שפת אמת, דברים, ראה ג׳Sefat Emet, Deuteronomy, Re'eh 3
א׳תרל"ג
1
ב׳ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פי' היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו':
2
ג׳במדרש שמור תשמרון נרך בידי ונרי בידך כו'. דכתיב שמור כו' יום השבת. וקשה מה צריך שבת שמירה. רק כי שבת ניתן לישראל כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. ואין השבת מתרחק מבנ"י בכל מקומות מושבותיהם. ושבת נותן חיות לכל העולמות כמ"ש ויכלו השמים כו' ויכל כו' פי' שנעשה כלי. כמ"ש ז"ל כלי מחזיק ברכה. ועיקר הברכה שנתמלאו כל צבא שמים וארץ בחיות פנימיות. כי כל הוא מדה כמ"ש וכל בשליש עפר הארץ. בת יכיל. והיינו שבש"ק מתמלאים כל הנבראים מחיות השי"ת שיורד שפע חיות לכל הנבראים כ"א כפי מדתו. והשבת ניתן לב"י. וצריכין להיות נקי לקבל הארת שבת כראוי להיות בטל גוף ונפש האדם אל חיות הפנמיות כנ"ל. ורש"י פי' [*ישעי' ז'] השמר והשקט הוי נח כיין על שמריו ע"ש. כמו היין שאם השמרים במקומם עוד מוסיפין כח להיין. כמו כן גוף האדם בהיותו נכנע ונשפל עד למטה. נותן עוז לחיות אלקי אשר בקרבו. [סיום המאמר חסר והמשכיל יבין כ"ד לאשורו]:
3
ד׳כי ירחיב כו' גבולך ואמרת א' בשר כו'. במד' אגילה ואשמחה בחסדך כו' מדבר ביוסף מבית הסורים כו' למלוך כו'. ובישראל מיצי"מ עד כי ירחיב העמדת במרחב רגלי כו'. כי בנ"י נבראו להאיר לכל הנבראים ונקראים עדים [ולכן איתא שבנ"י מעידין על הקב"ה כי הכל שלו. ובנ"י קנין א' ומעידין זע"ז]. אך כי בנ"י מרוחקין בעצם בריאתם מגשמיות. והי' יצ"מ עצה מנורא עלילה איך שבנ"י יוכלו לקרב הכל אליו. וע"י שהיינו במצרים בצער תוך החומר והשי"ת הוציאנו ביד חזקה. הי' זה עצה שנוכל אח"כ לקרב גם החומר והגשמיות אליו ית'. וזה כי ירחיב שנקודה הפנימיות תתרחב לקרב הכל אל הפנימיות. את גבולך. כי חוקי התורה הם גבולים וגדר שלא יעשה האדם דבר האסור. אך בנ"י צריכין להוסיף גבול בדברים המותרין. וזה סייג לתורה והיא תורה שבע"פ. וכפי מה שיש לאדם גבול וגדר משלו בכח היראה אשר בו יוכל לעשות עניני עוה"ז ג"כ כי הגבול ישמרנו. וז"ש כי ירחיב כו' אוכלה בשר. ובאלשיך מדייק דלא פי' תאוה הגוף רק נפשך. כי בוודאי עיקר הרצון בהיתר בשר תאוה כדי לקרב התאוות אל הש"י ולעבודתו. וכ"ז הי' ע"י יצ"מ. שעי"ז זכו אח"כ להתרחב כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. ועוד עתה כל המ"ז שבאין אל האדם דיקא בעת עבודתו להש"י. הוא לטובה שבהתגבר עליהם מתחברין אליו. כדי שיוכל להיות טוב גם בעוסקו בדברים זרים בעניני עוה"ז:
4
ה׳ראה כו' היום. הוא בכל יום ויום כי הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב וכשנתחדש הבריאה נמשך ברכה חדשה. ולכן בכל יום יש לבחור א' מהדרכים. וההתחדשות ניתן לבנ"י כדכת' החודש כו' לכם. ובחי' היום היא ההתחדשות אנכי נותן לפניכם כו' וממילא הברכה וקללה נמסר בידכם. וחז"ל דרשו היום סתם על שבת דכתי' בי' ג"פ היום. וי"ל כנ"ל כי התחדשות הבריאה בשבת עלי' לכל הברואים לשורשם והיא בחי' היום כנ"ל. ולכן ויברך אלקים כו' יום השביעי כו'. כלי מחזיק ברכה שלום. והיינו התכללות כל הנבראים להיות מוכנים לקבל חיות מחי החיים. כי הקב"ה חפץ חסד הוא. ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. לכן עשה הקב"ה להיות נמשך החיות מחדש ע"י עבודת האדם לבטל עצמו למקורו כנ"ל. והוא ענין שבת שמתחדש בו חיות כל ימי השבוע ע"י הביטול להשי"ת. וז"ש נותן לפניכם כמ"ש במד' שנמסר הכל ביד האדם. גם פי' לפניכם להיות בטל כל חיי האדם להשי"ת חי החיים. ואז בכחו להמשיך ברכה. ובמד' שמור תשמרון כו' נרך בידי כו' ע"ש. פי' כי האדם צריך לשמור מצות הש"י וממילא נשמר הוא ממנו ית' כי ע"י שמניח צרכיו ועוסק בחפצי שמים עי"ז לא יבא לידי חסרון ח"ו:
5
ו׳כי ירחיב ה' כו' גבולך כו' בכל אות נפשך ת"ב. פרש"י למדך ד"א שלא יתאוה לבשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. ובמד' עושה משפט לעשוקים נותן לחם כו' מתיר אסורים כו' ע"ש. דאיתא בס' קטן מבעש"ט ז"ל ע"פ רעבים גם צמאים נעשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה הש"י להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. וע"כ שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וז"ש נפשם בהם תתעטף לכך רעבים וצמאים כו' ע"ש. והם דברי אלקם חיים. כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים. אם לא הי' [*בהם] שייכות לנפש האדם. עי"ז ע"מ לעשוקים כי הנקודה בדצ"ח הוא בבית אסורים שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים ועי"ז שנותן לחם לרעבים עי"ז עולין לבחי' מדבר עד שעולין למקומם [לכן נק' מדבר שהוא סוף העליות ונמצא הוא מנהיג כולם כמ"ש כל שתה תחת רגליו ]. ה' מתיר אסורים כנ"ל. אך זה הוא אחר שכ' ירחיב ה' כו' גבולך. והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם. וי"ל גבולך כי הקב"ה א"ס. ובכל נברא. מכ"ש באדם. נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול. אך ע"י עבודת האדם יכול להרחיבה בעזר השי"ת. לכן נק' הפנימיות גבול שהוא סוף המדרגות שבאדם. וכן בהמ"ק נק' גבולנו כמ"ש ותטענו בגבולנו שהוא הפנימיות שבכל הארצות. וז"ש כי ירחיב שכשאדם זוכה להרחבת הדעת שבו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ויוצר רוח אדם בקרבו שהקב"ה מוסיף כח נשמת האדם בתוכו כשזוכה לעלות ממדרגה למדרגה נפש רוח נשמה כו'. ועי"ז צריך לקרב שאר הנבראים ג"כ. כי כפי התרחבות הנשמה כן צריך להתרחב הכלים. והוא הנפש והגוף להעלות בחי' דצח"מ לרוח חיים שבקרבו:
6