שפת אמת, ויקרא, בהר כ׳Sefat Emet, Leviticus, Behar 20
א׳תרנ"ב
1
ב׳במד' תנחומא נבהל להון איש רע עין כו' חסר יביאנו. העושה סחורה בפירות שביעית סופו מוכר מטלטלין כו' ביתו כו'. דאיתא במשנה ג"ד מתלמידיו של אאע"ה עין טובה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. וכבר כתבנו כמה פעמים כי זה ענין השמיטה כמו שרמז בזו"ח להנחיל אוהבי י"ש הוא יובל שמיטה. כי בוודאי מי שיש בו ג"ד הללו הוא סימן שהוא אוהב ה' ומתוך אהבת הבורא ית"ש אינו מדובק בעוה"ז. ולכן אינו מקנא לחבירו ואינו מתגאה ומתדשן בטובת עוה"ז. ולכן נוחל ב' עולמות. כי באמת כפי הביטול שנמצא באדם אל הבורא ית' ממילא יש לו הכל. וכפי הגיאות לשכוח בכח הבורא ית' ונבהל להון ומתפעל ביותר ע"י העשירות חסר יביאנו כמ"ש לא יחצו ימיהם. דכ' מותר האדם מה"ב אין. כי הנה הקב"ה מקיים וזן כל הברואים מאדם ובהמה. ויתרון שכל האדם במה שמתבונן ומבין ומכיר טובת הבורא ית'. ואז כשבא לדעת זאת יש לו מותר. אבל כשהשכל מביאו לבעט בהבורא ואומר כחי ועוצם ידי כו' הבהמה טובה ממנו. והקב"ה ברא יש מאין וכשהאדם מבין זאת ומבטל עצמו להבורא ע"ז כ' להנחיל אוהבי יש:
2