שפת אמת, במדבר, בהעלותך א׳Sefat Emet, Numbers, Beha'alotcha 1
א׳תרל"א
1
ב׳במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות הם ממשיכין הארת התורה לתוך המעשה. ונקראים נרות שהם הכנה לקיום האור. כי המצות הם מהתורה. ועי"י שהוא ציווי השי"ת נמשך דביקות המעשה לפנימיות שבה כי כל הנבראים בהתורה באורייתא ברא קוב"ה עלמא. והמצות הם קיום אור חיות התורה שיש בהנבראים כנ"ל. וזה יגדיל תורה. והוא בחי' תורה שבע"פ שביד האדם ע"י המצות להמשיך אור התורה בכל מעשיו כמ"ש קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש בהעלותך כי ע"י המצות שנגד איבריו של אדם מתברר שכל הנבראים רק כלים מיוחדים לפנימיות חיות השי"ת שבהם ומעלה הכל לשורשו והוא חיבור ז' הנרות באור שבעת הימים. ומול פני המנורה יאירו הוא דביקות ימות החול בשבת שנק' אור שבעת הימים. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על המד' שלך לעולם קיימת. כי נר מערבי דולק גם עתה. שהמשכן נגנז ומסתמא הי' דולק אז כי נר מערבי לעולם דולקת רק במקום הגנוז וכשיש הארה ממקום הנ"ל. בשבת ויו"ט. מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה. וכן יו"ט יש מאור הגנוז לצדיקים. מאיר עדיין הארת המנורה כו' ע"ש. וי"ל לעולם קיימת כי עיקר הדלקת הנרות כנ"ל להמשיך אור התורה לתוך המעשה וההעלם עצמו. ונמצא נשאר לעולם אף שאין גוף האור מאחר שעולה ונעשה א' ובחי' זו עצמה י"ל שנק' נר מערבי שנעשה עירוב והתקשרות כל דבר בחיות אור הפנימיות כנ"ל שאהרן פעל להמשיך אור למעשה הטבע ג"כ כנ"ל. וז"ש וכי לאורה צריך כו' רק לזכותכם להעלותכם. והוא כנ"ל להמשיך האור גם תוך החושך:
2
ג׳ברש"י מי יאכילנו בשר והלא הי' להם מקנה רב רק שמבקשין עלילה. וקשה מאי עלילה יש מאחר שהי' להם. אך י"ל דכתיב התאוו תאוה. ומשמע שלא הי' להם תאוה. שהיו למעלה מהטבע. חירות מיצה"ר. ולכך הי' נראה להם שנכון שיהי' להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי. וז"ש נפשנו יבשה כו' שלא קיימו בכל נפשכם. כמ"ש במד' בכל נפש ונפש שברא בך. שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת. וזה לא הי' להם שהיו למעלה מבחי' הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה ע"י זה שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת מרוצה יותר בפשיטות. [ובאמת כל הנסיונות משום מאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי כו' וזהו טובת השי"ת אבל כשכן רצון האדם נק' לגרמייהו]:
3
ד׳עשה רצונו כרצונך כו'. ודאי יש לאדם לעשות רצון הבורא ב"ה ביותר רצון וחשק ותשוקה מרצון עצמו. אבל יש לפרש בעשיות רצונך תעשה רצונו כ"כ כמו רצונך שישתתף רצון המקום בכל דרכיו להיות לשם שמים. ולא יהי' בהמעשה עבור רצונו יותר מעבור רצון המקום שבזה המעשה עצמו. ועי"ז לא יהי' לו רצון אחר כלל. וז"ש שיעשה רצונך כרצונו כלומר שלא יהי' לך רצון רק לעשות רצונו ית'. וסיפא בטל רצונך מפני רצונו יש לפרש ג"כ להיפוך מפשוטו. כשעושה רצון המקום ב"ה לא יהי' מעורב רצון עצמו כלל אף לקבל פרס וכדומה. הגם שצריך להיות שמח בעשיות המצוה שזוכה לעשות רצון הקב"ה. מ"מ יהי' עיקר העשי' כדי לעשות רצונו ב"ה בלבד. ורצון עצמותו יתבטל לעיקר המכוון לעשות רצון המקום ב"ה כנ"ל. וז"ש באהרן ויעש כן פרש"י שלא שינה ואיך בכח אנושי לעשות כל המצוה ממש כאשר צוה השי"ת. והלא גבהו דרכיו כו'. אך ע"י שמבטל באמת כל רצון עצמו ועושה רק כדי לעשות רצונו ית' בלבד כאשר צוה. נקרא כן שעשה. כי ע"ז אמרו ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רק שצריך להיות מוכן בכל רצונו לעשות רק רצון המקום ב"ה כנ"ל:
4