שפת אמת, ויקרא, שמיני ד׳Sefat Emet, Leviticus, Shmini 4
א׳תרל"ז
1
ב׳במד' חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותי' תקרא אדם וחוה כו' ועוד כו' נערותי' תקרא ויהי ביום השמיני קרא כו'. פי' הדברים דעוה"ז אינו בשלימות וצריך להיות המשכה מעולם העליון והוא הקריאה שצריך להיות נמצא השלימות ע"י האדם שיפיק רצון מה' שהוא המלך שהשלום שלו. ואמת כי [*קודם] החטא הי' כך הרצון להיות השלימות ע"י אדם כו'. אך אחר החטא [*הראשון] וגם אחר החטא שנתקלקל הקדמת נעשה לנשמע כו' ונאמר ג"כ כאדם תמותון. נשאר ג"כ חסרון בעוה"ז וכן כ' מהר"ל ז"ל כי בעוה"ז דבוק החסרון. איברא כך נראה שזה רק אחר החטא כנ"ל. אמנם במה יתקיים העולם ע"י התשובה שמגעת עד כסא הכבוד. א"כ הוא מעורר חיות מעולם העליון ומביא רפואה לעולם. וז"פ ביום השמיני קרא כו' כי בנ"י היו אז בעלי תשובה כידוע. וז"ש לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת. שאהרן הי' בוש ע"י חטא העגל ואמר לו מרע"ה כי מדריגת בנ"י עתה ע"י התשובה ולכן הוא שייך לזה דוקא. ואין צריך להתרחק ע"י החטא שניתקן ע"י תשובה:
2
ג׳במדרש זאת החיה אשר תאכלו כל אמרת אלוה צרופה כו' ניתנה תורה לצרף את הבריות כו'. כי בוודאי האדם צריך לחבר ולקרב כל הנבראים בשורש עליון. כי יש דצח"מ. וצומח נצמח מעפר ודומם. וחי ניזון ע"י צומח. ובע"ח מזין למדבר. והנה בנ"י נבחרו מהמדברים ולכן צריך להיות ג"כ מיוחד מיני ב"ח בפרט אל בנ"י שהם מיוחדין וע"י אכילת איש הישראלי שע"י זה מוסיף כח בעבודת הבורא ית'. עי"ז צריך לקרב ולהעלות כל מיני הדצח"מ להשי"ת. וזה אמרת אלוה צרופה להיות כל מה שנברא בעשרה מאמרות נעשה צירוף א' כלי מיוחדת להבטל להשי"ת. והתורה מורה דרך איך לקרב כל הבריאה וז"ש שניתנה לצרף הבריות:
3
ד׳ובמד' תנחומא לעשות רצונך כו' חפצתי ותורתך בתוך מעי. בכל דבר נתן השי"ת מצוה ע"ש שיש בכל איש ישראל רצון אמת להשי"ת כמ"ש ז"ל לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. אך הצרה בצדה הרצונות אחרים שנמצאים באדם מכח היצה"ר והם גורמים שלא יוכל רצון אמת להתרחב בלב כראוי. וז"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפש הוא הרצון כמ"ש יש את נפשכם וע"ז נאמר אל תשקצו את נפשותיכם כי אם הרצון אינו משוקץ ממילא מתרחב רצון אמת שבלב איש ישראל להשי"ת. וז"ש בשרצים (אנכי ה' אלקיך המעלך) [*אני ה' המעלה אתכם] מארץ מצרים כי השי"ת הוציא את בנ"י ממיצר ולכן אם כך הוא ישמור עצמו מלשקץ הרצון. ממילא יוכל להתרחב ולהמשיך כל הגוף להבורא ית'. וז"ש אנכי המעלך מארץ מצרים הרחב פיך הוא באמת שמירת פה ולשון שעי"ז השמירה יוכל להתרחב כמ"ש ואמלאהו. איברא גם זה אמת שאם אדם מתדבק היטב במצוה וממשיך כל נפשו ורצונו להשי"ת עי"ז לא יבוא ג"כ לידי רצון אחר וז"ש התרפית ביום צרה צר כחכה מכלל שאם הי' מתחזק בטוב כראוי לא הי' לו מצר ע"י יום צרה כלל כנ"ל:
4
ה׳ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצוה מכח ציווי של השי"ת שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו קרב כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו':
5