שפת אמת, דברים, ראש השנה כ׳Sefat Emet, Deuteronomy, Rosh HaShanah 20
א׳תרנ"ב
1
ב׳ימי ר"ה
2
ג׳בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. אמר אמו"ז ז"ל כי נקודה הפנימית אות ברית קודש יש לה חירות מערלה אשר סובבת אותה. ונראה כי הענין הוא כמו שהקב"ה מגלה השגחתו ית' בזה היום שכל באי העולם עוברין לפניו. כמו כן בנפש האדם מתגלה הארת הנשמה. ואמרו חז"ל הנשמה נדמית להקב"ה מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כו' מה הקב"ה זן עולם כולו כן הנשמה זנה הגוף. ובילקוט גורס הקב"ה דן העולם והנשמה הגוף. לכן בימים האלו כמו שהקב"ה דן העולם. כך צריך כל בעל נפש להשגיח ולדון את הגוף ביותר מכל ימי השנה. בפרט בני ישראל שיש להם חלק אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך. לכן כפי מה שנעשה למעלה מתעורר בנפש איש הישראלי. וע"ז כתיב ותרועת מלך בו כי מרגישין ודבקין ברצון עליון אשר מתגלה בכל עת ועת. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך. פי' אין מי שמכיר בעולם דברי אלקים חיים רק בני ישראל. וכמו כן אין דברים למטה שיהיו מעוררים למעלה רק דברי בנ"י. וזה הוא ענין השופר שאמרו חז"ל דלזכרון אתי וכלפנים דמי. דכ' רואים את הקולות ואמר אמו"ז ז"ל כי זהו ענין טב"ע דקלא שבנ"י הכירו וראו מתוך הקול אלקותו ית"ש ודפח"ח. וכמו כן אנו נאמר כי בתקיעת קול שופר מתראין לפניו ית"ש והוא מכיר בטביעות עינא דקלא קול יעקב. וזהו האמרת והאמירך. חטיבה אחת. להיות מתעוררין למטה בהתעוררות שלמעלה:
3
ד׳אשרי העם יודעי תרועה בזוה"ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' ותרועת מלך בו תרועה הוא רצון כדפי' רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ"י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה יודעי תרועה שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א"צ לתקוע כדאיתא בזוה"ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע"י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו באור פניך יהלכון שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל. כמ"ש חז"ל אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. וכ' בכל קראנו אליו. והנה הקב"ה נתן לנו הדרך להתפלל ע"י קול שופר והוא קול מקנה שמיוחד לבנ"י. כי הדיבור בא גם מתוך כלי הושט בחי' הגוף. וקול מקנה הוא רק פנימיות הרוח ונפש. ואין בו תערובות. ולכן בש"ק א"צ לתקוע כענין שאמרו חז"ל שא"צ תפילין לאות בשבת שהוא עצמו אות. כי נפשות בנ"י מתעלין בש"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן עונג הגוף בשבת מצוה. ולכן אמירת מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני וא"צ קול שופר:
4
ה׳בפסוק יבחר לנו כו' נחלתינו כו' גאון יעקב אשר אהב סלה. דאיתא במד' בשלח בפסוק מה תצעק. צעקו וה' שמע מה כן אלא ב' ירושות הנחיל יצחק ליעקב הקול כו' יעקב מתגאה בירושתו ונצעק אל ה' כו' ע"ש. הפי' כי בכל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו. א"כ מדה"ד עצמו שופט כי יהיה נשמע קול יעקב. לכן יצחק שהוא מדה"ד הנחיל ליעקב הקול. וזהו נחלתינו. נחלה שאין לה הפסק. כי הקול לעולם לא יתחלף. ונק' גאון יעקב כמ"ש במד' שמתגאה בירושתו. לכן כתבו התוס' כי בשופר התוקע מתגאה בקול תקיעתו ע"ש. אהב סלה הוא עפ"י מ"ש ויאהב יצחק כו' כי ציד בפיו והוא אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטל האהבה. אבל ביעקב כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ולא כ' טעם. שהוא אהבת עולם. ובמד' כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה. כי הדיבור יוכל להשתנות ולהסתיר הפנימיות כמ"ש ציד בפיו. אבל הקול לעולם לא ישתנה. וקול בנ"י יש לו חן בשמים אשר אהב סלה. וצונו לתקוע בשופר בר"ה שהוא יום הדין. כמ"ש יונתי כו' בסתר המדרגה כו' השמיעני את קולך כמו שהי' בים תפסו אומנות אבותם. כמו כן בר"ה תקעו בחודש שופר בכסה. והוא אומנות אבותם קול שופר חכמה ואינה מלאכה:
5