שפת אמת, במדבר, חקת ו׳Sefat Emet, Numbers, Chukat 6
א׳תרל"ו
1
ב׳ברש"י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם יש בה כו' כתוב בה חוקה. וקשה אי באמת אין בה טעם א"צ להאי טעם דמונים את ישראל רק לפי שאין טעם כתוב חוקה. אלא נראה שיש בה טעם אך א"א להשיג הטעם עד אחר תיקון הגוף. ומצד בח' החיצוניות אין טעם לחוקת ה'. אבל המאמין סופו להבין הטעם. כי דברי תורה הם היפוך דברי עוה"ז שהטעם מביא למעשה שע"י שחושק לטעם עוה"ז והבליו עושה אותם ואח"כ נמאסים עליו. ותורה להיפוך ע"י המעשה אף שאינו מתאוה להם זוכה אח"כ להשיג הטעם ולהתאוות להם. אמנם אין טעם זה מושג רק למי שלא טעם טעם עוה"ז. וכפי מה שפורש אדם עצמו מתאוות כך זוכה להשיג טעם הקדושה. ולכן מרע"ה שנק' איש אלקים נבדל מעוה"ז לכן לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. פי' מי שאינו זוכה להשיג הטעם צריך לעשותו בדרך חוקה ועי"ז זוכה אח"כ להשיג הטעם. כתיב שמים מר למתוק ומתוק למר פי' ע"י ששמים דבר עוה"ז למתוק בעיניהם עי"ז מתוק למר שא"י להרגיש מתיקות התורה ומצות. וכתיב ופריו מתוק לחכי לחכי דייקא אבל אוה"ע אומרים מה טעם יש בה. ובמד' מי יתן טהור מטמא כו' עוה"ב מעוה"ז. ודאי אין הפי' מתענוגי עוה"ז. רק כפי מה שפורש עצמו מעוה"ז כך זוכה לטעום טעם עוה"ב. וכמאמר חז"ל מי שטרח עצמו בערב שבת. פי' התערובות שנתערב תאוות האדם לחיצוניות עוה"ז. ויש לכל איש ישראל לידע ולהאמין כי התענוג והרצון שבאדם נוגע במקום גבוה עד מאוד. והוא ענין השבת שנק' יום מנוחה ועונג ובנ"י שומרי שבת פי' ששומרים הרצון שלא להתערב בדברי הבל. וע"ז נאמר מי שטרח בע"ש כו'. כי בימות החול הוא הבירור מלהתגאל בהבלי עולם ועי"ז זוכה לטעום בשבת טעם עוה"ב כי שבת מעין עוה"ב:
2
ג׳בפסוק עשה לך שרף כו'. במשנה וכי נחש ממית כו' מחי' אלא בזמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים מתרפאין. וקשה הי' צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר שם הקב"ה כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחי' וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם. פי' אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אעפ"כ ישעבדו לבם פי' להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו עשה לך שרף הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל:
3
ד׳וממדבר מתנה. בגמ' מי שמשים עצמו כמדבר התורה ניתנה לו במתנה ואח"כ נחליאל כו' ואם מתנשא מבמות הגיא שהקב"ה משפילו כו'. וקשה זה הסיום למה נאמר תוך השירה. אכן יראה שבנ"י הלכו כל אלה המדריגות שע"י שמסרו נפשם להקב"ה ניתן להם התורה במתנה וממתנה נחליאל פי' שע"י זו המתנה מתחזק כח האדם בעצמו ג"כ וזה נחלי אל שניתוסף כח האדם ועי"ז מתנשא וכמעט א"א שלא יבוא לידי התנשאות כלל. אך ומבמות הגיא שאחר החטא נאמר הורד עדיך ואח"כ חזרו בתשובה ולכן אמרו אח"כ השירה שהוא תהלוכות בנ"י מראש עד סוף והתיקון שבא אחר הירידה הוא טוב מאוד שא"א לקלקל עוד כענין במקום שבע"ת עומדין כו' לכן י"ל שלא נכתב מרע"ה בשירה זו כי הוא לא חטא ונאמר עליו עניו מאוד כו' והבן. ובשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ משפיל גאים ומגבי' שפלים שמשפיל הגאים כדי להגביהם אח"כ בהיותם שפלים כנ"ל:
4