שו"ת רב פעלים, חלק ג, אורח חיים כ״וResponsa Rav Pealim, Volume III, Orach Chayim 26

א׳שאלה. במקום אחד ממקומות שהם תחת ממשלת פרס יצאו אנשים מן העיר לדור אצל יושבי אוהלים כמו חודש ימים או יותר מפני עפוש האויר שבעיר והוא רחוק מן העיר ערך ב' שעות במדבר, וכל צרכיהם מביאים מן העיר, ונזדמן אצל אחד מהאנשים ההם, שיש יא"ר ציי"ט ליל מוצאי שבת קודש, ושלח והביא שמן מע"ש לצורך נירות שבת הוא וכל האנשים אשר עמו, אבל הוא הביא שמן יותר בשביל הדלקת ליל יאר צייט שילמדו הוא ועוד עמו בליל מוצאי ש"ק לאורו, וביום שבת נשפך השמן הזה, ושם אינו נמצא דבר להדליק לא שמן ולא ד"א, וצריך להביא מן העיר על ידי גוי, וזה א"א שילך בלילה, כי יש פחד בדרך, וגם אם ילך בלילה לעיר לא ימצא חנות פתוחה לקנות, ולא אפשר שילך ויביא מן בעלי בתים, ונסתפקנו אם מותר לשלתו בשבת ביום כדי להביא שמן, דאמירה לגוי שבות והותר במקום מצוה, וחד מינן אומר כי פעם נזדמן מעשה כיוצא בזאת, בכפר אחד שהיה להם ברית מילה ביום ראשון בשבת והביאו מוהל אחד שהיה דר בכפר אחד הסמוך להם, ובא בע"ש אצלם, ובבואו נפלו ממנו כלים של המילה בדרך, ולא הרגיש בהם אלא עד יום שבת, אך אמר שיש בכפר שליח אחד מא"י שהוא ג"כ מוהל, ויש לו כלום סכין ואזמל, ויודע בבירור שאותו השליח נוסע מן הכפר למקום אחר תכף אחר ההבדלה עם השיירה לאור הלבנה, ואם לא ילך גוי ביום שבת לכפר ליקח ממנו הכלים קודם שיצא השליח מן הכפר א"א לעשות מילה בזמנה ביום ראשון, כי הגוי לא ילך בלילה, וצריך שילך ביום ראשון עד אותו מקום שנוסע השליח, וא"א להביא הכלים אלא ביום שני, וכן עשו, ששלח לו גוי ביום שבת אצל בנו של המוהל, וא"ל שיקח הכלים מן השליח קודם שיצא מן הכפר, והביא הגוי הכלים מוצאי שבת בערב ועשו מילה בזמנה ביום ראשון. ואנחנו שואלים, אם עשו כדין בזה או טעו. על כן יורינו מורינו איך שורת הדין בזה וכזה כדי לדעת בינה לעתים, מה יעשה ישראל מכאן ולהבא לחושבנא טבא, ושכמ"ה:

ב׳תשובה. מקדמת דנא כתבתי בס"ד תשובה על ענין אחר כיוצא בזה, והוא בענין חולה שאין ב"ס שנשפכו הסמים שלו המתוקנים לצורך יום ראשון ואילך אחר שכבר שתה מהם בשבת מה שצריך לאותו היום, והרופא רוצה לצאת ביום ש"ק ולא יבא אלא אחר ד' ימים, ואין אחר שיעשה הסמים האלו אלא רק אותו הרופא, ואסרתי לומר לרופא ביום שבת לעשות הסממנים הנז' מדין שבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו, כיון דאין בזה צורך לאותו היום, וכנז' בתשובה שכתבתי בס"ד בזה מאשר חנני השי"ת ונדפסה בסה"ק רב פעלים ח"א או"ח סי' כ"ז:

ג׳ברם בנידון השאלה הנז' קודם שנדבר בעיקר הדין של היתר השבות נחזי אי איכא בהני תרי עובדי איסור תורה, ולפי הנראה בנידון הא' של הובאת השמן מן העיר ליכא איסור תורה, כי מצד קניית השמן הוא מקח וממכר דרבנן, ואם יתן הגוי מעות הם מוקצה איסור דרבנן, ומצד הדרך ויציאתו וביאתו אין כאן דין רה"ר אפילו למ"ד אם רחבים ט"ז אמה יש להם דין רה"ר, הנה באותם המקומות אין ברחבותיהם רוחב ט"ז אמה, וגם המדבר שם הוא כרמלית ואין מתוקן שם מסילה ההולכת מעיר לעיר שהיא דרך המלך כפי הנשמע, וגם עוד איסור תחומין דאורייתא ליכא אפילו למ"ד איכא איסור תחומין מן התורה, יען כי מפורש בשאלה שהדרך היה בינם לכפר ערך ב' שעות דבזה ליכא י"ב מיל שהוא שלשה פרסאות וא"כ בנידון זה הא' הוי אמירה לגוי באיסור דרבנן שהוא שבות דשבות, אמנם בנידון הב' של המילה לא נתפרש בשאלה כמה הוא שיעור הדרך, ואם הוא פחות מן י"ב מיל גם בזה הוא שבות דשבות, ואם הוא יותר מן י"ב מיל, יש רבים דסברי שהוא איסור תורה, ויש חולקין, וכבר הרב ערך השלחן סי' ד"ת הביא להקת הפוסקים הראשונים ז"ל בזה וסיים וז"ל מ"מ נראה דקי"ל כהרמב"ם והגאונים ז"ל והראב"ד והסמ"ג והחנוך וספר תמים דעים וארחות חיים והכלבו דתחומין י"ב מיל הם מן התורה וכ"כ הרדב"ז סי' פ"ז, וכ"כ השכה"ג סי' תרנ"ה, וכן משמעות דברי הרי"ף ז"ל כמו שהבינו הרז"ה ומגיד משנה והר"ן והריטב"א והרשב"ץ, וכן נראה ממ"ש הרי"ף בפרק א"צ וכו' ע"כ ע"ש, וכן מצאתי בתרומת הדשן סי' פ"ג שכתב וז"ל הרמב"ם וסמ"ג וא"ז ומרדכי בשם רבינו יואל כולהו ס"ל תחומין י"ב מיל דאורייתא נינהו ע"ש:

ד׳ומעתה נשובה לדבר בעיקר הדין של השאלה הנז' והוא כי בתשובה שכתבתי בסה"ק רב פעלים ח"א סי' כ"ז בחולה שאין ב"ס שהיה שם שבות באיסור תורה העלתי דאסור משום דאין בו צורך לאותו היום ושבות רחוקה לא התירו כמ"ש המג"א, אבל בהיכא דאיכא שבות דשבות מודה המג"א דלא בעינן שיהיה צורך לאותו היום ג"כ, ועשיתי לזה הכרח גדול מדברי המג"א ז"ל עצמו גם עשיתי הוכחה לזה מדברי הרמב"ם שסתם מרן ז"ל כוותיה בש"ע סי' ש"ז סעיף ה' שהתיר לעלות בשבת לאילן להביא שופר לצורך יום שאחריו, וכן הוא דעת מרן שהביאה בסתם וכ"כ האחרונים ע"ש:

ה׳והנה לפ"ד הרב מחצית השקל בסי' ש"ז סוף סק"ד י"ל אין ראיה מדברי מרן ז"ל מ"ש בדין השופר די"ל שופר שאני משום דהוא מ"ע דרבים, אבל בשאר מצות אפילו שהוא שבות דשבות אין להתיר אלא רק אם הוא לצורך אותו היום, מיהו באמת א"א לומר כן חדא דמרן ז"ל כתב או מפני מצוה משמע דבכל מין מצוה מיירי ואי איתא הול"ל מצוה דרבים, ועוד מקור דין זה הוא בהרמב"ם שכתב דז"ל או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן או לשוט ע"פ המים כדי להביא לו שופר או סכין למילה וכו', הרי נקיט סכין למילה בהדי שופר, והמילה אינה מצוה דרבים אלא דיחיד ומוכרח לומר כמו דמתיר בשופר לצורך מחר כן מתיר במילה דלא שניא בין מצוה דרבים לבין מצוה דיחיד, ועיין להרב ארעא דרבנן אות ע"ט וערך השלחן סי' תמ"ו:

ו׳וראיתי להרב אליה רבא בסי' תרנ"ה שכתב דהט"ז כתב דנוהגין להקל לדחות שבות מקמי לולב שהוא מצוה דרבים, אך בשבת אין לשלוח בשביל יו"ט שאחריו ומג"א מקיל גם בזה, וראוי להחמיר כרש"ל ע"כ. וראיתי להרב בכורי יעקב שכתב והא"ר כתב דיש להחמיר כט"ז, וכן נראה לענ"ד דאף שכתבתי בסי' תרכ"ו דלצורך גדול מותר אפילו שבות ממש, מ"מ הרי כתב המג"א דלצורך בנין בה"כ אין להתיר דהוי שבות רחוקה, וא"כ הכא נמי איך נתיר שבות בשבת לצורך יו"ט דאחריו, כיון דאין בו צורך לבו ביום, ואף דשם איירי לענין שבות גמור והכא הוא שבות דשבות, מ"מ הרי המג"א כ"כ לשיטת בעל העיטור שהתיר שבות גמור לצורך מצוה, וא"כ ה"ה לדידן במקום שבות דשבות, ולכן נ"ל דלצורך אותו היום מותר ביו"ט אפילו להביאו מרחוק מחוץ לתחום ע"י גוי, אבל לצורך יום אחר לא עכ"ל, ובאמת יש לחלק טובא בין שבות ובין שבות דשבות. ועוד כבר כתבתי דדין זה דשבות רחוקה לא התירו לא נאמר אלא על שבות באיסור תורה וכנז' בפסחים דף מ"ז, הבו דלא להוסיף עלה למימר כן גם בשבות דשבות, וראיתי להרב כתב סופר א"ח סי' קט"ז שכתב ע"ד מרן ז"ל שבסי' ש"ז מביא ב' דיעות ולא הכריע ובסי' תקפ"ו כתב דמותר לצוות לנכרי להביא לו שופר בר"ה ולא כתב דמותר לצוות לו בשבת, ולכן העלה דמרן ז"ל לית ליה סברת הרמב"ם גבי שופר דמותר לומר לנכרי בשבת לצורך יום ראשון שאחריו ורק פסק שמותר ביו"ט עצמו להביא לו ע"ש ואחה"מ הא קי"ל דדעת מרן להיות פוסק להלכה כדיעה ראשנה שמביא בסתם, והרי הכריע כאן כדעת הרמב"ם עיקר וכ"כ מאמר מרדכי ושו"ג בסי' תקפ"ו דמרן סבר כהרמב"ם שהביא סברתו בסתם:

ז׳איך שיהיה נראה דהט"ז דעתו אפילו בשבות דשבות במקום מצוה לא הותר אלא לצורך אותו היום, אבל לצורך מצוה הנעשית אחר שבת לא התירו. וכן סבר הרב בכורי יעקב, אך פשטות דברי הרמב"ם ומרן בש"ע סי' ש"ז מוכח בשבות דשבות לצורך מצוה מותר גם בשביל מחר, ומה שחילק הרב מחצית השקל בין מצוה דרבים לבין מצוה דיחיד כבר דייקתי לעיל להפך, וכן המג"א מוכרח דס"ל דשרי בשבות דשבות, גם לצורך מצוה הנעשית למחר, וכן ס"ל להרב מאמר מרדכי בסי' תרנ"ה, וכן הוא דעת הגאון בית מאיר בסי' תרנ"ה, וכן דעת הרב הלכה ברורה שם, ולפ"ז בנידון הראשון של השאלה שהוא שבות דשבות יש להתיר כיון שהוא לצורך מצוה, וכן בנידון השני אם הדרך הוא פחות מן י"ב מיל דג"כ הוי שבות דשבות יש להתיר, אבל אם רחוק יותר דאיכא איסור תורה לרוב הפוסקים וקי"ל כוותייהו באיסור תחומין יש לאסור בזה כיון דהוא שבות באיסור תורה ואפילו לצורך אותו היום אין להתיר וכ"ש היכא דאינו צורך אותו היום:

ח׳ולכאורה בהשקפה הראשנה אמרתי טעם להתיר בנידון הב' גם אם הדרך רחוק יותר מן י"ב מיל והוא דאע"ג דמרן ז"ל בסי' של"א פסק מכשירי מילה שאפשר לעשות מע"ש אין דוחין שבת וכו', הנה מצינו להרב מג"א שם סוף סק"ה שכתב וז"ל, ועיין סי' רע"ו סעיף ב' דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בענין אחר עכ"ל, ועיין מחצית השקל שם שתירץ קושית אליה רבא ע"ש, וראיתי להרב כתב סופר א"ח סי' מ"ט שנשאל במוהל שהיה אזמל שלו פגום ותקנו ע"י גוי שסמך על דברי המג"א בסי' של"א סק"ה הנז"ל והעלה וז"ל מאן דמורה ובא כהמג"א אין מזחחים אותו כיון שכבר הורה זקן ומגן הוא לכל החוסים בו, אבל בתנאי שהיה לו מתוקן מאתמול ונתקלקל אח"כ, דבה"ג לא התיר אם לא היה מתוקן מאתמול, אך להעביר הסכין דרך רה"ר יש לנו רבינו יונה ורשב"א וריטב"א דס"ל כיון דליכא אלא טלטול בעלמא שרי אפילו בר"ה דאורייתא, וחזי שיטה זו לצרפה לשיטת בה"ג ורבינו יהונתן ובעל העיטור, ויש לסמוך בטח עלייהו וסמוך לבי לא אירא עכ"ל ע"ש:

ט׳עלה בידינו מזה לדידן דאע"ג דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן שאין לנו להקל במילה כסברת המג"א נגד פסק מרן ז"ל, מ"מ בנידון השאלה הנז' שהיה איסור תורה בהובאת כלים של המילה באיסור תחומין דאורייתא יש לצרף בזה סברת רבינו יונה ורשב"א וריטב"א דמחלקי בין שבות דאית ביה מעשה הניכר ונשתנה גוף הדבר ממה שהיה, כגון תיקון כלי ובשול, לבין שבות דלית ביה מעשה הניכר ולא נשתנה גוף הדבר דליכא רק טלטול בעלמא, והדבר שהוציא נשאר כמו שהיה וכמ"ש הרב כתב סופר הנז'. ועוד נמי יש לצרף עם זה סברת הרמב"ן ורבינו ירוחם דס"ל אפילו יותר מן י"ב מיל הוא דרבנן, ומצינו להרמב"ן שפירש דברי הרי"ף נמי כן, וכן הב"ח סי' רמ"ח נקיט בפשיטות דהרי"ף ס"ל אפילו חוץ לי"ב מיל הוא דרבנן דלא כהירושלמי, וכאשר הביא דבריהם הרב ערך השלחן ז"ל בסי' ד"ת ע"ש, ונמצא דיש לעשות בנידון השאלה ס"ס להתיר, ועיין להרב דבר משה ח"א סי' ל"ו שהאריך בענין אם מותר לשלוח אתרוג מעיר לעיר ע"י גוי ע"ש:

י׳מיהו עכ"ז לא מלאני לבי להתיר בד"ז ליחיד, יען כי ראיתי להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' תנ"ו שנשאל איך ביו"ט ראשון של חג בא גוי רץ מן ויריי"א לשלנוקי ששלחוהו בעד אתרוג, ויש דרך יותר מן י"ב מיל, דלדידן דקיי"ל כמ"ד י"ב מיל הוי דאורייתא, נמצא יש כאן איסור תורה, והעלה דעכ"ז שרי לשלוח ע"י גוי משום דהוי מצוה דרבים שהעיר כולה יתבטלו ממצות לולב ביו"ט ראשון דהוא דאורייתא, וגם איכא עגמת נפש טובא לכל אנשי העיר, וכמו כן נראה בשופר שמותר לומר לגוי להביאו ביו"ט מחוץ לי"ב מיל בשביל עיר אחת שאין להם שופר, ועוד שהרי במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה דאורייתא, וכ"ש כאן דחוץ לי"ב מיל איכא מ"ד דהוי דרבנן, אמנם זה דוקא בשביל ציבור, אבל בשביל יחיד ירא אני להתיר עד שיסכימו גדולים בדבר, דאע"ג דמעשים בכל יום שנוהגים היתר אפילו היחידים ואין אנחנו מוחין, מ"מ אין לנו לעשות בעצמינו שיאמרו התירו פרושים את הדבר עכ"ד ע"ש, על כן גם אנא עבדא חושש אני להתיר בנדון זה, דאית ביה איסור בשביל יחיד בהיכא דאינו צורך אותו היום, דבזה יש לעשות ס"ס להחמיר:

י״אאח"ז ראיתי להרב ריח שדה סי' י"ד איך בעיר אר"ץ יע"א באים אתרוגים בכל שנה מצפת תוב"ב, ופעם אחת נתאחרו לבא עד יום ראשון של סוכות אחר חצי היום, ובכל שנה כשבאים האתרוגים לאר"ץ יע"א שולחים הם לעיירות הסמוכות דרך יום או יומים או ג' ימים, ושאלו לחכם אחד אם מותר לשלוח להם ע"י גוי ביו"ט, וא"ל שאסור, ושאלו את פיו ואמר שהוא מותר והאריך בטעם ההיתר, וסמיכות דידיה דאיסור תחומין חוץ לי"ב מיל הוא פלוגתא אי הוי דאורייתא או דרבנן וכפי מה שהבין הוא והביא, העלה דרוב הפוסקים ס"ל ליכא איסור תחומין מן התורה כלל, וא"כ הוי אמירה לגוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כפי מה שפסק מרן ז"ל, אמנם ראיתי להרב הגדול מהרש"ל ז"ל בב"ד ש"ש סי' ט"ו שהביא דברי הרב ריח שדה המתיר בענין זה ודחה דבריו, ומשם נראה דכל רבני אר"ץ אסרו וסו"ד כתב וז"ל הרי רובא דמנכר קמן רוב בנין ורוב מניין דמחמירין בנ"ד ומי יערב לבו לעשות מעשה הפך סברתם ומה גם במקום דמרן הקדוש פסק כוותייהו, והוא מארי דאתרא שקבלוהו עליהם במקומות אלו לדון ולהורות כמותו, ולכן אין לזוז מהוראה זו שהורו רבני מתא לאסור, וזכורני שעל שני דברים סמכו ואסרו הא' משום דפשט דברי מרן בסי' שצ"ז נראה דסבר כהרי"ף דתחומין דאורייתא בחוץ לי"ב מיל, והב' משום דמשמע מדבריו בסי' תקפ"ו בש"ע לאסור בנ"ד וכו'. זאת תורת העולה מכל מה דכתיבנא הדין דין אמת וברור דאסור לשלוח גוי להוליך האתרוג חוץ לי"ב מיל וזה פשוט עכ"ל ע"ש. אשר על כן הגם בהיכא דכל אנשי העיר לית להו לולב ביו"ט ראשון שהוא דאורייתא ולית להו שופר ביום שני של ראש השנה דחל יום ראשון בשבת דאם לא יביאו ע"י גוי תתבטל מ"ע דאורייתא דנטילת לולב באותה השנה לגמרי, וגם תתבטל מצות שופר לגמרי דמלבד יקר המצוה שהיא מן התורה איכא עגמת נפש טובא להקל בביטול שתי מצות אלו דהא ודאי העושה במעשה כסברת המתירין הנז"ל להביא ע"י גוי אין מזחחין אותו, ויש לו על מה לסמוך סמוכין דאורייתא על סברת המתירין, ובפרט דאיכא ס"ס טובא, אבל לצורך יחיד יש לחוש לדברי מהרש"ל ז"ל ואין להתיר:

י״בודע דאשה שטבילתה בליל שבת ושכחה לקוץ צפרניים בע"ש נוהגים להורות לה לקוץ בשבת ע"י גוי כמ"ש במג"א סי' ש"מ וש"ך וסדרי טהרה יו"ד סי' קצ"ח ודלא כהט"ז דאוסר, ולפ"ז יש לדון דאם חל טבילת האשה במוצאי שבת שהוא יו"ט ושכחה לקוץ מע"ש, או שחל טבילתה בליל שבת, והיה ערב שבת יו"ט, דיש להתיר בזה שבות דשבות לצורך מצוה אפילו אינו לצורך אותו היום עצמו, כן נ"ל פשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר: