שאלות ותשובות רמ"א ק״לResponsa of Rema 130
א׳עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. ראיתי אלהים עולה מן הארץ:
1
ב׳לא אבוא בארוכה שלא יהיו דברי דומים למרובות בעיני מעלתך אך אמנם אחת דברתי ולא אשנה ועדיין במקומו אני עומד לומר שהרי את מותרת וכו' אינו מעכב בגט לדעת רוב הפוסקים והרמב"ן יחיד הוא בדבר זה לא נמצא לרוע הגט כמוהו וברוב הטופסים הקדמונים לא היה כתוב. ויראה מעלתך בהגהת מרדכי דגיטין ע"ד שכתב דברי העיטור וכתב הראיה שכל הגט בלשון ארמי והרי את בלשון עברית כו' ולדעתי גם הרמב"ם ז"ל לא ס"ל שמעכב מדלא כתב המ"מ שדעתו כדעת הרמב"ן וכמו שכתבתי כל זה בראשונה ומה שכתבתי אז כי מדברי הר"ן פרק המגרש מוכח שלא היה כתוב בנוסח הר"ן וכתב מעלתו כי לא ידע מקומו איו הלא דברי הר"ן כתובות (בדף ת"ר:) שהביא נוסח הרי"ף וכתב וכ"כ בנוסח הרמב"ם ואף רש"י ז"ל לא כתבו וכו' ואף שידעתי כי יש לדחות הדברים ההם ושאפשר שטעות נפל בספרים שהרי לאו רישא סיפא מ"מ לפי פשט דברי הר"ן נראה שלא היה כתוב בנוסח של הרמב"ם כמו שאינו בנוסח הרי"ף ורש"י ומה שהביא הר"ן קודם לזה דברי הרמב"ם שגופו של גט הרי את מותרת וכו' לא בא לומר אלא ענינו ולאפוקי מרבי יהודה כדמוכח בדבריו ובדברי כל הפוסקים שדברו מזה ולולא שמצאתי להרמב"ן שפוסלו הייתי אומר שיש איסור לחשוב על הקדמונים טועה ולהוציא לעז על גיטין הראשונים ודי מזה: ועל טענה השניה השיב מעלתו עלי במה שדקדקתי מלשון הרמב"ם שכתוב קצתו בלשון אחד וקצתו בלשון אחר וכו' ובאתי לומר דדוקא אם היה איזה ענין כתוב בלשון שני כמו שבא בכתבי בראשונה ומעלתו כתב אלי מי יגביל לנו ההר לומר עד כאן תחום הרב לשער כוונת הרמב"ם בזה. הנה מעלתו יקשה בזה על דברי בעל העיטור שהקשה שכל הגט בלשון ארמי והרי את מותרת בלשון עברי ולא הקשה כן על איזה מלות בזמן שהם בלשון הקדש ורחוק אצלי לומר שבזמן העיטור היו כותבים הזמן בלשון ארמי אלא שהאמת שכל שאינו כתוב מאמר שלם בלשון אחר אינו מקרי קצתו בלשון אחר. ומה שהרחיק מעלתו דברי במה שדקדק הרמב"ם לומר קצתו בלשון אחד וקצתו בלשון אחר וכו' ולא קאמר הנשאר כו' כמו שבא בכתבי וכתב כי אלו כן היה משמע דוקא ששינה בתחילתו או בסופו כמו שבא בכתבו כבר כתבתי שמעלתך תופס עלי תמיד בלשוני ולא בעניני ותמוה בעיני שלא היה לרמב"ם לומר בלשון אחר כי אם בלשון קצתו וקצתו דמשמע ששני הלשונות שוים וכי לא הוי מצי למימר גט שכתוב בו מב' לשונות או כאשר כתבתי בתחלה שכתוב קצתו בלשון אחד והנשאר בלשון שני דהוי משמע בין בתחלה בין בסופו והוי משמע בין חלק גדול ובין חלק קטן כי לשון נשאר כולל הכל לדעתי ואם נשאר אינו מדוקדק כי אם מה שמשוייר בסופו הלא אפשר לומר והשאר בלשון אחר (וזהו לשון שכולל תחילתו וסופו ואמצעו וכמו שאמרו לענין חתימת שטר שכתוב בו קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר ידקדק מעלתו בדברי התוס' ואשר"י בזה וימצאנו) או כדומה בלשון זה אך קצתו וקצתו משמע דהחלקים שוים ואולי כי כבד לשוני גורם לי שלא להבין צחות לשונו של מעלתו ובאמת כי דקדוק זה אינו שוה רק להיות סניף לאחרים: ונבוא אל השלישי מעלתך כתב אלי כי מה שכתבתי תחילה לא באתי אלא לנסות מעלתך ולנצחו בפלפולי עכ"ל. וחלילה לי באלה הלא כבר ידעתי כי כל רז לא אנס למעלתו ומה לי לנסות אחרי מדרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות כי אם על דבר אמת וענוה והנה לא אבא לקפח עם מעלתך בהלכה ליישב דברי הראשונים מאחר שאני רואה במעלתו שחושב עלי שבאתי עליו בחכמת הניצוח ובפלפול בלבד אך אבוא אל אדני סעיר"ה בתלמוד ערוך הציע מעלתו בכתבו כי הפירושים נחלקים על ג' פנים כו' ולכן מה שכתבו הפוסקים שהתרגום ניתן בסיני לא היתה הכוונה שלשון התרגום ניתן בסיני על הלשון לבד כי איך ידחו בזה שאר המפרשים שנתחברו בלשון הקודש והם שלא להזכיר שפירש"י לא נעשה בלשון הקדש דוקא כו' עד והכלל כי הלשון אינו לא מעלה ולא מוריד ולא היתה הכוונה במה שאמרו שהתרגום זכה להנתן בסיני רק על פירוש התרגום ומה שהוסיף על המקרא שזה היה מקובל מסיני כו' והחזיק מעלתך בדעתו זאת עד שכתב לבסוף וישמח בעצמו וכתב שישו בני מעי אם הספיקות שלכם כך כו' שמח אני בשמחת מעלתך אך לא ידעתי שמחה מה זו עושה כי אני ראיתי מעלתו הרכיב דבריו על תרי רכשי. בתחילה כתב כי אין הכוונה במעלת התרגום בלשון לבד דמשמע דהלשון בעצמו יש לו מעלה אלא שאינו לבד ואח"כ כתב שהלשון לא מעלה ולא מוריד כו' ויהיה כוונת מעלה באיזה מב' פנים שירצה לא אוכל לו כי אם כוונת מעלתך בדבריו האחרונים שאין לשון תרגום מעלה כלל קשיא עליו דברי הפוסקים צא וראה מ"ש הרא"ש פרק הקורא עומד והטור סי' קמ"ה דיש מקומות דאין מתרגמים התורה וכתבו דדוקא הם היו מתרגמים לעם שהיו מדברים בלשון ארמי אבל לדידן מה תועלת יש בתרגום מאחר שאין מבינים אותו ואין לומר נלמד מהם לפרש הענין בלשון שיבינו די"ל דתרגום שאני דנתקן ברוח הקדש עכ"ל. ובכאן אי אפשר לפרש רק כי מעלת התרגום אינו כי אם מכח הלשון בעצמו ולא משום תוספת פירושו שקבל מפי הגבורה דזה היה אפשר לפרש ג"כ בלשון אחר כפי מה שפי' וקבל אונקלס מסיני. ועוד דאף דברי מעלתך הראשונים דכתב דאין כוונתם על הלשון לבד רק מצד תוספת פירושו כו' סתורים מכאן דהרי קמן דלא ס"ל לרא"ש דיש לתרגום מעלה משום זה דא"כ הוי דבריו שבכאן סותרין דבריו שבפ"ק דברכות דהתם ס"ל לענין שנים מקרא ואחד תרגום דאין לתרגום מעלה משום זה דהרי יוצאים בשאר פירושים כמו בתרגום לדעתו וא"כ אין לתרגום שום מעלה על שאר פירושים וכמו שכתב מעלתך בעצמו בכתבו לדעת הרא"ש וא"כ על כרחינו יש לתרגום מעלה מצד לשונו דוקא והוא הניתן בסיני וברוח הקדש. ומעתה שזה מוכרח בדעת הרא"ש שס"ל שהלשון מצד עצמו יש לו מעלה מאן לימא לן שאין זה כוונת הפוסקים שאמרו שהתרגום ניתן בסיני שאם שהרא"ש קאמר כאן שניתן ברוח הקדש והם נקטו ניתן בסיני הכוונה אחת אלא שנתחלפו בלשונם. ועוד אמרינן פ"ק דמגילה תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו וכו' ופריך שם ותרגום אונקלוס אמרו והאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל וכו' תורת אלהים זה מקרא מפורש זה תרגום כו' ופירש"י זה מקרא לשון עברי של חומש עכ"ל מכלל שמפורש זה תרגום ג"כ על הלשון קאי דאי לאו הכי מי דחק לרש"י לפרש דמקרא קאי על הלשון שכתב מעלתך שאינו מעלה ולא מוריד אלא ה"ל לפרש מקרא זה מ"ש בתורה ותרגום על תוספת הענין המקובל ובלא פירש"י יקשה ? פריך ותרגום אונקלוס אמרו וכו' לישני מפורש זה תרגום הוא תוספת הענין ומה שאמר אונקלס הוא הלשון ודוחק לומר כי הלשון אינו מעלה ולא מוריד ולא היו אומרים שאמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, כי זה אינו שהרי גם בלשון הוא חכמה יתירה להעתיק ספר מלשון ללשון וכמה נתחבטו המעתיקים והתנצלו עצמם בהעתקתם כמו שנראה בהעתקת ספר המורה וספרים אחרים ולמה לא יאמרו עליהם שקבל מפי ר' אליעזר ור' יהושע אלא שברור כצהרים שהתרגום בעצמו ובלשונו נתקבל בסיני כמו שהוא ולכן אי אפשר להם לשנות בגמרא אלא ששכחו וחזרו ויסדו כמו במנצפ"ך צופים שלא נשתנה כלל מכמות שהיה, (ובפ"ק דמגילה קראה תרגום לא יצא ואח"כ שונה אבל קורין ללועזים בלעז כו' מכלל דתרגום אין לו דין שאר לעז ויש לו מעלה מצד לשונו). ומאחר שנתברר ליתד שלא תמוט שהלשון בעצמו ניתן בסיני ויש לו מעלה מצד זה כמו שכתב הרא"ש והטור לעיל מי יפיס לן לומר שלא כוונו ג"כ בדבריהם בשנים מקרא ואחד תרגום שניתן בסיני על דבר זה מצד לשונו וכו' שהוא משמעות הגה"ת מיימוני אם לא נרצה לדחוק כמו שדחק מעלתו בכתבו. ולכן לא דחה שאר הפירושים רק לשון לעז כי הפירושים הנכתבים בלשון קודש יש להם ג"כ מעלה זו רק שלא נומר שלשון ארמי הוא כאחד משאר לעז הוצרך לומר שניתן בסיני. ולא אוכל להבין על מה סמך מעלתך שכתב ואין לטעות בלשון הגהות מיימוני כו' כי הם דברי הסמ"ג בעצמו ומה שכתבו ולא נראה לר"י שב על כל דברי הגה"ה כו'. כי מלבד שפירוש מעלתו הוא רחוק בפשט דברי הגה"ה מיימוני לפי הנראה מדבריו גם דבריו אינם מוכרחים כלל מאחר שעל כל פנים ההגה"ה הוסיפה מדעתה על דברי הסמ"ג שהרי הי"מ שה"ה ללשון לעז אינו מוזכר בסמ"ג נימא ג"כ שהוסיפה זאת מדעתה שלא לדחות מדברי ר"י רק לשון לעז ולא פירושים הכתובים בלה"ק כפשט דברי ההג"ה ואם שהזכירה בראש דבריה הסמ"ג סוף דבריה אינם דבריו וזה נראה מדברי הגה"ה שלא כתבה שם אלא דעות מלוקטות בקצרה. סוף דבר המלכתי בקוני ובשכלי כפי אשר כתב מעלתו ולא מצאתי זכות בזה למעלתך כי אם דחייה שיוכל לדחות קושייתו שהקשיתי עליו מלשון הגה"ת מיימוני ולומר שמ"ש שהתרגום ניתן בסיני הוא שב ג"כ על הראשונות ולדחות ג"כ פירושים הנכתבים בלשון הקדש אבל מ"מ דברי יזהירו ויצהירו מלשון האשר"י והתוס' שדחו לשון לעז ממה שבתרגום יש בו תופסת הענין וס"ל ששאר פירושים מועילים והיה להם לדחות מכח שהתרגום הוא לשון קדש משובש כפי מה שעלה על דעת הכוזר"י אשר עליו בנה מעלתך יסודו ומדלא פירש כן שמעינן דלא ס"ל אלא שלשון ארמי בעצמו ניתן בסיני וברוח הקדש וזה הוא מעלתו. (וכן הוא מוכרח בהדיא בהגה"ת מיימוני פ"א מהלכות תפילין ומזוזה דלשון התרגום בעצמו יש לו מעלה על שאר הלועזים משום שניתן בסיני ולא משום שהוא לה"ק דו"ק שם) ואין להקשות לדידי ג"כ אמאי כתב טעמא שבתרגום יש בו כמה דברים כו' ולא כתב טעמא שניתן ברוח הקדש כמ"ש בעצמו פרק הקורא עומד לענין מקום שאין מתרגמינן כו'. דודאי לדידי לא קשיא מידי דהוצרך לומר האי טעמא לדברי המפרשים שס"ל דה"ה ללועזות בלעז שלהם הוי כמו תרגום כי התרגום הוא בשביל עם הארץ ולכן קאמר שאף לדבריהם שהתרגום אינו אלא בשביל עם הארץ התרגום שאני שיש בו כמה דברים כו' ולכן נתקן לעמי הארץ שיבינו הענין היטב. אבל לטעם מעלתו מ"מ יקשה דאע"פ שנתקן משום ע"ה שיבינו נוכל לומר שנתקן בלשון הקודש משובש של עם הארץ שיבינו כפי מה שמדברים ולא בלשונות אחרים והנה ארז"ל כי ידברו אויבים בשער ואת והב בסופה ב' תלמידי חכמים כו'. אמרו בבר"ר א"ר שמואל בר נחמני אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך שמצינו בתורה ונביאים וכתובים שהקב"ה חלק לו כבוד. וזה יגר שהדותא. בנביאים כדנא תמרון להון. בכתובים וידברו הכשדים למלך ארמית עכ"ל הבראשית רבה. והביאו המדקדק הגדול ר' אליה מדקדק בראש ספרו המתורגמן וכתב וזה לפי שהוא קרוב ללשון קדש מכל שאר לשונות, וכ"כ החכם ר"א בן עזרא לשון ארמית הוא לה"ק שנשתבש עכ"ל. הרי שכתב דברי מעלתך, וכן יש לדקדק מדברי הב"ר שאם ניתן מסיני כמו שהוא דעתי היה לו לומר שהקב"ה חלק לו כבוד ונתנו בסיני. אמנם כי דייקינן ביה יש לדקדק איפכא כי אם היה דעת חז"ל כדעת החכם שהוא לשון הקדש משובש א"כ למה אנו צריכין לטעם שחלק לו הקב"ה כבוד בתורה וכו' הלא בעצמו הוא הלשון הקדש אלא שנשתבש ואין לך יותר כבוד ממה שנכתב בו התורה אלא על כרחינו צריכים לומר מאחר שנשתבש שב ללשון אחר ולא נחשב ללשון הקדש ולכן הוצרך לומר מאחר שנשתמשה בו תורה כפי שבושו אין לנו להקל בו ויש לנהוג בו כבוד מאחר שנמצא בתורה וזהו עצמו הטעם שכתבתי שניתן בסיני מאחר שהזכירה התורה זה הלשון זהו נתינתו בסיני שכוונו בו הפוסקים ושניתן ברוח הקדש כמו שהזכירו ודי בזה למבין כמעלתך ושלום, ממני שארך.
2
ג׳משה איסרלש מקרקא:
3