שפת אמת, במדבר, בהעלותך י״בSefat Emet, Numbers, Beha'alotcha 12
א׳תרמ"ג
1
ב׳במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל. וזה הענין האמור בפסוק אל מול פני המנורה יאירו שלא יצטרך המלך לפסול כלי מלכות. וזה השבח ויעש כן שלא שינה. ומסתמא בהדלקת המנורה ראה אהרן הכהן הארת המנורה העליונה כמ"ש במדרש מנורה טהורה ירדה כו'. ובמ"א אמרו במד' שנעשה המנורה מעצמה. ובמ"א אמר שבצלאל עשאה ומסתמא הכל אמת. וזו המנורה היתה הכנה להתגלות נרות המנורה הטהורה. והגם כי אהרן ראה זאת לא נשתנה ולא נתבייש ועשה את שלו ולא הוצרך המלך לפסול מנורת המלכות כמשל הנ"ל:
2
ג׳בפסוק אספה לי שבעים איש כו' ובמד' הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה לפלטרין בנוי על גבי ספינות כו' אספה לי הוא כניסי' שהיא לשם שמים שכשמתאספים בנ"י לשמו ית' בעבור כי יודעים כי הבנין בשמים תלוי בהם וזהו לשם שמים. אז סופה להתקיים פי' שמעוררין את השורש למעלה שזה הסוף והתכלית המבוקש מכל עבודת האדם. והבורא ית"ש קשר דברים רוחניים במעשה התחתונים. ולא עוד רק כל מה שיורדין יותר בגלות ומתחזקים בתורתו ית' מעוררין עוד יותר. וז"ש כי אותן הזקנים שסבלו העבודה במצרים ומוכים בשביל בנ"י. זכו עתה לתקן מה שגם מרע"ה אמר לא אוכל כו' שהוא איש האלקים בחי' שמים ממש. וע"י האסיפה בחי' אגודתו על ארץ נתיסד הפלטין וחזקו כביכול כחו של משה רבינו ע"ה כמשל המד' שהפלטרין תלוי בקשירות הספינות:
3
ד׳בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה כו'. אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים. פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בנ"י. מלשון פעמון זהב. בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים עכ"ד ז"ל דפח"ח. ולהוסיף ביאור הענין דכתיב והחיות רצוא ושוב הוא ב' בחי' הנ"ל. לכן כתיב ישוב מצבא העבודה. וכן הלשון חוזר לנעילת שערים שצריכין בימי הזקנה לחזור ולתקן עבודת ימים הראשונים לבררם מכל פסולת. ופסוק הנ"ל פעמיך בנעלים הוא לכללות ישראל שהקטנים מתבטלין להגדולים. ובמעשה הנערים הוא פעמיך התלהבות ותשוקה בחי' רצוא. בנעלים הם הזקנים בחי' ושוב. ומתאספין כל מיני עבודות של בני ישראל בשמים. ונגמר מכולם סדר עבודה הנכונה פעמיך בנעלים. וז"ש ושרת את אחיו כו' לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם. ועפי"ז יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם. ואם נערים נטפל להם ילדות. ויש לפרש עפ"י הנ"ל כי הזקנים האמתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחי' עבודת התלהבות כראוי. ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה. וזה פעמיך בנעלים. וחביבין הם כמ"ש מה יפו. ואם נערים הם פי' אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עכ"ז הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל:
4