שפת אמת, ויקרא, פסח ה׳Sefat Emet, Leviticus, Passover 5

א׳תרל"ה

ב׳בעזה"י מימי פסח בקצרה

ג׳ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא כו'. פי' זרוע נטוי' הוא הפחד והמורא להבא שייראו כל הרשעים מלהרע לנו. שהוציאנו ממצרים בכח זה שיהי' יצ"מ נוהג תמיד לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. וז"ש ואלו לא הוציא הרי אנו כו'. כי גם עתה בכל יום נמצא גאולה זו ממש וכמ"ש בכל דור עומדין עלינו לכלותינו. וודאי זה אמת אף שאין נראה בפירוש מ"מ יש להאמין שחושבין עלינו רק השי"ת מבטל רצונם כמ"ש בזוה"ק פי' לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין שום ברי' יודע הנסים רק השי"ת בעצמו:

ד׳ואפילו כולנו חכמים כו'. עפ"י מ"ש כמה מעלות טובות כו'. פי' שהביאנו מדריגה אחר מדריגה עד שקבלנו התורה והכניסנו לארץ ישראל. אעפ"כ כל אלו המעלות דביקין האחרונה בראשונה. לכן כמה טובה כפולה ומכופלת שהם חוזרין מלמטה למעלה ג"כ. ואף שכולנו חכמים כו' אעפ"כ נס הראשון מיצ"מ נוהג בנו. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. שהסיפור ביציאת מצרים מביא דעת כמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו'. וידעתם כי אני ה'. ומאחר שיציאת מצרים נאמרה בתורה והתורה ניתנה לישראל יכולין לעורר כח הגאולה כי יציאת מצרים יוצא מכח אל הפועל ע"י הסיפור. כמו ענין תורה שבכתב ושבע"פ שבנ"י מחדשין טעמי תורה. וזה כחן בפה שע"י שמוציאין הדברים בפה מגלין הטעמים הנסתרים לבוא לידי גילוי. וכמו כן תנאים אלו שדרשו שכל מכה הי' של ד' וה' מכות ושנלקה ר"נ מכות הכל הוציאו מכח המכות. שהי' נסתר אלה המכות והם הוציאו מכח אל הפועל. וזה פי' מרבה לספר ביציאת מצרים שמרבין ומתפשטין הנסים והמכות ע"י סיפורים ביצ"מ כנ"ל. וגם גאולה האחרונה תהי' כשיתברר כל הנסתרות שביציאת מצרים כי גאולה זו כוללת כל הגאולות. וז"ש להביא לימות המשיח כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח. כי בעת יציאת מצרים הי' הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. אך כי עמלק הרשע בלבל את בנ"י כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן צריכין לזכור שנאתו לעולם. כי הוא גרם לנו כל הגלות. רק ע"י סיפור ביציאת מצרים בכל שנה ושנה נתעורר התיקון. ונמחה שמו מעט מעט. לכן נקרא מעשה לילה זו סדר כי צריכין לחזור ולסדר מעשה יציאת מצרים להיות מתוקן ומסודר ואז יהי' הגאולה בב"א:

ה׳מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. פי' שמזכירין שהגלות ג"כ הי' לטובה כי לא היינו מתקרבים לעבודת המקום רק ע"י גלות מצרים נתקרבנו אליו ב"ה. ולכן מזכירין כל זה. השיעבוד והצעקה והגאולה. שבנ"י משבחין על כל תהלוכות הגלות שעי"ז הי' בכחנו לצעוק כראוי להשי"ת ועל הצעקה ועל הישועה. וזה טעם המרור ע"ש שבח המרירות בעצמו כנ"ל. וכן איתא שבגלות מצרים עצמו כששמעו בנ"י שע"י הגלות יתקרבו אח"כ לעבודת השי"ת נתחזק כחם בגלות. לכן אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבנ"י אני ה' כו' ולקחתי כו' והייתי כו' וידעתם כי אני ה': ואקח כו' אביכם כו' וארבה כו' זרעו כו' ואתן ליצחק כו' יעקב ואת עשו כו'. פי' שכל זה הי' השגחת הקב"ה שכל מחשבתו לטובתינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לכן בירר השי"ת את בנ"י. וארבה זרעו שיצא פסולת מאברהם וכן אח"כ ביצחק יצא ממנו עשו בירור אחר בירור ואח"כ הוריד אותנו למצרים. וכל זה היו עצות כדי שנוכל להתקרב אליו. וזה אנו מאמינים בו ית' כי כל זה הי' לטובתינו:

ו׳ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ושרף כו'. כי דבר הנעשה ע"י מלאך ושליח הוא כפי הדרגת השליח ולא הי' כולל הגאולה רק כפי מדריגה זו. וגם לדורות השפלים לא הי' מושג הגאולה ג"כ. אבל הגאולה הי' ע"י הקב"ה בעצמו והוא שלימות כל העולמות וחיות כל הוה ולכן גאולה הבא מכחו כוללת כל המדריגות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וז"ש ואלו לא הוציא הקב"ה דייקא כי אם הי' ע"י שליח הרי אנו ובנינו כו'. אבל ע"י שהוציא אותנו בכבודו [*ובעצמו] הי' גאולת עולם. וכן הבטיח הקב"ה לאברהם דן אנכי. ובמדרש ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה. פי' שמשה רבינו ע"ה אמר איך יתקיים הבטחת דן אנכי. שרצה מרע"ה להיות הגאולה בכבודו ובעצמו. ובאמת מרע"ה שהיה עניו גדול ונתבטל ממציאות אליו ית'. לכן הי' שליחותו כמו ע"י הקב"ה בעצמו. והוא לא חשב על עצמו זאת. וז"ש מי אנכי שסבר שאינו כדאי להיות נחשב במדריגה רבה כזו:

ז׳במד' ע"פ דבר נא וישאלו וכן בגמ' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו נתקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא נתקיים בהם. ותמוה וכי אין להקב"ה לקיים הבטחתו אף בלי חשש תרעומת אותו צדיק. אך מצינו כי באו לידי חטא ברבוי כסף וזהב זה כמאמר ודי זהב. והטעם נוכל לומר כי הקב"ה הבטיח כשיצאו אחר ד' מאות שנה יצאו ברכוש גדול. ואח"כ הקדים הקב"ה הגאולה ברד"ו שנה. והטעם כמ"ש המפרשים כי אם הי' מאחר עוד שעה אחת היו נטבעין ח"ו. וזה הי' ע"י קלקול החטא כמ"ש איש שקוצי עיניו כו'. והשי"ת ברחמיו סיבב שהגדיל רשעת (מצרים) [*פרעה] עד למעלה ראש עד שהוצרך לנקום בו. ועי"ז ניצולו בנ"י. פי' ע"י ריבוי המכות עליו ביקש צאו מתוך עמי כו'. ומחל בעצמו אף שהוצרכו עוד להשתעבד תחת ידו מ"מ מחל בעצמו מרוב המכות. וזה ענין מדרש חז"ל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה היו חייבים עד שלא נזדווגו לכם ולא נפרעתי רק על ידכם כו' ע"ש. ולכן לא הי' שורת הדין להיות יוצאים בכסף וזהב. וזהו מרומז בגמ' ספ"ק דברכות במשל שאמר העבד לגאול אותו מיד ואינו מבקש כסף וזהב. פי' שוודאי טובה גדולה מאוד הי' מה שהקדים הקב"ה גאולתם אף שאבדו עי"ז הכסף וזהב. אך דבר אשר יצא מפי ה' לא ישוב ריקם. וזאת אחת ממדותיו של הקב"ה אשר בהבטיחו לאחד דבר ואח"כ מעלהו לטובה גדולה מזאת באופן שמרוצה עד מאוד להניח טובה הקטנה בעבור הגדולה עכ"ז שניהם נתקיימו בו כי הוא אלקים אמת. ובדבורו מתקיים כמאמר מדבר ומקיים. ולאשר כי לא הי' נתקן הכסף וזהב לכן באו ע"י לידי חטא. (ולא) [*ולכן] נתלה הדבר במעשה עצמן וישאלו ממצרים כו'. אעפ"כ הואיל והי' בציוי המקום ב"ה. זכות מצוה סייע אותם וניתקן אח"כ ע"י נדבת המשכן כנודע. ועפ"י הנ"ל יובן הפסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כי הרגישו המצריים שהם בעצמם מחלו לבני ישראל העבדות קודם הזמן. וכן מרומז במדרש המשל ממי שהתחיל לקבל המכות ולא הספיק עד שנתן הקנס כו' ע"ש בילקוט בשלח:

ח׳ארמי אובד אבי כו'. אף כי לא עשה במעשה רק שביקש לעקור את הכל. אך היא הנותנת שע"י שביקש לעקור הכל לא נתן לו הקב"ה רשות לשלוט עלינו כלל. וכן הי' בהמן הרשע שביקש להשמיד כו' לכן לא פעל כלום. רק אובד הוא אבידה המתבקשת כדאיתא בגמ'. וע"י רשעת לבן הוצרך הקב"ה להביאנו למצרים בבחינת אבידה המתבקשת. ועמלק והמן חזרו לקיים מחשבת לבן רק יציאת מצרים נוהג תמיד כמ"ש. וזה ההצלה לנו בכל דור ודור כמ"ש והיא שעמדה כו' לכן תזכור כל ימי חייך כנ"ל:

ט׳פסח ר"ה לרגלים. כי מקודם צריכין להתרחק מיצה"ר כמ"ש בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. ובחג הזה יכולין לקפוץ כל אחד מהתקשרותו בסט"א אף שלא בהדרגה. ואח"כ זוכין לתורה. ואח"כ זוכין להכניס אור התורה בפנימיות האדם. משכני הוא בפסח. משכו. שנמשכו בנ"י בע"כ ממצרים אף שלא היו מוכנים בכל לבם. לכן נקרא ביד חזקה. וכמשל המושך מבטן האם כו' במדרש. אחריך נרוצה בשביעי של פסח שרצו לתוך הים במסירת נפש. הביאני המלך חדריו חדרי תורה בשבועות. נגילה ונשמחה בחג הסוכות:

י׳במדרש שיר השירים. נשיר למי שעשאנו שרים בעולם עפ"י מה ששמעתי ממו"ר זקני ז"ל ענין פסוקי דזמרה קודם ברכת ק"ש ותפלה שהוא ליתן שיר ושבח ע"ז שזוכין לסדר שבחיו של הקב"ה. וזה שיר השירים שנותן שיר בעבור השירים ולשון שררה ג"כ. כי כפי מה שאדם שליט על כל מעשיו וממשיכן אחר הרב"ה. מעורר בחי' שירה שיש בכל הנבראים. וזה ענין האומר פרק שירה בכל יום. כי כל השירים תלוין בו ושיר של האדם נקרא שיר השירים כנ"ל. ולכן זמנו בפסח. זמן חירותנו. שהאדם יוצא בו לחירות ואינו תחת היצה"ר לכן עלינו להטות כל הדברים לשמים. וכ' בצאת ישראל ממצרים כו' ישראל ממשלותיו. פי' שממשיכין מלכותו ית' וממשלתו על כל הבריאה כנ"ל:

י״אאלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז. שצריך האדם להאמין בכח הקדושה שנתן הקב"ה לנו שלא יגרום ח"ו בעצמו להיות נעשה מסך מבדיל ולהתרחק עי"ז באמת. והמועדות הם עדות לישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. וכמו שיש הארה בימים אלו כמו כן נתעורר הארה בלבות בנ"י וז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. פי' שהמשיך הדעת המתעורר בימים טובים לבנ"י. והרי אוכל נפש מותר ביו"ט. והיא הוראה כי מלאכה הנעשית בעבור נפש ישראל יש בו קדושה יתירה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים כו' על מצות עלי' לרגל בג' מועדות דכ' יראה כל זכורך. ובודאי אינו מובן עפ"י שכל אנושי איך שהיו כל פשוטי בנ"י מוכנים להיראות פני ה'. ע"כ נראה כי אף שהי' שלא בהדרגה מ"מ כיון שפנימיות בנ"י מיוחד להשי"ת ניתן רשות ג"פ בשנה לעלות אף שלא עפ"י הכנה הראוי'. ולכן נאמר חמוקי ירכיך כמו כו' אמן. פי' שזה הי' רק בכח הנקודה הנתונה במתנה מהשי"ת לכל איש ישראל. כאשר הגיד מו"ז ז"ל שע"ז נאמר אנכי מגן לך. וע"ז מברכין מגן אברהם. וזהו בת נדיב. ולכן הבטיח הכתוב לא יחמוד איש כו' ארצך בעלותך כו'. כי בכל מקום אין לעלות יותר מהכנת האדם רק להכיר מקומו. ואם לאו צריך שמירה ויש בו סכנה. רק בעליות הרגל הבטיח ולא יחמוד כו'. ולכן צריך האדם להאמין בכח המועדות שניתן לבנ"י כנ"ל: משביעי של פסח

י״בבמד' בשלח מה תצעק אלי. הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן ב' ירושות הנחיל. ליעקב הקול וידים לעשו. זה מתגאה בירושתו וכו'. דמקודם כתיב פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם. וקשה שייכות הפסוקים שנדחקו המפרשים. אכן יש לפרש כי הכח שניתן להרשעים לעשות רע הוא כדי להכרית מארץ זכרם שעי"ז כשיצעקו הצדיקים יהי' להם מפלה. כאשר הי' במעשה פרעה שניתן לו חיזוק כמאמר משגיא לגוים כו'. וכן הענין בב' ירושות הללו כי בכח בנ"י ע"י הקול לנצח ולזכות גם בידי עשו כמ"ש ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וזה ענין מתגאה שזוכה גם לירש חלק השני. וכן בעשו ע"י הידים מבטל בנ"י מדברי תורה כמ"ש לא תעבור בי פן בחרב כו'. והנה ענין קי"ס אחר יצ"מ הוא שמתחלה יצאו לחירות מתחת רשות פרעה. ואח"כ רצה הקב"ה שיהיו בנ"י גוברין על פרעה ושולטין עליו. וזה נעשה בקי"ס שנמסרו המצריים תחת יד בנ"י ונאבדו מן העולם בעבורם. וע"י הצעקה מגודל השיעבוד עלו עד להיות שולטין על השונאים כנ"ל. וכ' וחרב פיפיות בידם פרשנו שע"י כוחן בפה זוכין גם אל הידים. ופיפיות הם בחי' כח הלשון והמעור. ויצ"מ הוא בחי' הדיבור וזה ענין סיפור ביציאת מצרים פה סח. וקי"ס הוא בחי' הברית כמו שרמזו חז"ל בפ' הים ראה וינס וגם בפסוק ויקח כו' עצמות יוסף עמו. וע"י שמירת הפה והברית קודש זוכין לחרב ועי"ז גוברין על כח עשו ועמלק וז"ש לפי חרב. וז"ש וחמשים עלו בכלי זיין שזכו אל החרב בכח הגבורה שגוברין על יצרם כמאמר הכתוב כולם אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. ויש לרמוז פי החירות הוא זה הפה שבו תלוי החירות כנ"ל: