רות רבה (לרנר) ה׳Ruth Rabbah (Lerner) 5
א׳הוא היה עם דוד באפס דמים (דהי"א יא: יג) ר' יוחנן אמר, [בחקל סומקתא. ר' שמואל בר נחמן אמר, בפס דמים] - שמשם פסקו דמים. ופלשתים נאספו שם למלחמה [ותהי חלקת השדה מלאה שעורים] (שם) כתב א' אומר, מלאה שעורים. וכתב אחר [אומר], מלאה עדשים (ש"ב כג: יא). ר' יעקב דכפר חנין אמר, עדשים פעם אחת, ושעורים פעם שנייה. ר' יודן אמר, עדשים היו, אלא ענבתם דומה לשעורים. ר' לוי אמר, אלו הפלשתים שבאו גבוהים כשעורים, והלכו נמוכים כעדשי'. ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה (דהי"א יא: יד) [כתב אחד אומר, ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה]. וכתב אחד אומר ויתיצב בתוך החלקה ויצילה (ש"ב כג: ב), אלא מלמד שהחזירנה לבעליה והיתה חביבה עליהם כשדה מלאה כרכום. ר' שמואל בר נחמן אמר, שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטה ליה, לעביד וליתן דמים, מה צריכה ליה? אין תימר ליעביד אבל לא וליתן דמים, עד כדין צריכא ליה. ואי זו מהן ליעביד, של עדשים ושל שעורים? של עדשים אוכל אדם, ושל שעורים אוכל בהמה, של עדשים אין העומר מתקרב מהם, ושל שעורים העומר מתקרב מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה, ומן השעורים מפרישים. ורבנן אמרי, שדה אחת היתה ושתי שנים היו. והלא נלמד משל אשתקד? שאין למדין מעשה ממעשה.
1
ב׳ויתאוה דוד ויאמר [מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער] (ש"ב כג: טו) ר' חייא רבא אמר, הלכה נצרכה לו. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה הפלשתי' (שם: טז) למה שלשה? [שאין הלכה מתבררת אלא מפי שלשה. וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וישאו ויבאו אל דוד ולא אבה דוד לשתותם (שם) לא אבה שתקבע הלכה מעצמו אלא עשה לה מסכתא וקבעה לדורות: מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. בר קפרא אמ', חג היה, וניסוך המים היה, וויתור במה היה. ולמה שלשה?] אחד הורג, ואחד מפנה את ההרוגים, ואחד מכניס צלוחית בטהרה. ר' הונא בשם רב יוסף אמר, הלכות שבויים נצרכה לו. שמעון בירא אמר, בנין בית המקדש תבע. ויסך אותם לי"י (שם) כתב א' אומר ויסך, וכתב אחר אומר וינסך אותם (דהי"א יא: יח). מאן דאמר ויסך, מסייע לבר קפרא. ומאן דאמר וינסך, מסייע לר' חייא רבא.
2
ג׳ותפל על פניה ותשתחו [ארצה ותאמר מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני] (רות ב: י) מלמד שנתנבאת על עצמה שהוא עתיד להכירה בדרך ארץ.
3
ד׳ויען בעז ויאמר לה הגד הוגד לי (רות ב: יא) שני פעמים הוגד לי בבית, הוגד לי בשדה.
4
ה׳הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך לא צריך לומר בחיי בעליך.
5
ו׳ותעזבי אביך ואמך אביך - זה אביך ודאי. אמך - זו ודאית. וארץ מולדתך - [זו אפרכייה שלך. ד"א: ותעזבי אביך ואמך - זו ע"ז שלך, שנ' אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני (ירמיה ב: כז). ואמך - זו אומתך. וארץ מולדתך -] זו שכונתך. ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כג: ד) - ולא עמונית, מואבי (שם) - ולא מואבית.
6
ז׳ישלם י"י פעלך ותהי משכורתך שלמה [מעם ה' אלקי ישראל] אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב: יב) א"ר אבין, שמענו שיש כנפים לשחר, אשא כנפי שחר (תהלים קלט: ט). כנפים לארץ, מכנף הארץ זמירות שמענו (ישעיה כד: טז). כנפים לשמש, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג: כ). כנפים לחיות, וקול כנפי החיות (יחזקאל ג: יג). כנפים לכרובים, וקול כנפי הכרובים (יחזקאל י: ה). כנפים לשרפים, [שרפים עומדים ממעל לו] שש כנפים לאחד (ישעיה ו: ב). בוא וראה כמה גדול כחן של צדיקים, כמה גדול כחן של עושי צדקה, כמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חסין לא בצל שחר, ולא בצל הארץ, ולא בצל השמש, ולא בצל החיות, ולא בצל הכרובי', ולא בצל השרפים. ובצל מי חסין? בצל מי שאמר והיה העולם, הה"ד מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים לו: ח).
7
ח׳ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני [וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך] (רות ב: יג) אמר לה, חס ושלום, מן האמהות. אין את נקראת מן האמהות. ודכותה: ונבח הלך וילכד את קנת [ואת בנותיה ויקרא לה נבח בשמו] (במדבר לב: מב), מלמד שלא עמד לה אותו השם. ודכוותה: ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער (זכריה ה: יא). מלמד שאין לשקר עמידה. והדין, ויאמר לה בעז לעת האוכל (רות ב: יד).
8
ט׳[גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר] (רות ב: יד). ר' יודן אמר [בה] שית שיטין.
9
י׳גושי הלום מדבר בדוד [גושי הלום] - קריבי למלכות. אין הלום אלא מלכות, שנא' כי הביאותני עד הלום (ש"ב ז: יח). ואכלת מן הלחם - זו לחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ - אלו הייסורין, [שנ' י"י באפך תוכיחני] (תהלים ו: ב). ותשב מצד הקוצרים - שניצדה מלכותו לשעה, דאמר ר' הונא, כל אותן ששה חדשים שהיה בורח מאבשלום לא עלו מן המנין, ובשעירא היה מתכפר לו כהדיוט. ויצבוט לה קלי - שחזרה מלכותו, עתה ידעתי כי הושיע י"י משיחו (תהלים כ: ז) ותאכל ותשבע ותותר, ותאכל - בעולם הזה. ותשבע - לימות המשיח. ותותר - לעתיד לבא.
10
י״אד"א: גושי הלום מדבר בשלמה [גושי הלום] - קריבי למלכות.
11
י״בואכלת מן הלחם - מלחמה של מלכות, ויהי לחם שלמה ליום אחד [שלשים כר סלת וששים כר קמח] (מ"א ה"ב). וטבלת פתך בחומץ - זה לכלוך מעשים. ותשב מצד הקוצרים - שניצדה מלכותו לשעה, דאמר ר' יוסי בר' חנינא, מלאך בא בדמות שלמה וישב לו על כסאו. והיה שלמה מחזר על פתחיהן של ישראל ועל בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ואומר להם, אני קהלת הייתי מלך על ישראל [בירושלים] (קהלת א: יב). מה היתה אחת מהן עושה? היתה נותנת קערה של גריסין, ומכה אותו בקנה על ראשו ואומרת לו, שלמה יושב על כסאו, ואת אומר, אני שלמה בן דוד?
12
י״גויצבט לה קלי - שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר ותאכל - בעולם הזה. ותשבע - לימות המשיח. ותותר - לעתיד לבא.
13
י״דד"א: גושי הלום - מדבר בחזקיהו. גושי הלום - קריבי למלכות. ואכלת מן הלחם - זו לחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ - אלו הייסורין, שנ' ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין (ישעיה לח: כא). ותשב מצד הקוצרים - שניצדה מלכותו לשעה, שנ' ויאמרו אליו כה אמר חזקיהו יום צרה ותוכחה (מ"ב יט: ג). ויצבט לב קלי] - שחזרה מלכותו שנא' וינשא לעיני כל הגוים [מאחרי כן] (דהי"ב לב: כג). ותאכל ותשבע ותותר [ותאכל - בעולם הזה. ותשבע - לימות המשיח. ותותר - לעתיד לבא].
14
ט״וד"א: גושי הלום מדבר במנשה. [גושי הלום] - קריבי למלכות. ואכלת מן הלחם - מלחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ - זה לכלוך מעשים רעים. ותשב מצד הקוצרים - שניצדה מלכותו ממנו לשעה, וידבר י"י אל מנשה ואל עמו [ולא הקשיבו ויבא י"י עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור] וילכדו את מנשה בחחים. (דבהי"ב לג: י - יא) מהו בחחים? ר' אבא בר כהנא אמר, כרמוניא. אמר ר' לוי בר חיתא, עשו לו מולי של נחשת והיו מסיקין את האור מתחתיו. והיה מצווח ואומר, צלם פלן שיזבי, כיון שראה שלא הועילוהו כלום אמר, זוכר אני שהיה אבא מקריני פסוק זה, בצר לך ומצאוך [כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד י"י אלקיך ושמעת בקולו] כי אל רחום י"י [אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם] (דברים ד: ל - לא). אנא צווח ליה, אין עני לי, הא טבית. ואין לא, הא כל אפיא שוין. באותה שעה עמדו כל מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלן. ואמרו לפניו, רבונו של עולם מי שהעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה! אמר להם, אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל דלת לפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו, מקום שאין מלאך יכול לשלוט בו, הה"ד ויעתר לו (י"י) (דהי"ב לג: יג). אמר ר' לוי, בערבייא צווחין לעתירה חתירה. ויצבט לה קלי - שחזרה לו מלכותו, הה"ד וישיבהו ירושלם למלכותו (שם). במה השיבו? ר' שמואל [בר' יונה בשם ר' אחא] אמר, ברוח השיבו, כמד"א משיב הרוח. ותאכל ותשבע ותותר. [ותאכל - בעולם הזה. ותשבע - לימות המשיח. ותותר - לעתיד לבא]. ד"א: גושי הלום מדבר במלך המשיח. [גושי הלום] - קריבי למלכות. ואכלת מן הלחם - מלחמה של מלכות. וטבלת פתך בחומץ - אלו הייסורין, והוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג: ה). ותשב מצד הקוצרים - שמלכותו עתידה לצוד ממנו לשעה, ואספתי את כל הגוים אל ירושלים [למלחמה ונלכדה העיר ונשסו הבתים] (זכריה יד: ב). ויצבט לה קלי - שעתידה לחזור לו, והכה ארץ בשבט פיו [וברוח שפתיו ימית רשע] (ישעיה יא: ד). (אומר) [אומרים] למלך המשיח היכן אתה מבקש לדור? והוא אומר להם, הדא צריכא שאלה? על ציון הר קדשי (תהלים ב: ו). ר' ברכייא [בשם ר' לוי] אמר, כגואל הראשון כך גואל השני. מה גואל הראשון נגלה וחזר ונכסה, כך גואל השני. וכמה הוא נכסה מהם? ר' תנחומא אמר, שלשה חדשים, הה"ד ויפגעו את משה ואת אהרן (שמות ה: כ). אף הגואל השני חזר ונכסה מהם. וכמה הוא נכסה מהם? [ר' תנחומא בשם ר' חמא בר' חנינא,] ארבעים וחמשה יום, הה"ד ומעת הוסר התמיד [לתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים] אשרי המחכה ויגיע [לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה] (דניאל יב: יב - יג). אילין יתירייא מה אינון? ר' יצחק [בן קצרתה משום ר' יונה], אלו מ"ה יום שהוא נכסה מהם, ואותן מ"ה יום קוטפין מלוח ואוכלין, הה"ד הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל: ד). להיכן הוא מוליכן? מאן דאמר למדבר יהודה, ומאן דאמר למדבר סיחון ועוג. מאן דאמר למדבר יהודה, לכן הנה אנכי מפתה והולכתיה המדבר (הושע ב: טז). ומאן דאמר למדבר סיחון ועוג, עוד אושיבך באהלים כימי מועד (הושע יב: י). מי שהוא מאמין בו ממתין וחיה. ומי שאינו מאמין הולך אצל אומו' העולם והורגין אותו. א"ר יצחק [בר מריון], בסוף הב"ה נגלה עליהם ומוריד להם את המן, ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א: ט).
15
ט״זד"א גושי הלום מדבר ברות.
16
י״זגושי הלום [קרובי להכא].
17
י״חואכלת [מן] הלחם מלחמה של קוצרים.
18
י״טוטבלת פתך בחומץ שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ. [א"ר יוחנן, מכאן שמוציאין מיני חומצנין לגרנות].
19
כ׳ותשב מצד הקוצרים ממש.
20
כ״אויצבט לה קלי חליל זעיר בשתי אצבעותיו. אמ' ר' יצחק, אשתמע מינה תרתי: או ברכה שרת בתוך ידיו של אותו צדיק, או ברכה שרתה בתוך מעיה של אותה צדקת. אלא מה כתיב, ותאכל ותשבע ותותר, נראין דברים ששרתה ברכה בתוך מעיה של אותה צדקת.
21
כ״בא"ר יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז: כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואלו היה אהרן יודע שהב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד: יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בעז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והב"ה חותם על ידיהם, הה"ד אז נדברו [יראי י"י] איש אל רעהו [ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו] (מלאכי ג: טז).
22
כ״גותקם ללקט [ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה] (רות ב: טו)
23
כ״דוגם שול תשולו לה [מן הצבתים ועזבתם] (רות ב: טז). ר' יוחנן הוה מבדר סלעין כדי לזכות בהן שמעון [בר בא]. רבינו הוה מפקיר גרישין כדי לזכות בהן ר' שמעון בן חלפתא.
24
כ״הותלקט בשדה עד הערב [ותחבוט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים] (רות ב: יז) וכמה היא האיפה? ר' יוחנן אמ', שלש סאים, [דתנינן: האיפה שלש סאין]. ותשא ותבא העיר [ותרא חמותה את אשר לקטה ותתן לה את אשר הותירה משבעה] (רות ב: יח) הותירה מן הברכה מעין טובה שנתן לה.
25
כ״וותאמר לה חמותה איפה לקטת היום (רות ב: יט) תני בשם ר' יהושע, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שכן רות אמרה לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו [אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו], הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל פרוסה שנתן לי. א"ר כהן, הוא יען (ויקרא כו: מג) הוא עני. א"ר שילא, האביון (דברים טו: ט) הזה, הב הונך ביה. א"ר נחמן, כתוב כי בגלל הדבר הזה (שם: י), גלגל הוא שחוזר בעולם. הדין עלמא דמי לגלגל אינטיליא, דמתמלי מתרוקן ודמתרוקן מתמלי. בר קפרא אמר, אין לך אדם שאינו בא למדה זאת, אם לא הוא בנו, ואם לא בנו בן בנו. תני ר' אלעזר בן יעקב, נקמתן של אומות העולם ביד ישראל ונקמתן של ישראל ביד ענייהן. נקמתן של אומות העולם ביד ישראל, ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד). נקמתן של ישראל ביד ענייהן, שנא' וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא (דברים טו: ט). אמ' ר' אבין, העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו. אם נתת לו, זה שהוא עומד על ימינו מברכך. ואם לאו הוא עתיד ליפרע מאותו האיש, הה"ד כי יעמוד לימין אביון (תהלים קט: לא).
26
כ״זר' אבהו בשם ר' אליעזר אמר, צריכין להחזיק טובה לרמאים שבהם. דילמא: ר' יוחנן ור' שמעון בן לקי' הוון נחתין למסחי בהדין נימוסין דטבריא. פגע בהון חד מסכן. אמר להון, זכון בי. אמרין ליה, כד נפקינן אנן זכינן בך. נפקין ואשכחין יתיה מית. אמרין, הואיל ולא זכינן בחייו ניטפל ביה במיתותיה. כד מטפיין מסחיין ליה, אשכחון גביה חד כיס דדינרין. אמרין, יאות א"ר אבהו, צריכין אנו להחזיק טובה לרמאים, שאלמלא כן, כיון שהיה א' מהם תובע צדקה ואינו נותן לו, מיד הוא עונשו למיתה.
27
כ״חותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לי"י אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים (רות ב: כ) [את החיים -] שזן ופרנס את החיים. ואת המתים - שנטפלתם בהם בתכריכיהם. ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש אמר ר' שמואל בר נחמן, בעז גדול הדור, והאשה עושה אותה קרובה קרוב לנו האיש.
28
כ״טותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין (רות ב: כא) א"ר חנן בן לוי, בודאי מואביה היא. הוא אומר, וכה תדבקין עם נערותי (רות ב: ח) והיא אמרה, עם הנערים אשר לי תדבקין. [ואף נעמי אמרה ברוח הקדש,] ותאמר נעמי אל רות כלתה [טוב בתי כי תצאי עם נערותיו] (רות ב: כב) ותדבק בנערות בעז [ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים] (רות ב: כג) א"ר שמואל [בר נחמן], מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר החטים, שלשה חדשים.
29
ל׳ותשב אל חמותה ותאמר לה נעמי [חמותה] בתי הלא אבקש לך מנוח (רות ג: א) מכאן שאין לאשה מנוח אלא בבית בעלה. ואין לאיש מנוח אלא באשתו, ועתה הלא בעז מודעתנו (רות ג: ב).
30
ל״אורחצת וסכת (רות ג: ג) [ורחצת -] מטנופת ע"ז שלך. וסכת - במצות ובמעשים טובים.
31
ל״בושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היתה? [אלא] אלו בגדי שבתה. מכאן א"ר חנינא, צריך לאדם שיהיו לו שתי עטיפים, אחת של חול ואחת של שבת. כד דרשא ר' שמלאי בצבורא, בכון חברייא לקבליה. אמרו, כעטיפתינו בחול כך עטיפתינו בשבת. אמר להם, צריכין אנו לשנות.
32
ל״גוירדת הגרן וירדתי כתב. אמרה לה, זכותי תחת עמך. ד"א: וירדת הגורן. מכאן שאין עושין גרנות אלא בנמוך שבעיר. דילמא: ר' שמעון בן חלפתא זבן מר' חייא חד חקל. אמר ליה, ברבי כמה עבדא? אמר ליה, מאה כורין. זרעה ואכלה ועבדא פרא. אמ' ליה, לא כן אמר מרי, דהיא עבדא מאה כורין. אמר ליה, [אין. אמר ליה,] והא עבדת פרא. אמ' ליה, הן אקמיתא אידרא? אמר ליה, בגבוה שבעיר. אמר ליה, ולא כן כתיב וירדת הגרן. אעפ"כ אזיל נפיתא ועבדת שארא. אזל ועבדת שארא.
33
ל״דויהי בשכבו וידעת את המקום (רות ג: ד).
34
ל״הותאמר אליה כל אשר תאמרי אלי (רות ג: ה) [אלי] קרא ולא כתב. אמרה לה, הדור הזה שטוף בזמה הוא, שמא יבא כלב ויזדווג לי, אעפ"כ כל אשר תאמרי אלי אעשה, עלי לישב את הדברים, ותרד הגרן [ותעש ככל אשר צותה חמותה] (רות ג: ו).
35
ל״וכתב, אני ידעתי נאם י"י עברתו ולא כן בדיו לא כן עשו (ירמיה מח: ל) [ר' חנינא בר פפא אמר, תחלת] עבורה של מאב לא היה לשם זנות אלא לשם שמים. כשזנו ישראל בשטים, בדיו לא כן עשו - לשום שמים, אלא לשום זנות. [ר' סימון אמר, תחלת עבורה של מואב לא היה לשם שמים, אלא לשם זנות, שנא' ולא כן] בדיו לא כן עשו - [לא עשו] לשם [שמים], אלא לשם זנות, וישב ישראל בשטים [ויחל העם לזנות אל בנות מואב] (במדבר כה: א). [ר' לוי אמר, אם תחלת עבורה לשם זנות, אף סופה לשם זנות, בדיו לא כן עשו, וישב ישראל בשטים (במדבר שם), ואם תחלת עבורה לשם שמים אף סופה לשם שמים, בדיו לא כן עשו, ותעש ככל אשר צותה חמותה]. ורבנן אמרי, רישא לשם שמים, אמצעיתא לשם זנות, וסופא לשם שמים, ותרד הגרן [ותעש ככל אשר צותה חמותה].
36
ל״זויאכל בעז וישת וייטב לבו (רות ג: ז). למה וייטב לבו? שברך על מזונו, [הטוב והמטיב לכל]. ד"א: למה וייטב לבו? שאכל מתקא אחר המזון, שהיא מרגלת הלשון לתורה. ד"א: וייטב לבו שהיה מבקש אשה, כמד"א מצא אשה מצא טוב (משלי יח: כב). ד"א: למה וייטב לבו? שהיה עסוק בתורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד: ב).
37
ל״חויבא לשכב בקצה הערמה [ר' יהודה נשיאה בעא קומי ר' פנחס, ור' מנחמיה בשם ר' יהודה בר' סימון], בעז גדול הדור היה, ואת אמר ויבא לשכב בקצה הערמה? אמר [לו], לפי שהיה אותו הדור שטוף בזמה והיו [נותנין] שכר לזונות מן הגרנות, הה"ד אהבת אתנן על כל גרנות דגן (הושע ט: א), ואין דרכן של צדיקים לעשות כן. ולא עוד, אלא שהצדיקים רחוקים מן הגזל לפיכך ממונם חביב עליהם.
38