שו"ת רב פעלים, חלק ד, אבן העזרResponsa Rav Pealim, Volume IV, Even HaEzer

א׳שאלה באה לי מעי"ת כלכתא יע"א. בהיות כי פה עי"ת כלכתא יע"א נוהגין בענין השדוכין הנקרא להם בערבי מליך שאחר התקשרות השדוכין כנהוג אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיטין אחת מקרובי המשודך וזה אות ס"ט שהיא משודכתו ועד משך זמן החופה שולח המשודך למשודכתו סבלונות ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י ומעט אנשים יש שמקדשין תכף ומיד בעת השידוכין ושולח ג"כ סבלונות. והיה מעשה בגביר א' סי' יחזקאל אברהם חיים גבאי יצ"ו בן המנוח ה"ר אברהם יחזקאל חיים גבאי נ"ע ששידך בת אחת רבקה מזל טוב בת יוסף יעקב יהודה נ"ע ואחר התקשרות השדוכין היה בדעת המשודך לתת למשודכתו טבעת אחת בתורת מתנה, אמרה לו זקנתו תזהר שלא תתן הטבעת לה בעצמך כי אז יהיה קדושין. ולזה שאל המשודך לאם המשודכת בפני משודכתו הנז' שכו"כ אמרה זקנתי, א"כ מה רצונך, תתן זקנתי או אחותי, השיבה לו אם המשודכת לא אחותך ולא זקנתך כי אם אתה בעצמך תלביש את הטבעת מא יכ'אלף וכשמעו את הסכמתה נתן לה טבעת זהב שהניח לו אביו שצוה לפני מותו לאמו הטבעת הזה היקר הוא לבני הגדול והוא כדי לקדש את כלתו. וראו ב' עדים כשרים בנתינת הטבעת מידו לידה אך לא פירש ואמר הרי את וכו' ואח"ז כפעם בפעם שלח לה סבלונות כמנהג העיר:

ב׳והנה בעתה רוצים מצד המשודכת לבטל ולחזור בהם מסיבת דברים של מה בכך. ולהחזיר לו את הטבעת עם כל הסבלונות השייכים לו, והמשודך לא רצה לקבלם באומרו יען כי אנכי נתתי לה בתורת קידושין בהסכמת אם המשודכת ולקדושין נתכוונתי כי נתתי לה הטבעת אשר צוה אבי שהטבעת הזה הוא לקדושין, וגם משודכתי הנז' הסכימה בזה שאנכי גליתי לה בה שעתא קודם נתינתי לה באמרי אליה תהי"ל נתבטלו עתה כל הסכסוכים שהיו בענין קשורינו, ועתה את לי ואני לך והציעה לי ואמרה הן ומיד הלבשתי הטבעת באצבעה. ושאול שאל האיש אם יכול לפוטרה בלא גט, ואם צריך הנני מוכן לתת לה גט בלתי אומר ודברים. ע"כ השאלה:

ג׳ואנחנו ח"מ השבנו לו לא מפיך אנו חיים אלא צריכים שתטענו שניכם יחד זה בפני זה ויעידו העדים עדותם בפני שניכם שראו נתינת הטבעת מיד ליד. ובין הכי והכי עברו ימים ויצא קלא דלא פסיק שהיא מקודשת, וקמו עלינו מצד המשודכת שאיך פסקנו שלא כדין ואמרנו להם כפי דברי המשודך יש להסתפק ולא יצא פסק הדין מידינו ואם רצונכם יבואו ויטענו טענותיהם זה בפני זה. והיא המשודכת נתנה כף סוררת ולא רצתה לבא, והמשודך הנז' דינא קא בעי. ע"כ קבלנו קב"ע שלא בפניה כסברת הי"א שהביא מור"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ח. ואלה דבריהם:

ד׳במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו קודמנא ה"ר דוד שלום עבד אל עוזר חי הכהן וקאל בלילת אס"ח אנא רחתו לבית תימ"ו ושפתו אנהו ה"ר יחזקאל חיים אברהם גבאי הי"ו עטא כאת'ם אלמאס ופי ידו לבסהא לל בנת רבקה מזל טוב בנת תימ"ו למזכורה וקבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חאכי ולשרוטאת מאל לעורס אלד'י תסאוו בינאתהום עד כאן דברי העד הראשון. וכן היו דברי העד השני כנז' בעד הראשון בלתי שינוי וע"ד אמו"ץ חתמנו שמותינו פה עי"ת כלכתא יע"א והיה זה בש"א תמוז שנת התרס"ז ליצירה והשו"ב וקיים:

ה׳ע"ה שלמה תווינה ס"ט

ו׳עהב"ה יחיה אדהאן ס"ט

ז׳הצב"י יעקב בכור שולם ס"ט

ח׳וזאת התשובה שהשיבו שלשה ת"ח שהיו נמצאים בעיר כלכתא יע"א:

ט׳תשובה ידענו בעצמנו כי א"א כדאים להטפל בתגר זה באיסור א"א דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין וכו' ומה גם כי אין אתנו ספרי רוא"ח כי אם מעט מן המעטן, אך טפלנו עצמנו לכתוב מה שעלה במצודתנו לפי מיעוט הספרים לעשות רצון השואל דדינא קא בעי ודו"ת שאין כוונתו חלילה לקלקלה ולעגנה, לכן אמרנו נלקטה נא באמרי'ם מפי סופרים ומפי ספרים אשר נמצאים אתנו כעת ורק כנושאים ונותנים בדבר הלכה ולמעשה נלך אחר ב"ד יפה שמהם תצא תורה, והיה היוצא מבדה"ץ יצ"ו. יקום לעולם דבאלו אמרו לסמוך ודברינו כלא חשיבי, נחלה פני עליון אב"ש למען יעמוד לפנינו לעזר ולהועיל שלא נכשל בדבר הלכה כיר"א:

י׳גרסינן במס' קדושין דף ו' ע"א א"ל היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושין ונתן ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודא אומר צריך לפרש. אר"י אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין ופליגי שם תנאים מענין לענין לאותו ענין רבי סבר לא מהני ורשב"א סבר מהני. ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה"א פ"ג ה"ח והטור ומרן בשוה"ט אהע"ז סי' כ"ז דהלכה כרבי יוסי עי"ש, ומפשיטות לשונם משמע דדוקא בפסוקים ממש אבל מענין לענין לא מהני. כ"כ הר"ן ז"ל דהלכה כרבי מחבירו, ומרן ז"ל בב"י שם כתב שכן הוא דעת הרי"ף ודעת הרא"ש ז"ל שסתמו, וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג מה"א וכתב מהר"ם שכן הוא גם כן דעת בעל העיטור עיי"ש:

י״אברם הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין ס"ל שגם שפסקו מענין לענין מקודשת ואף שדבריו הם דחוקים וכמו שהוא בעצמו הקשה לפירושו, אכן הראיות שהביא לדבריו מהתוספתא ומהירושלמי המה חזקות כחומות נשגבות עי"ש באורך ביאור:

י״בולולא דמסתפינן נראה לפק"ד לומר דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כדכתב הרשב"א ז"ל דגם מענין לענין מהני, מדנקט לשונו בסו"ד הואיל והן עסוקין באותו ענין ולא נקט והוא שעדיין עסוקין באותו ענין כלשון הש"ס וכך נקטו לשונם הטור ומרן ז"ל שם דמשמע דצריך שיהיו עסוקים בעסק קדושין ממש מתחלה ועד סוף, ומדנקט לשון זה הואיל וכו' משמע שכונתו אפי' ודפסקו מענין לענין נקרא שפיר עסוקין בעסקי קדושין כן נלע"ד:

י״גואחרי כותבנו זה מצאנו הון לנו להגאון תוי"ט דפ"ד דמעשר בהמה משנה ז' בד"ה היה מדבר וכו' כתב וז"ל פי' מהר"ם כיון שעסוקין וכו' ואף בגליון ספרי הרמב"ם פ"ד אמר המגיה והוא שעסוקין באותו ענין או מענין לענין ובאותו ענין ע"כ עי"ש ומסתמא ג"כ לקדושין וכן הה"ד לומר גם לס' רבינו הרי"ף ז"ל דס"ל דמענין לענין ג"כ מהני דהלא לא סתמו הנה היא כתובה לפנים דלמאי הלכתא כתבו והאי דס"ל דגם מענין לענין מהני:

י״דוגם המרדכי סוף פ' האיש מקדש הביא תשובת מהר"ם ז"ל דס"ל דגם מענין לענין מקודשת, וזה תו"ד. ראובן קדש את לאה ולא אמר לשם קדושין וגם היה בלא שידוכין לפי העדות שלא בחנו דבריהם אם נתרצית תחי' להתקדש לו אם לאו, אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו אז ודאי צריכה גט, כדאיתא בפ"ק דחדושין היה מדבר עמה ע"ע גיטה וקדו' וכו' רבי יוסי אומר דיו והלכה כר"י ומסיק והוא שעסוקין באותו ענין אפי' מענין לענין באו"ע. ומיהא נראה דה"מ כשנתן לה בשתיקה ולא דבר מאומה אבל הכא מיירי שדבר כשנתן לה מאהבה ומחיבה יש בלשון הזה לשון סבלונות, וקיי"ל חוששין לסבלונות אפי' לזמן מרובה וכו', ואע"ג דמסקינן דלא חיישי לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדמ"ס לפרש"י מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום, ועוד דלפר"ח גרסינן התם מיעוטא דמקדשי והדמ"ס מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל, משמע דאפי' למיעיט חיישי להחמיר, והא דלא אזלינן לרובא היינו טעמא משום חומרא דא"א וכו', ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעים שקבלתה והיא מודה שנתרצית קודם צריכה גט. או אפי' לא דבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קדושין וגם היא קבלתה לשם קדושין אע"ג דפריצות עבד וקידש בלא שדוכין קדושין מיהא הוי וצריכה גט, ואע"ג דאמר בפ' האיש מקדש ובכלן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם כיון דאתני ולא כמינה למעקר לתנאו אבל בנידון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו כמ"ש בפ"ג דשבועות ואינו אסור אלא בפת חטים וכו'. ועוד נ"ל כיון דאמר אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה שיש לחוש לקדושין א"כ אם היה דעת שניהם לקדושין צריכה גט עכ"ל מהר"ם ז"ל והביאו מרן ז"ל בב"י בסי' כ"ז עיי"ש. אע"ג דהב"ש השיג עליו וכתב וז"ל מדברי שאר הפוסקים לא משמע כן דאיך יעלה על הדעת נתן בשתיקה ולא דבר כלום הוי ודאי קדושין וכשנתן הוא ואמרה היא הוו ספק קדושין וכי בשביל אמירתה גרע עי"ש וכן השיג הח"מ שם וכתב דא"ל דהוי ספק מקודשת:

ט״ואד הרואה יראה דעיקר השגתם הוא על מור"ם ז"ל דכתב כשנתן בשתיקה ולא דבר כלום ולא היו עסוקין בעסקי קדושין כיון שהם כוונו לשם קדושין הוי קדושין ע"ז כתבו משכ"ת, אכן בעיקר הדין שכתב מרן ז"ל שאם היו עסוקים בעסקי קדושין תחלה ופסקו מענין לענין שהיא מקודשת לא השיגו ואפי' הם ס"ל דמהני ע"ש בב"ש ובח"מ באו"ב דנראה כמ"ש, וגם הט"ז שם הק' על תשובה זו קושיות הרבה ע"ש וסו"ד כתב וז"ל וידעתם כי איני כדאי להכריע על תלמידי מהר"ם ז"ל ק"ו עליו מ"מ כיון דיצא מפי מהר"ם ז"ל בזה להחמיר מי ירום ראש להקל, ע"כ לשונו הזהב:

ט״זנקטינן מהאמור דכלהו סברי מרנן מהר"ם והרשב"א ז"ל וגם הרמב"ם והרי"ף ז"ל כלהו ס"ל דנתן בשתיקה ולא דבר כלום כיון דעסוקין בקדושין אפילו מענין לענין ס"ל דמהני, וגם ספרים אחרים לראות מה דברו בענין זה אין לנו:

י״זאיברא דמרן ז"ל בכ"מ כתב על לשון הרמב"ם ז"ל דנקט ורצתה ועמד וקידש כתב וז"ל משמע דהיינו לומר שנתרצתה היינו דאמרה הן אבל אם לא אמרה הן וקבלה סתם ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלה וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל:

י״חמיהו כנראה דיחידאה הוא בדין זה דבשאר הפוסקים לא משמע כן כ"כ הב"ש שם סק"ו וכתב עוד וז"ל כן משמע מהגמ' סוף גיטין כמ"ש בסמוך בהג"ה כשמדברים לפניה סגי ש"מ אפי' שתקה מהני וכן י"ל להרמב"ם ז"ל אם שתקה הוי ריצוי, גם בחי' מהרי"ט ז"ל השיג על הכ"מ עכ"ל ועי' בלח"מ פ"ג מה"א ה"ח שהקשה על הכ"מ:

י״טנמצא דרוב בנין ורוב מנין ס"ל בשתיקה מהני ולא בעי שתאמר הן וכן הביא הבה"ט בסי' כ"ח ס"ק ט"ז סברת מהרשד"ם שכתב וז"ל ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה וא"ל קחי טבעת זו וראי שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת ע"כ. והגאון ח"ס ז"ל ת' אב"ע סי' ק"ב הביא ראיה לפסק מהרשד"ם הנז' מפרש"י בקדושין גבי צפתו דאסא הובא דבריו בבה"ט עי"ש:

כ׳א"כ הכא בנ"ד שהלבישה הטבעת באצבעה וקשטה הטבעת באצבעה ולא מחאה הוי כאמרה הן ומקודשת, ואם נפשך לומר דלא דמי לנדון מהרשד"ם ז"ל דשאני התם עכ"פ אמר לה מקודם ראי שאני נותן לך לקדושין משא"כ בנ"ד, נוכל לומר גם בנ"ד כיון שעלה דעתו להמשודך דלשם קדושין נתן שלאחר ששמע מזקנתו דאם יתן הוא הוי קדושין והסכימה אם המשודכת שהוא יתן בעצמו והחליף הטבעת כמבואר בשאלה שזה משמע שכוונתו לשם קדושין וגם אמר לה להמשודכת אחר שומעה הדברים הנ"ל הנני נותן ליך בעצמי ועתה את לי ואני לך הוי כמי שאמר הרי אני נותן לך לשם קדושין אפי' היא דעתה מכחשת אינה נאמנת כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה בסי' מ"ב ס"ב דאם מכחשת והעדים מעידים שקבלה אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי והוי קדושין יעו"ש:

כ״אאע"ג דהמלה הזאת שאמרה אֵם המשודכת מא יכ'אלף. סובל ב' פירושים דיש לפרש שכוונתה שנתרצית שיהיה קדושין, ויל"פ בהיפך, אך הפי' הראשון להחמיר הוא יותר מורווח שכן כתב הרה"ג מעוז ומגדול ר"מ ור"מ בעי"ת בבל יע"א כיר"ח יכון עולם בספרו הבהיר רב פעלים ח"ב חאה"ע סי' ה' במלת אשכון בקא. דראה כמה פוס' וכמה עובדי דאתו לקמייהו דלשון דמשתמע לתרי אנפי אין סומכין לפי' דהוי לקילא יעו"ש, כמו כן הכא דהוי מלה זאת מא יכאלף כמו אשכון בקא ויותר נראה להחמיר, וכ"ת הא העדים ראו הנתינה דוקא ולא ידעו שנתרצית היא א"כ הו"ל כמקדש בלא עדים, זה אינו דעיקר הקדושין מצד המקדש ואינו תלוי בדעתה כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים ד"ל עי"ש ולכן לא בעינן תרי סהדי אלא לגוף הקדושין שידעו הנתינה אבל רצון האשה לא בעי עדים ועי' בבה"ט סי' כ"ז סק"ו ועי' להגאון הרב בעל הפלאה ז"ל סי' כ"ז ומ"ב שהפליא להביא ראיות דלא צריך שיעידו העדים כוונתם ובראיה בלא ידיעה מהני. ובנ"ד נמי שיודעים העדים שכשנותן המשודך הוא בעצמו הוו קדושין וראו הנתינה מידו לידה והיא שתקה וקבלה הא ודאי דמהני ודומה למאי דקיי"ל אם העדים יודעים שנותן לה גט, וה"ה הכא נמי בקדושין שראו הנתינה סגי כנ"ל ולא בעי כוונתם:

כ״באד נשאר לנו אם השדוכין מקרי מדבר עמה על עסקי קדושין אם לאו, דחקירה זאת חקרוה שרים הלא הוא התנא ואורייתא הגאון המשל"ת בפ"ג הל' א' ה"ח והוא הכריע בדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דמקרי שפיר מדבר עמה ע"ע קדושין הפך ס' מהריק"ו ז"ל וכן כתב בה' א' עי"ש. ועי' בהרדב"ז ז"ל ח"ד סי' נ"ו דס"ל דמקרי מדבר עמה ע"ע קדושין עי"ש. יברור לנו שיש כמה וכמה רוא"ח דס"ל כן דמקרי שפיר השדוכין מדבר עמה ע"ע קדושין דמלתא דמסתבר הוא דלא גרע השדוכין ממדבר עמה ופסקו דס"ל לכמה פוסקים דמענין לענין באותו ענין מהני וה"ה שדוכין מהני. אך אין אתנו ספרים לראות:

כ״גוגדולה מזו מצאנו ראינו להרב עצמות יוסף ז"ל בקדושין שהביא סברת הגאון מהר"ש הלוי ז"ל דמדבר עמה ופסק דגרע משידך עי"ש בטעמו ובנ"ד הא העדים מעידים שקודם נתינת הטבעת גמרו התנאים ביניהם אף שלא העידו בהדיא שהיו מדברים ע"ע קדושין דמהני והוי מקודשת:

כ״דושוב ראינו בתשו' הרשב"א זלה"ה סי' אלף וקפ"ט שכתב נדון דומה לנ"ד והחמיר עיי"ש, ומאפס הפנאי לא העתקנו הלשון עיי"ש באו"ב, א"כ גם בנ"ד שרובם נזהרים שלא ליתן המשודך דבר בעצמו למשודכתו כ"א ע"י א' מקרוביו ומה הפקרה זו שהפקירה אֵם המשודכת שהוא יתן בעצמו אחר שומעה שאם יתן הוא יהיו קדושין אם לא שכוונתה שיהיו קדושין ואמרה מא יכ'אלף רצ"ל שיהיה קדושין כנלע"ד:

כ״האפי' למ"ד דלא חיישינן לסבלונות נלע"ד בנ"ד שלא שלח לה אלא נתן הוא בעצמו שמקפידין שלא ליתן המשודך בעצמו ודאי כלהו ס"ל דחיישינן לפירש"י דפירש דסבלונות בעצמם הם קדושין ואע"ג דרובא מסבלי והדר מקדשי אפי"ה אנן חיישינן למיעוטא דמקדשי והדמ"ס כס' ב"ח והגאוגים דס"ל כב"י וכס' מהר"ם ז"ל הנ"ל המובא במרדכי, וענין זה סובל אריכות אך אכמ"ל ובפרט דחסורי מחסרא לנו ספרים ועי' בב"ש ובד"ש סי' מ"ד ובב"ח מ"ש בזה באו"ב ומשם יש כמה ראיות לנ"ד שנתן המשודך בעצמו הסבלונות ס"ל לכמה פוסקים דמקודשת וצריכה גט, ועי' בבה"ט שם מה שהביא בתשו' הגאון קה"י ז"ל יעו"ש וסיים וז"ל ומסיק למעשה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ובקי' בדברי כלם להחמיר כמ"ש האחרונים יעיי"ש ובנ"ד דיש מיעוטי מקדשי והדמ"ס ודאי דחיישינן ובפרט שנתן הוא בעצמו כמ"ש:

כ״ופש גבן לברורי אם מועיל עדות זו שהעידו שלא בפני האשה, הנה מור"ם בח"מ בהג"ה כתב דאם שלח שתבוא בב"ד ולא באה אז מעידים אף שלא בפני הבע"ד עיי"ש:

כ״זושו"ר להגאון רב"א ז"ל בתשו' סי' ה' ע"ב וז"ל לאפרושי מאיסורא כתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשו' דמעשים בכל יום שמקבלים עדות קדושין שלא בפני בע"ד עיי"ש באו"ב, וסיים דבריו אפי' היה נראה לדיין שיש צד רמאות לא יקל בכך עיי"ש:

כ״חועוד אנו צריכים לבאר כי בנ"ד יצא קלא דלא פסיק שהבתולה מקודשת ועי' להרה"ג ר"מ ור"מ בעי"ת בבל כיר"ח יכון עולם בספרו רב פעלים ח"ב דהאריך והביא סברות רבות בענין חששת קול עיי"ש:

כ״טכל זה כתבנו בעט נחוץ לא להלכה ולא למעשה, ודברינו אלה נגישה להרה"ג מעוז ומגדול תנא דאורייתא כיר"ח יכון עולם נר"ו יאיר ובידו עז להקל או להחמיר ואם כה יאמר לא כוונו על האמת דברינו אלה יבוטלו, ואם כה יאמר יפה דנתם ישמח לבנו גם אנו, וע"ז בעה"ח בש"א תמוז התרס"ז ליצירה ושלום:

ל׳ע"ה שלמה תווינה ס"ט

ל״אעהב"ה יחייא אדהאן ס"ט שד"ר בעיה"ק טבריא ת"ו

ל״בהצב"י יעקב בכור שולם ס"ט שד"ר עיה"ק ירושח"ו דבית חינוך יתומים

ל״גואלו הן דברי שני צנתרות הזהב אשר מינו אותם יחידי הקהל הי"ו בכלכתא יע"א להביא לפניהם הבתולה רבקה הנז"ל ואמה מב"ת ואת העדים ואת האנשים שהיו נמצאים שם בעת השידוך ולחקור ולדרוש על גופא דעובדא היכי הוה ולהציע כל הדברים במכתב אלי ולדרוש ממני תשובה לפום דינא על האמת והישר:

ל״דבהנ"ו כלכתא

ל״ההיום ב' כ"ז לחודש אב הנחמות התרס"ח. יעלה ויבא אל מול הדרת גאון עוזנו ראשנו ותפארתנו ה"ה הגאון הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר יוסף חיים אליהו נר"ו יאיר ויזריח לעד ולנצח כיר"א

ל״ומאחדש"ו בניו"ק באנו להודיע לרום מעכ"ת כי ביום כ"ג לחודש אלול שעבר כתבנו למעכ"ת בקיום הדלוג רב ששלחנו מקודם וביארנו בקצור ענין השדוכין של הבחור יחזקאל חיים אברהם גבאי הי"ו עם הבתולה רבקה מזל טוב הי"ו בת המ' יוסף יעקב יהודא יחזקאל נ"ע ואיך אחר עשרה שבועות הפירו השדוכין יען הבת לא היתה רוצה בו ואיך אחר כמה ימים הבחור הנז' אמר שח' שלמה תווינה הי"ו יעצו לטעון שהשדוכין הם הם קדושין וגם שכתב ושלח שאלה בלתי ידיעת הבת או סי' שמחה אמה ובלתי ידיעת הקהל וכאשר ראו הקהל על זאת העצה והשאלה הוצרכנו לשלוח הדלוג רב שנחלה מרו"ם שלא תסכימו על שום ענין הניגע לענין דינא לק"ק כלכתא אם לא תהיה השאלה מאתנו משם הקהל. ועוד כתבנו למעכ"ת שאיך יחידי הקהל והועד תמהו על כותבי השאלה שהביאו טענות בעול ובהפך ומלבם הוציאו מלין להנאתם ומינו אותנו לקבל עדות ממי שהיו שם בליל השדוכין ובפרט מן בעלי דבר וזכרנו קודם השלמת מכתבנו אם יהיה הענין נחוץ לזה נציע שאלה לפני מעכ"ת משם הקהל הי"ו שתאירו לנו הדין מאור תורתכם וכו' התאחרנו להקדם ולבאר הדבר לפני מעכ"ת כל אלו הימים מפני כמה סבות. סבה א' העדים (אם הם עדים כי הדבר לא היה צריך לעדית ולא היו שם בשם עדים) לא רצו לבא ויתנו עידיהם. אחד החזיר תשובה למכתבנו שהוא נתן עדותו לח' שלמה הנז' וחביריו והשני לא החזיר לנו תשובה כלל, ושניהם לא באו אל הועד. סבה ב' עלה בדעתנו שיותר טוב להמתין עד שיבא הח' הש' יעקב משה קסורלה הי"ו שהיה פה בזמן השדוכין והיה יודע מהענין כדי לשאול ממנו, סבה ג' כי כולנו בכלכתא יודעים כי הענין הזה שדוכין ולא קדושין ובאריכות הימים יתבאר הדבר והכל יבא על איתנו בשלום ולא נצטרך לשאלה, וכמו כן היה הדבר כי ביום י"ט בחודש אדר ב' שעבר הבחור הנז' שלח ולקח הטבעת ושאר הסבלונות בחזרה ונתן כתב הקבלה שלא נשאר שום ערעור, אפי"ה למען נדע כיצד הוא הדין אם היה הב' עומד במרדו ראינו טוב שנבאר זה השאלה לפני מעכ"ת דרך אגב בעלמא שתאירו לנו הדין:

ל״זמעשה שהיה כך היה שבחור אחד שמו יחזקאל ששידך בתולה בת ט"ו שנה שמה רבקה בליל אס"ח הפסח ועשו שדוכין כמנהג העיר ואחר כמה ימים הלכו הבתולה וסי' שמחה אמה לעיר מסורי שהיא על ההר מהלך שני ימים במסילת הברזל מכלכתא ואחר כמה שבועות נסע גם הבחור לעיר מסורי ובהגיעו לשם ביום ש"ק ג' לחודש תמוז לא רצתה הבתולה לראותו שאינה מקבלת אותו והתוכח עם אֵם הבתולה והתקוטטו והיא הביאה להחזיר לו טבעת השדוכין רצוף באבן יהלום ושאר סבלונות שנתן לה להבתולה קודם ואחר השדוכין ולא קבל לקחת אותם ותכף ומיד חזר ממוסרי (ואֵם הבתולה אומרת שחזר מביתה באף וחימה אחר שאמר להם שינקום נקמתו על הדבר) אחר איזה ימים שחזר הב' לכלכתא הלך אצל ח' שלמה והתייעצו על המאורע ואח"ך אמר שח' שלמה אומר לו שהשדוכין הם קדושין יען שהוא בעצמו נתן לה את הטבעת ואעפ"י שלא אמר לה הרי את מקודשת וכו' ולא הזכיר לה שום דבר ולא הביא עמו עדים בשביל קדושין שרי בנתינת הטבעת או אפי' פרי או איזה דבר, ואפי' בשתיקה כיון שהיא קבלה ממנו הרי זה קדושין. כששמענו זאת חרה לנו מאד שעד כמה ח' שלמה יבלבל את העיר בשביל הנאתו כי יודעים אנחנו וכל הקהל רואים היטב שלא היה אפי' ריח קדושין והבתולה ג"כ מכחשת בכל טענות הבחור ואומרת שדעתה ודעת כל מי שהיה משתדל בדבר הוא שנשתדכה בליל אס"ח הפסח ונמשך כל הזמן עד יום ש"ק ג' תמוז שעלחה קטטה ביניהם שני חדשים ועשרה ימים ולא אמר הבחור לשום אדם ולא נזכר שום דבר חוץ כ"א שדוכין בעלמא כמו הנהוג פה ואפילו מכתביו בחתימת ידו להבתולה ולאמה מעידים בזה.

ל״חהמנהג בכלכתא מחמשים שנה שעברו לא יתנו קדושין קודם הנשואין ואם נתנו הם מעטים ובין העניים, ועוד כמו עשרים שנה נעשה חלול ה' מהקדושין על אחד והיתה חברת הקהל הי"ו מיוסדת ועשו תקנה והסכימו והכריזו בבתי כנסיות שלא יתנו קדושין אם לא יהיה על יד אחד ולפני אחד מן הממונים ואפי' אם יהיו עדים כשרים קדושיו אינם קדושין. בליל שדוכין הזה לא היה שם אחד מן הממונים ועוד אֵם הבתולה לא רצתה לעשות אפי' שדוכין בשביל ימי העומר אבל ח"ר יעקב משה קאסורלה הי"ו אמר לה כיון שהוא שדוכין לא איכפת, ועכשיו שבא ח"ר יעקב הנז' שאלנו ממנו איך היה הדבר והשיב ששאלו ממנו שני ימים קודם ואמר אם שדוכין לא איכפת, אבל בתנאי שלא יהיה שם קדושין כלל, עוד בכלכתא נוהגים ליתנו הטבעת של שדוכין רצוף באבן יקר ולא כמו טבעת קדושין שהוא דוקא זהב כפי הדין ועוד נוהגים אם או אחות הבחור תתן הטבעת להבתולה אבל לפעמים הבחור בעצמו יתן הטבעת להבתולה בתורת שדוכין כמו שהיה בשדוכין הללו כי אם ואחות הבחור לא היו יכולים לבא בבית השדוכין יען כי עודם בימי שנת האבלות ממיתת אביו, הבחור רצה שזקנתו תתן הטבעת ואם הבתולה לא קבלה בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה ואפשר שלא יהא לסימן טוב ואמרה שמוטב הוא יתן לה הטבעת קודם השדוכין בשבוע א' או ב' שבועות הבחור אמר לאם הבתולה שזקנתו אומרת אם הוא יתן הטבעת יהא נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השדוכין ולא נאמר אפי' בחלום שם קדושין, והלא שלא עברו חדש ימים שחתן א' נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת שדוכין ולא היה שום ספק לשום דבר (הבחור טוען שאֵם הבת לא החזירה לו כלל) על כל פנים הדברים האלה לא היו לפני הבת והיא נשבעה שלא שמעה מעולם לשון קדושין לא קודם ולא אחר השדוכין ושהיא קבלה ממנו הטבעת של שדוכין בתורת שדוכין כמו המנהג בכלכתא. עוד מנהגנו כמנהג בני עמנו החוסים תחת ממשלת בריטניא שהבחורים נותנים מתנות להבתולות מכיריהם לפעמים לזכירת ולשמחת יום תולדותם וכיוצא אעפ"י שאין ביניהם דבר זיווג, וכן חיוב על המשודך שיתן מתנות מזמן לזמן ועל המשודכת לקבל אותם בתורת מתנה ולא לשם קדושין והבחור יחזקאל הנז' נתן להבתולה כמה סבלונות הן קודם הן אחר השדוכין:

ל״טהבתולה היא יפת תואר ובעת השדוכין היתה בת ט"ו שנה ובעלת ירושה גדולה ומארבע שנים מקודם הרבה בחורים היו רודפים אחריה והיא אינה רוצה בשביל שעודה קטנה ועסוקה בלמודה. הבחור גם הוא בעל ירושה ומיתת אביו סבב שיחזור מלונדון לכלכתא ולא עברו ימים רבים והלך גם הוא אחר היורשת נחלה (הוא טוען שאֵם הבתולה שלחה אחריו) אשה אחת שמה צפורה בת דודת אם הבתולה ואין יראת ה' בלבה. היתה משתדלת בענין השדוכין ביניהם בשביל הנאתה כי הבחור הבטיח לה סך מה בעת גמר השדוכין ועוד אחר הנשואין והיתה תמיד עם הבתולה מפייסת אותה ואומרת לה שהיא קרובתה ודורשת טובתה ומתוך אהבתה היתה יועצת אותה שתקח בחור נחמד זה ושהוא הבטיח לה סך מה אם תצליח והשתדלותה יעשה פרי וצריך שישמחו שהיא עניה ומקרוביה ששכירותה סך רב, אֵם הבתולה נתפתתה בדבריה אבל הבתולה לא היה להאהבה עם הבחור וטוענת שאחר כמה פיוסים הוכרחה עצמה שלא בטובתה שתתראה פנים עמו ונתרצתה בשדוכין בתנאי אם הבחור הנז' לא יערב בעיניה וכו' יתבטל השדוכין, ועוד השדוכין לא היה בשמחה לפני עם רב ובזמן השדוכין חוץ מן הבחור והבתולה ואמה היו בבית הבתולה חמשה אנשים וחמשה נשים וכלם קרובים, הנשים שהיו שם הם זקנת הבחור ודודת אם הבתולה ובתה צפורה הנז' ושתי בנות קרובים מתגדלות בבית הבתולה, האנשים שהיו שם הם עזרא אחי אב הבחור ושני מסרפי הבחור עזרא מאיר ומשה חי אחי אמו ודוד שלום עבד אל עזיר חי סלימאן הכהן אחי צפורה המפייסת ובנימן דוד בנימן יעקב ולא אחד מהם אומר שהליכתן היתה שהולכים לקדושין כי אם לשידוכין, רצינו לקבל עדות מהר' דוד שלום הנז' אחי צפורה ומבנימן הנז' אפי' שהראשון יש לו הנאה והוא בעצת אחותו צפורה והשני מחלל שבת בפרהסיא ולא קבלו, הראשון השיב על מכתבנו כי העדות שהיה לו כבר נתן לח' שלמה הנז' וב' חכמים שהיו עמו והשני לא השיב כלום. העדות שהבחור סומך היה עליו הוא של הר' דוד שלום הנז' שאמר שהבחור נתן לה והניח הטבעת (מחבס אל אלמאס) באצבע הבתולה. הר' דוד שלום הנז' ג"כ העיד לפני ח' שלמה הנז' וחבריו. כשנתן הבחור את הטבעת להבתולה לא אמר לה כלום כי אם נתן לה בשתיקה ולא היו מדברים בענין הזיווג כלל ועיקר וכי כבר הדברים ותנאי השדוכין נגמרו מקודם שהטבעת ניתן בתורת שדוכין וזכר קדושין לא נשמע ולא הזמינו לשם עדות כי אם שמע כי בזה הלילה יש שדוכין והלך שם עם דודו של הבחור. הבתולה ואמה שניהם אומרים שבטלו השדוכין מכמה סיבות. סבה א' הבתולה אינה אוהבת אותו ואינה רוצה להנשא עמו. ב' הבחור אחר השדוכין כתב להם להבתולה ולאמה מכתבים שלא כהוגן כדי למשול בהם ונתפחדו. וג' הבחור אינו ירא שמים ושמעו שהרים יד על אמו ואחיותיו. ע"כ הצעת הדברים באורך רק אין דבר זולת החיים והשלום והאל ברחמיו יאריך ימיכם בטוב ובנעימים בימיו ובימינו יבא הגואל כיר"א ולהיות והדרת חתמנו שמנו פה עי"ת כלכתא יע"א ביום הנז"ל והכל שריר ובריר וקיים:

מ׳ע"ה אליהו משה

מ״אהצעיר שאול מנשה

מ״בדוויך הכהן ס"ט

מ״גאהרן לאנייאדו ס"ט.

מ״דתשובה בראשונה לא הייתי רוצה להטפל בדבר זה מפני הטרדה דאין הפנאי מסכים, אך תרעומת הבתולה רבקה מזל טוב הנז' בשאלה הגיעה אלי שמתרעמת במרירות על העושק והחמס שעשה עמה הבחור ועוזריו לקרות על השדוכין שֵם קדושין והחליפו ושינו וכזבו האמת כדי לצער אותה וכדי שתפייסנו בדמים בחשבם כי בשקר זה ששקרו עליה תהיה צריכה גט ובזה יהיה לה דין גרושה שתפסל לכהן וגם תתגנה בעיני בני אדם כשיקרא עליה שֵם גרושה ועוד בזה הגט תהיה אסורה על קרוביו של הבחור וכל זה יהיה לה אחר שתצטרך לפייסו ומי יודע אם ירצה להתפייס כי נראה ממכתבים של אנשים אחרים שבדעתו לנקום ממנה, ומה שהיה אומר אני מזומן לתת לה גט אם תהיה צריכה גט כפי הדין כל זה למראה עינים שלא יאמרו שהוא רוצה לעגן אותה כי כן למדו אותו עוזריו לומר בתחלה כך ואחר שיאמרו לו תן גט אז יסרב ועל כן צעקת הנערה הזאת באה אלי ואמרתי לעיין בס"ד בדבר זה לברר האמת ולהציל עשוק:

מ״הובאמת תרעומת זו של הבתולה המגעת לה אם יהיה לה גרושין היא תרעומת שיש בה ממש וחשו לה גדולי ההוראה וכאשר כתב הרב המחבר ספר כרך של רומי סי' כ"ד דף ק"ה ע"ד וז"ל שני הרים גדולים מגדולי ההוראה אשר כמעט רוב ההוראות נפסקות על פיהם כמו שהם באמת, מהר"ם בר ברוך והרשב"א ז"ל והרי הם המדריכים אותנו שלא לחוש לסברות מפוזרות הנה והנה ולא להצריכה גט מפני דעת איזה מחמירים ונתנו תרי טעמי קשוט, הא' כדי שלא לפוסלה לכהונה, והב' כדי שלא יהיו בנות ישראל מדרך כף רגל לפריצי עמנו, ומהר"ם בר ברוך ז"ל לא במקום אחד כי אם בשלשה וארבע מקומות כתב כדברים הללו וכו' והרשב"א ז"ל כעס על אותו תלמיד על שרצה להחמיר בעד אחד ואמר לו מי סנו הגאונים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו וכו'. ומהטעם הראשון לבד שלא לפסלה לכהונה הסכימו הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח והרב בית יאודה עייאש סי' י"ג, ורבינו הרא"ש בתשו' סי' למ"ד כתב מצאתי בהגה"מ דלישנא דאין חוששין משמע אפי' גט לא בעיא שאם נצריך גט לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה עכ"ד וכ"כ בשם זקן אהרן סי' צ' עי"ש. ועוד יש טעם שאוסר אותה על קרוביו אם יתן גט נמצא יש להבתולה תרעומת ממש:

מ״ומיהו בנדון השאלה אין אנחנו צריכים לעשות סיוע לדין הבתולה הנז' מכח טעמים אלו שהיא מתרעמת מצדם אעפ"י שישנם בנידון שלה יען כי באמת נראה לכל המעיין בענין זה כי הדין הזה בעצמו הוא ברור דאין כאן ריח קדושין אפי' משהו אלא הם דין שדוכין גמורים שאין בהם חשש כלל ועיקר ואינה צריכה גט אליבא דכ"ע אפי' מצד חומרא כל דהו:

מ״זוזה החלי הנה מרן ז"ל בשה"ט סי' מ"ה פסק מקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה ורש"י פירש שחשש הסבלינות הוא שמא הם עצמם נתנו לקדושין. וכתב רמ"א ז"ל בהגה וכל זה כששולח סתם אבל אם פירש בהדיא ששלח לשם סבלינות ליכא למיחש לפי' רש"י, וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא וכו' וכל זה מיירי כששידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע עכ"ל:

מ״חוכתב הרב ב"ש סק"ז וז"ל ליכא למיחש לכ"ע, כ"כ הרשב"א והר"ן אפי' לפי' התוס' לא חיישינן לקדושין, מיהו מתוספות שלנו יש לדייק אפי' לא שדיך נמי חיישינן לפי' התוס', וכן מדייק בתשו' מהריב"ל ובתשו' מהרשד"ם שם ובחי' מוהרי"ט מאריך בזה עכ"ל:

מ״טוהנה מרן ז"ל בב"י כתב וז"ל וכתב הרשב"ץ אם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי הדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפי' רש"י ולא לפי' התוס' עכ"ל, וכתב על זה רמ"א ז"ל בד"מ דברים אלו צריכים עיון דאי מיירי דאיכא עדים שלא קדשה קודם לכן א"כ אפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי נמי ושוב תי' וישב הדברים הנז' עי"ש:

נ׳וגם הרב מגיד מראשית דף י"ד ע"ד נתקשה בתשו' הרשב"ץ הנז' כמ"ש רמ"א בד"מ הנז' וכתב מי שיראה תשו' הרשב"ץ סי' מ"ב נראה דתרי טעמי יהיב אי משום שלא היו עדים אי משום דאין מנהג המקום כן, וזה לשון תשו' הרשב"ץ הנז':

נ״אעוד שאלת מי ששלח סבלונות למשודכת שלו כמנהג העיר כדי לפרסם השדוכין ואח"ך טען כי לשם קדושין שלחם ולא הביא עדים בדבר והיא אומרת לא קבלנום בתורת קדושין אלא בתורת סבלונות כמנהג העיר מהו. תשו' בפ"ב דקדושין אמרינן אמר ר"ה חוששין לסבלונות ופירש"י ז"ל חוששין שמא בתורת קדושין שלחם ור"ת ז"ל פי' חוששין שמא קודם ששלח סבלונות קדשה בפני עדים, ובין לדברי זה ובין לדברי זה אין כאן בית מיחוש כלל (ור"ל בנידון השאלה הנז') לפי שאין בכאן עדים:

נ״בואין לחוש שמא קודם ששלח הסבלונות קדשה כפי' ר"ת ז"ל שאין כן מנהג המקום והוא אינו טוען כן אלא שאמר שהסבלונות שלח בתורת קדושין ולא טען שקדש ואח"כ שלח סבלונות א"כ בין לפירוש רש"י בין לפי' ר"ת ז"ל אין אשה זו מקודשת כלל ואין צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה עכ"ל וכתב הרב יד אהרן סי' מ"ה הגב"י אות י"ב הרואה דברי הרשב"ץ במקומם הלא המה בח"א סי' מ"ב ועי' בח"ב סי' ד' אין שום קושיא עליו, וכמ"ש הרב מהר"ח אלפנדארי ז"ל בספר מגיד מראשית חא"ה סי' ג' דף י"ד ע"ג וע"ד ובס' כהונת עולם סי' ס"ג וחי' מהרי"א סי' מ"ג ומעין גנים דף יו"ד ע"א עכ"ל:

נ״גוהנה עינא דשפיר חזי יראה כי נדון הגאון הרשב"ץ שהביא מרן בב"י הוא כמו נידון השאלה דידן דלפי טעם השני הנז"ל מסיק בין לפי' רש"י בין לפי' ר"ת אין אשה זו מקודשת כלל ואינה צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה על כן גם בנידון השאלה הוא שלא קדש אותה קודם זה דמודה הוא שלא קדש אותה קודם זה אלא אומר שזו הטבעת של אבן טובה שהביאה לתת אותה לה בתורת שדוכין הוא נתכוון לתת אותה לה בתורת קדושין דאין דבריו אלו כלום:

נ״דאמנם באמת לנידון השאלה דידן אין אנחנו צריכים להתיר הבתולה מדברי הרשב"ץ ז"ל הנז' אלא גם אם ימצא חולק בדין הנז' דהרשב"ץ הנה הבתולה דנ"ד היא מותרת ואין צריכה גט לכ"ע מטעם אחר ודבריו של הבחור שאומר נתכוונתי בנתינת הטבעת לשם קדושין הנה הם דברים בטלים ומבוטלים לא יריעו ולא ישחיתו בהיתר בתולה הנז' מכמה טעמי תריצי. חדא כי המנהג פשוט בכלכתא יע"א דתחלה עושין שדוכין שקורין בערבי מלי'ך דהיינו אחר שישתוו ביניהם בענין הנדונייא ומה שכותב לה החתן לכלתו בכתובה מוקדם ומאוחר וגם שאר תנאים של הנשואין אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיט וזה אות וסימן שהיא משודכת להחתן ועד משך זמן החופה שולח החתן למשודכתו סבלונות ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י וזה השידוך שעושין אינו עושה בין החתן והכלה האישות אלא אם אחד מהם חזר בו יחזור החפץ של השידוך והסבלונות להחתן והיא תתקדש ותנשא למי שתרצה והוא ג"כ ישא את אשר יחפוץ באין אומר ואין דברים וכאשר היה מנהג זה פה עירנו בגדאד יע"א:

נ״הוהנה נודע שאותה הלילה שעשה הבחור יחזקאל חיים גבאי שידוך להבתולה רבקה מזל טוב כל האנשים ונשים שנמצאו שם הם באו בעבור שיעשה הבחור הנז' שדוכין דוקא וכאשר חקרו ממיני הקהל ושאלו את פיהם על זה וכלם אמרו כי בעבור שדוכין באו שם וגם הבחור עצמו בשאלה מודה כי לבעבור לשדך בא ולא לקדש יען כי אחר גמר התקשרות השדוכין הן בענין המעות הן בענין אחר אמר הבחור לאֵם הבתולה שאמרה לו זקנתו תזהר שלא תתן הטבעת של השדוכין להבתולה אתה בעצמך כי אז יהיו קדושין ולכן שאל מאת אֵם הבתולה מה רצוניך תתן הטבעת זקנתי או אחותי ולפ"ד אמרה לו, לא אחותך ולא זקנתך אלא אתה בעצמך תלביש הטבעת מא יכ'אלף ונמצא באותו הרגע שנתן הטבעת היתה כוונתו לשדך ולא לקדש ולכן מבקש עצה מי יתן הטבעת באופן שלא יהיה חשש קדושין ומאחר שנתן הטבעת ולא פירש לשם קדושין אם יאמר לשם קדושין נתתי אינו נאמן כי דברים שבלב אינם דברים וכמ"ש הרב פני משה ח"א סי' פ"ח דף רכ"ד ע"ג עי"ש:

נ״וועוד אפי' לדעת הבחור שנתכוון לשם קדושין עכ"ז הבתולה לא נתכוונה לשם קדושין ואין לה רצון בהם אלא רק לשם שדוכין וידוע שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ומאי מהני כוונתו ודעתו ורצונו. ודבר זה מפורש יוצא בדברי הרה"ג נדיב לב ח"ב אה"ע סי' ז' דף כ"ז ע"ב שכתב וז"ל ובר מן דין אין בקדושין אלו שום ממשות כלל דמילתא פסיקתא בקדושי אשה דבעינן שתתרצה האשה מדעתה ורצונה להתקדש כדאיתא בפ"ק דקדושין ופסקו הרמב"ם והטור וש"ע אה"ע סי' מ"ב דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם נתקדשה שלא לרצונה אינה מקודשת. ורצון זה של האשה הוא מסור ביד ב"ד להבין בשקול דעתם מתוך מעשיה ופעולותיה בעת הקדושין מאי דעתה ולא בעינן שתאמר בפירוש שהיא מתרצית או שלא נתרצית אלא מתוך מעשיה ניכר רצונה ועביד ומהני גילוי דעתה בין בתחלת הקדושין וקודם להם בין אחר הקדושין ובחדא מינייהו סגי וכו' עי"ש:

נ״זוהנה כאן בנידון השאלה מלבד שהבתולה נשבעה בפני הממונים של הקהל הי"ו שלא קבלה הטבעת בתורת קדושין אלא רק בתורת שדוכין בין בתחלה קודם שקבלה הטבעת בין לבסוף אחר שקבלה הטבעת שלא קבלה אותה בתורת קדושין אלא רק בתורת שדוכין. חדא כי כל הנמצאים שם באותה הצילה באו בשביל השדוכין וגם הבחור מודה בזה שבא והביא הטבעת לשם כדי שתקבלנה הבתולה בתורת שדוכין. ועוד דאיכא הוכחה גמורה ואלימתא שהבתולה ואמה אין להם רצון קדושין מסיבה אחרת כי מלבד הסיבה שהגידה הבתולה בפני הממונים של הקהל שהיא לא היה לה אהבה עם הבחור ואחר כמה פיוסים נתרצית בשדוכין דוקא בתנאי שאם אחר השדוכין לא יערב בעיניה וכו' תתבטל השדוכין וכדמפורש זה בדברים שהגידו ממוני הקהל הי"ו כנז"ל הנה מלבד זה היה סיבה אחרת גלויה ומפורסמת שלא היה להבתולה ואמה רצון לעשות קדושין באותם הימים שהיו ימי עומר וכמפורש בדברי ממוני הקהל שהיא ואמה לא רצו לעשות אפ' שדוכין בשביל שהיו ימי העומר ואין בהם סימן טוב. וקודם ב' ימים למעשה השדוך הנז' שאלו מאת ח"ר יעקב משה קאסורלה אם יעשו שדוכין בימי העומר והשיב להם דשדוכין לא איכפת אבל קדושין לא יעשו בימי העומר והזהירם בדבר זה שלא יהיה שם קדושין כלל וכנז' כל זה בדברי הממונים של הקהל ולכן זו הוכחה גלויה וגמורה שאין ברצון הבתולה ואמה לעשות קדושין מאחר שאפי' השדוכין היו חוששין לעשות בימי העומר ואיך יעשו קדושין אחר שכבר בא חכם והזהירם בכך ודבר זה לא מפיה של הבתולה אנו למדין אלא הוא מבורר מפיו של ח"ר יעקב משה הנז' שהעיד דבר זה לפני הממונים של הקהל הי"ו והם דברים גלוים גם לפני אחרים כי לא בסתר שאלו את פיו על ענין השדוכין אם לעשותם בימי העומר ואשר השיב שדוכין יעשו ורק בתנאי שלא יהיה שם קדושין כלל ועיקר:

נ״חהנה כי כן נמצא זו יש הוכחה גלויה ומבוררת קודם שקבלה הטבעת שלא היה לה רצון בקדושין כלל וגם לאחר שקבלה הטבעת באותה הלילה אותם הנמצאים המברכים אותה כנהוג ברכו אותה על קשר שדוכין וגם היא ואמה הוציאו קול לפני אחרים על שדוכין הרי בין בתחילה בין לבסוף ניכר שהיא קבלה הטבעת בתורת שדוכין ולא לה לה רצון בקדושין כלל ולא עוד אלא שנשבעה ג"כ על הדבר הזה ולכן אם הבחור אומר שהוא כיוון בלבבו במסירת הטבעת לשם קדושין מה תועיל כוונתו ורצונו כיון דאין האשה מתקדשת אלא לרצונה ואם נתקדשה שלא לרצונה אינה מקודשת וכמו שטען הרב נדיב לב ז"ל הנז"ל:

נ״טועוד באמת איכא הוכחה חזקה ואלימתא שגם הבחור הנז' כשנתן הטבעת להבתולה נתכוון לשדך ולא לקדש דאם כפי דבריו שטוען דאֵם הבתולה נתנה לו רשות לחדש באומרה אליו תתן הטבעת אתה בעצמך מא יכ'אלף א"כ למה נתן לה הדבר בשתיקה כדרך שנותנים חפץ בתורת שדוכין והיה צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בזה, מאחר כי באותו הרגע פירש דבריו שהוא הביא הטבעת הזה לתת אותה להבתולה בתורת שדוכין דוקא באופן שלא יהיה בזה חשש קדושין באומרו שאמרה לו זקנתו אם יתן אותה בידו יש בוZה חשש קדושין ולכך הוצרך לשאול מן אֵם הבתולה מי יתן הטבעת זקנתו או אחותו ולפי דבריו אמרה לו אם הבתולה לא זקנתך ולא אחותך אלא אתה תתן לה בידך ולפי דבריו חשב דברים אלו שאמרה לו הם נתינת רשות שנתנה לו רשות לקדש א"כ היה לו לפתוח פיו ולומר בפה מלא בנתינת הטבעת להבתולה הרי את מקודשת לי בזה כדי להודיע ולברר שהוא נותנה בתורת קדושין ולא בתורת שדוכין כאשר פירש עתה בדבריו באותו הרגע ולמה נתן הטבעת בשתיקה כדרך העולם שנותנים חפץ השדוכין בשתיקה אלא ודאי הוא משקר בזה שגם הוא לא נתן הטבעת להבתולה בתורת קדושין אלא בתורת שדוכין כי באמת על מעשה שדוכין בא באותה הלילה לבית הבתולה הנז' הוא והאנשים ונשים אשר עמו ולא על מעשה קדושין:

ס׳ואם תשאל מאחר שהם רצונם לעשות שדוכין דוקא למה אמרה לו אֵם הבתולה בעבור נתינת הטבעת לא זקנתך ולא אחותך אלא אתה בעצמך תלביש את הטבעת מא יכ'אלף דכיון דאין להם רצון בקדושין למה ילביש ויהיה חשש קדושין אדרבה תלביש אחותו או זקנתו:

ס״אהנה שאלה זו נמצא לה תשובה בדברי ממוני הקהל הי"ו הנז"ל שכתבו אחר אשר באו לפניהם הבתולה ואמה והבחור הנז' שמפורש בדבריהם דאמו של הבחור ואחותו לא נמצאו שם בבית הבתולה במקום השדוכין יען כי עודם בימי שנת האבלות ממיתת אביו של הבחור ולא היו יכולים לבא שם בעת השדוכין משום מנהג העולם ומה שרצה הבחור שתתן זקנתו את הטבעת לא רצתה אֵם הבתולה בכך בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה וחששה אֵם הבתולה מפני דאפשר לא יהיה לסימן טוב אם תתן זקנתו את טבעת השדוכין ולכך אמרה מוטב שהוא יתן טבעת השדוכין כך אמרה אֵם הבתולה לפני ממונים של הקהל הי"ו בפני הבחור וכנזכר לעיל:

ס״בועוד הגידו ממוני הקהל הי"ו הנז"ל שאמרה אֵם הבתולה לפניהם כי קודם השדוכין בשבוע או ב' שבועות אמר הבחור לאֵם הבתולה שזקנתו אומרת אם הוא יתן הטבעת של השדוכין יהיה נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה לו ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השדוכין ולא נאמר אפי' בחלום שֵם קדושין והלא שלא עברו חודש ימים שחתן אחד נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת השדוכין ולא היה שום ספק לשום דבר כך אמרה האֵם לפניהם ולפני הבחור אך הבחור הכחיש ואמר שלא אמרה לו דברים אלו. והנה אפי' מכחישואומר שלא אמרה לו דברים אלו מה בכך הלא באמת ראתה מעשה שבחור אחד נתן בידו הטבעת ולא היה שום ספק והמעשה הזאת היא ברורה וגלויה והבחור לא הכחיש את המעשה וי"ל דסמכה אֵם הבתולה על מעשה זו ולכך נתנה רשות להבחור שהוא בעצמו יתן הטבעת ולא חששה פן יהיה בזה ספק קדושין:

ס״גועוד מצינו להממונים של הקהל הי"ו הנז"ל שהם מעידים ומגידים בגודלן על מנהג כלכתה וז"ל עוד בכלכתה נוהגים ליתן הטבעת של השדוכין רצוף באבן יקר ולא כמו טבעת של קדושין שהוא דוקא זהב כפי הדין. ועוד נוהגים שהאם ואחות הבחור תתן הטבעת להבתולה אבל לפעמים הבחור בעצמו יתן הטבעת להבתולה בתורת שדוכין כמו שהיה בשדוכין הללו כי האֵם ואחות הבחור לא היו יכולין לבא בעת השדוכין וכו' עכ"ל. נמצא דבכלכתה יזדמן שהבחור החתן עצמו הוא יתן להבתולה את טבעת השדוכין ואין חוששין, ולכן בנידון השאלה לא חששה אֵם הבתולה ממה שיתן הבחור עצמו את הטבעת להבתולה ולכך סיימה דבריה להבחור ואמרה לו מא יכ'אלף כלומר אין בזה חשש קדושין כאשר חשבה זקנתך:

ס״דזאת תורת העולה מכל מה שדברנו בס"ד כי הבתולה רבקה מזל טוב הנז"ל שקבלה טבעת השדוכין מהבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי הנז"ל אין בזה שום סרך וחשש קדושין כלל ועיקר אלא הוא בתורת שדוכין אשר כפי מנהג עי"ת כלכתה אין בהם קשר אישות כלל אלא כל אחד יוכל לחזור בו אם לא יערב לו השדוך ואין צריכים ליתן גט אפי' לחומרא בעלמא והחפץ של השדוכין והסבלונות יחזרו לבעליהם וכבר הגידו הממונים של הקהל הי"ו במכתבם הנז"ל שביום י"ט לחו' אדר וב' שעבר שאל ולקח הבחור הנז' את הטבעת ושאר הסבלונות בחזרה ונתן כתב הקבלה ולא נשאר שום ערעור:

ס״הוהנה אע"ג שיצאנו י"ח בהיתר הבתולה רבקה מזל טוב הנז' שהוא היתר ברור אמיץ וקיים אטיף אמרים עוד להודיע שעלה בידי דרך אחרת בעז"ה בהיתר הבתולה הנז' ע"י בטול העדות של שני העדים הנזכרים בשאלה שהם בטלים לגמרי ואפי' אם נזיל בתר דברי הבחור ונאמת דבריו שנתן הטבעת בתורת קדושין, והוא כיון דבאמת העדים מעידים שלא דבר כלום ולא אמר הרי את מקודשת לי בזה וגם הוא מודה בכך שלא אמר כלום אין בזה חשש ולא ריח קדושין כלל. יען כי כתבתי בסה"ק רב פעלים ח"ג אה"ע סי' ז' דף נ"ב דאם העד ראה הנתינה ולא שמע מה אמר לה אין בעדותו כלום דדילמא נתן לדורון ומתנה או נתן להניחו פקדון אצלה והבאתי מן הגאון שבות יעקב ז"ל דפשיטא ליה בהכי שכתב להדיא וז"ל כיון שהעד שהיה לא אמר כלל שזוכר שדבר עמה על עסקי קדושין או ענין קדושין דילמא במתנה או פקדון או לשום דבר נתן לה עי"ש:

ס״ווכן הגאון מהר"י ארגיאס ז"ל בדברי יוסף כתב כאותה מעשה של הגאון ש"י ז"ל שבא לפניו ג"כ וגם הוא העלה בפשיטות כדברי הגאון ש"י הנז' והביא ראיה לדבר זה מן הראשונים ז"ל מתשובת הר"ן ומתשובת מגיד מראשית עי"ש וכתבתי שם שגם הרב מהר"י חאגיז ז"ל והגאון חכם צבי ז"ל לא חשו בעובדא הנז' של ש"י ושל ר"י אלא משום שהעד אמר שאינו זוכר שדבר כלום וחשו שמא אח"כ יזכור שאמר ויעיד אבל בלא"ה היה מודה לסברת הגאונים הנז"ל עי"ש. ולפי"ז גם בנידון השאלה דידן שהעדים אומרים נתן לה הטבעת להבתולה אך לא דבר כלום כלל אין בעדות זו ממש דדילמא נתן לה לשם שדוכין וכבר הגידו העדים לפני הקהל הי"ו שהם באו לאותו מקום בשביל לראות השדוכין וגם בקב"ע אשר הועתקה בתוך השאלה הנז"ל לא אמרו שהיו מדברים קודם הנתינה בענין קדושין אלא רק העידו שהיו מדברים בתנאים של הנשואין והשתוו ביניהם כי כך כתוב בקב"ע. וקאבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חכי ולשרוטאת מאל לעורס אלדי תסאוו בינאתהום ע"כ. ועל כן אפי' לדברי העדים לא היו מדברים בענין קדושין כי אם אלו הדברים של תנאי הנשואין והשוותם זע"ז אלו הם דברים שראוי לדבר בם גם אם עושין שדוכין בלבד ואותו עת הוא מוכשר לדבר בזה ולטהר ולנקות עניינים של הנשואין שיש ביניהם ולכן יש לומר שנתן לה הטבעת בשביל שדוכין דוקא:

ס״זוהנה מעשה זה בנידון דידן היא עדיפא עשר ידות ממעשה של הגאון ש"י והגאון דברי יוסף ז"ל דהתם התליות שאנו תולין בכך ובכך ובכך הם שקולים דליכא סברא לתלות בחדא טפי מאידך אבל בנ"ד ודאי יש לתלות שנתן לה הטבעת בתורת שדוכין מפני שהדבר הזה הוא גלוי וידוע שאלו העדים וגם כל האנשים והנשים באו באותה הלילה בשביל שדוכין. וגם החתן פירש בדבריו שבא לשדך ולכן כיון שנתן הטבעת ולא אמר כלום אין עדות זו של נתינת הטבעת כלום ואין ממש דדילמא משום שדוכין נתן כי ברור דעל זאת באו כלם למקום ההוא ואין כאן עדות של קדושין כלל:

ס״חוהנה זאת הטענה היא יסוד חזק שיספיק לבדו להתיר בלי שום פקפוק והרהור ועכ"ז יש לאל ידינו בעז"ה להוסיף קמח על קמח בהיתר דרך זה להרכיב בזה הענין כמה ספק ספיקא על צד היותר טוב אעפ"י שאין ההיתר הזה צריך לכך, והיינו דידוע מחלוקת בין דרישה וחקירה בעדות של קדושין שצריך שיעידו העדים באיזה שנה באיזה חודש באיזה שבוע באיזה יום וכו' או אין צריך דרישה וחקירה בעידי קדושין דיש סוברים בעינן דו"ח כדיני נפשות ויש סוברים לא בעינן. וידוע כי למאן דס"ל בעינן דו"ח בעידי קדושין אם הב"ד לא עשו דו"ח בטלה עדותם לגמרי ואין יכולים להעיד עוד הפעם להגיד עדותם ולעשות להם בה דו"ח אלא בטלה עדותם לגמרי וה"ז כמקדש בלא עדים דאין ממש בקדושין אלו וכאשר האריך הרב פני יצחק ח"א באה"ע סי' יו"ד וסי' י"ג והביא סברות הפוסקים החולקים בדבר זה. וכתב שם דאין לומר מסתמא עשו הב"ד דו"ח כראוי ואין לנו להרהר אחריהם דאמרינן הגם שלא נכתב זה בקב"ע כמו שנכתב דמי דזה אינו דהא כתב הגאון הרא"ם ז"ל בתשו' סי' כ"ד וז"ל אעפ"י שנתקבלה העדות בפני דיינים מומחים כל שלא הזכירו שעשו דו"ח מסתמא לא עשו דו"ח עי"ש וכתב דלזה הסכימו מהרח"ש בתשו' אה"ע סי' י"ט והרב מהר"א אלפנדארי בתשו' כ"י הובאה בספר בני דוד בפט"ו מהלכות א"ב עי"ש:

ס״טועוד הביא הרב ז"ל שם מחלוקת אחרת בין הפוסקים ז"ל בקבלת העדות שקבלו הדיינים בעדות של קדושין שלא בפני בע"ד די"א דמהני בדיני קדושין וי"א דפסולה עדותם ולא מהני. וגם יש עוד אומרים שנפסלה באופן שלא יהיו יכולים לחזור ולהגיד עדותם מחדש בפני בע"ד משום דאמרינן לאחזוקי שקרייהו הם מעידים ואין בעדותם כלום:

ע׳ועל שתי מחלוקות אלו של ענין דו"ח ושל ענין קב"ע שלא בפני בע"ד עשה הרב הנז' ספק ספיקא בביטול העדות לגמרי והוא זה ספק אי הלכה כרבים דקבלת עדות שלא בפני בע"ד לא מהני תו כלל ושאין העדים יכולים לחזור ולהעיד כלל משום דחיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל וא"כ הו"ל כמו שאין כאן עדים בדבר כלל כיון שנתבטלה ונפסלה עדותם לגמרי וכמ"ש הרב דבר משה וכנז"ל. ואין הפרש ג"כ בין עדות נשים דקדושין לדיני ממונות דבכלהו בעינן בפני בע"ד לעיכובא וכשיטת הסוברים כן וכנז"ל, ואפי' את"ל דהלכה ככת הסוברת דבדיעבד כשרה, אי נמי דיכולים לחזור ולהעיד לפני בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקרא וכנז"ל, שמא הלכה כמ"ד דגם עדות דגיטין וקדושין בעינן בהו דו"ח כדיני נפשות ממש וכל שלא נחקרו בדיני נפשות לא הויא עדות כלל והרי הוא ס"ס המתהפך וכו' עכ"ד ע"ש. ולפי"ז גם בנידון השאלה הנז' איכא תרי ריעותי הנז' דנעשה בהם ס"ס הנז' לבטל העדות לגמרי כי הקב"ע של העדים לא עשו הדיינים בפני האשה ונופל בזה ספק פלוגתא הנז' דאיכא דס"ל נפסלה עדותם לגמרי ואין יכולים לחזור ולהגיד בפני בעל דין כיון דבטלה עדותם נמצא אין כאן עדים מעידים שמעידים שנתן הבחור הטבעת להבתולה דבטלה קב"ע זו:

ע״אוהגם שלפי דברי הדיינים שבאו בשאלה אומרים שהם שלחו לקרא הבתולה לפנינו ולא באה ולכך הוכרחו לקבל העדות שלא בפניה. אין בדברים אלו ממש חדא מי הכריחם להטפל בזה הדבר ולפי הנשמע שהבתולה לא רצתה לבא מפני שהיתה חוששת הדיין הראשון שהוא לימד את הבחור שיטעון שנתכוון לקדש ובתר דידיה אזיל ולכך לא האמינה לבא לפניהם, ועוד היה להם לומר להבחור שיקבול לפני הקהל הי"ו והיו מביאים אותה לקבל הדיינים את העדות בפניה שיעידו העדים בפני הדיינים ויחידי הקהל הי"ו וכאשר עשו. לבסוף ששלחו יחידי הקהל אל הבחור והבתולה ואֵם הבתולה להגיד הענין בפני ממוני הקהל הי"ו וגם אל העדים שלח וא' לא בא וא' לא הגיד בפני הדיינים:

ע״באיך שיהיה הנה הדיינים פשעו או שגו בזה שקבלו העדות שלא בפניה של הבתולה וכיון שקבלו שלא בפניה נפל בענין זה הספק של פלוגתא הנז' די"א שנפסלה העדות ואין לה תקנה לחזור ולהעיד בפני בע"ד דחוששין לאחזוקי שקרייהו הם מעידין ונמצא ברעותא זו דקבלו שלא בפניה איכא ספק א' בביטול העדות:

ע״גוגם ברעותא השנית איכא בקב"ע הנז' ספק אחד בביטול העדות משום דלא עשו דו"ח והיינו כי בקב"ע הנז' שזמנה בתמוז תרס"ז כתוב כד אתו קודמנא הר' דוד שלום עבד אל עוזר חי הכהן, והר' בנימין דוד יעקב ואחר האיום והגיזום כדמ"ל העידו בתורת עדות כל אחד בפ"ע ואלה דבריהם אנא דוד שלום עבד אל עוזר, בלילת אס"ח אנא רחתו לבית תימ"ו ושפתו אנהו הר' יחזקאל חיים אברהם גבאי עטא כ'אתם אלמאס ופ'י ידהו לבסהא לל בנת רבקה מזל טוב בנת תימ"ו למזכורה וקבל מא לבסהא אל כ'אתם כאנו כ'אלצו אל חכי ולשרוטאת אלד'י תסאוו בינאתהום ע"כ דברי העד הראשון, וכן היו דברי העד השני הנז"ל כעד הא' בלתי שינוי ע"כ:

ע״דהרי נמצא שלא העידו העדים באיזו אס"ח היה זה אם של סוכות או פסח או שבועות וגם לא העידו באיזה שנה היה דבר זה אם באותה שנה של תרס"ז או של תרס"ו או של תרס"ה ואפי' ג' הדיוטות לא יעשו קב"ע מחוסרת זמן כזאת נמצא ברור הוא שלא עשו דרישה וחקירה ובזה יפול הספק של פלוגתא ויהיה כאן ס"ס שעשה הרב פני יצחק ח"ח הנז':

ע״הועוד יש להרכיב על ס"ס זה עוד ספק אחר כי העדים העידו שהוא נתן לה טבעת של אבן טובה אלמאס וידוע דיש פלוגתא בזה דיש אומרים שלא תתקדש בזה דלא סמכה דעתה:

ע״וועוד יש בידי להרכיב על ספיקות אלו עוד ספק אחר חדש שחידשו הגאון חק"ל חאה"ע סי' כ' דף מ"ה ע"ד בד"ה יש טעם להתיר בנ"ד וכו' שכתב בשם תוספות ישנים בכריתות שכתבו וז"ל מכאן אומר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא באו שם לשם עדות אין עדותם כלום אם באים אחר זמן להעיד בב"ד ע"כ. וכ"כ בפסקי התוס' שם סי' ח"י וכתב ע"ז הגאון חק"ל ז"ל שם דמה שהקשה הרב סדר אליהו רבה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות דאעפ"י שלא נתכוון להעיד חותכין הדין על פיו הנה לפי דברי תוס' ישנים הנז' ל"ק דגם הם לא כתבו אלא בבא להעיד אח"ז רב דכיון שלא נתכוון להעיד הו"ל מילתא דלא רמיא עליה ולא דייק ואפשר שיטעה בדמיונו, והרמב"ם ז"ל לא איירי אלא אם העידו מיד בזמן מועט כגון בהרג וחבל וחטף חפץ דסתמן דנתבעים להעיד מיד:

ע״זגם מה שהקשה ממ"ש בשבועות דף ל"ג ופסקו הטור ח"מ סי' ע"ט ל"ק דאיירי שבא להעיד בזמן מועט דלא עבדי למטעי. ותשו' הרשב"א סי' אלף ע"ג שהביא לכאורה נראה דלעולם יכול להעיד. ועי' בהריב"ש סי' קכ"ז והראנ"ח ח"ב סי' מ' שכתב דשני עדים שלא הוזמנו אינן יכולין להכחיש את שני עדים שהוזמנו להעיד דהנך דייקי טפי וכו':

ע״חומ"מ אף שדברי התוס' ישנים דנקטו פשט הסוגיא לא הביאוהו גדולי הפוס' ואדרבה יש לדון מדבריהם להיפך והיא גופא צריכה רבה. מ"מ מדעת התוס' ישנים שפסקו כן הלכה למעשה לא יצאנו והוא סניף גדול להתיר דאלו עידי הקדושין לא הוזמנו להעיד ובאקראי נמצאו שם לאכול ולשתות ונתגלגלו הדברים על זה. וגם לא נתכוונו להעיד וכו'. וגם שנקראו להעיד אחר זמן בכי האי גוונא דלהתוס' ישנים אינם כשרים עכ"ל הגאון חק"ל ז"ל ע"ש:

ע״טולפי"ז גם בנידון. השאלה העדים שהעידו בקבע לא נזדמנו להעיד בליל אס"ח על נתינת הטבעת מן הבחור להבתולה ולא באו שם אלא באקראי וכאשר הגיד העד בפירוש שלא הזמינו אותו שם בשביל עדות כי אם שמע שבזה הלילה יש שדוכין והלך עם דודו של הבחור הנז'. גם זאת ועוד המעשה הנז' שמעידים עליה היתה של אס"ח של פסח וזמן של קב"ע לשהעידו לפני הדיינים היה אחר זמן רב שהוא בש"א לחודש תמוז ולא קבלו העדות תכף אחר אותו היום של המעשה או לפחות תוך שנים או ג' ימים אלא אחר שבעים או שמונים יום והוי זה זמן רב אפי' לדברי הרב חק"ל דמוקים לדברי התוס' ישנים בהכי וכיון שאלו העדים דנידון השאלה לא הוזמנו לעדות אז לדברי התוס' ישנים אינם כשרים להעיד. ואע"ג דנראה מסתמות דברי הפוס' דפליגי על דברי התוס' ישנים ונראה דס"ל דיכולין להעיד. הנה לעשות בזה ספק רביעי אחר ג' ספיקות הנז' שכתבנו והוא את"ל הלכה כמ"ד אפי' שקדש בטבעת של אבן טובה האלמאס מקודשת בדיעבד שמא הלכה כהתוס' ישנים דס"ל כיון שלא הוזמנו אינם כשרים להעיד אח"ז:

פ׳ועוד יש להוסיף ספק חמישי של ס"ס הנז"ל והוא דמפורש בדברי ממוני הקהל הי"ו דעד א' משני עדים הוא מחלל שבתות בפרהסיא ולפי"ז אחד מהם נפסל מן התורה ולא נשאר רק עד אחד לפ"ד רוב גדולי הראשונים והאחרונים אין חוששין לעדות עד א' בקדושין ואין צריכה גט מחמת עדותו וכמ"ש מרן ז"ל בשה"ט. וכבר בא חכם הוא הרב בעל המחבר ס' כרך של רומי בסי' כ"ד שבא לידו ענין קדושין שהיו בפני ב' עדים ואחד מהם פסול מן התורה שלא נשאר אלא רק עדות עד אחד כשר וטרח ומצא חמשה ושמונים פוסקים גדולים רבים ונכבדים ורובם מגדולי הראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם דכלם פה אחד הסכימו דהמקדש בעד א' כשר ועד א' פסול אין חוששין לקדושין ואין צריכה גט. ומנה הרב הנז' את החולקין על סברא זו דס"ל להחמיר בעד א' להצריכה גט ומצא שהם חמשה ועשרים פוסקים ע"ש. והשתא לפי"ז נוסף על אותם ספיקות עוד ס' דשמא הלכה כרובא הנז' דס"ל עד א' בקדושין אינו כלום ואין צריכה גט:

פ״אועוד יש לומר בכה"ג דלא הוזמנו להעיד ולא נתכוונו לעדות גם אותם הפוס' דחשו להחמיר בעד א' להצריכה גט יודו בכה"ג דאין לחוש ואין להחמיר להצריכה גט. אמנם צריך שיתברר דאותו העד הוא פסול מן התורה:

פ״בהרי פתחנו בס"ד דרך אחרת להתיר בה את הבתולה רבקה מזל טוב מטעם אחר שעשינו בביטול העדות מפני שראו העדים נתינה של הטבעת בלבד ולא אמר ולא דבר כלום ועוד דאיכא הוכחה דלשם שדוכין נתן. והוספנו בזה תבלין חריפין והם אותם דס"ס שעשינו אעפ"י שאין אנחנו צריכים להם:

פ״גוזאת תורת העולה מכל הנז"ל הן בדרך הראשון שכתבנו הן בדרך השני הבתולה רבקה מזל טוב היא מותרת להנשא לכל מי שתרצה בו ואינה קשורה בהבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי ואינה צריכה ממנו גט כלל ועיקר אפי' לחומרא בעלמא. ואפי' בדרך אחד משני דרכים שכתבנו מספק להתיר אותה וכ"ש בשני הדרכים. ועתה אבא לדבר על תשובה של הדיינים (אשר מלכו מאליהן להכניס עצמן בדין זה):

פ״דתחלה וראש מה שהביא הגמ' דקדושין דף וא"ו ודברי הרמב"ם והטור ומרן ז"ל בדין היו מדברים בענין הקדושין ונתן לה כסף קדושין דחוששין לקדושין אעפ"י שלא אמר הרי את מקודשת לי וכו' הנה כ"ז לא נגע ולא פגע בנידון השאלה הנז' יען בפירושא אתמר שהם באו לעשות שדוכין שאין להם רצון לעשות קדושין. וענין זה של השדוכין ומניעתם מן הקדושין לא היה דברים שבלב אלא בפירוש כי מלבד דהעדים ושאר אנשים שנמצאו שם הגידו כי בעבור שדוכין באו ונכנסו לשם. הנה גם בדברי הבחור וטענתו שהביאו הדיינים בתוך השאלה הנז' מפורש שהוא נכנס ובא לבית הבתולה כדי לעשות שדוכין דכך כתוב בשאלה בזה"ל ואחר התקשרות בשדוכין היה בדעת המשדך לתת למשודכתו טבעת אחת בתורת מתנה ואמרה לו זקנתו תזכר שלא תתן הטבעת אתה בעצמך כי אז יהיו קדושין ולזה שאל המשדך לאֵם המשתדכת בפני משודכתו הנז' שכו'"כ אמרה זקנתי וא"כ מה רצונך תתן זקנתי או אחותי והשיבה לו האֵם המשודכת לא אחותך ולא זקנתך כי אם אתה בעצמך תלביש לה הטבעת מא יכאלף וכשמעו את הסכמתה נתן לה טבעת זהב שהניח לו אביו וכו' הנה דברים אלו שכתבו הדיינים בשאלה שהם דבריו וטענתו של הבחור שהציע לפניהם אנתנו למדין שהבחיר עצמו מודה שהוא רוצה לעשות שדוכין בנתינת הטבעת ולא קדושין ולכן הוא מבקש לעשות נתינת הטבעת להבתולה באופן שלא יהיה נראה ממנו שזאת הנתינה של הטבעת היא לשם קדושין ולכך שואל מן אֵם הבתולה מי יתן הטבעת זקנתו או אחותו ואחר שאמרה לו שיתן הוא בעצמו מא יכאלף כלומר אין בזה חשש קדושין שאמרה זקנתך אז נתן הוא בעצמו נמצא באותו הרגע של מסירת הטבעת להבתולה פירש דבריו שרצונו בנתינת הטבעת לשם שדוכין ולא לשם קדושין:

פ״הומה שהיו מדברים קודם זה בענין התנאים השייכים לנשואין שלהם הן בענין המעות שנשתוו ביניהם אין בזה הוכחה על קדושין כי זה הוא מנהג פשוט דאם אין עושין אלא שדוכין כדי שיהיו יכולים לחזור בהם ולבטלם הנה הם גומרים כל ענייני הנשואין שלהם ותנאים שיש להם בהתקשרות זו וישתוו ביניהם הן מצד המעות הן מצד דברים אחרים ואח"ך יתנו להכלה החפץ של השדוכין וכאשר פירשו הדיינים הנז' עצמם דבר זה בתחלת השאלה שכתבו דפה עי"ת כלכתא יע"א נוהגין בענין השדוכין שקורין בערבי מלי"ך שאתר התקשרות השדוכין כנהוג אז מלבישים להמשודכת איזה תכשיטין אחת מקרובי המשדך וזה אות וסימן טוב שהיא משודכתו ובעת כניסתם לחופה מקדשה בטבעת כדמו"י עכ"ל הנז' בשאלה. נמצא כל עניינים של הנשואין נגמרים קודם נתינת החפץ של השדוכין ובזה החפץ של הקדושין לא להחתן אלא יהיה הקשר תלוי ועומד עד שיעשו קדושין כדמו"י ואם לא עשו קדושין אח"ך יהיה כל הענין כולו בטל ומבוטל ויחזור החפץ הניתן בתורת שדוכין להמשדך ולא ישאר קשר ביניהם כלל ועיקר והיה כלא היה:

פ״וא"כ השתא לפי"ז מה שייכות יש לנידון השאלה עם דין הגמרא דקדושין דף וא"ו בהיכא דנתן לה כסף קדושין בשתיקה דחוששין דלשם קדושין נתן לה. והלא בנידון השאלה מפורש להדיא שבאו לשדך ומה שדברו בענין הנשואין ונשתוו ביניהם כן הוא המנהג כשעושין שדוכין בלבד גומרים ביניהם כל התנאים של הנשואין וישתוו ביניהם בענין המעות ודברים אחרים ואח"ך נותנים חפץ של השידוך ואין דברים אלו הוכחה על קשר של קדושין וכבר עשו אלה:

פ״זולא עוד אלא כאן בנידון השאלה איכא מעליותא יתירה שאחר שדברו וגמרו ביניהם פירש הבחור להדיא בפיו וגילה מטרתו שהוא רוצה בנתינת הטבעת לעשות בה שדוכין ולא קדושין דהא שאל לאֵם הבתולה לעשות אופן בנתינת הטבעת שלא יהיה בו חשש קדושין וכדאמרן וא"כ מה ראו הדיינים הנז' לדמות נידון זה של השאלה לדין גמרא דקדושין הנז' אין זה אלא גיבוב דברים שגנאי להשיב עליהם:

פ״חעוד כתבו הדיינים בתשו' הנז"ל כי אם הבתולה נתנה לו רשות לקדש מפני כי אמרה לו שהוא בענמו ילביש הטבעת מא יכאלף ולשון זה סובל שני פירושים הא' הכוונה היא שנתרצית שיהיה קדושין. והב' יש לפרש בהיפך אך פי' הראשון להחמיר הוא יותר מרווח ולכן ראוי להחמיר עכ"ד:

פ״טהנה דברים אלו מביאין את האדם לידי צחוק דאפי' לפי דבריהם דשני תיבות אלו שאמרה לו מא יכאלף סובלים ב' פירושים וא' מהם דכוונתה לומר שנתרצית שיהא קדושין אין עולה מזה שום מיחוש לענין קדושין אין דברי האֵם מעלין ומורידין ברצוי זה יען כי הבת היא גדולה ואין רצוי של אמה שולט עליה אלא צריך שהיא עצמה תתרצה בקדושין והמתקדשת שלא ברצונה אינה מקודשת. ואין לומר כיון ששמעה מאמה דברים אלו שאמרה מא יכאלף דמשמעותן שנתרצית בקדושין ונתנה לו רשות לקדש והיא שתקה וקבלה מידו הטבעת נראה דגם היא נתרצית בקדושין והיה לה למחות ולומר אין לי רצון להתקדש אלא רק להשתדך בלבד. זה אינו וכי זו הבת היא רבנית וחכמנית היא שתעשה דיוקים ופירושים בדברי אמה לפרש הכוונה של מא יכאלף הוא שנותנת רשות להבחור לעשות קדושין כדי שתמחה ותאמר איני מקבלת הטבעת אלא בתורת שדוכין בלבד ואפשר שלא עלה על לב הבתולה פי' זה של הרצוי בקדושין אלא הבינה דברי אמה שאמרה מא יכאלף כפשוטן שהוא רצונה לומר אין חשש קדושין אם ילבישנה בידו ולכן אומרת שיתן הוא בידו את הטבעת שאין בזה חשש שאמרה לך זקנתך. ולפ"ז נפלו בבור שחת הדיוקים שדייקו הדיינים מן דברים אלו שאמרה האֵם מא יכאלף אפי' אם נאמר שדברים אלו סובלים שני פירושים כאשר חשבו:

צ׳ועוד יש טעם ברור ואמיץ שהאֵם אין כוונתה בדברים אלו כפי' הראשון שכתבו הדיינים שהיא ר"ל שנתרצית בקדושין אלא משמעות דבריה הוא כאשר כתבנו שאומרת להבחור שיתן בידו הטבעת ואין בזה חשש קדושין יען כי אֵם הבתולה ספרה להממונים של הקהל הי"ו בפני הבחור הנז' כי קודם השדוכין בשבוע או ב' שבועות אמר לה הבחור שזקנתו אומרת אֵם הוא יתן הטבעת יהא נחשב כמו קדושין והיא צחקה ואמרה ראינו כמה פעמים שהמשדך יתן הטבעת של השידוכין ולא נאמר אפי' בחלום שֵם קדושין והלא שלא עברו חודש שחתן אחד נתן הטבעת של השדוכין לפני עם רב להבת והיא קבלה אותו בתורת שידוכין ולא היה שום ספק לשום דבר אלו הם דברי האֵם אבל הבחור השיב שאם הבתולה לא החזירה לו דבר כלל:

צ״אנמצא לפ"ד האֵם הנז' נתברר שפי' דבריה שאמרה מא יכאלף הוא רצונה לומר אין כאן חשש קדושין אם יתן הוא בידו הטבעת כי כבר דברה עם הבחור דבר זה בפירוש שאין בזה חשש ולכך הבתולה ששמעה דברי אמה הראשונים הבינה דבריה האחרונים שאמרה מא יכאלף הכוונה ר"ל אין בזה חשש קדושין. ואפי' שהבחור מכחיש באותם דברי האם הראשונים דאֵם אמרה מעשה שהיה שבתוך חודש אחד נתן החתן הטבעת של השידוכין בידו ולא היה בזה שום ספק וחשש קדושין והבת ידעה מעשה זה ולכך הבינה כוונת אמה קודם מסירת הטבעת לידה כפשוטן שהוא ר"ל אין חשש קדושין בזה:

צ״בגם עוד מצינו כי הממונים של הקהל הי"ו העידו שיזדמן בכלכתה שהבחור נותן טבעת השידוכין להכלה בידו אם אין אמו ואחותו מצויים ואין נחשב לקדושין אלא לשידוכין וא"כ הבתולה ידעה זה המנהג שיש בכלכתה ולכך הבינה כוונת דברי אמה כפשוטן שהוא ר"ל אין חשש קדושין אם תלבישנה הטבעת אתה בעצמך דאין זה אלא שידוכין בלבד:

צ״גועוד כאן מוכרחים אנחנו לפרש דברי אֵם הבתולה שאמרה מא יכאלף דכוונתה לומר אין בזה חשש או פקפוק משום קדושין ולא כאשר חשבו הדיינים לפרש כפי' הראשון שלהם שהוא רצונה לומר שנותנת לו רשות לעשות קדושין. דהא מפורש בדברי ממוני הקהל הי"ו שהאֵם חששה שלא יעשו בימי העומר אפי' שידוכין בלבד משום דימי העומר אין בהם סי' טוב. וקודם ב' ימים שאלו מאת ח"ר יעקב משה הי"ו על זאת ואמר להם בשידוכין אין חשש אבל בקדושין יש חשש משום סימן רע בימי העומר. והזהירם בכך. והשתא איך אפשר לומר שתתרצה לעשות קדושין בימי העומר ובודאי מה שאמרה מא יכאלף כוונתה לומר אין בזה חשש או ערעור ופקפוק משום קדושין. ולפיכך גם הבתולה הבינה כוונת אמה בדברים אלו כאשר פירשנו וא"א שיעלה על לבה שכוונתה כפירוש הא' כדי שתמחה ולכך קבלה הטבעת בתורת שידוכין בלבד וזה ברור:

צ״דעוד כתבו הדיינים הנז' וז"ל בנ"ד שרובם נזהרים שלא ליתן המשדך דבר בעצמו למשודכתו כי אם ע"י אחת מקרוביו. ומה ההקפדה שהקפידה אֵם המשודכת שהוא יתן בעצמו אחר ששמעה שאם יתן הוא יהיו קדושין אֵם לא שכוונתה שיהיו קדושין ואמרה מאי יכאלף ר"ל שיהיו קדושין כנלע"ד ע"כ:

צ״ההנה דברים אלו אין בהם ממש יען כי הסיבה שלא רצתה אֵם המשודכת שתלביש זקנתו מפורשת בדברי ממוני הקהל הי"ו וז"ל האֵם ואחותו של הבחור לא היו יכולים לבא בעת השדוכין כי עודם בתוך י"ב חודש ממיתת אביו והבחור רצה שזקנתו תתן הטבעת ואם הבתולה לא רצתה בשביל שזקנתו נתגרשה מבעלה ואפשר שלא יהיה לסימן טוב. ואמרה שמוטב הוא יתן לה הטבעת עכ"ל. ולפי"ז נודעה הסיבה שלא רצתה אם הבתולה שתתן זקנתו הטבעת של שידוכין ואמו ואחוחו של הבחור לא היו שם מפני שהיה דבר זה תוך י"ב חודש של אביו:

צ״ווהא דלא חששה מצד חשש קדושין כשהבחור בעצמו נותן לה הטבעת. כבר מפורש לעיל שהיא צחקה על דברים אלו בשם זקנתו ואפי' שהבחור הכחיש בזה הנה לפ"ד ממוני הקהל הי"ו שיש מנהג אצל מקצת אנשים בכלכתה שהבחור המשדך נותן בעצמו טבעת השידוכין ואין חוששים לקדושין. וגם אלו הדיינים הנז' בעצמם מודים בכך שכתבו בפירוש בדבריהם הנז' שבעיר כלכתה רובם נזהרים שלא יתן המשדך שום דבר למשודכתו ע"כ. וכיון דכתבו רובם נזהרים משמע דאיכא מיעוט שאין נזהרים וממילא שמעינן דהנזהרים הוא על צד היותר טוב כיון דאפשר באחרים ומשנת חסידים שנו כאן. ועל כן י"ל אם הבתולה הלכה באותה שעה אחר שיטת המיעוט דהשעה היתה צריכה לכך:

צ״זומה שכתוב בשאלה שהציעו הדיינים הנז' שטוען הבחור אני לקדושין נתכוונתי במסירת הטבעת וגם משודכתי הנז' בזה שאנוכי גליתי לה באמרי אליה תהי"ל נתבטלו עתה כל הסכסוכים שהיו בענין קשורינו ועתה את לי ואני לך והניעה לי ואמרה הן ומיד הלבשתי הטבעת באצבעה עכ"ל:

צ״חהנה כל דברים אלו הם דברים בטלים ומבוטלים חדא כי הבתולה מכחשת ואומרת להד"מ ונשבעה שלא שמעה ממנו לשון קדושין לא בתחלה ולא לבסוף וגם נשבעה שלא קבלה הטבעת בתורת קדושין כלל אלא רק בתורת שדוכין כמנהג כלכתה. וגם העדים לא זכרו דברים אלו בקב"ע כלל ועיקר:

צ״טומה שכתבו הדיינים הנז' על זה דאע"ג דהיא מכחשת בדברים אלו שאומר המשדך אינה נאמנת. והביאו ראיה לדבריהם מדברי מור"ם ז"ל בהג"ה סי' מ"ב שכתב אם מכחשת והעדים מעידים שקבלה אינה נאמנת לומר לשחוק נתכוונתי וכנז' בדבריהם הנז"ל:

ק׳הנה דברים אלו שכתבו הדיינים אין בהם ממשות כלל כי כאן בנידון השאלה העדים מעידים שנתן לה הטבעת בשתיקה ולא דבר כלום והיא ג"כ אומרת שנתן לה בשתיקה ואין עושה הכחשה שנוגעת בעדות העדים. ורק הוא אומר דקודם שנתן לה הטבעת דבר עמה דברים אלו והשיבה לו הן ועל דברים אלו שאומר הבחור שדבר עמה קודם מסירת הטבעת היא אומרת להד"מ ואין הכחשתה נוגעת בדברי העדים שהעידו במסירת הטבעת אלא היא מכחשת דברי הבחור דווקא שדבר עמה כו"כ והשיבה הן והעדים לא העידו ולא הגידו דברים אלו ובודאי דנאמנת בזאת ההכחשה ובפרט דנשבעה ג"כ ואין לזה הענין דמיון עם דין מור"ם ז"ל דסי' מ"ב הנז' והדיינים הנז כותבין דברים שהם דברי הדיוטות ומביאין עצמם בזה לידי חשד ח"ו:

100

ק״אזאת ועוד אחרת דברים אלו שאמר הבחור שכו"כ אמר להבתולה והשיבה לו הן אין בדברים אלו משמעות אפי' על ריח קדושין כלל ועיקר, יען כי באמת כיון שנתרצו לשדך והוא משדכה עכשיו נמצא בשדוכין נעשה קשר ביניהם שהיא נעשת לו והוא לה מסתמא התקשרות השדוכין אעפ"י דלפום דינא שיכולין אח"כ לחזור בהם קודם שיעשו קדושין וחופה הנה על הרוב תשאר התקשרות זו ותבא לידי קיום על יד קדושין וחופה דכן הוא מנהג רוב העולם שישאר קשר השידוך קיים ותהיה היא לו והוא לה:

101

ק״בולכן אחר שגמרו ביניהם התנאים השייכים לנשואין שלהם ונתרצו שניהם בהתקשרות בשדוכין שפיר קאמר לה תהי"ל לעת עתה נתבטלו כל הסכסוכין שהיו בענין קשורינו ועתה את לי ואני לך כי בטוח הוא שתשאר התקשרות השדוכין קיימת והיא גם היא אמרה לו הן על מה שנעשו בהתקשרות הזו של השדוכין ועל כן אפי' אם שדבריו אלו אמת הם והיא מודה שא"ל כו"כ והשיבה לו הן הנה כל אלו הדברים אמורים על השדוכין אבל קדושין מאן דכר שמייהו הכא:

102

ק״גומ"ש הדיינים שהבחור טוען דבעת שנתן לה הטבעת נתכוון לשם קדושין, כל זה הבל הוא דקיי"ל אין האשה מתקדשת אלא ברצונה ואם היא אין לה רצון להתקדש מה תועיל כוונתו של הבחור הנותן הטבעת ועוד כתבנו לעיל שיש אומדנא גדולה וחזקה שהוא לא נתכוון בנתינת הטבעת לשם קדושין אלא לשם שדוכין מאחר דבאותו הרגע פירש בדבריו שנתינת הטבעת תהיה בתורת שדוכין ולא יזכר בה קדושין והיה מבקש ליתן אותה באופן שלא יהיה נראה כל חשש קדושין א"כ דלפי דבריו הבין מדברי האֵם שנותנת לו רשות ליתן אותה בתורת קדושין למה לא פירש דבריו בשעת נתינת הטבעת שהוא נותנה בתורת קדושין שהיה לו לומר הרי את מקודשת לי בזה ולמה נתנה בשתיקה כדרך העולם בנתינת חפץ של השדוכין שנותנים אותו בשתיקה אלא ודאי הוא כוון ליתן הטבעת בתורת שדוכין ושקר בדברים אלה שאומר שנתכוון לשם קדושין וכנז"ל וזה טענה שאין עליה תשובה:

103

ק״דעוד כתבו הדיינים הנז' נשאר לנו לברר אם השדוכין מקרי מדבר על עסקי קדושין וכתבו שיש בזה מחלוקת וכנז' בדבריהם לעיל. הנה גם דברים אלו טעות הן דמחלוקת זו שהביאו אינה אלא בהיכא שעשה שדוכין גמורים ואחר השדוכין נתן לה כסף בסתמא דיש אומרים כיון ששידך קודם נתינת כסף זה יש לחוש ולומר שיש לזה דין מדבר על עסקי קדושין ויש חולקים על זה:

104

ק״הברם כאן בנידון השאלה כשנתן לה הטבעת עדיין לא שידך מעיקרא ועל איזה שידוך נסמוך נתינת הטבעת אשר נתן אותה בשתיקה ולא זכר שֵם קדושין לחשוב נתינה זו קדושין והלא נתינת הטבעת הזאת היא עצמה השדוכין ולא עשו שדוכין קודם זה. ועוד לפי מה שהעלינו לעיל נידון השאלה שאני שהיה הדבר מפורש באותו מעמד של נתינת הטבעת שלא לעשות קדושין אלא שדוכין בלבד ובאותה השעה שנתן הבחור את הטבעת להבתולה בקש לעשות אופן בנתינת הטבעת שלא יהיה נראה מתוך הנתינה חשש קדושין ולפי"ז נמצא דליכא שייכות למחלוקת הנז' בנידון השאלה כלל:

105

ק״ועוד כתבו הדיינים הנז' אנו צריכים לבאר כי בנ"ד יצא קלא דלא פסיק שהבתולה מקודשת ע"כ:

106

ק״זהנה גם חששה זו ליתא בנידון השאלה חדא כי כתב הגאון מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' ד' דף וא"ו ע"ב לגבי קול של קדושין דאין חוששין לקול אא"כ יצא הקול ונתחזק בב"ד ביום שאירע מעשה הקדושין וכן משמע לשון הגמ' דקאמר שאומרים פלונית נתקדשה היום וכן מפורש במרדכי וכו' וא"כ אני אומר שאם היה קול זה שלא נתחזק ביומו בב"ד אלא שאחר ימים יצא קול אין לחוש לקול כזה ויכולה הבחורה להינשא למי שתרצה. זה נלע"ד אעפ"י שנראה מצד מה לגמגם בזה הלשון שכתב הר"ן וז"ל והרמב"ם כתב וכו' וא"כ אעפ"י שלא היה ביומו יש לחוש אלא שאני אומר שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם גם הטור אה"ע סי' מ"ו לא חלק בזה וכו' עי"ש:

107

ק״חהנה אפי' דלענין דינא יש לחוש לקול אעפ"י שלא היה ביומו מ"מ בנידון השאלה אין כאן חשש מצד הקול כי אדרבא אחר מעשה השדוכין שהיתה בליל אס"ח של פסח יצא הקול בו ביום שעשו שדוכין דווקא כמנהג כלכתה כי כן הוגד לי מאנשים אחרים הדרים בעיר כלכתה במכתבים שכתבו לי והיה כל אתד מתפלא במכתבו על ענין זה איך פ' ופ' עשו שדוכין וכך יצא הקול שכל אנשי העיר ידעו שעשו שדוכין כנהוג ואיך אחר כמה ימים המשדך הוציא קול בעצת עוזריו שאותם השדוכין של אס"ח הוא נתנם בשתיקה בתורת קדושין ועשו את המשודכת מקודשת בעבור וכו' וכו' ובשביל קנאת דין התורה הודיעו לי ענין זה דכך היה וכבר נשמע הדבר בשעתו שלא נעשה קדושין אלא שדוכין כמנהג כלכתה כדי שאם יבא ענין זה לידי לשאל אותו ממני אדע מה להשיב להם. ואני לא החזרתי תשובה לאותם בני אדם שכתבו לי דבר זה:

108

ק״טוגם ממוני הקהל הי"ו במכתבם הנעתק לעיל מפורש שנשתדכה הבתולה הנז' בליל אס"ח הפסח ועד זמן ג' תמוז שעלתה קטטה ביניהם כל אותו זמן שבנתיים היה נודע ומפורסם בעיר כלכתא אצל הכל שנעשה שידוכין כנהוג ולא נזכר שם קדושין כלל ואפי' מכתביו של הבחור וחתימת ידו שכתב להבתולה ולאמה מעידים בזה:

109

ק״יוכתבו עוד ממוני הקהל הי"ו דאחר ג' תמוז שעלתה קטטה ביניהם לא הוציא הבחור קול שאמרו לו על אותם השדוכין של ליל אס"ח חשובין קדושין מפני שהוא בעצמו נתן לה הטבעת אעפ"י שלא אמר הרי את מקודשת לי ולא הזכיר שום דבר:

110

קי״אנמצא בתחילה ביום המעשה יצא הקול בעיר על הבתולה שנשתדכה להבחור פ' בליל אס"ח ונשאר קול זה של השדוכין בחזקתו כמה ימים עד תמוז. אח"ז יצא קול שאותם שבליל אס"ח נעשו קדושין בשביל שנתן הבחור בידו הטבעת של השדוכין ביד הבתולה אעפ"י שלא אמר לה כלום. ובודאי קול זה השני לא חיישינן ליה לכ"ע חדא כי הוא היפך הראשון של השדוכין שיצא בתחלה ביום המעשה ונשאר בחזקתו יותר משני חודשים ואין כח בקול השני של הקדושין שיצא אחר המעשה בשני חודשים לבטל כח הראשון של השדוכין שיצא ביומו ונשאר בחזקתו כמה ימים:

111

קי״בוהב' כי זה קול השני של קדושין שיצא אח"ך ולא אמרו הבתולה פ' נתקדשה להבחור פ' בסתם דמשמעות דעשו קדושין חדשים אחר השדוכין אלא נאמר שהטבעת שנתן הבחור פ' בליל אס"ח נחשבת קדושין בשביל שנתן אותה בידו אליה אעפ"י שנתן בשתיקה. והקול הזה הוא כחרס הנשבר ולא חיישינן ליה כיון דנתפרש הטעם בקול והטעם הזה הוא בטל ומבוטל לפי דינא. וכיון דהטעם בטל ממילא נתבטל שם הקדושין שעל הבתולה:

112

קי״גוגם עוד כי הטעם הזה הוא מבוטל בעיני המון העם מכח מנהג העיר שיש אנשים נותנים חפץ של השדוכין מיד החתן ליד הכלה ואין מי שחושש לקדושין כזה על כן אין הקול הזה חושש כלל:

113

קי״דודע כי אפי' אם היה בנ"ד שגם בתחלה סמוך למעשה השדוכין יצא קול בעיר נתקדשה פ' בטבעת השדוכין מפני שהבחור נתן אותה לה בידו אין זה חשיב קול שיהיו חוששין לו כלל ועיקר יען שבזה הקול שאמרו נתקדשה פ' להבחור פ' תלו הטעם משום שנתן לה הבחור טבעת השדוכין בידו. וסוף דבר נגלה כי טעם זה טעות הוא כפי הדין וכ"ש שבנ"ד יצא הקול שהבתולה פ' נשתדכה להבחור פ' ועד תמוז יצא העגל הזה הוא קול של הקדושין שהבחור אומר אמר לו חכם פ' שאלו השדוכין נחשבים קדושין מפני שנתן טבעת השדוכין בידו אעפ"י שלא זכר שם קדושין כלל דודאי אין בקול זה ממש למיחש ליה וכדאמרן לעיל:

114

קי״הנחזור לענין הדין של השאלה הנז' הנה זאת תורת העולה מכל הנז"ל הן בדרך הא' שכתבנו בס"ד הן בדרך הב' תורה יוצאה דהבתולה רבקה מזל טוב הי"ו הנז' מותרת להנשא לכל מי שתרצה בו ואינה צריכה גט מן הבחור יחזקאל אברהם חיים גבאי הי"ו הנז' אפי' משום חומרא בעלמא והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

115

קי״ושאלה נשאלתי ממע' החכמים וב"ד יכב"ץ ראובן שארס את לאה ואח"ך גרש אותה ואח"ז קדש את רחל אחותה של לאה הנז' וכפי הדין רחל אסורה אם צריך לגרש אותה כנז' או לאו ושכמ"ה:

116

קי״זתשובה הנה תחלת הכל צריך לדעת ולברר אם רחל אסורה היא על ראובן לכ"ע משום קדושי לאה אחותה הראשונה כיון דראובן לא נשא את לאה כי אם רק קדש אותה בלבד. והנה מצינו להרמב"ם בה' א"ב פ"ב וז' שפסק כיון שקדש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהם ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו' וכן אחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה בין מן הנשואין בין מן הזנות ה"ז ערוה עליו. וכתב הרב המגיד זה מבואר בכמה מקומות וכו' ע"ש. והנה הרב שע"ה ז"ל בחופת חתנים דף כ"ו ע"ב הוכיח מדברי התוס' ביבמות דף צ"ז בפרק נושאין שס"ל שדוקא שנכנסה לחופה היא דאסורה מן התורה משום ערות אשה ובתה אבל בקדושין גרידא לא כי בקדושין גרידא לא שייך שארית שהרי קי"ל אשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה אך הרמב"ם לא ס"ל כן ותמה על ה"ה ז"ל שכתב ע"ד הרמב"ם שזה מבואר בכמה מקומות דאיך כתב דזה מבואר בדבר שהוא מחלוקת והנית בצ"ע ע"ש:

117

קי״חוראיתי להר' חק"ל אה"ע סי' יו"ד שהוכיח כן מדברי התוס' כמ"ש הר' שע"ה. ושוב רצה להשוות ס' התוס' עם ס' הרמב"ם ז"ל באומרו שכ"ז שכתבו הוא רק להס"ד אך אח"ך הביא דבריהם שכתבו בדף ב' ע"ב בדיה בתו כיון דאתיא וכו' דמשמע מדבריהם דס"ל לעיקר דאינו חייב בקרובות כי אם על הנשואה ומוכח ודאי דפליגי וא"א להשוותם עם הרמב"ם. ושוב כתב וז"ל אחרי החפוש ראיתי דצדקו דברי רבינו ועדות הה"מ שהוא מבואר בכמה מקומות דחייב על הקרובות בקדושין לבד ומשנה שלמה שנינו בקדושין דף ס"ה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וע"ש בכל אותה הסוגיא דמתבאר להדיא דכי קדיש דנאסר בקרובות. גם ביבמות דף ל"ג שנינו שנים שקדשו שני אחיות ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זו בזו הרי אלו חייבים משום אשה אל אחותה. גם שם בדף צ"ד איתא בברייתא רבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה הרי נראה דכי קדיש לבד חייב על הקרובות. גם בקדושין דף נו"ן המקדש אשה ובתה כאחת או אשה ואחותה אינן מקודשות ואמר רבא הטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בבת אחת אינו ואם אינו חייב בקדושין על הקרובות אמאי לא חיילי וכו'. גם בנזיר דף י"ב וגיטין ד' ס"ד אמרינן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת אסור בכל נשים שבעולם משום ספק קרובות. הנה נתבאר בפשוט שיטת רבינו עד שלא הוצרכתי עוד להביא עוד ברור לזה דכי קדיש חייב על הקרובות ויש לתמוה על רבותינו בעלי התוס' שנראים דבריהם הפך מזה. כי על כן נ"ל שיש לדחוק בדבריהם בכל מה שאפשר ולא לייחס עליהם דבעו נשואין לאיסור קרובות דא"ה דבריהם מרפסן איגרי וגם על הר' שע"ה תמהני איך נעלם מעיניו כ"ז וצ"ע עכ"ל ע"ש. ודבריו נכונים בזה דא"א לייחס בזה הסברא מחלוקת כי מכמה מקומות הנז' שהביא הרב ז"ל מפורש הדבר דגם בקדושין לחוד נאסרים הקרובות ולכן בע"כ צריכין אנו לתרץ דברי התוס' באיזה אופן ואפי' שהיה בדוחק ולתפוש עתה לדינא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דקרובות נאסרים גם בקדושין לחוד וא"כ בנ"ד רחל נאסרה מן התורה על ראובן מכח קדושי לאה והרי היא ערוה גמורה בחיי אותה אחותה לאה ואין קדושין של ראובן תופסין בה. וכן ראיתי להר' משחא דרבותא ז"ל נשאל כיוצא בזה באחד שקדש אשה וגרשה ואח"ך קדש אחותה אם מותר בה כיון דלא נשאת אחותה לית בה משום אשה אל אחותה לא תקח או"ד כיון דהוציאו הכתוב בלשון קיחה דהיינו קדושין אית בה משום אחותה והשיב דבר פשוט הוא דאסור דקיחה היינו קדושין ומשעה דקדשה נאסרו עליו קרובותיה. וכן מוכח בהדיא מדברי התוס' דקדושין דף י"ב ע"א בד"ה רב חסדא לא סבר וכו' דאמרו באשת אחיו כיון דקדשה וגרשה אחיו הויא גרושת אחיו ואסורה לו ה"ן דכוותה כיון דנתקדשה אחותה לו נאסרה עליו וזה ברור עכ"ל ע"ש. והנה השתא תיקשי מדברי התוס' ז"ל עצמם דס"ל כאן להפך מדבריהם הנז"ל ובעה"ו ניישב כל זה לנכון:

118

קי״טשו"ר לרבינו בעל החנוך ז"ל מצוה כ"ו בדין ערות אשה ואחותה שכתב וז"ל דיני המצוה מה שפי' רז"ל שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאביה וכו' ופירשו ג"כ שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם עכ"ל הרי גם רבינו החנוך ז"ל נקיט כן בפשיטות לאסור בקדושין לחוד מהאי טעמא הנז' דקיחה כתיב בה שהוא לשון קדושין. וראיתי להר' דבר משה ז"ל באה"ע סי' ס"ד דף קמ"ו ע"ב בד"ה ומעתה וכו' שכתב באשת אחיו דאסורה עליו בין מן הנשואין בין מן הארוסין כמבו' באה"ע סי' ט"ו ואע"ג דשם לא פירש בין מן הארוסין כמ"ש גבי אשת אביו מ"מ ממילא משמע דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה דמשעת לקיחה נקראת אשתו ודאי לקיחה קדושין היא כדאמרינן קיחה קיחה משדה אפרון וכו' ובריש סי' קנ"ו כתב ל"ש אשת אחיו מן הארוסין או מן הנשואין וכ"כ הרמב"ם בה' א"ב בריש פ"ב אשת אחיו ערוה עליו לעולם בין מן הארוסין בין מן הנשואין וכו' עכ"ד ע"ש הנה גם הרב ז"ל נקיט האי טעמא דקיחה אך לא נתעורר מדברי התוס' ז"ל הנז' ולא דבר כלום בזה:

119

ק״כוהנה חשבתי דרכי לומר דלעולם התוס' מודים באחות אשתו ואשת אחיו דנאסרים מן התורה גם מצד הקדושין בלבד משום דהתם קיחה כתיב בהו וקיחה הוא לשון קדושין ודבריהם ביבמות דף צ"ז בד"ה עריות שהוכיח מהם הרב שע"ה והר' חק"ל דס"ל נאסרו הקרובות בקדושין בלבד שם אמרו זה על איסור אשה ובתה דנפקא לן מערות אשה ובתה לא תגלה דנקט אשה ובתה ולא נקט אם ובת משמע דלא תאסר הבת עליו אלא אחר שתהיה אמה בסוג אשה לזה שלפחות תכנס לחופה דאז היא לו אשה גמורה דיורשה ומטמא לה משא"כ ארוסה בלבד ובהכי ניחא כל הנך מקומות שהביא הר' חק"ל להקשות מהם על סברת התוס' דבכל הנך מיירי באיסור אשה ואחותה מן התורה ובהא מודו התוס' דאסורה אחותה מן התורה גם בקדושין בלבד משום דהתם קיחה כתיב שהוא לשון קדושין והם לא אמרו סברא זו אלא בערות אשה ובתה ומכח הך טעמא דכתיבנא דכאן דקדק הכתוב למנקט אשה ובתה ולא אמר אם ובת משמע עד שתהיה אמה בסוג אשה. וכיוצא בזה פי' רש"י ז"ל על בת ארוסתו הא דלא מחייב היינו משום דאשה ובתה כתיב דמשמע לשון אישות מדלא כתיב אֵם ובת ע"ש ועי' בתוס' ביבמות דף ב' ע"ב בד"ה בתו כיון דאתיא וכו' מ"ש שם ולפי"ז אתו שפיר דברי התוס' בקדושין דף י"ב הנז' ואינם הפך. ובהכי ניחא נמי מה שתמה הרב חק"ל על הר' שע"ה ז"ל בקוש' שהוקשה על הה"מ דאיך נעלמה מעיני הר' שע"ה כל הנך מקומות הנז"ל דלפי"ז לא נעלמו ממנו כי הוא ברור לו שהתוס' יודו באחות אשה ואשת אח דנאסרים מן הקדושין בלבד ולא נתעורר להקשו' על הה"מ אלא משום קרובת הבת דלפי סברת התוס' ז"ל בהא אינה נאסרת מן התורה מן הקדושין בלבד והרמב"ם ז"ל נקיט גם זו בדבריו ודוק וקוש' שהוקשה הר' תק"ל מקדושין דף נו"ן בלא"ה יש להשיב:

120

קכ״אודע כי אעפ"י דאמרינן בקדושין דף ס"ז ע"ב דילפינן כלהו עריות דלא תפסי בהו קדושין בהקש מאחות אשה דהוקשו כל העריות לאחות אשה ע"ש הנה ס"ל להתוס' דערות הבת לא גמרינן בהיקש בהדי כלהו עריות משום דשאני הכא דגלי בה קרא וכתב אשה ובתה ולא נקיט אֵם ובת היינו לאשמעינן דלא נאסר הבת אלא מעת שתהיה אמה בסוג אשה וכדכתיבנא לעיל:

121

קכ״בושוב אחר החפוש בס"ד ראיתי בשאלתות הרב אחאי גאון ז"ל פ' אחרי שאלה צ"ד שכתב וז"ל וכל הני עריות דקורבא דידהו ע"י קדושין הוא ל"ש מן הארוסין ל"ש מן הנשואין ל"ש בחיים ל"ש לאח"מ אסורין ובאיסוריהן קיימין לבד מן אחות אשה דלאחר מיתת אחותה שריא ואשת אח מן האב שאין לה בנים דלאחר מיתת אחיו שריא ליבם וכו' ע"ש. וכתב הר' העמק שאלה ביאור על השאלתות ס"ק ג' וז"ל. ל"ש מן הארוסין באשת אחיו ובאחות אשה מבואר ביבמות דף צ"ד כגון שקדש אחיו וכו' כגון שקדש את האשה וכו' אבל בתה וב"ב ובת בנה וכל אבזרייהו אינו מבואר בגמ' ואדרבא בתוס' דף ג' סוף ד"ה בתו ובדף צ"ז ד"ה עריות משמע שהוסיפו נכנסה לחופה ולא נבעלה דמכ"מ מקרי נשואה אבל ארוסה לא נאסרו הני קרובות. איברא בפי' תניא ריש מס' דרך ארץ המקדש את האשה ה"ז אסר עליו שבע עריות ואלו הן ובה"ג ה' עריות הביאה וכן הרמב"ם ה' א"ב פ"ב ה"ד והכי מוכח מסוגיא דיבמות דף י"ב ב' א"כ מצינו חמותו קטנה ממאנת. וצ"ל דגם זה נ"ל מהיקשא דרבי יונה מאחות אשה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח משמע דרק בקיחה דאחותה אסורה וכל העריות שע"י קדושין למדין ממנה וכו' ודברי התוס' תמוהין וכבר יצא לאורה ס' קרן אורה ותמה ע"ז עכ"ל ע"ש:

122

קכ״גוהנה באמת כי הגם דאנו ישבנו שפיר כל הנך מקומות שהביא הר' חק"ל דלא קשיא להתוס' מנייהו דהתוס' יודו באחות אשה ואשת אחיו דאסורים מצד הקדושין בלבד ולא אמרו אלא בערות הבת דלא נאסרה מן התורה בקדושין בלבד משום האי טעמא דגלי בה קרא ואמר ערות אשה ובתה וכמ"ש לעיל אך הקוש' שמקשה הר' ז"ל מן מס' ד"א דנקיט איסור בתה בקדושין לחוד זו קוש' עצומה על התוס' ואולי י"ל דהתוס' ס"ל דלא קי"ל להלכה כהאי ברייתא דמס' הנז' והקוש' דמקשה הר' ז"ל על התוס' מגמ' דיבמות דף י"ב ע"ב דאמרינן א"כ מצינו קטנה ממאנת יש להשיב ודוק. איך שיהיה הנה בנ"ד דאיירי באחות אשתו נראה דגם להתוס' ז"ל מודים שהיא אסורה עליו מן התורה מצד קדושין של לאה אחותה והיא ערוה גמורה מחיובי כריתות שאין קדושין תופסין בה:

123

קכ״דואחר שביררנו בס"ד דלכ"ע רחל אסורה על ראובן מן התורה ואין קדושין תופסין בה א"כ לפי"ז לא בעיא רחל גט מראובן. אך נראה דעכ"ז בעיא גט מפני מראית העין משום חשש טעות העולם. והוא דאמרינן בגמ' דיבמות דף צ"ד תניא כל העריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מא"א שנשאת עפ"י ב"ד ורבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה ומפרש בגמ' האי אחות אשה הב"ד כגון שקדש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה עמד ונשא את אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הוה ליה בקדושיה והא שפיר נסיב ואי לא מצרכינן גט נמצאת לעיני הרואין א"א יוצאה בלא גט בד"א שקדש את הראשונה אבל אם נשא את הראשונה והלכה למה"י ונשא אח"ך את אחותה לא בעיא אחותה גט דכיון דנשא את הראשונה לא יאמרו תנאי הוה בנשואין דהא כ"ע ידעי דאין אדם עושה בעילתו בע"ז הילכך קים להו בנשואי שניה אינה כלום ולהכי לא בעיא גט וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' קדושין פ"י ה"ח וה"ט ע"ש. וכן פסק בטור ובש"ע סי' ט"ו סעי' כ"ז ע"ש:

124

קכ״הנמצינו למדין מדין הנז' דמשום טעות העולם מצרכינן גט מפני מראית העין אע"ג דמן הדין אין קדושין תופסין ואע"ג דהשתא שניהם עומדים לפנינו ואנחנו יודעים שלא היה תנאי עכ"ז מצרכינן גט מפני מראית העין בעבור טעות העולם. גם נמצינו למדין מן הגמ' הנז' שאמרו והאי כדין נסיב כי טעות העולם שאומרים שהיה תנאי בקדושין זה נמשך ונעשה מחמת שרוצים ליישב ענין הקדושין של השנית שהיה בדין כי הכל יודעים שמקדש אשה אסור באחותה בעודה בחיים ועל כן מסקי אדעתייהו שזה קדש השנית באיסור ולזה יאמרו שהראשונה קדש על תנאי ונתבטל התנאי ובטלו קדושיה ולקח אחותה השנית בהיתר ועל כן אם תצא השניה בלא גט נראה א"א יוצאה בלא גט, והשתא הה"ד בנ"ד אחר שקדש ראובן את רחל אחותה של לאה יוולד מזה טעות לעולם שיאמרו ודאי זה לא קדש באיסור אלא קדושי לאה היה על תנאי ואח"ך נודע שלא נתקיים התנאי דהיינו שקדש ע"מ שיש לו סך כו"כ במקום פ'. ואח"ך נתברר שלא היה לו סך הנז' בעת ההיא וכן כיוצא בזה וממילא נתבטל הקדושין של לאה מעיקרן ורחל מותרת לו ובדין קדש אותה ואם תהיה עתה רחל מותרת לעלמא בלא גט נראה א"א יוצאה בלא גט ולכן גם בנ"ד בעיא רחל הנז' גט מראובן ואע"ג דשניהם עומדים לפנינו ואנחנו יודעין שלא היה תנאי בקדושי לאה דכל החשש הוא מפני מראית העין בעבור טעות העולם:

125

קכ״וואם תאמר הא דנ"ד שניא מהך דהגמ' הנז' דהכי הא חזו שגירש ראובן את לאה קודם שאירם את רחל וא"כ לא יאמרו תנאי הוא בקדושין ונתבטלו דא"כ למה הוצרך לפרש ולכן לא יבואו לטעות בדבר. הנה זה אינו חדא כי אפשר ששמעו בארוסין ולא שמעו בגרושין וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש גם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומת האיש שקדשה ונפלה לידי יבם דצריכה גט וחליצה ומיאון ולא סגי' בגט וחליצה משום דחיישינן דאיכא דשמע בגיטא ולא שמע בחליצה ע"ש וה"ן י"ל דאפשר דשמע בקדושין דלאה ולא שמע בגרושין שלה. ועוד אפי' אם נאמר שידעו הכל בגרושין של לאה עכ"ז הטעות לא נתבטל מחמת כן והוא כי הא דייקינן מן הגמ' דף צ"ד ע"ב הנז' כי כל טעות העולם כנז' נולד ונתהווה מטעם שהם רוצים ליישב מעשיו של זה בקדושי השניה לומר כדין עשה דאין הדעת נוטה שיעשה זה האיסור ולא יועיל שאח"ך ב"ד מוציאין אותה ממנו לכן באים לומר שתנאי היה בקדושין של הראשונה ובהיתר לקח השנית. ועל כן גם הכא בנ"ד אפי' אם שמעו שגירש ראובן את לאה מאחר שהכל יודעים שהאדם אסור באתות גרושתו ולא שניא מאחות נשואתו לזה יאמרו איך בא זה ואירס את רחל אחותה לקחת אותה באיסור אלא ודאי קדושין של לאה היו על תנאי כגון ע"מ שיש לו כו"כ במקום פ" וכיוצא ומקודם לא נודע שאין לו ולהכי הוצרך לגרש אך אחר שגירש נודע שהוא לא היה לו סך הנז' בעת ההיא וממילא נתבטלו קדושי לאה והותרה רחל אליו ולכך בהיתר קדשה. ואין לומר דאכתי עדיין שניא הא דני"ד מנידון דנקיט בגמ' ובפוס' הנז' דהתם אמרו שקדש את אשה והלכה למה"י ושמע שמתה ועמד ונשא אחותה הרי תפסו באחותה השנית נשואין ולזה י"ל כיון דעשה זה נשואין דעביד איסורא לכן יבואו העולם לומר קדושי הראשונה היו על תנאי כדי ליישב הדבר ולומר כדין נסיב ולא עבד איסורא אבל בנ"ד דרק אירס ולא נשא לא יאמרו שקדש הראשונה על תנאי אלא יאמרו הראשונה היתה מקודשת גמורה וזה קדש השניה בדרך שחוק בעלמא כיון דלא עביד בקדושין בלבד מעשה איסור. וע"כ רחל אינה צריכה גט משום מראית העין כי הכל יודעים שאין קדושין תופסין ברחל. הנה זה אינו כי הן אמת דהגמ' נקיט הכי ועמד ונשא אחותה וכן תפסו הרמב"ם ושאר פוסקים בלישנא דהש"ס עכ"ז נראה דאין זה נאמר בדיוק לומר דווקא אם נשא הוה דחוששין אבל אם ארס בלבד אין חוששין. וכן מצאתי מפורש הדבר בס' דינא דחיי לרבינו הכנה"ג ז"ל לאוין ק"ח דף קכ"א ע"ג וז"ל ומשמע לי דהא דאמרינן בפ' האשה דכ"א האי אחות אשה ה"ד כגון שקדש אשה והלכה למה"י ושמע שמתה ועמד ונשא אחותה וכו' האי לישנא דונשא אחותה לאו דווקא נשואין אלא הה"ד קדושין דאם הלכה ארוסתו למה"י ושמע שמתה ועמד וקדש אחותה ואח"ך באה ארוסתו צריכה הימנו גט ואשתו אסורה עליו משום אחות גרושתו דכיון דאיכא למיחש שמא יאמרו תנאי היה בקדושי קמייתא מה לי נשואין מה לי קדושין ואפי' בקדושין צריכה ממנו גט ונאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו וזה נ"ל ברור עכ"ל ע"ש הרי רבינו בעל הכנה"ג נקיט בפשיטות כן דלא דווקא נשא אלא הה"ד אירס בלבד ג"כ צריכה גט שמא יאמרו:

126

קכ״זוכן מצאתי כזאת להגאון מש"ל ז"ל בפ"י מה' גרושין הלכה ט' בד"ה ודע וכו' שכתב בסוף הדבור וז"ל והנה כפי אוקימתא זו אין חלוק בין אזול אשת גיסו וגיסו לפנויה אלא הכל תלוי בראשונה דאם היתה נשואה אף דאזול וכו' אך אם הראשונה היא ארוסה אז אפי' אם השניה היא פנויה בעי גט משום שיאמרו הך קמייתא תנאי הוה לה בקדושיה וכיון דבעיא גט נאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו עכ"ל ע"ש הרי גם הגאון מש"ל ז"ל נקיט כן בפשיטות. וא"כ השתא גם בנ"ד דארס בלבד את רחל י"ל דצריכה ממנו גט בעבור טעות העולם שלא יאמרו קדושי לאה היו על תנאי ואחר שגירש אותה נתברר שלא נתקיים התנאי ונתבטלו הקדושין מעיקרן ולכן קדש את רחל אחותה שהיא מותרת לו והשתא אם תנשא רחל לעלמא בלי גט נראה א"א יוצאה בלי גט דלפ"ד רבינו הכנה"ג והגאון מש"ל ז"ל הנז' שנידון הגמ' איתא גם בארס הראשונה וארס השניה נמצא נ"ד דמי לדינא דגמ' הנז' ותו אין מקום לחלק חלוק הנז' ביניהם:

127

קכ״חודע כי הגם שהבאתי מתרי אשלי רברבי הנז' דסברי רבנן בפשיטות מ"ש בגמ' ונשא אחותה לאו דווקא נשא אלא הה"ד ארס בלבד נמי בעיא גט. מ"מ צריכין אנו להבין הדבר הזה דמנ"ל הכי ודילמא דווקא נשא דעביד איסורא ע"כ יבאו העולם לומר תנאי היה בקדושין כדי ליישב הדבר שבהיתר נשא אבל אם ארס לבד לא חיישי מעיקרא למעשיו ואומרים שחוק בעלמא עביד. ומה גם דבאמת מצינו כה"ג גם א"א דמחלקין לענין הגט בין היכא דנשא לבין היכא דארס בלבד וכמ"ש בש"ע סי' י"ז סעי' נ"ח גבי א"א שא"ל מת בעלה שאם לא נשאת לשני רק נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני והטעם כי בנשאת דעבדה איסורא אז קנסוה משא"כ נתקדשה לבד דלא עבדה איסורא ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל אם ארס לבד דלא עביד חיסורא אינה צריכה גט דאין חוששין למעשיו ליישב אותם בהיתר אלא אומרים שחוק בעלמא הוא. ונ"ל בס"ד בזה כי אחר העיון היטב ראיתי שגם בקדושין לבד עביד איסורא באחות אשתו שכן מצאתי הדבר הזה מפורש יוצא בדברי רבינו בעל החנוך ז"ל במצוה ר"ו גבי המקדש אחות אשתו שכתב וז"ל מ"מ מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין שהתורה אמרה לא תקח ומשמע לשון קדושין ואע"ג דאם עבר ולקח כלו' שקדש לא מהני ליה כלומר שאינה לקיחתו לשום דבר ואין צריכה ממנו גט מ"מ נתחייב בכך כמו שאמרנו עכ"ל ע"ש. וכן מצאתי ג"כ לרבי אליעזר ממיץ ז"ל בס' יראים סי' רי"ו שכתב וז"ל והמקדש עובר בלאו דכתיב לא תקח לא תקדש דאמרינן בקדושין סוף פ' האומר אידי ואידי באחות אשה ול"ק הא לכתחלה הא דעבד עכ"ל ע"ש. וראיתי להר' דינא דחיי בדף קכ"ב ע"א שתמה על רבינו בעל החנוך דמנ"ל דלוקה על קדושין של אחות אשתו בלא בעילה ולא זכר שר מס' יראים הנז' וע"ז יש לומר כמ"ש רבינו בס' יראים כי מפיק להאי דינא מן הגמ' דקדו' דף ס"ז ע"ב דקאמר ואימא אידי ואידי לכן הא לכתחלה הא דיעבד ועי' פירש"י ז"ל ע"ש. אך הרב דינא דחיי עוד הקשה שם איזה קוש' בזה וצריך ליישבם ואין פנאי כעת:

128

קכ״טמיהו ראיתי שכתב שם דלדעת רבינו החנוך ז"ל בכל העריות כלם לקי בקדושין בלא בעילה משום דכל העריות הוקשו לאחות אשה לכל הדברים ע"ש ודבריו אלו צ"ע דלא משמע כן ואין לי פנאי עתה להאריך בזה. איך שיהיה הנה מבואר בספרי המאורות הגדולים הראשונים ז"ל והם רבינו בעל החנוך ורבינו אליעזר ממיץ ז"ל בס' יראים שהמקדש אחות אשתו עובר בלאו בשביל קדושין גרידא וא"כ השתא בנ"ד דראובן זה קדש את רחל אע"ג דלא נשא עביד איסור לאו בזה ולכן העולם יאמרו איך עביד זה איסורא לקדש אחות אשתו אלא ודאי תנאי היה בקדושי לאה הראשונה ואחר שגירשה נודע שלא נתקיים התנאי ונתבטלו ממילא קדושי לאה:

129

ק״לועוד דע כי אל יקשה בעיניך דלפי"ז מאחר שגם בכה"ג דנ"ד צריכה גט משום טעות העולם א"כ אמאי לא מוקים הש"ס ביבמות דף צ"ד הנז' למילתא דרבי עקיבא דמצריך גט באחות אשתו בכה"ג שקדש את לאה וחזר וקדש את רחל אחותה. דאין זה קוש' דהוא מוקים למילתיה בגוונא שקדש את אחותה בשוגג ששמע שמתה ארוסתו ולמה יצטרך למנקט כה"ג דנר' שהוא קדש במזיד את אחות גרושתו וזה פשוט ועוד יש ליישב בזה ישוב אחר ואין צורך להאריך:

130

קל״אהעולה מכל האמור מאחר שבררנו דגמ' הנז' איירי אפי' בארס הראשונה וארס השניה שלא נשא כלל ועכ"ז בעיא השניה גט שלא יאמרו קדושי הראשונה על תנאי היו ונתבטלו ובהיתר קדש השניה א"כ נמצא נ"ד דמי ממש לדינא דגמ' הנז' דג"כ בעיא רחל גט מראובן משום מראית העין:

131

קל״בואחר אשר העליתי כ"ז באתי לחפש ולדרוש מספרי הפוס' לראות אם נמצא האי דינא דנ"ד מפורש יוצא בדבריהם והנה השי"ת האיר את עיני ומצאתי להגאון חלקת מחוקק ז"ל בסי' מ"ד סק"ו עמ"ש מרן ז"ל בש"ע המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום שאין קדושין תופסין בהם כתב הגאון ז"ל שם וז"ל לעיל סי' ט"ו נתבאר דאחות ארוסתו תופסין קדושין מדרבנן שמא יאמרו תנאי היה בארוסין וכדת נשא אחותה והה"ד ארוסת אחיו וכדעת ר"ע בגמ' ביבמות דף צ"ד וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש כר"ע עכ"ל. נמצא דסבר הגאון ח"מ ז"ל דהך דינא דגמ' שאמרו דצריכא גט מדרבנן משום שמא יאמרו קדושי ראשונה היו על תנאי איירי בכל גוונא ולא דווקא בהלכה למה"י וקדש השניה ע"י שמועה דטעות גם לאו דווקא נשא השניה אלא אפי' קדש בלבד ג"כ קדושין תופסין מדרבנן מפני שמא יאמרו וכו' ועי' במס' ד"א בריש פ"א מ"ש זה מדרש דרש רבי יוסי בן כפר משום ר"א בן שמוע וכו' ועי' בס' בנין יהושע בביאו' שם שנראה גם הוא דעתו כס' הרב ח"מ הנז' דהך דינא איירי בכל גוונא ודוק:

132

קל״גאמנם ראיתי להר' עצי ארזים ז"ל בסי' מ"ד ס"ק י"ב שהביא דברי הר' ח"מ הנז' וכתב וז"ל ונ"ל שלא נאמר דין זה אלא בנישאת ע"י שמועת טעות שאמרו לו מתה ארוסתו וקדש אחותה ומשו"ה לא נאמר כן אלא באחות ארוסתו ובארוסת אחיו שיש להם ג"כ היתר כשנופלת לפניו ליבום ולא בשאר עריות כמו ארוסת אביו או אם ארוסתו שהיא חמותו ושאר עריות שאין להם היתר לאחר מיתת ארוסתו דלא שייך בהן שמועת טעות ולא שכיח שיקדש אותם ל"ח לגזירה זו שיאמר ק"ט היו. ולסברת הח"מ דבלא שמועת טעות הצריכו גט משום חשש הנז"ל לא הוו"ל למנקט הנך תרי עריות דהה"ד בכלן שנאסרות ע"י קדושין שייך גזרה זו עכ"ל. והנה הדקדוק שמתדקדק הר' ע"א ז"ל אפשר ליישבו דהא באמת התוס' והרא"ש ז"ל כתבו דהה"ד לר"ע אשת אביו ואשת אחי אביו וכן כל עריות דמתסרי ע"י קדושין והא דלא חשיב להו משום דלא שכיח דנסיב ע"י שמיעת טעות והגם דלא כתבו הפוס' דלא יראה כן מדברי הרמב"ם הנה יש לדבר בזה ואין עתה פנאי להאריך בזה ע"כ לענין דינא אין לדחות דברי ח"מ בזה ובפרט לקולא ומה גם רבנים וגדולים הם נושאי כליו של הש"ע הבאים אחר הר' ח"מ המה ראו דבריו ולא השיגו עליו בזה כלום ע"כ בנ"ד ראוי להורות להצריכה גט:

133

קל״דברם ראה ראיתי להר' הכנה"ג בסי' מ"ד הגה"ט אות ב' שהביא מתשו' הגאונים סי' ע"ג מי שנטל גרושת אחיו יוצאה בגט וכו' וכתב הר' הכנה"ג ז"ל תימא אמאי צריכה גט והא לא תפסי בה קדושין. ואין מקום לומר דהצריכו אותה גט מפני הרואין שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט דהא בגמ' מסיק הא דר"ע מצריך גט באשת אח ואחות אשה היינו מן הארוסין ולא מן הנשואין ואפי' תימא דנידון תשו' הגאונים הוא בגרושת אחיו מן הארוסין עכ"ז אין צריך גע דלא דמי לאשת אח מן הארוסין דמסקינן בפ' הנז' דצריך גט דהתם שאני שאחיו לא עשה מעשה אחר הארוסין אלא שארס את האשה והלך למה"י ושמע שמת אחיו ונשא את אשתו וצריכה גט משום דאמרי אינשי הך קמא תנאה הוה ליה בקדושין והא שפיר נסבה אבל בנידון תשו' הגאונים דאחר הארוסין גרשה אחיו ולקחה זה אין לטעות ולומר שפיר נסבה וקמא תנאה הוה ליה בקדושין דאי הוה ליה תנאה בקדושין לא היה צורך אל הגט. וליכא למימר דצריכה גט משום דאיכא דשמע בקדושין ולא שמע בגיטא וכדאמרינן בפ' האשה בתרא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה אבל כאן דהגט ניתן בב"ד והוא בפרהסיא ליכא למימר איכא דשמע בקדושין ולא שמע בגיטא. ועוד דאם אנו חוששין לזה ניחוש נמי דאיכא דשמע בקדושין ולא שמע בנשואין וצריך גט בכל עריות שבתורה שנשאו ולא מצאתי דבר מתיישב אלא כשנאמר שדעת תשו' הגאונים כאותו הדעת שכתב הרי"ף ז"ל בפ' האשה רבה דאף אשת אח ואחות אשה בנשואין צריכות גט כיון שיש להם היתר אחר איסורן גזרה שמא יאמרו בהיתר נשאת וא"א יוצאה בלא גט עכ"ד ע"ש:

134

קל״הוהנה מה שטען הר' ז"ל לומר אם גרש אחר הארוסין תו ליכא חשש שמא יאמרו דהוה תנאי בקדושין דא"כ למה צריך גט הנה כבר אנא עבדא כתבתי טענה זו לעיל לחלק בין נ"ד לדין הגמ' אך כתבתי דברי טעם שאין לחלק בהכי כי ממה שרואין שגרש לא תתבטל אמירה זו דאכתי יאמרו לא נודע בביטול קיום התנאי אלא אחר שגרש וכאשר הרחבתי הדבור בזה לעיל בדברי סברא בס"ד. ומה שכתב דליכא למימר איכא דשמע בקדושין ולא שמע בגיטא דא"כ גם אם נשאת נבעי גט דחיישינן דאיכא דשמע בארוסין ולא שמע בנשואין. הנה אחה"מ זה אינו חדא דכ"ז לא שכיח שישמעו בארוסין ולא ישמעו בנשואין דהא נשואין קלא רבא אית להו וארוסין לית להו קלא כלל. ועוד אטו כלהו אינשי עבדי ארוסין קמי נשואין ומאחר דאיכא הרבה דעבדי נשואין וארוסין ביחד ורק משדכי בלבד מקודם להכי לא חשו חכמים בנשאת לשמא יאמרו כיון דאמירה זו לא שייכה בכל נשואה כי אם רק באותה שהיא היתה ארוסה קודם נשואיה וגם בזו לא שייכה אלא רק באותם ששמעו הארוסין בלבד ולא שמעו הנשואין שדבר זה בעצמו הוא רחוק מאד ולכן לא חשו חז"ל כלל בנשאת למעבד תקנה זו הגט ולא עשו תקנה זו אלא רק בארוסה בלבד. באופן כי אין נראה טעם מספיק בדברים אלו שכתב הכנה"ג על תשו' הגאון שלא לפרש דבריהם בהכי ונדחק ליישב דבריהם ע"פ הדעת שהביא הרי"ף ז"ל בפ' האשה רבה דבאשת אח ואחות אשה בעי גט גם בנשואין משום שיש להם היתר אחר איסורן וכו' כי עינא דשפיר חזי אין אנחנו צריכים להעמיד תשו' הגאו' ע"פ הדעת הנז' שכל גדולי הפוס' חולקים ע"ז אלא שפיר מצינן לאוקים דבריהם דאיירי בנשא גרושת אחיו מן הארוסין ובעיא גט משום שמא יאמרו תנאי היה בקדושין ולא נודע ביטול התנאי אלא אחר שגירש אחיו את ארוסתו ולהכי קדש זה את זו עתה שהיא מותרת לו דחיישינן שמא שמעו בארוסין ולא שמעו בגרושין וזה הדרך ישכון אור טפי בתשו' הגאונים ז"ל הנז':

135

קל״ושו"ר בס"ד שיש להוכיח הפך דברי הכנה"ג ז"ל הנז' מן הגמ' דיבמות דף פ"ח ע"ב גבי א"א שא"ל מת בעלה ונישאת ואח"ך בא בעלה דתנן צריכה גט מזה ומזה ומקשי בגמ' בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא ומשני א"ר הונא גזרה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט ע"ש. וק' איך יאמרו גירש הראשון מעיקרא ונשא השני אח"ך והא קא חזו דעתה נותן לה הראשון גט נמצא עדיין לא גירש ואמאי תבעי השתא גט משני הא בגט זה שלוקחת עתה מן הראשון סגי' לבטל הטעות אלא ודאי הוא דחוששין שמא איכא דלא שמע בגט זה שנותן הראשון עתה ואלו יאמרו גירש זה מעיקרא ונשא זה אח"ך ונמצאת א"א יוצאה בלא גט וה"ן בנידון תשו' הגאונים ז"ל יש לחוש להכי דלא ישמע בגירושין של אתיו. וכן הענין הוא בנ"ד ג"כ וכדכתיבנא וכ"ש בנידון תשו' הגאונים ובנ"ד איכא טעמא אתרינא רבא דאפי' אם שמעו בגירושין אכתי אין הגט זה הוכחה לבטל הטעות כי יאמרו זה הביטול מחמת התנאי לא נתברר ולא נודע מעיקרא כי אם רק אחר שגירש כי אינו מוכרח שיתברר ויוודע קודם וכדכתיבנא לעיל:

136

קל״זועוד ראיתי בס"ד להביא הוכחה ברורה שאין עליה תשו' הפך דברי הכנה"ג הנז' והוא דאמרינן בגמ' דבתרא דף קמ"ה ע"א גבי המקדש את האשה ואח"ך חזרה בה אע"ג דצריכה גט ממנו אפי"ה אמר אמימור קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו ורב אשי אמר גטה מוכיח עליה פי' לעולם קדושי הדרי ולא חיישינן שמא יאמרו קדושי טעות היו ואחותה מותרת דהא קא חזו דנתן לה גט ואי קדושי טעות היו למאי אצטריך גט ומסיק בגמ' הא דר"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ופירש"י איכא דשמע בחזרת הקדושין ולא שמע בגט הילכך קדושין לא הדרי ע"ש וקי"ל כאמימור דקדושין לא הדרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' זכיה ומתנה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן פסק בטור ובש"ע סי' נו"ן ס"א וכן מפורש הטעם הנז' בלבוש וז"ל גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה כלו' שיאמרו קדושי הראשונה טעות היה מתחלה ולא היתה זו אשתו מעולם ולכן חזרו ונמצאו קדושין תופסין לו באחותה ומותרת לו שהרי אינה אחות אשתו ואע"ג דצריכה זו גט ממנו אפי' חזרה תכ"ד כמו שכתבנו בס"ד אפי"ה גזרו שלא תחזור הקדושין דשמא איכא דשמע בחזרת המעות ולא שמע בגט והם יאמרו קדושין תופסין לו באחותה עכ"ל ע"ש:

137

קל״חהרי ענין זה הוא דומה בדומה ממש לנידון הנז"ל שרצה הכנה"ג מעיקרא לפרש בתשו' הגאו' ז"ל שהוא ר"ל דאיירי בקדש ארוסת אחיו אחר שגירש אחיו ומה שטען הכנה"ג דאין לומר בזה שמא יאמרו קדושי תנאי היו דא"כ למה גירש. זו הטענה היא טענת רב אשי דסבר גיטה מוכיח עליה וכבר בגמ' דחו סברת ר"א בזה משום דחיישינן איכא דשמע בחזרת הממון ולא שמע בגט ולכן אין הקדושין חוזרין והכי קי"ל להלכה א"כ השתא בטלה טענת הכנה"ג ז"ל בזה ודברי תשו' הגאו' ז"ל מתיישבים בזה האופן שפיר דאיירי בקדש ארוסת אחיו אחר שגרשה ובעיא גט מזה משום שמא יאמרו קדושי אחיו על תנאי היו והיתה מותרת לו ולא אמרינן הגט שנתן לה אחיו מוכיח שלא היו קדושי תנאי משום דחיישינן שמא איכא דלא שמע בגט שנתן אחיו וכן הה"ד בנ"ד נמי דינא הכי דצריכה רחל גט מראובן ולא אמרינן הגט שנתן ללאה מוכיח דלא הוו קדושי לאה על תנאי דחיישינן שמא איכא דלא שמע באותו הגט והנה זו היא הוכחה שאין עליה תשובה כי היא דומה בדומה ממש. ואדרבא נידון הגאון ונ"ד הוי כ"ש יען דהתם הפקיעו ממונו של זה בשביל חששה הנז' והכא בנידון הגאו' ונ"ד רק מצריכים גט בשביל החששה ודוק:

138

קל״טומה שטען הכנה"ג דא"כ גם בנשאת נחוש שמא יאמרו הארוסין היו על תנאי דאיכא דשמע בארוסין ולא שמע בנשואין כבר סתרתי לעיל טענה זו בדברים מספיקים והוא דבר מוכרח ואין צורך לכפול הדברים:

139

ק״מודע דהא דדחי הש"ס לסברת ר"א מהאי טעמא דאיכא דשמע בהאי ולא שמע בהאי ולא דחי נמי עוד דחיישינן שמא יאמרו לא נתברר דהוו קדושי טעות אלא עד אחר שנתן לה גט. הנה מלבד כי באמת דחיה זו דנקיט הש"ס היא לבדה מספקת לדחות דברי ר"א והיא יותר עדיפא ולא אצטריך למדחי עוד יותר הנה עוד י"ל דלא דחי נמי בהכי משום דהתם אם יהיו הקדושין חוזרין והאי מיציאין אותה ממנו קודם מסירת הגט או לפחות בשעה שמוסר לה הגט וא"כ בזה לא שייך לומר דאחר שגרשה נודע שהיו קדושי טעות ולהכי החזירה הקידושין ולכן נקיט הש"ס דחיה הנז' בלבד והוא משום איכא דשמע בהא ולא שמע בהא אבל בנידון הגאו' ונ"ד שייך למימר האי טעמא נמי שפיר. ונמצאת אומר דתרי טעמי איכא להצריכה גט ולא אמרינן גרושין דקודם מוכחי דלא הוו קדושי תנאי חדא דילמא איכא דשמע באירוסין ולא שמע בגירושין וכדקאמר הש"ס לדחות דברי רב אשי. ועוד אפילו מאן דשמע בגרושין עדיין יאמר עתה דהוו קדושי תנאי כי יאמרו אחר שנתן גט נתברר ונודע דלא נתקיים התנאי ובטלו הקידושין מעיקרן וזו היא מותרת וכאמו"ל ודוק:

140

קמ״אוהשתא לענין הלכה בנ"ד נראה שצריך להורות להצריכה גט כהך דינא דגמרא דיבמות דף צ"ד ע"ב הנז"ל. והגם כי לפ"ד הכנה"ג ז"ל הנז' נראה דיש לחלק בין נ"ד לנדון הגמ' משום דבנ"ד עשה זה מעשה שגירש את לאה מקודם ולפ"ד הכנה"ג כל היכא שגרש לא חיישינן שמא יאמרו קדושי תנאי הוו כבר דחיתי הטעמים שכתב הכנה"ג ז"ל והבאתי הוכחה שאין עליה תשו' היפך דבריו. ומה גם כי הכנה"ג ז"ל לא אמר דברים אלו לענין הלכה אלא דרך שקו"ט ליישב דברי תשו' הגאונים הא ודאי דאין לנו לתפוס דבריו עיקר לדינא להקל בדבר שלא להצריכה גט. ועוד הא איכא נמי קמן אותה הדעה שהביא הרי"ף ז"ל ור' ירוחם ז"ל דס"ל להצריך גט באחות אשה גם בנשואין אשר לדעת הרב כנה"ג ז"ל גם אותה התשו' של הגאונים ז"ל אזלא כותיהו. אלא דבאמת הרי"ף והרמב"ם והש"ע לא פסקו כוותייהו. ועי' להכנה"ג ז"ל בסי' ט"ו הגהב"י אות ז' שהאריך ליישב דעה זו עפ"י הגמ' ע"ש. ועיין להרב עצי ארזים סי' ט"ו ס"ק ט' מ"ש בישוב דבריהם עפ"י הגמ' יע"ש:

141

קמ״בהנה כי כן בנ"ד דאיירי מן האירוסין ודאי צריך להורות דבעיא רחל גט מראובן ודו"ק היטב והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר:

142

קמ״גאחרי כותבי כל הנז"ל שלחתי תשובה הנז' ליד ידידנו הר' המופ' ר"מ דעי"ת דמשק יע"א הר' יצחק אבולעאפייה נ"י ועיקר כוונתי בזה אולי יוכל למצוא ענין זה מפורש בספרים אשר לא נמצאים אתנו פה עירנו ולא מצא אבל לענין הלכה גם הוא נר"ו הסכים עמי דבעיא רחל הנז' גט ורק העיר בדברי בשני דברים וכתבתי לו תשובה על הערותיו הנז' וזו תוארה:

143

קמ״דעל מה שכתבתי אנא עבדא בתשו' דהתוס' מודו באשה ואחותה דאסורה אחותה מן התורה גם בקדושין בלבד דקיתה כתיב בהו שהוא לשון קדושין ולא אמרו סברא זו אלא רק בערות אשה ובתה משום דבזו יש טעם לומר כיון שדקדק הכתוב לומר אשה ובתה ולא אמר אֵם ובת נחת לגלוייה בהא דווקא לא תיאסר הבת אלא אחר שתהיה אמה בסוג אשה גמורה שלפחות תיכנס לחופה דאז היא אשה גמורה ועשינו סמיכות לזה מדברי רש"י ז"ל. הנה עתה ראיתי למעכ"ת נר"ו שהעיר ע"ז דהא מקרא מלא בתורה והוא אשה בבתוליה יקח ואשכחן דארוסה נמי מקריא אשתו וכמ"ש באה"ע סי' קכ"ו סמ"ו אם כתב אנתתי במקום ארוסתי כשר וכן כתב הג"פ בשם מהרימ"ט וכו' ועוד מקרא מלא בתורה מי האיש אשר אירס אשה הרי דבארוסין לבד מקריא אשה וכו' עכתד"ק נר"ו:

144

קמ״הלזאת אשיב אחהמ"ר בחנם טרח מעכ"ת להביא כ"ז דמי לא ידע שנאמר תואר אשה גם על ארוסה ויש כמה וכמה פסוקים בזה ולא עוד אלא שמצינו שגם הקטנה שלא נתארסה עדיין הכ' קורא אותה אשה וכמו שמצינו גבי רבקה שהוא מדבר על אשה שלא נתארסה ולא נשדכה עדיין דקאמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי וכן אמר אברהם ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכן הכתוב אומר גבי נגעים ואיש או אשה כי יהיה בו נגע וכן גבי נדרים איש כי יפלא וכן איש או אשה אשר יעשה וכו' שכל המקראות אלו מדברים גם באשה שלא נחארסה עדיין ויש הרבה כיוצא בזה ואפי' בלשון חז"ל שאמרו אין משתמשין באשה גם כן נתבאר דדברו בזה בין על הקטנה בין על הגדולה אך ודאי הוא כי מה שנאמר תואר אשה על קטנה וגם על ארוסה הוא רק בלשון מושאל ואינו צודק תואר זה בעצם אלא על נשואה שהוא לשון אישות וע"כ במקום דהוול"ל אם ובת ואמר אשה ובתה יש טעם לומר דדייק קרא הכא למנקט אשה ללמדנו דכאן איירי באשה ממש ואין תואר זה דאשה הוא בלשון מושאל כנז' בשאר מקומות. ועי' בנימוקי יוסף שהביאו הר' חק"ל אה"ע בסו' תשובה דסי' יו"ד בד"ה כי ע"כ וכו' ע"ש. והנה באמת גם אנוכי ידעתי כי תירוץ זה דוחק הוא משום דאכתי מנ"ל להתוס' לחדש טעם זה מדעתם להוציא דין מחדש לחלק בדבר זה בין ערות אשה ובתה לשאר עריות אך אמרתי זה לפי חומר הנושא. ולפי דעת הר' שע"ה ז"ל וכמה גאוני בתראי שכן החליטו בדעת התוס' לומר דס"ל אין איסור ערות אשה ובתה בארוסין לחוד ועכ"ז סו"ד כתבתי שלא יועיל כ"ז ליישב דברי הברייתא דמס' דרך ארץ:

145

קמ״וומה שכתב מעכ"ת נר"ו היותר נכון וברור בכוונת דברי התוס' דיבמות צ"ח הוא מ"ש הגאון פתחי תשו' סי' ט"ו סק"ה וכו' הנה הרואה יראה שאין כאן דבר חדש שכבר הגאון חק"ל ז"ל בדף י"ג ע"ב בד"ה כי ע"כ וכו' תרץ דברי התוס' בהכי וכתב אעפ"י שהוא דוחק ניתן ליאמר דלא לאפושי בפלוגתא וגם ליישב מאי דקיי"ל דאשה מקרי נמי ארוסה אך מה שעמד כנגדו ככותל הוא דברי התוס' ז"ל בדף ג' בד"ה בתו כיון דאתי וכו' שכתבו בדרך מסקנא דנכנסה לחופה ולא נבעלה חייב על בתה נראה דבקדושין גרידא אינו חייב וכן מוכח להדיא מן פסקי התוס' בריש יבמות שכתבו וז"ל ובח אשתו שנכנסה לחופה ולא נבעלה על בתה ע"כ שגם מזה מתבאר דבעו לפי האמת שתהיה נשואה לאיסור קרובות כפשט דברי התוס' והשתא א"א להשוות התוס' עם דעת הרמב"ם שהרי ודאי דפליגי וכנז' בד"ק ז"ל וכן הגאון העמק שאלה שהבאתי דבריו בתשו' בס"ד גם. הוא נתעורר מכח דברי התוס' הנז' ומחמת כן הוצרכתי ליישב דבריהם דמודו בשאר עריות ורק בערות אשה ובתה הוא שאמרו כן וא"כ מה חדוש מצא מעכ"ת בפת"ת נוסף עמ"ש בחק"ל ז"ל:

146

קמ״זועל טעם האחד משני הטעמים שכתבתי להצריך גט לרחל גם בגרש את לאה משום שמא יאמרו קדושי לאה היו על תנאי ומקודם לא נודע בביטול התנאי ולהכי הוצרך לגרש אך אחר שגרש נודע בביטול התנאי ונתבטלו הגרושין מעיקרן ולכן קדש את רחל בהיתר וכנז' בתשו' בס"ד. הנה ראיתי למעכ"ת נר"ו דשדי נרגא בטעם זה וכתבת אשר הוא כמעט הפך הדין הברור ופשוט דפסקיה מור"ם בהג"ה בסוף סי' ט"ו שכתב ודווקא אם נתבטלו הקדושין בלא גט. אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה וכ"כ הר' דינא דחיי בדף קכ"א ע"ד וז"ל ומ"מ אם יתן גט נאסר בקרובותיה וזה ברור ע"ש הרי לפנינו דין פשוט דאם היו הקדושין על תנאי ונתן לה גט יהיה באיזה אופן שיהיה ה"ז אסור בקרובותיה וא"כ גם בנ"ד כיון שנתן גט ללאה קודם שארס לרחל אחותה אפי' שלא נודע קודם הגט שלא נתקיים התנאי כי אם אחר הגט מ"מ כיון שכבר נתגרשה בגט נאסרה רחל עליו מד"ת ואינה צריכה הימנו גט כלל מאחר שהכל יודעים הדין הברור הנז' שכיון שנתגרשה בגט לאה נאסרה רחל עליו מדינא ובאיסור קדשה לרחל וב"ד מוציאין אותה ממנו בלא גט והדברים ברורים עכ"ד מעכ"ת נר"ו:

147

קמ״חואנא עבדא תמהני מאד על דברי מעכ"ת נר"ו בזה כי הא ודאי מ"ש מור"ם ז"ל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה לא איירי בהיכא שנתברר שנתבטל התנאי ובטלו הקדושין בלתי פקפוק ועכ"ז נתן לה גט דאם נתבטל התנאי באמת למאי אצטריך גט והיכי משכחת לה שיתן גט בכדי ויאסרנה על הכהן ללא צורך אך מור"ם ז"ל מדבר בהיכא שנפל ספק בביטול התנאי ולא נתברר בוטלו כפי הדין לכ"ע ונשארו עליה קדושי ספק ולהכי הוצרכו ליתן לה גט משום ספיקא דדינא ולזה כתב מור"ם ז"ל דאסור בכל קרובותיה דאע"ג דהגט ניתן על הספק כיון דמשום ספק קדושין ניתן ואפי' שהוא משום ספק כל דהו אפ"ה נאסר בקרובות. ואין לומר דמור"ם ז"ל איירי בכה"ג בנ"ד כגון שקדשה על תנאי וקודם שנודע ביטול התנאי גרשה ואח"ך נודע שנתבטל התנאי ונמצא שהקדושין בטלין מעיקרן ועכ"ז אסור בקרובותיה. זה אינו כי באמת אופן זה דנ"ד לא נזכר בדבר מור"ם ז"ל כלל ולא דבר בזה כלום ואם היה מדבר בזה האופן הוו"ל לפרש בדבריו כי בזה האופן יש רבותא טפי בדינא מאחר שנתברר שהגט ניתן בטעות ולא היה בה צורך כלל והנה הוא כתב בזה"ל אבל אם נתן גט אסור בכל קרובותיה כמו שנתבאר ואומרו כמו שנתבאר היינו ר"ל כמו שנתבאר בסעי' כ"ו בהג"ה דסי' הנז' שכתב וכל המגרש אפי' מחמת קול בעלמא נאסר בקרובותיה ע"ש וכן פי' דבריו הגאון רבינו אליהו מווילנא ס"ק נו"ן ע"ש ומקור דברים אלו הוא מתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' י"ג שכתב כל המגרש את אשתו אעפ"י שלא נתבררו הקדושין אלא גרשה מחמת קול בעלמא נאסר באחותה ושאר קרובות. והיינו טעמא כיון שיצא עליו קול והוצרכו אותה גט יאמרו טעו רבנן בקדושין וקדושי מעליא הוו ולהכי נאסר באחותה וכמפורש שם וכיון דכאן בסוף הסי' הנז' סיים מור"ם ז"ל בדבריו הנז' כמו שנתבאר דקאי על מ"ש בסעי' כ"ו הנז' וכמו שפי' דבריו הגאון ר"א ז"ל נראה דגם כאן איירי בכה"ג דנתן לה גט מספק שלא נתברר מן הדין ביטול הקדושין דבהא ודאי נאסר בקרובותיה אע"ג דהגט ניתן מספק כל דהו. אבל ענין הזה דנ"ד שלא נודע מקודם ביטול התנאי ורק אחר שגרש נודע ונתברר ביטול התנאי דנתבטלו הקדושין מעיקרן בלתי שום ספק הנה בענין זה לא דבר מור"ם ז"ל וא"כ מאי קא מתמה מעכ"ת על טעמא דידי שהוא הפך דין הפשוט והברור דפסקיה מור"ם בהג"ה דבאמת מור"ם ז"ל לא דבר בכה"נ דנ"ד שנתברר אח"ך שהגט ניתן בטעות ולא היה בו צורך אלא איירי בניתן משום איזה ספק או משום קול וגם הרב דינא דחיי דף קכ"א שהביא מעכ"ת בהכי איירי וזה פשוט:

148

קמ״טועוד תמהתי על מעכ"ת נר"ו אפי' אם היה מור"ם ז"ל מדבר להדיא בהאי גוונא דנ"ד ג"כ אין מקום לתמוה על טעמא דידי כלל דבכה"ג דנ"ד אין האיסור בקרובותיה מד"ת כמו שחשב מעכ"ת נר"ו אלא האיסור הוא משום גזרה שמא יאמרו וכו' כיון דהגט נתן בטעות והיא אינה מקודשת כלל ועיקר וא"כ לא כ"ע גמירי להאי דינא דכל שנתן לה גט אפי' אם היה בטעות שלא הוצרך כלל ועיקר ג"כ נאסר בקרובות הוא ודאי איכא אינשי דחושבין כל שנתן הגט בטעות שנודע אח"ך דאינה מקודשת כלל לא נאסר בקרובות דסברא הוא כן וא"כ אלו יאמרו דקדש רחל בהיתר דבאמת יש לחוש לחומרא להך גיסא ולהך גיסא דצריך לאסרו בקרובותיה משום מראית העין דחזו אינשי שגרש ולא ידעו שהגירושין היו בטעות וחושבין שבדין צריכין היו הגרושין והוו הקרובות כאלו הם קרובות גרושתו וגם עוד כי עבר וארס בקרובות צריכים אנחנו להצריכם גט משום שמא איכא אינשי שחושבין שהגט שנתן לאותה האשה היה בטעות שנתברר אח"ך שהקדושין בטלין מעיקרן וזה בהיתר ארס הקרובה שלה ואם יוצאה הקרובה הזאת בלא גט נראה א"א מותרת בלא גט דבאמת לעולם אנחנו צריכין לחוש לחומרא בזה ובזה מפני הטועין ואפי' כי הטעיות הם הפכיות וא"כ מאי קא מתמה מר נר"ו בזה ואין צריך להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אמן:

149

ק״נוגם זאת מן המודיעים כי שלחתי תשובתי הנז' ג"כ עוד לאהו' הרב המופ' אב"ד מקודש בעיה"ק ירושת"ו מני"ר מוה"ר יעקב שאול אלישר נר"ו כי אמרתי ג"כ אולי ימציא להו הר' הנז' נר"ו ענין זה מבואר בספרים אשר לא נמצאים פה עירנו והרב הנז' הביא להו הסוגיא דפ' המגרש דף פ"ט ע"ב דקאמר התם ואם לא עמדו על בוריו מהו א"ר הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן הארוסין ופירש"י דאמרי ע"י שגרשה ראשון תחלה וקדשה שני ועכשיו חוזר ראשון ומחזירה. רב שישא בריה דרב אידי אמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עיינו רבנן בקדושין וקדושי טעות הוו ופירש"י ז"ל עיינו רבנן בקדושי שני ולאו קדושין נינהו מפני שהיתה מגורשת להראשון ולא יאמרו שגרשה ראשון תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצריכוה משני עכ"ל:

150

קנ״אגם עוד הביא דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין שכתב וז"ל פירש"י קדושי שני קדושי טעות וכתבו בתוס' פי' לפירושו אינו בתוס' שלפנינו) האי קדושי ראשון טעות יתירוה אפי' לשוק אבל כשאין מתירין אותה אלא לראשון לא מצו אמרי דקדושי ראשון בטעות ואעפ"י שהצריכוה גט משום מימר אמרי דלבתר גרושין נבדק הדבר ונמצאו קדושי שני בטעות ואפי' גט לא היתה צריכה עכ"ל. אבל הר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתב שהרמ"ה פירש באנפא אחרינא וז"ל עיינו רבנן בקדושי וכו' קדושי דמאן אלימא קדושי שני דסבור שהיתה פנויה ונמצאת א"א הא ודאי כיון דחזו דמצריכינן לה גיטא מיניה לא אסקי אדעתייהו קדושי טעות דסוגיין דעלמא דכל היכא דמצריכין לה גיטא מיניה אפי' מדרבנן רמינן לה חומרי גרושה ולא תלינן בקדושי טעות אלא אקדושי ראשון קאי דלא גזרינן שמא יאמרו גרש ראשון ונשא שני ונמצא ראשון מחזיר גרושתו מן הארוסין דמימר אמרי עיינו רבנן בקדושי ראשון וקדושי טעות הוו וראשון לאו מחזיר גרושתו הוא אלא גרושת שני בעלמא הוא דנסיב ע"כ:

151

קנ״בוהנה עפ"י המציאה זו אשר מצא הר' נר"ו הנז' בא בטענה לדחות ב' הטעמים אשר כתבתי אנא עבדא בתשו' הנז"ל להצריך גט לרחל מראובן משום שמא יאמרו על רחל א"א יוצאה בלא גט ואעפ"י שהוא נתן גט מעיקרא ללאה אין לנו לומר גיטא מוכח עליה דהיתה מקודשת גמורה לראובן וא"כ תו אין קדושין תופסין באחותה רחל כלל חדא משום איכא דלא שמעי בגט שנתן ללאה ושמעי בקדושין שקדש את רחל ועוד טעמא אחרינא משום דאפי' מאן דשמע בגט שנתן ללאה אין זה מספיק לבטל החששא הנז' משום דאפ' שיאמרו קדושי לאה היו על תנאי ומעיקרא לא נתברר הדבר שנתבטל התנאי ונתבטלו הקדושין ולכן הוצרך ליתן לה גט אך אחר שנתן הגט נתברר הדבר שנתבטל התנאי ולא חלו הקדושין מעיקרן וא"כ קדושיו תופסין ברחל וכשרואין יוצאה בלא גט יאמרו א"א יוצאה בלא גט וכאשר הארכתי בתשו' הנז"ל בס"ד:

152

קנ״גוע"ז בא הרב נר"ו הנז' לטעון כיון דרש"י ז"ל פירש טעם של רב שישא הוא מפני משום דהכל לא ידעו בגט שהצריכוה מן השני וכיון דלא ידעו תו אין לחוש שיאמרו זה מחזיר גרושתו מן הארוסין וכן לפי טעם שהוסיפו התוס' לומר דאפי' אם ידעו יאמרו אחר שהצריכוה גט נבדק הדבר ונמצאו גרושי שני בטעות ואפי' גט לא היתה צריכה וכ"ז הוא לס' רב שישא ומאחר דרב הונא פליג על רב שישא וס"ל דאי אפשר שהיה מגרש שני ונושא ראשון דלא סבר כהאי סברא דרב שישא שנאמר לא ידעו בגט שהצריכוה מן השני גם לפ"ד התוס' לא סבר שיאמרו נבדק הדבר אחר נתינת הגט ונמצאו הקדושין בטעות ולא היה צורך בגט כלל ומצינו שכל הפוס' ובכללם מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו פסקו כרב הונא דלית ליה סברת רב שישא תו לא מצינן למעבד סברות כאלה בנ"ד להצריך לרחל גט מראובן משום חשש שמא פן איכא דלא שמע בגט שנתן ראובן ללאה או משום חשש פן גם מאן דשמע בגט שנתן ללאה יאמר קדושי לאה היו על תנאי ואחר שנתן לה גט נבדק הדבר ונתברר בטול התנאי והקדושין בטלין מעיקרן ולא היתה צריכה גט מעיקרא דהא חזינא דרב הונא דקי"ל כוותיה לית ליה סברות אלו למימר הכי עכתד"ק והוא האריך בזה הרבה:

153

קנ״דואנא עבדא השבתי לו תשו' שבאמת נוראות נפלאתי על רב ואב"ד הגדול שבירושת"ו שכמותו יכתוב דברים כאלה והלא לפ"ד מעכ"ת תיקשה השתא קו' גדולה מן הגמ' שהבאתי בס"ד בתשו' הנז"ל שאמרו בבתרא דף קמ"ג הא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכלהו פוסקים פסקו כאמימר דסבר חיישינן שמא לא ידעו בגט ויאערו קדושין תופסין באחותה ואיך פסקו כאן כרב הונא דלית ליה האי סברא לומר דלא ידעו בגט כפי פירש"י ז"ל שהביאוהו כל הפוס' וכן הביאו מרן בב"י. אך באמת אין כאן קושיא כלל דהתם בבתרא דף קמ"ג הנז' מ"ש רב אשי גיטא מוכיח עליה דנקט סברא זו למסמך עלה היינו לקולא דמחמת כן אינו חושש לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אתינן למימר קדושי לא הדרי מחמת חששא זו. אבל אמימור דפליג עליה וס"ל קדושי לא הדרי משום דחושש לגזרה הנז' שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה הוא משום דס"ל דלא אמרינן הך סברא דר"א לקולא אלא חיישינן לחומרא פן איכא מאן דלא שמע בגט ואותם יאמרו קדושין תופסין באחותה דלעולם יש לחוש לחומרא אבל הכא בפלוגתא דאיתא בגיטין דף פ"ט הנז' הטעמים והחששות הם להפך כי רב שישא דסבר מגרש שני ונושא ראשון משום דאמרינן לא ידעו בגט שהצריכוה מן השני הוא סמך על טעם זה לקולא לבטל מחמת כן החששא הנז' ולכן רב הונא פליג עליה דס"ל אין לנו הכרח לומר שהכל לא ידעו בגט ולא שמעו דלעולם אית לן למיחש לחומרא דאיכא קצת דשמעי וידעי ואותם יאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין הוא זה. וכן גם לפי התבלין שהוסיפו התוס' בדברי רש"י ז"ל לומר טעם בסברת רב שישא שגם אותם דשמעי בגט שנתן השני עכ"ז יאמרו אח"ך נבדק הדבר ונתברר שלא היתה צריכה גט הנה ג"כ י"ל כן דלהכי רב הונא פליג על רב שישא בזה משום דס"ל דאין לסמוך על. טעם זה שיאמרו אח"ך נבדק הדבר ונתברר שלא היתה צריכה גט להקל ולהתיר האשה הזאת לראשון לבלתי נחוש לגזרה שמא יאמרו וכו' כי הן אמת דאיכא אינשי דמסקי אדעתייהו לומר כן אבל אינו מוכרח. לומר שהכל מסקי אדעתייהו לומר כן ואפשר דימצא אינשי דלא מסקי אדעתייהו למימר כן ויחשדו שהיתה. צריכה גט מן הדין. ואותם יאמרו זה מחזיר גרושתו מן הארוסין ואית לן למיחש להכי לחומרא ואין לנו להתירה לראשון בשום אופן כיון דאיכא דלא מסקי אדעתייהו למימר כן כי אין זה הטעם שיאמרו אח"ך נבדק הדבר וכו' מוכרח לאמרו הכל ורק לחומרא. תפסינן האי טעמא אבל לקולא לא יועיל ולא יציל:

154

קנ״הועל כן השתא בכהאי גוונא דנ"ד דנקטינן האי טעמא לחומרא שאנחנו חוששין דלמא איכא אינשי דמסקי דעתייהו האי טעמא לומר אחר שנתן הגט ללאה נתברר הדבר שהקדושין של לאה היו בעלין מעיקרן ולא היתה צריכה גט ונמצא א"א יוצאה בלא גט הא ודאי שגם רב הונא מודה דחוששין אנחנו בהכי לחומרא ומצרכינן גט דרב הונא לא פליג על רב שישא אלא רק באותו הנדון דאיירי ביה דסמך רב שישא על האי טעמא להקל להתיר האשה לראשון ולא חייש לגזרה שמא יאמרו זה מחזיר גרושתי מן הארוסין ולהכי פליג עליה רב הונא משום דבאמת אע"ג דהאי טעמא מסתבר לאומרו אך אינו מוכרח שהכל יהיו מסקי אדעתייהו לומר כן ואלו יחשבו שהגט היה צריך מן הדין ואז יאמרו זה מחזיר גרושתו מן הארוסין דלעולם צריכין אנו לחוש לחומרא. וכן לפי פי' הרמ"ה ז"ל אתי שפיר ואין צורך לבאר עוד יותר: וכל אלו הם דברים פשוטים וברורים ועכ"ז הרחבתי לשוני בהם ומאד תמהני על מעכ"ת שיגע וטרח להאריך במציאה זו אשר מצא בסוגיא דפ' המגרש דף פ"ד הנז' לסתור הטעמים שלי בנ"ד ולא נרגש שהעניינים הם הפכיים דהתם רב שישא אזיל בתר האי טעמא לקולא לבטל הגזרה דשמא יאמרו ורב הונא דפליג עליה חייש לחומרא וכן בנ"ד הטעם כזה יבא לחומרא ולא לקולא ולהכי גם רב הונא יודה בזה בהאי גוונא דנ"ד ואיך לא דקדק יפה בשורש העניינים שהם הפכיים שלכן ישתנו בהם הטעמים דכאן נפיק מנייהו קולא וכאן נפיק מנייהו חומרא:

155

קנ״וגם מאד תמהני לפ"ד מעכ"ת אשר המציא מס' רב הונא דפ' המגרש דף פ"ט הנז' דקי"ל כוותיה איך נתיישב אצלו הך דינא דבתרא דף קמ"ג שהבאתי בתשו' בס"ד דקי"ל נמי כאמימור ודלא כרב אשי דפליג עליה וכפי מ"ש בס"ד הכל יבא על נכון בפשיטות:

156

קנ״זעוד ראיתי למעכ"ת שהשיג על ההוכחה הראשונה שהבאתי בתשו' בס"ד מגמ' דיבמות דף פ"ח ע"ב דאמרינן תצא מזה ומזה שלא יאמרו גרש זה ונשא זה דמשמע אע"ג דמקבלת גט מהראשון עתה מצריכנן להשני ליתן גט וכו' וכתב מעכ"ת זו אינה הוכחה דכבר פירשו בש"ס הטעם משום קנסא דוקא הוא אצרכוה גט מהשני וכמ"ש התוס' ז"ל בדף צ"ב ע"ב בד"ה אבל חכמים וכו' דלא חיישינן להכי אלא משום קנס עכתד"ק נר"ו:

157

קנ״חהנה לא היה צריך מעכ"ת להביא הוכחה מדברי התוס' ע"ז מאחר כי הש"ס קאמר הכי להדיא דטעמא הוא משום קנסא:

158

קנ״טאך נוראות נפלאתי על מני"ר נר"ו בהשגתו עלי בזה כי ודאי גם אנכי ראיתי דברי הש"ס הנז' דמסיק טעמא משום קנסא כי הוא אחר שתי שורות מהדברים שהבאתי:

159

ק״סאך אנכי הוכחתי מן הס"ד דהש"ס דיהיב טעמא מעיקרא גזרה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט שעדיין לא סבר הטעם משום קנסא ומזה שפיר מוכח הוכחה דידי דמאי דמסיק אח"כ הטעם משום קנסא הוא משום קושיא אחרת ולאו משום האי קושיא וזה פשוט לתלמידי דבי רב:

160

קס״אעוד ראיתי למעכ"ת בסוף דבריו שכתב איך סוגיא דבתרא דף קמ"ג וז"ל הרי אם היו קדושי טעות או קדושי ספק היו חוזרים הקדושין וכמ"ש הרמב"ם והטור ומרן בש"ע סי' נו"ן ס"א והשתא תקשי אמאי לא אמרינן קדושי טעות היו והגט לא היה צריך ואחר שניתן הגט נודע שנתבטלו הקדושין שהיו קדושי טעות ויחזרו הקדושין ומ"ש דחיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושי טעות היו כס' רב שישא אלא ודאי מכאן מוכח דלא חיישינן להך חששא עכ"ל נר"ו ומאד תמהתי על דברים כאלה שלא ניתנו להאמר כלל מאי מקשה מר מ"ש דחיישינן שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושי טעות היו כס' רב שישא והלא אם יאמרו קדושי טעות היו ג"כ מחמת כן יבאו לומר קדושין תופסין באחותה והיא היא ואה"ן גם זה הטעם יועיל לומר קדושי לא הדרי משום אע"ג דידעו בגט יאמרו נתברר אח"ך דקדושי טעות באחותה ולכן בדין הוא דקדושי לא הדרי כדי שלא יאמרו כך ומאי קאמר מעכ"ת:

161

קס״באך אנא עבדא בתשו' בס"ד בד"ה ודע דהא דדחי הש"ס וכו' נרגשתי אמאי דחי הש"ס לס' רב אשי מהאי טעמא דאיכא דשמע בהאי ולא דחי נמי עוד דחיישינן שמא יאמרו דהוה קדושי טעות ולא נתברר דהוו קדושי טעות אלא עד אחר שנתן הגט ושם ישבתי זה ע"ש ואין צורך לכפול הדברים עוד הפעם:

162

קס״געוד ראיתי למעכ"ת שכתב וז"ל לפי קוצר השגתי אין להצריכה גט כי לבי מהסס לתת גט כזה אם אפילו מפני חזרת הקדושין לבד חיישינן שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה כ"ש וק"ו כשיראה שנותן גט בפומבי פשיטא דיאמרו קדושין תופסין באחותה עכ"ל:

163

קס״דהנה אחהמ"ר מה מאד אנכי תמיה ומתפלא על דברים כאלה שפלט הקלמוס שלא במתכוין דאם יראו שראובן נותן גט לרחל איך יאמרו קדושין תופסין באחותה וכי מותר ליקח אחות גרושתו גם בלא"ה אחותה אסורה מכח קדושי לאה. ואם כוונת מעכ"ת לומר דחיישינן שיטעו מכח דבר זה על נשים אחרות דעלמא ויחשבו שקדושין תופסין באחות גרושתו כי יראו כאן שהצריכוה לרחל גט אעפ"י שהיא אחות לאה גרושתו אפי' אם נדחק לפרש דברי מעכ"ת בכך עכ"ז מקום דברים אלו לא נתנו להיאמר כלל כי מעכ"ת יקשה קו' זה על עיקר הדין דר"ע מוסיף אשת אח ואחות אשתו מארוסין להצריכה גט והכי קי"ל להלכה ונשא ק"ו זה ותאמר איך מצריכים גט ומה מפני חזרת הגרושין חיישינן שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכ"ש וק"ו בזה שרואין שנותן לה גט בפומבי שיאמרו בעלמא קדושין תופסין באחות גרושתו מן הארוסין והאי גוונא דנ"ד הוא אינו דבר אחר מחודש אלא הוא הדין ההוא בעצמו דר"ע אחר שלא מצינו טעם לחלק ביניהם וא"כ מאי מקשה ורמי קו' בנ"ד טפי. אך באמת אין להקשות קושיות האלו בדברי חז"ל דחשו לכמה חששות ותקנו כמה תקנות והכא חשו באחות אשה לגזרה דיאמרו א"א יוצאה בלא גט טפי מהך חששא דיטעו לומר קדושין תופסין באחות גרושתו מן הארוסין ולהכי עבדי תקנה להך חששא דא"א אע"ג דבהאי תקנה דעבדי איכא חששה אחרת:

164

קס״האיך שיהיה הנה כל דברי מעכ"ת מ"ש בזה מתחלה ועד סוף הם תמוהין מאד ואנכי דנתי את מעכ"ת לכף זכות כי מחמת עול הצבור שעליו פלט קולמוסו דברים בלתי עיון היטב. ועכ"פ אהני לן מר במציאה זו אשר מצא מה שהביא לנו מחי' הרשב"א ז"ל על גיטין שהביא בשם התוס' שעשו תבלין בפי' רש"י ז"ל שכתבו וז"ל ואעפ"י שהצריכוה גט משני מימר אמרי דלבתר גרושין נבדק הדבר ונמצאו קדושי שני בטעות ואפי' גט לא היתה צריכה עכ"ל הרי מכאן סייעתא גדולה לאותו הטעם משני הטעמים שכתבתי בנ"ד להצריך את רחל גט מראובן ואע"פ שטעם זה אמור בדברי רב שישא ורב הונא פליג עליה הנה כבר כתבנו לעיל דרב הונא פליג בהיכא דאמרינן האי טעמא לקולא אבל לחומרא ודאי אמרינן האי טעמא וזה ברור ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

165

קס״ואחר ששלחתי תשובתי בדברות שניות הנז' למע' אה"ו הרב מוהרי"ש אלישר נר"ו חזר וכתב דברות שניות תשו' דברי הנז' ואני הצעיר חזרתי וכתבתי לו פעם ג' על דבריו הנז' וזה העתק דברות שניות שלו:

166

קס״זיקרת מכתבו זמן י"ד סיון ותשו' הרמתה על מה שכתבתי בעניותי הגיעני לנכון. ראיתי הרבה לתמוה עלי והוסיף להפליא הפלא ופלא עד שהחליט המאמר כי לפי רובי טרדותי פלטה קלמוסי דברים תמוהים. ועיקר קוש' על דברי דא"כ קשו תרי סוגייאות דפ' מי שמת עם ההיא דפ' המגרש סתרי אהדדי וגם פסקי הלכות לא יכונו אם לא כמו שחילק רו"מ כת"ר דהכא והכא פסקו לחומרא וכמו שהאריך למעניתו. ואנא דאמרי אמת ויציב כי רבו טרדותי שגבו תלאותי מבוקר עד ג' שעות בלילה לא יתנוני בלעי רקי. ואולם בעזר האלה"י בעת למודי ומעט עומק עיוני לא יערידוני משברי הים וגליו ואני כותב על הספר ובדיו לפי קוצר השגתי ומעולם לא אמרתי קבלו דעתי. ולכן הנני בא לפרש שיחתי וממילא יתבטלו כל תמיהותיו עלי. אך בזאת אבקשהו למען יתבונן היטב בדברי רב הונא ויראה כי לא שגיתי בזה והאמת יותר אהובה. דהנה רב הונא ס"ל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא וכו' ואפי' שלא בפני בעלה נתקדשה אמרינן בודאי נתגרשה מהא' ואפי' שלא שמענו בגט כלל משערינן כי ודאי נתגרשה ולא חציפה לקבל קדושין מאחר כ"ז שלא נתגרשה ואמט"ל ס"ל לרב הונא דמגרש ראשון ונושא שני ולא יגרש שני וישא ראשון יען שבשעה שנתקדשה לשני קדושי תורה בודאי כ"ע ידעי כיון שפשטה ידה וקבלה קדושין ודאי נתגרשה מהראשון וג"כ אם תנשא לראשון אחר שתתגרש מהשני בשעה שתפשוט ידה לקבל קדושין כ"ע יבינו שנתגרשה מהשני אפי' לא ידעו מהגט כלל בהשערה יבינו שנתגרשה ויאמרו מחזיר גרושתו מן הארוסין. ור"ש ס"ל דאפשר שלא ידעו מהגט ויאמרו קדושי טעות וכו' ופליג על רב הונא. אמור מעתה דדוקא האי גוונא דפשטה ידה וקבלה קדושין ס"ל לרב הונא דמקודשת לשני משום דמחזקינן לה שנתגרשה בודאי אבל היכא דליכא האי טעמא כגון ההיא דאמימור בפ' מי שמת דאמר דלא הדרי קדושין משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה מודה רב הונא בזה דאפ' דלא ידעו בגט כיון שאינו מוכרח לומר שנתגרשה רק בפ' המגרש דבשעה שפשטה ידה מוכרח לימר שנתגרשה ואם אמימור מודה להא דרב הונא דאם הוא מוכרח לומר שנתגרשה כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דלא יגרש שני וישא ראשון כי כל העולם יבינו בהשערה שנתגרשה מהשני אף אם לא ידעו מהגט רק ראייתם שפשטה ידה כנז"ל וכמובן. תדע דאמימור עצמו בפ' המגרש אמר היכא דיצא עליה קול מזה ומזה אמימור אמר דמותרת לשניהם וכתב רש"י ותוס' ז"ל דלדעת רב הונא קאמר נמצא דס"ל כרב הונא וא"כ ליכא שום סתירה לא בהסוגייאות וגם לא בפסקי ההלכות:

167

קס״חגם מה שהרבה לתמוה על מה שכתבתי דאם בחזרת הקדו' אמרינן שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה פשיטא דגם כשיראו שאנו מכריחים ליתן גט לרחל בנ"ד דודאי יאמרו קדושין תו"ב ולדידי איני רואה שום תימה ואדרבא אמינא בפה מלא דשפיר ילפינן במכ"ש שאין לתת גט לרחל בנ"ד מכמה טעמי תריצי. ראשונה דהתם בעיקר המעשה שלא תחזיר הקדושין משום שמא יאמרו קדושין תו"ב. זאת ועוד דהתם לא עבדינן שום עובדא בקום ועשה רק בשב ואל תעשה מונעין מלהחזיר הקדושין משום שלא יאמרו קת"ב כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא לתא במעשה דנתינת הגט שנאסרה לכהן. וגם שאנו מחזיקים אותה לא"א שאם בא עליה אדם אחד יהיה הולד ממזר וגם אם יש לה קרובות מלבד קרבות אחותה שכבר נתגרשה יהיה אסור בקרובותיה ומאחר שאנו עושים מעשה גדול לתת לה גט בקום עשה מי הוא זה ואיזה הוא אשר לא יאמר קתו"ב. זה נלע"ד להלכה ולמעשה אך איני אומר קבלו דעתי חלילה וקמי שמיא גליא. ורו"ם כת"ר ראה בעיניו שהחששא שהוליד כת"ר מדעתו חזקתיה ואמצתיה ומצאתי בעניותי עזר וסיוע לדבריו מרש"י ותוס' והרשב"א ז"ל דאי' להך חששא אך לנ"ד לא יגהה מזור כי זה לדעת ר"ש דהוי דלא כהלכתא ע"כ משלי ורו"ם כת"ר אדון ופטרון שליט על הארץ יעשה כרצונו. ולפי רוב טרדותי כתבתי בקצר אמיץ כדי להציל עצמי מתמיהות וכו' עכ"ל הרב הנז' נר"ו שהשיב לי:

168

קס״טוזאת היא תשובתי אליו על דבריו הנז'.

169

ק״עראיתי ד"ק השניות אשר שרטט וכתב לקיים דברות הראשונות שכתב מעכ"ת ולכן הנני בא לפרש שיחתי וכו' וכו' ואין צריך להעתיק הדברים פעם שנית כי כתובים הם לעיל:

170

קע״אוהנה טרם בואי לדבר בד"ק הנז' שבא ליישב הסוגייאות ופסקי ההלכות שאין שום סתירה. אתפלאה על מעכ"ת כי אפי' לפי ד"ק הנז' שאין כאן סתירה מה הועיל בזה להציל עצמו מן התימה שתמהתי על דברי רו"ם כת"ר במה שיצא להוכיח מסוגיא דגיטין דף פ"ט לעיקר הדין דנ"ד ונידון הר' כנה"ג ז"ל דליכא לן למיחש שמא איכא דלא שמעו בגט ויאמרו קדושי תנאי הוו ונתבטלו דהאי סברא היא רק לר"ש דלא קי"ל כוותיה אבל לרב הונא דקיי"ל כוותיה לית ליה האי סברא וכנז' בדברותיו הראשונות וע"ז תמהתי אנא עבדא דאיך מדמי מעכ"ת האי מלתא להאי מלתא דהם עניינים הפכיים דהתם האי סברא דאמרינן לא שמעו בגט אמרה ר"ש לקולא ולהכי פליג עליה רב הונא אבל הכא בנ"ד ונידון הר' הכנה"ג אמרינן כן לחומרא וכאשר הרחבתי הדבור בזה בדברות שניות:

171

קע״בוהן אמת שעשיתי שם הכרח לחילוק זה משום דאלת"ה א"כ תקשי הסוגייאות ופסקי ההלכות אהדדי אין עיקר קוש' על דברי מעכ"ת מחמת ההכרח הנז' אלא עיקר קוש' מצד החילוק הזה בעצמו כי באמת חלוק זה לא צריך להביא לו הכרח כי הוא פשוט וברור ומוכרח מעצמו שכל איש ישר יראה שהם עניינים הפכיים ורב המרחק ביניהם דכאן לקולא וכאן לחומרא ואין מי שיוכל לפקפק בחלוק זה כלום ורק על צד היפוי כתבתי שיש הכרח לזה מכח קוש' הסוגייאות הנז' אהדדי וא"כ השתא תימה לי על דברי מעכ"ת השניות האלו כי אפי' לפי ד"ק שכתב ליישב הסתירה שיש בסוגייאות דבתרא וגיטין עכ"ז מה יענה לחילוק הנז' דלפי חילוק זה אין הוכחה כלל מהך סוגייא דגיטין לעיקר הדין כאשר בא מעכ"ת להוכיח דבאמת הם עניינים הפוכים כאן אמרינן לקולא וכאן אמרינן לחומרא:

172

קע״גועוד תימה גדולה גם לפי הישוב של מעכ"ת שתרץ הסוגייאות הנז' הרי מעכ"ת בע"כ העלה בהישוב הנז' שכתב וז"ל אמור מעתה דדוקא בכה"ג דפשטה ידה וקבלה קדושין ס"ל לרב הונא דמקודשת להשני משום דמחזיקנן לה דנתגרשה בודאי אבל היכא דליכא האי טעמא כגון ההיא דאמימור בפ' מש"מ דאמר דלא הדרי קדושין משום יאמרו קתו"ב מודה ר"ה דאפי' דלא ידעו בגט כיון שאינו מוכרח לומר שנתגרשה כי הך דפ' המגרש שבשעה שפשטה ידה מוכרח לומר שנתקדשה עכד"ק נר"ו. וא"כ השתא לפי"ז אמאי פליג מעכ"ת בהאי גוונא דנ"ד שקדש את לאה וגרשה וחזר וקדש רחל אחותה והלא האי גוונא דנ"ד הוא דומה נמי להך דפ' מי שמת דאמרת דמודה בה ר"ה כיון דליכא האי טעמא דפ' המגרש שמכריחין לומר שהיה גט כי הכא בנ"ד רחל היא שנתקדשה לראובן ומאיזה טעם יבואו השומעין לומר שראובן בודאי נתן גט ללאה. וכמדומה שמעכ"ת במה שכתב זה צייר בדעתו נידון הר' כנה"ג ז"ל בלבד דשם איירי באשה אחת שנתקדשה לאחר וגרשה וחזרה ונתקדשה לאחיו ושכח מעכ"ת ענין דנ"ד שהוא באופן אחר דדומה לנידון דפרק מש"מ דהכא נמי לא שייך ההוא טעמא:

173

קע״דועתה אשוב לדבר בזה הישוב עצמו של מעכ"ת טעם דלא סתרי פסקי ההלכות אהדדי ואחהמ"ר לא יישב בזה כלום כי הנה מעכ"ת בנה הישוב על דין פשטה ידה וקבלה קדושין אפי' שלא בפני בעלה ה"ז מקודשת לשני דאמרינן בודאי נתגרשה בגט מבעלה ואפי' לא שמענו שנתן לה גט משום דאין אשה מעיזה להתקדש לאחר אם לא תקבל גט מבעלה ולהכי ס"ל לר"ה אם תנשא לראשון אחר שתתגרש מן השני יאמרו זה מחזיר גרושתו כי אחר שידעו שקבלה קדושין משני יתאמת אצלם שגרשה ראשון בודאי משא"כ בהך דאמימור דפ' מש"מ דליכא האי טעמא שיבאו להכריח שהיה גט שפיר איכא למימר אפי' שנתן לה גט איכא דלא שמע מן הגט ואז יאמרו קתו"ב זתד"ק נר"ו. והרואה יראה זה אינו ושגה בזה שגיאה גדולה כי הן אמת שהפוס' פסקו כר"ה דלא מצי ראשון למיסב אחר קדושי שני אך באותו הדין של פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמקודשת לשני אפי' אם קבלה שלא בפניו לא פסקו הפוס' כר"ה אלא פסקו כרב המנונא דס"ל דווקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה כדאמר הגמ' התם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות הי"ג אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה וכו' דכל שלא בפניו מעיזה ע"ש. וכן פסק הטור ומרן בש"ע סי' י"ז ס"ב ע"ש וא"כ השתא נפל הבנין של מעכ"ת שרצה ליישב הסוגייאות ופסקי ההלכות כי בפשטה וקבלה שלא בפניו קי"ל כרב המנונא דמעיזה ומעיזה ולא יבאו להכריח שקבלה גט:

174

קע״העוד ראיתי למעכ"ת נר"ו שחזר ושנה דבריו הראשונים לומר שאין לתת גט לרחל דנ"ד משום שמא יאמרו קתו"ב ויליף לה מק"ו מדין חזרת הקדושין דאמרינן טעמא שמא יאמרו קתו"ב. ועתה פעם שנית טרח להוסיף מטעמים לחששא זו בנ"ד דאיכא למיחש להא טפי מהך דחזרת הקדו' וכנז' בד"ק נר"ו. הנה תחלה וראש על תוספת המטעמים שהוסיף מעכ"ת בשניות אנחנו מצטערים שלא נכתבו בדיוק הא' מ"ש שאנו מחזיקים אותה כא"א שאם בא עליה אדם אחר יהיה הולד ממזר אתמהא וכי יש ממזר כה"ג שהיתה האשה צריכה גט מדרבנן רק משום מראית העין כדי שלא יאמרו וכו' ואפי' ממזר דרבנן לא הוי בכה"ג. ועי' להרח"ף ברוח חיים אה"ע סי' ח"י ע"ש והגם שמצינו ממזר בדרבנן בדין אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר ואח"ך בא בעלה דהולד מהראשון הוא ממזר מד"ס וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מה' א"ב ה"י ע"ש התם שאני שהוא מדין קנס החמירו חז"ל לעשותו ממזר אבל בכה"ג דאצריכוה גט מפני מראית העין ליכא דין ממזר כלל גם מדרבנן ועי' שיבת ציון סי' ע"ה בדין הסוטה שזינתה ובא עליה בעלה ע"ש ועי' ג"כ בזה באו' בס' רוח חיים אה"ע סי' קט"ו ס"ק ט"ז ע"ש:

175

קע״וגם עוד לשון מעכ"ת מוקשה שיש לחוש בנ"ד שמא יאמרו קתו"ב דמה שייך לומר זה בנ"ד וכבר בדברות שניות ששלחתי לרו"ם כת"ר הערתי בזה על מעכ"ת וישבתי דבריו לומר שיטעו מכח דבר זה על נשים אחרות דעלמא ויחשבו שקדושין תופסין באחות גרושתו כי יראו כאן שהצריכוה לרחל גט אע"פ שהיא אחות לאה גרושתו כך ישבתי דבריו הראשונים כמו שכתבתי למעכ"ת בדברות שניות שלי ועתה אני רואה בדברות שניות אלו של מעכ"ת חזרת וכתבת הלשון הזה ממש ולא תקנת דבריך אתמהא:

176

קע״זוהנה מלבד כ"ז הנה גם לפי מה שתקנתי דברי מעכ"ת מה מאד נפלאתי עתה ע"ד החששא הנז' כי הלא אנכי בדברות שניות שלי כבר כתבתי טענה גדולה שלא ניתנו דברים אלו להאמר בנ"ד ואני רואה עתה בדברות שניות אלו של מעכ"ת שהעלים עיניו מטענה שכתבתי וחזר ושנה דבריו הראשונים בתוספת מטעמים ולא ידעתי מה זה ועל מה זה. וע"כ אני מחליט לומר שודאי הטענה הנז' נשמטה בלי מתכוין מן הדברות שניות ששלחתי למעכ"ת נר"ו. ולכן הנני חוזר מעתיק הדברים מתוך מה שכתוב אצלי בזה"ל. מעכ"ת נר"ו יקשה קוש' זו על עיקר הדין דר"ע מוסיף אשת אח ואחות אשה מארוסין והצריכה גט והכי קי"ל להלכה. ותשא ק"ו זה ותאמר איך מצריכים גט ומה מפני חזרת הקדושין חיישינן שמא יאמרו קדושין תופ' באחותה כ"ש וק"ו בזה שרואין שנותן לה גט בפומבי שיאמרו בעלמא קתו"ב גרושתו דארוסין והאי גוונא דנ"ד הוא אינו דבר חדש אלא הוא הדין ההוא בעצמו דר"ע אחר שלא מצינו טעם לחלק ביניהם וא"כ מאי מקשה ורמי ק"ו בנ"ד טפי. אך באמת מעיקרא אין להקשות קוש' כאלו בדברי חז"ל דחששו לכמה חששות ותקנו כמה תקנות ויש דברים דחשו בהם ויש דברים דלא חשו בהם. והנה הכא באחות אשה חשו לגזרה דיאמרו א"א יוצאה בלא גט טפי מהך חששא דיטעו לומר קדושין תופ' באחות גרושתו מן הארוסין ולהכי עבדי תקנה להך חששא דא"א אע"ג דבהאי תקנה דעבדי איכא חששא אחרת ע"כ לשוני שכתבתי בדברות שניות שלי:

177

קע״חועתה אשוב עוד הפעם לדבר אליך השר גאון יעקב מה ראית לכתוב שנית דברים כאלה וכי אנחנו מולידים זה הדין והחששא בענין חדש הלא זה הענין דנ"ד הוא הענין אשר דבר בו ר"ע שהצריכה גט ופסקו הפוס' בדבריו ולא חשו לשמא יאמרו קדושין תו"ב אע"פ שיש כל המטעמים האלה שעשה כת"ר בחששא שלו ולא דנו ק"ו של מעכ"ת מדין חזרת הקדושין ודי בזה לחכם וגדול שכמותו ואין צורך להאריך יותר:

178

קע״טוכבר בתשובתי הראשונה הבאתי דברי הר' ח"מ ז"ל בסי' מ"ד סק"ו דס"ל בפשיטות שדין זה של ר"ע שהצריכה גט מפני החששא הוא נאמר באחות ארוסתו בכל גוונא ולא דווקא בהלכה למה"י וקדש השניה ע"י שמועה דטעות. וכבר חתרתי למצוא חלוק לחלק בין נ"ד לנידון ר"ע ולא מצאתי וכאשר בררנו הדברים בס"ד מפי סופרים ומפי ספרים וא"כ מה שייך השתא לומר חששא זו דמעכ"ת בנ"ד ודי בזה לחכם שכמותו ואין צריך להאריך יותר בזה:

179

ק״פעל כן אני רואה שצדקו דברי שכתבתי בדברות שניות שרבוי הטרדות שיש למעכ"ת בעול צבור הקשה הם היו גרמא וכו' ובלי ספק בזאת הפעם יודה מעכ"ת לדברי ומודים דרבנן היינו שבחייהו ומה גם כי שמא גרים למעכ"ת על האמת דכתיב תתן אמת ליעקב. ואסיים דברי בבדיחות כי לפי השערתי עתה יש לי פה לומר כדברי הינוקא בפ' בלק דף קפ"ט ע"א שיטה כ"ה ואקוה כי מעכ"ת ג"כ יאמר כדברי ר"א שם בסי' כ"ו ודוק ובדרך בדיחות אני כותב כך ועמו הס"ר. ואחתום דברי כאשר חתם רו"מ כת"ר את דבריו לאמר ויהיו דברי אלה בלי שום הקפדה רק באהבה חקוקה בששר אל גאון יעקב שאול אלישר נר"ו והיה זה שלום כ"ד נא"ה יח"י:

180

קפ״אשאלה נשאלתי פה עירנו יע"א מן הב"ד יכב"ץ מעשה שהיה פה עירנו בגדאד בשנת התרס"ו אחר ט"ב יר"ל יצאו שני אחים והם אהרן ושמואל בני שבתי הכהן מפה עירנו יע"א להביא אתרוגים מערי פרס ומאותו היום עד עתה לא נודע איה איפה הם ונשיהם ישבו בכבלי העיגון ובא ע"א והעיד ששמע שנהרגו בדרך עיר נקרא ב' האחים הנז' כמפורש בקב"ע זו:

181

קפ״בבמותב תלתא וכו' כד אתא קודמנא משה יעקב הכהן ולאחר האיום והגיזום וכו' העיד ואמר שאיך אני הייתי בעיר סנא ונקראתי עם נסים שקורין אותו אס"ו מן אנשי זאכ"ו ונסים הנז' היה משרת אצל שליח בית אל שמו ח' יאודה וספר לי נסים הנז' על אודות אהרן ן' שבתי הכהן ואתיו שמואל ן' שבתי הכהן אשר הם מאנשי עירי זאכ"ו היו בעיר גירי ורצו לצאת מן עיר גירי לילך לעיר שנו ומן עיר שנו רוצים לילך לעיר נקרא יען כי מן עיר שנו לעיר נקרא הדרך קרוב שיש שיעור שעה מ"מ מן שנו לנקרא וקמו קהל עיר גירי וגם השליח הנז' עמהם והתרו בהם שלא ילכו לבדם מפני שהדרך סכנה ואמרו אהרן ושמואל אחיו להשליח ולקהל אנחנו לא נתפחד יען כי הדרך הזה הוא דרכינו ונדע אותו שיש בו סכנה ולא שמעו להשליח והלכו. והנה אני אח"ך יצאתי מן עיר גירי מן היום שדברו הקהל והשליח עם אהרן ואחיו והתרו בהם שלא ילכו ביום החמישי ראיתי את אהרן ושמואל אחיו הרוגים בדרך קודם שהגעתי אל עיר שנו וראשם חתוך ומונח כל ראש אצל הגוף שלו והגופים היו שלמים ורק אחד מהם היתה עינו אחת נקורה נקירת עוף ואני ידעתים והכרתים באמת להרוגים שהן הן אהרן ושמואל אחיו בני שבתי הכהן שהם מאנשי זאכ"ו. ואח"ך באתי לעיר נקרא והשליח שהייתי משרת אצלו גזר על קהל נקרא שילכו ויביאו גויותיהם של ההרוגים ויקברום ותכף קבצו מעות מן הקהל ושלחו אנשים מן אנשי נקרא ועמהם רוכבי סוסים שיש בידם כלי זיין ויביאו את ההרוגים וקברום ע"כ הגיע עדות משה יעקב הכהן הנז"ל והיה זה ביום ט"ו באב התרס"ו ליצירה והכל שריר וקיים:

182

קפ״געד

183

קפ״דעד

184

קפ״העד

185

קפ״וולע"ת הלום השד"ר ח' יאודה הנז"ל בא לפה עירנו בגדאד וכתב העדות שלו בכתב ומסר לידינו וזה הנוסח הכתב שלו מלה במלה:

186

קפ״זלראיה מהימנא לפני הב"ד היושבין על מדין. אני אומר כשהייתי בעיר אורמי והנה יום אחד ספר לי המשרת שהיה אצלי ההוא מעיר זאכ"ו ושמו יצחק מצליח וזה האיש המשרת היה שותף מכמה שנים עם אהרן הכהן הנלב"ע שהיו סוחרים ממיני לולב ואתרוג מזמן קדמון והנה בעתה נקראו יחד בעיר אורמי וגם זה אהרן היה עמו אחיו והיה מדבר עם המשרת שלי ואני שומע איך הוא רוצה לחזור לבבל ומכר נושא אדם שלו ואמרנו לו תבא בדרך עמנו והוא אומר איני הולך כי אם לבדי וכבר הכסף נתנו באורמי ליד ערל אחד כדי שיקח אותו משותפו הערל בבגדאד. ואני אחר כמה ימים נסעתי לחטו"ל לעיר נקרא ויש בה כמו שבעים בתים יהודים וכשבאתי התחיל השלג יורד בעיר נקרא וראיתי אותם בביה"כ ואחר יום א' נסעו לכפרים של באלך והתרו בהם פעם ושתים אנשי הכפר כי זאת הדרך אינה טובה והגם שהגוי ששכרו עמהם להראות להם הדרך מוחזק הורג נפשות שהרג יותר מחמשה יהודים ולא שמעו ולא הטו אזנם להקשיב ונסעו יום א' בשבת ויום שבת אני הייתי בכפר והיהודים אמרו שבא גוי א' ואמר לפי תומו ששני יהודים נהרגים בדרך ומלבושיהם סימן בתוך סימן וכו' ואח"ך גזרתי שיקברו אותם ויביאו אותם אל מקום שהיהודים שם ולא יכלו מפני השר של העיר ואח"ך נתנו דבר מועט בסתר והלכו היהודים ואח"ך הגידו לי היהודים שהיה בדרך יהודי א' עושה מלאכת איסטיס והפסיד עליהם כסף וקבר אותם ע"כ שמעתי. וה' ינקום נקמתם ותנצב"ה ע"כ העתק הכתב הנז':

187

קפ״חועתה לשאול הגיעו אם יש היתר לנשותיהם העלובים הנז' עפ"י עדות הנזכרת בקב"ע הנז' וכתבו הב"ד יכב"ץ בצירוף חכמים שעמהם תשובה על דבר זה ובקשו ממני לעיין בדבר זה ולהשיב להם ואלה הדברים אשר עלה במצודתם על פתגמא דנא:

188

קפ״טאם נבוא להתיר העגונות הנז' עפ"י הקב"ע שהעיד משה יעקב הכהן ביום ט"ו באב התרס"ו תחלה וראש נזכיר מה שיש להסתפק בזה כמה ספיקות:

189

ק״צהספק הא' הוא מ"ש העד מפי נסים הנז' בקב"ע שיצאו אהרן ושמואל מן גירי ואני יצאתי אח"כ ויום החמישי ראיתי את אהרן ואחיו הרוגים וכו' משמע שיצא יום חמישי ואותו היום ראה הרוגים וא"כ יש יותר מן שלושה ימים משנהרגו. וכתב מרן ז"ל סעי' כ"ו שאין מעידין אחר ג' ימים:

190

קצ״אספק הב' אפי' אית"ל שלא באותו היום שיצאו נהרגו א"כ הוי ספק אשתהי וכתב מרן ז"ל סעי' כ"ז אם ספק אשתהי יש מתירין ויש אוסרים וידוע כשמביא מרן ז"ל ב' סברות י"א וי"א ס"ל כי"א בתרא א"כ ס"ל למרן ז"ל אין מעידין עליו:

191

קצ״בספק הג' שיש כאן הכחשה שהגיד מעד הנז' בקב"ע מפי נסים המשרת של ח' יאודה שראה אותם הרוגים כנז' בקב"ע וח' יאודה אמר שלא ראו אותם אלא שמעו מפי גוי שנהרגו יהודים ושלחו הצבור גוים וקברום כנז' במכתב ששלח לב"ד וא"כ הוכחש המשרת ואין כאן עדות:

192

קצ״גספק הד' מ"ש העד שראשם חתוך וכו' וכתב מרן ז"ל בתשו" סי' וא"ו אם הראש חתוך אין מעידין עליה אפי' לר"ת והביאו הפת"ת ס"ק י':

193

קצ״דספק הה' מ"ש העד אחד מהם עינו נקורה מן העוף וא"כ שמא אין זה נקרא צורתו קיימת. והנה בתחילה צריך לידע אם יצאו עגונות אלו מאיסור תורה ולא נשאר עליהם אלא איסור דרבנן. או"ד עדיין הם קשורים באיסור תורה. הנה נידון זה הוא נידון מו"ה בס' זבחי צדק בתשו' סי' ב' וסי' ג' וכל מה שכתב שם שייך בנ"ד ע"ש ותרו"ץ:

194

קצ״הומעתה נבוא לפשוט הספיקות הנז"ל הנה ספק א' וספק ב' הוא אחד דגם בספק א' אין אנחנו יודעים מתי נהרגו ודילמא נהרגו יום שמצאם הרוגים וא"כ אין כאן אלא דין ספק אשתהי ג' ימים או לא אשתהי ג' ימים ועי' למוה"ר ז"ל בתשו' סי' ד' בספק הששי שכתב כיון שיצאה מאיסור תורה ולא נשאר עליה אלא איסור דרבנן הוי ספקא לקולא וכתב שזה אין בו פקפוק ע"ש נמי בנ"ד שלא נשאר עליהם רק איסור דרבנן הוי ספיקא לקולא:

195

קצ״וועוד יש לנו סניף אחד להתיר והוא מ"ש הבה"ט ס"ק פ"א משם הרמב"ן דאם מת בימי הגשמים והקור מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים וכו' ע"ש ונ"ד היה בימי השלג שכן הוא כתוב במכתב ח' יאודה הנז' שכתב והתחיל השלג לירד א"כ אפי' שנה ודאי מעידין עליו ואע"ג שהביא פת"ת ס"ק קי"ג משם מהר"ץ שהעלה שדברי המ"ב בדין זה אין להם על מי שיסמוכו וכו' עי"ש מ"מ בסו"ד כתב דברי המ"ב הוי לסניף בעלמא ע"ש וא"כ גם אנן נמי נעשה זה לסניף בעלמא:

196

קצ״זעוד יש לנו סניף אחר להתיר והוא מ"ש הפת"ת שם מהרי"ט זיל דאם מעידין עליו שלא נשתנה ע"כ שהוא תוך ג' ימים ע"ש ובנ"ד שאמר העד שהכירם באמת שאלו הם אהרן שבתי ושמואל אחיו א"כ בנ"ד שמא ספק שהו ג' ימים יש להתיר לאלו הנשים ואפי' נפשט ס' הב':

197

קצ״חונבוא לפשוט ספק הד' שאמר העד שראה ראשם חתוך וכתב מרן ז"ל בתשו' והביאו הכנה"ג ס"ק קכ"ה דלא מהני וכו' הנה הספק זה אינו ספק כלל דמ"ש מרן ז"ל היינו אם הוא ודאי שהה ג' ימים וצריכים אנו לסברת ר"ת ז"ל דמצריך גוף שלם אבל אם הוא ודאי לא שהה ג' ימים או ספק תו לא צריכין שיהא גוף שלם אלא אפי' שלא ראה אלא הראש לבד מעידין עליו ופשוט:

198

קצ״טגם ספק הה' אינו ספק דכתב הבה"ט ס"ק ס"ח משם הב"י משם הרמ"ה שאין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ע"ש אבל נשאר לנו ספק הג' שיש כאן הכחשה יורנו ושכמ"ה:

199

ר׳תשובה אשר כתבתם בתחלת דבריכם בענין אם נשים אלו יצאו מאיסור תורה שנידון זה הוא כמו נידון מ"ש מוה"ר ז"ל בזבחי צדק בתשו' סי' ב' וסי' ג' וכל מה שכתב שם שייך בנידון זה לא כתבתם ההוכחות והאמדנות הנמצאים בנידון זה שהם כמו הנמצא בנידונות זבחי צדק סי' ב' וסי' ג' דהרואה יראה דלא נמצא כאן מ"ש שם אלא רק קצת. מיהו באמת יש כאן הוכחות ואמדנות שהם חזקות יותר מן הנמצא שם והם הא' שאהרן ואחיו אשר נפקדו היו אצל הקהל של נקרא והגידו להם שהם רוצים לילך בדרך זה והקהל התרו בהם כמה התראות שלא ילכו כי הדרך הוא מסוכן מאד שנודע להם בבירור ולא שמעו להם ולא הטו אזנם ואמרו נלך ונלך בזה הדרך נמצא נתברר לעיני הכל שהם הלכו בדרך המסוכן. והב' שאמרו הקהל להם שזה הגוי שהולך עמהם לראותם הדרך הוא מוחזק להורג נפשות וכבר הרג חמשה יהודים וזה אומדנא גדולה שהרג אותם. והג' הנה מפורש במכתב ח' יאודה שכתב לב"ד שאמרו לו היהודים של העיר שבא גוי א' ואמר לפי תומו ששני יהודים נהרגים בדרך ומלבושיהם סי' בתוך סי' וא"כ זו אומדנא גדולה וחזקה דאלו הב' יהודים אהרן ואחיו שנפקדו הן הן השנים שסיפר עליהם הגוי ולא עוד אלא שאמר סימן בתוך סי' במלבושים שלהם והרי זה הוכחה גדולה ותקיפה על כן נראה ההוכחות אלו הם אלימי טפי מאותם הוכחות דזבחי צדק ובודאי דיצאו הנשים מאיסור תורה לכ"ע:

200

ר״אועתה אבוא לדבר בענין הספיקות דנידון השאלה שהגם בעדות של נסים משרת של ח' יאודה אשר הגיד למשה יעקב הכהן לא פירש בדבריו אם ראה את אהרן ושמואל אחיו הרוגים תוך ג' ימים כיון שאין נסים העד לפנינו כדי לשאול אותו על הדבר הזה ואנחנו שמענו עדות שלו עד מפי עד שהוא משה יעקב הנז' כל כהאי אמרינן לעולם נסים הרואה את ההרוגים ידע בבירור דראייתו היתה תוך ג' ימים ליציאתם מן עיר גירי כי הוא ידע בבירור שלא נסעו בדרך ביום שדברו עמהם הקהל למנעם מן ההליכה אלא נתעכבו חוץ לעיר ב' או ג' ימים מחמת איזה סיבה והיינו למשל הקהל דברו עמהם למנעם ביום א' בשבת והם היה להם סיבה שלא נסעו בדרך אותו יום אלא נתעכבו חוץ לעיר גירי ונסעו ביום ג' או יום ד' והוא ראה אותם ביום חמישי שהיו הרוגים ובזה נמצא ברור לו שראה אותם הרוגים בתוך ג' ימים והוא לא סיפר דבר זה שנתברר לו שראה אותם הרוגים בתוך ג' ימים כי לא ידע שיש צורך בדבר זה להגיד אותו ורק אמר למשה יעקב שהוא ראה אותם הרוגים ביום חמישי מיום שדברו הקהל והשליח עמהם למנעם מן ההליכה בדרך ההוא המסוכן דהכי אתמר בפירוש בדבריו בזה"ל מיום שהיו דברים של הקהל והשליח עם אהרן ואחיו ביום החמישי ראיתי לאהרן ושמואל אחיו הרוגים וכו' נמצא מספר החמשה ימים הוא מונה אותם ליום שדברו עמהם הקהל למנעם מן היציאה כי לא אמר מיום שיצאו אהרן ואחיו ביום החמישי מצאתי אותם הרוגים וכיון דלא פירש מספר הימים ליציאתם מן גירי אפשר כי אחר שדברו עמהם הקהל לא יצאו מן העיר כלל אלא היה להם סיבה של עכבה שנתעכבו עוד ב' ושלשה ימים. עד שיצאו והלכו בדרך ההוא שנהרגו בו. ואפי' אם היה אומר נסים העד הנז' בפירוש דאלו ההרוגים יצאו מן עיר גירי ביום ההוא שדברו עמהם הקהל והתרו בהם נמי אפשר לומר כי הוא ידע בבירור אחר שיצאו מן עיר גירי במהלך רבע שעה או חצי שעה נתעכבו במקום א' ב' או ג' ימים ואח"ך נסעו באותו הדרך שנהרגו בו באופן כי בעת שראה אותם הרוגים היה תוך ג' ימים להריגתם:

201

ר״בוהנה ענין זה דאין חוששין בספק אשתהי היכא דשמענו העדות עד מפי עד דין זה מפורש בספרי הראשונים והאחרונים וכמ"ש הרב ב"ד של. שלמה ז"ל דף ק"ג ע"ד בד"ה אמנם וז"ל אכן כל זה אם היה העד בפנינו והוא אומר דלא עברו ג' ימים אבל אם ליתיה קמן דנשייליה או דהוא עד השומע מפי עד הרואה ולא ידע העד השני אם העד הראשון נתברר לו שהיה תוך ג' ימים או לאו. הנה בזה כתב הרב מהר"ר בצלאל בסי' כ"א ומהר"ם אלשיך בסי' מ"ג וקי"א אפי' הרשב"א ז"ל שנסתפק בזה להחמיר והוא ראש המדברים בענין זה כי ממנו תורה זו יוצאה מודה בזה דתלינן שהעד נתברר לו שהוא בתוך ג' ונסתייע בזה מהרדב"ז בתשובה א' והיא להרשב"א ז"ל ע"ש כי חסרון לשון יש שם אכן קא חזינן דהיא תשובה להרשב"א והיא בסי' תצ"ז:

202

ר״גואחרי סברא זו דיש להקל בעד מפי עד ראו הביא לנו הרב כנה"ג אות תנ"א להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים שהסכימו בזה להקל לענין אשחהי. ושורש דבר זה יצא ממהריב"ל בסי' הנז"ל ואחריו נמשך מוהרא"ש סי' ב' וי"ב ומ"ץ סי' ח' גם הרב תומת ישרים סי' קל"ו והרדב"ז ח"ב סי' א' והרב מהר"ם אלשקר בשם רב א' בר פלוגתיה בסי' כ"ו ומהרמ"א בסי' רכ"ב ס"ל להקל בעד מפי עד. אך ורק מהר"ם אלשקר ומהרימ"ט בסי' ל"א באהע"ז והראנ"ח בסי' פ"ה חלקו על סברא זו אכן הרואה יראה דרבו כמו רבו המתירים בזה גם מהר"ם שגמגם בסברת מהריב"ל הלזו בכמה דוכתי בכיוצא בנ"ד כתב בסי' מ"ד לסניף זה. וגם מהראנ"ח בסי' כ' כתב בכיוצא בנ"ד דכיון דמעיקרא ספק אשתהי הוו"ל פלוגתא דרבוותא ואין איסורו ברור נראה שיש להקל:

203

ר״דגם הרב מהרימ"ט כבר כתבנו משמו דבמקצת תשובות הסכים להקל בספק. גם הרב פני משה הסכים לקולא עד מפי עד לענין אשתהי בח"א סי' פ"ד ופ"ז ובשניות סי' נ"ב וע"ד ופ"ד וכו'. גם הרב פרח מטה אהרן בסי' הנז"ל הסכים לזה גם מהרא"א בח"א סי' ב' הסכים לזה ע"ש שהאריך להביא כל דברי הפוסקים גם הר' בני יעקב הקל בזה ויותר מזה יע"ש. וא"כ הא ודאי בנ"ד נמי סמכינן אהא עכ"ל. גם בס' ויקרא אברהם דף ל"ב ע"ג כתב וז"ל ואדברה בעד מפי עד ובפרט נכרי מסל"ת מפי מסל"ת לא חיישינן לספק אשתהי ולא שיזכיר קבורה כמ"ש מהריב"ל ח"א סי' א' וז' ויו"ד וח"ב סי' י"ב וי"ד ומהרשד"ם סי' ניא כתב הרי הורה הרב ועשה מעשה ועי' בכנה"ג הגה"ט אות שמ"ב מה שרמז בזה מכמה רבנים שפסקו כן אפי' באיסורא דאורייתא. ובתשובתו סי' ז' דף י"ב כתב כבר פשטה ההוראה להקל בספק אשתהי כמ"ש מהריב"ל ומהרש"ך והרדב"ז והרב"ח ומהרמ"א ומהר"א ששון וכ"כ הרב פר"ח מ"א והרב פני משה ורמזם הרב יד אהרן ח"ב ובה"ט אות ס"ח ושם יישבו מה שהקשו על מהריב"ל בעיקר ראייתו שהביא ע"ז מן תרה"ד ובכנה"ג שם אות קס"ו יחס סברא זו למרן וכן נקטי רבנן בתראי ובס' נמוקי שמואל סי' נו"ן נקט לה גם לענין דלא נחוש לקול הברה ועי' בסי' מעיל שמואל סי' י"ט ובס' דרכי נועם סי' ס"ג וסי' ס"ד ולב שלמה סי' כ"ד ומשאת משה ח"א דף כ"ד ע"ד בארות המים סי' כ"ח תקפו של יוסף סי' ה' עכ"ל:

204

ר״הוהנה לפי הנז"ל יש בדין ס"ס והוא ספק אם הדין כמ"ד אפי' אשתהי ג' ימים מעידין עליו ואת"ל הדין כמ"ד אין מעידין בשהה ג' ימים שמא הלכה כמ"ד בהיכא דשמענו העדות עד מפי עד אין חוששין לסברת אשתהי וזה הס"ס מתהפך והוא ספק כמ"ד דאיכא חלוק בין העד עצמו לבין דהוא עד מפי עד ואת"ל אין לחלק בין עד מפי עד לבין העד עצמו שמא הלכה כמ"ד גם העד עצמו יוכל להעיד אחר ג' ימים:

205

ר״וועוד נמי איכא להוסיף בזה ספק ג' ולומר את"ל דהדין הוא דאינו יכול העד להעיד אחר ג' ימים שמא בכה"ג דאיכא הוכחות גדולות ואומדנות רבות באלו נהרגים שראה נסים ודאי הן הן אותם האחים אהרן ושמואל שיצאו מן גירי והוא שהגידו לקהל שהם רוצים לילך בדרך זה שהוה ברור לקהל שהוא מסוכן והתרו בהם ולא שמעו ועוד הגוי שהיה הולך עמהם לראותם הדרך היה מוחזק להורג נפשות וכבר הרג חמשה יהודים. ועוד אומדנא דעלית על כולנא מ"ש ח' יאודה להב"ד שאמרו לו היהודים שבא גוי ואמר לפי' תומו ששני יהודים נהרגים בדרך ומלבושיהם סימן בתוך סי' והרי זה אומדנא והוכחה גדולה דאלו השנים שראה נסים העד הן הן השנים שראה הגוי ועוד מ"ש ומלבושיהם סי' בתוך סי' משמע שהגוי העיד על המלבושים שלהם ונתן בהם סימנים והיהודים הכירו דאלו המלבושים של אהרן ואתיו ולכן י"ל כל כהאי גוונא יכול להעיד אפי' ראה אותם אחר ג' ימים להריגתם והרי איכא תלתא ספקי בדבר זה:

206

ר״זועוד יש לצרף עוד ספק ד' דאיתא בכנה"ג הגה"ט אות של"ה הא דאין מעידין אא"כ ראהו תוך ג' ימים היינו דווקא כשאינו ניכר וידוע למעידיו אבל אם הוא ניכר וידוע למעידיו מעידין עליו אפי' אחר ימים הרבה הרא"ם ח"א סי' ל"ו בשם ר"ת ובתרומת הדשן סי' רל"ט חולק ע"ז והראנ"ח ז"ל בח"א סי' ד' ומורי הרב ז"ל חששו להחמיר כדברי תה"ד ועי' בהר"י אדרבי סי' י"ד ובקונטריס עגונא למהרח"ש ובר"ש הלוי חלק אה"ע סי' י"ד צ"ז וצ"ח ובתשובותיו צ"ד ע"ב ועי' בזבחי צדק ח"ב דף רנ"ח מ"ש שם הפוסקים דס"ל בכה"ג מעידין עליו. והנה בנידון השאלה זה העד נסים אמר שיודיעו בחיי חיותו בעיר זאכ"ו ועתה מכירו בברור והוו"ל ניכר וידוע למעידיו דאיכא דס"ל בכה"ג מעיד אפי' אחר ג' ימים ואע"ג דאיכא חולקין יוכל להיות זה לספק ד':

207

ר״חואשר כתבתם סניף להתיר ממ"ש פת"ת ז"ל בשם מהרי"ט ז"ל דאם מעידין עליו שלא נשתנה מעידין אפי' אחר ג' ימים אין היתר זה מועיל בנידון השאלה יען כי העד נסים לא העיד שלא נשתהה אלא רק העיד שהכירם וידע בבירור מצורתם שהם פ' ופ' ואפשר דחזו בהו איזה שינוי אלא דעדיין צורתם ניכרת וידעם שהם פ' ופ' וזה פשוט:

208

ר״טזאת תורת העולה כיון דעדות זו של נסים משרת של ח' יאודה לא הגיד אותה לפנינו והוא אינו לפנינו לשאל אותו ואנחנו ידענו עדותו ע"י משה יעקב ששמעה ממנו אע"פ שלא פירש בתוך דבריו שראה ההרוגים תוך ג' ימים ליציאתם והליכתם באותו הדרך אמרינן לעולם ברור היה אצלו דהוה תוך ג' ימים ולא הגיד זה למשה יעקב משום דלא ידע שיש צורך בדבר זה להגידו ורק בדרך סיפור שסיפר על ההרוגים שלא שמעו ולא הטו את אזנם לדברי הקהל אשר מנעו אותם מלכת באותו הדרך סיפר שהוא ראה אותם הרוגים ביום חמישי ליום ההתראה שהתרו בהם הקהל ולא שמעו לדבריהם. והפוס' אשר ס"ל בעד מפי עד אין חוששין לספק דאשתהי רבו כמו רבו והם גדולים ועצומים וכמה רבנן עבדי עובדא בהכי וכ"ש דעבדינן בזה לעיל ארבעה ספיקא הנז"ל דהם תקיפי ואלימי ככוחא דהיתרא להתיר להני נשי העגונות מכבלי העיגון וכאמור לעיל בס"ד. והנה נודע בהיתר העגונה נשתמשו הפוס' בס"ס ואע"ג דהכנה"ג בהגב"י אות צ"ו הביא מכמה פוסקים דס"ל אין להתיר מכח ס"ס הנה גם הוא הביא מכמה פוסקים דס"ל עבדינן ס"ס ועוד בתשובותיו בעי חיי אה"ע סי' ז' הביא דבאיסור דרבנן עבדינן ס"ס וכ"כ הרב חסד לאברהם אה"ע סי' וא"ו דאפי' דאיכא דס"ל בעגונא לא מהני ס"ס מ"מ באיסור דרבנן כ"ע מודו דמהני ע"ש וכ"כ עט"ר הרב מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה בתשובה דעגונא אשר נדפסה בסה"ק רב ברכות דף קל"ה ע"ש ובנידון השאלה כבר כתבנו לעיל דיצאו אלו הנשים מאיסור תורה ונשארו רק באיסור דרבנן ועוד מצינו להרב פני משה ח"א סי' יו"ד שכתב דאפי' באיסור תורה דחייש מהראנ"ח בס"ס מ"מ בשלשה ספיקות מודה וכן הביא בס' יד אהרן ז"ל וכאשר זכר זה מוה"ר ז"ל בזבחי צדק דף רס"ב ע"ש על כן בנידון השאלה דעבדינן ארבעה ספיקות לכ"ע מהני:

209

ר״יועתה אבא לדבר בספק האחד אשר נסתפקתם בנידון השאלה ההוא שיש כאן הכחשה שהעיד משה הנז' בקב"ע מפי נסים המשרת של ח' יאודה שראה אותם הרוגים כנז' בקב"ע וח' יאודה אמר שלא ראה אותם אלא שמעו מפי גוי שנהרגו שני יהודים ושלחו הצבור גוים וקברום כנז' בכתב ששלח לב"ד וא"כ הוכחש המשרת ואין כאן עדות עכ"ד:

210

רי״אהנה גם זה אינו ספק כלל חדא כי נסים המשרת לא אמר למשה יעקב שהוא עצמו הגיד לקהל של נקרא על ההרוגים אלא אמר אחר שראיתי ההרוגים באתי לנקרא והשליח שהייתי משרת אצלו גזר על קהל נקרא שילכו ויביאו ההרוגים ויקברום והוא לא אמר שהגיד לקהל או לח' יאודה שראה את ההרוגים ולא אמר שהגיד לקהל שיש הרוגים בדרך ויתכן דהוא לא רצה לומר לאנשי נקרא על ההרוגים שראה אותם כי נתפחד פן יעמיסו עליו אנשי נקרא את הדבר הזה שילך הוא עם האנשים ששולחים להביא ההרוגים מחמת כי הוא ראה אותם וידע את המקום אשר ההרוגים מושלכים בו ובלי ספק יכריחו אותו שילך הוא עם האנשים ויראה להם המקום והוא היה מפחד מן הגוים החשודים בהריגה על אותם היהודים או נתפחד מן שר העיר ולכך לא גילה את הדבר ולא אמר שיש לו ידיעה והיהודים של אנשי נקרא שמעו דבר זה מן הגוי שיש ב' יהודים הרוגים וכמו שכתב ח' יאודה במכתבו:

211

רי״בעל כן אני תמה על מעלתכם מה זאת ההכחשה אשר ראיתם בדברי העד נסים מכח מכתבו של ח' יאודה ומה שאמר דאנשי נקרא קבצו מעות ושלחו אנשים להביא ההרוגים והביאום וקברום וח' יאודה במכתבו לא אמר כן אין כאן הכחשה כי יתכן שזה נסים כך שמע מאנשי נקרא דכו"כ נעשה בהרוגים ואותו שסיפר לו כיזב עליו או יתכן זה נסים עצמו הוא שיקר בדברים אלו כדי להשביח את ח' יאודה. ועוד אפי' היה במונח שאמר נסים העד בפירוש שהוא הלך לנקרא והגיד להם מה שראה בהרוגים וח' יאודה אמר שהמגיד היה גוי מה לנו צורך בדברים בטלים אלו אם נסים הגיד לקהל או הגוי הגיד לקהל ומה לנו לדעת אם אנשי נקרא שלחו אנשים וקברום ואם יהודי מוכר אסטיס שלח וקברם. וכי אנחנו לוקחים היתר לנשי ההרוגים מדברים אלו והלא היתר הנשים יוצא מעדותו של נסים שהעיד שהוא ראה את אהרן ואחיו שמואל הרוגים וידעם והכירם בברור ובזאת העדות מה הוכחש ומה לנו לשמוע אלו אחר כמה ימים שהגידו עליהם ומי הביאם ואם יש סתירה לדברי נסים בדברים אלו מה לנו צורך בהם:

212

רי״גוגדולה מזאת מצינו למרן ז"ל בסי' י"ז ס"ט. עד א' אומר נהרג ועד א' אומר מת אע"פ שהם מכחישים זא"ז הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא. והרב בית שמואל ס"ק כ"ד הקשה בשם ח"מ מדין א' אומר הלוהו מאה חביות יין וא' אומר הלוהו מאה חביות דבש דסבר הרמב"ם בטלה עדותם. ותי' בעדות אשה שאני דדי לה אם יעיד עד א' דאינו חי ולכן אפי' אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר אמת שאינו חי היא מותרת. משא"כ בדיני ממונות דבעינן ב' עדים. וכ"כ בתשו' פ"מ ח"א סי' ס"ד ע"ש. וכן מצינו דאזיל בתר סברא זו הגאון פנים מאורות ח"א סי' פ"ט שכתב דהא עכ"פ בעיקר העדות שמעיד על בעלה של זו מת לא הוכחש ע"ש. ועוד ראיתי להרה"ג שמחה לאיש ז"ל דף פ"ח ע"א בד"ה ואולם שהביא דברי הרב ב"ש הנז' וכתב שכ"כ סברא זו בשאגת אריה וקול שחל וכן הביא בתשו' נטע שעשועים סי' ע"ה ע"ש. עוד ראיתי להגאון שער אשר קובו ז"ל אה"ע דף מ"ט שכתב וז"ל ואיך שיהיה כששניהם מעידים על המיתה בבירור עם דאיכא בינייהו הכחשה בחקירות שפיר משיאין את האשה וכן ראיתי בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס"ז וצ"ז באחד שאמר הוא נהרג תחלה וא' אומר שהיא נהרגת תחלה דהגם דזה הוא הכחשה בחקירות התירה להנשא והרי הוא נ"ד ממש ע"כ ועוד זכר שם פוסקים אחרים דאזלי בתר סברא. זו והנה כל הדברים האלה אמרום בהכחשה שיש בעדים אפי' בחקירות דעכ"ז כיון דבעיקר העדות אין הכחשה לית לן בה וכ"ש נידון השאלה דעדות של נסים שראה ההרוגים אין לה מגע בדברי ח' יאודה כלל ועיקר אפי' אם תניח במונח דנסים אמר הוא הגיד לקהל על ההרוגים וח' יאודה אמר שהגוי בא והגיד על ההרוגים. וכ"ש וק"ו דגם בזה לח יש הכחשה לדברי נסים מן מכתב של ח' יאודה כי כפי הנזכר בשאלה נראה דנסים לא אמר שהוא הגיד לקהל של נקרא על ההרוגים אלא אמר אחר שראה ההרוגים בא לנקרא והשליח גזר על הקהל שישלחו אנשים להביא ההרוגים לקברם וא"כ לעולם הגוי אשר הגיד על ההרוגים ויתכן הגוי הגיד קודם שבא נסים לנקרא ואחר שבא נסים לנקרא כבר נודע הדבר של ההרוגים מפי הגוי ויתכן כשבא נסים לנקרא לא רצה לספר לקהל ולח' יאודה מה שראה הוא בעצמו בהרוגים מפני כי חשש פן יעמיסו עליו שילך עם האנשים להביאם כיון שידע את מקומם והוא היה ירא לנפשו מן הגוים החשודים בדבר זה ומן השר של העיר ולכך לא ספר מה שראה וכאשר הסברתי וכתבתי לעיל בס"ד:

213

רי״דועל הס' הד' שנסתפקתם במ"ש העד שראה ראשם חתוך וכתב מרן ז"ל בתשו' סי' וא"ו שהביאו הפת"ת ס"ק קכ"ה דלא מהני וכו' הנה מקור דברי מרן ז"ל בתשו' הם בדף קי"ב ע"א וז"ל כללא דשמעתין לשיטת ר"ת שאם לא מצאו אלא הראש צריך שיהיה בה פרצוף ופדחת החוטם ויכירהו בטביעות עין הא אם חסר אחד מאלו אין מתירין את אשתו. ואם נמצא כל גופו שלם עם ראשו כלו' שלא חסר ממנו דבר אעפ"י שאין לו פדחת ופרצוף וחוטם אם מכירין אותו בטביעות עין מתירין את אשתו. מיהו יש חלוק בין ר"ת להחולקים עליו שנזכרו בדברי מהרי"ק ז"ל דלר"ת בהאי גוונא דגופו שלם אעפ"י שאין לו פדחת ופרצוף וחוטם מעידין עליו אפי' אחר ג' ימים ולדברי החולקים עליו כשכל גופו שלם ויש לו פדחת וחוטם אז מעידין עליו אחר ג' ימים הא אם חסר אחד מאלו אין מעידין עליו אחר ג' ימים ומשמע דגופו שלם היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו ואפי' חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו כיון שאינו חסר אבר כך נראה לי. ומשמע לי עוד שאפי' נמצא סמוך לו האבר החסר ממנו וכן אם נמצא ראשו חתוכה סמוכה לו לא מקרי גופו שלם עכ"ל. ומהרח"ש ז"ל בקונט' עגונא דף ל"ו ע"א כתב וז"ל אמנם איכא לספוקי בהך דכתבו התוספות אפי' אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם יכולים להכירו אי היינו דווקא שאין כאן פדחת וחוטם ופרצוף שהם הלחיים כמ"ש הרב רבינו ירוחם ז"ל אבל מ"מ שאר הראש דבוק עם הגוף. או"ד אפי' אין כאן ראש כלל כיון שנשאר שלם סגי וצ"ע:

214

רי״האמנם אחר זה ראיתי בתשו' הרב ב"י ז"ל בסי' וא"ו מדיני מל"ת ונראה משם שסובר דלא מקרי גופו שלם אלא בשכל שאר הראש שלם ודבוק בגופו אעפ"י שאין לו פדחת וחוטם ואפי' נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מקרי גופו שלם ע"כ ולדידי צ"ע:

215

רי״ווהכלל בזה לענין הדין לר"ת כשאין גופו שלם אע"פ שיש סימנים שאינם מובהקים בגופו אין מעידין כלל אלא דווקא אם פרצופו שלם דהיינו הלחיים עם החוטם והפדחת ואז אם פרצופו שלם עם החוטם והפדחת ומכירים אותו בטב"ע מעידין עליו אפי' בלא סימנים כלל ואפי' לא נשאר מהגוף כלל ודווקא בתוך שלשה. אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם יכולים להכירו בטב"ע של גופו ודווקא ע"י סימני הגוף אף שאינם מובהקים ואפי' לאחר כמה ימים. וכן נראה דעת הרא"ש ורבינו הטור בנו ורבינו ירוחם שהביאו דברי ר"ת בסתם ולא חלקו עליו וכתב מהרי"ק בשורש קפ"א שכן הכריעו רבינו עזריאל וכן כתב רבינו מאיר עכ"ל:

216

רי״זמהדברים האלה מובן להדיא דאם פרצופו שלם דהיינו הלחיים עם החוטם והפדחת ומכירין אותו בטב"ע אפי' לא נשאר מהגוף כלל מעידין עליו בתוך ג' ימים דווקא והנה כאן מפורש בדברי העד נסים שהכירו בטב"ע שכך העיד בזה"ל ונחנא ערפנאהום באל צחיח אלד'י הד'ולי אהרן ושמואל אכ'ונו אוולאד שבתי הכהן אלד'י הום מן אהל זאכ"ו ע"כ וכיון שאמר שידעם באל צחיח משמע שידעם בטב"ע כי היה מכירם מקודם כי הוא והם היו מעיר אחת שהיא עיר זאכ"ו כמפורש בתחלת דבריו ולכן אע"פ שלא היה שם גוף שלהם כי אם רק הראש יכול להעיד בתוך ג' ימים וכבר כתבנו לעיל דחשבינן לעדות זו של נסים שראה אותם תוך ג' ימים וכ"ש שהוא מעיד שראה אותם הגופים שלהם והיה כל ראש מונח אצל גופו וכ"ש שהוא מעיד שהגופים שלהם היו שלמים לא חסר מהם אבר אחד:

217

רי״חוהנה מצינו להר' הכנה"ג בהגה"ט אות רצ"ז שכתב וז"ל נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מקרי גופו שלם. מהר"י קארו בתשו' סי' וא"ו ולדידי צ"ע מהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא. אמר המאסף והדין עם מהרח"ש ועי' בס' משאת בנימין סי' ס"ג ובס' פני משה ח"ב סי' פ"ד עכ"ל. והר' י"א ז"ל דף נ"ד אות תכ"ה העתיק דברי הכנה"ג הנז' וכתב דמהר"ם חיון ז"ל הובאו דבריו בס' זרע אברהם אה"ע סוף סי' ג' כתב דלא כתב מהריק"א ז"ל אלא לפי' הדרך הראשון של ר"ת ז"ל אבל לפי הדרך השני של ר"ת שעיקר הכרתו הוא בטב"ע של הגוף א"כ כיון שהגוף שלם אע"פ שניטל הראש לית לן בה ע"ש ועי' בס' שאגת אריה סי' ג' שנראה מדבריו שם שכל שנמצא קרוב אצלו הוי כגוף אחד ממש כנ"ל ללמוד מדבריו עכ"ל:

218

רי״טוהגאון ח"ס באה"ע סי' כ"ג הביא דברי מרן ז"ל הנז' ודברי מהרח"ש הנז' ופלפל בדברי ר"ת ז"ל אחר אשר מצא מקור דבריו בס' הישר וכתב בדף ל"ב ע"ב לפע"ד אלו ראו רבותינו הספרדים הרשב"א והרא"ה דברי ר"ת בספר הישר לא היו חולקים עליו ור"ת מסיים בסוף שזה אינו אומר משום להקל על עגונא דאיתתא אלא שהוא אמיתה של תורה וכל המחמיר אינו אלא חוטא ע"ש. ומתוך הדברים למדנו דר"ת הקל אפי' בראש חתוך בין בטב"ע דגוף בלא ראש ובין הראש בלא גוף יכול להעיד אפי' אחר ג' ימים וכן נ"ל שהבין ר"י בעל התוספות שבמרדכי דפ' האשה שהקשה על שיטת ר"ת מירושלמי שם דדרש מההוא דכתיב גבי אביה בן רחבעם מלבד שהפילם חללים העמיד עליהם שומרים גי ימים להשחית צורתם לענין נשותיהם והיינו דכתיב עצמו לי אלמנותיו. והק' ר"י לר"ת מה הועיל אכתי יעידו עליהם ע"י טב"ע. ותירץ שהיו מרובים בחבורות ופצעים כדרך הרוגי מלחמה ע"י חצים ואבני בליסטראות ע"ש. וק' לימא בקיצור שהיו חתוכי ראש כדרך הרוגי מלחמה אלא ע"כ ס"ל דגוף בלא ראש וראש בלא גוף נמי הקיל ר"ת עכ"ד ועי' עוד בתשו' אחרת אח"ז מ"ש עוד בדברי ר"ת ז"ל ע"ש ובסוף התשו' הנז' כתב וז"ל איברא תינח אלו היה הראש מחובר לגוף הייתי סומך להתיר אחר ג' ימים והייתי מצרף קולות עם הנז"ל לשיטת ר"ת אך היות כי היו חתוכי הראש וכל הפוס' ז"ל לא ס"ל שהתיר ר"ת בכהאי גוונא רק אני יגעתי ומצאתי דאתי לידי ספר הישר לר"ת מי אנוכי לסמוך על הבנתי ומיראי הוראה אני על כן אם יסכים עמי ת"ח בקי בהוראה להתיר אשת מאכ'יל דרינא בהדי אבל לא יסמוך עלי לבד עכ"ל:

219

ר״כנמצא הגאון ח"ס ז"ל מצא היתר להתיר בנחתך הראש להעיד אחר ג' ימים ורק בזה רצה לצרף חכם אחד עמו. אבל המעיד תוך ג' ימים פשיטא דמעידין הם בנחתך הראש וכאשר כתבנו לעיל. ונידון השאלה דהוה עד מפי עד כתבנו לעיל דחשבינן לעדות זו תוך ג' ימים ועל כן אין לחוש וכ"ש כי מאותם הדברים שזכרנו לעיל נוכל לעשות ב' ספיקות בנחתך הראש גם בעדות דאחר ג' ימים אלא דאין אנחנו צריכין לזה בנידון השאלה:

220

רכ״אפש גבן לדבר בס' החמישי שכתבתם דעדות נסים היתה שראה לא' מהם עינו אחת נקורה נקירת עוף. וא"כ שמא לא חשיב צורתו קיימת ואין כאן עדות של פרצופו ומעלתכם כתבתם היתר לס' זה ממ"ש מרן ז"ל בב"י בשם הרמ"ה שהביאו הבה"ט שאין משגיחין לא על העינים ולא על הפה עכ"ד. והנה עדיין הלב מהסס בזה שצריכין אנו לידע אם דין זה שהביא מן הרמ"ה ז"ל הוא מוסכם לכ"ע או שמא אותם הפוס' שכתבו למבעי עדות שלימה בתלתא שיעיד על פרצוף ופדחת וחוטם אולי אם תהיה עינו אחת נקורה דחסר אבר בפרצופו אין כאן עדות שלימה על הפרצוף וכמ"ש מרן ז"ל בתשו' סי' וא"ו והבאתי דבריו לעיל וז"ל ומשמע דגופו שלם היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר ואפי' חסר קצת כשר נראה דמעידין עליו כיון דאינו חסר אבר עכ"ל משמע דאין נקרא גוף שלם אם חסר אבר וא"כ הה"ד הכא דמעידין על הראש דבעי להעיד על תלתא שהם פרצוף ופדחת וחוטם אינו נקרא פרצוף שלם אם תחסר ממנו העין. ואפי' אם נאמר מ"ש עינו נקורה לא תסרה כולה אלא קצת ממנה הנה כתב מרן ז"ל אפי' חסר קצת אבר ג"כ זה אינו שלם:

221

רכ״בוהן אמת כי בדברי הרמ"ה ז"ל אין להסתפק בכך דהא על מ"ש הטור אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו כתב מרן ז"ל בב"י וז"ל ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה זה פרצוף הפנים הם הלחיים עצמן ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה עכ"ל. משמע דמפרש הפרצוף הוא הלחיים דווקא ואין העינים בכלל דהא נחת לפרש תחלה מה היא תכונת פרצוף הפנים ואמר פרצוף פנים הם הלחיים עצמן לכן אין להסתפק בזה בדברי הרמ"ה ז"ל הנז'. ורק אנו מסתפקים בדברי שאר פוסקים הראשונים שכתבו שיעידו על פרצופו שלם ולא פירשו עד היכן מגיע פרצוף הפנים אלא כתבו פרצוף פנים בסתמא. שמא סברי מרנן דהעינים הם בכלל פרצוף הפנים ואם יחסר עין אין כאן עדות על פרצוף שלם דהא לא נחתי לפרש האי מילתא דפרצוף הפנים כדנתת הרמ"ה לפרש תחלה מקום פרצוף הפנים שהוא הלחיים עצמן. ושו"ר מקור דברי הרמ"ה ז"ל בס' רבינו ירוחם ז"ל נתיב כ"ג חלק ג' דף רכ"א וז"ל וכתב הרמ"ה וזה פרצוף פנים הן הן הלחיים ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה מאחר שפירש התנא חוטם ופדחת היה לו לפרש ג"כ העינים והפה אלא ש"מ דפרצוף פנים לחוד בעינן שהם הלחיים והפדחת והחוטם דבפירושא אתמר עכ"ל נמצא הבין הרמ"ה ז"ל בפשיטות העינים אינם בכלל פרצוף הפנים והיתה לה מדברי התנא אע"ג דנראה שיש פה להשיב על הוכחה זו דמוכח לה מדברי תנא דמתניתין:

222

רכ״גואנא עבדא אמינא מלבד דלפי השערת השכל י"ל דהכרת פרצוף הפנים תלוי בעינים שהם עיקר הפנים ובהם יהיה חבור הפדחת והחוטם בצורת הפנים וכאשר יביט האדם ויתבונן בזה בפרצופים של בני אדם וחוש הריאות יעיד ע"ז שאם תסיר העינים לא נשאר בפנים אלא תרין תפוחים שקורין בערבי כדו"ד הנה יש לי להוכיח מדברי ר"ת דלא סבר כהרמ"ה ז"ל בעינים אלא רק בפה והוא שכתב ר"ת בס' הישר דף ע"ה וז"ל אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצוארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא טב"ע בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סימנים בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים ופדחת וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק לד"ה דאורייתא אבל טב"ע ליכא עכ"ל. והגאון ח"ס אה"ע דף ל"ב הביא דברי ר"ת בס' הישר וכתב דבריו מבוארים אלא שנשתבשו בדפוס בטעיות הרבה ושם ביאר דבריו דר"ל אלו היה ראשו קיים והיה מכירו בפרצוף פנים עם החוטם דיו טב"ע ולא סימן ואנחנו בסימנין איירינן אלא ע"כ שכל ראשו מושחת מקום שער ושפתו וצוארו ופיו וסנטירו ולא נשאר אלא שלוש אלו איננו טב"ע אלא ההיכר של אלו הוא לו לסימן שהם מגופו של פלוני שהיה לו פרצוף פנים עם חוטם ופדחת דומה לאלו עכ"ל:

223

רכ״דנמצינו למדין דר"ת לא מנה ולא הזכיר עינים עם שפמו ופיו ושפתיו וצוארו משום דס"ל הם בכלל פרצוף פניו הן ובזה נתחזק ספיקא דידן בעינים וצריך לחוש לזה:

224

רכ״המיהו דברי העד באו סתומים שלא אמר עינו אחת חסירה או נקורה אלא אמר נקורה נקירת עוף ויתכן שנקר העוף מן העפעפים שלו בלבד ונחסרו מעט אבל גלגל העין עודנו קיים כלו ונמצא זה כחסרון בשר בלבד דכתב מרן ז"ל בתשו' הנז"ל דאם חסר קצת בשר מעידין עליו:

225

רכ״וואחר הישוב נראה דאין לחוש לספק זה דאנחנו מסתפקים בו דאיכא בזה תלתא ספיקי והוא כי העד לא ראה נקירת העין אלא בא' מהם ולא פירש מי הוא והשתא בכל חדא משתי הנשים יש לעשות ס"ס בתלתא ספיקי והוא ס' אם הדין כאשר פירש הרמ"ה דפרצוף הפנים הוא הלחיים עצמן ואין העינים בכלל ס' אם נאמר גם העינים בכלל הפרצוף הם ואם העינים עקורים וחסרים אפי' באחת אין כאן עדות של פרצוף שלם. ואת"ל דהדין כן שמא זה שראהו עיניו נקורה עדיין הגלגל של עיניו שלם שהנקירה היתה בעפעפים שהוא נחשב בכלל בשר וכ"ז פרצוף שלם. ואת"ל שהיתה נקורה שנעקר גלגל העין ג"כ שמא זאת האשה היא אשתו של האיש שאין לו נקירה בעין. ושלש ספיקות אלו הם מתהפכין כאשר נראה ובכל חדא וחדא יש לומר הני תלת ספיקי להתיר:

226

רכ״זודע כי עוד יש לנו סניפים גדולים להתיר את הנשים ממכתבו של ח' יאודה שכתב להב"ד והוא שכתב שהיהודים אמרו שבא גוי א' ואמר לפי תומו ששני יהודים נהרגים בדרך ומלבושיהם סימן מתוך סי' ע"כ. נמצא שהגוי מסל"ת שיש ב' יהודים הרוגים בדרך והנה שהגוי לא אמר שמותם שלא ידע שמותם יוצא ממנו סניף גדול להתיר הנשים ההם והוא דאיתא במטה יוסף ח"ב סי' ד' דף פ"ח וז"ל ועוד בה לטיבותא בנ"ד דאיכא שהרי אמר שהיו ג' יהודים וכיון שכן אף אם נאמר דס"ל להרמב"ם איש שהיה עמי בדרך מת לא מהני דאיכא למיחש לאחר אבל כשאומר שהיו ב' עמו שהיא חששא רחוקה מאד לומר שהשנים שראינו שהלכו עם שריי"ן הלכו להם ובאו ג"כ ב' אחרים ונתלוו עמו ע"ש:

227

רכ״חוכן יש עוד כמה פוסקים דס"ל דמנין הוי סימן מובהק דהיינו מנין של שנים או יותר וסמכינן עליה מאומדן דעתא ויש מי שהצריך תרתי מנין ומקום ההליכה לאיזה דרך שהיו רוצין לילך והובאו דבריו בס' זבחי צדק למור"ה ז"ל דף שט"ו ויותר ממה שהביאו שם איכא ואין צורך להאריך בזה. ואעפ"י דעל כל זה איכא חולקים דס"ל לא מהני מנין ולא מקום ההליכה וכאשר הובא שם עכ"ז תהיה סברת המתירין על מנין ומקום ההליכה לסניף גדול בנידון השאלה יען כי בנידון השאלה נודע להקהל מתחלה ששני יהודים אהרן ושמואל הלכו לבדם באותו הדרך המסוכן והתרו בהם שלא לילך ולא שמעו ולא הטו אזנם והלכו בו ואחר ימים מועטים בא הגוי והגיד מסל"ת שראה ב' יהודים הרוגים באותו הדרך הרי יש כאן סי' של מנין שאמר ב' יהודים וגם מקום ההליכה שהיו באותו הדרך המסוכן שהתרו הקהל באהרן ושמואל שלא ילכו בו ולא נשמע ולא נודע שנפקדו ב' יהודים באותו הדרך ובאותו מקום אלא רק אלו והא ודאי דאלו הב' יהודים הרוגים שראה הגוי הן הן אלו שני אחים אהרן ושמואל דסמכו כמה פוסקים ע"ז להתיר:

228

רכ״טועוד יש לחזק הסניף הזה להתיר הנשים ממ"ש בזבחי צדק שם בדף שט"ו וז"ל ועוד יש לנו טעם ג' לפשוט ס' הא' והוא מ"ש מרן ז"ל באותה תשו' וז"ל שאפי' לא היה אומר הישמעאלי היהודי שיצא מחלב נהרג מאחר שתהיל"ת שום יהודי לא יצא מחלב באותו זמן שנתעלם כי אם יעקב הנז' משיאין את אשתו וכמ"ש הרמב"ם בפ' הנז' אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והוא מדברי התוספתא עכ"ל וכן הביא זה הדין מרן ז"ל בש"ע שם סעי' י"ט וכתב עליו מהר"ם בהג"ה וה"ה בגמל"ת וכן משמע בתשו' הרמב"ם שהביא הב"י עכ"ל:

229

ר״לוהנה בנידון השאלה נמי נראה שלא נפקדו ב' יהודים באותו מקום אלא אלו וזה כמה חודשים איכא שלא נשמע שנפקדו ב' אנשים אלא רק אלו דאי הוה הכי היה מספר ח' יאודה שהיה מחזר שם באותם המקומות גם היה נשמע להב"ד קול שאלה על נשותיהם:

230

רל״אועוד איכא סניף להתיר הנשים. ממכתב ח' יאודה שאמר על הגוי שהגיד על מלבושיהם סימן בתוך סי' דמשמע הגוי הגיד לקהל על המלבושים שלהם איך היו ונתן בהם סימנים ונודע לקהל דאלו המלבושים היו של אהרן ושמואל אחיו ואיכא מ"ד דסימן של מלבושים סומכין עליו והגם דאיכא חולקים רבים ומרן ז"ל עמייהו דס"ל לא מהני הנה יהיה זה לסניף ולצרפו לס"ס:

231

רל״בבאופן שגם מן המכתב של ח' יאודה יש סניפים חזקים להתיר הנשים וכ"ש וכ"ש בעדות העד נסים שיש להתיר בשופי וכמפורש לעיל עפ"י סופרים ומפ"י ספרים והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

232

רל״גשאלה מן מעלת הב"ד יכב"ץ מעשה שהיה עבדאלה משה זלכה יש לו בת ששמה מסעודה חונה פה עיר בגדאד ועבדאלה הנז' חונה בעיר מרכז אל נאצריי וקדש את בתו הנז' לבנו של סלימאן טקו בעירו ושלח תיל גראף לקרוביו שאירס את בתו הנז"ל עם פב"פ הנז' והבתולה מסעודה הנז' כששמעה לא רצתה בהארוס ההוא אשר אירסה בו אביה הנז':

233

רל״דואנן ב"ד דח"ל עשינו קב"ע וזה נוסחה:

234

רל״הבמותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל כד אתא קודמנא עזרא אליהו שמאש ולאחר האיום וכו' העיד על מסעודה בת עבדאלה משה זלכה נולדה אחר שנה מפטירת של מוה"ר ח"ר עבדאלה סומך ז"ל ונולדה אחר המועד של סוכות ע"כ הגיעה עדות עזרא הנז' והיה זה באחד ועשרים יום לחודש אדר שנת התרס"ז:

235

רל״וגם אתא קודמנא עזרא יחזקאל עגמי ולאחר האיום וכו' העיד כעדות הנז"ל ביום הנז"ל. וגם אנן ב"ד דח"ל שלחנו אחר מסעודה הנז' וראינו אותה שהיא גדולה בקומה ועי' בש"ע סי' קס"ט סעי' י"א:

236

רל״זגם אתת קודמנא צלחה בת צאלח למזיין ולאחר האיום וכו' העידה על מסעודה הנז' איך קודם שתי שנים מ"מ לקחתי אותה עמי לבית המרחץ כדי שתרחץ עמי וראיתי שיש לה שערות הרבה כדרך נשים גדולים ע"כ הגיעה עדות האשה צלחה הנז' והיה זה ביום שמונה עשר לחודש אדר התרס"ז:

237

רל״חגם אתא קודמנא אשר בן שמואל אג"א באבא ולאחר האיום וכו' העיד שנכנס הוא בבית חוגי בן משה זלכה ביום שבת ואמרו לו מסעודה בת עבדאלה אחיו של חוגי הנז' מתכעסת ואינה רוצה לאכול ושאלתים למה ואמרו לי בשביל שאתמול בא תיל גראף מאביה שקדש אותה בעיר מרכז אל נאצריי ולכך אינה רוצה לאכול ואמרתי לה למה לא תלכי ותאמר לא אלך ואיני רוצה באלו הקדושין ואפי' אם בא לכאן איני מקבלת ע"כ הגיעה עדות אשר הנז' והיה זה בעשרים יום לחודש אדר שנת תרס"ז:

238

רל״טעוד במותב תלתא כחדא הוינא וכו' כד אתא קודמנא מרדכי מנחם שמאש ולאחר האיום וכו' העיד וכו' איך קודם ב' חודשים ויותר נכנס יום עש"ק לבית משה זלכה כדי ליקח שמן למאור להדליק בבית הכנסת וראיתי שבא חוגי בן משה זלכה ואמר היום הזה בא תיל גראף לאליהו עאבד ומודיעו בו שעבדאלה אחי קדש את מסעודה בתו במרכז אל נאצריי ותכף ומיד כששמעה מסעודה הדבר הזה בכתה בדמעות שליש ותאמר אבי באיזה דבר מכירני שרוצה להשיא אותי אני אין רצוני בדבר הזה ואם יכריחו אותי תבלע סם ותמות או תזרוק עצמה בנהר ואמרתי לה כל הבנות נושאות אנשים ואת למה תבכי ותאמר אני אין לי רצון באלו הנשואין לא כאן ולא במקום אחר ע"כ הגיעה עדות מרדכי הנז' והיה זה בעשרה ימים לחודש ניסן שנת תרס"ז:

239

ר״מגם אנן ב"ד דח"ל שלחנו אחר מסעודה הנז' ובאה לפנינו ואמרה לא תרצה בזה לא כאן ולא במקום אחר ואמרנו לה אם הקדושין תפסו כפי הדין איך יהיה ותאמר תבלע סם המות ב"מ ולא תקח את זה האיש והיה זה ביום הנז' על כן יודיענו דעתו איך שורת הדין מחייבת אם תופסים וצריכה גט או לא כי היא כהנת וקשה למצוא לה אדם שאינו כהן כפי מנהג עירנו שמתרחקים מן הכהנות ואם צריכה גט תיאסר לכהנים והא עקא ועוד היא עומדת בדבורה שלא תרצה בקדושין הנז' ולא תנשא לזה האיש בנו של סלימאן טקו הנז' על כן יורנו ושכמ"ה:

240

רמ״אתשובה כפי העדות שהעידו עזרא אליהו שמאש ועזרא יחזקאל עג'מי שנולדה מסעודה הנזי בשנת נמצאת בעת שקדשה אביה היא בוגרת וגדולה שהיא בת שנים והנה מפורש בשאלה דאלו העדים שניהם העידו ביום אחד ואין כאן ריעותא מצד זה ברם איכא ריעותא משום דלא בררו בעדותם איזה יום ובאיזה חודש כי אם נתברר בדבריהם השנה שהיתה שנת וכתבתי בסה"ק רב פעלים ת"א באה"ע סי' י"ב דף פ"ה ע"ג וע"ד דאיכא פלוגתא בזה אי דמי לדיני נפשות ועדותן בטילה או לא דמי לד"ן ועדותן קיימת. והנה במבי"ט ח"א סי' פ"ח דס"ל דעדות השנים דסגי שיעידו באיזה שנה. גם שם ברב פעלים הנז' הבאתי מן המבי"ט ח"ג סי' נ"ד משמע להדיא דלא בעינן בעדות השנים כמה יום בחודש ואיזה יום בשבוע. גם הבאתי מן מהראנ"ח ז"ל סי' ח' דף י"ח דלא קפדינן בעדות השנים מצד דו"ח דהא התם לא היו זוכרים את היום ואת החודש ורצה לסמוך על עדות זו ע"ש:

241

רמ״בעוד הבאתי שם מכמה גדולים דס"ל בעדות גיטין וקדושין היכא דבאו להתירה אין צריכין דו"ח וכאן בנידון השאלה שמעידין שהיתה גדולה ובטלי קדושין של אביה הנה הם באים להתירה בעדות ולכך אע"פ שלא אמרו באיזה יום בחודש ובאיזה חודש שאין כאן עדות שאתה יכול להזימה עדותם קיימת כיון שעדותם באו להריר ולא לאסור. ובאמת חילוק דמסתבר ואע"ג דגם על זה יש חולקין עכ"ז יש לנו לעשות ס"ס והוא ספק כמ"ד בעדות השנים אין צורך להעיד היום והחודש ואת"ל שצריך שמא הלכה כמ"ד כל שעדות העדים באו להתיר ולא לאסור עדותם קיימת לכ"ע:

242

רמ״געוד יש בנידון השאלה דבר אחד שראוי לסמוך עליו לבדו והוא כי כתבו הב"ד יכב"ץ שראו את הבתולה מסעודה הנז' בחודש אדר שהיא גדולה בקומה ומפורש בסי' קס"ט י"א אם הם גדולים בקומה יש לסמוך שהם גדולים בשנים אפי' אם לא הביאו כי אם שתי שערות ע"ש וזו ראו אותה גדולה בקומה אחר הקדושין בימים מועטים שהיה זה בזה החורף של שנת תרס"ז ועוד נראה כי ודאי יש לזאת עתה שערות ארוכות כמו שרגיל להיות לאשה גדולה שכתב מרן ז"ל שם שיש לסמוך ע"ז ולפי עדות האשה צלחה בת צאלח למזיין שרחצה עמה קודם שתי שנים וראתה בה שערות הרבה כשאר נשים גדולות א"כ כ"ש לעת עתה דודאי נראה בה שערות רבות וארוכות כשאר נשים גדולות אם יבדקו אותה הב"ד ע"י נשים נאמנים דהא מזמן הקדושין שהיו בזה החורף עד עתה לא יש ימים הרבה ובדיקה זו היא בנקל לעשותה ואז יש לנו לסמוך בשופי על רבוי ואורך השערות ועל גודל הקומה להחזיק בעת הקדושין לגדולה אפי' אי ליכא גבן עדות כשני עדים הנז"ל:

243

רמ״דואיך שיהיה הנה בעתה דאיכא עדות השנים ע"י שני עדים דראוי לקיימה עפ"י הדין מכח ס"ס הנז"ל. ועוד איכא נמי לפנינו גודל הקומה וגם רבוי השערות תו אין לנו לחוש בנידון השאלה מצד השנים בשום נדנוד ספק וחומרא והרי זו מוחזקת אצלינו לגדולה בעת הקדושין וזה ברור שאין צורך להאריך בו:

244

רמ״הועתה נבוא לדבר בשאר חששות שיש לחוש בקדושין אלו והוא דאע"פ שהדין ברור שזו הבת היא גדולה ואין בקדושי אביה שקדש אותה בלא רשותה שום מיחוש מ"מ יש לחוש שהיא עשאתו שלח לקבל קדושין בעדה ואע"ג דמרן ז"ל בסי' ל"ו סעי' י"א זכר לסברת הרשב"א ז"ל דס"ל אין לאב להיות שליח לקדושי בתו וכתב דחלקו עליו בזה הנה נודע דגם הרשב"א ז"ל יודה היכא דנעשה שליח בדיעבד מהני ולא איירי אלא לכתחלה משום גזרה דשמא יטעו וכו' וכ"כ מהרשד"ם אה"ע סי' ס"ו דהרשב"א איירי לכתחלה וא"כ בנ"ד לכאו' י"ל דאיכא למיחש שמא זאת עשתה את אביה שליח לקדש אותה:

245

רמ״ואמנם כד דייקינן חזינן באמת דליכא לספוקי בהכי יען דפסק מרן ז"ל בסי' ל"ה סעי' ג' אין צריך עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה ורק שהשליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין צריך שיהיה בעדים. וי"א שגם בשליחות האיש צריך עדים. וכתב מור"ם ז"ל בהג"ה וז"ל וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר. ואם לא היו עדים אצל הקדושין והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי ובא אחר וקדשה צריכה גט. ואם אין עדים בדבר והמשלח כופר שעשאו שליח י"א דהוי ספק מקודשת. וי"א דאינה מקודשת כלל וכן נראה עיקר עכ"ל. על כן בנידון השאלה דליכא עדים שעשאתו שליח וגם היא ואביה שניהם אומרים שלא עשאתו שליח. נמצא ספק זה דשמא עשאתו שליח בטל ומבוטל ואין לו מקום בכאן לחוש בו. ואין לחלק בזה בין אדם אחר לבין האב עם בתו אלא הדבר פשוט הוא דלא שנא אב מאחר דגם גבי אב בעינן שתעשה שליח בפירוש לכך וכמ"ש הרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' פ"ח האב שקבל קדושין בעד בתו הבוגרת דאם לא עשאתו שליח אינו כלום ולא שנא אביה מאחר ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ק"ד ברבקה שהיא גדולה מן י"ד שנים והלך אביה למקום אחר וקבל קדושין מיצחק עליה והיא לא עשאתו שליח דאין בקדושין אלו כלום דהדבר ידוע דאין לאב רשות בבתו בוגרת לקדשה אא"כ עשאתו שליח שלא נתנה תורה רשות לאב אלא כל שני נערות אבל אחר שנכנסה בשני בגרות אין לו בה רשות כלל ואם אמת הדבר שהיתה בוגרת בעת הקדושין והיא לא עשאתו שליח אינה מקודשת כלל ע"ש:

246

רמ״זואם תאמר אע"ג דליכא עדים בנ"ד שעשאתו שליח שמא עשאתו שליח בינו לבינה ואיכא דס"ל על שליחות האשה לא בעי עדים וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה שהבאתי לעיל ואע"ג דרבים חולקים ע"ז ובעו עדים. מ"מ בערוה צריך להחמיר לצאת י"ח מצד כל הסברות זה אינו דכל זה לא אמרו אלא בהיכא דהאשה והשליח מודים בשליחות אבל בנ"ד דאב והבת אומרים דלא הוה שליחות כלל דלא עשאתו שליח לקבל קדושיה לא מזה האיש ולא מזולתו ואין לומר שמא עשאתו שליח ועתה משקרת דלא ניתן דבר זה להאמר דלפי"ז כל אשה גדולה שפשטה ידה וקבלה קדושין וכן האב שקבל קדושין בעד בתו הקטנה ניחוש שמא נתקדשה לאחר ואין לדבר סוף לכן מוכרח לומר דנאמנת בכך. ועל כן בנ"ד השאלה שהאב לא אמר לחתן שהוא שליח על בתו וגם האב עומד לפנינו ואומר שלא עשאתו בתו שליח והבת ג"כ אומרת לפנינו דמעולם לא עשתה את אביה שליח לקבל קדושין לא מזה ולא מאדם אחר אין שום חדש בנ"ד מצד הס' הנז"ל. וכן מפורש יוצא בתשובת הרדב"ז חדשות סי' תקל"ז שהאשה נאמנת דס"ל היכא דליכא עדים סמכינן על דבריה שכתב וז"ל הילכך אם האשה מכחשת שלא עשתה אותו שליח והוא זייף שטר השליחות הדבר ברור. שצריך לקיימו ואם לא קיימו אינה מקודשת ואם שאלנו את פי האשה ואמרה שעשתה אותו שליח לקבל קדושיה מקודשת עכ"ל:

247

רמ״חפש גבן לברר בדין דנ"ד על חששא אחרת שיש לחוש שמא אחר ששמעה שקדשה אביה נתרצית במעשה אביה ואע"פ דאיכא עדים מעידין שצעקה ומיאנה בקדושי אביה ואמרה אין רצונה בהם כיון דאין מעידין שמיאנה תכף ומיד כששמעה יש לחוש דנתרצית בשומעה ואח"ך הדרא בה ואין בחזרתה כלום מאחר דנתרצית. וגם יש להסתפק ולומר אולי כיון דאח"ך ראינו דמיאנה אע"פ שנתרצית בעת ששמעה יכולה למאן אחי'ך והבטל הקדושין:

248

רמ״טוראיתי למרן ז"ל בסי' ל"ו סעי' י"א שכתב מי שקבל קדושין לבתו בוגרת ולא עשאתו שליח יש מי שאומר שצריכה גט מספק עכ"ל. וכתב הרב חלקת מחוקק ז"ל שם ס"ק י"א וז"ל דקדק בלשונו ולא אמר מקודשת מספק דודאי אין כאן קדושין כלל כמו שיתבאר בסי' שאח"ז ואם נשאת לא תצא רק דלכתחילה צריכה גט מצד החומרא ע"כ והרב בית שמואל ז"ל ס"ק ז' כתב צריכה גט מספק דחיישינן שמא נתרצית לקדושי אביה אע"ג שמא נתרצה הבן לא אמרינן מ"מ איהי ניחא לה בכל דהו וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ד'. ולכאו' קשה הא קיי"ל שמא נתרצה האב לא אמרינן וכמ"ש בסי' שאח"ז ובסוף קדושין מבואר דאב נמי ניחא ליה בכל דהוא לקדש בתו עכ"ל:

249

ר״נוהגאון מהר"ף ז"ל בס' הפלאה כתב על דברי מרן ז"ל הנז' וז"ל איך מדברי התוס' דף ע"ט ד"ה וקדשה אביה משמע להדיא דבקדשה אביה לחוד אינה צריכה גט ולא חיישינן שמא נתרצית ע"ש ואפשר דהכא מיירי כשהיא אומרת שנתרציתי בקדושי אבי עכ"ל ע"ש. נמצינו למדין לסברת התוס' ז"ל הנז' אשר הגאון מהר"ף ז"ל משוה דברי מרן ז"ל עמהם. הנה בנ"ד כיון דלא עשאתו שליח יש לומר אפי' אם צעקה הבת ומיאנה בקדושי אביה תכף כששמעה נמי אינה צריכה גט מספק דהא מוקי לדברי מרן ז"ל בסעי' י"א הנז' דמיירי כשהיא אומרת נתרציתי בקדושי אבי ועל זה קאמר דצריכה גט מספק:

250

רנ״אעוד מצינו להרב בית יאודה עייאש ז"ל באה"ע סי' למ"ד בסוף התשובה שהביא דברי מרן ז"ל בסעי' י"א הנז' שהיא דברי בעל העיטור ז"ל דשקלי וטרו בהו ב"ש וח"מ הנז"ל והוא יישב הדברים עפ"י חלוק זה וז"ל מ"מ נראה לומר דהרב בעל העיטור לא מיירי אלא בהיה אביה ואמה בעיר וקדשה ושמעה ושתקה אז איכא למימר מן הסתם ליכא הנך חששות אבל בכה"ג דהיה אביה חוץ לעיר וכששמעה עשתה היפך מדעת אביה וקבלה קדושין מאחר מודה דליכא שום חששא לא לריצוי דקודם קדושין ולא לריצוי דלאחר קדושין ולכ"ע קדושי אביה אינם כלום אם היא ודאי בוגרת ומטעם זה ניחא לבעל העיטור סוגיית הגמ' דפ' עשרה יוחסין דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דמוכח מינה דליכא למיחש להנך חששות והיינו מטעם דאביה בדרך שאני וקדשה עצמה שאני. וכן מוכח מתשובת הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' ק"ד ולכן מעתה אין לחקור אלא על השנים והסימנים כנז' למעלה ואם לא נתבררו כראוי צריכה גט משניהם או גרש ראשון וישא שני עכ"ל נמצינו למדין מדבריו כל היכא דאביה קדשה בעיר אחרת בלח שליחותה לא חיישינן לריצוי כלל ולכ"ע קדושי אביה אינו כלום:

251

רנ״בעוד מצינו למרן ז"ל בסי' ל"ז סעי' י"א קטנה או נערה שקדשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה ואפי' שדבר אביה תחלה ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר קדושין וכו' וכתב הגאון אבני מלואים סיק י"ג עמ"ש אפי' נתרצה האב בפירוש אחר קדושין וז"ל הוא דעת הרי"ף ז"ל הני בי תרי דשתו חמרא וכו' א"ל רבא בפירוש אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל וכו' וכלהו רבוותא הכי פסקו הלכתא כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין נערה בין קטנה דהיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתיה דאבא דלא הוי קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב עכ"ל הרי"ף וכתב הר"ן ז"ל והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתיה דנתרצה בשעת מעשה הוי קדושין היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב וכו' וא"כ אפי' נתרצה בפירוש אח"ך וכו' לפיכך אין אנחנו חוששים דילמא ארצויי ארציי קמיה דאפי' ארציה קמיה לא מהני כיון דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני כל שהיה שלא על ידי שליחות מתחלה ע"ש:

252

רנ״גוכתב על זה הגאון הנז' שם וז"ל כיון דמשני אהא דפריך ודלמא ארצייי ארצי קמיה דליתיה לדרב ושמואל דאפי' נתרצה בפירוש לא מהני דהא לשיטת הרי"ף הא דמשני ליתיה לדרב ושמואל לאו משום דלא חיישינן לספיקא אלא משום דאפי' ידוע בודאי שנתרצה לא מהני. א"כ מוכח דאפי' ארצי בפירוש לא מהני. וא"כ קשה לפי"ז הא דפסק בש"ע סי' ל"ה סעי' ד' דהיכא דגילה דעתו שחפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות דמקודשת ע"ש. והלא לשיטת הרי"ף ודעימיה וגם הגאון רב אחא משבחא ובעל הג' ורבינו האי בתשובותיו דס"ל דאפי' נתרצה האב בפירוש לא מהני וא"כ אדחי לה לגמרי ואמרינן אפי' ידוע בפירוש דארצויי קמיה לא מהני. דאי נימא דלא חיישינן לארצויי קמיה א"כ היכי דאמרי עליה ליתא לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע וא"כ ארצי קמיה נמי אפי' בידוע לא מהני:

253

רנ״דולכן נלע"ד דלהנך רבוותא דמפרשי ליתיה לדרב ושמואל דהוא אפי' בידוע שנתרצה א"כ ארצי קמיה נמי לא מהני אפי' בידוע. והך דסי' ל"ה סעי' ד' בשם יש מי שאומר הוא דכתב והוא לדעת הרא"ש ודעימיה דמפרשי ליתיה לדרב ושמואל דהיינו דלא חיישינן לספיקא דארצי קמיה הא דידוע דארצי קמיה מהני. ולפי"ז הך דסי' ל"ה סעי' ד' תליא באשלי רברבי ומידי ספיקא דרבוותא לא נפקא עכ"ל:

254

רנ״הוהנה יש מן הפוס' ז"ל דמדמין דין קדש את בתו הבוגרת בלי שליחות לדין קטנה או נערה שקדשה עצמה שלא לדעת אביה ולמידן זה מזה לתת את האמור על זה בזה וחשכות דאלו חשו בדין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה לענין רצוי האב דכי נמי לא חשו בדין מקדש בתו בוגרת שלא מדעתה לענין רצוי הבת. ולפי"ז כלהו רבוותא הנז'"ל שהם הרי"ף ז"ל ודעימיה דס"ל בקטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה דאפי' אם נתרצה אביה אח"ך בפירוש לא מהני קדושין כלל כל שהיה שלא ע"י שליחות מתחלה ה"ה דסברי הכי בקדש בתו בוגרת שלא ע"י שליחות דאפי' אם נתרצית אח"ך לא מהני. ולפי דעה זו בנ"ד שלא נעשה הקדושין ע"י שליחות לא מהני כלל אפי' אם נתרצית הבת אח"ך:

255

רנ״ועוד מצינו למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ח' דף י"ט ע"ג שכתב וז"ל עדיין נשאר לבאר הך חששא דחיישינן לרצויי הבת באיזה גוונא היא אם דווקא בשידענו ששמעה ושתקה או אם לא אפי' לא ידענו ששמעה ושתקה חוששין לה שמא שמעה ושתקה. והנה מדברי הרמב"ן ז"ל על ההיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה משמע שדווקא כשראינו האב ששמע ושתק הוא דאמרינן דשתיקתו מוכחת שנתרצה הא כל שלא ראינו אותו שותק לא חיישינן וכן כתוב במרדכי משם קצת גדולים. וכן נראה מסתמות דברי שאר הפוסקים:

256

רנ״זמיהו הר"ן ז"ל כתב וז"ל ומדאמרינן סתמא חיישינן שמא נתרצה האב ששמע דבכל גוונא מיירי לא שנא אביה כאן לא שנא אם הוא במדינת הים ולא שמע כלל חיישינן. אלא שיש לומר דהיינו דווקא כל שלא ראינוהו מוחה אחר כך. אבל כל שראינוהו עכשיו מוחה לפנינו לאו. והכי מוכח מדאמרינן בגמ' עד שיבא אביה וימחה ולא אמרינן דמעיקרא נתרצה והשתא הוא דהדר ביה. אא"כ שמע ושתק קודם דאז אפי' הוא מוחה אח"ך מחאתו לא מהני:

257

רנ״חוממנה אתה למד על רצוי הבת כחשש לה בעל העיטור שלא חשש אלא כששמעה ושתקה הא מיחתה לאו. וכן צריך לומר על כרחך דאם לא בת קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר אמאי קאמר רב הרי היא בוגרת לפניך ולא חיישינן לקדושי האב משום דמצפרא נמי בוגרת היא. אכתי נחוש דילמא שליח שויתיה או שמעה ונתרצית ואע"ג שהיא אומרת עכשיו דלא נתרצית ולא שויתיה שליח אינה נאמנת בכך דדינו של בעל העיטור נמי בכה"ג היא שהיא אומרת שלא נתרצית מעולם אלא שאין שומעין לה וכו' אלא ודאי דהיינו טעמא דקדשה אביה בדרך דכיון שהיא קדשה עצמה בעיר והיא מוחה בקדושי אביה לא חיישינן שנתרצית וכן מוכח הלשון עצמו של בעל העיטור וכו' ע"ש הנה מכל הנז"ל יש ללמוד לענין נ"ד וכאשר אבאר בס"ד:

258

רנ״טוהנה אחר שהאריך מהראנ"ח ז"ל בענין זה ופלפל בחכמה כתב שם בדף ך' ע"ב וז"ל הכלל העולה מהדברים שאם זאת הבת ידוע לנו ששמעה שקדשה אביה ושתקה יש לנו לומר שמא נתרצית הבת וצריכה גט. ואם כששמעה מחתה לא חיישינן כלל. ואע"פ שגבי קטנה יש מי שסובר שאפי' מת האב או להך למדינת הים חיישינן לה משום דזכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו. או שיש לחוש דילמא מעיקרא שליח שוייה. מ"מ כל שהיא מוחה לבסוף לא אמרינן הכי והכא שהיא מוחה עכשיו לפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו מסתברא שאין חוששין לומר שמא שמעה ושתקה כבר ועכשיו היא דהדרא. אלא אמרינן שמעולם לא שתקה ולא נתרצית בדבר. דאם לא כן היכי משכתת לה למחאה דלעולם יש להסתפק שמא קודם המחאה שמע ושתק:

259

ר״סאבל בהגהות מימון פ"ג מהלכות אישות כתב ועוד יש מחלקים בין היכא שמיחה מיד ללא מיחה מיד דאז חיישינן שמא נתרצה האב. ומשמע לכאו' שרצונו לומר דכל היכא דהמחאה לא היתה מיד חיישינן לרצוי. ואפי' לא ידענו ששמע מתחלה ושתק דאי כששמע ושתק אפי' מיחה מיד מאי הוי. ואם הכונה כמ"ש בין מיחה מיד ללא מיחה מיד הוא לומר דמיחה כששמע או לא מיחה כששמע אלא שתק ואח"ך מיחה לא הוול"ל מיחה מיד ולא מיחה מיד אלא שתק או לא שתק וכו' ע"ש. והרב משפט צדק ח"ב סי' ע"ד הביא דברי מהראנ"ח ז"ל הנז' ונתלמד מהם לענין נידון דידיה בדף קמ"ט ע"ג ע"ש. והרב י"א סי' ל"ו בהגה"ט אות ז' הביא בשם מהר"י צנצין בס' נחלה ליהושע סי' ד' וז"ל היכא דהאב קדשה לבתו בוגרת וידוע לן מלתא דלא צווחה חיישינן דילמא ארצויי ארציה קמיה וסברה וקבלה אע"ג דלא רצתה בפירוש. אבל אי לא ידעה הבת בקדושין וכי שמעה צווחה ככרוכייא ונתקדשה לאחר פשיטא דלא חיישינן לקדושי האב וכן כתב מהר"י עייאש בס' בית יאודה וכו' ע"ש:

260

רס״אועתה נבא לנ"ד לפי עדות מרדכי מנחם שמאש שמעיד שהיה בחצר שיושבת בו הבת ובעת שהגיעה הידיעה בתיל גראף הוא היה עומד שם ורואה כאשר הגידו להבת הידיעה של הקדושין שהגיעו בתיל גראף תכף ומיד כששמעה בכתה בדמעות שליש ומיאנה בקדושין שעשה אביה ואמרה שאינה רוצה בה ונמצא זו מיאנה מיד כששמעה ואין מקום להסתפק ששמעה מאחרים על הקדושין ושתקה כיון דידיעה זו לא באה במכתב כדי שתחוש אולי הגיעה במכתב אצל אחרים ושמעה מהם אלא באה בתיל גראף ובודאי לא היה תיל גראף חוץ מזה וזה מעיד כי נמצא הוא בעת שהוגד לה הידיעה זו שבאה בתיל גראף וראה שמיאנה מיד על כן בנ"ד לכ"ע אין לחוש כלל בקדושין שעשה האב לבתו הבוגרת בלא רשותה:

261

רס״במיהו אין כאן אלא עד אחד אבל עד השני המעיד על המיאון שלה היה אצלה ביום שבת אחר שהגיעה השמועה ביום אחד ואין זה מעיד שמיאנה תכף ומיד כששמעה אמנם יש להתיר בנ"ד את הבת מסעודה בלא גט משום דאיכא בנ"ד ס"ס מורכב בד' ספיקות משולבים זה בזה והוא ספק אם הלכה כמרן דס"ל כל דלא היו הקדושין תחלה ע"י שליחות לא מהני כלל אפי' אם נתרצית ואת"ל הלכה כמאן דס"ל דמהני אם נתרצית שמא הלכה כהתוספות שהביא הגאון מהרא"ף ז"ל דקדשה אביה לחוד לא חיישינן שמא נתרצית אלא א"כ אמרה בפירוש שנתרצית ואת"ל הלכה כמאן דפליג שמא הלכה כחילוק הרב מטה יאודה ז"ל דמחלק בין קדשה אביה בעיר אחרת לבין קדשה בעירה דכל שקדשה בעיר אחרת לא חיישינן שמא נתרצית ואח"ל אין חלוק זה מוסכם לדינא ולא שנא בעירה לקדשה בעיר אחרת דבכל גוונא חיישינן שמא נתרצית דילמא הלכה כמאן דס"ל אין צריך לידע שמיאנה תכף בעת ששמעה אלא כל שלא ידענו בבירור שנתרצית בעת ששמעה ורק ידענו דאח"ך מיאנה סגי לבטל הקדושין דאמרינן כיון דמיאנה עתה לפנינו ודאי מיאנה מעיקרא תכף ומיד כששמעה. הרי איכא ארבעה ספיקות משולבים זב"ז בדרך ס"ס להתיר הבת:

262

רס״גועתה ספיקות אלו הם מתהפכים כאשר יראה הרואה. ועוד יש לצרף עמהם ספק והוא כי שמא לא דמי הא לעדות השנים דבעינן ב' עדים אלא כל היכא דהיא אומרת שמיאנה תכף ומיד בעת ששמעה ואיכא עד אחד המסייע לה בזה שמעיד שמיאנה תכף ומיד בעת ששמעה סגי להתירה בלא גט:

263

רס״דונראה דיש לסמוך אכלהו ספיקות הנז' להתירה בלא גט דאם נצריכה גט על צד היותר טוב הנה אתה מפסידה ומזיקה בזה יען כי אם תקבל גט נפסלת לכהן משום גרושה ופה עירנו מתרחקים הישראלים מן האשה כהנת וכ"ש אם גרושה ג"כ ואתה מפסידה בגט זה מאד. ועוד לפי"ד השואל בודאי החתן יסרב ולא ירצה לגרש והרי זה מעגן אותה. ועוד לפ"ד השואל הבת חולה בעבור ענין זה והיא גלתה דעתה לפני הב"ד שא"א שתתרצה בזה ואל שדי יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

264

רס״הבענין קדושי חרש שאינו שומע ואינו מדבר אשר כתבתי להב"ד יכב"ץ פה עירנו יע"א.

265

רס״ותחלת הכל צריך שהשלושה ב"ד אשר הם צריכים לכתוב לה הכתובה אח"ך הם עצמם יהיו עידי הקדושין וקודם הקדושין יאמרו הם עצמם לזאת האשה המתקדשת בזה"ל אם את מרוצה להתקדש ולהנשא לזה האיש שהוא חרש ואינו מדבר והיא תשיב ותאמר רוצה אני בו. יען שכן כתב הרשב"ש ז"ל בסי' שס"ט צריך שיהיה ברצונה ותאמר רוצה אני בו ע"ש. וכן ראוי לעשות מכמה טעמים:

266

רס״זאך הואיל שבנוסח כתובת החרש כתוב ואמרנא לפלונית בתולתא דא אי צבית למהוי לגברא דנא החרש לאנתו וכו' וצביאת כלתא דא והוות ליה לחרש לאנתו וכו' לכן צריך שאלו הב"ד עצמם שכותבים לה הכתובה הם יאמרו לה כן בעת הקדושין דאל"כ נמצא כותבים שקר בכתובה:

267

רס״חואני אומר כי ודאי עדיף טפי לעשות הקדושין בשעת החופה דבאותה שעה כותבין לה הכתובה שכן משמע לשון נוסח הכתובה של החרש אשר הובאה בס' גו"ר אה"ע כלל א' סי' י"ג ובס' כרם חמד דף ס"א, אך כאן בעיר זאת א"א בכך כי רוצים לקדש מקודם מחמת סבות מוכרחות. לכן לפחות יעשו כך שאלו הב"ד עצמן שכותבים הכתובה הם יאמרו לה דברים אלה בשעת הקדושין כדי שלא יהיה דבריהם בכתובה כשיקרא:

268

רס״טגם עוד כתב הר' צמח צדק ז"ל סי' ע"ז שהביאו הרב פתחי תשובה סי' מ"ג ס"ק א' וז"ל ראיתי מרבותי שהולך לחופה עם החרש אחר שהוא רגיל עמו כגון אחד מן אחיו או שאר קרובים הרגילים עמו בבית ומכירים ברמיזותיו ואותו הרגיל עמו מראה לו ברמיזות ענין הקדושין והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה וזה ראיתי בקראקא וכו' ולפיכך אין לשנות ממה שנוהגים בכל החרשים שיקחו אחד מקרוביו הרגיל עמו שילך עמו לחופה והוא ירמוז לו ענין הקדושין והחרש יושיט הטבעת לאצבע האשה ויקדשנה עכ"ל. ולכן גם כאן יעשו כך:

269

ר״עובענין הברכה של האירוסין הביא הרב פתחי תשובה סי' ל"ד ס"ק א' מן הרב נו"ב תניינא שהוא מסתפק בדבר על כן לא יברכו דאין ברכות מעכבות בזה:

270

רע״אוזה נוסח כתובת החרש

271

רע״בברביעי בשבת עשרה ימים לחודש פ' בשנה פ' לב"ע למנין שאנחנו מונין כאן במתא בגדאד יע"א דעל נהר חדקל יתבא. ברשותהון דרבנן יסגא יקריהון לעלם. איך הבחור החרש ואינו מדבר פב"פ רמז לה לבתולתא פב"פ ורמזה ליה, ורמז לה דתהוי ליה לאנתו כדת משה וישראל ושהוא מתחייב לה כהלכת כל גוברין יהודאין דמתחייבין לנשיהון בקושטא ומשום דחיובא דחרש דמחייב נפשיה לית ליה ממשא לכן אנחנא בי דינא דחתימי לתחא בהורמנא דרבנן קדישי דתקינו ודעבידו קדושין לחרש עבדינן שליחותייהו דרבנן ואיטפלנא בהו משום תקנתא דחרש דלא יהבין ליה אתתא כי אם כזאת ואמרנא לבתולתא פב"פ הנז' אי צבית למהוי לאנתו לגברא דנא דחרש ואינו מדבר. הנה אנחנא בי דינא בכח המסור בידינו מדינא דאורייתא דאנן אבוהון דחרשין מחייבינן ליה לגברא דנא פב"פ דיפלח ויוקיר ויסובר ויזון ויפרנס ויכלכל ויכסה יתיכי כהלכת גברין יהודאין דפלחין ומוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומכסין ית נשיהון בקושטא ובהימנו ומחייבינן ליה נמי דיהיב ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דאינון עשרים וחמשה זוזי כספא דכייא דחזו ליכי ועליה דידיה רמי מזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ומנדע יתיכי כארח כל ארעא ורמזנא ליה לגברא דנא דחרש ואינו מדבר על כל אלין חיובין וסבר וקביל ברמיזא וצביאת כלתא דנא פב"פ והוות לחתנא דנא החרש ואינו מדבר לאינתו כתקנתא דרבנן. ודא נדוניא דהנעלת ליה כלתא דא מבי אבוהא במעות מדודים ובגדים ותכשיטין כו"כ ואנן בי דינא אבוהון דחרשין זכינן בכל הני מדודים ונדונייא בעד החרש הלזה זכיה מעליא. וחזי לן לפום מנהגא דמתא להוסיף לה לכלתא דנא מדיליה דחרשא דנא תוספת על עיקר כתובתה סך עשרה גרוש ראייג'. ועוד תזי לן דיכתוב לה בתורת מתנה כמנהגא דמתא בתורת מוקדם כו"כ ובתורת מאוחר כו"כ נמצא סך הכל דנדונייא והתוספת והמוקדם והמאוחר חוץ מן העיקר הוא סך כו"כ גרוש ראייג' ממטבע הנהוג פה בגדאד אשר היא תחת ממשלת אדונינו המלך פלוני. ואנן בי דינא בהרמנותא דאורייתא דאנן אבוהון דחרשין אטילנא אחריות כתובה דא כולא עיקר ונדונייא ומתנה ותוספת על גברא דנא החרש פב"פ ועל ירתיה בתריה ועל כל שפר אר"ג נכסין וקניינין וממון דאית ליה לגברא דנא תחות שמיא דקנא ודעתיד למקני ממקרקעי וממטלטלי ומטלטלי אגב מקרקעי כלהון יהון אחראין וערבאין לפרעון כתובה דא כולא עיקר ונדונייא ומתנה ותוספת להפרעא מניהון מניה ומן ירתיה בתריה ואפי' מגלימא דעל כתפיה. ואנחנא בי דינא דחתימין לתתא בכח ב"ד יפה חייבנוהו בכל החיובים הנז"ל ובחיוב נכסיו כראוי על כל מה שכתוב לעיל כי זכות היא לו והכל שריר ובריר וקיים:

272

רע״גואם לא הוציאה לו כלום כך הוא הנוסח.

273

רע״דואנחנא בי דינא אבוהון דחרשין חזי לן לפי מנהגא דמתא להוסיף לה לכלתא דא מדיליה דגברא חרשא דנא תוספת על עיקר כתובה סך עשרה גרוש ראייג'. ועוד חזי לן דיכתוב לה בתורת מתנה כמנהגא דמתא בתורת מוקדם כו"כ ובתורת מאוחר כו"כ ואינון הוו כל סכי כתובתה כי היא לא הכניסה כלום נמצא סך הכל התוספת והמוקדם והמאוחר חוץ מן העיקר הוא סך כו"כ גרוש ראייג' ממטבע הנהוג פה בגדאד יע"א וכו':

274

רע״השאלה בחתן שנשא בתולה דמן הדין לברך ז' ברכות בעשרה אחר בהמ"ז בכל שבעת ימי החופה אם זה הדבר הוא עליו בתורת חיוב שמחוייב להזמין עשרה בני אדם בכל סעודה כדי לברך ז' ברכות או"ד אינו בתורת חיוב ורק אם נזדמנו לו עשרה בסעודה אז יברכו ז' ברכות והוצרכנו לשאל משום היכא דהחתן אין לו יכולת להזמין בכל יום עשרה להאכילם בסעודה אלא רוצה לעשות הסעודה בשלשה בלבד ולברך אשר ברא בלבד אם מחוייב לדחוק עצמו להזמין עשרה כדי לברך ז' ברכות או לאו יורנו ושכמ"ה:

275

רע״ותשובה ברכת חתנים בעשרה מן בעז ילפינן לה כשרצה לכנוס את רות דכתיב ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר וכו' וארז"ל שקבצן כדי לברך ברכת חתנים בעשרה מכאן שמברכין על כינוס האשה והם שש ברכות ועם בפה"ג הם שבעה וכנז' בגמרא דכתובות דף ז':

276

רע״זומאחר דילפינן לה מבעז ליכא חיובא להביא עשרה ולברך ז' ברכות הנז' אלא רק בשעת נשואין שהוא בעת החופה שבא לכנוס אבל בשבעת ימי המשתה שמברכין אחר בהמ"ז אין כאן חיוב להביא עשרה בסעודה כדי לברך ז' ברכות אלא אם נזדמן שם עשרה שאכלו על השלחן אז יברכו ז' ברכות אחר בהמ"ז דהא בעז לא לקח עשרה אלא בכניסה לבדה כאשר כנס את רות שהוא שעת נשואין ולכן גם לדידן אין חיוב עשרה אלא רק בשעת נשואין שהוא בשעת החופה וכ"כ הרב הלבוש ז"ל סי' ס"א סעיף ד' וז"ל אבל כשאין אומרים אחר בהמ"ז כל השבעה ברכות אלא ברכת אשר ברא בלבד כמו שיתבאר אינו צריך עשרה דבועז לא לקח עשרה אלא בכניסה לברך עכ"ל ע"ש:

277

רע״חודבר זה הוא פשוט וכן מדוקדק מלשון רז"ל עצמו דתנן בכתובות דף ז' ע"ב ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה א"ר יאודה והוא שבאו פנים חדשות ע"ש, נמצא שאין מחוייב להביא פנים חדשות כדי לברך ז' ברכות אלא רק אם נזדמן שבאו אז יברך דהא לא קאמר צריך שיביא פנים חדשות כדי לברך ז' ברכות וכ"כ בארחות חיים נתיב י"ט סעיף ד' וכל שבעת ימי המשתה מברכין אותם אם באו פנים חדשות דהיינו אם באו וכו' וציין שם בנתיב ים אות ט"ו על דברי ר"י הנז' שאמר והוא שבאו פ"ח ע"ש וכונתו בזה לומר שאינו מחוייב לחזר על דבר זה אלא רק אם באו אז יברך הז' ברכות הנז':

278

רע״טוכן מדוקדק לשון הגמרא שם בדף ח' ע"א רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כלהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו בתחלת הזימון ואשר ברא אחר בהמ"ז ע"ש, נמצא הכי עבדי רבנן עובדא בנפשייהו דכל פעם שלא נזדמן שבאו פנים חדשות מברכים אשר ברא בלבד ואינם מכריחים עצמן לחזר אחר הדבר הזה להביא אנשים חדשות כרי לברך ז' ברכות:

279

ר״פהנה כי כן אם זה החתן אין לאל ידו להרבות בהוצאות להזמין עשרה בכל סעודה של ז' ימי המשתה כדי לברך ז' ברכות אחר בהמ"ז אינו מחוייב לדתוק עצמו לעשות כן כי אין זה עליו בתורת חובה אלא רק הוא למצוה מן המובחר אבל אם יש לאל ידו להרבות בהוצאה הא ודאי למצוה גדולה תחשב לו זאת לעשות סעודת מריעות לחתונתו בהזמנת עשרה לברך ולשבח לשמו יתברך בשבעה ברכות של חתנים ורק צריך שיהיה בכל סעודה פנים חדשות דהיינו בכלל העשרה יהיה ב' בני אדם שלא אכלו עד עתה בסעודה של אותו חתן וגם שיהיו חשובין קצת שבני החופה שמחין על ביאתן ולא מאותם הבזויין שבני החופה קצין בהם ויושבים על השולחן לאכול על אפם ועל חמתם של בני החופה דלא ניחא להו בהו כלל כי אלו אינם חשובין פנים חדשות לברך בעבורם ז' ברכות וי"א דסגי לפנים חדשות באדם אחד ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט להקפיד שיהיו שנים ולא סגי להו בחד וכל אלו הם דברים פשוטים והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

280

רפ״אשאלה שאיך באו לפנינו לד"ת דוד סלימאן בנו ואשתו חביבה בת ראובן דבורא ודוד הנז' טען שאשתו פסקה מלראות ואין לו זרע ממנה ורוצה לקיים מצות פי"ר ואשתו הנז"ל טענה שהיא רוצה מבעלה הנז' סכום שטר כתובתה שהיא בסך מאה וחמשים לירה ותתגרש ודוד הנז"ל טען שאיך מקדמת דנא אשתו הנז"ל העלילה עליו ואמרה לפני הממשלה יר"ה שרצה לשחוט אותה וכו' והממשלה יר"ה חבשו אותו בבית האסורים וכו' ואח"ך עמדו ביניהם מתווכי השלום ולקחו לה ממנו סך תק"ן לירה מצד העלילה הנז' כדי להנצל מעלילה הנז' וטוען כיון שלקחה ממנו סכום הנז' שלא כפי הדין לכן אינו מחוייב ליתן לה עוד סכי כתובתה. והאשה הנז"ל טענה שאיך בעת שנשאת לו הוציאה לו סך ק"ן לירה מצד סכי כתובה וגם היה לה עוד נכסי מלוג שלא הכניסה לו בנדונייתא סך אלף לירה ולאחר הנשואין האמינה בו ונתנה לו כך אלף לירה הנז' בינו לבינה. ולאחר זמן כתב לה סנד בסך שמונה מאות לירה בשמה (ואנן ב"ד דח"ל שאלנו אותו וא"ל מי ומי העדים אשר היו מעידין בהסנד הנז' ואמרה איני זוכרת אותם) ולאחר זמן נעשה מריבה ביניהם ורצה לשחוט אותה והלכה וקבלה עליו לפני הממשלה יר"ה על שתיהם מצד הסנד ומצד אשר רצה לשחוט אותה. והממשלה יר"ה חבשו אותו וכו' ואח"ך עמדו ביניהם מתווכי השלום ועשו פשרה ביניהם על סכום הסנד הנז"ל אשר בידה ולקחו לה ממנו סך תק"ן לירה והפסידה מסך הנז"ל אשר לקחו לה ממנו להמורשים ולממשלה סך ק"ן לירה ומה שנשאר בידה חזרה לאח"ז ונתנה לו בינו לבינה ולא הגיע לה מסכי כתובתה כלום ודוד הנז"ל טען שלא לקח ממנה נכסי כלום וגם שלא החזירה לו סך התק"ן לירה אשר לקחה ממנו. ע"כ יש להסתפק מצד סכי כתובתה כיון ששטר כתובתה בידה היא נשבעת. או"ד כיון שהודת שלקחה ממנו סך התק"ן לירה וטוענת שאח"ך החזירה הסך הנז"ל לידו בינה לבינו א"כ השבועה עליו שישבע שלא לקח ממנה נכסי מלוג וגם שלא החזירה לו סך התק"ן לירה אשר לקחה ממנו. גם אנן בד"ל חקרנו שיש לה סך ק"ן לירה כתובה בל טאפו בשמה ושאלנו אותה עליהם ואמרה שהמעות הם של בתה וכתבה אותה בשמה. ולתשובתו הרמתה אנחנו מצפים כדי להשיב שואלם דבר ועמו הס"ר ושכמ"ה ברוב עוז ושלום:

281

רפ״ביחזקאל משה הלוי ס"ט עזרא אדם ס"ט משה חיים ס"ט

282

רפ״גתשובת אשר נסתפקתם בנידון השאלה משום דשטר הכתובה עודנו ביד האשה הנה ודאי אם היתה טוענת שהסך תק"ן לירה נתנו לה בעלה במתנה אפי' אם היה הבעל מכחישה אינו יכול לפטור עצמו מסכי כתובתה אלא תשבע ותטול כתובתה מפני שהשטר הכתובה הוא בידה וכמ"ש הרב מהר"ש גאון ז"ל והובאה תשובתו בתורת חסד סי' צ' בראובן שנשא אלמנה והיה לה בת מבעלה הראשון וכשבגרה השיאוה לשמעון מנכסי אבי היתומה ולא הספיקו לנדונייא שלה ולכן קצת מן הנדונייא נתנו שניהם ראובן ואשתו הנז' שהיא אם היתומה ממה שהכניזה זו אם היתומה לראובן וכתבו בכתובה של היתומה וממה שהכניסה מרת פ' לראובן נתנה לבתה והעדים חתומים ע"ז בכתובה. ועתה מתה אשתו של ראובן בלא זרע ויורשיה תובעין ההשבון כפי התנאי שבכתובה וכפי תקנת טוליטולה שאם תמות היא בלא זרע שיחזור מתנת ההשבון ליורשיה. וראובן טוען שכבר נתנה אשתו מטלטלין לבתה כמ"ש בכתובת היתומה ורוצה לגבות המטלטלין שנתנה לבתה מחלק המגיע ליורשיה ושאל השואל אי חשבינן לשון זו הכתוב בכתובה כאלו הודית היא שגבתה קצת מכתובתה. או"ד כיון ששניהם הסכימו במתנתה זו ואינו כתוב בכתובה בפירוש שהיא קבלה מכתובתה ונתנה לבתה והעדים החתומים על הכתובה אומרים שלא שאלו את פיה ולא הודית לפניהם שמה שכתוב שנתנה לבתה שקבלתם לשם כתובה ונתנה לה אלא סתם כתוב בכתובה בזה"ל וממה שהכניסה מרת פ' לראובן נתנה לבתה:

283

רפ״דוהשיב הרב ז"ל בדף ס"ג ע"ד וז"ל לענין נ"ד לדעת אם מ"ש בכתובה וממה שהכניסה מרת פ' לראובן נתנה לבתה אי הוי בהודאת התקבלתי מכתובתי ואען ואומר דנלע"ד שהדין עם יורשי האשה משום שאין כאן שום הודאה על קבלה משום שכל טענה שאם היתה קיימת והיתה באה לגבות כתובתה היתה יכולה לטעון והיתה גובה כתובתה גם אנן טוענין ליורשיה וא"כ אם עתה באה לגבות כתובתה מחמת גרושין לא היה הבעל נאמן שפרע לה קצת מכתובתה והיא נתנה לבתה ול"מ אם אותם דברים שנתנה לבתה אינם דברים מסויימים וידועים לכל שהיא הכניסה לבעלה עכ"ז היא היתה נאמנת לומר שלא קבלתם לשם כתובתה אלא שהוא נתנה לה במתנה כדי שתכניסם לבתה בכתובה באהבתה אותה או בסיבה אחרת ובנ"ד הסיבה היא ידועה כפי מה ששמעתי שההשבון של הכתובה של הבת עשה שיחזור אותו לבן הבעל והיא היתה נאמנת לומר שלא קבלתם בשביל הכתובה כיון שהכתובה היא קיימת בידה והבעל אינו נאמן לומר שנתנם לה בכתובתה משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכ"ש בכתובת אשה דאפשר דלעולם לא תבא לידי גביה משום אפשר שתמות והבעל ירש אותה דודאי שאין השכל סובל שנתנם לה בפירעון כתובתה כיון שהוא אינו חייב לה כלום אלא שנראה לי דודאי בסיבת מה נתנם לה וכבר הסיבה ידועה כמ"ש והיתה היא יכולה לומר כיין שכתובתה בידה:

284

רפ״הויותר מצינו בדברי הטור שכתב בח"מ סי' ח"ן דר"י הלוי והרמב"ם דמי שהוציא שטר על חבירו ואומר הלוה שכבר פרע לו ומביא ב' עדים שנתן לו מעות אלא שאינם יודעים אם נתנם לו בתורת פרעון או במתנה שהוא נאמן לומר שנתנם לו במתנה וכו' והרי התם שהלוה היה חייב בודאי חוב גמור והוי אפי' שהגיע זמנו של שטר כשנתן לו אותם מעות שראו העדים שנתנם לו דהא סתם הטור הדין עכ"ז כיון שהשטר בידו הוי נאמן לומר שנתנם לו במתנה כ"ש בנ"ד שאם היתה היא באה לגבות כתובתה שלא היה הבעל נאמן לומר שפרעם לה קצת מכתובתה כיון שהכתובה בידה והוא תוך זמנה וכ"ש שלא היה לו שום חיוב ליתן לה שודאי שהיא היתה נאמנת לומר שבשביל מתנה נתנם לה כמ"ש עכ"ל והביא דבריו בחשק שלמה ח"מ סי' נ"ח בנה"ט אות ל"ב וסיים בזה"ל משמע דלכ"ע כתב כן ע"ש. על כן בנ"ד אם היתה האשה אומרת שבעלה נתן לה התק"ן לירה במתנה הנה כיון ששטר הכתובה הוא בידה אין הבעל יכול לפטור עצמו מסכי כתובתה מחמת אותו הסך שנתן לה:

285

רפ״ואמנם באמת הסך תק"ן לירה הנז' הנה לפי דבריו כולו נתנו לה ע"י אונס גדול שנאנס מחמת הממשלה בעבור העלילה הגדולה שהעלילו עליו שאפי' היא עצמה הודית לפני הב"ד שנתנה שוחד בעבור ללכדו בעלילה הנז' סך תק"ן לירה ונמצא היה עומד בצרה גדולה מצד אשתו שמסרה אותו בעלילה גדולה להממשלה וחבשו אותו בבית האסורים והוכרח לתת לה ע"י מתווכי שלום לרצותה בסך תק"ן לירה כדי להציל עצמו ובודאי שיש עדים מעידים על האונס לכן אע"פ שנתן לה בסתם דלפי הנראה שהוא נותן לה במתנה ולא פירש שינכה מזה סכי כתובתה לא זכתה במעות אלו בתורת מתנה ובכל עת שתגבר ידו יוציא בלעה מפיה כי מה שנתן נתן באונס גמור ולא היה צריך לעשות מודעה על זה דכ"ע סהדי בזה דאנוס הוא ולכן כיון שיש לו עדים בהסך שנתן לה וגם היא מודית בו שנתנו לה הרי זה זוכה בדין להוציא בלעה מפיה ומה שטוענת שהיה שטר עליו בסך שמונה מאות לירה בשמה ויש בו עדים ואינה זוכרת מי הם הנה הוא מכחישה בזה ואומר להד"מ והסברה נוטה שהיא משקרת בזה וגם שהעדים מתווכי השלום אינם יודעים מענין השטר שלה ואין אומרים שעשו פשרה. אפי' אם העדים אינם זוכרים איך היה הדבר ובשביל מה נתן נאמן לומר שנתן באונס כדי להציל עצמו ממה שהיה חומר נתתי ק"ן לירה מן הסך של תק"ן בשביל פרעון והבטחה על פרעון סכי כתובתה. הנה כי כן לעת עתה שתובעת כתובתה אע"פ שעדיין כתובתה בידה הוא פוטר עצמו מפרעון כתובתה מפני שהיא חייבת להחזיר לו אותם תק"ן לירה שלקחה אותם ממנו באונס גמור עפ"י הממשלה שלא כדין ורק ישבע שלא החזירה הסך הנז' אליו ולא נתנה לו עוד מעית אחרים:

286

רפ״זואם תאמר הלא מצינו למרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' פ"ב סעי' יו"ד שכתב וז"ל הוציא עליו שטר מקוים והלוה אומר שהוא מזויף הוא. או שטען חוב זה רבית הוא או שטר אמנה. או כתבתי ללות ולא לויתי והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר ואמר הלוה ישבע ויטול אין שומעין לו להשביעו. אלא ישלם ואח"ך יטעון על המלוה כמו שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת עכ"ל ולפי"ז יש לומר גם בנ"ד יאמרו הב"ד לבעל תפרע תחלה את כתובתה דנקטה בידה ואח"ך תתבע אותה באותם תק"ן לירה שנתנה לה באונס בשביל הצלת עצמך:

287

רפ״חהנה באמת נ"ד שאני מנידון פסק מרן ז"ל הנז' והיינו דראיתי להגאון קצות החושן שם בס"ק וא"ו וז"ל ישלם ואח"ך יטעון. ואם טען יש לי בידך כנגדו ומודה בשטר שלא נפרע יש להסתפק אם צריך המלוה להשבע כיון שאינו טוען פרוע ומצאתיה בשלטי הגבורים פרק הפרה גבי נזקקין לתובע תחלה וז"ל אין הב"ד נזקקין אלא לדינו של תובע תחלה כיצד הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו מנה וחזר שמעון ותבע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פ' אומרים ב"ד פרע שטרו תחלה שאתה מודה ואח"ך תחזור ותתבעהי בב"ד. היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שתובעו אתה תייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר הרי זה כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם הוא טוענו שישבע לו לא יפרע אלא בשבוע כמו שביאר מזה עכ"ל. הרי שהוא מחלק בין תובעו חפץ יש לי בידך כנגדו דכיון דדינו דבע"ח בזוזי לא מצי אשתבועי למלוה אלא נזקקין לתובע תחלה לשלם לו הנתבע ואח"ך ישבע המלוה אלא נזקקין לתובע תחלה לשלם לו הנתבע ואח"ך ישבע היסת על החפץ. אבל אם תובעו מטבע ממקום אחר כיון דראוי לפרעון צריך המלוה לישבע כשטען השבע כמו בטוען פרעתיך. מיהו היינו דווקא במלוה בשטר אבל במלוה על פה אפי' טענו חפץ נאמן בכדי דמיו דלא גרע ממשכון דנאמן בכדי דמיו ועמ"ש בסי' ר"מ סק"א ובסי' ע"ב ס"ק כ"ט עכ"ל. ולפי"ז בנ"ד נמי שהבעל תובע ממנה מעות שהוא דבר הראוי לפרעון כתובתה הוו"ל כאלו טוען ששטר כתובתה פרוע והכל תביעה אחת ולכך אינה יכולה להוציא ממנו סכי כתובתה אא"כ תביא עדים שהמעות אשר קבלה ממנו הכל היה פשרה על פרעון השטר שהיה לה עליו או תביא עדים שהחזירה סך התק"ן לירה אליו בפניהם ולפי דבריה שהחזירה בינה לבינו ואין לה עדים הוא ישבע שלא החזירה לו ועדיין המעות אצלה ויפטר מסכי כתובתה:

288

רפ״טומצאתי להגאון הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תפ"ו שנשאל על ענין ראובן חייב לשמעון מנה ע"פ ותבעו לדין ואמר אמת הוא שיש לך אצלי מנה אבל מכרת לי סחורה ביותר מכדי שוויה בשביל המתנת המעות וזה כופר ואומר לא מכרתי לך ביותר. יורנו המורה השבועה על מי אם ישבע שמעון שלא היה בסחורה שום העלאה בשביל המתנת המעות. או"ד ישבע ראובן שיש לו מנה דאי בעי אמר פרעתי שהרי היא מלוה ע"פ. וכתב תשו' אם המנה שהודה ראובן הוא דמי הסחורה אשר טען שקנה ממנו ביותר מכדי שוויה משום המתנת המעות ישבע ראובן כמה העלאה היתה הסחורה וינכה לו מהמנה כי ראובן נאמן במגו. אבל אם המנה הזה אינו מאותה הסחורה אלא שטוען שפעם אחת מכרת לי בהעלאה אבק הבית הוא ואינה יוצאה בדיינין וראובן כבר פרע לו דמי סחורתו והעלאתו ועתה רוצה לתפוש בזה המנה ולהיות נאמן במגו ואין זו תפיסה כלל. ואם היה ראובן טוען לקחת ממנו רבית קצוצה אעפ"י שמשים עצמו רשע כיון שיוצאה בדיינים ממון הוא חייב לו ונאמן במגו וישבע כמה רבית לקח ממנו וינכה לו מן המנה שהוא חייב לו ואין ראובן נפסל לא לעדוח ולא לשבועה וכו' עכ"ל.

289

ר״צוהנה בנ"ד תביעתו של בעל בסך תק"ן לירה שנתן לאשתו היא ברורה שהנתינה היתה בעדים וגם היא הודית בה והאונס שלו בסך הנז' שנתן הוא ברור שחייבת להחזיר המעות ההם לבעלה בלי שום תפונה ועל כן ודאי הוא נפטר הוא מחיוב סכי כתובתה מן הסך הנז' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' הנז' שאם היה ראובן טוען לקחת ממני רבית קצוצה שיוצאה בדיינים ממון הוא חייב לו וכנז"ל וכאן בנ"ד אין צריך הבעל לישבע שנתן לה הק"ן לירה כי על זה יש עדים והודאתה ג"כ ורק ישבע על טענה אחרת שאמרה דאחר זמן החזירה לו התק"ן לירה והוסיפה לתת לו עוד סך גדול בינה לבינו וע"ז יתחייב שבועה לפטור עצמו:

290

רצ״אודע כי בתשובות הרדב"ז ח"ג הנז' בסי' קפ"ה מצאתי דבר חדש שהביא לנו הרדב"ז תשובה אחת הכתובה בכלל תשובות הרמב"ם ז"ל וז"ל ילמדנו רבינו ראובן שמכר לשמעון סחורה לזמן בדינר שוה שני שלישי דינר וכתב עליו שטר לזמן וכשהגיע זמן הפרעון טען עליו בתוספת ואמר שיש לי ראיה שבזמן שקניתי סחורה היתה שוה כך וכך ואם יביא ראיה שמעון אם ינכה לו התוספת ואם לא יהיה לו שם ראיה אם ישבע שלא היה תוספת ואח"ך נתפשר שימתין לו עוד שני חדשים בתנאי שיכתוב השטר בשם לוי אחיו של ראובן וכן עשה. אם יכול שמעון לתבוע טענתו הראשונה על לוי ואם חייב לוי לפרוע המעות לראובן משלו ושמעון עומד. ואם יכול לוי לטעון על ראובן כמו שטוען שמעון שהיה תוספת המכר יורנו רבינו ושכמ"ה:

291

רצ״בותשוב אם יביא שמעון ראיה על טענתו הנה אותו התוספת אבק רבית הוא ולא יכול להוציאו לא מן המתוייב ולא ממי שנכתב החוב ע"ש ואם לא יביא ראיה ישבע בעל החוב שלא הוסיף עליו כלום מפני המתנת המעות ע"כ. וכתב הרדב"ז ז"ל על תשו' הרמב"ם הנז' משמע לכאו' שהוא חולק עמ"ש בפסק. שאין מבטלין שום שטר אלא בטענת פרעתי לפי שהשטר לפרעין עומד אבל כל אלו הטענית לאו כל הימני לבטל שטר המקויים אלא ישלם ואח"ך יטעון על המלוה כמה שירצה שאם יודה יחזיר ואם יכפור ישבע היסת וכ"כ בפ' י"ד מהלכות מלוה ולוה. (וכן פסק בש"ע סי' פ"ב סעי' יו"ד שהבאתי דבריו לעיל) וליכא למימר דאיירי בתשו' שלא היה השטר מקויים דא"כ היה לו לפרש ולשאל אם השטר מקויים או לאו. וליכא למימר נמי דמ"ש שישבע הוא אחר שהוציאו משמעון כבר ונתנו לראובן וחזר שמעון וטען עליו לקחת ממנו אבק רבית שלא כדין. שהרי בתחלת התשו' כתב ולא יכול להוציא משמע דכולה איירי ששמעון תופס את המעות וכו' והנכון בזה הוא דמודה הרב ז"ל באבק רבית שהוא העלאה לזמן לפי שיש בני אדם פרוצים בה אבל אבק רבית אחר אין מבטלין שטר מקויים בשבילה ולא בשביל טענה אחרת ומ"ש בפסק אבק רבית לאו בכל אבק רבית איירי אלא באותם שאין בהם העלאה וכו' ע"ש:

292

רצ״גהנה גם מתשובת הרמב"ם ז"ל ודברי הרדב"ז ז"ל דקאי עלייהו נראה בנ"ד דנתינת התק"ן לירה ברורה והוא הגיע לו. וכ"ע ידעי באונסו בומן שנחבש בבית אסורים הא ודאי יכול לתפוס סכי כתובתה משום חיוב שחייבת לו באונס המעות שקבלה ממנו ומה שאמרה שקבלתם בשביל פשרת חוב השטר ומ"ש שהחזירה לו המעות ג"כ אינה נאמנת דאפשר לומר לא יער ולא דובים דלא היה לה שטר ולא הוה פשרה ואין לה עדים על דבריה אלה ואין מתווכי השלום מגידים כן והוא יש לו לישבע על זה וגם מסכי כתובתה הוא פטור ועטיר ע"פ טענה זו דהיא חייבת לו מה שלקחה ממנו באונס בעבור להציל עצמו:

293

רצ״דמעי"ת יז"ד

294

רצ״השאלה ראובן היו לו ג' בנות והשיא בחייו את בתו הגדולה ונתן לה צורכי חופה ונדונייא לפי כבודו ונלב"ע והניח אחריו אתב' בנותיו הבתולות בבית ואמם ואתיהם פרנסו חותם עד שנעשו בוגרות והשיאו אותם לאנשים ועשו להם צורכי חופה ונדונייא כפי כבודם וכבוד אביהם כמו שנתן אביהם לבתו הגדולה בחייו ואחר כמה שנים משנשאו והנה קמה אחת מהם הצעירה ובתה עמה לתבוע את אחיהם בעישור נכסי מה שיש לה להבת מנכסי אביה לצורך נשואיה ואנחנו פה עירנו מיום הווסדה ועד עתה לא נהגו בדין עישור נכסי אלא אמה ואחיה ישיאו את הבת כפי כבוד אביהם ואין לה עוד מנכסי אביה כלום יורנו מו"ץ מה משפט הבת ובתה האם יכולים לתבוע בעישור נכסי ושכמ"ה:

295

רצ״ועוד שאלו

296

רצ״זמעשה בראובן שהלך לבית שמעון לקדש את בתו לבנו וא"ל שמעון שאינו רוצה בקדושין אלא אם רצונך אם יהיה שדוכין אני נותן בתי ואם לאו איני נותן את בתי שהבת היא בוגרת שמא תמאן ולא נתרצו שניהם וכל אחד הלך לדרכו וחזר ראובן והלך לבית שמעון עם אנשים חשובים על ענין קדושין ולא רצה שמעון אבי הבת בקדושין אח"כ הביא ראובן עמו מיני מתיקה וגם שמעון מיני פירות ואכלו ושתו ולא היה שם לא שידוך ולא קניין ולא שום דבר כלל רק קודם לכן כתבו שטר בעד אחד קרוב שאם יתן שמעון את בתו לבנו של ראובן כמה תכשיטין יביא לה וכמה יכתוב לה כתובתה ואח"כ שלח ראובן סבלונות כמה פעמים וגם שמעון שלח לו והזמינו לביתו ואכלו ושתו קרוב לג' שנים והזמינו צורכי חופה לעשות נשואין ותמאן הבת לומר שאינו רוצה בחתן זה והלכו מתווכי השלום לעשות שלום ולא נתרצית הבת בשום אופן והב"ד שבעירם חקרו ודרשו על ענין הסבלונות ולא היו בם חשש קדושין והתירו הבת להנשא בלא גט והנה עתה קם א' ע"ה ומוציא לעז על המעשה ב"ד מו"ץ מה משפט הבת ומה משפט הע"ה ושכמ"ה:

297

רצ״חתשובה גם פה עירנו בגדאד יע"א מזמן קדמון אין מדקדקין לתת עישור נכסי לפי חשבון אלא האחים משיאין את אחותם ונותנים לה נדוניא ושאר צורכי חופתה והוצאות הנהוגים כפי חשיבותם ויזדמן שיתנו יותר ממה שיעלה לה מחשבון עישור נכסי וגם שיזדמן שיתנו לה פחות ממה שיעלה לה לפי חשבון עישור נכסי ומעולם לא באה הבת עם הבנים בדינא ודיינא בעישור נכסי ומתרצית בסך שיתנו הבנים בעבור נשואיה והוצאות הנהוגים כנז"ל ומן הסתם מוחלת ביתרון אשר יעלה לה מחשבון עישור נכסי ואיכא אינשי מעט מן המעט אחד מעיר ושנים ממשפחה שמדקדקין ליקח מן הבת קודם שתכנס לחופה שטר פטורין בעבור מה שעולה לה מעישור נכסי כדי שלא תבא היא ובעלה לדון עמהם בדינא ודיינא אחר נשואין אבל רוב ככל אין משגיחין על דבר זה. על כן גם בנידון השאלה הנז' הנה זאת האשה שכבר השיאו אותה אחיה שנתרצית בסך שהוציאו עליה ולא תבעה בזמן נשואיה במה שעולה לה מחשבון עישור נכסי הנה ודאי אחר שעבר על זה זמן הרבה שנים כמפורש בשאלה אמרינן מסתמא מחלה סך היתרון שיעלה לה מן חשבון עישור נכסי ונתרצית בסך שהוציאו האחים בעבורה ואומדנא רבא וגדולה איכא בהכי כיון דהיא יודעת מנהג העיר שלהם שאין נוהגים בחשבון זה של עישור נכסי ומעולם לא באו לדין בעבור זה אלא כל בת היא מרוצית בזה הסך שמוציאין ונותנים לה אחיה בנשואיה כנז"ל וכיון דלא תבעה את אחיה בזמן נשואין שלו ודאי אזלא בתר מנהג העיר למחול היתרון שעולה להבת מצד עישור נכסי ומתרצים בזה הסך שמוציאין האחים בעבור נשואי הבת המעט הוא אם רב:

298

רצ״טועל שאלה הב' בדין השדוכין זה ברור שאין כאן סרך קדושין כי אם רק תורת שדוכין בעלמא דאין חוששין בהם לסבלונות כנהוג פה עירנו וגם בעיר שלכם כן הוא דלכך לא רצה שמעון אבי הבת בקדושין אלא רק בשדוכין. ומאחר דמפורש להדיא בשאלה הנז' ששמעון אבי הבת גילה דעתו מעיקרא שאין לו רצון הוא ובתו בקדושין כלל ועיקר כי אם רק בשדוכין. וגם אח"כ כשחזר ראובן ובא לבית שמעון אבי הבת לר צותו לעשות קדושין סירב בדבר זה ולא קבל לעשות קדושין בשום אופן כלל נמצא כל הסבלונות ששלחו להכלה אין חוששין להם כי אלו על תורת שדוכין נשלחו ויכולים לחזור בהם כ"ז שלא עשו קדושין. ומה שכתבו ביניהם שטר על תכשיטין שיביא החתן להכלה ועל מה שיכתוב לה בכתובה כ"ז הוכן ונעשה על תורת שדוכין בעלמא ואין חוששין לסבלונות ששלחו לה אח"כ, וכאשר נוהגים פה עירנו בגדאד דאין לחוש לסבלונות הם בכה"ג ויכולים לחזור כל עוד שלא עשו קדושין וכאשר כתבתי בס"ד בענין זה במ"א. וידוע דערי פרס בענינים כאלה בתר בגדאד גרירי וכמ"ש המ"א בדין דקי"ל. ועל כן מ"ש בשאלה שהב"ד של עיר פרס דהוה בה האי עובדא חקרו ודרשו על ענין הסבלונות ולא היה בם חשש קדושין והתירו את הבת להנשא בלא גט יפה כתבו והאמת אתם ואותו הע"ה שהוציא לעז על מעשה הב"ד הנז' דבריו בטלים ואין בהם ממש ודברים אלו פשוטים הם ואין צורך להאריך בהם והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו אכי"ר:

299

ש׳שאלה מאת מע' הכ"ד יכב"ץ. היום ט"ז לחודש מנחם יה"ל התרס"ט ליצירה.

300

ש״אלכבוד הד' מע' תהלת הרה"ג מעו"מ הגאון האדיר מופת הדור רבשבה"ג רבין חסידא כקש"ת כמהר"ר ה"ר יוסף ח"ר אליהו ח"ר משה חיים נר"ו יאיר ויזהיר לעולם ובריא אולם אכי"ר.

301

ש״ברב גדול

302

ש״גזאת להודיע לרו"ם כת"ר מעשה שהיה פה עירנו יע"א באיש אחד ארס אשה א' בלא רשות ב"ד ורשות אשתו והיה במחשך מעשיו. ולעת הלום הארוסה הנז"ל באה לפנינו אנן ב"ד דח"ל וטענה עם ארוסה הנז' או יכנוס או יפטור והאיש הנז' חפץ הוא לקחתה ולא חפץ לגרשה. ואנן ב"ד דח"ל משום תקנת בנות ישראל וכו' לא ניתן לו רשות לישא אותה לפי שיש לו אשה. אי שרי להוציא מזונות עליו ולחייבו ליתן לארוסתו הנז"ל ואז יוכרח הוא לגרשה. אי לאו דהוי גט זה כגט מעושה. ועי' בב"י סי' קל"ד דף ל"ו ע"ב וז"ל בתשובת הרשב"א שאלת ראובן בעל לאה וקרובי לאה הי"ו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו וכו' עי"ש ועי' כנה"ג בהגב"י אות למ"ד עי"ש. וידיע להוי לך מלכא כי הארוסה הנז"ל מזה זמ"ר עולה ויורדת לבית דינינו וכו' ולעת הלום אומרת אם לא נעשה לה תרופה לעיגונא תמיר דתה ח"ו. ע"כ חלותינו היא מרו"ם כת"ר להיטפל בדב"ז א' ולהשיבנו דבר בהקדם האפשרי כי תקנת עגונות שנו כאן ועמו הס"ר ושכמ"ה. וכסא כבודו לעד יכון ומרומם ישכון כנה"ר וכנא"ה ברוב עושר:

303

ש״דלמע' הרבנים הב"ד יכב"ץ.

304

ש״הראיתי את השאלה בענין הגט ואני היום [*) זה היה קודם סילוקו של צדיק בכ"ו יום.] איני בקו הבריאות לעיין בה כראוי. אמנם בהשקפה הראשונה נזכרתי שיש חלוק בדין גט מעושה דכל שאנו מחייבין אותו בדין על דבר אחד וכדי לפטור עצמו ממנו הוא מגרש אין זה נקרא גט מעושה. ונזכרתי החלוק זה הסכים בו וסמך עליו הרה"ג מהר"א אשכנזי ז"ל בספר בני בנימין ח"א סי' ל"ה. וכתב שם המקור חלוק זה הוא בתשובת הרב המבי"ט ז"ל והדברים יצאו מפה קדוש התשב"ץ ז"ל בח"א סי' א' וכאשר תמצא מסקנת דברי הרב מהר"א הנז' שם בדף ס"ג ע"א בד"ה איך שיהיה וכו' ע"ש ומפורש בדברי המבי"ט אע"ג דאונס האחר אינו בדין מ"מ אם הוא ברשות ב"ד ומגדר מילתא כדין קרינן ביה. ועי' למהר"ם גלאנטי ז"ל בס' גדולת מרדכי סי' ט"ז דף קמ"ד ע"ד ודף קמ"ה ע"א שהביא דברי הרב המבי"ט ז"ל הנז' ולא הביא חולק עליו בזה ע"ש:

305

ש״והנה כי כן בנידון השאלה אשר מעלתכם מטילין עליו חיוב מזונות לארוסתו ע"י הממשלה חשיב זה בדין יען שאתם עושים זאת בעבור תקנת בנות ישראל וכבר נוהגים אתם בדבר זה לעשותו מהאי טעמא ולכן נראה אם אחר שראה זה שהוא מתחייב ליתן מזונות לארוסתו נתרצה מאליו לגרש כדי לפטור עצמו ממזונות אין זה נקרא גט מעושה דהא אין אתם אומרים לו או תן מזונות או תגרש אלא אתם נותנים לארוסה אעלא"ן לחייבו במזונות בעבור תקנת בנות ישראל שאתם נוהגים בה והוא מאליו יהיה מוכרח לגרש להציל עצמו מן חיוב המזונות. כ"ז אני כותב בנחיצה רב'א כחותה על הגחלים ואין לי שעת הכושר לעיין בספרי הפוסקים ולראות אם יש חולקים על חלוק הנז'. ואיך שיהיה מעלתכם תכתבו להממשלה חיוב מזונות עליו להשקיט צעקת הארוסה ותראו איך יפול דבר אח"ז ומה דביני וביני תעיינו בזה הענין. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

306

ש״זאשר כתבתי להחכמים הב"ד יכב"ץ בענין הגט.

307

ש״חע"ד הספק שנסתפקתם בהרשאה שכתב שליח ראשון לשליח שני שמינה את מרדכי בן ללווא הדר בעיר כוי סנג"ק וכתב לכם החכם של העיר שהוא ח"ר משה ח"ר אברהם חרירי שהוא בעיר כתאוותה ושם הוא דר כמה שנים ונמצא שם נייר דירתו בטעות הנה בסה"ק רב פעלים ח"ב בתשובה סי' ך' שהשבתי למעלתכם כתבתי שם דהן אמת שבנוסח ההרשאה משליח ראשון לשליח שני הכתוב בתוספת דבורם הנדפס בסוף הש"ע מפורש שם הנוסח פב"פ הדר בעיר פ' אין זה לעיכובא אלא כותבים כן לכתחלה ע"צ היותר טוב. והבאתי שם דברי מהרמא"י ז"ל סי' ט"ו שכתב וז"ל והכינויין כולם להבעל והאשה כתבתי בהרשאה והכינויין להשליח לא כתבתי דאין צריך כלל דאפי' אם היו לפנינו שני יוסף בן שמעון מה בכך אם זה הוא השליח או חבירו רוב ישראל כשרים הם לשליחות משא"כ כינויי הבעל והאשה דאם אחר הוא לא יוכל לגרש את האשה שאינה אשתו וק"ל עכ"ל על כן נראה פשוט שם עירו של השליח אינו מעכב בדיעבד:

308

ש״טעוד כתבתי שם אע"ג דמצינו לרבינו הכנה"ג ז"ל דחש לסברת מהריב"ל לכתוב פב"פ ממקום פ' היינו דווקא בשליח קבלה דחמיר טפי כיון שהוא מקבל הגט בעד האשה ולהכי בעי כינוי יותר שלא יתחלף באחר אבל השליח הולכה מצינו באות ע"ד דלא חש הכנה"ג לכתוב ממקום פ' ועוד הבאתי הוכחות מגדולי הפוסקים דלא חשו לזה בין בהרשאה של שליח קבלה בין בהרשאה של שליח הולכה וכנז' כל זה שם בהרחבה:

309

ש״יעל כן בנידון הספק של מעלתכם נראה ברור דלא היה צריך לכתוב הדר בעיר פ' ואם נאמר אנה"נ דאינו צריך אך כיון דנכתב בשקר שהוא דר בביתאוותה ובהרשאה כתוב שהוא דר בכוי סנג"ק ה"ז מעכב ופוסל זה אינו דהא על מ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה סי' קכ"ח סעי' ב' בדין הבעל והאשה דאם שינה במקום דירה פסול לכ"ע ואפי' אם נשאת תצא כתב הגאון תורת גיטין ז"ל בחידושים ס"ק וא"ו וז"ל ואם עקר דירה ובא למקום אחר כיון שהיה שם שלושים יום נקרא אותו מקום דירתו ואם רגיל בשני מקומות אותו מקום שדר בו י"ב חודש הוי מקום דירה ואם קנה בו בית דירה הוי ספק. ואם כתב בגט הדרה במקום פ' ועכשיו דירתה במקום אחר יש להקל במקום עיגון כי לשון הדרה יש לפרש שהיתה דרה כבר וכללה דבדבר שנכתב רק לסי' כגון בשם העיר וכיוצא אין פוסל רק כשיש הוכחה שיש שינוי אבל כשאפשר לפרש כך או כך לא הוי שינוי. רק דהוי כלא נכתב ואינו פוסל משא"כ בשמו ושמה כל שיש לפרש בשינוי הוי כלא נכתב ופסול אף שיש לפרש באופן דליכא שינוי וכ"כ הג"פ עכ"ל ודברי הגאון תו"ג הנז' הובאו באחרונים בלי חולק ובאמת טעמו ונימוקו עמו:

310

שי״אועל כן בנידון הספק של מעלתכם יש לומר אע"ג דהחכם של העיר הודיע לכם אשר כעת יש לו כמה שנים שהוא דר בעיר ביתאוותה עכ"ז אינו אומר שלא דר מעולם בעיר כוי סנג"ק ואפשר לפרש דברי ההרשאה שכתוב בה הדר בכוי סנג"ק היא בזמן שעבר דמקודם כמה שנים היה דר בכוי סנג"ק דהא אפי' אם דר שלשים יום שפיר מתקרי הדר שם וכמ"ש הגאון תו"ג הנז' בעיר דירה של האשה והבעל די"ל דרה מקודם וכתב זה הכלל דבדבר שנכתב לסי' כגון שם העיר וכיוצא אין פוסל אלא רק כשיש הוכחה שיש שינוי אבל כשאפשר לפרש כך או כך לא הוי שינוי רק דהוי כלא נכתב ואינו פוסל משא"כ בשמו ושמה כל שיש לפרש בשינוי הוי כלא נכתב ופסול אף שיש לפרש באופן דליכא שינוי וכ"כ הרב גט פשוט וכנז"ל. ואם הרב ז"ל אמר זה באשה והבעל כ"ש שיש לומר זה בדין השליח דאין לפסול בכך בדיעבד וכ"ש וק"ו דנידון שלכם שיש עיגון בודאי וגם חשש שהאשה תמיר דתה ח"ו מצערה וכאשר כתב לכם חכם העיר ההיא ולכן בודאי דאין מקום להחמיר לפסול הגט אחר שכבר ניתן וזה ברור ויציב והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

311

שי״במה שכתבתי להב"ד יכב"ץ ע"ד השאלה ששאלו ממני בגט שנעשה בכפר כות אל עמארה ע"י אנשים פשוטים שזה המסדר אינו מכונה בשם חכם ולא מלמד אלא הוא אדם פשוט שעוסק במו"מ ואין הב"ד יכב"ץ של פה מכירים בו אם הוא יודע ספר ולמדן ורק שלח להב"ד יכב"ץ קונטרס סדר הגט שהיה כתוב אצלו או יתכן שהעתיקו עתה מספרי הקדש הנמצאים בכל מקום גם שלח את הגט עצמו שגירש בו ולא נמצא בו רעתות הפוסלים לפו"ד ועל כן נסתפקו הב"ד יכב"ץ אם להתיר האשה ע"י גט זה או חיישינן שמא המסדר הזה הוא הדיוט ועם הארץ ואולי טעה באיזה דבר אחד הפוסל לפו"ד ולא הרגיש בו והמגרש הוא מומר ולפעמים הוא עושה עצמו ישראל ושם בכות הנז' לא לגרש אלא בקושי גדול וגם על ידי שנתנו לו ממון ועתה רוצה שיהיה הגט ההוא פסול לפו"ד כדי שיצרכו לגט אחר ואז הוא יסרב ולא ירצה ליתן גט ויניחנה עגונה עד שיפייסוהו בדמים הרבה על כן יורנו מה לעשות בדבר זה שיש חשש עיגון אם להתיר הגט ההוא או לאו ושכמ"ה:

312

שי״גתשובת הרמ"א ז"ל בסי' קמ"ב סעיף ט' בהגהה כתב וז"ל ולא חיישינן לבית דין טועין אא"כ אנחנו מכירים באותם שסידרו הגט שאין בקיאין שאז אפילו כתוב כהוגן חוששין להם עכ"ל ומקור דברים אלו בהריב"ש ז"ל גם בסי' קמ"א סעיף למ"ד כתב מור"ם ז"ל וז"ל גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה יש לחוש לכמה מיני פסולין וכן כיוצא בזה שניכר שאותן שסידרו הגט היו הדיוטות עכ"ל וכן נמי מצינו להרא"ם ז"ל סי' ל"ה על מעשה ב"ד שנראו מתוכו שהיו מסדרי הגט הדיוטות שלמד מדברי הר"ן ז"ל הנז' לחוש בזה שאותן שסידרו הגט היו הדיוטות ולכן אין לסמוך על גיטם דיש לחוש לכמה מיני פסולות שנעשו ג"כ ע"ש:

313

שי״דוהנה בנ"ד לא היה רעותות שניכר שהמסדר היה הדיוט ואולי הוא למדן ויודע ספר בטוב ואין לו שם חכם בין העולם על כן נראה שאין לפסול הגט שכבר נעשה בדיעבד במקום חשש עיגון:

314

שי״הגם ממ"ש הרב פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז כללא דמלתא אין לי שום פקפוק בגט רק דבר זה שלא הרגישו בזה מסדרי הגט ויש לחוש שהיו עמי הארץ כנז' בסי' קמ"א בהגהה סעיף למ"ד וכו' ע"ש אין מדבריו חשש לנ"ד דהתם מצא להם רעותא כמו שטעו בדבר משנה וכן מ"ש הרב שיבת ציון סי' צ"א ורמזו בפתחי תשובה סי' קמ"א ס"ק כ"ח התם נמי היו רעותות חזקות משא"כ בנ"ד דליכא רעותות הפוסלים לפו"ד ועיין להרב הלכות קטנות בקנטריס לגיטין סי' נ"א מה שיצא לחלק בין נדון שלו לנידון הר"ן והריב"ש ז"ל וגם מדבריו איכא סייעתא לנ"ד:

315

שי״ווהגאון ח"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ד כתב וז"ל ובתשובת הריב"ש כתב לו הר"ן רבו על גט א' שהיה נכתב כדינו אך לשין ההרשאה היה מגומגם וכתב מלשונם של ב"ד ניכר שאינם ת"ח ויש לחוש לכמה פיסולים שאינם ניכרים כי הלכות אלו הררים תלוים בשערה. ואותם המסדרים גיטין ע"פ סדר הגיטין הנדפס לפניהם כמו שמסדרים סדר ההגדה כלל פסח מרבים ממזרים בישראל כי הסדר הזה הוא טוב ויפה ותיקון גדול למי שלמד ש"ס פוסקים ראשונים ואחר ונים ושמש רבותיו ושוב טוב לו הסדר הזה להזכירו אבל לסדר ע"פ אותו הסדר הם קשים לעולם יותר מדור המבול עכ"ל הגאון ח"ס ע"ש:

316

שי״זוכפי הנראה מהשערת השכל שזה המסדר דנ"ד ראה סדר הגע כתוב בספר ועשה עליו אך ודאי גם לפי דברי הגאון ז"ל הנז' אין אנחנו יכולים לפסול מכח ההשערה את הגט שכבר נעשה בדיעבד ובפרט במקום חשש עיגון והוא כתב דברים הנז' על העושין כן לכתחילה:

317

שי״חוהנה הגאון מור"ם ז"ל בד"מ בריש סדר הגט הביא דברי הגאון מהרי"ו ז"ל בתשובה סי' פ"ד וסי' קנ"ח אך הביאם בקצרה ובספר קב ונקי כתב כי בסי' קכ"ח האריך מהרי"ו לחזק דבריו שכתב וז"ל ומה שכתבו להתיר בדיעבד נסתפק לי אם האי הוי כמו דיעבד כיון דהאי גברא נטל שררה לעצמו בלא התרת רבותיו וכבר תקנו הקדמונים שלא יתקן ויסדר שום אדם גט בלתי רשות והתרת חכם שהוא תופס ישיבה והאי גברא עבד במזיד א"כ לא הוי כמו דיעבד דאל"כ כל אדם יעבור ויסמוך על זה שיתירו בדיעבד וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימוני ובמרדכי פ' בתרא דיבמות במים שאין להם סוף דאמרו חכמים אם נשאת לא תצא והיכא דעברה במזיד וכעבריינות וידעה דלכתחילה אסור לא הוי דיעבד דכל אחת היודעת זאת תעבור.

318

שי״טוהכי נמי איכא למימר הכא אי האי הוה דיעבד א"כ הוי מלתא דרבנן כי חוכא ואיטלולא כל אחד שהוא רחוק מלמדן ומסדר גיטין יסדר גט ויסמוך על זה שיתירו לו בדיעבד:

319

ש״כואפשר דלא דמי דהתם גבי מים שאין להם סוף אי לא תעבור האשה צריכה להיות עגונה כל ימיה ומשום הכי כולם יעבורו אבל הכא אפשר לילך אצל למדן או להמתין עד שיבוא היודע לתקן ולסדר גיטין וכו' ואני את נפשי הצלתי עכ"ל:

320

שכ״אוהנה נראה דמעיקרא כל זה כותב הגאון מהרי"ו ז"ל ע"פ מנהגם שיש להם תקנת הקדמונים שלא יתקן ויסדר שום אדם גט בלתי רשות והתרת חכם שהוא תופס ישיבה וההוא גברא עבר על זה במזיד וכנז"ל אך בארצות אלו לא יש תקנה זו ומעשים בכל יום מתירים הגיטין שנעשים בפרס ובערי אידיי"א שהם עושים בלתי קבלת רשות וגם עוד אין אנחנו מכירים בהם אם בקיאים היטב או לאו וגם בעיירות הקטנים הסמוכים לפה בגדאד כמו עיר אשור יע"א וכיוצא ג"כ מגרשים שם בלתי נטילת רשות מן אב"ד וראש ישיבה של בגדאד:

321

שכ״בועוד ראיתי את המכתב שבא להב"ד יכב"ץ מן כות אל עמארה שהוא מקום שגירשו בו שכתוב שהם הוכרחו לעשות הגירושין שם בשביל שראו שזאת האשה תתעגן שזה המומר רוצה לעגנה שלא יגרשנה ואם תעבור השעה הזאת שנתרצה לגרשה לא יגרשנה אח"כ ונמצא הם לא רצו לבנות במה לעצמם להתגדל בה להיות מסדרי גיטין אלא רק הם נטפלו בדבר הזה ההכריח שחשו שלא תתעגן האשה ואם לא הוה משום הכי לא היו נטפלים לגרש אלא היו שולחים זה לפה העיר בגדאד יע"א:

322

שכ״גושו"ר להרב דרכי נועם ז"ל אה"ע סי' ג' בראובן שהיה שרוי במאלטא וארוסתו היתה במצרים ולא היה במאלטא מי שיודע לסדר הגט לפטור את האשה הנזכרת בגט כריתות ולכך סדרו מפה מצרים נוסח גט ושטר הרשאה לשליח הולכה ושלחו למאלטא שיסדרו גט וישלחוהו על ידי שליח הולכה וכתבו להם מכאן סדר כתיבתו של גט על איזה אופן יהיה ועל פי כתבם וסדורם ששלחו להם מכאן סידרו במאלטא גט כריתות ושטר הרשאה לשליח הולכה, ויהי בבא הגט הנז' פה מצרים נמצת בו שינוי קצת צורת האותיות כי נמצא כתוב בו אנת ארוסתי גראסייא אות הסמך של ארוסתי ושל גראסייא נראין כמו מם סתומה שאין להם עיגול כצורת הסמכין גם אות פה של מסתפקא היוד של הפה נוגעת למטה ודבוקה בקו התחתון ונשאל הרב מה יהיה דינו של גט זה:

323

שכ״דוהשיב הרב ז"ל כי מן הראוי היה לנו לחוש לעיגונא דאתתא ולהפך בזכותה למצוא מזור למחלתה אך בנדון הנז' אבד מנוס מק"ל כי שתים רעות הם המאורעות בגט זה הא' הוא שמסדרי הגט היו הדיוטות והב' בשנוי צורת האות אשר נפל בשם האכה ולא יכולתי למצוא להם מזור ותרופה היותם נוגעות לתורף הגט ולא ראיתי מי שהקל אפילו במקום עיגון דדוקא בדברים שהם לשופרא דגיטא הקילו ולא לדבר הנוגע לסידורו ולתורף וכנז' בהרא"ם סי' ס"ו וכו':

324

שכ״הותחילה וראש צריך להתיישב בענין זה שמסדרי הגט היו הדיוטות ואין גם אחד בהם יודע בטיב גיטין וקדושין ולא לשון סדר הגט עד ששלחו להם מכאן אופן סידורו אם יש לסמוך על זה או לאו:

325

שכ״ווהרב ז"ל שם האריך בזה והביא דברי הריב"ש ז"ל בתשובה סי' שפ"ח ומ"ש בשם הר"ן ז"ל גם הביא דברי הרא"ם ז"ל בסי' ל"ה ודברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' ט"ז וכתב דהתם היו יודעין מעצמן סדר הגט עכ"ז כיון דיש לתלות דלא בקיאי כתבו דאין לסמוך על גיטיהן כ"ש כשהוברר לנו שהיו הדיוטות גמורים שהרי הוצרכו שישלחו להם מכאן סדר נתינת הגט שבודאי אין לסמוך על גיטיהן ועוד שאפילו בלימוד סדר הגט שכתבו להם מכאן איכא לספוקי אם למדו הדברים היטב על בוריים מה שנכתב להם או לאו:

326

שכ״זאח"ז בדף נ"ד ע"ב כתב ראיתי מי שרוצה להקל בענין מסדרי הגט בהדיוטות מתשובת מהר"י מטראני ז"ל שהובאי דבריו בתשובות מהרח"ש ז"ל שכתב לחלק בהך חששא דהר"ן והריב"ש דחשו לאינם בקיאים בין מקום הכתיבה לבין מקום הנתינה ועוד הם לא אמרו אלא היכא דידוע שאפשר להביא גט אחר בקירוב מקום כמו שאמור שם וכו' ועוד כי לא מצינו בגט זה דב"ד שיהיה מורה מחסרון ידיעה וכו' עכ"ד מהרימ"ט ז"ל ומכאן רוצים ללמוד שאין להחמיר לחשש הדיוטות אלא במקום הכתיבה וגם בנ"ד אומרים שאין שום פיסול מוכיח מתוך הגט כפי סברתם בענין אותיות הגט:

327

שכ״חוהרב ז"ל פקפק בחילוק זה של מהרימ"ט שחילק בין מקום הכתיבה לבין מקום הנתינה והקשה בדבריו מיניה וביה והביא ג"כ דברי מהרח"ש ז"ל וסוף דבר העלה בנידון ההוא שהוברר לנו שמסדרי הגט היו ודאי הדיוטות אין גם אחד בהם יודע בין ימינו לשמאלו בה' גיטין לית דין ולית דיין שיעלה בדעתו להכשיר בנדון כזה לסמוך על אנשים הדיוטות שאינם יודעים בה' גיטין ובענייניו כלום:

328

שכ״טוע"ד שינוי באות הסמך שנראית מ"ם סתומה האריך מאוד וגם כן פסל מחמת כן ע"ש:

329

ש״לוהנה מה שהעלה הרב לפסול מצד דהיו הדיוטות אין מדבריו חשש לנ"ד דהתם היה ברור אצלם דהיו הדיוטות ולא בקיאי כלל ועיקר והוצרכו לשלוח להם הנוסח והסדר ממצרים ולכך החמיר הרב ז"ל אע"פ שהיה בזה חשש עיגון אבל בנ"ד אין אנחנו יודעין שזה המסדר היה עם הארץ שאדרבה מצינו באמת שהוא כתב הגט מעצמו וגם שלח סדר הגט בכ"י להב"ד יכב"ץ וזה ברור דשאני טובא נ"ד מנידון הרב ז"ל:

330

של״אמיהו חששא זו של הרב ז"ל מצד שינוי הסמך דנכתב מ"ם סתומה הנה בגט זה לא נמצא שינויים כלל אך בחתימת העד הראשון ששמו שחתם שמו בכתיבה אשורית מצינו ג"כ שאות סמך שבשמו כתובה כמו מ"ם סתומה אך מן דברי הרב ד"ן ז"ל הנז' נראה שחכמי עירו חולקים עליו בדבר זה ולא חשו לשינוי זה ועוד י"ל דשאני נ"ד שהוא בשם העד והתם היה בתוך הגט עצמו בשם האשה ושם מעכב יותר והיה רצוני להאריך בדבר זה ואין פנאי להאריך באופן כי נראה ודאי דבמקום חשש עיגון אין לנו לחוש בזה השינוי לכ"ע:

331

של״בוהנה ראיתי למרן ז"ל בב"י אה"ע סוף סי' ק"ך שהביא דברי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ד סי' י"ו על הגט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין וז"ל דע כי הדבר קשה עד מאוד כי מרבים ממזרים בישראל ואם באנו לפסול למפרע קשה הדבר מאד אבל מכאן ולהבא טוב לפרסם ולהכריז שלא ישתדל אדם בנתינתו אלא הבקיאים בהם עכ"ל:

332

של״גועל כן לענין הלכה בנ"ד אם רואין הב"ד יכב"ץ שאפשר שתבא האשה לידי עיגון אם יפסלו הגט הזה יכולים להכשירו ע"פ הטעמים הנז"ל ורק יכתבו לאותו מקום שסידרו בו הגט שמעתה ומעכשיו אין להם רשות לסדר גט וזה שהוכשר הגט בדוחק משום חשש עיגון וכל זה כתבתי בנחיצה רבה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

333

של״דשאלה מעיר שיראז יע"א ממשלת פרס אשה שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ואינו יכול לקיים מצות עונה ורוצה להתגרש כדי שיהיה לה בן שתשען עליו כי אין לה כבר שום בן והבעל מודה לה שאין לו גבורת אנשים אבל אינו רוצה לגרש אם כופין אותו לגרש יורנו ושכמ"ה:

334

של״התשובה מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' קנ"ד סעיף ז' פסק אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת ואפילו לא שהתה עשר שנים וכופין אותו לגרש מיד ולא יתן לה כתובה וכו' ומבואר בבית שמואל ס"ק י"ט היינו טעמא דלא יתן לה כתובה מפני שהוא מכחישה לא נאמין לה להוציא ממנו אבל אם הוא מודה לה צריך ליתן לה כתובה ע"ש וזה ברור ופשוט כיון שהוא מודה לה וכ"כ הגאון נו"ב מה"ת אה"ע סי' פ"ט וז"ל ועל דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה הנה זה פשוט שכיון שהודה יוציא ויתן כתובתה עכ"ל:

335

של״ואך לענין תוספת כתובה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים וכיון דאיכא פלוגתא בזה ולא נתברר בזה דעת מרן ז"ל בש"ע שקבלנו הוראותיו על כן אין יכולים להוציא תוספת כתובה מן הבעל כי הוא מוחזק ויש לו טענת קי"ל ועיין בספרי האחרונים של אה"ע מ"ש בזה ועיין להרב זרע אברהם אה"ע סי' י"א וי"ב ובדברי הרב מהר"י זין ז"ל שם ע"ש ויש מה לדבר בזה עוד ואין פנאי עתה להאריך:

336

של״זובענין הכפיה של הגט הנה מרן ז"ל שם בסעיף כ"א כתב כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים וי"א כל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין ע"כ אך בנידון השאלה הנז' מפורש שהיא טוענת שרוצה להתגרש כדי שיהיה לה בן להשען עליו וזו היא טענה הנזכרת בגמרא דיבמות דף ס"ד ע"ב דאמרה בעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה פירוש עץ שתשען עליו לעת זקנתה ואם תמות שיקברנה וא"ר נחמן כי הא ודאי כפינן ע"ש נמצא זאת האשה דנ"ד נמי שטוענת כן לכ"ע כופין בשוטים גם להיש אומרים הנז' ועיין להרב אדמת קודש ח"א באה"ע סי' כ"ג דף ס"ג ע"ב שכתב דאם באה בטענה זו לכ"ע כופין ע"ש:

337

של״חוראיתי לעמיתינו הרב המופלא מהרי"ש אלישר נר"ו בספר בני בנימין סי' ל"ו דף ס"ד ע"א שהביא דברי הש"ך ז"ל בספר גבורת אנשים שכתב אפילו כשהבעל מודה אין כופין לגרשה ורק אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין וכו' וכתב הרב הנז' נר"ו אף כי אנן בדידן הנגררים אחר פסק מרן ז"ל ובפרט מה שפסק בשה"ט כידוע והנה דין זה דכפיה בשוטים כבר גילה דעתו מרן ז"ל בסי' קנ"ד סעיף כ"א שסתם כסברת האומרים דכופין בשוטים וסברת החולקים הביא בשם יש אומרים וקי"ל כל מקום שכותב מרן סתם וי"א דעתו כסתם וא"כ בנ"ד צריכין אנו לפסוק דיכפו אותו לגרשה בכל מיני כפיה אמנם כבר הגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' י"א דף מ"ד ע"ג כתב דלענין איסור ערוה אנו נוהגין לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים אלא דלהקל אין אנו יכולין לעשות הפך מרן ע"כ. נמצא דמוכרחים אנו להחמיר שלא לכופו בשוטים לגרשה וכו' ע"ש ובדין זה הסכים עמו ג"כ הרב ראשון לציון מהר"א אשכנזי ז"ל ע"ש:

338

של״טהנה מה שחשש שם מדברי מהריט"א ז"ל שכתב באיסור ערוה אנו נוהגים לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים אדבר בזה עוד לקמן בעז"ה אך גם לפ"ד הנז' הנה ודאי הוא והרב מהר"א אשכנזי ז"ל המה יודו בנ"ד דכופין יען כי התם בנידון דידהו לא באה בטענה דבעיא חוטרא לידה אלא רק רוצה להתגרש בשביל שרוצה עונתה ואין לה וכנז' בשאלה וכנז' ג"כ בדבריו שם בדף ס"ה ע"ב בד"ה וכבר ידוע וכו'. אבל בנידון השאלה דידן דהאשה טוענת טענה הנז' שרוצה בן להשען עליו כי אין לה בנים וכנז' בשאלה שעל זה מפרש בגמרא להדיא שכופין להוציא שבזה גם לסברת היש אומרים מודו דכופין. נמצא אין כאן פלוגתא דלכ"ע כופין וכאשר כתבנו לעיל:

339

ש״מומה שכתב שם בשם ספר גבורת אנשים להגאון הש"ך ז'"ל דאסיק להלכה דאין כופין אפילו כשהבעל מודה הנה מלבד מה שהביא שם מהגאון יהונתן ז"ל בס' בני אהובה שדחה דברי גבורת אנשים הנז' ואסיק כדעת הרא"ש ז"ל דכל היכא דהבעל מודה דאינו שכופין אותו לגרשה ע"ש הנה בלא"ה נראה שבנ"ד גם הגאון גבורת אנשים יודה דהוא לא כתב כן אלא רק אם טוענת טענה דאין לו גבורת אנשים בלבד אבל אם טוענת נמי טענה הנז' שרוצה בן להשען על שהוא טענת בעיא חוטרא לידה כנז' בגמרא הנה בזה גם הוא יודה שכופין כי הגם שהספר הנז' אינו מצוי אצלינו לראותו מ"מ ראיתי להרב אדמת קודש שהבאתי לעיל שכתב וז"ל דל מהכא טענה זו דאין לו גבורת אנשים אכתי משום טענה זו בלחוד דבעיא חוטרא לידה וכו' כייפי ליה ליה אפילו בשוטים אליבא דכ"ע וכ"כ בספר גבורת אנשים וז"ל ואם באה מחמת טענה כגון שאין לה בן ממנו ולא מאיש אחר ואומרת בעינא חוטרא לידה וכו' כופין אותו בשוטים להוציא בגט ונאמנת ג"כ כנגדו לכופו בשוטים להוציא מיד וכו' עכ"ל ע"ש הרי דהגאון גבורת אנשים יודה בהיכא דטוענתו טענה הנז' והנה בנ"ד כבר נזכר בשאלה שטוענת כן ולכן י"ל בנ"ד דכופין אותו לכ"ע. ודע כי הגם שתמצא להגאון הרדב"ז ז"ל ישנות סי' קי"ח שכתב בדף מ"ו ע"ב בד"ה הרי אתה רואה וכו' וז"ל סוף דבר בה סליקנא ובה נחיתנא כל מי שיכוף בשוטים בכל טענה חוץ מבעל פוליפוס וחברותיה קרוב בעיני שמרבה ממזרים בישראל עכ"ל הנה לא אמר מר הכי אלא בנדון דידיה אבל בנדון השאלה דידן יודה גם הרדב"ז ז"ל כי נ"ד דמי להך דינא דפלופיס שכופין כי רב המרחק בין נידון דידיה לנדון דידן חדא כי בנדון הרדב"ז איירי שהבעל אינו מודה לה ומכחישה וכמפורש בשאלה שם ונמצא דנ"ד לא דמי לדין הפוליפוס ששם המום ברור ואין בו הכחשה משא"כ בנידון דידיה אבל נידון דידן שהבעל מודה לדבריה שאינו יכול לבא עליה הרי כאן המום ברור ואין בו הכחשה ודמי לדין הפוליפוס הנז':

340

שמ״אגם עוד מוכרחים אנו לומד דבטוענת אינו יכול לבא עליה והוא מודה לה דסבר הרדב"ז ז"ל כה"ג כופין כדין פוליפוס דהא מצינו להגאון עבודת הגרשוני ז"ל סי' ל"ה שכתב אם הבעל מודה שאינו יכול להזדקק לה כ"ע מודים שכופין אותו בשוטים כי מום גדול הוא זה יותר מבעל פוליפוס וחביריו השנויים במשנה וכתב שכן כתב הריצב"א הובא בתשובת מיימוני פ"ט מה' אישות שכתב שם להדייא היכא דהבעל מודה שאינו יכול לבעול הוי גרע טפי מבעל פוליפוס וכיון שבעל פוליפוס כופין בשוטים כ"ש מי שאינו יכול לבא עליה וכן מצא ג"כ בתשובת הר"מ שנראה שהיא תשובה לרבינו האיי גאון ז"ל דמום זה דאינו יכול גדול מבעל פוליפוס דהתם האשה בכל דהו ניחא לה כופין כ"ש במום זה דאפילו כל דהו ליכא ע"ש ומאחר שגדולי עולם הראשונים ז"ל הכי ס"ל בפירוש דאם אינו יכול לבא עליה גרע מבעל פוליפוס א"כ ודאי לא משוינן להרדב"ז ז"ל חולק עלייהו מצד לצד שנאמר הרדב"ז ס"ל אינו מום כמום בעל פוליפוס ורבותינו הראשונים ז"ל ס"ל דמום זה גרע מן מום בעל פוליפוס וכ"ש הוא דהוי פלוגתא מצד לצד אלא מוכרחים אנחנו לומר דהרדב"ז ז"ל יודה בכה"ג שהבעל מודה לה שאינו יכול לבוא עליה ואין מכחישה בדבר דכופין בזה המום שהוא מום קשה יותר מבעל פוליפוס וכמ"ש הראשונים ז"ל הנז':

341

שמ״בוהנה גם דברי הרשב"א ז"ל במיוחסות סי' קל"ט שהביא הרב עבודת הגרשוני הנז' שכתב אין כופין בשוטים אפילו בטענת אינו יכול כבר פירש הרב עבודת הגרשוני ז"ל שם בדף כ"ט ע"ג דהרשב"א ז"ל איירי בהיכא שאין הבעל מודה לה אבל אם הבעל מודה שאינו יכול לבעול גם הרשב"א ז"ל יודה שכופין אותו לגרש והא דאין כותבין אגרת מרד לארוסה אע"פ שאנו יודעין שהוא מונע ממנה תשמיש שאני התם דודאי אינו אלא כמו ספק דאיכא למימר היום או למחר יתפייס ולא פשע עוד משא"כ דאינו יכול אע"פ שאפשר שיש תקוה שיתרפא הלזה תעגנה על כן כופין אותו וכן משמע במהריק"ו שרש ק"ח וכו' עכ"ד ע"ש:

342

שמ״גוראיתי להרב דינא דחיי ז"ל עשין מ"ט שהאריך בענין זה הרבה והביא דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אל"ף קצ"ב שכתב אפילו בבאה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש וכו' וסוף דבר שם בדף ע"ד ע"ג כתב וז"ל ולענין פסקא דדינא כיון דנפק מפומיה דהרשב"א ז"ל דאף בבאה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים ואף מדברי המרדכי כן נראה לפי מה שכתבתי אין לכוף לשום אדם לגרש בשוטים בבאה מחמת טענה כי היכי דלא תהוי גט מעושה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא וכמ"ש הרא"ש בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אין לכוף לגרש' בשוטים כי היכי דלא תהוי גט מעושה ואע"ג דהרא"ש גופא כתב דבאה מחמת טענה כופין אותו ואפילו בשוטים היינו משום דלא שמיע ליה פלוגתא בבאה מחמת טענה אבל אנן דשמיע לן פלוגתא בבאה מחמת טענה ראוי לחוש לדברי הרשב"א ואין לכוף על הגט אלא מבקשין על הגט וכופין על הכתובה אבל לא על התוספת עכ"ל:

343

שמ״דוהנה כבר נתבאר דהרשב"א מודה בהיכא דהבעל מודה לה שאינו יכול לבעול דכופין על הגט ויש לפרש שגם הרב דינא דחיי ז"ל לא נקיט הכי להחמיר גם בהיכא דהבעל מודה אלא איירי בהיכא דאין הבעל מודה ואפושי פלוגתא בין הפוסקים לא משוינן א"כ השתא גם מדברי הרב דינא דחיי ז"ל הנז' אין פקפוק למה שהעלינו בנ"ד לכו'ף את הבעל לגרש כיון דבנ"ד איירי שאומרת שאינו יכול לבא עליה והבעל מודה לה בזה וגם טוענת טענת בעיא חוטרא לידה דהשתא יש לנו לומר כל כהאי כופין לכ"ע ואין בזה פקפוק כלל:

344

שמ״הודע כי סברא זו שכתב הרב דינא דחיי ז"ל בהיכא דאיכא פלוגתא בדין הכפיה דאיכא מ"ד אין כופין דראוי לחוש לחומרא שלא לכפות כדי שלא יהיה גט מעושה ויליף לה מדברי הרא"ש ז"ל הנה נמצאת סברא זו מפורשא יותר בדברי מהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ג' וגם הוא יליף לה מדברי הרא"ש הנז' שכתב בסוף התשובה וז"ל אבל לענין גט מילתא דפשיטא היא דעבדינן לחומרא בערוה החמורה וכ"ש בנ"ד דאע"ג דכתב רש"י ור"י ורב אלפסי דבכל הנך דקתני יוציא ויתן כתובה דכופין אותו אפילו בשוטים כבר כתב ר"ח דכל היכא דאמור רבנן יוציא אין כופין אותו להוציא אלא אומרים לו וכו' אבל לכפותו בשוטים לא וכתב הרא"ש דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נכון להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה גט מעושה ע"כ ע"ש:

345

שמ״וגם הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' מ"א כתב וז"ל ונראה לי דלכפיית גט או חליצה בעינן דייני דרב גוברייהו בפרט בדבר דאיכא פלוגתא אי כופין או לא דלמאן דסבר דאין כופין הוי מעושה ופסול ולכך צריך שיסכימו כל חכמי עיר א' לכוף או רובם הניכר כשהמיעוט אינו נחשב לנגדם וכו' עכ"ד ע"ש:

346

שמ״זמיהו דע דגם לסברת ר"ח דס"ל אין כופין בכל דבר שלא נזכר בו בגמרא אלא רק לשון יוציא ולא אמרו לשון כפיה בפירוש מ"מ ודאי יודה ר"ח דאם כפו בדברים אלו אין הגט פסול מן התורה אלא רק חוששין בו מדרבנן וזה מוכרח. חדא דאין לנו להרחיק פלוגתא דר"ח עם כל הנך רבוותא מצד לצד דלהנך רבוותא הגט כשר לגמרי ועושין אותו כן לכתחילה ולדעת ר"ח הגט פסול גם מן התורה א"א מן התורה. ועוד דטעמא רבא איכא איך יתכן שיהיה פסול מן התורה כיון דבקושטא הוא מחוייב מן הדין לגרש. ועוד דאי הוה הכי לא היה כותב הרא"ש ז"ל לשון זה שהוא נכון להחמיר ולשון זה יודה דלר"ח עצמו ס"ל דאי עברו וכפו אותו אין כאן פיסול דאורייתא אלא רק חשש דרבנן ולהכי כתב הרא"ש דנכון להחמיר לתוש שלא לכוף בשוטים ועיין בש"ע סי' קל"ד סעיף ה' וסעיף ז' וח' ע"ש ודו"ק:

347

שמ״חעוד דע כי אע"ג שכתב בספר בני בנימין בשם הגאון גבורת אנשים דאסיק אפילו הבעל מודה אין כופין אותו לגרש הא כתבנו לעיל לשון הגאון גבורת אנשים ז"ל שהביאו הרב אדמת קודש שכתב להדיא שאם באה בטענה כופין לכ"ע וא"כ לדידיה בנ"ד כופין משום שבאה בטענה ועוד נמי יש לנו לעשות בנ"ד ס"ס והוא שנאמר ספק אם הלכה ככל גדולי הראשונים דס"ל אם טענה האשה טענה הנזכרת בגמרא דבעיא חוטרא לידה דכופין. ספק הלכה כהרשב"א דאפילו בטענה זו אין כופין לגרש ואת"ל הלכה כהרשב"א שמא הרשב"א ז"ל לא קאמר הכי אלא בהיכא דאין הבעל מודה דאז אין המום ברור כהך מום דבעל פוליפוס אבל אם הבעל מודה ואין הכתשה במום זה מודה דכופין כדין בעל פוליפוס וכמ"ש הרב עבודת הגרשוני וס"ס זה הוא מתהפך ג"כ:

348

שמ״טושוב אשוב לחדש טעם אחר בנ"ד ולומר שאפילו אם נניח במונח דאיכא מיעוטא דפליגי וס"ל דבכל גוונא שיהיה אין כופין לגרש עכ"ז בנ"ד אין לנו לחוש לסברת המיעוט ובפרט שהם הפך ממ"ש מרן ז"ל בשה"ט אע"ג דנ"ד הוא איסור ערוה שקבלה היא בידינו שיש לנו לחוש לכל החומרות ואפילו הפך פסקי מרן ז"ל בש"ע וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל בסי' י"א דף מ"ד ע"ג וכנז"ל. והיינו כי גם יש עוד קבלה בידינו שזה הכלל דצריכין לחוש לכל החומרות באיסור ערוה לא עבדינן הכי בהיכא דאיכא עיגון לאשה וכן מפורש יוצא להדיא בדברי הגאון מהרימ"ט ז"ל בשמחת יו"ט סי' ע"ד דף רכ"ד ע"ג וז"ל וכלל גדול מסור בידינו מפי סופרים ומפי ספרים דלענין איסור ערוה החמורה לכתחילה יש לתוש לכל הסברות ואנן דיתבינן בירושלים תוב"ב אף דקבלנו הוראותיו של מרן הב"י לכל הדברים לענין ממונא ואיסורא באיסור ערוה אנו מחמירין בכל הסברות כל שהוא לכתחילה וליכא עיגון בדבר ובנ"ד ליכא שום צד עיגון בדבר דבנקל יש לגרשה דכופין אותו לגרשה וכו' עכ"ל ע"ש:

349

ש״נוגדולה מזו כתב הרב יד אהרן אה"ע סי' מ"ב הגהב"י אות ח"י וז"ל ועיין בספר עבודת הגרשוני סוף סי' מ"ו שכתב דמדכתב מור"ם במקום עיגון ודוחק ולא כתב סתם ובמקום עיגון משמע דאפילו ליכא ודאי עיגון אלא חשש עיגון יש להקל עכ"ל ע"ש. גם הרב הגדול מהרח"ף ז"ל בספר חיים ושלום סי' כ"ב דף מ"ז ע"ג כתב וז"ל ולענין הלכה להיות כי אנכי מיראי ההוראה לא מלאני לבי להתיר בספק קדושין בס"ס ואפילו בתלתא ספיקי כיון דלא יבצר מסברת הפוסקים המחמירים גם בזה זולת היכא דאיכא למיחש לחשש עיגון ובשעת הדחק דאינו יכול לבא לידי גרושין דאזי יש לסמוך על המקילין להתיר אפילו בס"ס עכ"ל ע"ש:

350

שנ״אוא"כ השתא בנ"ד שהיא טוענת שאין לו גבורת אנשים ואינו יכול לקיים בה מצות עונה כלל והוא מודה לה אם לא נכוף אותו לגרש אין לך עיגון גדול מזה. שתשאר האשה הזאת כל ימיה בלא עונה ונפשה מרה לה ומה הנאה יש לה שהיא יושבת עמו אדרבה ישיבתה עמו תהיה לה למורת רוח ביותר שרואה בעל לפניה מתיחד עמה ואין לה ממנו הנאת תשמיש ועונה וגם אין לה תקוה על זה ואין לה בנים שתתנחם בהם קצת ונמצאת זאת עגונה כל ימיה ומאי שנא משאר עיגון בעלמא דהא נודע כי עיקר חומר העיגון האמור בעלמא הוא בשביל ביטול עונה ולא בשביל מזונות וכיוצא וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק הבא על יבמתו דף ס"ד וז"ל ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז"ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות וכו' ע"ש נמצא עיקר העיגון הוא ביטול העונה:

351

שנ״בוכן מצאתי להדיא בתשובת הגאון עבודת הגרשוני ז"ל בתשובה דסי' ל"ה הנז"ל בעובדא דאשה הטוענת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד דיש בזה דין עיגון אם לא תתגרש שכתב וז"ל ממילא בנ"ד שיהיה חשש עיגון יפה עשה המורה דכייף ליה לבעל עכ"ל ע"ש:

352

שנ״גועל כן בנ"ד שהיא אומרת שאינו יכול לבא עליה ואין לה עונה כלל ממנו והוא מודה לה או אם אין לכופו לגרש תשאר זו העניה עגונה כל ימיה ובמקום עיגון אין לחוש לסברת המחמירין ושפיר עבדינן כפסק מרן בשה"ט וכל רבוותא קמאי ובתראי דעמיה לכופו לגרש דליתי להך כללא בנ"ד:

353

שנ״דואל תשיבני מהך דמהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ג' שהבאתי לעיל דאע"ג דהוה עובדא שטוענת שאין לו גבורת אנשים דלפ"ז אין לה עונה ואפ"ה כתב דמשום איסור ערוה יש לחוש לסברת ר"ח ז"ל כנגד הרוב וכנז"ל די"ל התם שאני דהבעל לא היה מודה לה בזה וכמ"ש להדיא מן התשובה הנז' וא"כ מאחר דאין הבעל מודה לה אין כאן עיגון ברור לפנינו אלא רק לפי דבריה הוא ולהכי כתב דיש לחוש לסברת ר"ח לבלתי נכוף אותו לגרש כיון דהוא איסור ערוה משא"כ בנ"ד שהוא מודה לה הרי עיגון שלה הוא ברור לפני הכל וכל כהאי אין לחוש לסברת המחמירין:

354

שנ״הואע"ג דבטוענת שאין לו גבורת אנשים היא נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה וכו' מ"מ סבר ר"ח ז"ל לא האמינו לה חז"ל שנכוף בעלה בשוטים ע"פ דבריה ורק דבריה יועילו לענין זה דוקא שנאמר לו החכמים חייבו אותך לגרשה ואם לא תגרש תקרא עבריין וכן מצאתי דבר כזה להגאון עבודת הגרשוני בסי' ל"ה. הנז"ל שכתב וז"ל אמנם לע"ד נראה אע"פ שהיא נאמנת מדרב הונא מ"מ לא האמינו לה חכמים שעל פי דבריה נכוף אותו בשוטים רק אומרים לו שחכמים חייבוהו לגרש ואם אינו מגרש מותר לקרותו עבריין אבל כשהבעל מודה שאינו יכול להזדקק עמה כ"ע מודים שכופין אותו בשוטים כי מום גדול הוא זה יותר מבעל פוליפוס וחביריו וכו' עכ"ל ע"ש ומכל זה מובן דשפיר איכא לחלק בין נידון מהריב"ל לנ"ד וזה ברור ואין פנאי להאריך יותר:

355

שנ״וזאת תורת העולה מכל מ"ש בס"ד לעיל בהאי עובדא דנידון השאלה דידן שהאשה טוענת אין לו גבורת אנשים ואינו יכול לבא עליה ואין לה עונה כלל והוא מודה לה בכל זה וגם שהיא טוענת טענה האמורה בגמרא שרוצה בן להשען עליו כי אין לה שום בן הנה בכה"ג יש להורות דיכופו אותו בכל מיני כפיה לגרשה ולא תשאר תחתיו עגונה בלא תשמיש ועונה כל ימיה:

356

שנ״זברם אע"ג דכופין אותו לגרשה אם טוען שירצה לעסוק ברפואות שאפשר שיתרפא ויועיל אז אין כופין אותו לאלתר אלא נותנין לו זמן על זה כפי ראות עיניהם של הב"ד יכב"ץ וכמ"ש הגאון מהרשד"ם באה"ע סי' ק"ג שאם טוען שיש לו רפואה דאין כופין אותו לאלתר אלו ראוי להמתין ימים וכן הביא שם מהגאון מהרלב"ח ז"ל ע"ש וכן עוד פוסקים גדולים ורבים סברי הכי ואין פנאי להאריך להביא כל דבריהם בזה וכן פסק הגאון נודע ביאודה ז"ל בסי' פ"ט הנז"ל וז"ל ועל דבר אשר פסק בין הזוג הנז"ל שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה יפה פסק וכן כתבו כל הגאונים הראשונים שלא ימהר הגירושין ולדבר על לב האשה אולי יש תקוה ברפואות עכ"ל ע"ש על כן גם בנידון השאלה הנז' אם הבעל טוען שירצה זמן כדי שיעסוק ברפואות יתנו לו זמן על זה לפי ראות עיניהם באמת וביושר והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

357

שנ״חשאלה מעי"ת אבו שהר האשה שמרדה בבעלה ומחלה כתובתה ועזבה את בעלה והלכה לעיר אחרת ואח"ך יצא קול שזינתה ונתעברה לזנונים ונחקר הדבר והנה אמת ונאסרה לבעלה ואח"ך מת בעלה בלא בנים ויש לו ב' יבמים אחד נשוי אחותה של האשה הנזכרת וא' נשוי נכרית והיבם אינו רוצה ליבם אותה שאומרים שכבר נאסרה לבעלה ואסורה ג"כ ליבם ותלך ותנשא לחוץ ואין אנחנו בקיאים בדין זה וצריכים אנחנו למודעי אם אסורה ליבם ומותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם. או צריך ליבם אותה:

358

שנ״טעוד חזר השואל אחר כמה ימים ושאל שאם היבם קדש את היבמה הנז' בקדושין גמורים ולא כנסה עדיין איך הוא הדין בענין זה אם נניח אותו לבא עליה ליבמה או לאו יורנו ושכמ"ה:

359

ש״סותשובה מפורש בדברי מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' קע"ג סעי' י"א מי שזינתה אשתו תחתיו בעדים וברצון ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו דינה כדין ערוה שאסירה על היבם ותצא בלה חליצה ובלא יבום וכו' אבל אם היא ספק זינתה אם לאו חולצת ולא מתייבמת דמ"מ היא בס' איסור לבעלה ומפורש הטעם בגמרא דאם על בעלה שהיא מותרת לו עכשיו נאסרת על יבמה שהיא אסורה לו עכשיו לכ"ש וכתב מור"ם ז"ל בהג"ה וי"א דאפי' זינתה ודאי צריכה חליצה ע"ש:

360

שס״אהנה כי כן אם היה הנידון שלכם שזאת האשה זינתה תחת בעלה בעדים וברצון לפי סברת מרן ז"ל היתה מותרת להנשא אחר מיתת בעלה לזר בלא יבום ובלא חליצה אבל לסברת י"א שהביא מור"ם דס"ל אפי' זינתה ודאי צריכה חליצה גם זו צריכה חליצה ולענין דינא צריכין אנחנו להחמיר כסברת י"א הנז':

361

שס״במיהו בנידון שלכם שלא נתברר שזינתה ברצון גם לסברת מרן ז"ל צריכה חליצה יען כי שמא זינתה באונס וידוע שאשת ישראל אם זינתה באונס אינה נאסרת על בעלה ועל כן זו חשובה ספק דפסק מרן ז"ל צריכה חליצה וכ"ש לפי סברת י"א שהביא מור"ם ז"ל דס"ל גם זינתה ודאי צריכה חליצה וידוע דבענייני ערוה צריכין אנחנו להחמיר:

362

שס״גאשר על כן אשה זו צריכה חליצה מן היבם ואסור לו לייבם לכ"ע משום דזינתה תחת בעלה ואולי דזינתה ברצון ולכך זה שקדש אותה צריך ליתן לה גט בשביל הקדושין שקדש אותה וצריכה חליצה בשביל ספק זינתה כדי שתנשא לעלמא ועי' סי' ק"ע ודבר זה ברור ואין צורך להאריך בו והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

363

שו"ת רב פעלים, חלק ד, אבן העזרResponsa Rav Pealim, Volume IV, Even HaEzer

Welcome to Sefastia