שו"ת רב פעלים, חלק ג, אורח חיים ל״וResponsa Rav Pealim, Volume III, Orach Chayim 36
א׳שאלה נשאלתי מחכמי המדרש הי"ו, מעשה באחד שנולד לו בן ויום ולילה היה הילד בוכה וצועק במרה והוליכו אותו אצל הרופאים למצוא תעלה למכתו ולא מצאו, ובכל יום ויום הולך ומתנוונוו עד שריקה בשרו ונשחת ולא נשאר בו רק העור ועצמות. ועדיין בכייתו עליו, ונלאו בני הבית לשמוע קול בכייתו עד ששאל אביו לרופא א' וא"ל שישקה אותו קורט אפיו"ן בבוקר ובערב וישתוק בכייתו, והאב אמר כן לאם אמו של הולד שהיה הילד ההוא אצלה לעשות לו כן מפי הרופא ההוא, וכן עשתה האשה להשקות את הילד קורט אפיו"ן בבוקר ובערב כמו שאמר הרופא כדי להשתיק בכייתו ועשתה כן עד י"ח ימים, והנה לילה אחת בסוף י"ח ימים באה להשקותו כדרכה בכל פעם ופעם, ולא היה מקיץ והביטה בו והנה מת ב"מ והאשה הנז' היא אשת חיל וצדקת וחוששת לנפשה אולי מזה האפיון שהשקתה אותו מת הנער ב"מ, ונמצא היא גרמה מיתתו שעשתה לו השקאה זו כמ"ש אביו בשם הרופא ונפשה לשאול הגיעה להורות לה דרך אם חייבת היא בזה דשמא מתוך חליו מת כי נראה לעיני הכל שנשחת גופו וריק מכל בשר או שמא היא קירבה מיתתו ע"י השקאתו האפיון שנעשה לו כמו סם המות ב"מ והאשה הזאת קרובה לששים שנה ומדוכה ביסורין ולא יכולה לסבול סגופים ותעניות וצועקת במרה למצוא לה תיקון לנפשה, ועיין בשו"ת רש"ל, ומהר"ם מלובלין וצמח צדק וחתם סופר א"ח סי' קט"ז, ובאר שבע בפרק חלק יורינו המורה לצדקה דרך למצוא תרופה לזאת האשה ושכמ"ה:
1
ב׳תשובה בראשית מאמר אין למצוא לאשה הנז' עזר להצלה מחמת שהיה הולד מסוכן במחלתו בלא"ה, דהא באמת לפו"ד אפילו אם הוא גוסס אם היה גוסס בידי שמים ההורגו נהרג עליו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' רוצח פרק ב' ה"ז אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו ואם היה גוסס, בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות, והרי הוא גוסס ההורגו אין ב"ד ממתין אותו עכ"ל, ועל כן אפילו אם היה זה הילד גוסס אפ"ה אם נאמר מחמת האפיון קירבה מיתתו ומת ה"ז שופך דמים וחייב בדמו ומשנה ערוכה בשבת כל המעמץ עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים, ובמסכת שמחות מסיים וכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים, למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה ע"כ, וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וכן פסק בש"ע יו"ד סי' של"ט, ועיין בש"ך ס"ק ך' ע"ש, ולכן אפילו היה הילד גוסס ממש, אם זה המשקה של אפיון קירב מיתתו ה"ז שופך דמים וחייב בדמו:
2
ג׳אמנם משכחת לה עזר והצלה לזאת האשה מטעמא אחרינא והוא כי זה הסם של האפיו"ן לא השקתו מדעתה אלא עשתה ע"פ הרופא שהוא מוסמך, ויש בידו כתב סמכה לרפאת, ומצינו להרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער הסכנה דף י"ב ע"ד שכתב וז"ל בפרק החובל תנא דבי ר"י ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה תורה רשות לרפאת. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק הרי זה גולה אלמא עונש שוגג יש בדבר ויש לומר הכי הרופא הוא כדיין שמצוה לדון, ואם טעה בלא נודע אין עליו עונש כלל כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין, אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים, וכן אמרו בתוספתא דב"ק גבי פטורין מדיני אדם וחייבין בדיני שמים רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ומכל מקום בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי להזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה עכ"ל:
3
ד׳נמצא רבינו הרמב"ן ז"ל דן את תדין ברופא עצמו שטעה ברפואות אם נתברר אצלינו שאותו החולה מת מחמת הסם שנתן לו הרופא אז הרופא חייב בדיני שמים וצריך שיגלה בעבור שגרם מיתה לחולה ההוא, אבל אם לא נודע לנו שמת מחמת הסם והדבר הוא בספק אז אותו הרופא פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' פ"ב שהביא סברה זו של הרמב"ן וז"ל, והרמב"ן ז"ל כתב בתורת האדש שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד והמית בידים אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בד"א בין בד"ש דומה לדיין וכו' עכ"ל ע"ש, וא"כ השתא לפ"ז בנידון השאלה הנז' שלא נודע אם אותו הסם של האפיון עשה לו איזה נזק לקרב מיתתו או שמא לא הזיק לו כלום ורק מחמת חליו בלבד מת, לכן גם הרופא עצמו אינו חייב אפילו בד"ש וכ"ש האשה שהיא פטורה בודאי כיון דהשקתו ע"פ דברי הרופא ואם הרופא טעה מה בידה לעשות אנוסה היא שאם יבאו לחוש לכך אינם יכולים להשקות לחולה שום סם ע"פ הרופא משום דדילמא הרופא טעה:
4
ה׳וזאת הטענה אשר אנחנו טוענין בד"ז היא נמצאת בפירוש לרבינו הרמב"ן ז"ל שם בדף י"ג ע"ב שכתב וז"ל, וקשיא לי הא דגרסינן בפרק אלו הנחנקין איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו וכו', רב פפא לא שביק לבריה למפתח ליה בועה דילמא חביל ביה והו"ל שגגת איסור. אי הכי אחר נמי, אחר שגגת לאו, בנו שגגת חנק, והשתא תמיהא א"כ לא יתעסק בקי ברפואות כלל דדילמא טעי והו"ל שגגת סייף, ועוד מאי שנא בן בהקזה דאביו, ומאי שנא אחר בהקזה דחבריה דהתם נמי דילמא מזיק ליה שכמה דברים של סכנה תלויים בהקזה. ועוד אם נחוש לרופא אף החולה יחוש לעצמו שאם מרפאין אותו בסימנין והוא אוכלן או בכוס של עקרין ושתה אותן שמא טעו בחולי או ברפואה, ונמצא שהמית עצמו שטעותן של רופאין סם המות הוא, ונמצא שאף החולה עצמו בא לבית הספק, ויש לומר כיון דנתנה רשות לרופא לרפאת ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה שאין לו לחוש כלום שאם מתנהג כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדיה לרפויי ולביה אנסיה למטעי, אבל בן אצל אביו כיון דאיכא אחרינא למשקל ליה סלוייה ולמפתח ליה בועיה לא שבקינן לבן למעבד הכי דלא להוי מעייל נפשיה לספיקא דחיוב מיתה וכו', אבל למיתה לא חיישינן לא בבן ולא באחר, משום דעל כרחו הצריכו הכתוב לרפאת, ואין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה עכ"ל ע"ש:
5
ו׳הרי כאן הרמב"ן ז"ל חיזק הדבר בענין סמי הרפואות אע"ג דימצא בהם סכנה דמה שמרפא לזה ממית לזה אין מזה חשש כלל לרופא מחמת טעותו שכבר נתנה לו התורה רשות בזה כי הוא דבר מצוה, ורק צריך שהוא יתיישב בדבר כפי דעתו. ושמעינן נמי מדברי הרמב"ן ז"ל הנז' דזאת האשה דנידון השאלה שהיתה משקה הסם להילד ע"פ מצות הרופא היא דומה לחולה עצמו דאין לו לחוש שמא יתחייב בנפשו בשתיית הסם ששותה ע"פ הרופא דדילמא חבול ביה, וכן האשה הזאת אין לה לחוש כלל, וכן כל שאר המתעסקים בחולה ע"פ צווי הרופא וזה ברור ונכון:
6
ז׳והנה ביאור הגמרא דקמא בתנא דבי ר"י מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת שביאר הרמב"ן שלא יאמר שמא אטעה וכנז"ל זה הביאו הטור ז"ל ביו"ד סי' של"ו גם הביא הטור ז"ל שם דברי התוספתא שהביאה הרמב"ן ז"ל הנז"ל דאם שגג הרופא יתחייב גלות וכנז' שם ומרן ז"ל בב"י ציין על דברי הרמב"ן ז"ל בתורת האדם הנז"ל, וראיתי להגאון בנין ציון סי' קי"א שנשאל במסכן שנוטה למות וכבר נתייאשו מרפואתו ורופא מומחה רוצה לעשות לו רפואה על ידי הקזה וכו' שכתב בתשובתו וז"ל, ועוד דאף דברופא נחשב שוגג אם טעה מ"מ ישראל העושה ע"פ הרופא נחשב אונס גמור דהרופא היה לו שלא לטעות אבל הישראל עושה משום פקוח נפש לרפאת לחולה, ואם ממיתו אונס הוא דרחמנא פטריה, עכ"ל ע"ש, ונראה שהרב ז"ל לא ראה דברי הרמב"ן בתורת האדם אשר העתקתי לעיל דהיה לו להביא עזר לסברתו הנז' מדברי הרמב"ן ז"ל:
7
ח׳נמצינו למידין מכל הנז"ל אפילו אם נניח במונח דסם האפיו"ן עשה נזק לולד וקירב מיתתו אין להאשה חשש מדמו של ילד מאחר שעשתה ע"פ הרופא ואין עליה עונש כלל, ובאמת מלבד שהדבר הזה מפורש יוצא מדברי הרמב"ן ז"ל הנז"ל, הנה הוא מלתא דמסתברא והשכל מחייב זה דאל"כ לא יבאו לעשות שום רפואה של סמים ושל הקזה וכיוצא ע"פ הרופא ואפילו הרופא עצמו יש לו לחוש פן יתחייב בנפשו:
8
ט׳ברם הא ודאי אין לסמוך בזה אלא ע"פ רופא מוסמך והנה זאת האשה אשר בעבורה היתה השאלה של חכמי המדרש הי"ו היא עצמה באה לפני כדי לקבל ממני תשובה על פתגמא דנא ושאלתי לה על הרופא אם הוא מוסמך ומומחה ואמרה שהוא רופא מפורסם ומוחזק בחכמת הרפואה והוא מגדולי הרופאים של חיילות המלך יר"ה ויש בידו סמכא מן חכמי הרופאים הגדולים ולוקח פרס גדול מן הממשלה יר"ה, ועיין שו"ג סי' של"ו סק"ז ביש לו כתב סמכא מחכמי הרופאים ע"ש, גם שאלתי לה על השיעור של סם האפיו"ן אולי טעתה בו והשקתו יותר משיעור שאמר הרופא ואמרה דדקדקה בזה מאד, ואדרבה חוסרה מעט משיעור שאמר הרופא:
9
י׳ועוד יש סניף אחד להצלת האשה מן החשש והוא סברת הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' פ"ב דאין חשש בחיוב הרופא אלא בהיכא דעסק בברזל בחבורה, אבל ברופא שעסק עם החולה במשקים ובמשלשלים ובמרקחת ומרחצאות אם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאת ולא נתכוון להזיק פטור אף מדיני שמים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות עכ"ל ע"ש, וא"כ לפו"ד נידון השאלה שהיה ע"י השקאת סם אין חשש לרופא אפילו בדיני שמים וכ"ש אין חשש לאשה מיהו חזינא לגאון הרב חיד"א בברכי יוסף סי' של"ו סק"ח שהביא דברי הרשב"ץ ז"ל, וכתב הרמב"ן והטור ומרן סתמו דבריהם ויש לדון בדברי הרשב"ץ כמבואר למעיין היטב ע"ש, ומ"מ גברא רבא אמר מילתא ואע"ג דלא סמכינן עלה בלחודא תהיה לסניף לעזר האשה הנז' שכבר מוצלת מטעם הרמב"ן ז"ל הנז"ל:
10
י״אועתה אבא לדבר בתשובת הגאון חתם סופר סי' קע"ז אשר ציינו עליו החכמים הי"ו בתוך השאלה והוא כי נשאל הגאון ז"ל הנז' בנערה שנתעלפה מפחד פתאום ונעשית כמת דומם וגבירתה נבהלה מאד ושלחה ידה ליקח צלוחית יין שרף לשפוך לתוך פיה לעורר חמימותה הטבעית ונדחה ידה לצלוחית פעטר'י'אהל וכששפכה לתוך פיה ירד לתוך מעיה ונשרפה הנערה ר"ל ושואלת אם צריכה כפרה, והגאון הנז' פסק מעשה האשה היה לדבר מצוה להצלת נפש דעדיפא מאב הרודה את בנו ומשליח ב"ד והאריך בזה ע"ש, ושוב הצריכה קצת כפרה הואיל ואירע מכשול על ידה והביא דין מהרי"ל וצמח צדק ע"ש ונוראות נפלאתי על תשובתו הנז' דנראה נעלם ממנו דין התוספתא גבי רופא שטעה ומת החולה בשגגתו דחייב גלות ונזכר דין זה בטור סי' של"ו כנז"ל ואותה האשה דינה כדין רופא דתוספתא דבעי כפרה, וי"ל דטעות זו של אותה אשה קרוב לפשיעה דהו"ל להמתין ולהתיישב מאחר שיודעת שיש באותו מקום שפשטה ידה בו משקה סם המות השורף, גם עוד זאת אפילו לפי חלוקו של הרמב"ן חייבת בשגגתה כי ברור הוא שמתה הנערה מחמת זה המשקה שנתנה לה ולמה הביט הגאון לחייב בה במקצת כפרה משום שנעשה מכשול על ידה ויש פתח פתוח לפניו לחייבה בכפרה מדין התוספתא הנז' שהוא פסוק להלכה, וראיתי להרב מטה יאודה עייאש ז"ל בסי' של"ו שנתקשה על דין הרופא של התוספתא שהביא הטור ז"ל מדין האב המכה את בנו ורב את תלמידו ושליח ב"ד דפטורין מן הגלות, ותירץ דגלות זה האמור גבי רופא אינו ע"פ ב"ד מן הדין אלא לענין אם בא לצאת ידי שמים ראוי לו להיות גולה, וזהו דומיא דחייב בדיני שמים דסמיך ליה דפירושו כדי לצאת ידי שמים, וכן יראה מלשון הרמב"ן ז"ל שהעתיק מרן בב"י והיינו ונודע לו ששגג דכתב בש"ע דר"ל לו לרופא דוק ותשכח עכ"ל, וכונתו לומר דאינו פטור מד"ש אא"כ לא נודע לו שמחמת הסם שנתן לזה מת, אבל אם נודע שבודאי שמחמת הסם שנתן לו מת דנמצא המיתו בודאי בידים אע"פ שנתן לו בשוגג חייב בד"ש ובנידון הגאון ח"ס נודע להאשה שמחמת משקה שהשקתה את הנערה מתה ובודאי חייבת בד"ש וצריך לה כפרה לכ"ע וכ"ש שיש לדון בה בענין שלה שהוא קרוב לפשיעה דהיה לה להתבונן כיון שיודעת היא שבאותו מקום שפשטה ידה יש משקה שממית את האדם ששותהו, ולמה הביא הגאון עצות מרחוק לחייבה קצת כפרה משום דבאה תקלה על ידה מדין צמח צדיק:
11
י״בושו"ר להגאון ח"ס בח"מ סי' קנ"ד שנשאל באשה שהניקה את בנה בן ט"ו ימים ולקחתו על ידיה להניק כדרך כל הנשים הלוקחת ילדיהן חובקת בזרועותיה ויהי בחצי הלילה ותקץ משנתה ותבט אל הילד והנה מת וכתב נ"ל להקל דבתשובת מהרי"ל סי' מ"ה שם נאמר סתם אשה שמצאה ולד מת וכו', יש לומר היינו שהשכיבה הולד על צידה והיה להניחו בעריסה שלו ולמה לה להשכיבו אצלה ואדם מועד לעולם דהו"ל לעיונא, אבל אשה זו לקחתו בין זרועיתיה להניקו ונאנסה באונס שינה ותחילת לקיחתו היתה לטובתו לצרכו להניק, ועדיין דדיה בין שיניו ונאנסה בשינה הו"ל אונס ולא שוגג, והלא חז"ל פטרו מגלות לרופא שהמית להחולה ומכ"ש הכא, מ"מ תעשה קצת תקונים אבל לא להחמיר בתענית, ובפרט אחר הלידה, ובכל יאר צייט של התינוק בכל שנה תעשה שום דבר טוב לתיקון נשמתו וסר עונה וחטאתה תכופר עכ"ל, ואחר המחילה מדמי לנידון הנז' לדין רופא שהמית החולה שפטור מן הגלות, וחשיב לאותו נידון כל שכן זה אינו כי פשעה בזה התינוק שהוא בן ט"ו ימים להניח הדד בפיו ותשכיבהו בין זרועותיה להניקו כיון דשינה שכיחא ובאה בע"כ צריך לחוש שמא מחמת שינה תעקם גופה קצת לצד זרועה שהתנוק מוטל שם ויחנק מכובד גופה, וזה דבר המצוי ושכיח ולא זו הדרך להניק תינוק בן ט"ו ימים כך אלא ראוי שתשב ותניחהו בחיקה ותשים הדד בפיו דאז אם תתגבר שינה עליה לא יצא מזה תקלה להיות כובד גופה על התינוק, ולכן קרוב לודאי כי אותו התינוק מת מחמת גופה שהכביד עליו ואח"כ חזר גופה לעמוד על איתנו והרופא שנותן סם דפטור צריך שידקדק תחלה:
12
י״גואשר ציינתם בשאלה הנז' על תשובת צמח צדק שהביא תשובת מהרי"ל ומהרי"י ורש"ל ובאר שבע הנה ודאי אין נידון זה של השאלה שייך לנדונות ההם דהתם איירי בהיכא דנודע שבודאי מת מסיבתו, אבל בנדון השאלה מאן אמר שמת הילד מסם האפיו"ן ומאן אמר שעשה לו האפיון נזק כל דהוא ודילמא מת מחליו שהיה בו, ואדרבה יש צד לומר דלא הגיע לו נזק מן האפיון דהא השקתו ממנו י"ח ימים בבוקר ובערב ולא נראה בו שינוי מחודש מכח משקה זה, ועוד איכא לחלק דנידון השאלה איירי בסם של רפואה וברפואה נתנה התורה רשות לעסוק ולעשות ולא יהיו חוששין שמא יארע תקלה דאם יחושו לא יעשו שום רפואה וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל ויציבא מליתא אב"א קרא אב"א סברא:
13
י״דהנה כי כן אשה זו דנידון השאלה היא פטורה ועטירה ואינה צריכה כפרה. והנה ידוע דהמחלל שבת מפני פקוח נפש אין צריך כפרה ואע"ג דהרב חוות יאיר ס"ל דליחיד נכון להחמיר לעשות כפרה, הנה הרב בני יאודה ח"ב דף ס"ג פליג עליה וס"ל גם ליחיד אין לעשות כפרה כדי שלא יתרשלו בפקוח נפש וכמ"ש הרב ברכי יוסף ז"ל א"ח סי' של"ד סק"ה, וכן המנהג פשוט דאין עושין כפרה אפילו ליחיד, ועל כן גם בנידון השאלה אין להחמיר לעשות לה כפרה כדי שלא יתרשלו בעסק פקוח נפש מחמת חשש זה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
14
ט״ואחז"ר באה אשה א' ושאלה כי בנה קטן בן ב' חדשים היה שוכב בצידה, ובבוקר ראתה אותו מת, ואינה יודעת אם מתוך שינתה שכבה עליו, או הניחה ידה על חוטמו ונחנק או היה לו סיבה אחרת מחמת עצמו ורוצה תיקון, ואמרתי תתענה מ"ד יום נפרדים זא"ז, ובסוף ימי תעניות שלה תזמין ט"ו בני אדם כשרים שיתענו ביום מ"ב ומ"ג ומ"ד שלה ותתן להם צדקה כדי שיתענו והם כל או"א יעשה קבלת תענית בשלשה ימים הנז' בנוסח זה שיאמר רבש"ע הריני לפניך בתענית יחיד למחר מעלות השחר עד צאת הכוכבים בעבור תיקון חטא האשה פב"פ שחטאה בעין שופך דם האדם באדם ויהיה חשוב ומקובל ומרוצה מיעוט חלב ודם שלי שמתמעט בתעניתי כאלו הקרבתיו ע"ג מזבחך הקדוש לכפר בעד האשה פב"פ שחטאה בעון שופך דם האדם באדם ויעלה לפניך כאלו כיונתי בכל הכונות הראויות לכוין בתיקון זה, ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו' ויכפול הפסוק ב"פ, ובליל השלישי של השלשה ימים הנז' יעשו תיקון כרת וילמדו סבא דמשפטים ואד"ר ואד"ז ותרי"ג מצות ומשניות של קריאי מועד דליל חג השבועות, וקודם הלימוד יאמרו ליקבה"ו וכו' הרי אנחנו באים ללמוד סתרי תורה ולנדוד שינה מעינינו בעבור תיקון פגם עון שופך דם האדם באדם שחטאה בו האשה פב"פ, ויהי נועם וכו', ובכל יום מן שלשה ימים התענית הנז' ילמדו תנ"ך של קריאי מועד דליל חג השבועות וילמדו תהלים ב' פעמים ואחר תהלים יתקעו בשופר עשרה קולות, וגם היא כל יום מן מ"ד יום תקבל תענית מבע"י ותאמר לתקן פגם חטא שחטאתי בעון שופך דם האדם באדם, ואם אינה יכולה להתענות מ"ד יום תתענה שלשה ימים באותם השלשה ימים שמתענים ט"ו אנשים הנז"ל, ובאותם השלשה ימים יסבב אדם כשר על ראשה תרנגולת אחת ויאמר זו חליפתך וכו' ובכל סיבוב יאמר פסוק איוב ל"ז ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר מצאתי כופר מצאתי כופר וישחט השוחט והיא תברך על כסוי הדם, ועיין בתשובת ח"ס שהעתקתי לעיל מה שעשה תיקון על יום יאר צייט כל שנה ושנה, והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים ויאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
15