שפת אמת, שמות, וארא כ״וSefat Emet, Exodus, Vaera 26
א׳תרנ"ט
1
ב׳בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים. פרשנו כבר כי ע"י שבנ"י לא שמעו לכן הוא ערל שפתים. כי הנביא מתנבא בכח שמיעת בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' והנה כ' שמעה עמי ואדברה ואחז"ל אין מעידין אלא בשומע וזה הי' עיכוב עשרת הדיברות. והי' הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמוע דבר ה'. ובמד' ולא שמעו אל משה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. כמ"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ואין הפי' דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שא"י להתפנות ולשכוח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמ"ש ול"ת אחרי לבבכם כו'. וז"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ולכן בגלולי מצרים הלכו. כי אם היו מוכנים לשמוע דבר ה' היו נגאלים מיד. והנה עתה שכבר ניתנה התורה לבנ"י. וכ' קול גדול ולא יסף. לא פסק. ואומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו כו'. והוא המאמר אנכי ה"א. אשר לא פסק. אבל צריכין להכין עצמו לשמוע פרשת ק"ש בלי מחשבה זרה. ולכן מקדימין יצ"מ לק"ש. שע"י גאולת מצרים יכולין להיפנות ממ"ז להיות מוכן לשמוע דבר ה'. וכמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוא שליטת הגוף על הנשמה ורוח. ובשבת היפוך מזה שיורד נשמה יתירה וכל איש ישראל פונה עצמו עכ"פ מל"ט מלאכות. לכן הוא זמן שיכולין לשמוע דבר ה':
2