שפת אמת, שמות, כי תשא ט״זSefat Emet, Exodus, Ki Tisa 16
א׳תרמ"ח
1
ב׳אך את שבתותי תשמורו כו'. חז"ל אמרו אך חלק. דכתיב אות היא ביני וביניכם. א"כ השבת הוא ממוצע. ויש בו חלק ברוחניות ובגשמיות. כמ"ש בזוה"ק ויקהל בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת ההוא רוחא אתפשטותא דההוא נקודה כו' אתענג מעילא ומתתא ע"ש ד' ר"ד ע"ב באורך. א"כ א"ש אך חלק. דזה החלק שלמטה צריך שמירה. וכן אומרים בתפלה פורס סוכת שלום עלינו. מלשון פרס וחלק שיש לנו בסוכת שלום. וגם לפי הפשוט מאחר שהשבת הוא ברית א"כ הוא ממוצע בין עליונים לתחתונים ולכן נקרא שלום כי באמת עוה"ז מהופך מעולם העליון. רק בשבת יש בו התאחדות לעליונים עם התחתונים ונק' יום מנוחה ושלום. לכן מצוה בשבת להתענג באכילה ושתי'. וכ' קודש הוא להם. אפילו בגשמיות שורה הקדושה בשבת. ואיתא בדרשות מהרי"ט ז"ל פי' ביני וביניכם כי כמו שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בו' ונח בשביעי וזה טעם כי בו שבת. כמו כן השי"ת מעיד על בני ישראל שכל העולם נברא רק בעבורם. ולכן שינה הטבע ביצ"מ בעבורינו. וזה טעם כי עבד היית ע"ש בפ' ויקהל. [וכבר דברנו מזה במקומות אחרים רק כעת מצאתיו במהרי"ט ג"כ]. ולכן שבת סהדותא איקרי בכולא. עדות בשמים על בנ"י ובארץ על הקב"ה. ואך את שבתותי תשמורו הוא עדות המסורה לנו שבזה כלול ג"כ החלק והעדות שלמעלה לכן כתיב אך חלק כנ"ל:
2
ג׳עוד יתבאר לשון אך את שבתותי תשמורו כו' קודש הוא לכם. עפ"י מה שכתבתי במ"א כאשר רמזו חז"ל בפסוק אך את הזהב שצריך להעביר את החלודה. כמו כן אך את שבתותי תשמורו בלי שום חציצה. קודש הוא לכם שהקדושה נמצאת בנפשות בני ישראל בעצמם כמ"ש חז"ל בשבת קודש אין צריך תפילין שהם עצמם אות. והוא בכח הנשמה יתירה השרויה בש"ק בנפשות בני ישראל. והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו ומעביר החלודה ולכלוך עונות מנפשו. כמו כן מתגלה לו הקדושה הבאה מלמעלה בלי חציצות והפסקות. ולכן צריכין לטהר קודם ע"ש ולהחליף המלבושים כמ"ש ז"ל וכבדתו בכסות נקיה. והענין הוא דכתיב שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי. שחורה בעגל ונאוה במשכן. שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. כאהלי קדר יכולה אני להתכבס ולהיות כיריעות שלמה ע"ש. והכל ענין אחד להודיע שהחטא שהי' בישראל הוא במקרה לא בעצם הנפשות רק שנתלכלכו בחטא. לכן כשיש זמנים שזוכין להסיר המלבוש החיצון ומתגלה הפנימיות כמו בש"ק חוזרין להקדושה כבראשונה. לכן שבת הוא עדות לבנ"י כמו במשכן ובית המקדש. שכשנבדלו בנ"י במקום המקודש והשכינה היתה שרויה בהם. הי' זה העדות שעדיין הקדושה נמצאת בפנימיות בנ"י. וכמו כן בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם. תלה הקדושה בשמו ית' כמו שהוא היה הוה ויהיה. כמו כן הקדושה בבני ישראל לעולם. רק על ידי החטא נעשה מסך מבדיל. ובשבת קודש מאיר הקדושה לכל נפש ישראל ומסירין מסך המבדיל. גם פי' קדש הוא לכם לכללות ישראל. "קדש "הוא "לכם ר"ת קה"ל. כי עיקר החטאים גורמים שאין יכולין להתאחד באחדות האמת. והשבת נותן האחדות כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואז הקדושה מתגלה בקהל ישראל. ובאמת צריך כל איש ישראל להאמין כי נמצא בו הקדושה בשבת קודש. הן רב הן מעט. כי קדש הוא לכם קאי אפילו למי שאינו מרגיש הקדושה. כי המרגיש יודע בעצמו. והתורה מעידה קדש הוא לכם לכל איש ישראל. וכפי רוב האמונה שאדם מאמין בקדושת שבת ששורה בו. כך מתגלה לו שיוכל להרגיש הקדושה ג"כ. ורש"י ז"ל פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן ז"ל מקשה כי המיעוט כ' בשבת ע"ש. ואינו קושיא כי באמת השבת נותן קדושה וחיות לעולם. רק שבימי המעשה מתלבש ומתצמצם על ידי אמצעיות וזה היה ענין המשכן וכליו כמ"ש במ"א. ובשבת מתגלה הארת השבת בלי מלאכת המשכן כמ"ש:
3
ד׳עוד לפ' אך את שבתותי תשמורו. צריך כל איש ישראל להיות כל ימיו שומר ומצפה התגלות הקדושה וכבודו ית' בעולם. והוא בחי' השבת כי בשבת מתגלה הקדושה. ובנ"י נקראו שומרי שבת כמ"ש ושמרתם כו' כי קדש הוא לכם. פי' ע"י שהקדושה בעצם בבנ"י לכן הוו שומרי שבת. אכן פי' אך. הוא שלא להיות שום רצון וענין אחר לבנ"י בעולם. רק לשמור את השבת. והיא מדריגת הצדיקים ודורו של משה רע"ה שלא הי' להם שום ענין רק לשמור שבתות ה'. ובאמת זה עצמו אות הוא כו' לדעת כו'. כי אנשים שהמה מתגוררים בעולם הזה הגשמיי ומ"מ אין להם ענין אחר בעולם רק כל מחשבותיהם משוטטות בעולמות עליונים. וודאי עליהם נאמר אתם עדי. ומ"מ גם אנחנו השפלים שלא באנו למדריגה זו כתיב ושמרו בני ישראל את השבת כו'. אפילו שאין אנו דבקים תמיד בזה. מ"מ נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובנ"י שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים. הוא אות לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וז"ש ששת ימים כו' וינפש דרשו חז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת אדרבה זה הוא במוצאי שבת. אכן פי' הענין שהשבת מניח בבנ"י זאת התשוקה על כל ימי המעשה. נפש הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון דכתיב וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. פי' השי"ת עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים ובשביעי שבת וינפש שמניח הרצון והתשוקה באדם. ודוק כי קצרתי:
4