו הבן הוי ספק אם הוא בנו וכו' ע"ש, הרי עשה הרב ז"ל ספק קרוב ודומה לספק זה שעשינו בנ"ד דאולי אביו אינו ישראל אלא גוי ערבי, וכמ"ש הרב נודע ביהודה בסי' קמ"ה, ונמצא מלבד הספיקות הנז"ל שעשינו בפלוגתא דרבוותא יש לנו לעשות עוד ס"ס מתהפך בזה, והוא ספק אביו ישראל ספק אביו גוי ערבי, ואת"ל אביו ישראל שמא יש לו בנים בארץ אחרת, והוא מתהפך, ועיין להרב משחא דרבותא באה"ע סי' קנ"ז דף קכ"ז ע"ב במעשה שהיה באיש אחד שבא מארץ מרחקים ונשא אשה ולא היה מוחזק באחים וכו' שכתב אם בא לעיר הזאת והוא נער קטן אשתו אסורה לשוק דליכא אלא חד ספק שמא אין לו אחים, אבל כשבא גדול לעיר הו"ל ס"ס דאיכא ספק שני, אולי יש לו בנים ואשתו מותרת וכו' ע"ש, ובנ"ד בא גדול דאיכא להסתפק בו אולי יש לו בנים בעיר אחרת:

207

ר״חודע דאפילו אם לא היה עולה בידינו לעשות הספיקות אלא רק בפלוגתא דרבוותא, ג"כ יש להתיר בנ"ד משום דהוא מקום עיגון, דידוע הוא דבס"ס אזלינן לקולא בכל התורה כולה, ואפילו בדבר שבערוה, וכנז' בתשובת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ת"א וכ"כ המהרימ"ט ח"א סי' קל"ח דף צ"ח ע"ג וז"ל, ותו היכא דאיכא ס"ס שרינן לכתחילה בכל איסורי תורה וכו' והרשב"א בתשובותיו סי' ת"ה הרחיב מאד לדבר בענין ס"ס וביאר דאפילו אתחזק איסורא מתירין בו ס"ס, ואפילו בע"ז החמורה וכו', ועוד לו ז"ל בתשובה אלף רי"ו בדבר ערוה על נערה שנתקדשה ומיאנה וכו', והרב המובהק מהריב"ל בח"ב מתשובותיו סי' ז' נכנס להתיר לבטל הקדושין מטעם ס"ס, ושוב כתב אפשר לדון ולהחמיר לחוש לדברי רבינו ברוך שהביא במרדכי בפרק החולץ שמצא ד' מקומות שיש בהם ס"ס והלכו בהם להחמיר והרב עצמו בח"א בתוך הכללים הביא הא דרבינו ברוך, וכ' הרב שם דכי מעיינת כולהו הוי ס"ס שאינו מתהפך ושמצא משם התוספות שכל ס"ס שאינו מתהפך דנין אותו לחומרא, ואני בעניי אע"ג דהאי כללא דמטו בה משם התוס' לא שמיעה לי כלומר לא סבירה לי, מ"מ אותם הארבעה מקומות ישבתים כל חד וחד לפום דוכתיה שאין להתיר בהם מטעם ס"ס כמ"ש אצלי במ"א, אבל רואה אני ברבני הדור שלפנינו שעושים סעיפים בטעמים אשר אין ראוי להתיר בהם על אחד מהם לבדו ובהצמדם ובהתחברם יחד רואים להתיר, דהו"ל כתרי ספיקי וכו' עכ"ד ע"ש, ועיין כנה"ג ויד אהרן באה"ע סי' ס"ח שהביאו כמה פוסקים דס"ל שבדבר ערוה לא אזלינן בתר הרוב וחיישינן למיעוטא כמו במים שאין להם סוף וכיוצא, מ"מ שפיר אמרינן דס"ס אלים מרוב כמ"ש הרשב"א בסי' ת"א, ועיין חק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ל, ועיין להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' י"א שכתב בדף מ"ג ע"א דסוגיין דעלמא לפי הסכמת האחרונים דס"ס בפלוגתא דרבוותא ס"ס הוי בענין איסור ושפיר עבדינן ליה, ועיין בתשובת הגאון הנז' אשר העתיקה חתנו בירך משה סי' ל"ד שחשש להתיר בתרי ספיקי בפלוגתא דרבוותא, ואפ"ה בדף קל"א ע"ג שם הסכים להתיר כל גט מאחר שכתב שקשה הדבר להביא לידי גט ע"ש:

208

ר״טוהנה בנ"ד תהילות לאל עשינו ס"ס מתהפך מלבד הספיקות שעשינו בפלוגתא דרבוותא, ולכן יש להתיר האשה מסעודה בשופי, הן מצד הטעמים הנוטים להתירה שהם חזקים כראי מוצק בעזה"י, והן מצד רבוי הספיקות שעשינו לעיל דאית בהו ס"ס דאינו עשוי בפלוגתא דרבוותא דאלים טפי ע"ש, וכ"ש דנ"ד הוי מקום עיגון גדול, דא"א לברר דבר זה וכנז"ל באורך, והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

209

ר״יראיתי בספר שואל ומשיב תליתאה שנזדמן לידי לפי שעה בח"א סי' ר"ו מה שהשיב לחכם אחד ע"ד שאלתו באברך אחד שדר שתי שנים עם אשתו כדרך כל הארץ, ואין לו שום ולד, וזה איזה שבועות בדק את עצמו וראה הנקב של פי האמה היינו נקב השתן הוא למטה אצל העטרה ומיום הולדו הוא כך, לא היה לו שום חולי רק מיום הולדו יש לו הנקב הזה למטה הרבה מפי האמה במקום שיתחברו האמה והעטרה יחד, עכ"ל השאלה אשר הובאה שם, ופלפל קצת בענין הכשר שלו וסו"ד כתב וז"ל, מ"מ הא גם יש ספק אי ע"י חולי חשוב בידי שמים, וא"כ עכ"פ ס"ס איכא וע"כ לדינא יש להכשיר ובלבד שיתבררו הדברים עכ"ל ע"ש:

210

רי״אונראה כי אין צורך לפלפל בזה להכשירו, כי הנה פה עירינו בגדא'ד יע"א ימצאו הרבה בני אדם בכך דנקב השתן שלהם הוא למטה במקום שיתחברו האמה והעטרה ביחד, והמוהל מרגיש בהם ורואה אותם משעת המילה וכולם בריאים ומולידים בנים, וימצאו בני אדם שהם ובניהם יש להם כך, ואמר לי אחי שהוא המוהל הגדול שבעירנו, אשר שלשה רבעי הנולדים הוא מל אותם, שימצא בשנה קרוב למאה וחמשים ילדים שהם כך, ויש אחד שיש לו בן פורת יוסף כמה ילדים וכולם ברייתם כך, ואומר שהוא מרגיש בהם מעת המילה, על כן זה הענין הוא ברור שאין בו שום מיחוש, ואין צריך לכל הדברים שכתב בשואל ומשיב הנז', ותמהני איך מצאו דבר זה חידוש בערי אשכנז, וכאן הוא דבר המצוי הרבה, ויתכן שיש מזה הרבה שם, ואין שמים לב להרגיש בכך, וכאשר נזדמן פה עירינו איש אחד שהיתה בריתו בכך, ונשא אשה ואחר שנה היה קטטה ומריבה בינו לבין אשתו ותגלה אשתו דבר זה לקרוביה שיש לבעלה כך באמתו וקמו לערער עליו בב"ד, והיה דבר זה לחידוש גדול בעיני הדיינים, בעיני עמא דארעא ויטענו קרוביה שזה ודאי לא יוליד מחמת שיש לו שינוי זה, וכאשר הגיע הדבר לאזנינו אמרנו אין בזה מיחוש והוא יוליד כשאר בני אדם, ועשו שלום ביניהם ותכף אחר השלום נתעברה אשתו והיה זה שלום, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

211