שפת אמת, דברים, ראה כ״זSefat Emet, Deuteronomy, Re'eh 27
א׳תרס"ד
1
ב׳בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. בזוהר הק' (ויחי ושלח) דנשמתא אשתלח לעלמא דא כמו בן המלך דשדר לי' לכפר למילף אורחי' דהיכלא דמלכא כיון דאיתרבי שדר בגיני' למיתי להיכלא דמלכא. אינון בני כפר בכאין. חד פקח הוי תמן אמר מה לכו למבכי וכי לאו בן מלכא הוא כו' כך משה פקח הוי אמר בנים אתם כו' ע"ש ויחי רמ"ה ע"ב ושלח קנ"ט ב'. וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכור תמיד כי נשתלח רק בעוה"ז ללמוד דרך המלכות. כי באמת הנשמות בנים. ובעוה"ז שנתלבש בגוף הוא בחי' עבדים אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו. כמ"ש בזוה"ק ע"פ החכם עיניו בראשו כי לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש להסתכל תמיד אל השורש. היפך מכסיל בחושך הולך שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא. וע"ז כתיב והיו לטוטפת בין עיניכם. וזה הרמז ולא תשימו קרחה ב"ע למת. כי כל עניני הגוף שנק' מת שעומד למות. כל אלה הדברים לא יערבבו את האדם מעיקר התכלית שנשתלח מעולם העליון. ובאמת אם המיתה עצמה אינה מעצבת את האדם שיודע שכל עוה"ז רק לבוא לשלימות שיחזור לעולם העליון מתוקן. ממילא כל דאגות ויסורים שבעוה"ז אין מערבבין אותו ולא יפסקו ויעשו קרחה בין עיניכם שהוא הסתכלות המוח שבראש. ועכ"פ צריך אדם לראות כשמניח באמת התפילין שהוא זכרון והארת הנשמה לא יסיח דעתו מצד הגוף. וכמו כן בשבת קודש שא"צ תפילין שהוא עצמו אות ומאיר בו הארת הנשמה לא יסיח דעתו. וזה בחי' זכור ושמור. לזכור השורש הנ"ל ולשמור שלא להרהר במלאכת עוה"ז כמ"ש בס' הבהיר שמור מן ההירהור. וכן כשעומד בתפלה כמו שרמזו חז"ל אפי' נחש כרוך על עקבו שהיא בחי' המיתה לא יפסיק:
2
