שפת אמת, בראשית, לחנוכה כ׳Sefat Emet, Genesis, For Chanuka 20
א׳תרנ"ב
1
ב׳ב"ה
2
ג׳קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. איתא כי הלל כולל כל הגאולות וכל מה שעובר על בני ישראל עד לעתיד. וזהו ההפרש בין הלל והודאה. הודאה בפרט כל ענין לעצמו. והלל הוא בכלל. וגם הלל הוא לשמו ית' בלבד מלבד הישועה שהי' לנו רק מה שנתוסף כבוד שמו ית'. זמרו לה' חסידיו הוא בחי' הלל לשמו. והודו לזכר קדשו כולל כל בני אדם. ולכן כתיב בהלל לא לנו כו' וכפל ב"פ לא לנו פי' מה שהושיע לנו עד עתה ומה שאנו מבקשין להבא על הישועה הכל המכוון לשמו ית'. ובהלל אנו משבחין אותו על כל מה שעובר עלינו תמיד הן בימי עלי' ובימי ירידה. כי ידענו היטב כי הכל בהשגחתו ית' עלינו לטובה. ואיתא בספרים ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הוא ימי העלי' שהם רומזים בזריחת השמש. ועד מבואו הוא ימי הגלות. וז"ש ואתה עמדת להם בעת צרתם דכתיב משגב לעתות בצרה. פי' עתות הצרה שבאו על בנ"י הם בהשגחה וכבר הקדים לנו הקב"ה רפואה קודם למכה. וצריך כל איש ישראל להאמין זאת. וע"ז כתיב אמונת עתיך חוסן ישועות. להאמין שכל העתים הם בהשגחתו ית' עלינו לטובה ומזה נעשה הישועה. ובהלל נסדר מיציאת מצרים שהיה תחילת צמיחת בנ"י עד סוף כל הדורות לימי המשיח. וכמו כן כל הנסים שנעשו לבנ"י הם מסודרים. וכמו כן הימים טובים שבתורה וכמו שאמרו חכמים בסדר התפלה. ג' ראשונות סידור שבחו של מקום. וג' אחרונות ג"כ סידור שבחו כשמקבל פרס מרבו. כזה הוא סדר תהלוכות בנ"י. וג' הרגלים הם בחי' סידור שבחו של ג' ראשונות בזכות האבות ומרע"ה. וימי הגלות בינתים שעליהם נתקן הי"ב בקשות. וחנוכה ופורים הוא בחי' ג' אחרונות בצירוף גאולה העתידה לבוא אלינו במהרה בשלום. כשיהי' תיקון הכולל ואז יהי' מקבל פרס מרבו ולכן מזכירין אלה הנסים בהודאה. ולכן ההלל קורין אותו כסדר ולמפרע לא יצא כמו שדרשו חז"ל ממזרח שמש עד מבואו והוא כנ"ל שבהלל מסודר מתחילת בחירת בנ"י עד שיהי' מתוקן כל הקומה. והחכמים שבאותו דור הבינו כי נס דחנוכה הוא חלק מן ההלל וז"ש קבעוהו בהלל. והנה נס דחנוכה הוא נס האחרון עד הגאולה במהרה בימינו. והוא בחי' רגל. וע"ז כתיב אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני. כי לולי הישועה מאתו ית' נראה שהיו קרובים להשכיח תורה ומצות. ברוב הגזירות שלהם. ובהלל נרמז כל הד' מלכיות ושהכל בהשגחת הקב"ה עלינו לטובה שובי נפשי למנוחיכי כו' חלצת נפשי ממות רומז לגלות בבל. עיני מדמעה במדי. רגלי מדחי ביון. ואתהלך לפני ה' הוא בגאולה העתידה במהרה כי עתה שנתקן גם בחי' הרגלים א"כ חסר לנו רק להתהלך בארצות החיים. וחנוכה מלשון חינוך כמו שמחנכין התינוק לילך בעצמו כמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו:
3
ד׳אמרו חז"ל נר חנוכה בשמאל כדי שיהי' מזוזה בימין ונ"ח בשמאל וכ' עוד ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. היינו שיהי' מסובב במצות. והענין כמ"ש בכ"מ כי התיקון צריך להיות בעולם שנה נפש. ומזוזה הוא בחי' מקום שבודאי המזוזה נותנת רשימה קדושה בבתי בנ"י להיות הקדושה שורה בדירת איש ישראל. וחנוכה בזמן שבימים האלה מתגלה הקדושה. ובעה"ב בטלית הוא לבוש איש הישראלי שהוא המובחר בנפש. ובאלה הג' כחות יכולין להתחזק בקדושה. והרי גם אז הי' הנס בביהמ"ק. ולכן קבעו חכמים הארת הנס במקום המקודש והיא המזוזה. וטלית מצויצת רומז לנפשות בנ"י שיש להם ציור מיוחד וכל רואיהם יכירום כו'. ואיתא בזוה"ק בפסוק וישראל אהב את יוסף ע"ש שמרמז על בנ"י. כי הקב"ה אוהב את בנ"י כי בן זקונים כו' כמ"ש ישראל עלו במחשבה מקודם שנברא העולם כו'. ועשה לו כתונת פסים. הוא לבוש מיוחד שיש לבנ"י. ובאמת ע"י הציצית זוכין לזה הטלית נאה והוא שנק' חלוקא דרבנן. והאומות נתקנאו על זה המלבוש ומסרו עצמם לבטל אותנו מלזכות לזה המלבוש. ובאמת אין הארת זה המלבוש מתגלה בשלימות בגלות [כענין שנאמר פשטתי את כתנתי כו'] אכן בזמנים שמתגלה הקדושה מתגלה הארת זה המלבוש וז"ש ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע כו':
4