שפת אמת, ויקרא, בהר כ״וSefat Emet, Leviticus, Behar 26
א׳תר"ס
1
ב׳כי תבואו א"ה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כו'. דכ' לא תהו בראה לשבת יצרה וכתי' והארץ היתה כו'. ובמד' שהארץ מתרעמת עליונים ניזונין מטמיון ותחתונים אם אינם יגעים אין אוכלין. ובנ"י בכח התורה עושין ישוב א"י כדכ' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית הי' בריאה הראשונה אח"כ כתי' והארץ היתה תהו. ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני שבכח התורה שקיבלו בהר סיני ושבתה הארץ. ויש רמז במסורה ריש פסוק והארץ היתה תהו. והארץ לא תמכר כו'. וענין גרים ותושבים אתם הוא שבנ"י זוכין לא"י מצד עצמם. ומצד האבות ירושה היא להם מאבותיהם כדכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. שנתן לאבות שורש א"י שלמעלה ונתן לזרעו א"י שלמטה. וב' אלו המתנות נתחדשו תמיד. בשמיטה נתחדש המתנה שלמטה דכתי' אשר אני נותן לכם ושבתה. וביובל נתחדש המתנה שלמעלה ושבתם איש אל אחוזתו. ועל ב' אלו כתי' תביאמו ותטעמו וכ"כ מכון לשבתך פעלת כו' מקדש א' כוננו כו' דרשו חז"ל בהמ"ק שלמטה מכוון לבהמ"ק שלמעלה. כמו כן א"י שלמטה מכוון לא"י שלמעלה. כדאיתא בזוה"ק שמא קדישא ואורייתא וישראל סתים וגלי' כמו כן א"י סתים וגלי'. והאבות זכו לא"י העליונה ובזכותם ניתן לזרעם א"י שלמטה. גרים כשזוכין לבחי' שמיטה שהיא התיקון שלמטה כדאיתא במד' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר רואה שדהו בייר ושותק ועי"ז יוצאין מהנהגה הטבעיות וזוכין לשמיטה כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כעין העליונים שניזונין מטמיון של מלך. ועליהם כתי' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו כדאיתא במד' שאע"פ שהם בעולם הטבעי וזורעין ואוספין מ"מ כשבא שמיטה ושובתין נתלבשו בבחי' מלאכיו. וזה העצה של התורה שע"י השמיטה יתמשכו כל הששה שנים ג"כ אחר הקדושה לכן כתיב ושבתה משמע תמיד ע"י שששת שנים תזרע ובשביעית תשבות נמשך הארה משביעית לכל השנים. וזה ענין הספירה להמשיך כל השנים אחר השמיטה. וכן בימי המעשה להמשיך בהם הארת השבת קודש. וזה ענין מלאכיו ולא כל מלאכיו. ומדה בתורה כל שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בכל הדברים שאע"פ שא"י להתקדש בשלימות. עכ"ז ע"י חלק הקדושה יכולין לבטל כל המעשים אל הנקודה קדושה שנמצא בכל איש ישראל. תושבים הוא נחלת אבות והתדבקות בא"י שלמעלה. וע"ז כתי' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. יובל עלמא דחירות. ומקודם כתיב אי לך ארץ שמלכך נער. וקשה מה הממוצע אי לך ארץ הוא הפלגה לרעה ואשריך הפלגה לטובה וצריך להיות מדה בינונית. אבל אי לך ארץ הוא כשמשועבדין אל הטבע זה שמלכך נער הנהגה הטבעיות. אבל ע"י שמיטה יוצאין מהשתעבדות הטבע וע"ז כתי' אשר הוצאתיך כו' מבית עבדים. וזוכין להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם ועבד מלך מלך. אבל יובל הוא בחי' בנים וזהו הפלגה גדולה שמלכך בן חורים. ואיתא בזוה"ק שצריכין להיות עובד ה' בבחי' בן ובבחי' עבד. שהגם שצריך איש ישראל להתלהב באהבה ודביקות לאביו שבשמים. מ"מ אפי' בזמן שאין האהבה מתגלה בלב צריכין להיות עובד ה' בבחי' עבד לבטל הרצון ולעשות בע"כ רצון המלך. וב' אלו העבודות קיבלו בנ"י בהר סיני במאמר אנכי ה' אלקיך. והם בחי' שמיטה ויובל לכן סמכם להר סיני. וזהו בחי' זכור ושמור שמור בחי' עבד כמ"ש הטעם וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות את כו' השבת לקיים גזירת המלך. וזכור בחי' בן כמ"ש הטעם כי ששת ימים עשה כו'. הרי מבאר הטעם של השבת והוא בן לחפשא בגניזין דמלכא. וב' הדיברות ראשונים ואחרונים ניתנו בהר סיני עבד ובן. ועיקר חביבות עבודת איש ישראל בבחי' עבד כמ"ש עבדי אתה. וכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. הגם דבחי' שמור למטה מבחי' זכור. אעפ"כ צריכין אנחנו לשמוח בבחי' זו. כי בן ירושה הוא ואין הבן יכול להשתנות. אבל בחי' עבד הוא בכח מעשה האדם להכניע עצמו תחת מלכות שמים ובזה אנו שמחים:
2