שפת אמת, שמות, פקודי ה׳Sefat Emet, Exodus, Pekudei 5
א׳תרל"ח
1
ב׳אלה פקודי המשכן כו' על פי משה כו' ובמדרש איש אמונות רב ברכות. ביאור הענין כי המשכן הי' תיקון חטא העגל. דהנה קודם זה החטא היו בנ"י דבקים בשורש כללות כנס"י שנאמר עליהם חלק ה' עמו. וע"י החטא נפלו לבחי' הפירוד כמ"ש אלה כו'. ולכן הקהיל אותם מרע"ה כמ"ש ויקהל. וזה הי' רק לשעה בכח השבת דמתאחדין ברזא דאחד כו'. אבל עי"ז באו אח"כ למעשה המשכן שהוא תיקון הנפרדים ג"כ. ולכן נק' פקודי המשכן שהוא ענין הפרט כל אחד על מקומו המיוחד. אבל הוא פרט הצריך לכלל. כי הברכה שורה רק בכללות האחדות. ולכן נאמר על פי משה כמ"ש איש אמונות שע"י שנמשך הפרט אחר הכלל בא לכלל ברכה. ולכן נאמר אח"כ וירא משה את כל המלאכה כו'. וכמ"ש כבר בענין מעשה בראשית ג"כ הי' כן כל ימי המעשה הוא פרטים אח"כ וירא כו' את כל אשר עשה כו' ויכלו כו' ויברך. שמזה הכלל נעשה השבת שבו מתאחדין שורש כל הימים. כמו כן מלאכת המשכן שהוא קיום הבריאה הי' ע"י הסתכלות מרע"ה וברכתו כמ"ש בזוה"ק שכמו שהקב"ה ברא עולם בכח התורה כמו כן צדיקים מקיימין העולם בכח התורה. ובאמת זה ענין תורה ומצות. שמצות הם בעשי' שבכל מעשה יש מצוה אך כח המצות הם התורה כמ"ש נר מצוה תורה אור. פקודי המשכן הם המצות שנק' פקודי ה'. על פי משה הוא התורה. עבודת הלוים הוא עיקר עבודת האדם לחבר הפרטים אל הכלל כנ"ל. ובתוספות ביאור על הנ"ל. דכתיב משכן העדות. ועפ"י פשוטו הוא העדות שהקב"ה מסר סוד ההנהגה שלו לבנ"י כדאיתא שכל המשכן הי' רמזים למשכן העליון כמ"ש הוקם המשכן משכן דלעילא וכל הרואה בשמים שמעשה זה המשכן מכוון לשלמעלה. יודע כי הקב"ה מסר רזין דילי' לבנ"י למטה. ואמת הדבר כי כמו כן ממש כל המצות הם רמזים למה שלמעלה. כמ"ש קדשנו במצותיו. במצותיו ממש. כדאיתא במדרש בכמה דוכתי שכביכול המעשים שעושה הבורא ית' צוה לבנ"י לעשות כמוהו. וזה פקודי המשכן הפקודים שבאין מסוד היכל משכן העליון. העדות כו' כנ"ל. על פי משה כמ"ש כמראה אשר הראה כו'. עבודת הלוים הוא וודאי לחבר מעשה התחתונים בעליונים. והאמת כי גם כל בריאת שמים וארץ התחתונים הם רמזים לעליונים רק ע"י כח תורה ומצות יכולין בנ"י להבין איך לקשר כל הדברים בשורשם כמ"ש מצות ה' ברה מאירת עינים:
2
ג׳ברש"י עדות הוא לישראל שויתר להם על חטא העגל. ויש לדקדק דאיתא שאין הקב"ה וותרן מאריך אפיה וגבי דילי'. אבל התירוץ הוא שיש גם על זה משפט ויש מי שזוכה בדין להיות וותרן כנגדו. ומי שזוכה ע"פ דין אין זה בכלל וותרן. וזה עצמו נתברר באמת ע"י נדבת המשכן אחר החטא. שבוודאי החטא עושה רושם במעשה האדם. אבל בנ"י אשר עיקר שורש חיותם נדבק בבורא ית'. לכן אין החטא יכול לנתק שורש אהבתם להשי"ת כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. והנדבה הי' אות לחביבות בנ"י שנקראו בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. וזה הנדיבות לא יוכל להתקלקל בלב איש ישראל. ולכן משפט ה' אמת לוותר נגדם כמ"ש אוהבם נדבה. ואפשר לפרש בזה ג"כ ענין משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל. פי' שנקודת הנדיבות לא יוכל להינתק מהם. ע"כ כשנופלין ממדריגתם ניטל מהם הנדיבות לזמן. כמ"ש בספרי קודש שמי שנשמתו ממקום גבוה מסתלקת ממנו קודם החטא. כי החטא אינו יכול ליגע שם. ולכן איתא שהמשכן נגנז ולא נאבד ח"ו. רק כשנזכה יחזיר לנו הבורא ית' הכל כנ"ל:
3