שאלות ותשובות רמ"א צ״אResponsa of Rema 91
א׳בפרק אין מעמידין (דף כ"ט:) מאי דכתיב כי טובים דודיך מיין כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמרינן בעירובין פרק עושין פסין (דף כ"א) חדשים גם ישנים צפנתי לך אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתי כו' עד דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שהללו עשה ולא תעשה והללו חייבים עליהם מיתה שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו ת"ל עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת א"ל מי כתיב לעג להג כתיב אלא כל הלוהג בהן טועם טעם בשר עכ"ל הגמרא ופירש"י כל הלוהג בהן ההוגה בהן כל שעה שאדם מחזיר עליהם מוצא בהם טעם עכ"ל. ואני איני כחולק על רבותינו ז"ל חלילה רק לישא וליתן בדבר הלכה והוא מה שראוי לעיין בענין הלהג זה שנאמר על דברי סופרים יותר מעל ד"ת במה שטועם בהם טעם בשר הלא כל דברי תורה נמשלו במליצת החכמים לבשר והוא שאמרו תא וניכל בישרא שמינא בי רב ואם אין שמחה אלא בבשר ויין הלא פקודי ה' ישרים משמחי לב כמו בשר ויין ולמה לא נאמר טועם טעם בשר על דברי תורה יותר מעל ד"ס כמו שהם דוקא קרויין יין במאמר הקודם. זאת ועוד אחרת איך יחלוק רבא על המדרש כל הלועג על ד"ס כו', ודוחק גדול הוא שנאמר שרבא יחלוק על מעשה שהיה מקובל ביד חכמי התלמוד מזמן בית שני. ולכן נ"ל במאמר זה כי רבא לא בא לחלוק ולסתור דברים הראשונים רק להוסיף עליהם ולומר הגם כי נרמז במקרא זה ענין לעג על דברי חכמים ונדון כו' ומוכרח דרשה ההיא מלשון יגיעת בשר הנאמר דוקא על הצואה כמו שפירש"י, מ"מ גם מי שאינו לועג ומספר בהם דרך שחוק כמתלהלה היורה זיקים ואומר משחק אני כי אינו מדבר בהם רק דרך שחוק וקלות טועם טעם בשר הנאמר בתורה הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת וגו' וזהו שאמר למעלה ויותר מהמה בני הזהר שכל הפורץ גדרן של חכמים ישכנו נחש חויא דרבנן שאין צרי למכתו כי דברי חכמים צריכים חיזוק יותר משל תורה. ולכן נאמר ג"כ בענין גדרים ותקנות שגדרו ותקנו עמודי הגולה גאוני עולם קדמונינו ז"ל ה"ה קדושים אשר בארץ המה שעשו אזנים לתורה כשלמה ע"ה אשר ראוי לומר עליהם חדשים גם ישנים צפנתי לך. בפרט בענין שיש לחוש לקלקול הדורות שיש להחזיק דבריהם ולענוש עליהם מיתה בנחש דרבנן דלית לה אסותא כאשר קרה מחדש באחד נקרא שמו מאיר הבל בר שלמה האז מק"ק ורנקווארט אשר עמד ברבים והוציא לעז על גט כשר בכל תיקוניו אשר ניתן כדת מרצונו הטוב ע"י הישיש הגאון החסיד השלם בכל השלימות כמהר"ר אייזיק סג"ל יצ"ו מגיצבורק וחד דעימיה האלוף כמהר"ר גוטליב מנייבורגר סג"ל יצ"ו אשר סדרו הגט ברבים בכל אופן תיקוניו אשר קבלנו משלשלת החכמים דור אחר דור גם עשו כסדר מסדרי הגיטין להחזיק ולפרסם חרם ר"ת וכל תלמידיו וקדושיו עמו שגזרו להחרים שלא להוציא לעז על שום גט אחר הנתינה. והנה זה האיש רע המעללים המאי"ר לארץ הב"ל שכל שבע הבלים כלולים בו רצה להמיר שמו מכלל הב"ל וקרא שמו נבל שרא דעניותא הסכיל והעיז פניו ברבים לענות שקר במילתא דעבידא לאיגלוי לומר שאנוס היה בנתינת הגט וביתר דברים (שהוציא ברבים ופער פיו לבלי חוק והב"ל יפצה פיהו כאשר ראינו מגילה עפה הובא לפנינו ושם כתוב שכל הדברים) שהוציא הנבל בהב"ל פיו הם שקר וכזב ואין בהם ממש גם אין אחד, כאשר העידו מעדי אמת וצדק כת אחר כת ראויה להכריע בעדותן כל ישראל הוגבה בב"ד יפה שכל דבריו שקר וכזב רק שכיון לבשתו להוציא לעז על בת ישראל הכשירה ולא שת לבו לגזירת קדמונינו ז"ל ולגזירות תרי אריה דבי עילאי מסדרי הגט כדת וכהלכה כאשר העידו המסדרים ורבים גדולים ונכבדים עמהם. א"כ דינו חרוץ להיות נדון בצואה רותחת ושיטעום טעם הבשר הנ"ל כדין הלועג והלוהג על דברי חכמים להאכילו פרי מעלליהו. גם הנהו תרי מגידי בעלטה שהחזיקו ידיו ושעו אל הב"ל ואל מנחתו וילאו למצא פתח וחרטה יהיו נלכדים ברשת זו טמנו להם וינשכו אותם הנחשים השרפים. יען אשר לא הביטו אל נחש הנחושת לא יחיו עד יקבלו עליהם את הדין מהמורים האבירים הגבירים אצילי אשכנז אשר נברר בדברינו למטה. והנה הנם כי ראינו שהגאון מהר"ר אליעזר לא כיהה בו מ"מ ראינו שלא לשתוק במעשה זה, מדגרסינן בב"ב (דף פ"ט:) אמר ר' יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אומר שמא ילמדו הרמאים ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאים אין ת"ח בקיאים במעשה ידיהם. איבעיא להו אמרה או לא אמרה אמר רב שמואל בר רב יצחק אמרה ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וכן הוא בנדון דידן שהיה ראוי שלא לאומרו מצד כבוד הגאון הנ"ל וראוי לאומרו מצד הגאונים שתקנו וגזרו על הדבר ושכבוד התורה נתחלל בזה לא יכולנו להתאפק ואמרנו עת לעשות לה' ובמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב וכל הקודם להעניש החוטא זוכה מדגרסינן פרק הדר (דף ס"ב:) ההוא גברא דהוי קטר חמרא בציניתא בשבתא יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל להוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לר' אשי כה"ג מאי מי מחזי כאפקירותא א"ל אין חכמה ואין תבונה וכו'. והדן אותנו לכף זכות מן השמים ידינוהו לכף זכות וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:
1
ב׳גם נראה לנו כי מן הדין מסולק הרב הגאון מהר"ל מדין עסק ביש כמו שנברר ועל כן הרשות נתונה לכל חכם ומורה לצאת לעזרת ה' בגבורים ולדון בדבר זה כמ"ש מהרי"ק בתשובותיו סי' י"א וענין סלוק הרב בדבר זה הוא נדון בק"ו מהא דאיתא פרק תפילת השחר (דף כ"ז:) ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפילת ערבית רשות או חובה א"ל רשות כו' עד א"ל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וכו' עד היה ר"ג יושב ודורש ור' יהושע עמד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית עמוד ועמד אמרו עד כמה נצעריה וליזל אתא בר"ה אישתקיד וצעריה אתא בבכורות במעשה דר' צדוק וצעריה ה"נ קא מצער ליה כולי האי נצעריה וליזל תא ונעבריה מאן נוקמיה וכו' נוקמיה לר' יהושע ה"ל בעל דבר. הנה בנדון דידן הגם כי הגאון מהר"ל יצ"ו היושב בשבת תחכמוני בק"ק פרנקורט ראוי שכל התורה תהיה נפסקה על ידו מ"מ יש לחוש לצערן של ת"ח וראוי לנו לומר שיסלק הגאון הנ"ל מדינים הנוגעים בבית דין הגאון הישיש כמהר"ר אייזק סג"ל יצ"ו ביחוד בדינים הנוגעים בהפרנס והקצין כמר שמעון גינצבורק יצ"ו שהרי מצינו כמה פעמים שצערן ופגע ונגע בכבודם, אשתקד במעשה נתן שט"ן צערם כידוע לרבים שכל חכמי פולין ואיטליא החזיקו ידי הגאון החסיד השלם כמהר"א סג"ל יצ"ו וב"ד יפה גם אשרו חמוץ הקצין הנ"ל אשר צווח ככרוכיא על הגזל הנעשה לו במדינה מנתן שט"ן הנ"ל והוא עמד לימין השטן נגד האלופים חכמי איטליא יצ"ו ובראשם הגאון הגדול כמהר"ר מאיר מ"כ ולא אשגת עלייהו. ותו במעשה דיעקב צורף שחירף וזלזל ופגע בכבוד אב"ד החסיד השלם כמהר"א יצ"ו כאפיקורוס, צעריה מהר"ל יצ"ו למהר"א יצ"ו והחזיק ידי צורף ועד מתי לצעריה וליזל. ובאמת אלו היה הדבר דבר ממון החרשנו כאשר עשינו עד עתה הגם כי לא חשנו למאמרם ז"ל בעובדא דרבי אליעזר ברבי שמעון דנפק ריחשא מאודניה על דשמע בזילותא דצורבא מרבנן ולא מיחה כנזכר בפרק הפועלים (דף פ"ד:) אמרני רישיה בקרירי כי חכמי גלילות אשכנז וגדוליה הם קרובים אל החלל והם ח"ו נכוים תחילה באם יחשו במקום שיש חלול השם בפרט במקום שיש בידם למחות וזהו סיבת שתיקתנו כל אלו הימים. והנה לסיבה כי ראה ראינו כי שתיקתנו קלקול הדור והרוס המצב גבול שגבלו ראשונים ואחרונים אחור נסוג אמרנו עת לעשות לה' והסכמנו על הנ"ל. הגם כי מובטחים אנחנו במעלות גאוני אשכנז יצ"ו באם ישמעו דברי המסדר הגט כהווייתו יחושו לגזירת הקדמונים ראשונים ואחרונים ויאכילו למאיר הנ"ל ולמחזיקים ידו פרי מעלליהם מ"מ הקדמנו עצמנו למצוה רבה כזו מאחר שהרשות נתונה כנ"ל והטלנו גודא רבא על המוציא לעז ועל התומכים בידו עד אשר לא יוכלו קום עד יקבל עליו את הדין מג' ב"ד אשר נבררו ונזכרו בכתב הגאון הישי' החסיד השלם מהר"א יצ"ו. והננו מאררים ומחרימים ומשמתים ומנדים את מאיר בר שלמה האז מק"ק ורנקורט כדין הפורץ גדרן של חכמים ותקנותן כאשר עשה שעבר על חרם ר"ת ותלמידיו ראשונים ואחרונים ויהא נידון בצואה רותחת כדין הלועג על דברי חכמים והננו מסכימים לדברי הישיש החסיד השלם כמהר"א יצ"ו להחזיק עונשו וחרמו ונידוי אשר הטיל על מאיר הנ"ל גם נחזיק בית דינו היפה שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו כאשר הנהיג נשיאותו ברמה זה שלשים שנה וגזירתו תהא קיימת וגזירת זולתו בבית דינו תהא בטילה ומבוטלת לא שרירא ולא קיימא בכל מה שהפה יוכל לדבר בבי דינא דרבינא ורב אשי. ובהיות כי אמרנו למעלה שהלוהג גם הוא טועם טעם בשר הנ"ל נאמר שכל המדבר על צדיק יסוד עולם עתק הוא הגאון החסיד השלם מהר"א יצ"ו וחד דעמיה האלוף מהר"ר גוטליב מסדר הגט ויכוונו להוציא הקול והלעז על הגאונים הנ"ל או כדי לתלות בוקי סריקי במשפחות המיוחסים בישראל דינם חרוץ להיות כמוהו ולא יזח החש"ן מעליהם והנח"ש יהיה כרוך על עקביהם. ובכלל גזירותינו הננו גוזרים על האיש המשודך כמר אברהם לישא את בריינדל בת הקצין כמר שמעון יצ"ו אשר נתגרשה בגט כשר ממאיר הנ"ל שיהא נזהר בחויא דרבנן לבלתי להחזיק הקול לתת לב לענין הלעז שהוציא ושניבל השוטה הנ"ל בהבליו ולא יסוג אחור לבייש ח"ו בת ישראל המדוברת בו כי אז ח"ו יהא נלכד בעונש כמו המוציא לעז עצמו וגדול עונש העונה אמן אחר המברך את ה' יותר מהבוצע בירך נאץ ה' ולא ישגיח בדברי הלעז נגד חרם ר"ת ותלמידיו אשר מצודתם פרוסה על החיים בני דורנו יצ"ו. וכענין זה מצינו במרדכי בקידושין (פרק האומר) על אחד שאמר שנטמאה אשתו מאחר שלא יוכל לגרשה בעל כרחה מכח חרם ר"ג מה"ג כופין אותו לשמש עמה. וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' רל"ז. הרי קמן שמכח חרם ר"ג כופין לעשות מעשה נגד חשש איסור דאורייתא במקום דאיכא רגלים לדבר. כ"ש וק"ו בדבר שברור כשמש ואינו אלא הוצאת לעז בעלמא שיחוש המשודך לנפשו מכח חרם ר"ת ולא יחוש לאויבים המפקים לקלא כי הוא קול ושוברו טמו ולית ביה ממשא רק כי הקנאה מוציא אותן האויבים מן העולם וכמו שמצינו בענין לשון הרע כי הקול דינו כמוציאו מתחילה כדאיתא פרק יש בערכין (דף ט"ו) וכתבו הרמב"ם ז"ל, כן הוא בענין לעז זה באם ח"ו יתן זה האיש המשודך כתף סוררת לבלתי הכניס לביתו האשה הכשרה המדוברת בו אזי חרם ונבל יהיה אחריתו אבל מובטחים אנחנו בו כי יבטח בה' עושיהו ויקדש ש"ש ברבים שלא לפקפק בדברי חכמים כאשר שמענו כי הוא איש חכם ומבין מדעתו. וכל המחמיר בזה או כיוצא בזה אינו אלא מן המתמיהים ומכשיל רבים ונותן יד לפושעים מזלזלי המשפחות המיוחסות שבישראל כמ"ש המרדכי בענין חרם של ר"ת על נדון זה. ואין לפקפק ולומר מי יוכל להכריחו שלא יחמיר על עצמו לחוש לקול עלה נדף מאחר שלבו ירא ורך לבב הוא שלא לכנוס במקום סכנה לדעתו. ע"כ באתי להוסיף דברים בזה ולומר שכל דיינא דלא דן הכי לאו דיינא הוא כי כן מבואר הוא בתשובת הר"ש בר צמח והרשב"א כאשר הביאן הרב ב"י בספרו הארוך בסי' מ"ב באבן עזר מבואר היטב על ענין קול קידושין שהוציאו ולא היה בקלא ממש שכתב הר"ש בר צמח וז"ל ואין להחמיר בזו משום שלא יהיו בנות ישראל החשובות מדרך כף רגל לבני פריצי עמנו וכמ"ש הרשב"א על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה וכעס עליו וכתב שהיא רעה חולה שיתעלל פריץ אחד על אחת מבנות ישראל החשובים כדי להוציא ממון מידה. ומה שכתבת שכך היה המנהג לעגנה ולהאמינו היא מנהג בורות וחומרא דאתא לידי קולא הוא לענין אם יקדשנה אחר כו'. עד ואין חוששין בזה לקול דאין חוששין לקול אלא בדבר ברור אבל כשיהיה הדיוט מוציא קול ומתוך כך יצא רינון אין זה קול כלל עכ"ל. הרי קמן דאין להחמיר במקום שאמרו להקל והוא בכלל לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ודרשו רז"ל (ר"ה דף כ"ה) אתם אפי' מוטעים אפילו שוגגין ומנדין על זה כמו שמצינו במסכת ר"ה (דף כ"ה) שגזר ר"ג על ר' יהושע לבא אצלו במקלו ובתרמילו ביוה"כ שהיה חל להיות בחשבונו לא הניחו להחמיר בדבר שלא אמרו להחמיר. ואמרי' פ"ק דברכות (דף י':) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם עומדים ובשעה שבני אדם שוכבים א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה ואמרינן התם בגמרא רב נחמן בר יצחק אומר העושה כדברי ב"ש חייב מיתה דתנן א"ר טרפון וכו' ופירוש התם התוספות דאפילו במקום דב"ש מחמירים וב"ה מודים דאם עבד כב"ש יצא אפ"ה אם עשה כדברי ב"ש חייב מיתה, ואף אין להקשות מהא דאיתא ברכות (דף נ"ג) לענין מי שאכל ושכח לברך חד עבד בשוגג כב"ש ומצא ארנקי דדהבא וחד עבד במזיד כב"ה ואכלו אריה דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב"ש דא"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכוב ולקרות ק"ש דהא עדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דלב"ה ג"כ יוצא בשכיבה ולב"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב"ש וכ"ש בענין עגון אשה דאין להחמיר. וכ"ש בחיוב שמתא שם מיתה אם מחמיר על עצמו להוציא חומרא מלבו ולהוציא לעז על הגט חלילה כי גדול העונה אמן יותר מן המברך ונאץ ה', ומצינו בתשובת מהר"ם במרדכי ריש פכ"ה שהיה מתלוצץ על המחמירים על עצמן בענין אכילת בשר אחר גבינה והיה חושב הדבר למינות. וכן כתב בעל המאור סוף כירה לענין המחמירים על עצמן בשבת שלא לאכול חמין שחושבן למין מאחר שבדברי חכמים אינו מאמין, כ"ש וק"ו בענין הוצאת לעז שכבר גזר ר"ת וב"ד שנלכד כל הגורם הלעז בחרמותם ושמתא וריתחא דרבנן חל עליו ממילא צא וראה מדור המדבר על שהאמינו ושתו לבם לקול המרגלים אשר הוציאו לעז ודבה על עצים ואבנים והאמינו לדבריהם נענשו בעונש הקשה כ"ש העושה מעשה בעצמו להחזיק קול לעז אשר כבר נגזר עליו להחזיקו לרשע וע"כ עדיין אני בגזירתי עומד כנ"ל ואני גוזר על צורב וב"ד הקטן ממני ובפרט על תלמידי אשר ימצאו במקום שכתיבתי מגעת שיתנו להקרות דברי בב"ה אשר המה שמה וכל כי האי מילתא לימרון משמאי וכל אדם יחוש לנפשו, סוף דבר המשודך הר"ר אברהם יצ"ו הנ"ל את האלהים יירא ועיניו יפקח ויזכה במקחו אשר לקח ויתן עיניו בעושר וכבוד ומשפחה ואז יהפוך לו הש"י הקללה לברכה ויתן ביתו כבית רחל וכבית לאה אשר בנו שתיהן בית ישראל וע"י נזכה לביאת הגואל כארז"ל (ע"ז דף ה') אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף כי כל הנ"ל ברור בלי צפצוף. כה אמר הצעיר לימים נמשך אחר רבותיו וחביריו אשר חברו בזו דברים הרבה לערוך מערכות בדבר הלכות. להביא גוברין ושטרי ברורין על דבר העלמה ההגונה אשר רצו הפורצים לעגנה. בקהלם ובסודם. ולא עלה בידם. כי הצור מגן בעדה. להעמידה על כבודה. וזאת תהיה לה לעדה. לאחרית ותקוה. ואני כאחד מהם לא רציתי להאריך במקום שאמרו לקצר רק באתי לבקש ולהפציר בכל הירא אלהים להסכים בכל הנ"ל. ולהעניש המועל מעל. כי כל הדברים הם מן המפורסמים ואינן צריכים ראייה. ומאחר שהרשות ניתן לכל חכם ותלמיד כמוני היום להסכים בדברים הנ"ל באתי ג"כ על החתום:
2
ג׳הנה כתבנו כל הנ"ל ותמכנו אנחנו ח"מ יתדותינו על דברי הב"ד הגדול שסדרו הגט וקבלו עדיות בהכשר וכהלכה כאשר מסודר הכל בקונטריס אשר ראינו כתוב על זה ונתקיים הכל ע"י הנזכר וראינו כי החכמים מסדרי הגט החליטו וכתבו בפשיטות חרם ושמתא ונתנו מארה במאיר הא"ז הנ"ל ונתנו בו עיניהם שיגרום לו מיתה או עוני והנה הוא בידם למושכל ראשון. לכן באנו ג"כ להחזיק דברי חכמים מסדרי הגט ופיהם ועשייתן בזו יהא כפינו וכעשיתנו כי לא באנו לגרוע מדבריהם רק להוסיף עליהם כי הם ראו נתינת הגט ולא זר אתם וראו וידעו כי היה מרצון המגרש בלא אונס וכמו שהובא בעדות ולכן לא מצינו לירד לעומק הדין של גט מעושה ואונס כי במקום שאמרו חכמים לקצר אסור להאריך ואיך יעלה על הדעת ששום קל בישראל יכשל בנתינת גט מעושה כאשר אמר זה המגרש עם העד הרשע שלו שאומר שהשוטר הוליך המגרש אצל הגט. כ"ש לחכמים שבדור ואף כי אין להאריך בדין גט מעושה בכאן מאחר שאין לחוש בזה כלל שלא ימצא שום עז פנים שבדור הרוצה להתנקם שום מקום לתלות עצמו בתרינו ואולי יפרש דברי חכמים בדרך אחר ממה שכוונו וכמו שאסרו לכתוב התורה שבע"פ ולכן הנחנו מדינים אלו מאחר שהדבר מושכל ראשון שהגט ניתן מרצון ובנפש חפיצה כאשר כמה עדים כשרים יעידון יגידון. ולכן כל דברי ההב"ל אינו רק כצפצוף עופות וחיות טמאים. אך משום עת לעשות לה' כתבנו כל הדברים הנ"ל גם דברי העד הרשע שהחציף פניו לשקר במלתא המפורסמת ואמר ששוטר הוליך המגרש לגט, הנה מפורסם דינו שראוי להלקותו מאחר שעבר על לא תענה וק"ו ממה שאמרו טוביא חטא וזיגוד מנגיד כ"ש במקום שמשקר כאשר מעידים כל העדים שבאו בקונטריס והיו כולם באותו מעמד של נתינת הגט וידוע אמרם בכמה מקומות לענין דבר ערוה וקידושין וגיטין, דאין עד אחד במקום שנים ק"ו במקום רבים ואפילו לעד בעלמא אינו בפחות מב' כמו שאמרו אין עדות פחות משנים ק"ו במקום שרבים מכחישים אותו. ואין לומר דלמא האחרים לא ראו השוטר ע"י שום אחיזת עינים רק זה הרשע ראה כותי כמותו אצל הגט ולומר לא ראינו אינו ראיה, כי כל זה שטות גמור אינו ראוי לשום אליו לב דאל"כ נתבטלו כל דיני הכחשת עדים וכל דין ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה וכן אמרו לענין קידושין ולענין טומאה אלא ודאי כל שהיה במעמד אחד ובמקום אחד לא ראינו הוי ראיה. וכן כתבו בהדיא הפוסקים ראשונים ואחרונים כמ"ש המגיד משנה הלכות אישות (וכן הוא בהגהות מרדכי דסנהדרין) ור' ירוחם ותשובת הרשב"א. ואף כי כל אלו הדברים גלוים ופשוטים מ"מ כתבתי לומר כמה סמיות עיני החפצים בלעז והוצאת דבה על המשפחות כי אף שיודעין שאין דבריהם יעשה פרי מ"מ מראים קלונם ברבים, גם כי העד השני לא העיד כלום ועדותו הוא עד מפי עד ומוכחש מן העד שתלה קללתו ורבים עמו מ"מ ראוי לעונש גדול מלבד החרם ר"ת וחכמים שאחריו אשר נלכדו בו כנ"ל. וכמוהם יהיו עושיהם ושוכריהן ומובטח אני בהש"י שיתן לאיש כפי פעלו ויראה בעלבון התורה וחכמיה ולא ישהא לאונאותיה של החכם הישיש הגאון מהר"ר אייזיק עם העלמה אשר רצו הטמאים לעגנה אף כי היא בת גדולים ועשירי ארץ מ"מ ברית כרותה אפילו לאלמנה וליתום של מלך וכ"ש כבוד התורה שלא חשו על גזירת ר"ת וכבוד החכם בעל המסדר את הגט וקדושים שעמו ובפרט מהמגרש הנ"ל ועוזריו. ובפרט האיש נתן שט"ן אשר יורד וגונב עולה ומסטין כתב לק"ק פוזנא על החכם מהרר"א איך שמינות נזרקה בו לעת זקנתו ראו איך החציף פניו לדבר על זקן וחכם ובר אוריין ובר אבהן דברים כאלה ולא למד מההוא צורבא מרבנן דנידהו ר' יהודה (דיפו) על דסני שומעניה ואפ"ה נהג בו כבוד כ"ש שלא היה לנתן שטן להקל בכבוד החכם מכח שנידוהו על רוע מפעליו אשר גנב וגזל זה כמה שנים ונידוהו על זה כל חכמי איטליא ורוסיא כאשר הוא מפורסם לכל ועתה מוסיף חטא על פשע לומר על זקן נשוא פנים שמינות נזרקה בו חלילה ולכן ראוי לכל ירא אלקים לנקום נקמת השם מהנקובים הנ"ל וידי תהיה בם בראשונה להסכים על כל החרמות שהטילו עליהם בראש, הגאון מהר"ר אייזיק גינצבורק ומהר"ר גוטליב והגאון הגדול מהר"ר לייזר מפראג עם חביריו אשר שמה והגאון מהר"ר ישראל בן הגאון והקדוש מהר"ר שכנא ז"ל עם הגאון מהר"ר יצחק צלאל יצ"ו אשר הוא בלאדמר עם שאר החכמים שהסכימו על הדבר ויד כל החכמים אשר נגע יראת אלקים בלבם תהיו בם באחרונה וכל העם ישמעו וייראו:
3
ד׳על דבר ההגונה. אשר רצו הפוחזים לעגנה. בקהלם ובסודם. ולא עלה בידם. כי הצור מגן בעדה. להעמידה על כבודה. וזאת תהיה לה לעדה, לאחרית ותקוה, שכמה רבוותא העריכו מערכות. בדבר הלכות. להביא גוברין. ושטר בירורין. והלכות פסוקות. ושלא להחזיק במחלוקות. והחרימו בקולות וברקים את המוציא לעז מאיר הבל הנ"ל וכל אשר בידו מחזיק גם גזרו והטילו חרמין על ראש המשודך שלא לטמא בריתו שלא לכנוס משודכתו. כי היא מותרת לו. ככל בנות ישראל הכשירות שראויין לבוא לגבולו. ואם אחרת יקח יהא ענשו חרוץ כאשר שתו עליו בעלי אסופות ובעלי תריסין, ואני כאחד מהן כתבתי בדברים הנ"ל וראיתי דאיתא בהגהות מרדכי סוף גיטין וז"ל מעשה בבחור אחד שגירש אשתו ונישאת לאחר וקודם הנישואין הוציא קול שכדת משה וישראל היה כתוב ברי"ש וכשבא לחופה לא רצה ליהנות מן הסעודה וכפה ר"ת את הבחור לתת לה גט כשר דכל קלא דקמיה נישואין יש לחוש אפי' ידוע שלא ימצא אמת, אבל הטוב והמטיב לבטל לאו קלא הוא דפסקי' כאביי ורצה ר"ת להוציאה מן השני שנשאה אחר הקול עכ"ל ההג"ה כאשר הביא הגאון מהר"ר לייזר מפראג בפסקיו. וא"כ יש לטוען מקום לטעון באומרו דאע"ג דהקול לא ימצא אמת מ"מ יש לחוש לו כמו שחש ר"ת והחמיר בו. ואני אחזיק דברי הטוען מלשון האשר"י סוף גיטין שכתב מעשה אירע שיצא קול פיסול על גט והצריך ר"ת גט אחר מפני הלעז אע"פ שכשר היה ודקדק מכאן דאינה צריכה המתנה וכו' וכן יש לדקדק מלשון הסמ"ג והמ"מ פרק ט' דהלכות אישות שהביאו מעשה זה ואולי דהכל הוא מעשה אחד עם מעשה שהביאו הגהות הנ"ל ושמעינן מיניה דיש להצריך גט במקום לעז אע"ג דגט כשר. אבל כי דייקינן ליכא מכאן קושיא כלל רק מי שלבו נוקפו אומר כן והוא מבואר מן הגמרא ומן הסברא דאין לחוש לזה כלל רק דברי ר"ת יש להם בנין ובאור בתרי ותלת טעמי. ותחילה אומר כי באמת יש לתמוה על ר"ת וגדולתו שהיה יודע לטהר שרץ מן התורה ואיך לא עמד בפרץ להקל במקום לעז בעלמא והיה נותן בזה מקום ויד לרמאים שכל פריץ ועז פנים יוציא לעז על גט לשדות בו איזה קלקול ובפרט אותן שכופין להוציא כדתנן בכתובות פרק המדיר (דף ע"ז) ואלו שכופין וכו' וא"כ לעולם לא נניח בת מגורשת לאברהם אבינו וכבר אמרו פ"ק דכתובות אין אונס בגיטין מפני הפרוצות והצנועות כ"ש שיש לחוש בכיוצא בזו לתקנת צנועות ופרוצות שמא א' תירא לנפשה שמא הבעל הוציא לעז על הגט והצריך גט אחר ולא תינשא לעולם וסברא רחוקה היא לומר שמאחר שאם תהיה זריזה ונישאת מיד אין לחוש ללעז אח"כ ובהא תתקן נפשה דזה אינו כלום כי אף שהלכה רווחת בישראל שאין חוששין לקלא דבתר נישואין היינו להוציאה מבעלה על זה מ"מ מידי לעז לא יצא אם היה לנו לחוש לכל קולות השקרים. ועוד דמבואר נגלה הוא בדברי הגמרא והפוסקים שאין לחוש אפילו ללעז בעלמא בדבר שידוע שהוא שקר דהא תנן בריש גיטין (דף ב') המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' ואמרינן התם בגמרא דמשום עגונה הקילו בה רבנן ופריך שם האי קולא חומרא היא דאי מצרכי לה תרי לא אתא בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' ופי' שם התוספות ב' לשונות וז"ל יש לפרש דפסיל ליה ממש דאף ע"ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וא"ת וכו' עד ואין נראה לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר וכו' עד ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר עכ"ל, והשתא מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם או מאי קאמר דאי מצרכא ליה תרי לא אתי בעל ומערער דהא אכתי איכא לעז בעלמא לפי מעשה דר"ת דלעיל. וא"ל דבגמרא לא חששו אלא ללעז דבתר נישואין ולהכי מהני תרי אבל קודם נישואין איכא למיחש אפי' ללעז בעלמא ואם היה הבעל בא ומערער היתה צריכה גט שני מכח הלעז, דזה אינו כלום דא"כ לא לשתמיט בתלמוד ובשום פוסק לומר דאם בא בעל ומערער שיש לחוש לערעורו ואדרבא כל הפוסקים כתבו סתם שתנשא לכתחילה ולא מהמנינן ליה לבעל, ותו דמאחר דלא נפסל הגט בערעורו דבעל אלא דחששו שיאמינו ללעז הבעל כדפי' ר"י מה לי קודם נישואין או אחר נישואין דמ"מ מידי רינון לא יצאנו ותו דא"כ בחד נמי מאחר שנשאת אין לחוש מאחר דאינו אלא רינון בעלמא כדפי' ר"י ומה לי חד ומה לי תרי מאחר דבשתיהם אינו אלא רינון בעלמא ותו דא"כ לא הוי פריך מידי בגמרא האי קולא חומרא הוא וכו' דהא עיקר התקנה היתה משום עגונא הקילו בה רבנן א"כ מאי פריך חומרא הוא לאחר שתינשא דמ"מ משום עגונא הקילו בה רבנן אף אם ירננו עליה אחר הנישואין ולא חשו רבנן והקילו בו רבנן משום עיגון כמו שהקילו בעיקר הדבר להאמין לעד אחד אלא על כרחך מיירי בערעור דקודם הנישואין ולהכי פריך שפיר האי קולא חומרא היא ותהיה יותר מעוגנת דבחד יבוא בעל ויערער בלעז ולא תינשא בשביל זה אבל בתרי אין לעז מועיל ואין כאן אפילו לעז בעלמא מאחר דתרי הם ותרי כמאה וחברך תברא אית ליה ונשמע הדבר כדאמרינן א"כ הדרא קושיא לדוכתה על מעשה דר"ת:
4
ה׳תו דגרסינן (שם) המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב וכו' ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו אמרינן בגמרא ערעור בכמה אילימא חד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא ערעור דבעל והשתא אמאי לא פריך דמ"מ יוציא הבעל לעז על הגט ויעביר קול במחנה וירננו אחר הגט כדפריך גבי גט הבא מח"ל לפי' ר"י דלעיל. ואין לומר דגם התם לא הועילו קיום העדים רק לאחר שנשאת אבל לא קודם לכן דזה רחוק מן הדעת דתנא דיתקיים בחותמיו שהוא התיקון המועיל בכל השטרות שבעולם וכאן לא יהני אלא דוקא אחר הנישואין ואדרבא בכמה דברים הקילו בגיטין יותר מבשאר שטרות כמבואר שם בפרק ההוא ותו דאי אפשר להעמיד הסוגיא בערעורו דבעל אחר שנשאת. מהא דגרסינן פ"ב דכתובות (דף כ"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תינשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך התם מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגמא בעד א' אומר מת דהימנוהו רבנן כתרי וכדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינו חכמים עד אחד הרי כאן ב' והאי דקאמר לא מת ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים אי הכי אפי' לכתחילה נמי משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך סיפא עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו במקום שנים וכו' עד רב אסי אומר כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו נתגרשה מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוי אחוי גיטך עכ"ל הגמרא. וכתבו הרי"ף והרא"ש ושמעינן מהא דרב אסי דהיכא דמסהדי לאחר זמן ל"ש מיתה ול"ש גירושין היכא דקא מכחשי אהדדי לא תינשא לכתחילה ואם נישאת לא תצא וק"ל כרב אסי דהוא בתראה וכו'. והשתא יש לדקדק דסוגייתנו מיירי קודם שנישאת דאי לאחר שנישאת מאי פריך אילימא תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהא ק"ל כרב אסי דפסק דבתרי ותרי לא תצא אם נשאת במקום דליכא לברורי כמו כאן דנתקיים בחותמיו ותרי אמרי' דמזוייף הוא וליכא לברורי ומאי קאמר מאי חזית דודאי הראשונים עדיפי דאם נשאת לא תצא וא"ל דמלעז בעלמא פריך דמ"מ מאחר שהוא תרי ותרי איכא לעז, דזה אינו דא"כ מאי פריך ברישא אילימא ערעור דחד הא ר' יוחנן אמר אין ערעור פחות משנים דהא דר' יוחנן לאו לענין לעז בעלמא קאמר רק לענין דינא כדמוכח פרק ב' דכתובות גבי דינא דמעלין ע"פ עד אחד ליוחסין ובעד אחד איכא לעז כדמוכח ההיא דאביי דלעיל דלא תינשא משום לזות שפתים אלא ע"כ דגבי מביא גט בא"י לא פריך דהוי ביה משום לעז וא"כ הא דפריך תרי ותרי נינהו נמי מדינא פריך וא"כ ע"כ מיירי קודם שנשאת ואפ"ה לא חששו לערעורו דבעל במקום שנים אפילו ללעז בעלמא והתירו לינשא ולא החמירו כלל ודלא כמעשה דר"ת שכתב דאפילו לא ימצא אמת יש לחוש לקלא דקודם נישואין וכן יש להוכיח מסוגיא דכתובות שהבאתי דגם תחילת הסוגיא דגיטין לא מיירי רק קודם שנשאת ולא אחר שנשאת דהא קאמר התם אביי דלא תינשא לכתחילה בעד אחד משום דרב אסי דאמר הסר ממך עקשות וכו' ואפ"ה אם נשאת לא תצא דלא חששו לרינון לאחר שנשאת וא"כ אי סוגייתנו מיירי לאחר שנשאת לא הוי פריך מידי אתא בעל ומערער ופסיל ליה לפירוש תוס' דאינו אלא רינון בעלמא אלא ע"כ מיירי קודם שנשאת ואפ"ה בתרי לא חששו ללעז של בעל דאפילו לעז בעלמא ליכא וא"כ קשיא לן עובדא דר"ת. ותו יש להוכיח דלא כוותיה לפי פשוטו של מעשה מהא דאמרינן פרק המגרש (דף פ"ה) ולא לכתוב אגרת וכו' וכן הרבה וכתב שם הרא"ש והר"ן בשם בעל העיטור ורב האי גאון דאין לחוש אלא בדכתב בעל הגט וא"ל דכיון דהכשילה וכו' ולפי עובדא דר"ת הלא כל בעל יכול להטיל מום בגט בלא קלקולים אלו אלא ש"מ דאין לחוש: ותו מהא דאמרינן סוף גיטין (דף פ"ח:) לענין קלא יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי הרי זו מגורשת ואמרינן שם בגמרא (דף פ"ט) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות וכו' עד א"ר אבא א"ר הונא אמר רב לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני כו' ובודקין והולכין עד שמגיעין לדבר הברור וכו'. וכתב שם הרא"ש דבעינן תרי מתרי ומוכח לה התם מן הסוגיא וכתב עוד דאין חילוק בין קול מקודשת או מגורשת דבתרווייהו בעינן קול ברור ופליגי התם בגמרא אח"כ אי מבטלינן קלא וכו' ואפילו למ"ד לא מבטלין היינו בירור דמקרי קול אבל בקול הברה בעלמא לכ"ע לא חיישינן וא"כ קשיא לן עובדא דר"ת, דאין לחלק ולומר הא דבעיא קול ברור היינו דוקא להוציא מן החזקה והקול הוא נגד החזקה כמו מקודשת דהוה בחזקת פנויה או מגורשת דהוה בחזקת אשת איש אבל בקול שהוא בא להעמיד על החזקה אפילו לעז בעלמא מהני, דזה אינו דמאחר דמיד דנתגרשה היא בחזקת פנויה והקול בא נגד החזקה דאל"כ לא היה מביא ר"ת לדבריו ראיה מן הגמרא לענין מעשה שלו לענין שאינה צריכה להמתין ג' חדשים לאחר הגט השני כדאיתא בתוס' ובאשר"י ובפוסקים הנ"ל אלא ודאי דאין לחלק בין קול לקול ויותר רבינו יעקב תם לבדו בלא ראיה לנגד כל הדעות לפי המעשה שלו אם נפרשהו כפי מה שעולה על הדעת תחילה: אבל אני אומר כי זהו שלש על שלש כי כמו שהקשיתי לשאול ג' תמיהות על ר"ת כן יש ליישבו בשלשה פנים וכולן אמתיים. ואומר דשאני התם במעשה דר"ת דהאמת כן היה שהיה נכתב רי"ש בגט ולזה הצריך ר"ת גט אחר כאשר אפרש וזה הדבר מוכרח מלשון הג"ה ההיא דקאמר וכפה ר"ת את הבחור לתת גט כשר דכל קלא דקמיה נישואין יש לחוש אפילו ידוע שלא ימצא אמת אבל הטוב והמטיב לבטל לאו קלא הוא דפסקינן כאביי ורצה ר"ת וכו'. והשתא יש לדקדק כי מה ענין דין הטוב והמטיב שהוא גילוי דעת בגטין שהלכה בזה כאביי לענין קלא אלא ע"כ דה"ק אם יצא הקול שהגט פסול משום דגילה דעת בגט ואמר הטוב והמטיב לאו קלא הוא מאחר שהלכה כאביי א"כ הו"ל קול ושוברו עמו דאמרינן ביה דלא הוי קלא וא"כ יש להקשות מ"ש רישא ומ"ש סיפא דאם חוששין לקול אע"פ שידוע שלא ימצא אמת כ"ש דהיה לנו לחוש לקול שאמרו ביה דגילוי דעת בגיטין דיש מ"ד שאומר שהוא פסול ואע"ג דלאו הוא כהלכתא מ"מ לא גרע משקר גמור אלא ע"כ אנו צריכים לומר דר"ת לא כתב דחיישינן לקלא שקודם נישואין אע"פ שלא ימצא אמת היינו דוקא בקול ברור כמו שארז"ל סוף המגרש כגון ששמע פלוני מפלוני וכו' ובקול כזה חיישינן אע"ג דידוע שלא ימצא אמת דס"ל לר"ת דלא מבטלין קלא אע"ג דמתברר האמת אחר כך וכנהרדעא דלא מבטלין קלא כדאיתא פרק המגרש והר"ן והמ"מ כתבו כן אע"ג שהוא נגד דעת מוהר"ם והרא"ש והר"ן דפסקו דמבטלין קלא מ"מ דעת ר"ת הכי ולכן כתב אח"כ דאם יצא הקול בתחילה שאמר הטוב והמטיב לאו קלא הוא דהוי קול ושוברו עמו. ומעתה מה שכתב שר"ת כפה להבחור שאמר שהיה רי"ש בגט במלת כדת היינו משום שהיה הדבר כן בנמצא ואמת היה כן ומ"מ לא היה רק קול בעלמא והגט כשר היה בלא זה דהא עיקר מה שכותבין כדת משה בגט הוא משום דאין למידין משיטה אחרונה כדאיתא בתוס' ובמרדכי ובאשר"י ריש פרק גט פשוט וכן הוא הסכמת כל הפוסקים והר"ן פ"ק דגיטין האריך בו וכתב דאם לא כתבו כלל הגט כשר (ולא) דאין למדין משיטה אחרונה, וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים לענין שטרות ואף לכ"ע הפוסלין אם לא החזיר בשיטה אחרונה מ"מ אין השינוי פוסל בו כמ"ש הריב"ש סי' ר"ה לענין שינויין שבגט ע"ש וכן היא הסכמת רוב הפוסקים דאין שינוי פוסל במקום שאילו לא נכתב כלל כשר וא"כ בנדון דר"ת בודאי הגט לא היה נפסל בו אף אם היה האמת שכתב רי"ש במקום דלי"ת והוי שנוי וכ"ש די"ל דאין זה שינוי דמלת כרת משתמע ללשון כריתות והוי משמעותו כמו מלת כדת אלא ששינה קצת מלשון נוסח הגט. ולכן קאמר דאע"ג שלפי האמת הגט כשר מ"מ מאחר שבעיני הבריות היה בו חשש פסול צריכה גט כמו דחיישי' לקול גמור אע"ג דנמצא שאינו אמת מחמירין משום העברת קול ולא מבטלינן ליה ואיכא למיחש דלמא איכא דשמע ליה בקול ולא שמע ליה בביטול גם כאן יש לחוש דאיכא דשמע ליה דנמצא טעות בגט ולא ידע החילוק בין טופס לתורף ויבוא להכשיר במקום הפסול ולזה הצריכו גט שני אבל לא עלה על דעת ר"ת להצריך גט במקום שקר מפורסם שאין לו רגלים במקום שיצא הקול ושוברו עמו כי זהו קול שאין בו ממש, ופשוט הוא בעיני שהאמת כן הוא כדברי ר"ת שלא לשוייה טועה ח"ו ומ"מ אכתוב עוד תירוצים אחרים על דבריו אע"פ שדרך הנ"ל נראה בעיני כאמת: השני דאפשר דאף במעשה דר"ת דההוא בחור היה קול ברור תרי מתרי אלא שלאחר חקירות ב"ד נודע הדבר שהקול יוצא מן הבחור ולכן כתב דאף שלא ימצא אמת לא מבטלים קלא וחיישינן ליה כנהרדעי אע"פ שידוע שהגט כשר אבל במקום דלית ממשות בקול ומיד שיצא נראה שוברו עמו ושהוא שקר מפורסם ודאי לא חיישינן: השלישית דיש לחלק בין לא מצא הקול אמת ר"ל שלא יתברר אמיתתו לעולם ובין נודע שהוא שקר. וזה מוכרח מהא דאיתא בגמרא סוף המגרש (דף פ"ט) א"ל אביי לרב יוסף מבטלין קלא או לא מבטלין קלא כו' עד א"ל אתרוותא נינהו בסורא מבטלים קלא בנהרדעא לא מבטלין קלא ואמרינן התם בגמרא יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו שלח להו וכו' עד אי איגלאי מילתא דקידושי קמא מעליא נינהו לא צריכה גט משני וכו' עד לא מצאו הדבר על בוריו מהו אמר רב הונא מגרש ראשון וכו'. והשתא יש לדקדק דאם לא נמצא הדבר על בוריו אמאי לא מבטלין הקול, וא"ל דבגמרא קאי אליבא דמ"ד דס"ל כנהרדעי דלא מבטלין קלא וכדאיתא התם מ"מ הרא"ש דפסק דמבטלין קלא למה הביא האי דלא מצא הדבר על בוריו וכן בטור א"ע סי' מ"ו פסק דאם נתברר הקול שהוא שקר מבטלין הקול וכתב ג"כ אח"כ דין דאם לא נתאמת הקול מגרש ראשון ונושא שני אלא ע"כ דיש לחלק בין נמצא הקול שקר בין לא נתאמת דהיינו לא ימצא אמת אלא נשאר תמיד על הספק ולכן כתב ר"ת דאף אם לא ימצא אמת רק נשאת תמיד בספק חיישינן אבל כשנתפרסם השקר ודאי ליכא למיחש ולא מקרי קול רק שמץ דופי ומינות מן המוציאו וכל העוזרים אליו שאין יראת אלהים נגד עיניהם. סוף דבר אני עדין במקומי עומד לגזור גזירתי הנ"ל:
5
