שפת אמת, במדבר, שלח י״בSefat Emet, Numbers, Sh'lach 12
א׳תרמ"ג
1
ב׳במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת וכן פטורין מן הסוכה. הענין כי בנ"י במדבר היו בחי' השבת על פי ה' יחנו כו' שהיו דבקין תמיד כל אחד בשורש שלו כדאיתא בגמ' כיון דעל פי ה' יסעו כו' כלבנות במקומו דמי ע"ש פ"ב דשבת. וכן הי' תחת העננים שהוא ענין הסוכה. ולכן הי' קשה להם לצאת מבחי' זו. אבל יש להבין כי לעשות רצונו ית' הוא עיקר השלימות. וזה ענין שנותן נפשו בשליחותו. והגם כי לא הרגישו בזה השביתה והמנוחה הי' להם לדחות הכל כדי לעשות רצון המלך. וכמו שאין הנשמה הולכת ברצונה לעוה"ז רק עפ"י גזירת מלך. ובאמת עיקר תקונה נעשה בעוה"ז. וזה ענין מחלוקת שלשם שמים סופה להתקיים. כענין ימי המעשה שיש בהם קטטות ומריבות ומלחמות. מכלל שהשבת נק' יום מנוחה משמע שימי המעשה הם המה ימי מחלוקת. עכ"ז הכל לצורך. שהשי"ת ברא עוה"ז באופן זה. כי רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת. ועתה צריך להיות נעשה השבת ע"י העבודה בחול:
2
ג׳בפסוק אם חפץ בנו ה' והביא כו'. כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ ישראל כמ"ש במ"א דכתיב לכל זמן ועת כו' ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ' שנה. אך תחת כל השמים כתיב. אבל דור המדבר דורו של מרע"ה הי' כל תהליכות שלהם למעלה מן השמים. וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים כו'. הם הדברים שדברנו כי עפ"י הטבע לא היו מוכנים לעלות. וזהו שלח לך כו' כי אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע הי' גם מרע"ה נכנס עמהם וכן כתיב בגאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה כו'. והכל תלוי ברצון בנ"י שע"י תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית' ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא כו'. ולכן יש לנו ללמוד מזו הפרשה שהגם שבאמת לא הי' הזמן מ"מ אם הי' הרצון בלבות בנ"י להשי"ת כראוי הי' באין וכמו כן בגלות הזה אם הי' לנו תשוקה של אמת לשוב אליו ית' יחיש וימהר גאולתינו. אמן:
3
ד׳בפרשת ציצית אמרו חז"ל שקולה מצות ציצית ככל תרי"ג מצות כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' כו'. והענין כי הד' כנפות רומזים לתכלית וסוף ושורש המלבוש שהוא דביקות האדם בשורש נשמתו וע"י מצוה זו יכול לדבק בשורשו וכפי רצון האדם לזכור תמיד התכלית שהיא לעשות מצות השי"ת. וברש"י כנפי בגדיהם רומז למ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. דהנה כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פי' בזוה"ק חמשים שערי בינה. בנ"י הם השבטים בני ישראל ממש וזכו לעלות חמשים מדריגות [דכ' אעלך גם עלה לרבות עליות השבטים]. וי"ב שבטים לכ"א נ' מדריגות הם ת"ר. וכן כל כנ"ף עולה ק"נ והוא רומז לדגל שהוא ג' שבטים. וד' כנפות ד' דגלים י"ב שבטים. וזה הרמז כנפי נשרים נשרי"ם גי' ת"ר. וכן כל מנין ישראל הם ת"ר אלף. וכ"כ ויסעו בני ישראל מרעמסס כו' כשש מאות כו'. וע"ז כתב רש"י בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים שנסעו מרעמסס לסוכות ק"ך מיל ע"ש. כי כל ענין המצות המה תרי"ג שערים ודרכים ונתיבות איך להתדבק בו ית' ובהתורה. וכל אלה הדרכים השיגו בזכות האבות והשבטים. ולכן הד' כנפות שהם ת"ר והי"ב חוטי לבן שהם עיקר כח השבטים בעצמם כי הנ' שערים הם התפשטות כל שבט. והי"ב המה עקרים. והחוט תכלת הוא אחדות אחד של כל השבטים והוא רומז לשבט לוי. [ובמ"א יבואר מזה עוד בס"ד] וס"ה הם התרי"ג מצות וע"ז אמר הכתוב ואבא אתכם אלי בכח הכנפי נשרים כנ"ל. וכמו שכתוב בפרשה אני ה"א אשר הוצאתי כו' להיות לכם כו'. וז"ש וזכרתם את כל מצות היינו שיש שורש תרי"ג מצות בכל איש ישראל וע"י מצוה זו יכולין לזכור ולעורר השרשים כנ"ל:
4
ה׳איתא במנחות גדול עונשו של לבן מתכלת חותם של טיט ושל זהב ע"ש. לבאר הענין נראה דהמפרשים כתבו טעם ציצית בכנפי הבגד לזכור המיתה שהוא סוף ותכלית האדם. והוא ביטול הגוף כדאיתא הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת כו' מטיפה סרוחה. ונראה דבאמת הנשמה חלק אלקי ממעל וגם זה נכלל בחשבון מאין באת. וע"י שמבטל הגוף בחושבו מאין ולאן. זוכה לזכור בחלק הנשמה שבאה מלמעלה ושעתידה לחזור. ונראה שזה רומז לבן ותכלת. לבן על הגוף חותם של טיט והוא ביטול הגוף. ותכלת רומז לנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד כמ"ש חז"ל תכלת דומה לרקיע כו'. ונקרא חותם של זהב. רק מקודם צריכין לתקן הגוף ולכן קשה עונשו של לבן כנ"ל. וע' בתוספות שם על חותם של טיט כמו שעושין לעבדים כבלי דעבדא ע"ש א"כ י"ל דתכלת היא חותם דבנים כי בנים אתם הם הנשמות:
5