שפת אמת, שמות, שמות ט״וSefat Emet, Exodus, Shemot 15
א׳תרמ"ה
1
ב׳במד' חושך שבטו ש"ב ואוהבו שחרו מוסר. כי הרשעים להם כל הבחירה והניחם הקב"ה ברשות לבם. אבל הצדיקים מבקשים להיות תחת רשותו ית' ושינוטל מהם הבחירה לגמרי לכן הקב"ה רוצה ורודה אותם ביסורים ובמוסר וזה שאמרו חז"ל האבות ביררו להם הגלות דהיינו להיות תחילתם יסורים וסופם שלוה. כדאי' שיש ב' דרכים תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. וז"ש שחרו מוסר ולהיפוך חושך שבטו נשאר לבסוף בשנאה ומתרחק. וסופו קוצים. וכן הענין בכל יום ממש שא"א לאיש ישראל לבוא למקום מנוחתו בלתי הקדמת היסורים. כענין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. לכן מצווין בכל יום לזכור יצ"מ היינו שמתקיים בכל יום ממש שהקב"ה מציל לכל פרט בכל יום כפי ענין עבודתו לש"ש. וכ' מו"ז ז"ל בפרשה זו ענין הע' נפש שמהם מתחיל הישועה בגלות ופי' הבאים מצרימה על כל מיצר ומיצר שנמצא בישראל המה המסייעים כו' ע"ש. וזה הרמז ומביא גואל לבני בניהם הגם כי הפי' הוא לדורות עולם. עכ"ז פורט לבני בניהם. והם הע' נפש שיש להם עוד אחיזה באבות כדאי' בני בנים הם כבנים ועד כאן רחמי האב על הבן. וכח זה נשאר תמיד בבנ"י בכל הגליות. והגם שיש אומרים תמה זכות אבות מ"מ זכות ע' נפש לא תמה. שלהתדבק באבות הוא דבר גדול לכן י"א שתמה זכות אבות. וחלילה שיהי' הפסק לזכות האבות שכל העולמות עומדים עליהם. רק שהדורות מתרחקים ואין להם כח להתדבק בזכות אבות. רק באמצעיות הע' נפש כנ"ל. [ובאמת כל ענינים אלו נמצאים בנפש ישראל בפרט. שיש תרי"ג איברים והגידין. ויש ע' מהם שהם גבוהים במעלה כמו שמצינו אבר שהנשמה תלוי' בו. ולכן יש ע' מיני טרפיות. ויש חכמה בינה דעת שהם בראש ומתייחסים אלה הבחי' לבחי' אבות ושבטים וע' נפש ות"ר מאות פשוטים כנ"ל]:
2
ג׳במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער כו'. לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחי' המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי. ולכן נשתלחו נשמות בנ"י בגלות שע"י מאור הפנימי שבהם. יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל. ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות. ולכן כתי' פתחי לי שהכל תלוי בבנ"י שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועי"ז עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל כמ"ש אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות יונתי ביון תמתי באדום ע"ש. והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בנ"י. ועי"ז ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו'. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בנ"י לחזור לאביהם שבשמים רק שא"י להתפשט. שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל. וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה. הינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב וא"י להתפשט בהאיברים כן בגלות ישינה ולבי ער. ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום וערי' היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים וזה התיקון נחסר בגלות. ומדכ' ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל. ולכן מסיים הפסוק פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שע"י שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות. קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל:
3
ד׳בפסוק מה שמו מה אומר כו' אהי' כו'. והן לא יאמינו לי. המשך הפסוקים יתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה ידע כל השמות רק שלא ניתן לו רשות לומר רק שם הזה על העתיד כמ"ש כה תאמר ודרשו חז"ל בלשון הזה כו'. והיינו שעדיין לא הי' יכול להיות התגלות שם הוי' כפי מה שרצה מרע"ה. ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה'. ולכן אמר מרע"ה והן לא יאמינו:
4
ה׳בפסוק ויאמן העם וישמעו. דהל"ל וישמעו ויאמינו. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהמדה טובה שבנפשות בנ"י עושי דברו והדר לשמוע. רז שמה"ש משתמשין בו. מדה זו הולכת עמהם גם בגלות. רק שם הי' בבחי' אמונה. ואחר הגאולה הי' בהתגלות עושי דברו. ולכן כתי' ויאמן. והדר וישמעו. כי גם קודם השמיעה היו מאמינים ומצפים לישועת ה'. כדכתיב ראיתי א"ע עמי. וממשמע שנק' עם ה'. וודאי שהאמינו בו. רק בגלות עיקר העבודה באמונה:
5