שפת אמת, דברים, ואתחנן י״זSefat Emet, Deuteronomy, Vaetchanan 17
א׳תר"נ
1
ב׳בענין זכור ושמור דכתיב וזכרת כי עבד כו'. ובזכור לא כ' טעם זה. כי יצ"מ היא טעם ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת כי כמו שהמצוה ניתנה לנו אתה ובנך כו' עבדך כו' בהמתך כו' כך הוא בשורש המצוה למעלה. ולכן כיון שביצ"מ נכנסנו להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי כו' לכן יש לנו חלק בשביתת האדון ית"ש. ולכן יש בקבלת שבת ונשמה יתירה כמה חילוקים כדאיתא בזוה"ק שיש מקבל בבחי' בן ועבד ואפי' אם אנו כחמורים אעפ"כ הוא בכלל חמורך אנחנו. ובשעת קבלת התורה לא היו צריכין לשום טעם למה צוה לנו השבת שהיו אז במעלה עליונה כדכתי' אני אמרתי אלקים אתם. אבל עתה אחר החטא התחיל אלה שינוים בכמה מדרגות עבדך אמתך בהמתך. ומ"מ בכלל שייך לנו השבת מצד העבדות עכ"פ. וגם בבחי' בהמה כתי' בהמות הייתי עמך שאפי' במדרגה השפלה אעפ"כ כתי' עמך. וזה החילוק בין זכור שהוא בעצם. ושמור הוא שצריכין לשמור שלא להתרחק מקדושת השבת. ומ"מ אחז"ל שנאמרו בדיבור א' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' העבדות באין אח"כ לבחי' בנים. וכמ"ש עבד משכיל כו' ובתוך אחים יחלק נחלה. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שע"י שאנחנו עבדי ה' יש לנו חלק בשביתת המלך כנ"ל:
2