שפת אמת, שמות, בשלח כ״הSefat Emet, Exodus, Beshalach 25
א׳תרנ"ה
1
ב׳במדרש יונתי בחגוי הסלע. הל"ל יונה כו' אצלי הם כיונה פותה. אבל לאומות הם כאריות כו'. הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו ית' כדאיתא במשנה הוי עז כנמר קל כנשר כו'. הגם שהם מדות סותרות זא"ז. אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם. ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א. וכן בגלות מצרים הי' שימוש בנ"י בבחי' אריות כמ"ש כי חיות הנה. אבל באמת מדה המיוחדת לבנ"י היא להיות משוכה אחריו ית' כיונה. והתגברות בבחי' עזות היא להם מכח האומות כענין שנא' ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ חרב פתחו רשעים כו'. אבל בעצם בנ"י להם הקול ולא החרב. וביצ"מ כ' וחמשים עלו שהרויחו זאת המדה במצרים. ועתה בקי"ס התחיל להיות עיקר העבודה בבחי' הביטול והאמונה. ואז ה' ילחם לכם. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המלחמה וידו אוחזת כו'. אכן שם ישראל הוא התמשכות אחר השי"ת. ולבטל כל החכמה והדעת. ולכן כ' מה תצעק כו'. על בני כו' תצוני. דבר ויסעו. פי' הואיל וכבר נגאלו והם עוסקים ליסע אחר ענן כבודו ית'. אין להם רק ליסע ולאחוז באמונה כמ"ש כדאי האמונה כו':
2