שאלות ותשובות רמ"א צ״וResponsa of Rema 96
א׳שאלה רחל בת ת"ח נשאת בווינצי"א לראובן שהוא מבני פראג, והתנו שיעמוד שנה אחת בווינצי"א ובתוך השנה ההיא נמצא הולך בדרכים לא טובים ונמצאת גניבה בידו. ואחרי בושת גנב כי ימצא הלך לו לעיר פראג, וגם שם כשהסכל הולך שם עשה ע"פ מידותיו כי ההרגל נעשה טבע שניה שנתחבר לעושה זיוף חותם המלכות ונתפס לענין הזיוף הנזכר, והוכרח לברוח גם משם זה כמה שנים מחמת סכנת נפש. ובתוך זה הזמן חזר בווינציא"ה ונולד לו בן, ועוד הלך וחזר ונולדה לו בת ומתה הבת ולא שלח מזונות זה כמה שנים לא לאשתו ולא לבנו. והנה הוא הולך ממקום למקום נע ונד כי מעשיו ירחקוהו. ועתה טוענת רחל דמאיס עליה על פרי מעלליו ועל פי דרכו זה כסל דאינו כבוד שלה ולא של אביה להיותה לאיש כזה לאשה כי בושה היא משמועתו ואת אביה הוא מחלל. ועוד כיון שאין רשאי להיות בפראג והיא אינה חייבת ללכת אחריו בכל מקום אשר תדרך כף רגלו אץ ברגלים חוטא הנה מבקשת מב"ד נפשה בשאלתה שיכפוהו לגרשה כי היא בוחרת להיות עגונה כל ימיה ולא תזדווג עוד לאיש אשר אלה לו. יורנו מורה צדק אם יכולים ב"ד לכופו באיזה דרך מהדרכים לגרשה אי אינם יכולים, ושכרו כפול:
1
ב׳תשובה איברא דלפום ריהטא נראין דברים פשוטין שאין דרך לכופו. ודברים הללו מחלוקת הוא בין גאוני עולם אם כופין בטענת מאיס עלי או לאו. והנה יש מי שהבין בדבריו שכופין ויש מי שהבין איפכא דאין כופין. אמנם רשב"ם ורש"י ז"ל כתבו בביאור דכופין והרמב"ם כתב ג"כ דכופין. אך ר"ת הקשה לאומרים דכופין בטענת דמאיס עלי דליתני לה בהדי הנהו דתנינן פ' המדיר דכופין. ועוד הקשה שהרי מצינו כמה וכמה פעמים שחששו רז"ל ואמרו שאין כופין דשמא נתנה עיניה באחר. ולפיכך פירש הסוגיא באופן אחר ואומר היכי דמי מורדת דפוחתין מכתובתה מעט מעט כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, פירוש בעינא ליה אם לא יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה לעגנו עד כלות כתובתי. הנה דינה כשהיא אומרת כן לשבת דזמנין תחזור בה הלכך כופין לזה להשהותה. אבל אם אמרה מאיס עלי ולא כתובתי בעינא אלא הכל אני מוחלת לו לא כמחילה בטעות חשבינן לה, ואין כופין להשהותה אולי תחזור בה אלא אם הבעל רוצה לגרשה מיד בלא כתובה הרשות בידו דמחילה גמורה היא. והאי דאמר מר זוטרא כייפינן ליה ר"ל כופין אותו להשהותה עד כלות כתובתה אולי תחזור בה, ואם בעלה רוצה לגרשה יתן לה כתובתה, זה פירש ר"ת בסוגיא. ואחרי ר"ת נמשכו האחרונים ומהם הר"ן ז"ל אשר הוסיף להקשות על הרמב"ם ז"ל מפרק המדיר דתנן ואלו שכופין אותו להוציא מוכת שחין ובעל פוליפוס, ומפרשינן ליה בגמרא דאמרה לא הוינא בהדיה דהיינו מאיס עלי ואפ"ה אין כופין אלא לאלו. עוד הקשה הר"ן מדאמרינן בהנזקין וכי תימא דכי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי תקינו רבנן ליה כתובה מינה. ומשני אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט. ודייק הר"ן ז"ל ואמר אלמא דאין כופין אותו להוציא שאילו היו כופין אותו היאך יכול להשהותה דאע"ג שיאמר רוצה אני ע"כ יאמר כן. ואם היה הדין כן היו חכמים מתקנים ליה כתובה מינה. אלא ודאי ש"מ דאין כופין שאין האיש מוציא אלא לרצונו. עוד הקשה הר"ן להרמב"ם ז"ל מהירושלמי פרק אע"פ דתני רוצה היא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא, ולכן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרשה אלמא לעולם אין האיש מוציא אלא לרצונו ע"כ דברי הר"ן. ועוד כתב הר"ן שכן דעת הרי"ף דאין כופין בטענת מאיס עלי מדינא דגמרא, אבל מן התקנה שהתקינו לכוף בעל מורדת כופין. וכתב עוד שם בשם הרז"ה נגד הרי"ף שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה. וכ"כ הרמב"ם שעכשיו כבר בטלה אותה התקנה מפני פריצות הדורות. וגם הרמב"ם כתב שב"ד בדין התלמוד ראוי לדון במורדת. הנה לך שכל אחרונים הסכימו לדברי ר"ת דאין כופין בטענת מאיס עלי. ועם היות כי אין לנו להכריע ביניהם עכ"ז כיון דאתא לידן שבתי וראיתי כל הקושיות אשר הגדילו והוסיפו להפליא על הרמב"ם ז"ל אמרתי אני אל לבי למצא דבר חפץ ליישב דבריו ז"ל. וכאשר ראיתי נוסח דבריו אכן אמרתי לע"ד שאין דבריו צריכין יישוב שמיושבים ועומדים הם וז"ל שם פ' י"ד מהלכות אישות, האשה שמונעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אומרת מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעה לגרשה עכ"ל הרמב"ם ז"ל. הנה מבואר לך שהרמב"ם ז"ל לא כתב שכופין כשהיא באה בטענת מאיס עלי לכופו לגרשה אלא כשהיא מורדת מתשמיש המטה והוא התובע ושואלין לה ומשיבה ואומרת שמחמת שמאיס עליה מרדה הנה אז כתב שכופין אותו. דע שכן שהרי הרמב"ם בעצמו כתב שבשאר מורדת אין לדון ע"פ התקנה, נראה מדבריו דחייש לפריצות לענין מורדת. ואם כן איך אפשר דלא חייש בטענת מאיס עלי אלא ודאי דחייש ולא אמר שכופין אלא בשואלין אותה למה מרדה והיא משיבה. ואין לחוש ולומר שמא תמרוד מתשמיש כדי שישאלוה ותאמר מאיס עלי כי זו חששא רחוקה היא. וכן מצינו גבי ההיא דאמרינן אמרה מת בעלי הרשוני להנשא ותנו לי כתובתי אין מתירין אותה להנשא דאדעתא דכתובה אתאי. אבל אמרה מת בעלי הרשוני להנשא מתירין ונותנין לה כתובה, הרי לך בהדיא דלא חיישינן שמא אדעתא דכתובה אתאי והאי דלא קאמרה תנו לי כתובתי בערמה קא עבדה. וכה"ג אמרינן נמי גבי הפילה וחזרה והפילה הוא אומר תרי הפילה והיא אומרת תלתא הפילה היא נאמנת. ופירשו שם והוא שאינה תובעת גרושין שאם תובעת היא גרושין חיישינן שמא נתנה עיניה באחר. וכה"ג נמי אמרינן גבי שהתה עשר שנים ולא ילדה הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה היא נאמנת דקים לה יותר ממנו אם יורה כחץ. וגם שם אמרינן אם היא כפתו לגרש ותובעת גירושין דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, הרי לך בהדיא דכשאינה תובעת גירושין לא חיישינן דשמא נתנה עיניה באחר, א"כ היטיב לראות הרמב"ם ז"ל שכתב מה שכתב. ומה שהקשה ר"ת ז"ל דאי כופין במאיס עלי ליתני ליה בהדי דהנהו דכופין, כפי מה שישבנו דברי הרמב"ם ז"ל אינה קושיא כלל דלא קתני אלא הנהו דאיהי טענה דתובעת גירושין. ועוד יש לתרץ דלא קתני מאיס עלי בהדי הנהו משום דהנהו כופין ונותן כתובה אבל טענת מאיס עלי כופין ואין נותן כתובה. וכה"ג כתב רבינו חננאל נמי גבי ההיא דרב נחמן דבאה מחמת טענה כופין להוציא ולא מני לה בהדי הנהו דכופין משום דלית לה תוספת. ועם היות כי ר"י הקשה על ר"ת באומרו שאינו ראיה שהרי שהתה עשר שנים ולית לה בנים דודאי אית לה תוספת ולא מני לה בהדייהו. עכ"ז בין לר"י בין לר"ח אין לחוש אי לא קתני לכולהו דכופין בהדי הנהו. ועוד מה שהקשה ר"י לר"ח נוכל לתרץ דשהתה עשר שנים ולית ליה בנים ב"ד הם כופין משום פריה ורביה אבל אינם כופין משום טענתו, ולפי זה לא מני בהדי הנהו דמתניתין דהנהו דמתניתין ע"י טענתו כופין אותו. וכן בדרך זה נוכל לתרץ קושיית ר"ת להרמב"ם ז"ל, שמה שכתב הרמב"ם ז"ל אינה בטענה דידה שהיא אינה תובעת גירושין אבל כששואלין לה למה מרדה ואומרת מאיס עלי ומשום הא כופין, שאם היתה תובעת גירושין לא היו כופין דשמא עיניה נתנה באחר, ומשום הא לא מני לה בהדי הנהו דמתני' דכולהו דמתני' כשהיא תובעת גירושין מיירי. ועוד יש לתרץ קושית ר"ת על הרמב"ם ז"ל דהא דלא קתני טענת מאיס עלי בהנהו דכופין הוי טעמא משום דלא תני אלא מה דשייך מחלוקת ר' מאיר וחכמים דר' מאיר אומר דיכולה היא שתאמר כסבורה הייתי, ורבנן אמרי אם התנה מקבלת היא על כרחה אבל טענת מאיס עלי דלא שייך מחלוקת דר"מ וחכמים לא תני לה. ועוד קשיא ליה לר"ת גופיה שכתב בטענת מאיס עלי דאין כופין האי פירכא דפריך הרמב"ם לדידיה מי ניחא דכיון שהוא מפרש דטענת מאיס עלי דאין כופין משום שמא נתנה עיניה וכו' א"כ אמאי לא מני לה בהדי הנהו דקתני סוף מסכת נדרים בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה וכו'. ואין לומר דהנהו ג' דקתני היו כופין בראשונה אבל טענת מאיס עלי אפילו בראשונה לא היו כופין דודאי כיון דבראשונה מה שלא חשו הוי טעמא משום שלא יהיו פרוצות לתת עיניהם באחר מה לי טענת טמאה אני ומה לי טענת מאיס עלי. ובדרך זה נתיישבו הקושיות שהקשה הר"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל מפרק המדיר, וגם מה שהקשה מפרק הנזקין, וכן מה שהקשה מן הירושלמי כיון דאמרינן דאפילו לדברי הרמב"ם האומרת מאיס עלי ותובעת גירושין אין כופין. ונראה לענ"ד שהרמב"ם ז"ל הוציא דין זה מדלא אפיק בגמ' ההיא דטוענת מאיס עלי בלישנא דמתני' דתני האומרת טמאה אני כמו כן הוי ליה למימר באומרת מאיס עלי. ומדתני לה במורדת ואמר ה"ד מורדת אי דאמרה מאיס עלי וכו' נראה שזה דוקא מיירי שמשיבה מאיס עלי כששואלין לה על מה מרדה והוא התובע אבל היא אינה תובעת גירושין ואינה באה לכופו לכן כופין. והרמב"ם ז"ל דקדק בלשונו ולא אמר האומרת מאיס עלי אבל כתב האשה שמנעה בעלה מתשמיש וכו'. ואין לומר שהתחיל למנות שני מיני מורדת ולכך נקט האי לישנא דא"כ הוי ליה למימר האשה שמנעה בעלה מתשמיש אם אמרה מאסתיהו וכו' ואם אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכו', דאין ענין לשאול ממנה ולתשובתה וזה ברור. א"כ נראה שבנדון דידן שרחל שבאה לכפות את בעלה בטענת מאיס עלי אפילו לדברי הרמב"ם לפי מה שפירשנו לדבריו ז"ל אין כופין את ראובן לגרשה שהרי רחל תובעת גירושין היא. ועוד שאפילו לדברי הרמב"ם וקדושים שעמו היינו כופין כיון שר"ת והאחרונים נחלקו מי יכניס ראשו בין ההרים ולא ירצצו את מוחו, ובפרט לעשות גט מעושה לדידהו ולהתיר אשת איש:
2
ג׳אמנם כי הטענה שאמרה רחל שראובן בעלה הולך בדרכים לא טובים ונמצא גנב מפורסם הנה מעשיו ירחיקוהו והיא בושה משמועתו, ובפרט בהיותה בת ת"ח. לכאורה היה נראה לדחות דבריה אלו. דאי משום דגנב ועבר על דת. אין כופין לעובר על דת אלא מי שעובר חרם לענין דידה שלא להכותה וכדומה, אבל אם הוא רשע לעצמו ואפילו מומר אין כופין. כך הביא בהגה"ת מיימוני סוף הל' נשים מטעמא דטב למיתב טן דו וכו'. אבל אחר העיון אין טענתה שאומרת שבושה משמועתו כטענתה שעובר על דת. ונראה שיש לכופו כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו כלל ל"ה באלמנת ת"ח בראש הכלל הנזכר האריך לענין מי שאינו הגון לבת טובים והיא טוענת מאיס עלי שהיא מתביישת להיות שאינו שוה לה. ויצא לו להרא"ש ז"ל מכלל תשובתו לסמוך ולכופו, גם מה שטוענת רחל שכיון שאינו יכול לדור בפראג מחמת סכנת נפשות והיא אינה חייבת ללכת אחריו נראה שמחמת טענה זו יש לכופו. וכן כתב הטור סימן קנ"ד. שאלה על מי שטוענת שיכפוהו לבעלה לגרשה מפני שהוא מוכתב למלכות. והשיב שאם אינו רשאי לעמוד מפני סכנת נפשות אין לך טענה גדולה מזו כיון שאינו רשאי לישב אצלה והיא אינה חייבת ללכת אחריו אל ארץ אחרת. עוד נראה לי דכיון שנראה לבית דין שרחל הנזכרת מחמת רוע מעללי ראובן מאסה בו, עתה שיש חרם רבינו גרשון שלא לישא אשה אחרת והוא לא קיים פריה ורביה שאין לו בת ראוי לכופו מחמת פריה ורביה. כן השיב מוהר"ר יצחק בר משה הביאוהו בתשובה השייכת להלכות גירושין. ועם היות שאחר כך כתב שקשה הדבר שאם כן עשינו תקנה לפרוצות. הנה תראה משם שבסוף דבריו מסר הדבר לב"ד, ודע שכן שהרי מוהר"ר יצחק הנ"ל לא נשאל אם כופין על פריה ורביה אבל נשאל שהיא לא היתה רוצה בו והוא משיב למה שלא נשאל ומה מסר לב"ד אם קשה הדבר לעשות תקנה לפרוצות אלא ודאי שמסר לב"ד לראות אם יש בדבריה חשש פריצות ואם לאו שיכפוהו משום פריה ורביה וכו'. נראה מכל אלה שבכל מקום שאנו רואים שאין חשש לדבריה לפריצות ויש לנו מקום לכפותו כדין דהאי דפריה ורביה כופין אותו. יצא לנו מזה שכיון שהרא"ש ז"ל להיותו בלתי הגון לה הסכים לכופו. גם להיותו בסכנת נפשות בק"ק פראג הביא הטור שכופין אותו וגם לא קיים פריה ורביה ומצאנו שכל אחד ואחד מאלה אלו האחרונים גאוני עולם הסכימו לכוף עם היות אמת כי סבירא להו כר"ת. א"כ כ"ש בנדון דידן דבתלתא הויא חזקה, שהוא בסכנת נפשות בפראג ומעשיו בלתי הגונים ולהיותו נשוי לבת ת"ח כההיא דהרא"ש ועוד שלא קיים פריה ורביה שיש לכופו. זהו הנראה לענ"ד אם יסכימו עמדי עוד שנים מבעלי הוראה המורים משפטים ליעקב לדעת מה יעשה ישראל. נאום הצעיר מתגורר פה ווינציא"ה
3
ד׳אלעיזר אשכנזי:
4
ה׳תשובה ממוהר"ר עוזיאל חזקיט"ו השייכת לזו כבר נדפסה לעיל בסימן ל"ו:
5
