שפת אמת, במדבר, מסעי י״גSefat Emet, Numbers, Masei 13
א׳תרמ"ט
1
ב׳בענין המסעות שנכתבו בתורה וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. כי הנה הליכות בני ישראל באלה המסעות הי' שלא בדרך הטבע ונכתב לזכור נפלאות השי"ת כמ"ש תכרת את כל הדרך כו'. והוא ג"כ לזכור זכות בנ"י כמ"ש זכרתי כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ובאמת אין מבוא ללכת באלה המקומות רק בנ"י אשר יצאו מא"מ ונתעלו מדרך הטבע כמ"ש במדבר כו' לא עבר בה איש כו'. והשי"ת כשברא העולם הניח מקומות אשר אין הישוב שם בדרך הטבע. וכמו כן עשה הקב"ה בזמן שיש זמנים שאין ההנהגה בדרך הטבע. וכמו כן בנפשות שיש נפשות שאין הנהגתם בדרך הטבע. וכל זה הוא עדות על השי"ת. והדברים שיצאו מן הכלל הם להעיד על הכלל כולו. לכן שבת סהדותא אקרי שההנהגה בשבתות אינו בדרך הטבע. וכמו שיש מ"ח שבתות בשנה כמו כן מ"ח מסעות בעולם שאינו בדרך הטבע. ובנפשות הם כלל בני ישראל. [ומ"ח נביאים שעמדו לבנ"י שהי' כל ההנהגה שלהם שלא בדרך הטבע]. והנה המסעות היו הקדמה לביאת הארץ כדאיתא במד' שמות ג' מתנות נתן הקב"ה לבני ישראל וכולם ע"י יסורים ע"ש. ויסורים של המדבר היו הכנה למתנת א"י. כי באמת ארץ ישראל היא עיקר הישוב שממנה הושתת כל העולם. וע"י שנמשכו בנ"י אחריו ית' בארץ לא זרועה זכו לעיקר הישוב כי יסוד כל דבר הוא הביטול אל הבורא ית'. וכמו כן ע"י הש"ק שמבטלין בו כל המעשים ומעידין שקיום כל הבריאה הוא מאתו ית' עי"ז השבת נותן ברכה וקיום לכל ימי המעשה כמ"ש במ"א:
2
ג׳במדרש כי אתם באים. כנען פרקמטיא שבה סחורה כו' תפול לכם לכם היא ראוי' ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל אשר הבטיח הקב"ה וב"ש לאבותינו לתת לנו יש בה מטמונים גנוזים. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ודרך הסוחרים להראות הפסולת תחלה. ובנ"י בבואם לארץ כפי רוב זכיותיהם כך נגלה להם גנזי קדושה פנימיות כמ"ש אם תבקשנה ככסף וכמטמונים. וכאשר הי' הארץ ביד הרשעים לא ראו כלום ולא הי' להם רק מלבוש החיצון. אבל לבנ"י ניתן שורש הארץ וז"ש אשר תפול לכם בנחלה. הוא עם הנחל ומעין ושורש הארץ לכן היא כנחלה שאין לה הפסק מאחר שניתן לבנ"י עם השורש. ולשון תפול הוא ג"כ דבר שאין לה הפסק כי שורש ארץ ישראל הוא גבוה מעל גבוה וכפי עבודת בנ"י בנפשותם כן מתגלה להם קדושת ארץ ישראל יותר ויותר וכדמצינו בגמרא ארץ צבי כשבנ"י עלי' פשטא לה כו'. וכאשר הי' שינוי בין אנשי בית ראשון לבית שני. וכן הוא לעולם. לכן כתיב אשר תפול תמיד בכל עת שזוכין שירד הארה מן השורש כנ"ל. [וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו' לתת ב' פעמים כי נותן וחוזר ונותן כנ"ל]. ואפילו אנחנו שנתגרשנו מנחלת אבותינו מ"מ כיון שניתן לנו א"י עם השורש נשאר לעולם דביקות בנ"י בשורש א"י וביהמ"ק לכן מברכין על ארץ חמדה שהנחלת לאבותינו שיש לנו עוד דביקות מכח שנק' נחלה שאין לה הפסק כנ"ל:
3