שפת אמת, דברים, כי תצא י״זSefat Emet, Deuteronomy, Ki Teitzei 17
א׳תרנ"ה
1
ב׳במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על בהמה ועוף כי יקרא קן כו' ומקשין דאיתא במשנה האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו ואמרו בגמ' הטעם שעושה מדתיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ונראה לפרש ע"פ מ"ש בס' חובת הלבבות בביאור ההפרש בטובת אלקים על האדם בין טובת איש לאיש שהם הכל לטובת עצמו ואפי' העשיר החומל על הרש מפני שכואב לו צער העני ה"ז מכוון לדחות הצער מעל עצמו ע"ש תחילת שער עבודת הא'. למדנו מדבריו כי אין רחמיו של הקב"ה מסוג רחמי אדם כי לא שייך בו ענין הרחמנות של ב"ו שהרי הכל מאתו ית' והצער שמגיע להברי' הכל במשפטו ולא שייך אצלו רחמנות רק שכך גזר הקב"ה להנהיג העולם במדת הרחמים. ולכן נק' הקב"ה בעל הרחמים שאינו כמו ב"ו שהרחמים גוברין עליו לשנות את רצונו. רק אדרבא הקב"ה שליט על הרחמים ונתן רחמיו על הכל וזה עצמו דברי המדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה כנ"ל שהכל גזירה מלפניו. וזה שאומר על ק"צ יגיעו רחמיך נראה שמשוה רחמיו של הקב"ה בסוג רחמי האדם אלא שמפליא לומר שגם על ק"צ הגיע רחמיו וז"ש שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כמדת ב"ו. אבל רחמיו של הקב"ה הם גזירות כמ"ש. ורש"י נדחק לפרש מדותיו מצותיו. ולמ"ש יתכן לפרש כפשוטו שמדותיו עצמם הם גזירות כי חפץ חסד הוא והבן שוב ראיתי מזה בס' צדה לדרך ע"ש:
2
ג׳במדרש לוית חן הם בכ"מ המצות מלוות אותך. המצות ניתנו לתקן מלבוש האדם שהגוף ברמ"ח אברים הוא מלבוש אל רמ"ח בחי' שיש בנפש שהוא ציור האדם הפנימי וע"י המצות מתקן האבר להיות דומה ונמשך אחר הנפש והנשמה ואז חל עליו חן וחסד. והשי"ת נתן לנו המצות לזכות על ידן לחן וחסד כדאיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכ' כרחם אב על בנים וישראל שנק' בנים הוא בציור הפנימי כמ"ש לעיל פ' שופטים מזה. ולכן אמרו כשהבן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים והמצות הם היגיעה להתדבק בפנימיות שהוא התורה וזה מלה דקיימא בעובדא כמ"ש ועשיתם אתם עצמיכם. וכל מצוה שאדם עושה לשמה כדי להעלות האבר להדביקו בשורשה אז הקב"ה מתמלא עליו רחמים ועיקר התעוררות הרחמים הוא על הנפש להאיר לה מתוך חשכות הגוף. והנה שבת מתעלה האדם בשורשו וחל עליו החן וזה שנק' שבת מנוחה ויש בו נשמה יתירה שהוא התגלות ציור הפנימי לכן שקול שבת ככל המצות. ופי' מוז"ל באלו המצות שאמרו ששקולין לכל המצות שהם מתקנים כל האברים וכ"כ באוה"ח. לכן אמרו בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו כו' ולא אמרו בפרט וצונו על השבת כמו בכל ברכת המצות לרמוז כי קדושת השבת כולל קדושת כל המצות. וזה ענין נר שבת משום שלום בית שהגוף הוא בית לנשמה וע"י השבת שהוא לוית חן הנ"ל ונעשה שלום בית ודו"ק:
3
ד׳וזה עצמו ענין המד' שכ' שלא גילה תורה שכר מצות ונאמר אריכת ימים בקלה ובחמורה משל למלך ששכר פועלים לפרדס ע"ש. הענין הוא כי הפרדס הוא כרם ה' בית ישראל והמצות הם לתקן האברים וזה יותר מכל מיני תשלומי שכר ומה שיש קלה וחמורה כמו באדם הגשמיי שיש אבר שהנשמה תלוי' בה ויש אבר גדול וקטן כמו כן הוא בפנימיות והפרדס אינו ניתקן רק בתיקון כל המצות ואמת שלפי שקשה בעוה"ז לתקן עצמו קבע הקב"ה שכר לאדם אבל תכלית המצות הוא למעלה מכל השכר והראי' שע"ז משלם הקב"ה השכר א"כ זה התכלית נעלה ביותר וזה שכר מצוה מצוה ולכן יש בכולן אריכת ימים שהיא התדבקות בעולם שכולו ארוך. והנה כמו שרמ"ח מ"ע הם מדביקין האברים לשורש הנפש כן שס"ה ל"ת הם לנקות הגידין להיות נמשך חיות הנפש בגוף וכל מל"ת כשעובר ח"ו מחשיך ומסתם הגיד שאין החיות יוכל לימשך ולכן רמזו חז"ל להקיש כל הלאווין ללאו דחסימה שהגוף היא בחי' נפש בהמיות ולכן צריך האדם שלא לחסום פי שור בדישו שיוכל לקבל חיות מנפש האדם שבו. וכל המצות הם ליתן חירות לנפש האדם. וזה ג"כ ענין לא תלבש שעטנז כו' גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית הרמז היא כמו שמלבוש כלאים היא מאסר הגוף שהיא בחי' לבוש אל הנפש. כמו כן טלית מצויץ נותן חירות לגוף ולכן תלה הקב"ה מצות ציצית ביצ"מ שכשהוציאנו הקב"ה ממצרים נתן לנו החירות שלא נעשה שום דבר להיות נאסר ומשעובד לגשמיות. דכ' אחר החטא ויעש כו' לאדם כו' כתנות עור ויש כתנות אור. והענין הוא כי אחר החטא ניתן באדם חלק ממשכא דחויא כדאיתא בזוהר לתקן במה דחאב אכן נשאר לצדיקים אור בזה המלבוש והוא המילה אור זרוע לצדיק שלא יהי' נכסה העור בכל הגוף ונשאר חלק התגלות אור הפנימי לבנ"י והמילה היא הפתח להאיר הגוף מתוך החשיכה וזה גדילים תעשה לך להיות דבוק ואחוז המלבוש בפנימיות הנפש על ד' כנפות כסותך כמ"ש במ"א שע"ש זה נק' כנפי שיכולין לפרוח ולצאת מתוך המאסר בכח המילה כענין שנא' וינס החוצה וכ"כ מי יעלה לנו השמימה כו'. ולפי שיש בציצית התדבקות בשורש לכן מותר כלאים שאין הכלאים יכולין להסתיר האור כשיש בו ציצית שהיא בחי' החירות:
4