שפת אמת, במדבר, בהעלותך ט״זSefat Emet, Numbers, Beha'alotcha 16
א׳תרמ"ז - תרמ"ח - תרנ"ב
1
ב׳אל מול פני המנורה יאירו במדרש המשל שהטמין כלי הדיוטות ע"ש. דאיתא בראשית ירא שבת בשת. ויובן הענין עפ"י משל הנ"ל. כי באמת מה האדם שיבוא אחר המלך לתת דין וחשבון לפניו. מה מציאות יש לכל בו"ד הבל הבלים. אכן כפי הביטול שיש באדם בעודו בעוה"ז יודע ומבין כי הכל לה' ומאתו ית' זוכה כל אחד בחלקו ואין כחו נפרד מאתו ית'. בזה יש מקום להעריך מעשיו לפניו ית'. כענין שנאמר למעשה ידך תכסף. וזוכין לזה ע"י השבת שהוא הביטול אליו ית' ומתדבקין בשורש ועי"ז יש עלי' לכל הדברים אל הראשית. וזה בראשית ירא שבת כדי שלא יהי' בבושת פנים לעוה"ב. וע"ז נאמר הביטו אליו ונהרו. ועי"ז שכל האור הי' מאתו ית' פניהם אל יחפרו לשון עתיד אפילו לעוה"ב. וזה השבח של אהרן שלא שינה. וכענין שאמרו חז"ל בפסוק וכלים מכלים שונים שע"י שהוציאו כלי המקדש נשתנו כלי הדיוטות ונעשין כנחושת וברזל ע"ש. אבל באהרן דכתיב אל מול פני המנורה יאירו שלא נשתנו הנרות שהכין הגם שנתגלה במקדש אור השכינה מן השמים. ולהבין ענין הכנת כלי הדיוטות עפ"י מ"ש במדרש ה' חפץ למען צדקו כו' וכן הוא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. והענין הוא כי התורה עצמה נעלמה מעיני כל חי והוא באמת אור הגנוז כמ"ש וירא כו' את האור כי טוב ויבדל ודרשו חז"ל שהי' מאיר מסוף העולם כו' וראה שאין הרשעים כדאי וגנזו לצדיקים כו'. והיא התורה שנקראת אור. ונק' חמדה גנוזה שגנזו הקב"ה באלה המצות מעשיות גשמיות שנקראו נרות כמ"ש נר מצוה ולגבי תורה גנוזה נקראו אלה כלי הדיוטות. שרצה המלך שבנ"י יתקנו כלי הדיוטות להיות כלים לקבל בהם הארת התורה. ובבהמ"ק הי' מתגלה אור תורה הגנוזה אעפ"כ יאירו שבעת הנרות כנ"ל:
2
ג׳במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה וכ"ה במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב נר מצוה ותורה אור. והיא כמו הנשמה בגוף שמתפשט כח הנשמה באיברי האדם. ולא עוד אלא כפי התרחבות הגוף כן מתרחבת הנשמה. כמ"ש בזוה"ק וישב על פסוק יוצר רוח אדם בקרבו ע"ש. כמו כן עשה הקב"ה צדקה שיתגדל התורה ויתפרש בתרי"ג אורחין. כי כל מצוה היא המשכת דרך חדש מן התורה. והמשכת אור התורה באלה הנרות של מצוה הוא בכח קיום המצות שבנ"י מקיימין. לכן איתא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינת כי אז נעשה נר דלוק מאור התורה. ז"ש במד' נרי בידך נרך בידי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי' כמו שאדם שומר המצות ונמשך אור תורה בנר מצוה. כן מאיר נשמתו באיבריו. חופש כל חדרי בטן י"ל כמ"ש בפסיקתא בפסוק אחפש כו' ירושלים בנרות מלשון לחפשי ישלחנו מוציא אני ירושלים לחירות ע"ש. כמו כן ע"י הארת הנשמה בכל אבר ואבר מוציאו לחירות שלא יהי' נדבק בגשמיות ומאסר הגוף רק מדביקו אל שורשו וזוכה לכל זה כפי קיום המצות. והנה כמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל. בנ"י הם הנשמות והם מאירים לכל העולם. ואיתא בגמ' ע"פ צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה שפזרן בין האומות דכתיב וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנשמה ניתנה לברר החומר להוציא מתוכה הנצוצי קדושה ולברר אוכל מתוך פסולת. וכמו כן בכלל נשלחו בנ"י בעולם מעורבים בין האומות כדכ' ואבדיל אתכם מן העמים דרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר כו'. ולכן נתן לנו הקב"ה המצות שיהיו לנו לסיוע לברר אלה הבירורים. וכתיב נדחי ישראל יכנס. ואיתא נדחי ישראל גי' תרי"ג. וכמו כן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. כי הקב"ה כביכול כתיב בי' עמו אנכי בצרה. ארד עמך מצרימה. וכמו כן בכל גלות הולך שמו ית' עמנו ונותן לנו כח ע"י תרי"ג מצות לברר אלה הבירורים. נ'ד'ח'י גי' שם של ע"ב:
3
ד׳בפסוק ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים כו'. כי הנה כל המסעות היו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה כו' ויפוצו אויבך והוא בחי' ימי המעשה. ובנוחה הוא בחי' שבת. ולעולם כן הוא המסע בימי המעשה ומנוחה בש"ק. ואיתא כי יש ג' ימים דקמי שבתא וג"י דבתר שבתא שהארת השבת מתקיים ג' ימים וגם ג' ימים מקמי שבתא מה שמכינים אל השבת והוא ג"כ כח השבת שמאיר לעניו ולאחריו. וכ"כ במכילתא שמור וזכור מלפניו ומלאחריו משל לזאב כו' ע"ש. וז"ש ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים הוא ג' אחר שבת. וארון ברית ה' נוסע כו' דרך שלשת ימים כו' הוא ג' ימים דקמי שבתא. וז"ש לתור להם מנוחה הכנה אל השבת הבאה. וכן איתא בגמ' שתיקן עזרא שלא להיות ג' ימים בלי תורה הרי שקריאת התורה מאיר
4
ה׳בענין מ"ש חז"ל שנזכר בני ישראל ה"פ בפסוק להודיע חיבתן שנחשבו כחמשה חומשי תורה. ואמו"ז ז"ל אמר כי רמזו כאן ע"י שנבחרו הלוים לא יהי' פחיתות לבנ"י כי כח הלוים ג"כ מכללות בנ"י. וכ"כ בס' קדושת לוי. ולבאר הענין דאורייתא וישראל כולא חד. וכמו שיש בתורה ה' חלקים כן באדם חמשה מוצאות הפה. ובאמת כלל העולם הוא ציור האדם. ובכלל בנ"י הם הפה כמ"ש כחן של ישראל בפה. כי כמו שבה' מוצאות הפה מתגלה רצון האדם מכח אל הפועל. כמו כן ע"י בנ"י נשלם פנימיות הרצון מכל הנבראים. ובפרטות בנ"י עצמם נמסר כח הפה ללוים שדיברו בשיר. כי העיקר הוא שיוכל האדם להוציא הפנימיות שבו מכח אל הפועל. וזה הוא כפי הנקיות מלכלוך החטאים. ולכן כשחטאנו נבחרו הלוים שישלימו הם הדיבור בשליחות כל בני ישראל:
5
ו׳במדרש אספה. הבונה בשמים מעלותיו כו'. כבר כתבנו במ"א. והענין בקצרה כי יש ב' ענינים. שצריכין להמשיך כח משמים לזה העולם וזה פעל מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. אך צריכין ג"כ להכין עצמנו להיות כלי מוכן לקבל השפע משמים. וזה ענין הספינות קשורים שלמטה דכתיב ואגודתו. שלמטה צריכין קשרים ואגודות. וזה בחי' תפילין של יד דכתיב וקשרתם. אבל תש"ר היא הארה הבאה מלמעלה כמ"ש וראו כו' שם ה' נקרא עליך. ובאמת ב' אלו הם בחי' הנפש והרוח. הנפש צריך שמירה. וגאולתנו ממצרים הי' בבחי' הנפש כמ"ש במ"א. ואח"כ זכו לבחי' הרוח בחי' התורה. אבל כשנפגם אח"כ הנפש ע"י החטאים כמ"ש נפשנו יבשה. ונפשנו קצה. היו צריכים תקונים ע"י בחי' שבעים נפש בחי' ואגודתו על ארץ. והם השבעים איש כמ"ש שם בשבעים נפש ירדו אבותיך כו'. והרמז דכתיב זכרנו כו' הדגה כו' היינו שנתעורר בהם הרהורים מגלות מצרים. וממילא לא היו מוכנים לקבל המן שהוא לחם מן השמים:
6
ז׳עוד מענין הנ"ל. דכתיב לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו'. והם ב' דרכים שיכולין לבוא לדביקות הבורא. וביציאת מצרים זכו לבחי' מעבר לים. ובקבלת התורה מן השמים. וע"ז כתיב קרוב כו' בפיך ובלבבך. בפיך הוא בחי' תורה מן השמים. בלבבך ב' יצריך בחי' מעבר לים. וזה עצמו ב' המיני לחם. המן בזכות משה לחם מן השמים. והכא כתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר וכתב רש"י והלא הי' להם בקר וצאן אלא שמבקשין עלילה ואין מובן מה עלילה כיון שהי' להם. אך באמת לא רצו לאכול מעצמם. רק שאמרו מי יאכילנו. ורצו שהשי"ת יתן להם זה המאכל שיהי' ע"י בחי' תאוה שהיא לחם מן הארץ בחי' מעבר לים כמ"ש ויגז שלוים מן הים. וזה ניתן להם ע"י השבעים איש שהוא אגודתו כנ"ל כמשל הספינות שבמדרש הנ"ל:
7
ח׳בפסוק ועתה נפשנו יבשה. כי הנה באלשיך פרשת בשלח ביאר איך המן נתן חיות לגוף. כמו שנמשך ממזון הגוף חיות אל הנפש ע"י התקשרות נפש בגוף. מובן מזה כי מזון הנפש יוכל לקיים הגוף ג"כ ע"ש דפח"ח. ובאמת נראה שהכל הוא לפי מצב האדם אם הגוף טפל אל הנפש ניזון הוא במזון הנפש. והנה כמו כן מדריגה על מדריגה בענין נפש רוח נשמה. ומרע"ה הי' מדריגתו בחי' התורה שהוא הרוח ממללא ולכן המשיך להם מאכל המן להיות מזון הרוח מעמיד גם הנפש. וכשנפלו קצת מזו המדריגה אמרו נפשנו יבשה כי לא הי' בטל כל הנפש אל הרוח. ובדרך זה יש לפרש הפסוק שש מאות כו' אנכי בקרבו כו'. פי' שהם במדריגת הרוח ולא ימצא להם להיות מזון הרוח ע"י מזון הנפש כי הם במדריגת הרוח שצריך להיות עיקר המזון להרוח כנ"ל:
8
ט׳והנה כתיב כמתאוננים רע כו'. ביאור הענין כי בודאי לא הי' מחשבותם להרע. רק שרצו בחי' עץ הדעת טוב ורע כמו חטא הראשון. ובאמת עתה אחר החטא שנתערב טוב ורע בעולם אין הנפש יכול להתתקן רק בכח הבירור. וזה רמז הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב. מאי גם. רק להיות כי עיקר הרצון הי' שיתדבק האדם בעץ החיים תורה וחקים ומצות שהוא למעלה מהשגת דעת האדם. אבל עתה אין הנפש בטוב רק ע"י הדעת. ואכילת לחם מן הארץ הוא הדעת המברר בין טוב ורע ובורר אוכל מתוך פסולת כמ"ש בגמ' אין תינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שטועם טעם דגן. וכן אין מרחיקין מצואת קטן עד שאוכל כזית דגן שבלחם מן הארץ מתערב פסולת. וכמו כן בע"ח שהם גדולי קרקע ונזונין מעשב הארץ. אבל לחם מן השמים הוא בלי פסולת. ובאמת האדם כולל כל המדריגות. כדאיתא שיש צורה וחומר. פשוט ומורכב. והאדם יש בו נר"נ כולל כל המדריגות. ונפש שהיא מדריגה התחתונה יש בה שייכות להגוף המורכב ע"י נפש בהמיות שבו. וע"ז מי יודע רוח בני האדם כו'. פי' שכאן מקום הדעת ובירור כנ"ל. והמן לחם שמלאכי השרת אוכלין. והוא חומר פשוט. רק כשהשפע בא בכח הקרקע מורכב הוא מד' יסודות. אבל כשקיבלו מן השמים שהוא חומר פשוט לא הי' בו פסולת לכן כתיב לבן. וכ' תופל ולבן שתפלו על המן שהי' לבן. פי' לבן הוא פשוט שמקבל אח"כ כל הגוונין. אבל באמת הנפש צריך בירור הנ"ל. וז"ש נפשנו יבשה. ואמרנו זכרנו את הדגה כו' נאכל במצרים. פי' במצרים נעשה בירור הדעת הנ"ל והי' הכנה שיכנסו אח"כ לארץ ישראל ויבררו הלחם מן הארץ. וז"ש אשר נאכל שבכח יצ"מ זכו לידע ולברר זה המאכל. אכן בדור המדבר כתיב אני אמרתי אלקים אתם והיו מוכנים להתדבק בעץ החיים. והנה ארבעים שנה היו נזונים מן המן שביצ"מ נעשו כברי' חדשה וכמו תינוק יונק משדי אמו קודם שיש בו כח לעכל המאכל לברר אוכל מתוך פסולת. כן בנ"י כתיב שני שדיך כו' שבזכות משה ואהרן נזונו מלחם מן השמים שעוד לא היו בכח לברר לחם מן הארץ. ואם היו נמשכין אחריהן בתמימות היו מתקנין כל חטא האדם. אבל הם היו מתאוננים על חסרון בחי' הבירור עץ הדעת טוב ורע שניטל מהם. לכן כתיב כמתאוננים רע שהגם שלא כוונו להרע ח"ו רק על בירור טוב ורע. סוף סוף בחרו במקום זה שיש בו תערובות טו"ר. והמן הי' למעלה מבחי' הנ"ל. לכן כתיב בי' לא ידעו מה כו'. את המן אשר לא ידעת כו':
9
י׳בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו"ז ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר. אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים וזה הי' הנסיון עכ"ד ז"ל. וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם לכתך אחרי במדבר וכ' בתורה לשבח ויש אשר יהי' הענן ימים כו'. א"כ קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא הי' מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו כמתאוננים רע. דכ' משכני אחריך נרוצה. היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה. אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו ית' צריך להיות בטל כל הרצונות של האדם. כענין שאמרו בטל רצונך מפני רצונו להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש. וכן דרשו חז"ל ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. היינו אפילו בעת פורעניות יהי' מלא אהבת ה' כשמתבונן שכך רצונו ית"ש. וכשכל תשוקת האדם בעולם רק לעשות רצונו ית' מתבטל ומקבל הכל באהבה ורצון כנ"ל:
10