שאלות ותשובות רמ"א קכ״הResponsa of Rema 125
א׳עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והוא יצילנו משגיאה:
1
ב׳ואשמע אחרי קול רעש גדול אשר העבירו קול במחנה לומר הביטו אחרי משה במעשה הנעשה ע"י מקרוב שסדרתי קידושין תחת החופה כדרך הארץ שהכל יודעין סדר הכלה למה נכנסה לחופה והיה באישון לילה בליל שבת כשעה ומחצה בלילה והמעשה והסבה אשר הכריחוני לזה הוא מבואר נגלה לכל באי שער עירנו וזה המעשה אשר נעשה. איש היה בארץ ותם הכסף ממנו ושדך בתו גדולה לבן זוגו הראוי לה ויהי בימי שידוכיה אשר ארך הזמן עד כניסתה לחופה הלך האב לעולמו והניח חיים לכל ישראל ונשארה הבת שכולה וגלמודה אין לה אב ואם כי אם קרובים נעשו לה רחוקים והעלימו עיניהם ממנה זולתי גואל אחד אחי אמה אשר הכניסה לביתו כי אין לה גואל קרוב ממנו והיה כאשר באה בימים זמן נישואיה אשר היה ראוי לטבוח טבח והכן צרכי החופה לא ראתה שום תמונת הנדוניא ושאר צרכים זולתי קול אחד הבא לה שתטבול ותכין עצמה לחתונה כי יהיה לה הנדוניא והבתולה הנ"ל עשתה כאשר צוו עליה נשים השכינות ושמעה לקולם גם כיסו אותה ביום ו' בהינומא כדרך הבתולות וכאשר נטו צללי ערב וכמעט קדש היום שהיו לקרוביה ליתן הנדוניא קמצו ידיהם וחסרו ממתנת ידם הראוי להם והיה נחסר מן הנדוניא כמעט שליש הנדוניא גם החתן נסוג אחור ולא רצה בשום אופן לכנסה ולא שת לבו לכל הדברים אשר דברו אליו מנהיגי העיר שלא לבייש בת ישראל מכח כסף נמאס ולא אבה שמוע רק כפתן חרש אטם אזנו ולא שמע לקול מלחשים ולא קול גערת חכם תנידנו וע"י זה נמשך הזמן מכח קטטות ומריבות כדרך שאמרו לית כתובה דלית בה תיגרא והצליח מעשה שטן עד שהגיע הזמן הנ"ל שהשוו עצמן ונתרצה החתן ליכנס לחופה ושלא לבייש בת ישראל הגונה קמתי וסדרתי הקידושין בזמן הנ"ל. והנה באשר מלינים עלי באתי להסיר תלונתן מאתי להביא ראיה וטעמי ונימוקי עמי ועל מה סמכתי בזה לומר כזה ראה וקדש:
2
ג׳גרסינן פרק משילין כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו בי"ט אלו הן משום שבות וכו' ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין וכו' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין וכו' ופריך בגמרא אין דנין והא מצוה קא עביד לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין והא מצוה קא עביד לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. ופירש"י ז"ל והא מצוה קא עביד כדי לפרות ולרבות ואמאי קרי ליה רשות עכ"ל. וכתבו התוס' פ"ה וה"ל למחשבינהו בסיפא גבי מצות ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים ולכך אינו מצוה כ"כ דומיא דהני דסיפא. ולפי זה יכול להיות דגם בדאיכא דעדיף מיניה אין דנין וכן גבי אשה דמשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מכל מקום אסור. וכתבו וז"ל מכל מקום הא דקאמר והא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו מותר לקדש דמצוה קעביד והאריכו שם בקושיות ותירוצים לפירוש רש"י ור"ת כי כתבו שם שהי"מ הוה ר"ת והביאו ירושלמי א"ר הונא הדא אמרה הני דכנסין ארמלין צריך לכנסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ומפרש התם טעמא דעד שלא קנה אינו זכאי במציאותיה ולא במעשה ידיה משכנסה זכה בכולם ונמצא כקונה קנין בשבת וההוא נמי איכא לאוקמי בשיש לו אשה ובנים עכ"ל הגמרא עם הפירושים שבה. והנה אע"פ שאיני כדאי להכריע מ"מ קשה לי על פירש"י דהקושיא אינה רק למה לא חשיב אלו בסיפא גבי מצוה א"כ מאי משני בדעדיף מיניה או בדאית ליה אשה ובנים דמ"מ ה"ל לאקשויי דלחלק וליתני בדידיה וליחשב בסיפא ג"כ אין דנין ואין מקדשין אפילו במקום מצוה דהוי רבותא טפי ולא הוי צריך למתני רישא כלל דהשתא במקום מצוה אסור במקום רשות מבעיא. ועוד קשה לפירש"י דקאמר והא מצוה קא עביד ולא הל"ל רק והא מצוה נינהו דהא הקושיא אינה רק על התנא דלא חשיב להו גבי מצוה, אבל אם הקושיא כר"ת ניחא דהקושיא על העושה המצוה אמאי אסור לעשות וזהו מבואר למדקדק בלשון הגמרא. ולכן היה אפשר לי לומר דאף לדעת רש"י מותר כשאין לו אשה ובנים והא דפריך ואמאי קרי ליה רשות משום דקשיא ליה לרש"י מנ"ל למקשן להקשות והא מצוה קא עביד שיהא מותר משום זה דלמא אע"ג דהוא מצוה יהא אסור כהני דסיפא ולזה פריך דא"כ הו"ל לחשבו בסיפא ולא לקרי רשות דמשמע דאי הוי מצוה הוי שרי ולכן פריך והא מצוה קא עביד ומשני בדאיכא דעדיף מיניה ובדאית ליה אשה ובנים אבל בלאו הכי דאינו מצוה אה"נ דשרי, ואכריח קצת פירוש זה מלשון רש"י דפירש הקושיא ואמאי קרי ליה רשות גבי אין מקדשין ולא פירש הקושיא גבי אין דנין דהא תרווייהו בחדא מחתא מחתינהו וה"ל לפרש גבי אין דנין שהוא ברישא בגמרא ולפי מה שפירשתי ניחא דגבי אין דנין לא הוי צריך ליה לפרש הקושיא הכי דהתם ודאי פריך כפשוטו והא מצוה קא עביד ויהא שרי כדמשמע פרק אחד דיני ממונות דמותר לדון כמו שהביאו התוס' מההיא דמשני אין רציחה דוחה שבת הא בלאו הכי מותר לדון אבל גבי אין מקדשין אדרבה מוכיחים התוספות מההיא דירושלמי פ"ק דיומא דאסור לקדש ולכן לא מצי פריך והא מצוה קא עביד ולהוי שרי (דדלמא אע"ג דהוא מצוה הוא אסור כדפרישית) ועל כן הוצרך רש"י לפרש (לדקדק דשרי דאל"כ) למה קרי ליה רשות כדפריך ואע"ג דהתוס' מתרצי שם ההוא דסנהדרין וההיא דפ"ק דיומא אליבא דרש"י ור"ת מ"מ יותר פשוט להתיר דדנין בשבת במקום מצוה ממה שמקדשין במקום מצוה וכמו שעלה על דעת התוס' בתחלת קושייתם וזהו הכריח רש"י לפרש הקושיא גבי אין מקדשין ולא גבי אין דנין. ומכל קושיות הנ"ל היה נראה לפרש דעת רש"י כדעת ר"ת וכן נראה קצת דעת הסמ"ג שכתב סתם ההיא דאין מקדשין וכתב ובפרק משילין מוקי לה בשאין לו אשה ובנים ואי הוי דעתו דרש"י ור"ת פליגי בפירוש הגמרא לא ה"ל לכתוב סתמא ובפרק משילין מוקי לה כו'. אמנם מאחר שהראשונים ז"ל דהיינו התוס' והמרדכי כתבו בשם רש"י לאסור בכל ענין ולא השגיחו לקושיות אלו שהקשיתי על דברי רש"י לדעתי אמשך ג"כ אחריהם להאמין שדעת רש"י לאסור בכל ענינים. וכן נראה דעת הפוסקים הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור סי' של"ט שכתבו כולם ז"ל סתם אין מקדשין ולא חילקו בדבריהם הנה לא ימלט שהפוסקים שסתמו דבריהם פירשו הגמרא שלנו כדרך רש"י ז"ל כפי הבנת הראשונים ז"ל דבריו או שסמכו על הירושלמי דמשמע שאוסר בכל ענין כמו שיתבאר. אך אינו נראה דסמכו על הירושלמי נגד גמרא שלנו כמו שיתבאר ובודאי פירשו כדרך רש"י ז"ל. מ"מ כל כי הני מילי מעליותא לימרו משמאי להתיר הענין בכה"ג שהיה שעת הדחק והיתה הבתולה מתביישת אם תמתין עם החופה אחר טבילתה עד לאחר השבת גם כי אינו מדרך המקומות לילך בהינומא עד אחר השבת ולעשות הנישואין ביום ראשון כדרך האזרחים שעושין נשואיהם ביום חגם וכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק כ"ש שהסוגיא דשמעתא מוכח כדבריו (וכן פסק בהג"ה אשר"י סוף פרק אחד דיני ממונות בשם א"ז) וכן כתב ר"ת בתשובתו והביאה הסמ"ג כי בדוחק גדול התירו לקדש בשבת ולא היה מורה כן הלכה למעשה עכ"ל. משמע מיהו דבדוחק גדול יש להתיר ואין לך דוחק גדול מזה שהיתה יתומה גדולה מתביישת והיה לה לקלון כל ימיה כמעט לשנותה מכל הבתולות וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור מכל הדברים אשר יורוך בדבר הזה שאינו אלא איסור דרבנן גזירה שמא יכתוב כמו שמפרש בגמרא שלנו או משום דהוי כקונה קנין בשבת כדמפרש בירושלמי וכמו שיתבאר לעתיד מלבד דהוי לן למיחש בכאן שלא יתבטלו השידוכין לגמרי ויתבטל הזיווג מכח הקטטות והמריבות שביניהם עד שרצו להסיר ההינומא שעל ראש הכלה מכח ניצוח הקטטות וגדול השלום בין איש לאשתו ואפילו אינה אלא משודכת אליו יש להקל מכח זה דהוי קצת אגידא ביה כמו שכתב רבינו תם והרא"ש בתשובותיהם לענין אבלה המשודכת אליו שמותר לכנסה אחר ז' שלה מכח פריה ורביה דידיה וכן אנו מקילין נגד דברי רבותינו ז"ל בזמן הזה להשיא הקטנות אע"פ שאמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכתבו התוס' והפוסקים האחרונים דבזמן הזה שאנו מתי מעט אנו מקילין וכו' וה"ה בנדון זה. כל זה שמתי נגד עיני לסמוך על דברי רבינו תם (ושאר פוסקים המתירים) בשעת הדחק. ועוד אני אומר דיש לחלק ולומר דבזמן הזה לכ"ע שרי דהא תנן אלו הן משום שבות אין מטפחין ולא מרקדין וכו' וכתבו התוספות ריש פרק המביא פירש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר עכ"ל. וכבר פשוט היתר הטפוח והרקוד בשבת בכל מקום ואף מצווים לכותים לנגן בכלי שיר והכל הוא מטעם דברי התוס' דלא שייך גזירה זו בזמן הזה. וה"ה בענין אין מקדשין דאמרינן בגמרא הטעם שמא יכתוב וידוע המנהג פשוט בישראל שאין החתן כותב בעצמו הכתובה או שטר אירוסין והוא מטעם שאין אנו בקיאים בכתיבה ואפילו מי שיודע לכתוב אינו כותב שלא לחלק בין בקיאים לשאינן בקיאים ולכן כותבה בכל מקום החזן כמו שקורא בתורה לכל אדם לתקנת שאינו בקי. ומעתה אין לגזור על המקדש שמא יכתוב מאחר שאנחנו אינן בקיאים ואין מוטל על החתן כתיבה זו ואין לחוש שהחזן יכתוב משום קידושי החתן דגזירה כזו לא מצינו ועוד שהרי החזן כותב כל פעם הכתובה ושטרי האירוסין בשחרית או זמן רב קודם הכניסה לחופה כאשר אינו יודע מתי יהיו מוכנים עם החופה ולכן אין לחוש בזמן הזה לגזירה זו כלל, ואף אם נאמר דלפי דברי הירושלמי דפירש טעם הגזירה משום דהוי כקונה קנין בשבת אין לחלק בין זמן הזה לבימיהם מ"מ נראה דגמרא דידן עיקר נגד הירושלמי וכן פסקו הפוסקים תמיד, ואין לומר דגמרא דידן אית לה נמי טעמא דירושלמי אלא דנקט חדא מתרי טעמי וכמ"ש שם התוס' על כיוצא בזה. דזה לא שייך בב' טעמים שיש נפקותא ביניהם וכן כתב הסמ"ג בהדיא דגמרא דידן פליג על הירושלמי בטעמא דמילתא ובודאי יש נפקותא ביניהם והיא זאת שכתבתי. ונראה דלהכי לא הביאו הרי"ף והרא"ש (פרק משילין) דברי הירושלמי ולא כתבו ג"כ ההוא דהלין דכנסין ארמלין צריכין למכנסי מבע"י ולא כתבו הטור סי' של"ט ג"כ דודאי ק"ל כגמרא דידן נגד הירושלמי וליכא נפקותא בקנין לחוש לגזירה שמא יכתוב. (ואע"ג דהרא"ש פ"ק דכתובות הביא הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסי מבע"י וכתב שם דה"ה דאין להכניס בתולה לחופה בשבת משום דקונה אותה למציאותיה ולמעשה ידיה וכ"כ בא"ע סי' ס"ג, מכל מקום נ"ל מדלא הביאו אותה במקומה פרק משילין דלית בדבר איסור ממש ובודאי היינו משום דס"ל דטעמא דגמרא דידן עיקר דהיינו שמא יכתוב ולא הביאו אותה פ"ק דכתובות ובא"ע אלא משום הרחקה בעלמא שלא לעשות חופה בשבת כמו שכתבו שם שלא לעשות חופה בע"ש משום גזירות רחוקות ומאחר שאין אנו חוששין ועושין חופה בע"ש מטעם שכתבו האחרונים ז"ל, והעיקר משום שעכשיו אנו בגלות וטריחא לעשות נישואים בלא שבת אפשר שה"ה שאין חוששין בזה להקל בשבת מאחר דטעם שמא יכתוב הוא עיקר וכמו שנתבאר). ותדע דהרי התוספות לאחר שהביאו הירושלמי כתבו וז"ל ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן לתת גט בשבת עכ"ל. והשתא אמאי לא יהא אסור ג"כ לפירוש הגמרא שלנו שאין מקדשין שמא יכתוב וה"ה לתת גט שמא יכתוב הגט אלא ש"מ כדפרישית דבגט לא שייך שמא יכתוב שהוא מעשה ידי אומן וסופר מהיר הצריך לכתוב הגט ואין כל אדם בקיאים בו וליכא למיחש שנותן הגט יכתבנו מאחר שאין הנותן רגיל לכתוב הגט וה"ה בכתיבת הכתובה ושטר אירוסין בזמן הזה ואע"ג דסומכין על דברי הירושלמי ואין מגרשין בשבת כמו שכתבו התוספות פרק הזורק והר"ן פרק משילין והביאו הטור בא"ע סימן קל"ו היינו משום שמצינו בהדיא בתוס' דפרק משילין דקתני בהדיא אין מגרשין וכמו שכתבו התוס' פרק הזורק, (ואע"ג דבהר"ן פרק משילין משמע דגם בגט הטעם שאסור משום שמא יכתוב, מדברי התוס' לא משמע כן, ולדבריהם) אולם שם הוא טעמא מטעם קנין אבל לא גבי קידושין דודאי טעמא דגמרא דידן הוא עיקר ואע"ג דמתוספות פרק משילין נראה דמטעם הירושלמי דוקא נאסר ולא גרסינן בתוס' אין מגרשין לא ק"ל הכי דודאי התוספתא היתה נעלמת מפי דברי התוס' דפרק משילין. ועוד דאף אם נשוה קידושין לגירושין לגמרי מ"מ הרי כבר נתבאר דאף בגירושין במקום הדחק שרי כמו שמבואר פרק הזורק וכתבו התוס' דבשכיב מרע הקילו דלא תפול קמי יבם כ"ש דיש להקל במקום מצוה שמקיים פריה ורביה והוא שעת הדחק. מכל הנ"ל נתבאר שמותר לקדש בשבת במקום הדחק ובמקום שיש לחוש לכבוד שלא יבוא הדבר לידי כסופא ואפשר לבא לידי ביטול הזיווג ולסמוך על ר"ת המיקל בדבר וכאשר נתבאר. אמנם רבים קמים עלי וסליקו רעיוני עלי באולי יש לחלק בין קידושין לכניסה לחופה דאפשר שהוא לכ"ע אסור דהא קונה אותה לכמה דברים שהאשה נקנית להם והוי כקונה קנין בשבת שהוא אסור לכתחילה לכ"ע. וכן נמצא בדברי הגאון המחבר הגדול ספר ב"י בטור או"ח סי' של"ט הנ"ל דכתב דאסור לכנסה אף לדברי ר"ת וכתב דכן משמע מדברי הגהות מיימוני והכלבו והר"ן פרק משילין. והנה אע"פ שאין הכרח בדברי הגאון הנ"ל דמשמע מדברי הפוסקים הנ"ל שר"ת ס"ל הכי אלא שהסמ"ג הוסיף דבר זה מדעתו כמבואר בדברי הסמ"ג גם יש לדחות בקל דברי הר"ן כי לא ירד לדבר מזה כלל רק כתב והעתיק לשון התוס' ולא משמע מדבריו כלום מדבר זה כמבואר למשכיל בדבריו מ"מ נכון להסיר מעלי תלונות הגאון שהיה לחוש לדבריו להחמיר גם כי הסמ"ג כתב כן בפירוש. ואומר חדא כי באמת קולא זו חומרא היא כאשר נתבאר שהיה לחוש לכמה קלקולים אם היו מעכבים הנישואין, שנית כי מן התוספות והסמ"ג נראה בהדיא שאין מחולקין כלל בין קדושין לכניסה לחופה, וז"ל הסמ"ג וההיא דאין מקדשין מוקי לה פרק משילין כשיש לו אשה ובנים משמע אם אין לו שרי וקצת משמע בירושלמי דיומא פ"ק דבכל ענין אסור לקדש דמפרש טעמא דאין מקדשין משום דנמצא כקונה קנין בשבת והדר מסיק א"ר מנא הדא אמרה הלין דכנסין ארמלין צריך לכנסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת, ומיהו ההוא נמי איכא לאוקמא כשיש לו אשה ובנים עכ"ל. ובסגנון זה כתבו התוספות ומדמוקי לה בשיש לו אשה ובנים ה"ה איסור הכניסה שלומד משם שאמר הדא אמרה הלין דכנסין כו' נמי אינו אלא בשיש לו אשה ובנים דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ ש"מ שאינו אסור הכניסה ג"כ אלא כשיש לו אשה ובנים, ואדרבה אני יליף ק"ו דמה מועילין הקידושין לענין פריה ורביה בלא כניסה לחופה ואם הם מותרים משום פריה ורביה כל שכן הכניסה לחופה עצמה דמהשתא חלה קיום המצוה משא"כ בקידושין בלא כניסה. ועוד דכבר כתבתי דלפי רוב הפוסקים טעם דגמרא דידן עיקר ולכן לא הביאו בדבריהם הירושלמי שמפרש טעם משום קנין ושאסור לכנוס ארמלין משום דס"ל דטעם שמא יכתוב עיקר וזהו לא שייך גבי כניסה לחופה במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין כתובה לארוסה ואין איסור בדבר אלא הקידושין וכבר נתבאר שהקידושין מותרים ה"ה הכניסה לחופה. ואף אם נאמר דהגהות מיימוני והכלבו אסרו כניסה לחופה מטעם הירושלמי מאחר שלא נראה כן מדברי הפוסקים המפורסמים אין להחמיר במקום שיש להקל כ"ש שגם בדבריהם אין הכרח כ"כ למעיין בדבריהם. ועוד דמתוספתא דפרק משילין מוכח בהדיא דאינן מחלקין בין כניסה לחופה לקידושין דאל"כ לא הוי מקשו מידי מההיא דכ"ג דמתקנין לו אשה מערב יו"כ דהתם כניסה לחופה הוי כמ"ש הסמ"ג בעצמו וע"ש, ואף כי איני כדאי לחלוק על דברי הסמ"ג מ"מ מאחר שמצאתי און לי מדברי הפוסקים דלא ס"ל דבריו. אומר שיש לדחות ראייתו כי זהו לשון הסמ"ג סוף ה' י"ט ואין מקדשין מוקי לה בתלמוד שלנו בשיש לו אשה ובנים ומשמע דאם אין לו מותר לקדש. ומיהו נראה דאפילו אין לו בנים אסור לכנוס מההיא דפ"ק דיומא דמצריך לכ"ג לכנוס ערב יום כפור ולגרשה על תנאי וכמה דוחקים דחקו התם ואם איתא היה יכול לומר מיד שתמות אשתו הראשונה יכנוס השנייה אלא ש"מ אסור לכנוס אפילו אין לו בנים דאם איתא דשרי בשביל פריה ורביה כ"ש הכא שיש לנו להתיר משום צורך כפרה לכל ישראל עכ"ל. והנה אני אומר דיש לק"ו זה פרכא דאפשר דשאני מצות פריה ורביה שהיא מצוה גדולה שאין מוכרים ס"ת לשום מצוה בעולם כי אם ללמוד תורה ולישא אשה ואמרינן דנענש יהושע שלא הוי ליה בן דביטל ישראל מפריה ורביה ולא נענש על שביטל קרבן התמיד. ועוד אני אומר דאפשר דלא הוי מהני הכניסה גבי כ"ג בלא ביאה וביו"כ אסור תשמיש המטה ולא מקרי וכפר בעדו ובעד ביתו עד דכניס לה לגמרי ותדע דהא אין שבות במקדש וכדאמרי' בהדיא בירושלמי על דבר זה וס"ל דמקדשין ביו"כ משום דאין שבות במקדש וא"כ מאי שנא הכניסה וכן התירו כמה שבותים דרבנן במקדש כדאיתא סוף עירובין ומטילים עששית של ברזל לתוך המקוה ביום הכפורים והוא יותר קרוב לאיסור דאורייתא מהכנסה לחופה אלא ש"מ דס"ל לגמרא דידן דלא מקרי ביתו רק לאחר הכניסה לגמרי עם התשמיש וזהו לא שייך ביו"כ. ואע"ג דלפי הירושלמי אינו כן דהא ס"ל דמקדשין בי"כ הא בלאו הכי פליג אגמרא דידן בדברים אלו כדאיתא התם וכתבו כן בהדיא בתוס' פ"ק דיומא ועוד י"ל דטריחא מילתא לכנוס אשה ביו"כ שלא יסיח דעתו מעבודה (וישהה עצמו בענין כניסת אשה ביוה"כ) שהרי היו מקדימין עבודת יו"כ לעבודת שאר ימים משום חולשא דכ"ג כדאיתא בסדר יומא כ"ש להסיח דעתו בכניסת אשה ולכן אין ראיית הסמ"ג מוכרחת, ומה לי להאריך פוק חזי מה עמא דבר בכל מקום ובפרט בעירנו אשר יש בה קיבוץ עם ת"ל ולפעמים עושים ה' או ו' חופות ביום אחד ונמשכים עד הלילה ואין פוצה פה ומצפצף ומה לי בתחילת הלילה או שעה או ב' בלילה דאין לחלק בין קבלו שבת בענין ברכו או לא דאין תלוי בקבלתם להקל דשבת מעצמו קבעה משחשיכה כדאיתא פרק ערבי פסחים לענין קדוש ומעשר, אלא האמת שצורך השעה מביא להקל בדברים אלו שאינן אלא איסור דרבנן ובמקום הדחק לא גזרו. ובהא נחיתנא ובהא סליקנא דודאי יש להחמיר להיות זריזין קודם השבת שלא יבוא לידי כך, אבל אם כבר נעשה מה שאפשר לעשות ונטרפה השעה עד שחשיכה ויש לחוש לפירוד הזיוג או לביוש הבתולה וכיוצא בזה הסומך להקל לא הפסיד ויתענג לשלום בעונג שבת אח"כ ויכולה המצוה לכפר עליו אם כוונתו לש"ש ושלום. נאום משה בן לא"א מורי ה"ר ישראל זצלה"ה נקרא
3
ד׳משה איסרלש מקראקא:
4