שפת אמת, דברים, שופטים ט״זSefat Emet, Deuteronomy, Shoftim 16
א׳תרמ"ז - תרמ"ח - תרמ"ט
1
ב׳שופטים ושוטרים ת"ל. במ"א כתבתי כי כל אדם צריך להיות לו בחי' שופט ושוטר. שופט הוא בהשגת הדעת. ושוטר לכוף עצמו אפי' שלא לרצונו. וכ"כ וידעת היום ואח"כ והשבות אל לבבך ב' יצריך. ועל ב' אלו ניתנו תפלין ש"ר וש"י. ובשל יד כתי' וקשרתם שצריך קשירה בע"כ והוא לשעבד חלק הגוף נפש הבהמיות. וש"ר הוא הנותן דעת לאדם. וכ"כ אדם ובהמה תושיע ה' שצריך כל אחד לייגע א"ע לדעת את ה' בכח הנשמה שנק' אדם ואח"כ להיות אדם רוכב ושליט על הבהמיות כמ"ש דע את אלקי אביך אח"כ ועבדהו שהוא בעובדא. וכן הוא ימי המעשה דכתי' ועשית כל מלאכתך הוא בע"כ כמ"ש ז"ל בפסוק ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וזהו המלחמה ועבודה בימי המעשה. ובש"ק כתי' למען ינוח שורך כו' דהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. יום שניתנה בו התורה. והוא הדעת בחי' שופטים כנ"ל:
2
ג׳בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו'. פי' כי נמצא חכמה בטבעיות והוא בחי' עשרה מאמרות שנברא בו העולם דכתי' מה גדלו מעשיך כו' ויש חכמה בעולם שנה נפש ומאלו הכחות נמצא בחכמי האומות. מעוננים היא החכמה בזמן. קוסמים במעשה. אוב ידעוני בנפשות. אכן לבנ"י נמשך בכל יום התחדשות למעלה מן הזמן והטבע. וזה ענין עשרת הדברות שנמסר כל ההנהגה ביד בנ"י. כי עשרה מאמרות הם החק שנתן הקב"ה בהבריאה. ובעשרת הדברות כתי' וידבר כו' לאמר. שנתן זה הכח בפיהן של בנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך. אשים הוא לשון עתיד והוה. כי באמת האותיות הושמו בלב בנ"י בקבלת התורה. אך מתפרשין בכל עת בפירושים וצירופים שונים. ואלה הדרכים יכולין בנ"י להשיג תמיד. ומזה הי' הנבואה בישראל כמ"ש ונתתי דברי בפיו. והנביא הי' בכח כללות בנ"י כמ"ש נביא מקרבך. רק שהנביא הוציא מכח אל הפועל כח הדיבור שבכללות בנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ כו' שבדבורים אלו מתקיימין ומתחדשים מעשה בראשית תמיד. ועי' במד' יתרו שכל הנביאים קבלו נביאתן מהר סיני כמ"ש לאמר כו':
3
ד׳בפסוק הירא ורך הלבב דרשו חז"ל מעבירות שבידו. כי לא הי' שום פחד לבנ"י במלחמה אם לא הי' עבירה בידם. כי כל אנשי מלחמה היו קדושים וכשהי' הירהור חטא בא' מהם כתיב ולא ימס כו' לבב אחיו פי' שהי' מביא הירהור גם בלבם. ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים כמ"ש בכל לבבך ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו פי' שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל:
4
ה׳במדרש שופטים כו' ה' אוהב משפט. ואוהב את יעקב. ומסר להם הפרדס ע"ש. דכתי' המשפט לאלקים הוא א"כ כשנמסר המשפטים לבנ"י אינו בכח אנושי. וכמ"ש חז"ל בפסוק ה' נצב בעדת אל. ואלקותו ית' נתגלה לסנהדרין. ולכן איתא במד' לא תטה משפט שהעולם עומד על ג' דברים שאתה מזדעזע א' מרגליו ע"ש. וכתי' משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. אתה ממש. כשהקב"ה ברא העולם נתן בהם אלקות. ויש בעולם שנה נפש פרטים שמתגלה בהם אמתיות החיות והאלקות. בעולם הוא א"י ובהמ"ק ששם התגלות אלקות וכתי' צדק ילין בה. ובבהמ"ק הי' לשכת הגזית. ובשנה הם המועדות שבהם נידון העולם לכן סמך פ' שופטים לג' רגלים. ובנפש הוא בישראל שניתן להם המשפט. וכפי שהם שופטים כך מתקיים בעולם. לכן אחז"ל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח שהכל ענין א' כנ"ל:
5
ו׳במדרש תנחומא תמים תהי' כו' כי הגוים כו' ואתה לא כן כו'. הה"ד והיית רק למעלה כו' ע"ש כל הענין. כי שלימות כל הגוים הוא להשיג חכמת הטבע. אבל בנ"י שלימותן הוא להשיג כח אלקות כדכתי' תמים תהי' עם ה"א דכתי' וייצר ב' יצירות וכתי' אחור וקדם צרתני במד' תזריע זכה אומרים לו אתה קדמת לא זכה יתוש קדמך שילשול קדמך. והם האומות שכל חכמות שלהם לשאול אוב מארץ. נמצא הם שפלים ודורשים במה שלמטה מהם. אבל בנ"י הם נק' קדם וצריכין להשיג שורש חלק אלקי ממעל. וזה נביא מקרבך כו'. ככל אשר שאלת כו' בחורב. כי בקבלת התורה ניתן לבנ"י דרך התורה שהיא ההנהגה פנימיות כדכתיב בהפטרה מי את ותיראי מאנוש כו' ואנכי כו' ואשים דברי בפיך כו' וכמו כן כתי' בנביא ונתתי דברי בפיו. ובנביא הי' דבר קבוע. ומ"מ לכל איש ישראל נמצא זמנים שמתגלה בו דבר ה'. ואיתא בזוה"ק שלח שע"י מצות ציצית ותפילין זוכה לתמים תהי'. והוא כנ"ל שכל המצות ע"ז ניתנו להמשיך על ידיהם הפנימיות של כל האיברים והגידין שתלוין במצות התורה רמ"ח ושס"ה ואז כשזוכין לדבק הכל בשורש העליון נק' תמים. כי האדם שלמטה הוא פלג גופא וע"י התורה ומצות בא להיות תמים כנ"ל. ובתפילין כתי' למען תהי' תורת ה' בפיך. ובציצית הוא בצל ידי כסיתיך. וכן הוא בכל המצות. ובש"ק שנק' שלום שבו יש התגלות נשמה יתירה מחלק אלקות ממעל וא"צ בו תפילין שהזמן מסייע אל השלימות כנ"ל. והכל מאתו ית' כדכתי' ה' מתיר אסורים ה' פוקח עורים. וזה נוהג תמיד ומתחדש באיש ישראל בכל יום. וזה תש"י לזכרון זרוע הנטוי' שזוכין לחירות בכל יום. ועי"ז פוקח עינים עורות כמ"ש בתש"ר לזכרון בין עיניך כו' תורת ה' בפיך שזוכה לראות בנועם ה'. [ובאמת גם בטבע נמצא הסיוע לאדם. רק לבנ"י הכל בתורה ומהשי"ת. כמשל שכ' במד' בפ' ה' יתן חכמה ולבנו מתוך פיו דעת ותבונה ע"ש. כמו כן יש חכמת הטבע מעוננים וקוסמים. ואתה לא כן כו' נביא כו' הוא בחי' מפיו דעת ותבונה כמ"ש ואשים דברי בפיך]:
6
ז׳ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי איש ישראל צריך להיות תמים. אע"פ שנתנה תורה הטעם נביא מקרבך כו' שלא תאמר להם יש לשאול כו'. א"כ עתה שאין לנו נביא הדרא קושיא לדוכתי'. אעפ"כ אנו אין לנו אלא ידיעת התורה. ופי' בזה הפסוק איזה ספר כריתות אמכ' אשר שלחתי'. ואמר דאיתא ושלחה לאפוקי למי שמשתלחת וחוזרת ואנחנו בנ"י אפי' ישלחנו ח"ו כמה פעמים אין לנו מקום אחר רק חוזרין אליו לעמוד בפתח עד שירחם עלינו. ולכן אין ס' כריתות לנו עכ"ד פח"ח. והאמת כי זה הדין בשיטות שא"י להתגרש. וכמו כן באיש ישראל בטלין כל החכמות כשנוגע באמונת השי"ת וכמאמר מוטב שיהי' שוטה כל ימיו ולא רשע שעה א' לפני המקום. ולכן אין לנו לחפש שום חכמה רק מן התורה ומהקב"ה וב"ש בלבד. ואע"ג שבאמת הנבואה חסר לנו. כמ"ש אותותינו לא ראינו א"ע נביא ולא אתנו יודע עד מה. יתכן לפרש כנ"ל שבנ"י מתפארין בזה שאעפ"י שלא ראינו אעפ"כ ולא אתנו יודע כו'. שאין מחפשין ידיעות חיצוניות לסור ח"ו מאמונתו ית"ש. וזה השבח של בנ"י אדם ובהמה ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה. כמ"ש בהמות הייתי עמך דכתי' ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. פי' כשהקב"ה מנהיג אותנו בהתגלות הדעת כבנים כמו שהי' בזמן המקדש. ואפי' עתה בגלות שאין זוכין לזה אעפ"כ צאן מרעיתו אנחנו. ובאמת זה שבחן של בנ"י בגלות. ואפשר שזה מעלה גדולה ביותר כדאיתא באשה שאין בעלה מספיק לה צורכי' אעפ"כ אינה מורדת בו בפרט אנחנו שיודעין שמצד עונותינו הוא. וז"ש כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן נתן כו'. ויתכן לפרש כי כל החכמות ששם הקב"ה בטבע מעוננים וקוסמים. הכל הי' כדי להראות שבחן של בנ"י שמכירין כל החכמות ומבטלין עצמם אליו ית"ש. וזה המשך הפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים כו' ואתה לא כן כו' שהכל מכוון א' כנ"ל. בשם מו"ז ז"ל רמז על אלול דכתי' לא אנחנו. ויש קרי וכתיב לו בוא"ו ובא'. והכל א' כי בנ"י אין להם מציאות אחרת כלל בלתי לה' לבדו ולכן לו אנחנו. ולמ"ש לעיל א"ש סיום הפסוק עמו וצאן מרעיתו כו':
7