שפת אמת, שמות, יתרו ל׳Sefat Emet, Exodus, Yitro 30
א׳תרס"ב
1
ב׳במדרש ה' עוזי כו' כשנתת לנו את התורה שנק' עוז לא בא יתרו כו' אליך גוים יבאו. פי' אע"פ שהבדילנו הקב"ה ובחר בנו מכל האומות אין זה גרעון וריחוק לאומות. רק אדרבא ע"י בחירת בנ"י נפתח פתח שיתקרבו מן האומות הראוי להתקרב כי איך יוכל ב"ו להתדבק באלקים חיים. ובנ"י שנתבררו במצרים ועשה לנו הקב"ה נסים ונפלאים והרים אותנו מן הטבע עד שבאנו אל הר סיני לקבל התורה. וממילא נפתח פתח לקרב התחתונים. וע"ז כ' שלום כו' לרחוק ולקרוב. ובמד' האלקי מקרוב אני ולא מרחוק אני הוא שאני מקרב ואני מרחק. ע"ש במכילתא ובמד'. והגירסאות מתחלפים. ובס' יפ"ת נדחק ליישב. אבל הענין א' הוא כי אין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו. והריחוק עצמו יש בו קרבות. והקרבות יש בו ריחוק. הרי הוא אומר שמש ומגן ה' אלקים. שמש הוא להאיר ומגן הוא לשמור שלא יתקרב אל האור מי שאינו ראוי. וה' מדה"ר. אלקים מדה"ד. ושניהם יש בהם שמש ומגן. ויש מי שזוכה לקבל בבחי' קירוב וע"ז נא' בנ"י עם קרובו. ויש שמקבל ע"י בחי' ריחוק. ושניהם אלו הם בחי' זכור ושמור. מ"ע ומל"ת. מ"ע הקירוב ומל"ת הריחוק. ורמזו כי בדיבור אחד נאמרו. שכל אחד כלול בחבירו והתורה כולל שניהם. כמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה. דרשו חז"ל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה. פמליא של מעלה בחי' זכור. ושל מטה בחי' שמור. ושבת ג"כ שנק' שלום. לפי שכלול מזכור ושמור. וז"ש האלקי מקרוב אני ולא מרחוק בתמי' שאלקותו ית' יש מקבלים ע"י קירבות ויש ע"י רחקות. ומ"ש במד' אני שהוא מרחק פי' הרחקות בא ג"כ ממני. וא"כ יש בו ג"כ קירבות כי במדותיו ית"ש אין בהם פירוד כמ"ש:
2
ג׳בענין עשרת הדיברות נתייחדו בנ"י לשמוע דבר ה'. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו דהנה כל העולם ומלואו נבראו ונשתלשלו מעשרה מאמרות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. וכל מעשה בראשית והטבע שמחים לעשות רצון קונם. ובנ"י בעצמם זכו לשמוע דבר ה' והוא כמ"ש במד' מפיו דעת ותבונה. בא בנו של מלך ונתן לו מתוך פיו. לכן נתעלו בנ"י מן הטבע. כמ"ש אנכי ה"א כו' הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. כי כל הנמשכים אחר הטבע נק' בית עבדים. אבל בנ"י בהם עצמם כ' לי בנ"י עבדים שהם עבדי ה' שצוה אותם לקיים מצותיו. א"כ עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ואינם משועבדים אל הטבע שהם מושכין חיות ממדרגה למדרגה אחר עצם כח המאמרות. ובנ"י הם עצמם מקבלים דבר ה'. ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין שהרי הוא עוסק בדבר ה' עצמו שהוא כח כל הנבראים וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו:
3
ד׳בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:
4