שפת אמת, במדבר, שלח ט״זSefat Emet, Numbers, Sh'lach 16
א׳תרמ"ז
1
ב׳- [תרמ"ח]
2
ג׳בפרשת ציצית על כנפי בגדיהם. וענין עטיפת הטלית להתאחד בשורש האחדות. ובזוה"ק מביא הפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו ע"ש. ואיתא בתוספת סנהדרין ל"ז ב' דכתיב שש כנפים בחיות ובכל יום אומרים שירה בכנף אחד ובשבת אומרים אין לנו עוד כנף ואומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ ע"ש. ויראה שזה ענין מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כי השיר הוא ע"י התאחדות. וזאת האחדות אינו בנמצא בעלמא דפרודא דא רק לבנ"י ניתן זה האחדות בנפש. וכמו כן בימים נמצא בשבת קודש התאחדות ברזא דאחד כדאיתא בזוה"ק. ובעולם הוא בא"י ובהמ"ק ותרגום יונתן מכנף הארץ מארעא דישראל ע"ש. כי הוא מקום הכולל כל המקומות ונק' מכנף הארץ. ומכח זה הי' השיר בביהמ"ק. וכמו כן בש"ק שמתאחד כל הבריאה לכן טוב להודות לה'. ולבנ"י ניתן זה הכח להתעטף ולקבץ כל הכנפות. וע"ז מבקשין וקבצנו מארבע כנפות כדפרש"י ד' כנפות רומז לד' לשונות של גאולה. פי' דכתיב כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם שבנ"י נשתלחו בכל המקומות לאסוף ולקבץ על ידיהם כל הניצוצות להחזירם אל השורש. וע"י מצות הציצית יכול איש ישראל להכניס עצמו לכלל האחדות. ולכן כתיב בציצית לדורותם כי בכ"מ שהם נדחים מ"מ מצוה זו מסייע שלא להיות נפרד מן השורש. וכשאדם מתעטף בטלית מצויצת. הוא כאלו נפרש ומובדל מזה העולם שהיא פריסת סוכת שלום שהקב"ה נתן לנו להבדילנו מן התועים ולחסות בצל הקודש. כי באמת כפי מה שנבדלין בנ"י מעוה"ז כך יכולין לכנוס בצלו ית'. וכתי' בצלו חמדתי וישבתי. ודרשו חז"ל תפוח אין לו צל ולכן ברחו כל האומות מלחסות בצלו ית' ובנ"י בצלו חמדתי כו'. והנה בעוה"ז נסתר כחו ית'. והגשמיות והטבע הוא נגלה. אבל כשבנ"י זוכין שיתגלה הצל הקודש ממילא מתבטל הנהגת כל הטבע והגשמיות. וז"ש כלב אך בה' אל תמרודו כו' סר צלם מעליהם וה' אתנו. פי' כי כל זה הצל שנמצא להם. בידינו להסיר מהם. וז"ש כי לחמנו הם בידנא מסירין אינון כו'. וגם זה אמת כי הצללים הללו אשר לא לה' המה. הם מכסים שלא יוכל להתגלות הצל הקודש. לכן צריכין בנ"י להיבדל מהם. ואז זוכין להתגלות צלא דמהימנותא. ולכן מסר לנו השי"ת מצות שנוכל להיסתר ולהיבדל מעלמא דחשוכא. וכ' ולא תתורו כו' למען תזכרו. שמטעם זה ישמור האדם עצמו מלתור אחר לבו ועיניו מאחר שדברים הללו משכחין להאדם את מצות ה':
3
ד׳והנה כ' דבר ואמרת נראה דהוא משום דציצית אמרז"ל ששקולה נגד כל המצות. ונראה דלבן ותכלת הוא בחי' מ"ע ול"ת. וכמו זכור ושמור בשבת דכולל מ"ע ול"ת. ולכן כתיב לשון אמירה ודיבור. וכתיב וזכרתם כו' אח"כ ולא תתורו הוא סור מרע בחי' ל"ת למען תזכרו כענין שרמזו חז"ל מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וב' בחי' אלו אהבה ויראה שניהם מביאים אל הזכירה וע"י זה עצמו שגוברין על היצה"ר ולא תתורו כו' זוכין למען תזכרו. ולכן מסיים הפסוק אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי השי"ת הציב כן סדר בנ"י שע"י שהיו במצרים ויצאו נקיים זכו לקבל עול מלכותו ית'. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שכל המ"ז והיגיעות הם לטובה שע"י ולא תתורו למען תזכרו. ומקודם כתיב וזכרתם אח"כ תזכרו. כי אמרו מ"ע נגד איברי האדם ול"ת כנגד הגידין וע"י הגידין נמשך יניקה בפנימיות האיברים לכן ע"י מצות ל"ת למען תזכרו שהוא זכרון דבוק יותר בעצם האדם כנ"ל:
4
ה׳בענין לבן ותכלת הוא בחי' טהרה וקדושה כי התכלת בחי' קדושה והוא מעין הציץ של כ"ג דכתיב עליו קודש לה' והוא ג"כ על פתיל תכלת. והלבן דרגא שלמטה בחי' טהור. וקרח שאמר כולם קדושים נטל טלית שכולו תכלת:
5
ו׳במדרש אין חביב משלוחי מצוה כו'. הענין הוא כי דור המדבר הוא בחי' תורה אור. ובאי הארץ בחי' נר מצוה. כדאיתא בזוה"ק דבעי בר נש למיפלח לקוב"ה במילולא ובעובדא ואיתא ג"כ אורייתא מאן דבעי זכה בה אבל מילין דקיימין בעובדא בעי למקני באגר שלים ע"ש פ' תרומה. ופי' מלה דקיימא בעובדא. כי באמת אותיות התורה נמצאין בכל מקום דבאורייתא ברא עלמא וכתיב כולם בחכמה עשית כו' גדולים מעשי ה' דרושים כו'. אכן לא כל אדם מוכן למצוא אותיות התורה הגנוזין בעשי' רק בנ"י מוכנים לכך וגם בארץ ישראל שהוא מוכן לכך כדכתי' ה' אלקיך דורש אותה תמיד וכי דורש אין לה מכלל דבעי דרישה כו'. ואיתא בספרי שקול ישיבת ארץ ישראל ככל המצות ע"ש בפ' ראה. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כו והוא פי' תורה שבע"פ שע"י כחן של ישראל בפה מתגלה להם אותיות התורה הגנוזין כו'. וזה פי' נר מצוה. כי תורה אור הוא גוף התורה שהוא אלקיות ממש כמ"ש אורייתא וקוב"ה כולהו חד. ונר מצוה הוא התגלות התורה על ידי המצות והוא כענין שליח. כדאיתא בשבת השי"ת מנהיג העולם בעצמו כביכול ובחול ע"י מלאכים. כמו כן יש התגלות התורה ע"י עושי דברו. שיש אותיות התורה גנוזין במילין דעלמא שאין יכולין להתגלות רק ע"י בנ"י שהם שלוחי מצוה. וגוף מעשה בראשית והטבע הוא הנהגה זו שע"י שליח כנ"ל. ובשבת הוא תורה אור ובימי המעשה נר מצוה. וזה הי' נסיון המרגלים כי מלה דקיימא בעובדא קשה מאוד למצוא. אכן באמת כח א"י מסייע לזה אך עדיין לא הי' ארץ ישראל בכלל נחלת ה'. וז"ש יהושע וכלב עלה נעלה וירשנו שהגם שעתה א"י לכבשה. אבל כשנעלה לשם יתהפך להיות נחלת ה'. ואית מחלוקת בגמ' אי תלמוד גדול אי מעשה גדול ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והיינו הלומד על מנת לעשות הוא גדול מהמעשה ודור המדבר היו בחי' מילולא ונקראו ראשי בנ"י כי התורה היא ראשית. וכן כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו והמרגלים היו דבקים רק בתורה. אבל הלימוד צריך להיות מביא לידי מעשה שנק' אחרית טוב שכן הי' דור המדבר וקבלת התורה הכנה לארץ ישראל שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכדאיתא האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. המרגלים טעו בזה לכן כתיב על כלב וימלא אחרי. פי' שהי' עבודתו בשלימות עד אחרית שהוא המעשה. והמרגלים לא גמרו האחרית והיו חפצין רק בראשית שהיא התורה בלבד:
6
ז׳עוד פרשנו עלה נעלה וירשנו. כי ארץ ישראל ניתן לבנ"י בזכות האבות שנשבע השי"ת להם וכדאיתא במד' ודבר אלקינו יקום לעולם ע"ש. לכן אעפ"י שראו המרגלים שאין בכחם לעלות אל העם מ"מ אמרו יהושע וכלב שהעיקר צריכין לתקן עצמנו להיות נמשך אחר מעשה אבות כדאיתא בתנא דב"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. ואז וירשנו אותה בדרך ירושה:
7