שפת אמת, דברים, כי תצא ב׳Sefat Emet, Deuteronomy, Ki Teitzei 2
א׳תרל"ב
1
ב׳במדרש לוית חן הם המצות מלוין האדם כו'. שיש בכל דבר מצוה שיוכל האדם לדבק הכל ע"י המצות להש"י. לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר. והלא ביד הקב"ה לעזור לאדם נגדו או שלא יסיתנו ולמה הי' הצורך להתיר איסור. רק שזה עצה להתיר דבר שמושך האדם לרע שע"ש זה נק' איסור כמ"ש בסה"ק שע"י נאסר האדם ונקשר לרע. רק עי"ז שגומר בדעתו שאם לא התירה הכתו' לא הי' נושאה. עי"ז נעשה היתר שלא להיות נקשר ונאסר ע"י לסט"א ואם הי' איסור לא הי' יכול לגבור נגד היצה"ר רק עתה בנקל יותר לברר לעצמו שאם הי' אסורה לא הי' נושאה. ועצה זו נוהגת בכל דברי רשות שצריכין שמירה שלא להתדבק בהם ע"י שמברר לעצמו שאם לא הי' רצון הקב"ה להתנהג בעניני עוה"ז לא הי' עושהו כנ"ל:
2
ג׳במדרש שמצינו קלה שבקלות חמורה שבחמורות מתן שכרה שוה. וקשה למה באמת כן. וי"ל פשוט כי מה שהמצוה גדולה נותנת כח וחשק לאדם לקיימה כמ"ש במד' שאם הי' נגלה שכרן היו רצין לחמורות בלבד. ולכך הקלה קשה יותר לקיימה ומה"ט מתן שכרן שוה כנ"ל:
3
ד׳ולא יראה בך כו' חז"ל פי' לא יראה לך בטל בלבך כו'. וכן י"ל כשלא יראה בך בעצמך שלא יהי' חשוב בעיני האדם וכשנמאס בעיניו נתבטל כנ"ל:
4