שפת אמת, ויקרא, צו י״דSefat Emet, Leviticus, Tzav 14
א׳תרנ"א
1
ב׳במד' וזאת תורת זבח השלמים כו'. בני נח לא הקריבו שלמים כו' ע"ש כל ענין השלום. ובמד' תנחומא שאמר בלעם לאוה"ע בנ"י שקיבלו התורה זכו לשלום ע"ש. והענין כמ"ש רש"י פ' ויקרא שלמים שמטילין שלום בעולם ד"א שיש למזבח ולבעלים כו'. והוא כענין שכ' חז"ל מפיו דעת ותבונה בא בנו של מלך ונתן לו מה שתוך פיו וזה הוא השלימות מה שיש חלק לגבוה ובני אדם משולחן גבוה קא זכו ונשאר מזה קדושה להאדם בהאכילה. וכזה ממש הוא בשבת קודש שנק' שלום כדאיתא בזוה"ק דרוחא דקודשא שיורד בשבת יש לו חלק בסעודת שבת ע"ש בפ' ויקהל פי' הפסוק ביני ובין בני ישראל כו'. ולכן נק' פריסת סוכת שלום. והכלל בכל מקום שיש התחברות התחתונים אל השורש בעליונים זה בחי' השלום. כי בעוה"ז חסר השלימות רק כפי הדביקות בשורש חל השלימות. לכן נקראו בני ישראל השולמית וכדאיתא כאן במדרש שבבריאת האדם נעשה זה השלום שיש בו מן העליונים ותחתונים ע"ש. וזה השלימות נשאר ג) בבנ"י. אתם קרוין אדם. והתורה מלמדת לנו הדרך למצוא התדבקות התחתונים אל העליונים. ובמקדש ע"י הקרבנות הי' זאת ההתקרבות בבחי' מקום. דיש עולם שנה נפש. ולכולן יש התדבקות בשורש. כמ"ש בכמה מקומות שיש מקומות מיוחדים שעל ידיהם כל המקומות מתחברים. ויש זמנים מיוחדים. ונפשות מיוחדים כו'. ושבתות ויו"ט הם מעלין כל הזמנים ולכן סעודת שבת נק' סעודתא דמהימנותא שע"י נמשך כל האכילות שבימי המעשה אל השורש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במ"ש באכילת מעשר ואכלת לפני ה' אלקיך כו' למען תלמד ליראה. נלמד מזה כי אכילת מצוה בקדושה מביא האדם לידי יראה וכן הוא באכילת שבת עכ"ד. ואמת בפיו שכן רמזו רז"ל בגמ' יבמות בפסוק הנ"ל למען תלמד ליראה כו' ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט ע"ש. ונראה הרמז כמ"ש כי כמו שמעשר שנאכל לפני ה' בירושלים מביא יראה וקדושה לכל האכילות שבכל המקומות כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי כל תרומה ומעשר מניח הכח בהשיריים. כמו כן אכילת שבתות ויו"ט שנאמר עליהם זה השולחן אשר לפני ה' מביא יראה וקדושה לאכילות כל הימים. זה בבחי' המקום וזה בבחי' הזמן כמ"ש. ויתכן לומר שזה הטעם שתקנו חז"ל בתפלת שבת ויו"ט להזכיר הקרבנות במוספין. ובימי המעשה אין מזכירין בתפלה התמידין. משום שאין כח לעורר שורש הקרבנות בימי המעשה כמו בשבת שאלה העמודים האחד מעורר השני. ושבת הזמן גרמא לחבר תחתונים אל עליונים מצד הזמן. ולכן יכולין לעורר התקרבות שהי' בביהמ"ק מצד המקום ג"כ:
2
ג׳בפסוק אש תמיד פרש"י אפילו אש מנורה מאש מזבח החיצון תוקד. כבר כתבתי במקומות הרבה כי יש אש מאיר ויש אש שורף והם בחי' שקלים וזכור. נדבת השקלים בהתלהבות אהבה רשפי' רשפי אש. וכמו כן צריך להיות הרוגז והשנאה על עמלק ימ"ש וכל סט"א כאש להבה. וכאשר אמרו חז"ל בית יוסף להבה ששולט מרחוק. ובאמת יש בבחי' יוסף ב' האשות והם בחי' מנשה ואפרים. נשני הוא תמחה זכר עמלק. והפרני הוא אש מאיר. ובאמת צריך להיות הכנה מקודם באשא תכלא ואח"כ חל עליו אשא חיורא. וכן הוא המדה כאשר רמזו בזה שאפילו אש המנורה דכתיב בה להאיר. מ"מ מאש מזבח החיצון השורף ומכלה הסט"א מכח זה נמצא אור המאיר אח"כ. אכן שמעתי מאמו"ז ז"ל שביאר מאמר המד' במה שהקדים יעקב אע"ה אפרים למנשה שביקש יעקב אע"ה שאפילו מי שלא נתברר כל צרכו אעפ"כ ע"י אור המאיר יוכל אח"כ להיתקן ולשרוף הסט"א ולבוא על הבירור ולכן הקדים אפרים למנשה ע"ש בעניני חנוכה מ"ש בשמו ז"ל. וכדברים האלה נראה לבאר כאן בהקדמת שקלים לזכור ואמרו חז"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול כו' והקדים שקלינו לשקליו. והרמז נכון כמ"ש עם היות שצריך להיות גבורי כח לבטל ולכלות שקלי המן לזכות אח"כ לשקלי הקודש. אכן הקב"ה בחסדו הקדים שקלים להיות מקודם אש מאיר. ומרוב התלהבות דקדושה נעשה מעיל קנאה ושלהבת אש לשרוף קשו של עשו. לכן שקלים קודם לזכור:
3
ד׳בפרשת זכור דרשו חז"ל זכירה בפה ואל תשכח בלב. כי הנה עמלק ימ"ש הוא קליפה המתפשטת בכל צד כדאיתא בזוה"ק בשלח. והוא בא להלחם בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ורמזו חז"ל בפ' אשר קרך טמאך במעשה. וקראך ראובן שמעון בדיבור. וציננך הוא במחשבה שנתקרר התלהבות הקדושה בבנ"י על ידו. ולכן צריכין למחות אותו באלה הג'. בלב ודיבור. ובמעשה יתקיים והי' בהניח כו'. כי לעת עתה בגלות אי אפשר במעשה להלחם עמו. זולת בימי הפורים שנזכרים ונעשים יש לנו כח גם במעשה למחות הסט"א:
4