שפת אמת, ויקרא, פסח ב׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 2

א׳תרל"ב

ב׳בעזה"י מימי פסח

ג׳לחם עוני שעונין עליו דברים. נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עלי'. שנק' לחם עוני. שיש לחם מן השמים והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר ועתה בפסח רק תבואות ארץ כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכך נק' לחם עוני. וכתב בזוה"ק מצה לשון קטטה ומריבה ע"ש. ג"כ כנ"ל שעדיין אינו מאכל הטוב בפ"ע. רק עכ"פ לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת שלא להיות שינוי לרע ע"י גסות שזה ענין מצה וחמץ. ואח"כ זוכין מעצמו ע"י הבירור בספירת העומר כמ"ש במ"א. וזה ג"כ מצה פרוסה שאינו נגמר עדיין בשלימות כמ"ש בזוה"ק טעם שאין גומרין ההלל ע"ש:

ד׳ביד חזקה ובזרוע נטוי'. פי' ז"ל מה שלא היו ראוין לגאולה נק' יד חזקה. אך עדיין יש להבין כי השי"ת כל יכול והי' יכול לגאול אותם באופן שיהיו ראוין. אך זה עצמו שמשבחין אותו. שהביא בנ"י במדריגה תחתונה כ"כ עד שנקרא לפניו יד חזקה. וכל זה הי' מפני שיהי' גלות מצרים וגאולתה הכנה לכל ההסתרות. ושלא יוכל להיות שום הסתר לישראל עוד. כי השי"ת הבטיח לאברהם לגאול אותנו ממצרים. לכך הביא הגאולה ביד חזקה כנ"ל. וז"ש אלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו'. פי' לכל הדורות יש הסתרות לבנ"י בכלל. וכן בפרט כל איש ישראל. וע"י גאולת מצרים אין שיעבוד עוד ובנקל לגאול שוב. וז"ש ביד חזקה ובזרוע נטוי' כי לעולם חסדו. שלכך עשה הגאולה ביד חזקה כנ"ל:

ה׳רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. להיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' נגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם:

ו׳מתחלה עובדי ע"ז היו כו'. הגדה זו ליצ"מ הטעם כי קשה מה השבח עבדים היינו ולמה הי' זה שנהי' עבדים לפרעה ודי הגאולה לתקן העבדות. לזאת מספרין שגם זה שהיינו עבדים הי' לטובה שנוכל להתקרב אל השי"ת כמ"ש מתחלה כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה. שבל"ז לא היינו יכולין להתקרב למקום ב"ה ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ז׳ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה חישב הקץ לעשות כו'. כמש"ל שהגלות הי' כדי להיות הכנה לכל הסתרות ומצרים שיש לכל איש ישראל. ובגאולת מצרים עשה השי"ת להיות קץ לכל השיעבודים. וז"ש והיא שעמדה כו'. פי' הגלות והגאולה כנ"ל:

ח׳צא ולמד כו'. ונראה שירידה למצרים הי' העצה והצלה מרצון לבן הרמאי. ובוודאי כי כל הגלות הי' לטובה. וחז"ל אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הרבה היו חייבים לי עד שלא נזדווגו לכם כו' ונפרעתי על ידכם כו'. פי' כי לאשר היו מצרים מכעיסין מאוד להקב"ה היה עצתו ית' לקיים גלות ישראל שם כדי שמעשיהם הרעים יסייעו לגאולת ישראל כמ"ש ז"ל ע"פ לולי כעס אויב אגור כו':

ט׳וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. קשה כי מיד ששמע יעקב מיוסף ירד שמה. רק בדרך נראה לו השי"ת וא"ל אנכי ארד כו'. אבל נראה שהלך עבור יוסף. ואם כי הי' מן השמים. כל הדברים הם כך ומה אנוס עפ"י הדיבור. וי"ל עפ"י מ"ש זוה"ק וארא שהדיבור הי' בגלות במצרים. ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל הי' תיקון הדיבור. וזה אנוס עפ"י הדיבור. ופי הדיבור הוא יוסף והמש"י. שבאמת ירד עבור יוסף למצרים. והיינו להיות עושין מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. כמ"ש במ"א פי' זוה"ק הנ"ל שדיבור שהוא הכרת מלכותו ית' בכל הדברים. זה הי' נסתר בגלות. וע"י גאולת מצרים נודע גבורתו ית':

י׳וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה. פי' שלא כיונו עבור עבודה שנצרך להם רק לייגע ולצער אותנו כמ"ש נתחכמה לו כו':

י״אב"ה לקוטים מימי הפסח

י״במרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:

י״גבעזה"י שבת חוה"מ פסח

י״דבזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג אדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותינו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל:

ט״וושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:

ט״זיו"ט שני של גלות בוודאי נצרך הוא בגלות. וי"ל שבגלות צריכין ב' בחי' בכל דבר הבא משמים צריך להיות נותן ומקבל וכשביהמ"ק הי' קיים הי' הכל ביחד. ועתה צריכין יום ב' להתברר אצלינו הארת יום הראשון. וספיקא דיומא ג"כ הפי' שאין ההארה ברורה אצלינו בגלות:

י״זב"ה שביעי של פסח

י״חעיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש:

י״טומצינו בגמרא שליחידים נקרע הים כההוא דר' פינחס בן יאיר א"כ מה הפלא שנקרע הים לכל בנ"י. אם כי אמת שבשעת קריעת ים סוף נשאר זה לדורות ג"כ. אף עפ"י כן י"ל עוד כי עיקר הנס הי' להיות נקרע אף לאותן שאמרו המבלי אין קברים כמ"ש במדרש שהיו ד' כתות בים. ואעפ"כ נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים ג"כ מטומאה לטהרה והעצה ע"י ביטולם להכלל. כמ"ש להם משה רבינו ע"ה שיחרישו ועי"ז יהיו נושעים גם כן:

כ׳והנה ברגע אחד נהפכו מאמירת המבלי אין קברים. לומר זה אלי ואנוהו. ודרשו ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. כי בוודאי קריעת ים סוף לא הי' בים עצמו רק בכל איש ישראל ג"כ. והוא עצמו מאמר מרע"ה התיצבו וראו את ישועת ה' כו' ואתם תחרישון. ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה הי' עיקר הישועה לבטל כל הפעולות עבור מאמר השי"ת. וכתיב הים ראה וינס. פשוט י"ל שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השי"ת ויסעו והוא מס"נ לגמרי. ומזה נשא הים קו"ח בעצמו לנוס ג"כ. וחז"ל דרשו ראה וינס ויצא החוצה. ג"כ הפי' שביטל ויצא מרצון עצמו מכל וכל כמ"ש במ"א. ועיקר העצה בעת צרה לברר ולקבל רצון השי"ת בכל לב ולהיות מצפה רק שיושיע השי"ת למען שמו שיראה גבורתו ית'. וז"ש התיצבו וראו כו' שלא להרהר רק בזה. והים הוא המרעיש תמיד יותר מכל הנבראים כנודע ונעשה כאבן דומם. וכמו כן הי' בבנ"י. תחרישון. וזה עיקר קי"ס. ואפשר קנו בני ישראל זה ע"י נס קי"ס שנשאו קו"ח מים כמ"ש ז"ל ליקח קו"ח משמים וארץ כי' אף שאין להם בחירה מ"מ אדרבה כיון שניתן בחירה לאדם ע"כ שיש בכח שכלו לעשות יותר כבוד שמים מהנבראים שאין להם בחירה. וז"ש במדרש שהים טען אני נבראתי בשלישי ואתה בששי כו'. כמ"ש חז"ל שאם זכה קדם לכל מעשה בראשית ואם לאו יתוש קדמך כו'. ופרשנו כי כשמבטל החומר. הרוחניות קודם לכל. אבל כשדבוק בחומר יתוש קדמו. וז"ש שכשירדו בנ"י תוך הים ומסרו נפשם וכן מ"ש מרע"ה תחרישון עי"ז נקרע הים כנ"ל. וכן להיפוך ג"כ שע"י קריעת י"ס נקבע בישראל מס"נ להשי"ת כמ"ש ויאמינו. ובנ"י יכולין גם עתה לבוא למס"נ כמ"ש מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון כו'. שצריכין לעורר עצמו ע"י קי"ס כנ"ל. כי כמו שנשאר נס קי"ס לדורות כמ"ש זמן חירותינו. כמו כן האמונה והיראה שהי' להם. וזה עיקר הנס שנעשה קי"ס שהוא ביטול החומר בכל איש ישראל שזה חירות גמור שמי שישלוט ברוחו הוא בן חורין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל דייקא אותם עצמם כנ"ל. עיקר השירה הי' ע"ז האמונה והיראה כנ"ל:

כ״אבמד' כי בני ישראל זכו לומר זה אלי ומרע"ה ביקש הראני נא כו' ע"ש. ואין מובן כי מרע"ה בוודאי אמר ג"כ זה אלי. אך הפי' כי וודאי כשהאמונה מאירה בלב האדם. כאלו רואה בעין. וראו שאין להם חיות רק מהשי"ת. והי' אז חשוב כאלו ראו באמת מדכ' זה אלי ע"כ שזה הוא כמו שרואה בחוש שפי' זה הוא הבירור כנ"ל:

כ״בבמד' לאדם יחידי עשיתי יבשה קו"ח עדה שלימה שעתידה לומר זה אלי כו'. ואין מובן כי בוודאי כל נשמות בנ"י נכללו באדם הראשון. ובריאת שמים וארץ הי' ג"כ עבור ישראל כמ"ש ז"ל בשביל ראשית כו'. אך הפי' לאדם הראשון ע"י שיצאו ממנו בני ישראל אף שהי' עדיין יחידי עשיתי יבשה. מכש"כ לעדה שלימה שהם עצמם יאמרו זה אלי אף שעתה לא היו עדיין בשלימות. מ"מ פשיטא שהשי"ת עושה עמהם בשביל שיהיו מתוקנים אח"כ כנ"ל:

כ״גאז ישיר כו' ברש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה כו'. כי איך בשכל אנושי שכל ישראל יאמרו מלה במלה בלי שינוי וגם איך לומר דברים הכתובים בתורה. וגם אותן שאמרו מקודם המבלי אין קברים כו'. ורק בא הכתוב להגיד כי ע"י שעלה בלבם לומר השירה ורצו באמת בכל לב ונפש לתת להקב"ה שבח ושירה הראויה עלתה להם. וזה עצמו האמונה להאמין כי השי"ת כל יכול ויכול אדם לבוא עד למדריגה עליונה אם רוצה בלב שלם. וזה הרצון נחשב להקב"ה יותר מגוף השירה שהרי עי"ז זכו לומר השירה. וז"ש ישיר אשירה. שהכל על הרצון בלב שלם כנ"ל:

כ״דובמדרש באותו דבר שחטא מרע"ה ואמר ומאז באתי כו' באותו לשון אמר שירה כו' ממתיק מר במר כו' ע"ש. פי' כי טענת מרע"ה הי שאין לגאול ישראל ע"י שליח בו"ד ומתוך הטבע. וכמ"ש במדרש מי אנכי שהשי"ת הבטיח אנכי אעלך כו' ע"ש. וז"ש ומאז באתי כו' כי הזמן הוא תוך הטבע אבל באמת השי"ת רצה לברר שיש חיות מלמעלה מן הטבע בתוך הטבע והזמן. ופי' אז אף שהוא בזמן מ"מ הוא זמן מיוחד והוא מקום האחדות שיש להזמן והטבע במה שלמעלה מהטבע כמ"ש יום אחד יודע לה' כו'. וכ"כ בספרים פי' א"ז א' וז' כי שמיני הוא למעלה מהטבע ע"ש בזוה"ק והוא כנ"ל. וז"ש המדרש ממתיק מר במר כו' שנמצא הישועה תוך הצרה ע"י הבירור כנ"ל. וזה עצמו פי' השירה שהוא לשון המשכה והסתכלות. שנעשו הכל מכש"כ בנ"י. מכוונים לאביהם שבשמים וזה אשירה כו':

כ״הגאה גאה. פי' שכל הגיאות שיש בעולם הכל גאותו ית'. רק שבצדיק ניכר שהוא מהשי"ת. וכל גאות וגדלות שיש לו נותנו להשי"ת. וברשע הגיאות כדי שיפול ויהי' שבח יותר אח"כ להשי"ת. וזה שהבינו בנ"י אחר הישועה איך שנתרבה כבוד ה' ע"י גיאות פרעה שמקודם. וז"ש אמר אויב ארדוף כו'. ומגיאות זה נעשה גיאות השי"ת. וכ"כ בתרגום אתגאי על גותניא וגיאותי' דילי' הוא. פי' כל הגיאותים לבסוף מבררין גיאות השי"ת. וזה גאה גאה שכל הגיאות שבעולם הוא גיאותו ית' בלבד: