שפת אמת, בראשית, ויגש י״זSefat Emet, Genesis, Vayigash 17
א׳תרמ"ט
1
ב׳ב"ה
2
ג׳בפסוק וירא את העגלות כו' ותחי רוח כו'. כי הנה השבטים הם הגבולים ודגלים לד' רוחות. והענין הוא כי יעקב הוא בחי' נחלה בלי מצרים בחי' השבת כמ"ש ז"ל בפ' והאכלתיך נחלת יעקב. ממילא הימי מעשה הם במצרים וגבולים. כי בעוה"ז א"א לקבל הארה עליונה רק בצמצום וגבול. וכבר כתבנו בפרשיות הקודמים כי הי"ב שבטים הם בחי' ימי המעשה וז"ש בנשיאים שהביאו שש עגלות צב הם בחי' ימי המעשה וכן מצאתי שם במדרש בהדיא. והרמז צב אין צב אלא מכוסה כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. והיינו שההארה עליונה מתלבשת בעשי' ובטבע. זה עצמו הוא ההסגר. וזהו הענין שהביאו עגלות וי"ב בקר הגם כי בלא"ה לא הי' עפ"י טבע לישא משאות כאלה רק שיהי' מתלבש בציור טבעי. וכמו כן הי' הענין העגלות לשאת את יעקב למצרים וכ"כ בזוה"ק פרשה זו כמה עגלות היו שש כד"א שש עגלות צב ע"ש. והיינו להמשיך הארת יעקב במצרים וגבולים. וב' המדריגות צריכין לתיקון העולם דכתיב מן המיצר קראתי. ענני במרחב. והם בחי' ימי המעשה שהם במדה ומצרים. וענני במרחב הוא כשבא הארת השבת שהוא בלי גבול. ועכ"ז ההכנה לשבת הוא העבודה במיצר וגבול. ובאמת השבת הוא מתנה בלתי כח אנושי. לכן הוא בלי גבול ומדה רק כמ"ש טוב להודות לה'. וע"י שמעידין בש"ק על הבורא ית' ומחזירין הכל אל השי"ת זוכין לעזר אלקים. ואיתא במקדש עומדין צפופין ומשתחוין רווחים שע"י הביטול והשתחוי' זוכין להתגלות קדושה עליונה שהוא בחי' ענני במרחב. [וכזה ממש מצאתי אח"כ בס' דרך חיים באבות שם]. וזה שאמר להם יוסף והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין כי לבסוף צריכין לבוא לסיוע עליונה ע"י הביטול אליו ית' שהוא בחי' השבת וכל תהלוכות עבודת השבטים הי' הכל הכנה וסיבה שיחול אחר כך ע"ז סיוע עליונה כמ"ש:
3
ד׳בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. דידוע ד' מדריגות שיש בבני ישראל אבות וי"ב שבטים וע' נפש וס' ריבוא כמ"ש בדברי קדשו של אמו"ז ז"ל. כי הנה כל מה שיורדין במדריגה מתרבה ביותר כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. ויתכן כי הם בחי' נר"נ. ולכן כתיב בע' נפש ירדו. שבחי' ע' הם בנפש. ובבחי' הגוף נתרבו לס' ריבוא. וכן רמז לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ודרשו חז"ל עשוין לדוש ע"ש. וכן כתיב כאשר יענו כו' כן ירבה כו'. והי' ההבטחה כי הגם שיתפשטו יהי' להם אחיזה בשורש האחדות שזה עיקר כחן של בנ"י כמ"ש במ"א פי' עם אחד מפוזר ומפורד כו'. אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך כו'. רמז כשמקבלין הגלות לשם שמים היינו אנכי ארד עמך כו' ממילא הוא הכנה לגאולה כמ"ש ואנכי אעלך. ובמד' על מנת ויוסף ישית ידו. פי' אמו"ז ז"ל כי העיקר תלוי בשמירת הברית מדתו של יוסף הצדיק אז אנכי ארד עמך. וכן הוא הבטחה לעולם כו'. וכזה מפורש בקרא כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך כו' ולא יראה בך ערות דבר. הוא ויוסף ישית ידו על עיניך. וראיית העין הוא בלב כמ"ש לא יראה בך. ואז השי"ת עמנו בגלות וזה מפתח להגאולה:
4