שפת אמת, ויקרא, צו י״בSefat Emet, Leviticus, Tzav 12
א׳תרמ"ו
1
ב׳בפסוק זאת תורת העולה כו' על מוקדה כל הלילה כו'. חז"ל דרשו תורת העולה תורת החטאת כו'. שכל העוסק בפרשה כאלו הקריב. דהתורה היא פנימיות חלק אלקות שנמצא בנפשות בני ישראל. והקרבנות הוא התקרבות במעשה בחיצוניות. ולכן תלה הכתוב הקרבנות בהר סיני כדכתיב העשוי' בהר סיני. והאש שירדה מן השמים בפנימיות הוא התורה שנקראת אש. דכתי' כה דברי כאש. והטעם שהיא מבערת הפסולת הנמצא בלב האדם העוסק בה לשמה. וזה העולה על מוקדה שכשעוסקין בתורה לשמה כדי לזכות לטהרה ע"י אמרות ה' טהורות. וניטל הפסולת ונשרף ע"י יגיעה בתורה אז עולין הדיבורים למעלה. וז"ש זאת תורת העולה כו' על מוקדה. ובזוה"ק איתא אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. והיינו דרמז על מוקדה שהוא התלהבות רחימו. כל הלילה הוא דחילו ופחד. וכשעוסק בזה האופן הוא העולה:
2
ג׳במצות הרמת הדשן שהי' נבלע אצל המזבח להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות. וזה שכתוב יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה. שדשן העולה שנבלע. נשאר הזכות קיים לדורות:
3
ד׳בפרשת זכור דרשו חז"ל זכירה בפה ואל תשכח בלב. כי הנה עמלק ימ"ש הוא קליפה המתפשטת בכל צד כדאיתא בזוה"ק בשלח. והוא בא להלחם בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ורמזו חז"ל בפ' אשר קרך טמאך במעשה. וקראך ראובן שמעון בדיבור. וציננך הוא במחשבה שנתקרר התלהבות הקדושה בבנ"י על ידו. ולכן צריכין למחות אותו באלה הג'. בלב ודיבור. ובמעשה יתקיים והי' בהניח כו'. כי לעת עתה בגלות אי אפשר במעשה להלחם עמו. זולת בימי הפורים שנזכרים ונעשים יש לנו כח גם במעשה למחות הסט"א:
4