שפת אמת, שמות, יתרו כ״דSefat Emet, Exodus, Yitro 24
א׳תרנ"ו
1
ב׳בפסוק זכור א"י השבת לקדשו. וסמוך לי' ששת ימים כו'. לומר כי עיקר הזכירה היא בששת הימים. כי הנה השבת ניתן לשכוח בו כל מלאכת ימי המעשה כמ"ש ז"ל שבות ממחשבות עבודה. והוא באמת עדות לישראל שיכולין לשכוח בשבת כל המעשים. וכל איש ישראל יש לו חלק בזה. ולכן ניתן השבת רק לבנ"י שהם מוכנים לזה. ובאמת שבת הוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. והכנת ימי המעשה לשבת כמו הכנת עוה"ז לעוה"ב. וכפי מה שאדם זוכר בעודנו בעוה"ז הכנת עוה"ב. כך זוכה לעוה"ב. כדאיתא שא"י לעלות לגן עדן עד ששוכחין כל הרהורים מעוה"ז. וכפי זכירת עוה"ב בעוה"ז. כך יכולין לשכוח עוה"ז בעת הסתלקותו מעוה"ז. וכמו כן כפי הזכירה של השבת בימי המעשה. כך יכולין לשכוח בשבת כל מחשבות עבודה. וכפי מה שזוכה האדם לשבות בשבת. כך הוא סימן על עוה"ב. וזה עצמו עדות על יצ"מ. כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. כי בכח יצ"מ יכולין לקיים השבת ולשכוח מעובדין דחול:
2
ג׳ונכתב שבת בעשרת הדיברות. הגם כי עוד במרה נצטוו על שבת. אבל זה טעם מצות שבת לבנ"י. כי אנכי ה"א. ואמרו במד' אלוה אני על כל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר. פי' כי אין כל ברי' יכולה לקבל אלקותו ית"ש. רק ע"י צימצומים והתלבשות בדרך הטבעי. אבל על בנ"י חל אלקותו בהתגלות. והטעם אשר הוצאתיך מא"מ להיות נחלה בלי מצרים. ולכן סמך פ' לא תשא למצות שבת שכיון שיש באיש ישראל חלק אלקות לכן נאסרו במלאכה ביום השבת כי בו שבת. כמ"ש במ"א שזה מ"ש רש"י בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. כי הלא אם הי' רצונו ית' להיות שביתה ביום השבת. הי' יכול למנוע כל הברואים בע"כ ממלאכה בשבת. אך שהם בהמה המה להם. אבל איש ישראל שיש בו כח אחדות באלקות צריך לשבות בשבת:
3